הרב מנשה צימרמן

פקודה קולית ל'עוזר אישי דיגיטלי' בשבת

פרק א – תיאור המציאות

מכשירים המבוססים על דיבור

טכנולוגית רבות כיום מבוססות על שימוש בדיבור האדם. בעבר הדיבור נועד בעיקר לתקשורת בין בני אדם, וגם להפעלת חיות מבויתות, אך כמעט שלא היו טכנולוגיות מבוססות דיבור. גם לאחר המהפכה התעשייתית והמצאת מכשירים רבים, שחלקם כוללים שימוש בקול, כגון טלפון – כמעט שלא היו מכשירים שהפעלתם הראשונית היתה מבוססת על קול, אלא רק השימוש בהם היה מבוסס על קול. ההפעלה הראשונית בדרך כלל דרשה נגיעה פיזית על ידי היד או הרגל או באמצעי אחר.
הטלפון, שהומצא בשנת 1876 (למניינם),[2] הוא המכשיר הטכנולוגי הכי ידוע שיש בו שימוש בקול. הטלפון הקלאסי איננו מכשיר המופעל על ידי דיבור, אלא הוא רק מסייע להעברת הדיבור, לאחר הפעלתו באופן אחר (של מגע פיזי ישיר). לאמור, הטלפון אינו מכשיר המופעל על ידי קול, אלא מכשיר שהשימוש בו נעשה על ידי קול. גם מכשירי שמיעה, שיש מהם שהומצאו עוד לפני המצאת החשמל (מכשירי שמיעה מכניים) – אינם משמשים להפעלת מכשיר אלא רק להעברת קול. מכשירי השמיעה החשמליים, הנפוצים כיום, פועלים רק לאחר הפעלתם (הם בעצם מערכת הגברה מיניאטורית).
לפני כחמישים שנה, עלה דיון הלכתי בנושא של שימוש במכשיר כתיבה המופעל באופן קולי. השאלה היתה האם יש להעדיף כתיבה במכשיר זה בשבת עבור צרכים רפואיים, על פני כתיבה קלאסית.[3] במכשיר זה ההפעלה הראשונית אכן נעשתה בדרך הקלאסית של לחיצה, אך הפעלת מנוע הכתיבה היה באמצעות דיבור. דיון נוסף שהופיע כבר לפני עשרות שונים הוא בנוגע לצרור מפתחות הגורם לצפצוף חזק בזמן של השמעת שריקה, וכך מאפשר למצוא אותו.[4] אמנם אלו מקרים יוצאי דופן, ורק בשנים האחרונות המכשירים הללו נהיים נפוצים, כפי שתכף יתבאר.
בשנים האחרונות, אודות לשיפורים מסוימים בשימוש במושג הרחב של בינה המלאכותית, התחילו להיות נפוצים יותר מכשירים שהפעלתם מבוססת על קול. גם התקדמות בטכנולוגייה של עיבוד שפה טבעי[5] סייעו בהתקדמות הפיתוחים של מכשירים אלו.
בשנים האחרונות, מכשירים מבוססי קול (שהפעלתם הראשונית היא בהשפעת קול) הפכו להיות נחלת הכלל. במהדורות האחרונות של תוכנת וורד מייקרוסופט יש אפשרות של הכתבה. כבר יותר מעשור (מאז 2011 למניינם) גוגל מאפשרת חיפוש ברשת על ידי דיבור קולי. בערך באותו זמן בטלפונים חכמים החלה אפשרות שימוש (יצירת שיחות, כתיבת הודעות ועוד פקודות) על ידי דיבור קולי (עוזר אישי טלפוני). אמנם אפשר לומר שהמערכת המופעלת על ידי קול נכנסה לשימוש כבר 15 שנה לפני כן (1996), אם כי באופן הרבה פחות מהימן וידידותי למשתמש.
בשנים האחרונות הדיבור הקולי נכנס גם לטכנולוגיית הרכב האוטונומי[6] – ברכבים בהם מותקנת פונקציה זו, אפשר לומר את המקום המיועד ולאחר מכן אין שום צורך בפעולה נוספת עד לקימה מדלת הנהג ויציאה מהרכב. ההפעלה הקולית קורצת לעבור מכשירים רבים, וכיום פועלים לפתח כיסא גלגלים המונחה על ידי דיבור קולי,[7] מכשירים רובוטים לתעשייה[8] המופעלים קולית ועוד ועוד.
גולת הכותרת של מכשירים אלו הם מכשירי העוזר אישי הדיגיטלי[9] – דיבור למכשיר זה מאפשר הפעלה של מנעד רחב של מכשירים שונים בבית חכם כאשר הם מסונכרנים לעוזר האישי.
♦

קליטת גלי קול[10]

גלי קול הם לחץ בחומר הנע בתוך מרחב מסויים. הקול נוצר על ידי מקור הקול שתנועה שלו יוצרת שינויים בתווך בהם הוא נמצא, שינויי הלחץ מועברים בהתאם לתווך בהם הם עוברים (חומר, טמפרטורה ועוד), עד לאמצעי השמיעה (האוזן או המכשיר) שגם הוא מתנועע בהתאם לגלי הקול. מדובר על לחץ באוויר המצוי בחלל הפתוח. הגל הוא מחזורי-סינוסדיאלי, תנועתו במרחב התלת מימדי דומה לגלי מים כאשר אבן נזרקת לתוך המים – ההתפזרות סימטרית לכל הצדדים, והגלים הקרובים הינם עם משרעת גדולה יותר, וככל שהמרחק גדל המשרעת נהיית יותר קטנה. הקול הנשמע באוזן האדם מושפע ממשרעת הגל והתדירות שלו, ותרכובת הגלים השונים מרכיבים את הקול אותו אנו שומעים. במקרה של תזוזת מקור הקול, התווך או אמצעי השמיעה – עלול להיווצר שינוי בתדר של הקול. זה המקור לאפקט דופלר הידוע (טון גבוה או נמוך יותר בהתאם להתקרבות והתרחקות מקור הקול מאמצעי השמיעה). אוזן האדם מסוגלת לשמוע טווח יחסית מצומצם של גלי קול, בשיא התפקוד מגיעה לטווח של בין 20 הרץ ל20 קילו הרץ.
נרחיב מעט את הדיבור על אופן קליטת הקול במערכת השמיעה בבני אדם ובמכשירי המופעלים על ידי דיבור.
אפרכסת האוזן עוזרת לאסוף כמה שיותר גלי קול מהגלים המגיעים לאזור האוזן. גלי הקול נכנסים לתעלת האוזן ומגיעים לעור התוף (החוצץ בין התעלה ובין האוזן התיכונה). עור התוף נד בהתאם לגל הקול שפגע בו. עוצמת התנודה מוגברת באופן מכני על ידי 3 עצמות (העצמות הקטנות בגוף האדם) הנמצאות באוזן התיכונה – פטיש, סדן וארכובה. מהארכובה גל הקול מגיע לשבלול. בתוך השבלול יש שערות קטנטנות רבות, שכל שערה מתאימה לתדר אחר. הקול שמגיע לשבלול נכנס לנוזל השבלול ושם הוא מתפרק לתדריו השונים (פירוק לטור פורייה) ומשפיע על כל שערה ושערה בהתאם לתדרים שהיו בקול. בשלב זה, הגירוי של השערה על ידי גל הקול יוצר גירוי בקצה העצב המחובר לשערה הספציפית, והעצב מעביר אות חשמלי למוח. במהלך החיים המוח לומד להתאים קולות נתפסים שונים לגירויים חשמלים, המתאימים לתדרים שונים, המגיעים אליו. איכות ההבחנה המוחית בין גלי קול היא לוגריתמית, ולכן כושר ההבחנה בין תדרים או עוצמות גבוהות הוא פחות טוב מאשר בתדרים ועוצמות נמוכות (לכן בדיקות שמיעה נעשות במדדים של יחס בין עוצמות ותדרים שונים). בגלל פגעי רעש, הזדקנות, ועוד סיבות נוספות נפגעת לעיתים יכולת השערות בקליטת גלי הקול ותרגומם לאותו חשמליים. לעיתים רבות השערות של תדרים גבוהים נפגעות לפני השערות של תדרים נמוכים, היות והן קרובות לפתח השבלול, ואילו השערות של התדרים הנמוכים נמצאות בעומק הספירלה. פגיעה בתדרים נמוכים גורמת גם להפחתת עוצמה של תדרים אחרים המורכבים גם מתדרים אלו, היות ועוצמת הקול של תדרים אלו לא יישמע (בבדיקות שמיעה משמעים 'תדרים טהורים' – גלי קול שאינם מורכבים מכמה תדרים).
קליטת גלי הקול במכשירי חשמליים פועלת באופן יחסית דומה למערכת השמיעה. במערכות בהן יש צורך בקליטת והשמעת קול, כגון טלפון, מכשיר שמיעה ומערכת הגברה, יש שני רכיבים מרכזיים – מיקרופון (הקולט גלי קול) ורמקול (המשמיע קול). המיקרופון ממיר את גלי הקול לאותות חשמליים בהתאם לתנודה המתרחשת בו. הרמקול לוקח את הזרם החשמלי שקיבל וממיר אותו לתנודות המשמיעות גלי קול. המעבר בין המיקרופון לרמקול יכול להתבצע על ידי טרנזיסטורים וקבלים ובלי כרטיס בקרה המבצע מניפולציות של פעולות מתמטיות מורכבות על הזרם החשמלי, וכך היה נהוג במכשירי השמיעה הישנים. כיום רוב ככול מערכות ההגברה, מכשירי השמיעה והטלפונים מכילים גם מיקרופרוססור המסייע בעיצוב זרם החשמלי לפני הוצאתו ברמקול.
לרמקול יש דרך נפוצה מרכזית, שהיא השפעה על מגנט על ידי החשמל (משודר זרם חשמלי המתאים לקול המבוקש), ותזוזת המגנט יוצרת את גלי הקול. במיקרופון יש דרכים רבות ליצור תנודות. מיקרופון פחמי עובד באופן הבא – יש גרגרי פחם סמוך לממברנה גמישה של המיקרופון. גלי הקול מנידים את הממברנה המשנה את דחיסות גרגרי הפחם, שינוי הדחיסות משפיע על הזרם החשמלי שגרגרי הפחם מוליכים. התנודות בזרם מתורגמות לקול המבוקש.
♦

עוזר אישי דיגיטלי – הסבר כללי

כאמור, המכשיר המשמש כיום באופן נרחב ביותר להפעלה של מכשירים על ידי דיבור הוא עוזר אישי דיגיטלי. מסיבה זו נתאר את הטכנולוגיה הזו, על מנת שיהיה ניתן לדון בהמשך העבודה בגדר ההלכתי של פקודות קוליות בשבת.
עוזר אישי הוא מכשיר אלקטרוני שנועד לבצע פעולות עבור האדם, בדרך כלל על פי הנחיות קוליות. העוזר האישי יכול להיות במכשיר קיים כגון בטלפון סלולרי, או מכשיר ייעודי. בדרך כלל, העוזר האישי מקושר לבית חכם או למכשירים אחרים, ולרוב הוא מופעל על ידי דיבור. יש אפשרות להפעילו גם על ידי בינה מלאכותית לומדת, היוצרת פעולות בהתאם ללמידה של המכשיר.
העוזר האישי יכול להפעיל מכשירים חשמליים (תנור, כירת אינדוקציה, מכונת קפה וכו') או לבצע משימות אחרות, כגון שליחת הודעות, יצירת שיחות טלפון, הפעלת מוזיקה, איתור מידע מהאינטרנט, ביצוע קניות ברשת האינטרנט ועוד.
התוכנה של העוזר האישי כוללת אופן פעולה של בינה מלאכותית. משמעות המושג בינה מלאכותית היא טכנולוגיה לא אנושית הפועלת באופן המזכיר תבונה אנושית. במקרה שלנו, העוזר האישי מסוגל לתפקיד באופן המזכיר בינה אנושית. שלב יותר מתקדם מבינה מלאכותית הוא בינה מלאכותית לומדת. בבינה מלאכותית לומדת, המכשיר מסוגל לבצע פעולות רבות, ואינו מוגבל לפעולות ספציפיות שהוטמעו מראש. דבר זה מתאפשר עקב אלגוריתם של פעולות מתמטיות מורכבות הנמצאים בתוכנת המכשיר. מסיבה זו, ייתכן שאותו דיבור למכשיר יגרום בזמנים שונים לתוצאות שונות. התוכנה של העוזר האישי מכילה גם למידה חכמה, דוגמאות לכך: שיפור יכולת הבנת הדיבור של האדם, הצגת מידע בהתאם לשאלות הקודמות, ביצוע פעולות בהתאם לפעולות שנעשו בעבר ועוד.
♦

עוזר אישי דיגיטלי - מנגון הפעולה ואופן השימוש

העוזר האישי הוא בגודל של קופסא קטנה, והוא מחווט באופן קבוע לחשמל. המכשיר מכיל מספר מיקרופונים ורמקולים ומחשב קטן שבו יש חיבור ווייפיי לאינטרנט באופן קבוע. יש כפתורי הפעלה, אך בדרך כלל המכשיר נשאר דלוק באופן קבוע, ומבצע פעולות רק בזמן פנייה אליו בשמו (ברירת המחדל היא שם המכשיר, אך ניתן לשנות זאת). גם כפתורים לכיוון ראשונים אינם נלחצים כמעט בהמשך הזמן.[11]
בזמן הדיבור למכשיר המיקרופונים נדים ויוצרים זרם חשמלי. הזרם החשמלי הזה נקלט ונשמר ומשודר דרך האינטרנט לענן של החברה המתפעלת את העוזר האישי לבירור המשמעות של הדיבור.[12] במחשבי החברה (ענן) יש מערכת של עיבוד שפה טבעי, אשר מנתחת את הדיבור (שהוא בעצם זרם חשמלי שהתקבל כתוצאה מתנודות של המיקרופון על ידי לחץ אוויר). עיבוד השפה הטבעי מחלק את הדיבור להברות, מחפש פירוש למילים ולמשפט ולהקשר בו הוא נאמר. הדבר דורש ניתוחים סטטיסטיים פעולות מתמטיות ועוד אלגוריתמים מורכבים עד קבלת התגובה שהעוזר האישי יבצע. בשלב קליטת הקול מתבצעים שינויי זרם במכשיר, בזמן ההמתנה (המועט מאוד) בין שליחת הנתונים לענן ובין החלטת התגובה, התהליך מתרחש מחוץ למכשיר ואין אפילו שינויי זרם. בשלב קבלת התגובה יש שינויי זרם במכשיר, ואף תגובה של דיבור על ידי הרמקולים. כאשר יש הפעלה של מכשיר אחר, הדבר לעיתים רבות כולל סגירת מעגלים והפעלות ניכרות נוספות.
ברוב העוזרים האישיים הטכנולוגיה של העיבוד שפה טבעי פתוחה גם למפתחים חיצוניים, כך שכל הזמן עיבוד השפה משתפר, וגם נוצרות יכולות (או כישורים - skills) חדשות למכשיר, הן על ידי החברת המתפעלת והן על ידי אנשים אחרים. גם מכשירים חדשים מיוצרים באופן שיאפשר להם להסתנכרן עם העוזר האישי, ועם ציוד חכם בכלל (כגון הפעלה על ידי אפליקציה בטלפון), כולל התאמות של התקן הנעשות בשל כך.
הע"א עובד ומתקשר עם הענן. אחרי שאומרים ביטוי וההברות נשלחות לענן, אין שם שום פעולה שנראית לעין, ולמעשה אין כל פעולה חשמלית, בוודאי לא כזו של סגירת מעגלים או הולדת זרמים. הדבר דומה לזרוע ארוכה של האדם. במקום להפעיל את כוח המחשבה האישית שלו (פעילות חשמלית פנימית של רשתות נוירונים), מופעל כוח מחשבה של מחשב ענק.[13]
♦

פרק ב – עקרונות הלכתיים

פתיחה

השאלה 'האם יש איסור שבת בהפעלת מכשיר על ידי פקודה קולית' איננה מופיע במקורות הפסיקה ההלכתית הקלאסית, היות וטכנולוגיה כזו לא הייתה קיימת בעבר, כפי שראינו בפרק הקודם. אך יש מקורות רבים בגמרא וראשונים הקשורים לשאלה העקרונית כיצד יש להתייחס לפעולה המתבצעת על ידי דיבור בכלל, ובשבת בפרט. חלק מהדיונים נסובים כלפי דיבור לבעלי חיים המבצעים פעולה בהתאם לדיבור האדם, וחלק הם דיונים כללים יותר בנוגע לדיבור האדם בשבת או בכלל.
כבר בפתח הפרק הזה ראוי לציין שיש לחלק מבחינה הלכתית בין הדיון על עצם הפעלת המכשיר החשמלי ע"י דיבור, ובין ביצוע אחת מל"ט מלאכות שבת ע"י פקודה קולית. מטבע הדברים, פרק זה יעסוק בעיקר בהיבטים הקשורים לסוג השני של פקודות קוליות. בפרק הבא תהיה התייחסות גם לנידון הראשון של הפעלת המכשיר החשמלי (בלי ביצוע מלאכה) על ידי פקודה קולית.
♦

מחמר

בשבת אסור לבצע פעולה על ידי בהמתו, ואיסור זה נקרא איסור מחמר.[14] מקור האיסור הוא ממה שנאמר (שמות כ, ט) 'לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך'. כך כלשון הגמרא (שבת קנג, ב): 'איזו היא מלאכה העשויה על ידי שניהם, האדם והבהמה, זה מחמר'. איסור מחמר איננו אחד מל"ט מלאכות, ויש מחלוקת אם הוא בכלל חשוב מלאכה, ואסור ביום טוב, או שמא הוא איסור ייחודי שהתחדש בנוגע למנוחת יום השבת.[15]
האם אפשר להשוות בין דיבור למכשיר ובין דיבור לבהמה? יש מקום לומר שהתשובה לשאלה זו תלויה בשאלה האם להגדיר את מחמר כמלאכה או כאיסור עצמאי של שביתה (עם חומרה פחותה). אם מדובר על מלאכה, זה בעצם אומר שעשייה על ידי פקודה קולית היא איסור, ואין מדובר על חידוש ייחודי שנאמר רק בשבת. מאידך גיסא, אפשר להציע שדווקא אם מדובר על איסור מנוחה – הרי מנוחת האדם נפגעת גם כאשר הוא עושה מלאכה על ידי מכשיר. משא"כ אם האיסור מוגדר כמלאכה – יתכן שהתורה אסרה רק מלאכה על ידי בהמתו. האפשרות האחרונה תהיה תלויה בשאלה האם הפגיעה במנוחה נובעת מכך שהאדם גורם לכך שתעשה מלאכה בשבת, או משום שהתורה מגדירה את מנוחת האדם גם על ידי מנוחת בהמתו.[16]
למעשה, האיסור נאמר רק על בעלי חיים ומסתימת דברי הפוסקים נראה שזהו תחום האיסור, והוא איננו קיים ביחס למכשירים טכנולוגיים. כראיה לדבר אפשר להביא את דין המחמר ביחס לדגים. יש מחלוקת אם הם בכלל האיסור, ויתכן שהדבר נובע מהשאלה העקרונית האם הם נחשבים כבעלי חיים חשובים. דיון דומה לכך קיים בנוגע לשאלה האם קיים צער בעלי חיים ביחס לדגים. אמנם את צער בעלי חיים אפשר להסביר מצד השאלה האם דגים חשים בצער. גם ביחס לדגים אפשר להסביר שהמחלוקת נסובה סביב השאלה האם יש רגילות ומנהג לעשות פעולות עם דגים, ולא בשאלה האם יש להחשיבם כבעל חיים. אמנם הסבר זה הוא קצת דחוק, היות ולא מצינו ביחס לבעלי חיים אחרים שהפוסקים התנו דבריהם בשאלה אם רגילים לעשות פעולות עם בעל חיים זה.
בסופו של דבר הלימוד ממחמר נוגע לשאלה יותר עדינה. האם אפשר ללמוד מכאן עקרון מנחה שאין גדר עקרוני שמלאכת שבת איננה יכולה להתבצע על ידי דיבור, וכאשר הדיבור אכן על הקריטריונים המתאימים הוא יחשב כמעשה. או שמא המקרה של מחמר הוא מקרה יוצא דופן, המלמד על הכלל שאיננו דומה לו. לפי הבנה זו, בענייני שבת יש כלל בסיסי שאין להחשיב דיבור למעשה, יותר מאשר בכל שאר חלקי התורה. דווקא לכן התורה הדגישה את המקרה של מחמר, בשביל ללמד שמקרה זה יהיה חייב, על אף שאין הוא עומד בכללים הרגילים של המלאכות בשבת.
בשולי הדברים יש להוסיף שיתכן שגם אם יש איסור בדיבור, הדבר יהיה קל יותר. כך אפשר אולי להסיק מדברי רש"י (שבת קנג, ב) שמסביר שאין חטאת במחמר משום שהאדם לא עושה מעשה בגופו אלא רק מדבר. להלן נראה שכאשר אדם נופח הדבר נחשב כמעשה גמור. אם האיסור בפקודה קולית יהיה משום נפיחה (ולא מגדרי דיבור שנאסר – ראו על כך לקמן) – נראה שלא יהיה נכון לומר סברא זו. בנוסף לכך יש להעיר שלמעשה ישנם מקומות בהם יש חיוב חטאת גם בדיבור בלבד.[17]
♦

אמירה לגוי

עוד הלכה חשובה בנוגע לדין דיבור בשבת הוא דין אמירה לגוי.
במדרש נאמר: נאמר: כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם (שמות יב טז), ודרשו: לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה גוי מלאכתך (מכילתא בא פסחא ט).
יש הסוברים שזהו איסור תורה.[18] נראה שלפי שיטה זו מהות האיסור היא שאין לעשות מעשה אפילו על ידי גוי. גם פעולה על ידי כוח אחר נחשבת מעשה. יש מקום לעיין לפי שיטה זו האם אפשר לדמות זאת לעשייה על ידי מכשיר חשמלי.
אך לפי רוב הראשונים והפוסקים מדובר על איסור דרבנן. מה הטעם שחכמים אסרו אמירה לגוי בשבת? לפי דעת הרמב"ם (שבת ו, א) איסור אמירה לגוי נועד למנוע מצב בו האדם יבוא בעצמו לבצע את המלאכה. לכאורה סברא זו שייכת גם במכשיר חשמלי. אמנם ראשונים אחרים הסבירו אחרת את סיבת האיסור. לפי הסבר אחד[19] האיסור נובע מכך שהגוי נחשב שליח (רק לצד החומרא) למה שהישראל מצווה אותו לעשות. כלפי מכשיר חשמלי קשה לראות מערכת של שליחות, ולא נראה ששייך טעם זה. הסבר נוסף[20] הוא שעצם הדיבור הוא דיבור אסור משום שהוא כולל ציווי לעשיית מעשה אסור בשבת. באופן פשוט נראה שטעם זה שייך גם במכשיר חשמלי.
האחרונים נחלקו בשאלה האם מותר לצוות לכלב לעשות פעולה בשבת. לפי ההבנה שאמירה לגוי אסורה משום חשש שהיהודי עצמו יעשה איסור, או משום איסור 'ודבר דבר' שאין להזכיר מעשים אסורים ביום השבת – מסתבר שאמירה לכלב תהיה אסורה בשבת. ואכן, יש פוסקים שאסרו זאת מדין אמירה לגוי – כשם שאסור לומר לגוי לעשות פעולה אסורה בשבת, כך אסור גם לומר לכלב לעשות פעולה האסורה בשבת.[21]
בהקשר לדין אמירה לגוי, נציין עוד שתי נקודות בהקשר להפעלה של מכשיר חשמלי על ידי פקודה קולית.
א. בדבר שאינו אסור אלא משום חומרא או מנהג, מותרת האמירה לנכרי.[22] בנוגע לדיון על עצם הפעלת המכשיר החשמלי, ולא על המלאכות הנובעות מהמכשיר – יש לדון האם הפעלת מכשיר חשמלי היא איסור גמור או רק מנהג.
ב. אסור לגרום לגוי לעשות מלאכה בשבת גם באופן של רמיזה.[23] אמנם יש מספר היתרים במקרה של רמיזה: א. כאשר הרמיזה לא נאמרת בצורה של ציווי.כג ב. מותר לרמוז לא ביום השבת.כד ג. מותר לרמוז לנכרי בשבת שיעשה לו מלאכה לאחר השבת.כה
אם איסור הפעלת עוזר אישי דיגיטלי יהיה שווה לאמירה לגוי - יהיה אסור להפעיל גם ברמיזה ולא בציווי גמור. הפעלת המכשיר על ידי רמיזה שאינה בלשון ציווי היא כמובן אפשרית, כגון האמירה - 'סירי תעשי משהו, יש כאן יותר מדי חושך בחדר', שמסוגלת במקרים רבים לגרום לעוזר האישי המקושר לתאורה – להדליק את האור. הדבר גם הולך ונהיה אפשרי יותר ככל שעיבוד השפה הטבעי והבינה המלאכותית מתקדמת. אבל, לכאורה תהיה מותרת רמיזה שלא בלשון ציווי, או יהיה מותר לרמוז לעשות פעולה לאחר שבת, או לרמוז לו ביום חול לעשות פעולה בשבת (בנקודה זו לכאורה האיסור הוא משום שליחות – ואז יהיה מותר גם באמירה גמורה).[24][25][26]
נזכיר עוד נקודה אחת הקשורה לדין אמירה לגוי – ההיתר במקום של חולי או צער.
חולה שנפל למשכב מותר לעשות לו כל צורך על ידי גוי אפילו איסורי תורה.[27] גם במקרה של צער, מותר לומר לגוי לעשות מלאכה בשינוי.[28]
אם כן, אם איסור הפעלת מכשיר חשמלי יהיה קשור לדין אמירה לגוי יהיה מותר לומר למכשיר לבצע פעולה שיש בה מלאכה גמורה במקרה של חולה שאין בו סכנה, ובמקום של צער יהיה מותר לומר למכשיר רק דברים שיש בהם איסור דרבנן (בהנחה שעצם הפעלת המכשיר איננה יותר מאיסור דרבנן, ראו על כך בפרק הבא).
♦

ממצוא חפציך ודבר דבר

כפי שהוזכר לעיל, בנוגע לאיסור אמירה לגוי, בשבת אין לדבר דיבורים הכוללים מלאכות האסורות בשבת. איסור זה נלמד מהפסוק (ישעיהו נח, יג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר". בלשון חז"ל: "שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול". איסור דומה לכך הוא איסור "ממצוא חפציך" – שאסור לעשות בשבת פעולה המסייעת להגשמת מעשה אסור, כגון ללכת בשבת לאזור עבודה כך שיהיה אפשר מייד בצאת שבת להתחיל לעבוד. איסורים אלו גם כוללים את האיסור לדבר בשבת דברי חול סתמיים, שגם זהו אופן דיבור הנהוג ביום חול שאין ראוי שיהיה זהה לשבת.
מסתבר שאיסורים אלו יהיו קיימים בכל אופן בו נאמרת פקודה קולית הכוללת דיבור של מלאכה אסורה. אפילו כאשר המלאכה לא נאמרת במפורש, נראה שהדבר יהיה כלול באיסור ממצוא חפציך.

נידונים נוספים בהלכות שבת

יש מקורות נוספים בהלכות שבת מהם עולה שיש להחשיב דיבור כמעשה.[29] אמנם מדובר על דיונים איזוטרים, וצריך לעיין ביכולת להביא משם ראיות. נציין מספר דוגמאות:
א. הרמ"א (או"ח שטז, ב) כותב שהמשסה כלב על מנת לצוד בדיבור חייב (וכן הבינו האליה רבה סק"ו, והשפת אמת שבת יז, ב).
ב. המשנ"ב (שם) פוטר במשסה כלב כאשר אין שום מעשה. אבל נראה שהוא פוטר משום שלא ברור שיצליח לצוד או שהחיה עושה להנאתה (אבני נזר או"ח קצו, ג-ד). ראיה לכך יש להביא מדברי המשנ"ב (שכח, קמג) הסובר שאין איסור צידה בלכידת לחשים ועקרבים על ידי לחישה (ראו סנהדרין קא, א) משום שאין זו דרך צידה. משמע שאם היה דרך צידה בכך היה חייב גם על דיבור.
ג. החת"ס (שו"ת ו, כט) כותב שאין איסור כתיבה מן התורה על ידי השבעת קולמוס, משום שאין זו דרך כתיבה. משמעות הדברים היא שכאשר יש דרך כתיבה על ידי דיבור – יש בכך איסור כותב מן התורה.
ד. היוצא מתחום שבת על ידי שם פטור רק מפני שהוא מעל י' טפחים (עירובין מג, א רש"י בקפיצה). משמע שיציאה חוץ לתחום על ידי דיבור נחשבת כמעשה גמור.
ה. במושב זקנים (במדבר ו, יח) נכתב שהיה איסור לבשל את המן בשבת גם בדיבור.
ו. בספר לב חיים (ב, סי' קפח) הביא את דברי הגזע ישי שהבורא אדם על ידי שם בשבת חייב משום בונה. ואין במקרה זה פטור משום שאין זו דרך המלאכה (בדומה למה שראינו לעיל בנוגע לצד), משום שאין דרך אחרת לברוא אדם.[30]
ממכלול הראיות עולה שדיבור נחשב מעשה גמור, ולכל היותר יש לראות בו שינוי, כאשר הוא נעשה בהקשר ובאופן שונים מהנהוג, מה שאינו רלוונטי בנידוננו.
♦

דיבור לאו כמעשה דמי

במספר מקומות והקשרים הגמרא והפוסקים דנים בשאלה האם יש להחשיב דיבור כמעשה. שאלה זו עולה בעיקר ביחס לשאלת החיוב בעונשים. למשל, הדעה המקובלת להלכה, היא שאין עונש מלקות על לאו שאין בו מעשה, וממילא יש לדון על איסורים הנעשים בדיבור בלבד האם הם נחשבים כמעשה. דיון זה כולל בעצם שתי שאלות – ראשית, האם משמעות הדיבור היא מספיק חשיבה בשביל להחשיב זאת כמעשה. שנית, האם הזזת השפתים (היוצר את הדיבור) היא מעשה חשוב, שיש להחשיבה כמעשה. ננסה לסכם את הסוגיות ואת דברי הראשונים והפוסקים.
בגמרא בבא מציעא (צ, ב) מובאת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש אם אדם שחסם בהמה על ידי דיבור (ועבר בכך על לאו של לא תחסום שור בדישו) חייב מלקות. הגמ' מבארת שנקודת המחלוקת בין ריו"ח לריש לקיש היא האם 'עקימת פיו הוי מעשה' או שמא 'קלא לא הוי מעשה'. רש"י שם מבאר שרק לאו שיש בו מעשה חייבים עליו. הרמב"ם (שכירות יב, ב) והשו"ע (חו"מ שלח, ג) פסקו כדעת רבי יוחנן.
תוספות על אתר (ד"ה רבי יוחנן) מקשים מדברי רבי יוחנן במקום אחר הסובר שאיסורים הנעשים בדיבור אינם נחשבים כמעשה. דבריו שם אמורים ביחס לאיסורים הבאים: נשבע, מימר (אדם העובר על איסור תמורה – מקדיש בהמה אחרת לקורבן במקום בהמה ראשונה) ומקלל (אדם המקלל את חבריו בשם ה'). שאלה זו נשאלה על ידי ראשונים רבים, והיא מהווה את הבסיס להבנה מתי אומרים שדיבור נחשב כמעשה ומתי לא.
תוספות מתרצים שהדבר תלוי בשאלה האם הדיבור גורם למעשה.[31] במקרה של חסימת הבהמה, הרי היא הולכת ודשה בלי אכילה, וזה נחשב מעשה. המאירי (גם שם) מביא תירוץ זה ומוסיף עוד שני תירוצים: א. אם הדיבור פעל פעולה המועילה, הרי זה נחשב כמו מעשה גמור. גם כלל זה נכון בנוגע לחסימה, שהרי הדיבור של האדם הועיל לכך שהבהמה לא אכלה. ב. אם על ידי הדיבור 'נעשה מעשה מאליו'. נראה שכוונתו שהדיבור גרם לחלות הלכתית חדשה. הדוגמה שהמאירי מביא למקרה זה הוא כאשר אדם עושה תמורה בדיבורו (לפי הפוסקים שבתמורה כן חייב מלקות, בניגוד למקלל ונשבע, ולא כדעת הרמב"ם). מדברי המגיד משנה (שכירות יג, ב) עולה תירוץ נוסף. לאחר שהוא מביא את תירוץ התוספות הוא מוסיף שכאשר האיסור נאמר על דבר שאפשר לעשותו בין בדיבור ובין במעשה – במקרה זה יש להחשיב את הדיבור כמעשה גמור.
לסיכום – באופן עקרוני דיבור איננו נחשב כמעשה, אך מדברי הראשונים עולים מספר סייגים לכך: א. כאשר הדיבור גורם למעשה. ב. דיבור הגורם לתועלת בעולם הפיזי. ג. דיבור הגורם להחלת חלות הלכתית. ד. באיסור שאפשר לעשותו על ידי מעשה גמור – גם דיבור נחשב מעשה.
במבט פשוט, כל הגדרים הללו (למעט ג, שאיננו שייך לנידון זה) שייכים בפקודה קולית. להלן נמשיך לדון בכך. כמו כן יש לציין שכל הדיון כאן הוא האם יש איסור לאו במעשה, אך יתכן שבהקשרים הלכתיים אחרים יהיה דין אחר.[32]

נפיחה

בשונה מהדיון הקיים בנוגע לדיבור, האם להחשיבה כמעשה, ביחס לנפיחת (=נשיפת) אוויר נראה שיש הסכמה שהדבר נחשב כמעשה גמור.
בשו"ת אבני נזר (או"ח נז, א)[33] מוכיח יסוד זה מדברי הגמרא (ב"ק יז, ב; צא, א): שתרנגול שעשה רוח בכנפיו – בעליו חייב לשלם, וכן כאשר אדם אוחז את חבירו ותוקע לאזנו וגרם לו לחרשות – חייב לשלם. מקור דומה לכך אפשר להביא מדביר הגמרא (ב"ק יח, ב) שכאשר תרנגול שלא אדם הכניס ראשו לתוך כלי זכוכית ותקע בו ושבר אותו – חייב לשלם. וכן עולה מהמהרי"ל (סי' קצג; הובא בב"י יו"ד קיג, ח), שנפיחה חשובה מעשה לעניין בישולי גויים.
יש ראיות מפורשות לכך שנפיחה נחשבת כמעשה גמור גם לעניין שבת: 1. המנפח בכלי זכוכית חייב משום מכה בפטיש (שבת עה, ב, וכן ברמב"ם שבת י, טז). 2. הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתיים (ירושלמי שבת ב, ה). ראוי לציין שהירושלמי מבסס דין זה על הלכות נזיקין בהם רואים שחייבים על נפיחה, והדבר מעניק משנה תוקף לראיות של הפיסקה הקודמת. 3. טלטול מוקצה ע"י נפיחה מותר, כי זה מוגדר כטלטול 'כלאחר יד' (שו"ת מהרי"ל סי' ר; רמ"א או"ח שח, ג), ומכך עולה שעצם הניפוח נחשב כמעשה, אלא שכאשר אין זו דרך הטלטול הרגילה הרי זה טלטול בשינוי שלא אסור בגזירת טלטול מוקצה.
♦

סיכום

פתחנו בנושאים של הפעלת בע"ח על דיבור, אחר כך איסורים של דיבור בשבת, ואולי אף בקול, ואחר כך היחס הכללי של התורה לדיבור, גם לא במלאכות שבת.
♦

פרק ג – נושאים כלליים בחשמל

הקדמה

הדיון ההלכתי על פקודות קוליות בשבת מצריך דיון בשתי סוגיות נוספות, הקשורות לעצם הפעלת המכשיר החשמלי המבצע את הפקודה הקולית. ראשית, יש לדון האם יש איסור ומהו האיסור בהפעלת מכשיר חשמלי, ושנית יש לדון האם איסור הפעלת כלי חשמלי קיים גם במכשיר פועל ורק מבצע פקודות נוספות בלי מיתוג או הפעלה התחלתית.
נדון בקצרה בנושאים אלו של הפעלת מכשיר חשמלי בשבת ודין שינוי זרם, ונביא את מה שנאמר בהם בספרות העכשווית. אמנם עיקר הדיון והחשיבות של מאמר זה הוא בדגש מרכזי על הפעלה קולית בשבת, והתייחסות לכלל השיטות שנאמרו בדין זה. לכן לא נאריך כאן בדיני החשמל, שכבר נידונו רבות בפוסקים רבים בהרחבה ובהעמקה, ולא בדיני חיישנים ועוד נושאים, העלולים גם להשפיע ישירות על הדין המדובר.[34] במקום זאת נציג בלי דיון את עיקרי הדברים ואת הגישה שנראית בעיננו כעיקרית, בסוגיות הנ"ל, והמהווה בסיס לדיון המסוים ביחס להפעלת עוזר אישי בשבת על ידי דיבור.
♦

הפעלת מכשיר חשמלי בשבת[35]

האחרונים העלו אפשרויות רבות בהגדרת האיסור שבהפעלת מכשיר חשמלי בשבת. פירוט מקיף על כך אפשר לקרוא בספר צומת כרך א, בפרק מהות האיסור בהפעלת כלי חשמלי בשבת, ובעוד מקומות רבים. רק נציין בפתח הדיון כי הוסכם על כל הפוסקים שישנו איסור גמור בהפעלת מכשיר חשמלי, ושני הטעמים המרכזיים לאיסור הפעלת כלי חשמלי בשבת הם: א. איסור מוליד. ב. איסור מכה בפטיש. עיקר הדיון במאמר זו הוא בשאלה האם איסור זה קיים גם במקרה של פקודה קולית. אך לפני זה נדון בשאלה של שימוש במכשיר כאשר הוא כבר מחובר לחשמל ופועל.
♦

הפעלה גמורה או שינוי זרם

כפי שהוזכר בפרק א, העוזר האישי המקבל פקודות קוליות נמצא תמיד מחובר לחשמל ופעיל. בזמן של אמירת השם שלו הוא גם קולט את המשפטים שנאמרו ומבצע פקודות. יש לדון האם השיטות האוסרות הפעלת מכשיר חשמלי יאסרו גם מצב כזה.
נביא מעט מדברים הפוסקים שדנו בדין של שינוי זרם וביישומו. בשם הרי"ש אלישיב נמסר[36] שדעתו לאסור 'שינוי זרם משמעותי שהוא פועל פעולה שחשים בה', ולהתיר 'שינוי זרם שאינו עושה פעולה שחשים בה, כמו לעמוד ליד מאוורר, שהוא דבר הגורם לשינוי זרם'. בדברים שנמסרו בשמו, לא התבאר מה יסוד האיסור, ותלמידו הרב יוסף אפרתי[37] כתב שמדובר באיסור מוליד, ומדרבנן.[38] אף הר"נ קרליץ[39] אסר שינוי זרם, מבלי לנמק את האיסור ואת גדריו.
פוסקים רבים, ובראשם הרש"ז אוירבך[40], התירו עקרונית שינוי זרם חשמלי בשבת.[41] כך גם דעת הר"ע יוסף[42], הר"ש גורן[43] והר"ש ישראלי.[44] למעשה, נראה שרבים נוהגים להחמיר בשינוי זרם, ויש פוסקים שכתבו כן להלכה משום חשש לטעויות.[45]
מדברים אלו היה אולי מקום לומר שלפי המתירים שינוי זרם אין איסור מעיקר הדין (אף שאולי ראוי להימנע מכך) בעצם קריאת השם ודיבור עם העוזר אישי, וכן בקשת מידע וכדומה. ויש שכתבו כך במפורש.[46]
מעיון בשיטת הרשז"א, שהוא זה שביסס את הדין של שינוי זרם, כנ"ל, נראה שאין להחשיב את השימוש בעוזר אישי כשינוי זרם, אף שהוא דלוק ומחובר לחשמל. הרב ישראל רוזן[47] מביא בשם הרשז"א שהיתר שינוי זרם קיים רק כאשר לא ניכר מבחינה תפעולית שיש התחלה חדשה של זרם חשמלי שלא היה לפני פעולת שינוי הזרם. במקרה שלנו קשה לראות קשר ניכר בין מכשיר שקט ודומם ובין מכשיר שמתחיל לדבר או לבצע כל פעולה אחרת שעד כה לא היתה קיימת. כך לשונו של הרב רוזן: "ההיתר לווסת בשבת את עוצמת מכשיר השמיעה באוזן, וכן במכשיר קשר, רדיו וכד', יהיה תקף רק אם השמיעה לא תרד ל'אפס' ממש, מבחינת חוש השמיעה האנושי. צליל או תדר שאוזן אדם לא קולטתו – 'איננו קיים' מבחינה הלכתית".
♦

הפעלה על ידי חיישנים

נושא אחרון שיש לדון בו לפני סגירת הדיון הכללי על הפעלת מכשיר חשמלי בשבת הוא דין הפעלת מכשיר באופן שאינו כולל נגיעה פיזית. האם דברי הפוסקים שהובאו לעיל, האוסרים הפעלת מכשיר חשמלי, נכונים גם בנוגע להפעלה על ידי חיישנים?
מעט מהפוסקים כתבו שהפעלה חשמלית על ידי חיישן נחשבת כגרמא או ספק גרמא.[48] אמנם נראה ששיטתם אמורה בעיקר בנוגע לחיישנים הפועלים על עיקרון של שלילת שלילה, כגון חיישן אינפרא אדום אקטיבי (עין אלקטרונית – תא פוטואלקטרי). במקרה זה יש מקום לדון שאולי הדבר איננו נחשב כמו מעשה גמור, כפי שבמספר מקומות בהלכה מוזכר עקרון שהסרת מונע איננו מעשה.מח
יש[49]מי שכתב שהפעלת מכשיר חשמלי בלי לחיצה על כפתור איננה דרך הפעלה רגילה של מכשירים חשמליים, ולכן יש להחשיב זאת כשינוי.[50] אך דעה זו נדחתה על ידי פוסקים רבים.[51]
מעט מהפוסקים כתבו שהפעלה על ידי חיישן איננה נחשבה כלל כפעולה.[52] אך דבריהם מוסברים דווקא על מקרה בו האדם איננו עוסק באופן ניכר בהפעלת המכשיר.
למעשה, רוב הפוסקים התייחסו להפעלת מכשיר על ידי חיישן כהפעלה גמורה. דבריהם נאמרו גם במפורש בנוגע לחיישני תנועה וכדומה,[53] וכן עולה מדברי פוסקים רבים שדנו על תרמוסטטים המפעילים מכשירים חשמליים מבלי נגיעה ישירה.[54]
אם כן, המסקנה העולה מדברי הפוסקים היא שגם הפעלת מכשיר על ידי שלט או חיישן נחשבת הפעלה חשמלית גמורה. לאחר בירור זה, יש לדון האם גם הפעלה על ידי פקודה קולית נחשבת למעשה, שיש בו איסור של הפעלת כלי חשמלי, או של פקודה קולית הגורמת לאחת מל"ט מלאכות. שימוש בחיישנים איננו סיבה להתיר את השימוש, אך אולי השימוש בקול מהווה אופן אחר שיש בגינו להתיר את השימוש במכשיר החשמלי.
לכאורה יש להעיר על עצם מחשבה זו – מדוע פעולה ישירה של דיבור למכשיר תהיה יותר קלה מאשר פעולה עקיפה של הליכה ליד דלת אוטומטית[55] או פתיחת דלת מקרר[56]? לפי דעתי התשובה העיקרית לכך הוא שדיבור הוא דבר מופשט ורוחני, ומכוח עובדה זו הוא קיבל יחס מיוחד בדברי חז"ל. לכן יש לבחון האם גם בסוגיה של הפעלה קולית בשבת יש להקל משום שהדבר נעשה באופן של דיבור, שהרי דיבור איננו נחשב כמעשה.[57] נרחיב בנקודה זו בהמשך.[58]
נציין שוב, עיקר המאמר הוא דיון פרטי על הפעלת מכשיר חשמלי על ידי דיבור, ואין כוונתנו לעסוק באיסור הפעלת מכשיר חשמלי או שימוש בחיישנים בשבת, ולכן לא הארכנו בכך. יחד אם זאת, ראוי להתייחס כאן למאמר שהתפרסם בגליון האוצר (עח, הפעלת חיישנים בשבת, עמ' קצ-קצח) הנוגע בדיון המפורסם של הפעלת חיישנים יחד עם תוצאה אחרת. לפי דעת הרב המחבר (הרב שגיא מזוז) בשעת הדחק באיסור דרבנן יש להישען על שיטת הרשב"א המתיר סגירת דלת לשם שמירת הבית וצידת צבי, שזהו מצב של מעשה אחד עם שתי תוצאות. על פי זה הסיק שמותר להיכנס לחדר כאשר הדבר יגרום להדלקת אור, אע"פ שזה פסיק רישא דניחא ליה, אם אין אפשרות אחרת.
לאור שיטה זו, ביחס לשימוש בעוזר האישי, יש לדון על אמירות של האדם שנועדו לתוצאה אחת וגם נועדו להפעלת המכשיר. לכא' לפי הסברא הנ"ל היה מקום להקל בזה. אמנם נראה שגם לשיטתו יתכן שאין להחשיב סתם דיבור כמעשה עם תוצאה, אלא רק דיבור הגורם למעשה במציאות נחשב כמעשה עם תוצאה, וממילא מדובר על מעשה איסור, ולא שייך כאן היתר הרשב"א.[59]
בנוסף לכך, ראו במאמרי בתחומין מב, שם הרחבתי בשיטת הרשב"א וביאורה על ידי שבט הלוי (וגם הראתי ששבט הלוי עצמו כבר התייחס לכל הקושיות שהקשו עליו במאמר הנ"ל). מסקנת הדברים היא שגם להבנת שבט הלוי ברשב"א ההיתר לא קיים במקום בו התוצאה ניכרת וחלק מהותי מהמעשה, כגון כניסה לחדר המדליק אור (וההיתר נאמר בדווקא על הליכה סתמית ברחוב) כפי שמוכח מתשובה אחרת של שבט הלוי.
♦

מכשירים המופעלים על ידי דיבור

לפני שניגש לפוסקי דורנו שדנו ישירות בדין של עשיית מלאכות על ידי פקודה קולית, נתייחס בקצרה לדברי פוסקי הדור הקודם שדנו על היחס להפעלת מכשיר על ידי דיבור ביחס להגברת קול והקלטה.
הפוסקים דנו ביחס לשאלה האם מותר להשתמש במערכת להגברת קול בשבת באופן של שינוי זרם.[60] גם השימוש במכשיר שמיעה כולל הפעלה חשמלית של שינוי זרם, וגם בנוגע אליו היה דיון על היתר השימוש בו.[61] דיון נוסף עלה לגבי האיסור של הקלטת דברים בשבת ומקור האיסור.[62] עיון בדברי כל הפוסקים הללו מעלה את התובנה שעצם העובדה שהמעשה נעשה על ידי דיבור לא היווה שיקול הלכתי לקולא. הדברים מודגשים בעיקר ביחס למכשיר שמיעה, שנטיית רובם המוחלט של הפוסקים היה להתיר את השימוש בו, ובכל זאת הם לא צרפו סברה זו לעמדתם המקילה.[63]
יוצא דופן לכך הוא הרב ישראל רוזן[64], שהעלה את האפשרות שהפעלת רמקול בדיבור איננה אסורה כל עוד האדם לא נוגע במכשיר. אך יש להעיר שהרב ישראל רוזן כותב זאת כהצעה בעלמא, ובמקום אחר[65] כתב במפורש כנגד הכרעה זו.
♦

פרק ד – פקודה קולית במכשיר חשמלי

שיטת הרב זאב לב

שאלת ההפעלה הקולית נידונה כבר לפני כארבעה עשורים על ידי הרב פרופ' זאב לב.[66] הדיון שם סבב סביב הצורך ברישום רפואי במהלך השבת, והשאלה האם פיתוח טכנולוגי המאפשר את הכתיבה על ידי פעולת דיבור עדיף על פני כתיבה ישירה.
על מנת לענות על שאלה זו, פרופ' לב מחלק כל פעולת דיבור לשני חלקים: המשמעות התוכנית של הדיבור, וגלי הקול הפיזיקליים שהאדם יוצר בדיבורו. הדיון ההלכתי המופיע בגמ' הדן האם 'דיבור כמעשה' נסוב רק ביחס למהות הראשונה שיש בדיבור, אך החלק השני של הדיבור נידון בגדרים הרגילים של מעשה. במקרים רבים, גלי הקול אינם אלו שיוצרים את הפעולה, אלא משמעות הדיבור הנתפסת בעיני בשר ודם או בעל חיים, ולכן במקרים אלו הדיון הוא בשאלה האם 'דיבור כמעשה'. אך במקרים של הפעלת מכשיר חשמלי, הרי פעולת המכשיר איננה נובעת ממשמעות המילים אלא מגלי הקול הפוגעים בממברנה של המיקרופון, ומהתהליכיים החשמליים הנוצרים מכך. על פי ניתוח זה, מכריע לב שהיות והמכשיר מופעל באופן ישיר על ידי גלי הקול הפוגעים בממברנה של המיקרופון – יש לראות את הדיבור כמעשה גמור, ואין בכך יתרון על פני כתיבה רגיל.[67]
♦

שיטת פרופ' דרור פיקסלר והרב אריאל קטן

פיקסלר וקטן דנו בנושא זה לפני כשנתיים, בשני מאמרים עוקבים בכתב עת אמונת עתיך.[68] במאמר הראשון הם מתארים את המכשיר, ובעיקר הם פורסים בהרחבה את הסוגיה של 'דיבור כמעשה'. במאמר השני הם עוסקים בקצרה בסוגיות נוספות ומיישמים הלכה למעשה את העולה מדבריהם בנוגע לשימוש במכשיר חשמלי בשבת. נרחיב מעט בשיטתם.
המאמר הראשון -
לפי דבריהם, יש סתירה בין הסוגיה במסכת בבא מציעא המציגה את דעת רבי יוחנן בכך שעקימת פיו הוי מעשה, ואילו בסוגיה במסכת כריתות הגמ' מנסה לברר האם לרבי יוחנן עקימת שפתים נחשבת מעשה. ולכן הם מסייגים שהגמרא בבבא מציעא רק מפרשת את דברי רבי יוחנן ואינה מכריעה את ההלכה בשמו. כראיה לכך הם מביאים את הגמ' במסכת תמורה, בה רבי יוחנן עצמו מזכיר את השיטה שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו (חוץ מנשבע מימר ומקלל) – ואם כן מפורש בדברי רבי יוחנן שדיבור לא נחשב כמעשה (לעניין עונש מלקות, המצריך מעשה גמור).
הרמב"ם פוסק כמו הסוגיה האחרונה במסכת תמורה, אך גם מכריע להלכה כדברי רבי יוחנן במסכת בבא מציעא, שהחוסם בדיבור חייב. לפי המתבאר שרבי יוחנן לא מחייב בחסימת השור משום שדיבור כמעשה אלא מטעם אחר – הדברים מובנים. ומה הטעם שרבי יוחנן מחייב בחסימה? על כך הם מביאים את דברי המאירי הסובר שמעשה חסימה הוא מעשה גמור, ולכן אף שהוא נעשה על ידי דיבור – הרי זה נחשב כמעשה. המאירי פותח את דבריו בכך שכאשר הדיבור מביא למעשה גמור הרי הוא חשוב כמעשה, ולכן המנהיג בכלאים חייב גם בדיבור.
על פי דברים אלו, הם מסיקים שבעוזר אישי אין לחייב בדיבור. שהרי לא מדובר כאן על פעולה הדומה לחסימה שהיא במהותה מעשה גמור, וכן בפועל הפעלת המכשיר לא יצרה מעשה גמור (במקום שאין בכך אחד מל"ט מלאכות).
על מסקנה זו יש להעיר שלפי השיטות הסוברות שיש בהפעלת מכשיר חשמלי איסור, הרי שהדבר נובע מכך שיש כאן יצירה ומהות חדשה, ויתכן שיש לראות זאת כמעשה גמור. הרי יש הפעלה של לד ויש הפעלה של קול, ואם אלו הפעלות אסורות, הרי נעשה כאן מעשה איסור על ידי הדיבור, ומניין לומר שאין זה נחשב כמעשה גמור, אלא דומה לאדם המקלל שלא גרם לשום דבר בהבל פיו. כמו כן, לא ברור יש מקום לומר שבאופן מהותי הפעלת כלים חשמליים היא מעשה גמור, שהרי בדרך כלל הוא נעשה על ידי לחיצה על כפתור, וגם יש לו תוצאה ניכרת לעין (בדומה לחסימה, הנחשבת באופן מהותי כמעשה גמור ולכן חייבים בה גם על דיבור לפי דברי המאירי, כנראה משום שהיא נעשית באופן גמור וגם לה תוצאה גמורה).
בהמשך הם מביאים ראיה לדבריהם מדברי המגיד משנה המבאר את שיטת הרמב"ם בכך שכל לאו שניתן לעשותו על ידי מעשה – גם אם עשאו בדיבור לוקה. מכך הם מסיקים שהמגיד משנה סובר שלפי הרמב"ם דיבור לאו כמעשה.
על כך יש להעיר, שגם אם מסקנה זו נכונה (ולא נדון בכך), הרי שאין משם ראיה בנוגע לחלק המרכזי של הדיון – הפעלת מכשיר חשמלי בדיבור. אדרבה, מדברי המגיד משנה עולה שאם יש אפשרות להפעיל מכשיר חשמלי על ידי מעשה – אזי יש לראות את ההפעלה על ידי דיבור גם כמעשה.
לאחר מכן הם מסכמים שלוש שיטות ראשונים שונות – לפי התוספות כל קול שגרם למעשה נחשב כמעשה, לפי הרי"ף רק קול שיש בו עקימת שפתיים נחשב כמעשה (וממסקנתם נראה שהם מבינים שדברי הרי"ף הם על גבי דברי התוספות), ולפי המגיד משנה רק בלאוים שניתן לעבור עליהם על ידי מעשה – הקול נחשב כמעשה. מכך הם מסיקים שלפי כל הראשונים יש צורך בדיבור שגורם למעשה בשביל להתחייב על הדיבור – ולכן אין איסור בהפעלת עוזר אישי, כאשר הוא לא גרם ל'מעשה'.
גם על מסקנה זו יש להעיר כפי שהערנו לעיל, שנראה שכל תגובה של העוזר האישי יש להחשיבה כמעשה, וממילא לפי כל שיטות הראשונים הללו יהיה אסור להפעיל את העוזר האישי. דברים דומים לכך כתב הרב צבי רייזמן, שלאחר שהביא את כל שיטות הראשונים בנגוע להחשבת דיבור כמעשה, הסיק שיש להחשיב את הפקודה לעוזר האישי כמעשה לפי כל השיטות.[69]
בשלב האחרון של המאמר הם עוברים לדון בנוגע לדברי אחרונים רבים שהחשיבו את הקול כמעשה מחמת הכוח הפיזי שהקול מפעיל על הנפעל. אחרונים רבים סוברים שבמצב כזה יש להחשיב את הדיבור כמעשה. המחברים טוענים על כך שהדברים אינם משפיעים על הדין של עוזר אישי, היות והפעלת העוזר האישי איננה נובעת מגלי הקול, אלא בעקבות האינפורמציה הנובעת מהקול. שהרי לאחר פגיעת הקול בממברנה של המיקרופון הוא עובר עיבוד לזרמי חשמל, שהם מועברים לניתוח של עיבוד שפה טבעי שבה ניתנת פרשנות לקול, ובשלב זה יש חישובים סטטיסטים ופעולות מתמטיות מורכבות שמכריעות מהי התגובה הראויה.
על מסקנה זו יש להעיר שהעוזר האישי איננו בן אדם או בעל חיים שאפשר לטעון שיש לו הבנה, אלא מדובר על אופן מתוחכם של הפעלת מכשיר חשמלי. ולכן נראה שעל אף כל התחכום שיש בהפעלת המכשיר והדמיון הרב שיש בינו לבין שמיעת קול אצל בעלי תבונה – אין זה אלא הפעלה חשמלית רגילה. ראוי לציין שבשונה ממערכות חדשות של צ'אטים חכמים, כגון GPT 3.5 שעוברים את מבחן טיורינג, הרי נראה שמכשירים אלו לא עוברים את המבחן, ואם כן גם לעין האדם ניכר שלא מדובר כאן על תבונה של בן אנוש.
בסוף מאמר הראשון הם מסיימים מכך שגם מדברי הרשז"א משתמע שדיבור לאו כמעשה, שהרי הוא כתב שאין איסור השמעת קול בדיבור בלבד אלא רק במעשה.
מסקנה זו איננה הכרחית, שהרי הרשז"א עוסק במפורש בדין של איסור השמעת קול בשבת, כפי שאפשר לראות במקור המצוטט. הדין של השמעת קול הוא גזירה מיוחדת של חז"ל, ומהיותה כזו יתכן שחז"ל אסרו רק מעשה מובהק, אך לא מעשה של דיבור. אם כן, אין אפשרות להוכיח מסוגיה זו לכלל הסוגיות של עשיית מעשה בשבת על ידי דיבור, ולדין הכללי של 'דיבור כמעשה'.
בסיכום המאמר, מסכמים המחברים שפעולה המתרחשת על ידי דיבור איננה נחשבה כמעשה אם הפעולה נוצרה ממשמעות הדיבור, אך אם הפעולה נוצרה מתנודות קולו – הרי זה מעשה גמור. לכן מותר להשתמש בעוזר אישי (בכפוף לדיון עתידי בסוגיות נוספות – ראו בסעיף הבא על המאמר השני). המחברים מתנים את ההיתר בכך שהעוזר האישי לא עושה מעשה איסור גמור. נראה שבכך הם נשענים על דברי המגיד משנה והמאירי שמעשה שהוא במהותו נעשה על ידי מעשה – אין היתר לעשותו גם על ידי דיבור.
בסיכום המאמר אפשר לומר שיש שתי נקודות מרכזיות עליהן המחברים עומדים, ועליהן מושתתת עמדתם: א. דיבור למכשיר נחשב כדיבור רגיל לכל גווניו, היות והוא עובר פעולת פרשנות בענן (עיבוד שפה טבעי ועוד פעולות מתוחכמות). ב. הפעלת מכשיר חשמלי לכשעצמו (בלי שהוא יגרום לאחת מל"ט מלאכות) אינה נחשבת כמו מעשה מובהק, ולכן אין לכלול אותה בתוך מכלול הפעולות האסורות, גם לפי הסוברים שדיבור איננו חשוב כמעשה ('דיבור לאו כמעשה דמי'). עמדת ההיתר צריכה להיות מורכבת משני נידבכים אלו. על מנת לאסור מספיק לטעון שאחד משני אלו איננו נכון.
בהקשר להנחה הראשונה, יש לציין שלעוזר אישי דיגיטלי אין תודעה, ולכן לא נראה שיש להגדירה כישות שאפשר 'לדבר' אליה. מאידך גיסא, היות ואין לעוזר אישי דיגיטלי תודעה וישות עצמית, יתכן שאין לראות את ההוראות הניתנות כמעשה איסור או היתר.[70]
המאמר השני -
מאמרם השני פותח בעמדת הרב ישראל רוזן שכתב במהלך הדיון שלו על רמקול, שכל המקורות העוסקים בחיוב אדם על ידי הבל פיו – מדברים על מקרים בהם האדם אוחז את החפץ הניזוק. לפי זה יש צד היתר נוסף בעוזר אישי – שכאן האדם מדבר אליו מבלי לאחוז אותו, ולכן אין להחשיב את הדיבור כמעשה.
על כך יש להעיר שהרב רוזן העלה טיעון זה רק במהלך הדברים ולא כמסקנה. כמו כן אפשר לראות במפורש שהוא חזר בו מדבריו אלו מכך שהוא אסר את השימוש בעוזר אישי, כמובא למשל בנספח למאמר של הרב רייזמן בתחומין מ.
בשלב זה, המחברים עוברים לדון במספר איסורים שונים, ולבדוק אם הם קיימים בעוזר אישי.
אמירה לגוי – בנוגע לאמירה לגוי, עמדת המחברים היא שאיסור זה איננו שייך בעוזר אישי, כל עוד לא מפעילים על ידו מכשירים אלא רק מדברים איתו.
גם כאן נראה שדבריהם מבוססים על כך שאין איסור בעצם הפעלת המכשיר מלבד עובדין דחול, ולכן אין להחשיב את הפעלת המכשיר כציווי לעשיית מעשה.
כך הם כותבים גם בנוגע לאיסור מחמר – שלא שייך לאסור את השימוש בעוזר האישי מדין מחמר, כאשר הדיבור אליו לא נועד להפעיל מכשירים.
בנוגע לרישום הדיגיטלי שמתרחש במכשיר (המכונה על ידי המחברים בשם 'פעילות חשמלית שאין בה תוצאות של איסורי שבת'), הם מסיקים שחכמי דורנו החמירו בכך רק במקום שהדבר נעשה באופן מכוון, ולכן כאן אין לאסור משום כך, בדיוק כפי שהותר השימוש בשעון חכם אף שיש בו מונה צעדים.
בדברים אלו לא מפורטים מי הם חכמי דורנו המחמירים, והיכן מצינו שהם התירו שימוש בשעון חכם. בכל אופן, נראה שאכן יש כאן צד איסור נוסף, לפי הסוברים שיש איסור ברישום דיגיטלי, ולכן גם אוסרים שימוש בשעון חכם בשבת (גם במצב שהוא רק מונה צעדים, ואולי אף אין אפשרות לראות את המנייה במוצ"ש).
ביחס להפעלת חיישנים – לאחר הדיון על רישום דיגיטלי, המחברים טוענים שהדיון הכי קרוב לנידון של עוזר אישי הוא הנושא של הפעלה על ידי חיישנים בשבת. בנוגע לכך, הם מפנים למאמר אחר בו המסקנה היא (של פרופ' פיקסלר) שאין איסור בהפעלת חיישנים בשבת כאשר התוצאה איננה מלאכה גמורה. בדומה לכך הם מסיקים שגם בעוזר אישי שאין בו הפעלה גמור, אלא רק שימוש של דיבור – אין בו איסור בשבת.
בנוגע לדיון זה, יש להעיר שלא מוסבר בדברי המחברים מהו הקשר בין השימוש בחיישנים ובין הפעלת העוזר האישי. לכאורה, היות והעוזר האישי מבוסס על כך שדיבור איננו נחשב כמעשה, לכן הדבר קל אף יותר מהפעלת מכשיר על ידי חיישן. אפשר להסביר את דברי המחברים כך, אמנם דיבור איננו כמעשה –אך עדיין יש מקום לאסור את השימוש מדין הפעלה על ידי חיישן, ודיבור איננו יכול להפוך דבר הנחשב כמעשה בגלל היותו חיישן לחוסר מעשה. הסבר אפשרי נוסף הוא שהמחברים עוברים לדון בפיסקה זו באפשרות ההפעלה של העוזר האישי על ידי תנועה או באופן אחר ולא על ידי קול. כך גם נראה מדבריהם בסיכום המאמר. אפשרות שלישית היא שבקטע זה הם דנים לפי דעת הסוברים שדיבור נחשב כמעשה ולכן הדיון דומה לחיישנים.
עוד הערה מהותית ביחס לדיון זה על חיישנים, ביחס לטענה שאין איסור בהפעלה שאין בה מעשה ושם מלאכה, מופיעה בדברי הרב שלמה גליקסברג. והם יובאו בהמשך.
לאחר מכן המחברים מביאים את דברי הרנ"א רבינוביץ הסובר שיש איסור של 'ודבר דבר' כאשר גורמים למכשיר על ידי דיבור לבצע פעולה בשבת.
לאחר מכן עוברים המחברים לדון האם יהיה שלב בו יהיה אפשר לומר לעוזר אישי לבצע פעולות בשבת מדין אמירה לגוי. כוונתם היא, שנכון להיות אין למכשיר חשיבה עצמאית ('הכרה') והביצוע של הפעולות הוא ישיר בהתאם לעיבוד השפה הטבעי והניתוחים הסטטיסטיים. השאלה היא האם במכשירים יותר מתקדמים בהם יהיה למכשיר שיקול דעת – יהיה אולי אפשר להגדיר אותו כדעה אחרת, וממילא הדין שלו יהיה כמו של גוי או אף קל יותר.
ראוי לציין שמהעלאת שאלה זו נובע שכרגע הגדרת העוזר האישי היא חמורה יותר מאשר גוי. יש משמעות בדברים שעשיית מלאכה על ידי העוזר האישי תחשב כמו איסור תורה (בניגוד לעמדת הרב רבינוביץ שכתב זאת רק ביחס למכשיר חשמלי, ולא ביחס למכשיר המופעל על ידי דיבור). בהתאם לכך צריך להסביר שהמחברים סוברים שאין בהפעלת המכשיר משום אמירה לגוי, משום שהם סוברים שאין בהפעלת מכשיר חשמלי משום מעשה איסור גמור (אלא רק עובדין דחול) ולכן אין בו איסור של אמירה לגוי.
ראוי לציין שהמחברים מציעים מבחן חילופי למבחן שיקול הדעת – ביצוע פעולות בצורה עצמאית מתוחכמת שבן אדם לא יכול להבין את המניע לפעולה. הדוגמא שהם מביאים לכך זו תוכנת אלפא-זירו, תוכנת שחמט המנצחת בקלות כל בן אנוש.
ביחס לכך ראוי לציין שלא ברור שיכולת ביצוע חישובים באופן מתוחכם כל כך, עד לרמה שהוא לא מובן לבן אנוש, זו דוגמה לעצמאות, והדמיון לגוי או לבעל חיים דווקא גדול יותר כאשר יש יכולת של שיקול עצמי. כך נראה באופן פשוט על אף שהמחברים קיצרו בדבר, ואולי כוונתם למשמעות והסבר נוסף.
המחברים עוברים לדון במספר הבדלים שיש בין אלקסה למכשיר חשמלי אחר המבוסס על דיבור ומותר לשימוש בשבת (כגון רמקול שבת או מכשיר שמיעה): א. מנורת לד שנדלקת בזמן דיבור. ב. תגובה למילת הפעלה ולא לכל דיבור. ג. ניתן להפעיל על ידי אפליקציה או תנועות. ד. יש מעין חשיבה (אך לא עצמאות). ה. הדיבור המושמע איננו זהה לדיבור שנאמר. ו. יכולת להפעיל מכשירים אסורים. ז. הפקודות מוקלטות. ח. יש כפתורי הפעלה.
בנוגע לאיסור הדלקת הלד וההקלטה, כותבים המחברים שזהו איסור דרבנן. עוד כותבים המחברים שיש לנטרל אפשרות של הפעלת מכשירים אחרים על ידי העוזר האישי (סעיף ו). לא ברור אם כוונתם שאפשר להתירו על סמך צירופים שונים, כגון פסיק רישא דלא ניחא ליה. או שמא כוונתם שיש לנטרל את הפעולות הללו בשביל להכשיר את המכשיר לשבת. מהמשך הדברים משתמע שהכוונה היא שיש צורך לכסות את הלד.
בהמשך לכך הם כותבים מספר הנחיות לשימוש בעוזר אישי: א. יש לכסות את כפתורי ההפעלה ואת הלד. ולכתוב על המכשיר 'אלקסה של שבת'. ב. אין ליטול את המכשיר ביד. ג. המערכת תפעל בשבת ללא הפסקה. ד. יש לחסום את האפשרות לבצע פעולות אסורות בשבת. ה. יש לשקול איסור השמעת שירים. ו. יש לכסות את המסך והמצלמה, כך שההפעלה תהיה רק על ידי קול, לפי השיטות האוסרות הפעלת מכשיר על ידי חיישן.
המחברים מסיימים את המאמר השני בכך שבכל דור מופקד על גדולי התורה לדאוג לא רק לקיום ההלכה אלא גם לצביון השבת. במקרה זה סוברים המחברים שאין כאן שום איסור, ואף המכשיר כל הזמן דלוק (כנראה כוונתם לכך שיש להחשיב זאת כשינוי זרם) ולכן בוודאי יש להעדיף פתרון זה במקרה של חולי יותר מכל פתרון אחר של גרמא וכדומה. היות ומדובר על מכשיר המאפשר יותר לענג את השבת, לכן סברת המחברים היא שאין זה פוגע בצביון השבת.
בהקשר לכך ראוי לציין שיש פוסקים שכתבו שעל אף שנראה שאין איסור עקרוני בהפעלת עוזר אישי, או בתכנות של פעולה שלו מראש – הדבר עדיין כולל פגיעה בצביון השבת.[71] בסיום שיטה זו נעיר שהיה מקום לדון באריכות בעבודה זו בנושא של צביון השבת, אך מחמת שהדיון על עיקר הדין מקדים לכך, והוא ארוך לכשעצמו, לכן לא הגענו לדון בדיון חשוב זה.
♦

שיטת הרב שלמה גליקסברג

לאחר שסיימתי לכתוב את המאמר הזה התוודעתי לתשובתו הארוכה והמקיפה של הרב גליקסברג בנושא זה.[72]
עמדתו העקרונית של הרב גליקסברג היא שיש לדון בשאלת ההפעלה על ידי חיישנים ועל ידי דיבור על יסוד ההלכה – האם עיקר האיסור בשבת הוא על המעשה או על התוצאה. בענייני נזיקין למשל, עיקר האיסור הוא על התוצאה. אך בנוגע להלכות שבת, ממקורות רבים עולה שהעיקר הוא המעשה. עמדה עקרונית זו מתאימה גם לדברי שו"ת שבט הלוי ועמדת הרב רבינוביץ' ותלמידיו. אמנם הרב גליקסברג מוסיף וטוען, שבנוגע לטכנולוגיות חדשות לא יהיה זה נכון לדון את המעשה על פי תפיסות של העבר. אם טכנולוגיה חדשה מאפשרת לפתוח דלת על ידי הליכה פשוטה או להפעיל מכשיר על ידי דיבור – הרי שלא מדובר רק על פעולה שגרתית וטבעית (שאולי היינו חושבים שאין היא נחשבת כמעשה לעניין מלאכות שבת), אלא יש לדון את פעולה זו לפי הגדרים של התוצאה. והיות והתוצאה היא שנעשה מעשה האסור בשבת – הרי שיש לדון את הפעולה כמעשה גמור.[73]
בנוסף לכך, טוען הרב גליקסברג שהמקורות הרבים מהם עולה שיש איסור בדיבור בשבת (מחמר, אמירה לגוי) ובתורה כולה (לא תחסום, חרישה בכלאים) ממחישים שיש להגדיר את פעולת הדיבור כמעשה. בנקודה זו נראה שהרב גליקסברג מבקש להישען על תפיסה הלכתית כללית, ואין הוא נשען על הגדרה מסוימת המופיעה בראשונים או אחרונים (ראו לעיל דיון על כך). הוא אמנם מביא בחלק אחר מהמאמר, עושר גדול של פוסקים שהחשיבו דיבור כמעשה[74] – אבל בנוסף לכך נראה שיש כאן אמירה הנובעת ממבט כללי הרואה שההלכה מייחסת חשיבות לדיבור כמעשה. ולאור דבריו העקרוניים שאין לחלק בין שבת, שהעיקר בה הוא המעשה, לבין שאר התורה – הרי שיש ממש בראייה זו.
קצת תמוה בעיני כיצד הרב גליקסברג אוחז את החבל משני ראשיו וטוען שראיה לדבריו יש מהפוסקים הסוברים שיש איסור בעשיית מלאכת שבת על ידי חשיבה. בראייה זו הוא נשען על דברי שו"ת הר צבי (א, קעד) הטוען שאם יש איסור במחשבה, כל שכן שיש איסור בדיבור לבע"ח. לפענ"ד ראייה זו איננה מתאימה לעמדתו העקרונית שכל איסורי שבת הם דווקא במעשה גמור, ורק בטכנולוגיה חדשה יש לדון את המעשה על פי התוצאה – והרי מחשבה איננה מעשה כלל. טענה דומה לטענתי טען הרב איתם הנקין הי"ד – לא שייך לדון על מחשבה כמעשה.[75]
סיבה נוספת לאיסור לפי הרב גליקסברג הוא דין אמירה לגוי שקיים גם באמירה לבע"ח וממילא גם באמירה לעוזר אישי. אמנם דין זה איננו סיבה לאסור אמירה לעוזר אישי מערב שבת, שהרי אין שליחות לדומם, אבל הדבר יהיה אסור מדין 'אוושא מילתא'. עוד ראוי לציין שהרב גליקסברג כותב שיתכן שדין דיבור לעוזר אישי דיגיטלי יהיה תלוי במחלוקת מהות האיסור בהפעלת מכשיר חשמלי. אם האיסור הוא דאורייתא – אזי לא יהיה אפשר להקל במצבים של פסיק רישא דניחא ליה. אך אם האיסור הוא מדרבנן – הרי שלפי חלק מן הפוסקים יש להישען על דברי תרומת הדשן ולהתיר בשעת הדחק גדולה.[76]
לסיכום, עמדת הרב גליקסברג היא שיש לדון דיבור כמעשה לעניןי הפעלת עוזר אישי דיגיטלי מכמה סיבות: א. יש להחשיב פעולה זאת כמעשה עקב השם שניתן לפעולה מחמת התוצאה. ב. באופן כללי התורה אסרה פעולות על ידי דיבור והחשיבה אותם כמעשה. ג. יש לדון זאת כדין אמירה לגוי האסורה בשבת.
♦

שיטת הרב דב ליאור והרב בעל ספר ארחותיך למדני

שני פוסקים חשובים בזמננו סבורים גם הם שיש להתייחס לדיבור למכשירים כדין דיבור רגיל, ואין להחשיב זאת כפעולה הנעשית על ידי גלי קול הנחשבת כמעשה. לפי שיטתם, אין להחשיב עשיית מעשה על ידי מכשיר כמעשה גמור.
לפי שיטת הארחותיך למדני[77] יש להחשיב זאת כעשיית מעשה בשינוי, משום שלא היה מצוי במשכן אופן הפעלה כזו. רק במחמר זהו אופן הפעולה הרגילה של מלאכה זו, ורק שם התחייבו על דיבור בלבד. אמנם הארחותיך למדני מסיים את דבריו במילים "ועדיין יש לפלפל בכל זה", ונראה שכוונתו לומר שאין הוא מכריע הכרעה סופית בדיון זה.
הרב דב ליאור[78] גם מסכים שאיסור מחמר הוא איסור יוצא דופן שרק בו התורה אסרה מלאכת שבת בדיבור בלבד. ביחס לשאר המלאכות, סובר הרב ליאור שיש צורך בפעולה משמעותית יותר, ואי אפשר לחייב אדם על דיבור בלבד. לכן מסיק הרב ליאור שהפעלת מכשיר על ידי דיבור תהיה אסור באיסור דרבנן, ואולי רק מדין עובדין דחול.
מעניין לציין שנראה שפוסקים אלו לא התעמקו באופן הפעולה של המכשיר, אלא הכריעו שהדבר נחשב כדיבור על פי הנראות החיצונית. פרופ' פיקסלר והרב קטן הגיעו למסקנה זו מהכיוון ההפוך, של התעמקות טכנולוגית עמוקה. לפי שיטתם, אין להתייחס לגלי הקול הפוגעים בממברנה (ולכן להחשיב את הדיבור כמעשה גמור, כדעת פרופ' לב) משום שגלי הקול מתורגמים למילים בעלי משמעות, והפעולה מתרחשת רק בעקבות קבלת המשמעות של המילים, ולכן יש להסתכל על הפעלת המכשיר כעל פעולת דיבור. לכאורה רק לפי ההסבר של פרופ' פיקסלר והרב קטן מובן מדוע הפוסקים התייחסו להפעלת מיקרופון או מכשיר שמיעה בשבת בתור מעשה גמור, ואילו לפי דעת הרב ליאור והרב ארחותיך למדני היה מקום להקל בהם משום שמדובר על הפעלה על ידי דיבור, ואם כן לא ברור מדוע לא הוזכרה סברא זו.
עוד ראוי לציין שהרב דב ליאור והרב ארחותך למדני התעלמו מהשאלה העקרונית מתי דיבור נחשב כמעשה (כפי שראינו, לפי כל הפוסקים יש מצבים מסוימים בהם הדיבור חשוב כמעשה, ולכן אין לחסום בדיבור). נראה שהסיבה לכך היא משום שיש בדבריהם קביעה עקרונית ביחס להלכות שבת שדיבור איננו מספיק בשביל להתחייב מן התורה. לפי הרב ליאור הסיבה היא עקרונית – מלאכת שבת דורשת פעולה משמעותית ולא דיבור בלבד. לפי הרב ארחותיך למדני הסיבה לכך היא שכל ביצוע מעשה על ידי דיבור הוא ביצוע מעשה באופן של שינוי.
על דברי הרב ליאור יש להעיר: א. אם נתייחס לגלי הקול של הדיבור ולא לעצם הדיבור – הרי שיש כאן מעשה גמור. ב. גם אם מדובר על דיבור – הרי בכל התורה כולה דיבור כמעשה במצבים כאלה ואחרים, והגם שיש קולות בהלכות שבת, קשה לומר שדבר הנחשב כמעשה לא יחשב מעשה.
על דברי הרב ארחותיך למדני יש להעיר הערה עקרונית שדבריו יוצרים 'תיבת פנדורה הלכתית'. הרי רוב ככל השימוש במכשור חשמלי איננו דומה למה שהיה במשכן, ואם כן היה מקום לומר שכל שימוש חשמלי כיום יחשב כמו מלאכה בשינוי. כפי שראינו, דברים דומים לכך כתב הרב אלישיב בנוגע להפעלת מכשיר חשמלי בשבת על ידי חיישנים, אך רוב הפוסקים דחו דבריו, כולל הרב ארחותיך למדני בעצמו. דבר המוכיח שגם הרב ארחותיך למדני איננו מתכוון ללמוד מהנעשה במשכן לכל סוגי הפעלת כלים חשמליים, אלא רק להפעלה על ידי דיבור. הצמצום של הגדר של הדמיון למשכן רק למקרה של דיבור הוא מחודש ודורש ביסוס. במיוחד לאור העובדה שמדובר על מכשיר שזו דרך הפעלתו הטבעית והרגילה והנוחה, והדרך הזו לאט לאט מתפשטת ונהיית יותר פופולארית.
♦

שיטת הרב ישראל רוזן הרב יעקב אריאל והרב מנחם פרל

דעת הרב יעקב אריאל,[79] ותלמידו הרב מנחם פרל,[80] שעשיית מעשה על ידי מכשיר המופעל על ידי דיבור נחשב כמעשה גמור.
הרב יעקב אריאל והרב מנחם פרל סוברים שיש להתייחס לדיבור כמעשה היות וההפעלה של המכשיר מתבצעת על ידי הזזת הממברנה, ולכן יש להחשיב את גלי הקול בתור פעולה של נפיחה הנחשבת כמעשה גמור.
דבריהם מבוססים מבחינה השקפתית על דברי פרופ' לב. אמנם פרופ' לב דיבר על מערכת בה אין שלב נוסף של עיבוד המידע שנקלט על ידי המכונה, אלא הדיבור הפעיל מיידית את המכשיר. אך יתכן להרחיב את שיטתו גם למצבים כאלו, היות ובסופו של דבר מדובר על מכשיר חשמלי בלי דעת עצמית ובלי הכרה, וכל הפעולה מתבצעת עקב התנודה של הממברנות, המובילות ליצירת זרמים חשמליים וניתוחים סטטיסטיים ופעולות מתמטיות, עד לתוצאה הסופית שהיא קולה תוצר של הכאת גלי הקול במיקרופון.
הרב ישראל רוזן[81] מסכים לעקרון זה וגם סובר שיש להחשיב את הדיבור לעוזר אישי כמעשה עקב הגדרתו כנפיחה, והחשבתו כמעשה עקב התנודות הנוצרות מגלי הקול. מדברי הרב ישראל רוזן נראה שהוא סובר שיש לדון דיון עקרוני בנוגע לשימוש במכשיר והחשבת הדיבור כמעשה. לפי הרב רוזן, מכשיר המסוגל לבצע את כל רצונותיו של האדם על ידי דיבור – אין זה אלא כגרזן ביד החוצב בו, ובוודאי שיש לראות בדיבור מעשה גמור. דברים דומים כתב הרב רוזן בנוגע לשימוש בחיישנים, שאין לראות אותם כמו מכשירי גרמא או דבר אחר, היות והם כלי העבודה המודרניים. גם חיישני הדיבור הם חלק מכלי העבודה המודרניים, ולכן יש לראות הפעלת מכשיר על ידי חיישני דיבור כהפעלה גמורה. משיטוט ברשת עולה הרושם שהעמדה המחמירה של הרב ישראל רוזן התקבלת על דעת רבנים רבים.[82]
בנוסף לנ"ל, אפשר להוסיף שממכלול המקורות עולה שאין שום מקום בו ראינו קולא מסוימות בדיבור (או לחלופין שחז"ל דנו בשאלה האם 'דיבור כמעשה') כאשר תוצאת הדיבור היתה טבעית וישירה ווודאית. דברים דומים הזכיר הרב איתן קופיאצקי במאמרו במעיין. ראיה לדבר אפשר להביא מדברי הירושלמי (כלאים ח, ב) המסביר שאין דין של דיבור לאו כמעשה, כאשר הדיבור גורם לבהמה לפעול בעל כרחה ('על כורחה היא מהלכת'), ולכן במצב כזה האדם יהיה חייב משום מנהיג בכלאים.[83]
♦

הערה נוספת

הפוסקים שעסקו בסוגיית אמירה לעוזר דיגיטלי בשבת לא האריכו לדון בשאלה מה נחשב כדיבור בעיני חז"ל.[84] האם רק דיבור לבעל תבונה הוא דיבור? האם דיבור למכונה הוא יותר גרוע מדיבור לבעל חיים? האם הקריטריון המהותי של דיבור הוא אפשרות בחירה? במה שונה דיבור לאדם, שיש לו מערכת שמיעה מפותחת הממירה דיבור לזרמים חשמליים ולאחר מכן הם עוברים ניתוחים במוחו של האדם, למכשיר, שגם בו הדיבור מומר לזרמים חשמליים ועובר ניתוחים סטטיסטיים? יתכן שאין לשאלות אלו תשובות ברורות, וזו הסיבה לחוסר התייחסות לנושא זה, אך כמדומה שנושא זה עוד דורש התייחסות רחבה.[85]
אם כן, יש לעיין גם בשאלה מה יהיה הדין בעזור אישי עתידי, כאשר תיווצר מערכת של עוזר אישי עם ישות עצמאית ויכולת החלטה ובחירה (לא דטרמינסטי). האם גם במצב כזה יש להתייחס להפעלת המכשיר כאל מעשה גמור בגלל התנודות של הממברנה, או שמא במקום כזה יש לדיבור כבר מדרגה הדומה לדיבור לבן אנוש.[86]
♦

סיכום

תהליך השמיעה הוא תהליך הממיר גלי קול לאותות חשמליים המפוענחים במוח. מכשירי חשמל המבוססים על דיבור היו נפוצים בעשורים האחרונים, והם גם פועלים על פי עקרון זה של המרת גלי קול לאותות חשמליים, ולאחר מכן הפעלה על פי תופעה פיזיקלית או אלגוריתמים שונים, ובמכשירי בינה מלאכותית על פי עקרון של עיבוד שפה טבעי.
הפעלת קולית של עוזר אישי בשבת היא שאלה שהתחדשה בשנים האחרונות, ועיון בדברי הפוסקים שנאמרו על שלל המכשירים החשמליים הפועלים על ידי דיבור מסייע לשפוך אור על סוגיה זו. במאמר ניסינו להתמקד בעיקר בשאלה של עשיית מעשה על ידי דיבור בשבת, כגון השאלה האם מאיסור מחמר אפשר ללמוד שכלל מלאכות שבת אסורות בדיבור, ולא בשאלות הכלליות של מכשירי חשמל.ראינו שהרבה פוסקים סוברים שהכלל 'דיבור לאו כמעשה דמי' איננו נכון במקרה של עוזר אישי מכמה טעמים, הן מצד הכרחיות התוצאה וההתבטאות שלה בעולם החומר, והן מצד שדיבור למכשיר נחשב כמעשה גמור של נפיחה. מעבר לכך יש טעמים נוספים לאסור את השימוש, מצד 'ודבר דבר', אמירה לגוי ועובדין דחול.
♦ ♦ ♦