מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
זכויות האב בבתו
מתני' כתובות מו: האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף שטר וביאה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה וכו', ובגמ' הובאה מימרא דרב הונא אמר רב דמעשה הבת לאביה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה וכו'.♦
זכות האב במעשי ידיה
ובהפלאה [ולשיטתו בספרו המקנה קדושין ג:] וכן בפנ"י ובית יעקב כאן כתבו דהאב יכול לכוף בתו למעש"י [ובקונטרס אחרון הוסיף הפנ"י דמהא דהאב יכול למוכרה לאדון דכופה אותה למעש"י, ע"כ דהאב המוכר יש לו ג"כ זכות זו. אמנם בפנ"י קדושין טז סתר שיטתו וכתב דאין האב יכול לכפותה למעש"י]. ולדבריהם מבואר דבזכות האב במעש"י בתו, אין הפי' דהאב זוכה מכח בתו במעש"י, אלא דהאב הוי בעלים עליה. וזו הילפו' מה אמה מעש"י לרבה וכו', היינו דכח האב בבתו היא ככח האדון באמה [ואכן בס' המקנה שם העיר על קו' הגמ' דל"ל קרא דלאמה תיפ"ל מדין בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה, דנ"מ דמקרא דוכי ימכור איש את בתו לאמה יכול לכפותה למעש"י]. וד"ז מוכרח בתוס' לעיל מג. ד"ה מגיד שהק' דל"ל קרא דאינו מוריש מעש"י בתו לבנו, הא היא גופה לא נפ"ל דמעש"י לאביה אלא מלאמה, ואמה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת וכו'. ולכאורה צ"ע, דהרי הא דאמה אינה עובדת את הבן והבת הוא מהלכות דיני אמה עבריה דאינה במכירה ובירושה, כמו שמצינו מיעוט דעבד עברי אינו עובד אלא את הבן ואינו בירושה כדאי' בקדושין יז ע"ב, ה"נ אמה אינו עובדת אף את הבן, ומנ"ל למילף דלענין מעש"י אין הבן יורש. ומוכרח דכיון דהילפותא דמעש"י בת לאב הוא מקרא דאמה, היינו דהאב הוי בעלים על בתו כאדון באמה, ולכן יכול לכפותה למעש"י. ולא רק בקטנה דיכול למוכרה לאמה אמרי' כן, אלא גם בנערה אף דאינו יכול למוכרה, מ"מ כיון דמעש"י לאביה נלמד מהפסוק של כי ימכור את בתו לאמה, הוי ילפו' דלגבי האב הבת היא כאמה עבריה. ואכן ברמב"ן כתובות מג. הובא בש"מ, כתב בתו"ד על קו' התוס' דהילפו' מוהתנחלתם וכו' היא דאין הבן יכול לכפותה כמו האב, היינו דדין אמה שבה אינו בירושה לבנו. ומפורש ברמב"ן דהאב יכול לכפות את בתו למעש"י.ובגמ' לעיל מג. אמרי' דכמו דבעבד עברי דכתי' ביה עמך אינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך, כ"ש בבתו. ולכאורה זהו דין רק בעבד דעמך במאכל וכו', ומה שייך בבתו? וע"כ דכיון דמעש"י של הבת לאב מקרא דאמה, אין זכות האב יותר מזכות אדון, ולכן א"י לומר עשה עמי וכו' דהוי הגבלה בזכותו במעש"י בתו. ויסוד זה מוכרח מדברי התוס' לפנינו מג. ד"ה חבלות שכתבו דממון תשלומי חבלה הוי של אב כיון דמפסיד מעש"י. וע"כ דהאב הוא בעלים עליה ולכן גם בגרם הפסד מעש"י משלם החובל בה לאביה. ובנדרים לח: אי' גבי מודר הנאה מחברו דמותר להשיא לו בתו, ומקשי' בגמ' דבנכסי אבי כלה אסורין על החתן הרי מוסר לו שפחה לשמשו. ובפי' הרא"ש כתב דבקטנה או בנערה מיירי שבידו למוסרה וגם מעשה ידיה שלו ע"כ. הרי דמעש"י שלו הרי כמוסר לו שפחה, ומתאימים הדברים למש"כ.
והנה ברמב"ם בהל' עבדים פ"ד ה"א הביא את הדין דאב אינו יכול למכור נערה, והוסיף דאע"פ שיש לו בה רשות לקדשה. ומבואר דזכות האב לקדש בתו היא משום דהוי בעלים עליה לקדשה, ולהכי סד"א דיכול למוכרה גם כשהיא נערה, כיון דהאב הוא בעלים על בתו. וזהו דקתני במתני' האב זכאי "בבתו" וכו', וחשיב כל הזכויות שבהם האב הוא בעלים על בתו, לקדושיה ולמעש"י וכו'.
♦
זכות האב בקדושי בתו
ובזה נראה לי לבאר את המובא בטוש"ע באב"ע ריש סי' לז דקדושי הבת לאביה, והוסיפו דגם זכות דמעש"י ומציאתה לאב. והב"י והב"ח הקשו על הטור שם דדינא דמעש"י ומציאתה לאב שייכא בחו"מ, ומ"ש לזכייתו בקדושיה [והערה זו היא גם על הרמב"ם אישות פ"ג הי"א שהביא ביחד את זכות הבעל בקדושי בתו עם זכותו בדין מעש"י ומציאתה וכו']. ובב"ח כתב דהחידוש הוא דאפי' במקדשה בק' מנה הוי הכל לאב ולא רק הפרוטה דקדושין. וכן הב"ש כתב דהכל לאב וזוכה בק' מנה כמו דזוכה במתנה דקיבלה הבת. וכבר תמהו [עי' באר היטב שם ובהמקנה בקו"א שם] דבמקדשה בק' מנה הוי הכל כסף קדושין, ול"ש לזכייתו במציאתה וכו'. ובתוס' בקדושין ג: (ד"ה האב) הביאו את הירושלמי דבמקדשה בביאה האב זוכה גם בכסף שנותנין עבור הביאה,[ורש"י כ' שם דזכי בביאה היינו דמוסרה בע"כ]. והיינו דזה הוי בכלל הקדושין דשייכא לאב.ולפי המבואר נראה דהא דקדושי הבת לאביה אין הפי' רק דהוא זוכה בממון הקדושין, אלא דהאב הוא הבעלים על קדושיה ואיהו המקנה, ומש"ה כותב המקדש בשטר בתך מקודשת לי, וכ"ה לשון הריטב"א בקדושין שם דהבת כממוניה דאב. ובזה מבוארים דברי הרמב"ם והטוש"ע שכתבו בחדא מחתא את דין זכיית האב בקדושי בתו וזכייתו במעש"י ומציאתה, דתרוייהו חד דינא הוא דהאב הוי הבעלים על בתו וכמש"נ [ובזה יש ליישב את קושיית הש"מ לפנינו שהקשה דליתני דהאב זכאי בירושתה, די"ל דזה ל"ש לבעלות האב, אלא דמדין קורבה האב קודם לאחרים לירש את בתו. אמנם עי' ברשב"א ב"ב ריש פרק יש נוחלין שכתב בתו"ד דהאב יורש בתו גם מדין כל שבח נעורים לאביה].
ובזה יש ליישב את קושיית הרע"א בשו"ע שם על דברי הבית שמואל, שכתב דמתנה שקיבלה הבת הוי לאב, דא"כ האב יזכה גם בירושה שירשה מאם אמה, דלא גרע ממתנה שקיבלה הבת דהוי לאב. וע"ע בקצוה"ח בסי' רע בשם תש' הרשב"א דיון אם מתנה שקיבלה הבת שייכת לאב. ונראה דאף אם מתנה לבת הוי של האב כיון דהוא בעלים עליה, אמנם בירושה שירשה הבת מאם אמה, ע"כ דהיא הזוכה כיון דהיא היורשת, ומינה קזכי האב. ולזה אין לנו ילפו' דהאב יזכה ממנה, דכל דינא דהאב זכאי הוא דהאב בעלים מעיקרא וכמש"נ.
והנה בהא דמציאת הבת לאב כתבו התוס' מז. ד"ה משום דאיבה דהטעם הוא כיון דיכול למוסרה למנוול וכו'. והתוס' הוסיפו בסוה"ד דמה"ט גם באינה סמוכה על שלחן אביה הוי לאב דומיא דקדושיה. ונראה דכוונת התוס' להוסיף בזה דהא דמציאתה לאב משום דבידו למוסרה למנוול וכו' אינו דהוא סיבת התקנה, אלא הוי רק סימן, דמדיכול האב למוסרה למנוול ע"כ דהוי בעלים עליה, ושוב מה"ט מציאתה לאביה דומיא דקדושיה לאב. ולהכי גם בגוונא דבפועל לא יוכל למוסרה למנוול, מ"מ כיון דהוי בעלים על הבת מציאתה לאב. והנה ההפלאה כתב דלדברי הר"י בתוס' היכא דהבת ארוסה דכבר אין האב יכול למוסרה למנוול ה"נ מציאתה לעצמה. ולפ"ד יש לדון בזה דגם כה"ג מציאתה לאביה, כיון דגדר זכייתו הוא משום דהאב בעלים.
ובירושלמי קדושין פ"א ה"ב (ו, א) איתא סדר קדושין כך הוא אני פלוני קידשתי בתי לפלוני וכו', ועי"ש במרה"פ. וצ"ע, דדין שטר קדושין הוא דהשטר חייב ליכתב ע"י הבעל. ובאו"ש בהגהותיו על הירושלמי שם כתב דא"צ להפך הגירסא כמש"כ הגר"א, ואף דבכל קדושין פשיטא דלא יהני כה"ג, דבעי' שהבעל יכתוב את השטר, אמנם בקדושי הבת מהני גם אם האב כותב, דהוי כמוכר בתו או שדהו וכו' [וכ"כ בארוכה בחי' רבי מאיר שמחה בקדושין ט: עי"ש]. ומבואר חידוש גדול במהות קדושי האב בבתו דחלוק מכל קידושין. ויש לסייע לדברים, דמהמובא לעיל בשם הרמב"ן וריטב"א בקדושין ג: מבואר דחידושא דקרא הוא דהאב מיקרי בעלים על הקדושין, דהבת הוי כממוניה דאב. ונמצא דקרא דאת בתי נתתי וגו' גלי לן דהאב מיקרי הבעלים ודעתו היא כדעת המקנה והמתקדשת, ומשו"ה גם כסף הקידושין שייך לאב.
ובירושלמי בקדושין פ"ב ה"א פליגי אם נערה יכולה לקבל קדושין בעצמה, ואמרי' שם דהכל מודים בנישואין דאינה יכולה להפסיד מעשה ידיה של אביה. ובאו"ש פ"י מאישות ה"ב סוד"ה עוד הנני כתב עפ"י הירושלמי הנ"ל לישב את קו' התוס' מז. סוד"ה דזכי דנילף קדושין מחופה דיכול לקדש את הבת, דשאני חופה דמוסרה לרשות הבעל, וע"כ דכיון דהוי בעלים למעש"י דוקא האב יכול למוסרה לחופה. משא"כ בקדושין שאינה יוצאת מרשות האב, ס"ד דיכול לקדש עצמה. וכבר כתב סברא זו גם בבית יעקב לפנינו.
♦
זכות האב בקבלת גיטה
והנה בגמ' כתובות מו: פרכי' ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה וכו', ובתורא"ש קדושין ג: כתב דאתי כר"ל בקדושין מג: דס"ל דלרבנן דפליגי על ר' יהודה שם וס"ל דנערה גם מקבלת גיטה, ה"נ מקבלת קדושיה. ולהכי פריך הא דנערה תקבל קדושיה ותישקול הכסף כיון דיש לנערה כח לקבל קדושיה ולפ"ז צ"ב תירוץ הגמ' דאמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה, והא מ"מ נימא דתקבל קדושיה כמו דמקבלת גיטה. ובדברי הריטב"א בקדושין ד: ד"ה ואיצטריך משמע בתו"ד דלתי' הגמ' אתי כר' יוחנן בקדושין מג: דגם בנערה רק האב מקבל קדושיה, אבל לר"ל דצווח ככרוכיא ויצאה והיתה וס"ל דגם היא מקבלת קדושיה ממונא דקדושין זכי ליה רחמנא לאב מדידה. ומבואר בריטב"א דלר"ל ע"כ דבנערה יש לה יד וממילא זכיית האב בכסף קדושיה היא מהבת, דאף דלר"ל הנערה מקדשת עצמה מ"מ האב זכאי בכסף קדושיה.ובגמ' קדושין מד: מיבע"ל נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה, ומסקי' דאינה עושה שליח. ובחמדת שלמה וביד דוד להגר"ד מקרלין ז"ל הקשו דאמאי לא מיבעי' ליה לגמ' לר"ל דס"ל דנערה מקבלת קדושיה לרבנן, אם עושה שליח. ועי"ש שהם נקטו דלר"ל ה"נ עושה שליח. אמנם בראשונים שם מד. מפורש דגם לר"ל אינה יכולה לעשות שליח לקדושין, דהאב הוא הבעלים והיא כידה אריכתא. ובירוש' שם בה"א ובגיטין פ"ו ה"ב אי' על דעתי דרשב"ל יש לה דעת אצל אביה ועושה שליח, על דעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח. מבואר בירושלמי דמח' ר"י ור"ל אם לרבנן נערה יכולה לקדש עצמה היא - דלר' יוחנן היא כיד אביה ולהכי אינה יכולה לעשות שליח, ולר"ל יש לה יד בפ"ע ולהכי מקדשת את עצמה, ומשו"ה לר"ל עושה שליח. אמנם בבבלי לא נזכר ד"ז דלר"ל יכולה לעשות שליח.
ואכן בבעי' הגמ' אם נערה עושה שליח לקבל גיטה נחלקו הראשונים אם בעית הגמ' היא גם לר"ל, דבשיטה לא נודע למי הביא את הירושלמי הנ"ל דמפורש דלר"ל בגט עושה שליח, וספיקת הגמ' אם נערה עושה שליח הוא דווקא לר"י, אבל לר"ל ודאי דעושה שליח. ובשלנ"ל כתב דלר"ל אית ליה יד במקום אביה אפי' בקדושין דמדעתא אלימא ידה, והיינו דלר"ל יש לה יד בפנ"ע ולהכי יכולה לעשות שליח, דלר"ל מה שמקבלת גיטה הוא לא בתורת יד ושליחות דאביה אלא דהיא הוי הבעלים ולהכי מציא משוי שליח. ובפנ"י כתב דלהכי לר"ל גם בת קטנה יכולה לקבל גיטה כיון דהיא כבעלים. אולם ברמב"ן ותורא"ש שם מד. מפורש דגם לרבנן דר"י מבע"ל דאינה עושה שליח. ובתורא"ש כתב דאפי' לרבנן אין שתי ידים זוכות כאחד לענין זה שתהא ידה זוכה לה מכח עצמה, אלא כיון דבת דעת היא ידה זוכה לה מכח אביה עכ"ל. ולפ"ז לענין קדושין פשיטא לן דאינה עושה שליח, דאין כח הבת אלא מכח אביה, וכדיבואר.
וברמב"ן במלחמות בגיטין ל: מדפי הרי"ף כתב דלמסק' דאינה עושה שליח הוא משום שהיא רק כיד אביה והאב הוא עיקר הבעלים, שאין הנערה במקום אב אלא כשליח "שמינתה תורה" בדבר שמכנסת עצמה לרשות אביה לא זכתה לעשות שליח וכו'. והביאור הוא דלענין קדושין לכ"ע הבת אינה אלא שליח מאביה, ולהכי אינה עושה שליח. וברמב"ן במלחמות שם כתב דלמ"ד דנערה עושה שליח יש לה יד לזכות בעצמה וכו'. ומבואר ברמב"ן שם בדעת הרי"ף דאף דלרבנן בין היא ובין אביה הוא דווקא בנערה, אבל בקטנה אביה ולא היא, משום דהויא ברשות אב, ורק דמקבלת בשליחות האב, וז"ש בנערה ולא בקטנה, דלאו בת שליחות הוא. ובזה הוא מיישב מהגמ' מד: דהתם קאי דעושה שליח, ומשום דלנערה כח עצמי, אבל למסק' דאין עושה שליח, ומשום דיד נערה היא רק משום שליחות האב, וז"ש בנערה ולא בקטנה, עכתו"ד.
ונראה הביאור בזה, דבגמ' אמרי' דלר' יוחנן יש ב' חילוקים בין קדושין לגט, דדוקא בגט הבת מקבלת את גיטה לרבנן, משא"כ בקדושין, דבקדושין שאני הואיל ומפקעת עצמה וכו', וכן דבעי דעתה. ומפקעת עצמה היינו לגבי נדרים דבעי' גם לארוס, או דעומדת לינשא כמש"כ בתורא"ש ב' הטעמים. וחזינן דיותר סברא היא דבקדושין בעי' לכח האב. וברי"ף בגיטין ל: מדפיו כתב נו"א בחילוק בין גט לקדושין, דשאני בקדושין דכל שבח נעורים לאביה. וצ"ע, דבגמ' אמרי' ב' טעמים אחרים - או משום דמכנסת עצמה לרשות אב או משום דבעי' דעתה וכו'.
ונראה דכוונת הרי"ף לגמ' דמדזכי לאב כספה ע"כ דהוא הבעלים. וכוונת הרי"ף לפרש דגם טעם הגמ' דמפקעת עצמה, היינו דכיון דזכות האב בכסף קדושין הויא זכות בבת דהוא בעלים, תו אינה יכולה לקבל קדושין כיון דעי"ז היא מפקעת מזכות האב, ואינה יכולה להפקיע את עצמה מרשותו, דכיון דע"י הקדושין שהיא תחלת נשואין תצא מרשות האב להכי אינה יכולה לקבל קדושיה. וגם לר"ל בעי' שיהא לה מכח האב לקבל קדושיה, ולכן לא אלימא ידה לשויא שליח. ועיקר הדגשת הגמ' אינו דרק בגט מקבלת כיון דניחא לאב הואיל ונכנסה לרשותו, אלא דאם מגרעת מרשות האב בזה אינו יכולה להפקיע מרשותו. אבל בקבלת גיטה הוי רק דין דהאב מקבל גיטה, דיש לו יד לזה, וכלשון מתני' כאן דהאב זכאי לקדושיה וכו' ולקבל את גיטה, ולא קתני וזכאי לקבלת גיטה, ומשום דדוקא לענין קדושין הוי האב בעלים. וחזי' שיטה בראשונים דהאב מקבל גט גם לבתו קטנה נשואה, והרי נשואין מוציאים מרשות אב, וע"כ דהוי רק דין יד לאב. וזו כוונת הרי"ף דלענין קדושין, דהאב הוי בעלים, רשות האב מעכבת על בתו, אבל בגרושין, דהוי האב רק יד לקבלת גט, בזה רשותו אינה סותרת לבת וגם היא יש לה יד.
ונראה דמח' הראשונים הנ"ל אם לר"ל הבת עושה שליח תליא בכוחה של הבת. והיינו דיש לדון דאף דר"ל ס"ל דכמחלוקת לענין גט כך מח' לענין קדושין, ולהלן מד. צווח דויצאה והיתה וכו', מ"מ גם לדידיה חלוק קדושין מגט, דבגט הבת הוי בעלים, ולהכי מבע"ל דתעשה שליח, אבל בקדושין דמפקעת מדין שבח נעורים לאביה, כח הבת הוי רק משליחות דאב. ולהכי נקט תורא"ש דלגבי קדושין יותר פשוט דאינה עושה שליח. וכן לשון הגמ' מד. דבשליחות סבר כר' יהודה, והרי מיירי לר"ל, ולגבי קדושין, ומוכח דהוי מדין שליחות דאב. והיינו משום דגם לר"ל יש בזה סברא לגריעותא מחמת דמפקעת מרשות אב. ומוכרח כן מהא דאמרו בירושלמי לפנינו בה"א (הובא לעיל) דלגבי נשואין לכ"ע, וגם ר"ל מודה דבעי דעת האב, דלאו כל הימנה להשיא עצמה להפסיד מעש"י לאביה. והיינו דכל היכא דהיא מפקיעה את זכות האב, בזה האב הוא הבעלים. וכבר הבאתי לעיל את דברי האור שמח דבזה ניחא קו' תוס' כתובות מז. סוד"ה דזכי, שהקשו דאמאי לא גמרינן קדושין מחופה דיש זכות לאב בקדושין כמו בחופה, דאע"ג דנשואין הוא לאב שבזה יוצאת מרשותו לעולם, אבל בקדושין אפשר דדוקא ע"י עצמה ובזה לא זכי רחמנא לאביה עכ"ל.
♦
ספק נערה ספק בוגרת מי מקבל הגט
המ"מ בהל' גרושין פ"ג הי"ב כתב בשם העיטור דבגוונא דהבת תהא ספק נערה ספק בוגרת יתן הבעל את הגט תחילה לידי האב ולאח"מ לידי הבת. ועי' במנ"ח תקעט סק"ו שביאר עפ"י הרמב"ן הנ"ל דכיון דבת מקבלת גיטה דדעתו של האב דניחא ליה בכך כיון דמכנסת עצמה לרשותו, א"כ היכא דלאחר הגרושין לא תיכנס לרשותו לא יהא בידה כח לקבל גיטה דכאן אין את האומדנא דניחא ליה לאב שתקבל את גיטה, ולהכי היכא דהוי ספק נערה ספק בוגרת דכיון דמספק יצאה מרשות אביה בזה אין מקבלת גיטה עכ"ד. וכיו"ב י"ל במה שנחלקו הראשונים בקטנה שנשאת, אם אביה מקבל את גיטה, ולהמנ"ח י"ל דכיון דבנשאת לאחר הגרושין לא תחזור לרשות אביה א"כ ליכא לאומדנא להאב שמסכים שתקבל גיטה, וא"כ לא תוכל לקבל את גיטה דרק אביה הוי כבעלים לזה. אך עיקר דברי המנ"ח אינם מוכרחין, די"ל דכונת הרמב"ן דאף היכא דתהא אומדנא דלא ניחא ליה לאב, מ"מ התורה קבעה דהבת הויא שליח האב לקבל את גיטה דהתורה עשאתה לשליח, ומש"כ הרמב"ן דהתורה ירדה לדעת האב, הוי כטעמא דקרא, ולכן גם בעומד ומוחה מקבלת גיטה.אכן יש לעורר עוד על המנ"ח, דהן אמנם כוונת הגמ' דבקדושין דמפקעת עצמה ע"כ דהיא אינה בעלים, משא"כ בגט דמכנסת עצמה לרשות אביה. אך יל"ע אם כוונת הגמ' משום דמכנסת כלשון רש"י והרמב"ן הנ"ל דירדה תורה לדעתו של אב דכיון דמכנסת וכו' ניחא ליה לאב שתקבל הגט. אך יתכן דעיקר ההדגשה היא מכיוון דאינה מוציאה עצמה מרשות אביה. ונ"מ בגוונא דאינה מכנסת ואינה מוציאה, וכנידון המנ"ח. וכן נ"מ במאמר כשאין לו עוד אחין, דבראשונים מבואר דקו' הגמ' במאמר היא דהא ע"י המאמר מוציאה מרשות אב כשיש אחים, דשוב לא יוכל למוסרה ליבום לשאר האחים. ובתוס' טוך כתבו דבמאמר מפקעת מרשות אביה, דמקודם היה יכול להשיאה לאיזה יבם שירצה ועכשיו אסורה לאחרים. ובגליון שם הקשה תימ' לוקמה כשאין שם אלא יבם אחד וליכא הפקעה, וי"ל מדמפליג בין נערה לקטנה ליפלוג בנערה עצמה בד"א כשאין אלא יבם אחד אבל בב' יבמים וכו' עכ"ל. ומבואר להדי' בדבריו דהנידון הוא משום דמוציאה עצמה מרשות אב, וזהו דשו"ט בליכא אחין, דל"ח הוצאה מרשות האב אף דאינה מכנסת. והנה במסקנת הגמ' משני דשאני מאמר דזקוקה ועומדת, וברש"י מבואר דתרוץ הגמ' קאי על לישנא קמא, ובתוס' ר"י הזקן מבואר דקאי על לישנא בתרא, ובשלנ"ל מבואר דקאי על ב' הלשונות. ועכ"פ עיקר תי' הגמ' הוא דבזה סגי לא בעיא לשליחות מהאב, דכיון דזקוקה ועומדת אינו נחשב דהיא זו המפקיעה מרשות האב, דהוי כחלות התורה. ולפ"ז נראה לחדש דבמאמר תוכל הבת לעשות שליח, דכל מה דאינה עושה שליח לקדושין הוא משום דהיא שליחת האב, כיון דיוצאת עי"ז מרשות האב וכנ"ל, אבל במאמר, דהיא כבר זקוקה, להכי מקבלת בלי שליחות האב, ממילא תוכל לעשות שליח.
והנה בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אב"ע סימן ו) דן דבשטר קדושין כותב בתך מקודשת משא"כ בגט כותב ע"ש הבת. וכ"ה בתש' הרדב"ז (ח"ו ב' אלפים שלב) שכתב לחלק בין גט לקדושין, דבגט כותב הגרושין ע"ש הבת, ובקדושין כותב בתך. וביאר דבריו ברידב"ז על הירושלמי גיטין פ"ו ה"ב ד"ה ר"ל אמר, דבגט הבת היא הבעלים והאב כשליח כגמ' בגיטין כא, אבל בקדושין, דיוצאת מרשות האב, ע"כ דהאב הוא הבעלים, ולהכי כותב בשטר בתך מקודשת. ודבריו מתאימים למש"כ לחלק בין זכות הבת בקדושין לזכותה בגט, וכמש"נ. שו"ר גם בתרוה"ד (ח"ב סימן מו) שכתב דבאב המקבל גט לבתו שפיר דמי למיתב בלשון נוכח כלפי הבת המתגרשת, שהרי מה שנותן הגט ליד אביה כאלו נתנו לידה דידו לדידה זכי ליה רחמנא, והוי כיד אפטרופא לגבי יתומים דידו כיד יתומים היה לענין לתופס לב"ח וכו'. והוכיח כן מהגמ' בגיטין שם דאמרי' יד יתירא זכי לה רחמנא ולא קאמר עוד יד אחרת זכי לה רחמנא, דהוי משמע דנתרוקנה יד אביה אם תרצה זכתה היא בידה לגמרי בלי כח אביה. מדלא קאמר הכי ע"כ לא נתרוקנה יד אביה ואלא ידה עדיין בכח יד אביה וכו', עיש"ה.
♦
זכות האב בהפרת נדרי בתו
בדין הפרת האב בנדרי בתו בפנויה והפרת בעל בנדרי אשתו נראה דהם חלוקים ביסודם - דבהפרת בעל עיקר כוחו בהפרה הוא מטעם דהאשה נדרה ע"ד כן, כדאמרי' בכ"ד [ראה נדרים עג וביבמות כט ובגיטין פג וברשב"א יבמות צ], דהאשה נדרה ע"ד הבעל [ועי' מש"כ התוס' בנדה מו: ד"ה כדרב אם הוי טעמא דקרא, וע"ע בתורא"ש בנדה שם דאפי' פירשה בהדיא שנודרת שלא על דעתו, בעלה מיפר לה, וכ"ה בריטב"א גיטין פג: דלא חילק הכתוב]. וכמ"כ ביבמות צ אמרי' הטעם דהבעל מיפר הוא כדי שלא תתגנה, ועי"ש ברשב"א דמשועבדת לבעלה. והרשב"א נדרים עג: כתב גבי ארוסה דאביה ובעלה מפירין נדריה מפני שנותנת דעתה על שניהם. לעומת זאת, בהפרת אב נראה דהוי מדין בעלים, כמו דהאב הוי בעלים לשאר זכויות בבתו כמבואר לעיל, ובכתובות שם ובקדושין ג: בעי לאגמורי מהפרת נדרים דהאב זכאי בקדושיה, וכן במעשה ידיה, וע"כ דהפרת נדרי בבתו הוי זכות בבתו כזכותו במעש"י וה"נ בקדושיה והוי מדין בעלים.ומוכרח כן בסוגית הגמ' בגיטין פג: דרק לענין בעל משני דע"ד בעלה נודרת. והיינו דלענין בעל הוקשה להגמ' דהיכן מצינו זה אוסר וזה מתיר, אבל בהפרת אב דהוי מדין בעלים והיא קנויה לאב שפיר מיפר ולא חשיב זה אוסר וזה מתיר, דמעיקרא אין בכוחה לאסור בלי רצון האב. וכן כתב באור שמח (פי"ג מנדרים ה"ט), וז"ל: דגבי אב כיון דהיא קנוי' לאב הזכות למכור בקטנותה ומעש"י וכל שבח נעורים לאביה ויש לו בה קנין ממון לכן יכול להפר את נדרה וקצת דומה לעבד דכופהו וכן נתנה לו תורה זכות להפר, אבל בבעל דאין לו בה שום זכות ממון מה"ת וכו' עכ"ד. ובזה ביארתי בספרי משא יד ח"א בפ' מטות את שיטת הרמב"ם בהא דהאב מיפר כל נדרי בתו כיון דהוי בעלים, משא"כ בארוס ובבעל דמיפר מחמת דכל הנודרת וכו' הך אומדנא הוא דווקא בנדרים של עינוי נפש ובינו לבינה.
אמנם בשלמי נדרים הוכיח דגם באב אמרי' דע"ד האב נודרת, ודן שם אם בארוסה ההפרה ע"י שניהם משום דנדרה ע"ד שניהם. ומצאתי מפורש כן בשו"ת הרשב"א (ח"ד סימן שי) שכתב לענין אב דהוי מטעם כל הנודרת, וכ"נ ברשב"א נדרים עג:, וע"ע בשו"ת הרא"ש (כלל י ס"ג), ובש"ך (יו"ד סימן רלד סק"ד). אמנם נ"ל דבאב איכא ב' טעמים לכח הפרתו, דין בעלים ודין ע"ד האב וכו', ומה"ט מקשי' דנילף דמעש"י לאביה מהא דהאב מיפר נדריה. ואם הפרת נדרים באב היא רק מחמת דנודרת על דעתו, מ"ש ללמוד מיזה דמעש"י לאביה, ומוכח דהאב מיפר משום דהוא בעלים על בתו.
אכן נראה דזהו באב המיפר בבתו פנויה, דאז האב הוי בעלים על בתו, אבל בבתו הארוסה ה"נ יצאה מרשות האב לנדרים, וכפשטות הגמ' בקדושין ד. דאמרי' דלענין נדרים הוי יציאה מרשות אב. ובכתובות לט. דאמרי' אלא אירוסין מי קא מפקי מרשותא לגמרי הא תנן נערה המאורסה וכו', ומשמע דבתו הארוסה לא יצאה לגמרי מרשות האב. וי"ל הביאור דבמאורסה יצאה מרשות אב וכבר אינו מיפר נדריה באותו כח שהיה מיפר בעודה פנויה, והיינו דבמאורסה אין הפרת האב מדין בעלים, והפרתו היא רק מצד דע"ד האב נודרת, ואכן בחי' הרשב"א נדרים עג הנ"ל כ' להדי' על ארוסה דנודרת ע"ד שניהם. ושפיר י"ל דגם בתש' הרשב"א הנ"ל קאי על ארוסה. ונמצא דהא דהאב מיפר בארוסה אין הפי' דהוי מאותו זכות שהיה לאב בבתו הפנויה ורק דבארוסה נוסף כח גם לארוס, אלא דאה"נ בעלות האב בבתו הארוסה פוקעת וזכותו להפר מדין בעלים אזלא, דכבר יצאה מרשות האב. והא דהאב מיפר בארוסה הוא כזכות בעל, דאמרי' דאשה נודרת על דעת בעלה וארוסה נודרת על דעת הארוס ועל דעת אביה. ושפיר ניחא דשייכא שותפות אב וארוס כיון דתרוייהו חד דינא הוא וכדפי'.
ולפ"ז נראה פי' חדש במש"כ המאירי בנדרים ריש פרק עשירי בדעת הר"מ דבארוסה האב מיפר רק נדרי עי"נ כבעל. והיינו דאין הטעם גרידא משום דהאב מיפר בשותפות עם הארוס ולכן דינו כארוס דמיפר רק עי"נ. אלא עיקר הטעם הוא דבארוסה יש עליה שתי רשויות, וכלשון המאירי הנז' דהאב והבעל שותפתם וכחם שוה בהפרת נדריה, וגם כח האב בארוסה היא רק ככח הארוס דע"ד אביה ובעלה היא נודרת, א"כ שייך זה רק בנדרי עי"נ ובינה לבינו כמו בבעל. והארכתי בסוגיא זו בספרי משא יד בכל ארבעת החלקים בפ' מטות עי"ש.
♦ ♦ ♦