ראש ישיבת פורת יוסף, בעל קול יהודה
ביאורים ב"פרקי אבות" ומעלת קריאתם
מנהג ישראל בימים אלה קוראים פרקי אבות. מפסח ועד עצרת כל שבוע הפרק שלו. צריכים להבין למה קוראים לזה פרקי אבות, היה צריך לקרוא לזה פרקי חכמים, למה אבות? המפרשים אומרים שלאמיתו של דבר מי האבות של עם ישראל, לא האבות של בשר ודם שהם הביאו אותו לעולם הזה, אמנם חייבים לכבד את האבא שלנו, בוודאי מצוות עשה מן התורה "איש אביו ואימו תיראו". אבל האבות האמיתיים - כך אמרו המפרשים - אלה חכמו ישראל שנתנו לנו את המשניות, נתנו לנו את התלמוד, נתנו לנו את התורה כולה, אלה לאור תורתם אנחנו הולכים לדורי דורות בכל התפוצות בכל התנאים ובכל המצבים אלה האבות שלנו, אלה שחברו את פרקי אבות, שנתנו לנו לפתוח את העיניים, כל מילה ומילה בפרקי אבות, כל משנה ומשנה בפרקי אבות זה פותח את העיניים, זה הדרכה לכל החיים, הדרכה לבית הדרכה לבני אדם לציבור ולפרט.אם אנחנו נסתכל בפרקי אבות נתבונן ונעמיק בהם נראה שזה משאב חיים של עם ישראל. לכן הם נקראים האבות שלנו, כמו שהאדם מצווה לשמוע לאביו בשר ודם, על אחת כמה וכמה מצווים אנחנו לשמוע לדברי אבותינו ורבותינו הם חכמי המשניות חכמי הגמרא חכמי התלמוד שנתנו לנו את דרך החיים לכל הדורות.
יש עוד ביאור מה זה פרקי אבות. המפרשים אומרים, אם נסתכל בכל ספרי המוסר שיש בעולם, היהדות ולהבדיל גם הם חברו ספרי מוסר, השורש שלהם הוא מפרקי אבות. כל הנקודות החשובות כל הדרך בנוי על הספר פרקי אבות. כי פרקי אבות הם נותנים לנו יסודות ונקודות חשובות שעליהן נכתבו ספרים רבים של מוסר, והכל בנוי על המשניות של פרקי אבות. לכן פרקי אבות הם האבא של כל ספרי המוסר.
אנחנו רגילים לפני שאומרים פרקי אבות אנחנו אומרים את המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר". פסוק מישעיהו הנביא.
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שמחה וששון. יפה מאוד. מה זה עולם הבא? אני ראיתי דוגמא קטנה מה זה עולם הבא, בפרקי אבות (ד, יז) כתוב יפה שעה אחת של עולם הבא מכל חיי העולם הזה, חיי העולם הזה של המלכים והסגנים והגדולים והראשונים והאחרונים מיום שנברא העולם עד היום, שעה אחת של עולם הבא שווה כל העולם הזה.
איך אנחנו אומרים "כל ישראל", גם מחללי שבת שלא עשו תשובה? יש בגמרא (בבא מציעא קיד:), פעם אחת רבה בר אבוה היה הולך, פגש אותו אליהו הנביא שאל אותו שאלה, הוא לא ידע לענות, העניות אכלה אותו, אין לו דעת, הוא לא מיושב. אמר, אתה רוצה עושר? בוא איתי. לקח אותו הקפיץ אותו לגן עדן. אמר לו קח פרי אחד. נכנס לגן עדן, הריחות העונג הראיה הריח החייה אותו. לקח פרי אחד. הוא יוצא, שומע בת קול אומרת מסכן אותו אדם שלקח את עולמו בחייו. כששמע על כך הזדעזע, לקח את הפרי זרק אותו בחזרה. לא רוצה ליהנות בעולם הזה מהעולם הבא.
בינתיים הבגדים שלו תפסו ריח טוב. הולך בדרך, מריחים, כל אחד חי מחדש, אם החיות פרחו, איזה ריחות איזה גן עדן, איפה שהוא האנשים התחילו להשתגע. פתאום הדבר התפרסם, כולם באו להריח. המלך שמע. קרא אותו המלך. איזה ריח. תמכור לי את הבגד בשבעת אלפים דינרי זהב.
זה רק ריח של גן עדן. מה זה גן עדן. מי יכול לתאר מה זה גן עדן.
אז המשנה אומרת כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. מספרים שהיה יהודי אחד ברוסיה שהיה לו עגלה עם סוס, כל יום היה הולך לכפר מביא קצת ירקות, חוזר העירה מוכר קצת ירקות ומזה היה חי. פעם אחת הוא יצא וירד שלג. הסוס קפא לא יכול לזוז. מרביץ לו, צועד כמה צעדים ושוב נעצר. מרביץ לו, צועד כמה צעדים ונעצר. פתאום הוא רואה שכבר היום נגמר והוא כבר לא יגיע. מרביץ לו עוד קצת, ברח ליער. נהיה חושך. הוא לא ידע מה לעשות, הוא לא ידע את הדרך, אם ישאר ביער הוא ימות בקור. חושך ואפילה. הוא החליט שיעזוב את הסוס יעזוב את העגלה וילך למצוא מחסה.
יצא מהיער והתחיל לחפש פה ושם, והנה כל העיר חושך, הוא רואה מקום עם איזה אור. אם יש אור סימן שערים, אני אלך שם. הוא רוצה להציל את חייו, מה יעשה. הוא דופק בדלת, היה שם הרב, היה לבוש פרווה, יושב ולומד, חצות לילה כבר, יצא הרב ואמר מה יש? אמר אני יהודי כך וכך העניין. מהר תיכנס מהר. התחיל לספר לו. אמר הרב אל תספר לי סיפורים, קודם כל תאכל. נתן לו לאכול נתן לו לשתות, החייה אותו. אמר לו עכשיו אל תספר לי, תלך לישון. נתן לו לישון, שמיכה חמה. נח. קם בבוקר ואמר לו רבי החיית אותי, רק יש לי שאלה אחת קטנה לשאול אותך, אתה רואה כמה אני עובד קשה, אין לי עולם הזה, תגיד לי לכל הפחות יש לי עולם הבא? אמר לו הרב, ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, אתה אומר שאתה עובד קשה ואין לך עולם הזה, איך אתה רוצה עולם הבא בלי עבודה? עולם הבא זה שטח הפקר?! לבית הכנסת בבוקר אתה לא הולך, לא מניח תפילין, לא אומר שמע ישראל, מנחה וערבית לא מתפלל, אתה כל היום עם הסוס, אז הסוס יביא אותך לעולם הבא? אפילו לעולם הזה לא יביא אותך...
ואז הרב התחיל לספר לו מה זה עולם הבא כמו שהזכרנו את המעשה הנ”ל. אמר לו, אם אתה מבטיח לי כל יום לפני הסוס בבוקר תתפלל, בערב אחרי הסוס תבוא לתפילה, תקבע עיתים לתורה, אני מבטיח לך עולם הבא, אבל אם תהיה כל היום עם הסוס זה לא יעזור.
אז חוזרת השאלה איך כתוב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא"? איך אפשר?
הרב חפץ חיים אמר מילה אחת, והמילה אומרת הרבה מאוד. הרב חפץ חיים (בתחילת פי' לפרקי אבות) אומר "כל ישראל יש להם חלק", מה זה חלק? מגרש ריק. לכל אחד יש מגרש, עשית מצוה אתה נוטע שם אילנות, צדקות, אתה נוטע שם פרחים, אתה לומד תורה אתה שם שם שתילים, ואתה הולך לעולם הבא שלך אתה רואה פורח, מלבלב, אילנות פרחים עציצים. מה זה? הוא אומר "מעשי ידי להתפאר", מה שעשית פה יהיה לך שם. "זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד". אתה זורע אתה מקבל, אתה לא זורע אתה לא מקבל. אתה הולך לשם ריק. אתה אומר מה קרה, חברי יש לו כל כך הרבה ואני כלום, מה זה אפליות? זה לא אפליות, הוא שלח אתה לא שלחת.
לפעמים אדם הולך שם הוא רואה החלק שלו המגרש שלו מלא שתילים, אבל כרותים. אומר מה זה? אומרים, מה נעשה, אתה שלחת חבלן כרת לך את האילנות. אני שלחתי? איך זה יתכן?! כן, עברת עבירה בשבת, כרת, לא עשית תשובה. המזיק שנברא מזה הוא כורת לך את הכל. לא שמרת טהרת המשפחה זה כרת. כמה פעמים. אז תאר לך כמה חבלנים יש לך, וכל פעם זה מזיק אחד, מחבל אחד, חתך לך את הכל מה אפשר לעשות, אם היית עושה תשובה זה היה פורח מחדש, לא הספקת לעשות תשובה, זה הפרי שלך – מעשי ידיך. עשית טוב תקבל טוב עשית רע... לא יכול אדם לבוא בטענות, זה מידה כנגד מידה, אין חוכמות.
לפעמים אדם הולך שם ויש אילנות אבל לא מלבלבים, האילנות שלו ישנים. למה לחברי מלבלבים? כמו שאתה עשית שם, הלכת להתפלל ישן, לומד תורה, ישן, עושה מצוות רדום. אתה היית רדום גם האילנות שלך רדומים, מה אתה רוצה. מידה כנגד מידה.
לכן אומרים שעה בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ושעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. זה כתוב במשנה בפרקי אבות. מילה שתי מילים, אבל זה כולל הרבה חיים של האדם, כולל הרבה מאוד.
אם נתבונן בדבר קטן אפילו בפרקי אבות נראה שם אורות שהיינו חושבים שזה לפני אלפיים שנה וחיים עד היום, אותם האורות חיים עד היום. לא לחינם קראו אותם פרקי אבות, הם אב לכל המוסרים, אב לכל העניינים.
המשנה בפרקי אבות מתחילה "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". כאן רבי עובדיה מברטנורא על המשניות שואל שאלה גדולה, המשנה הזאת היא בסדר הרביעי של המשניות, פתאום מתחילה לנו מחדש "משה קיבל תורה מסיני", היה צריך בהתחלת המשניות לכתוב את ההקדמה הזאת "משה קיבל תורה מסיני", מה פתאום פה. כשהזכיר מסכת שבת לא אמר, כשהזכיר מסכת זרעים לא אמר, נזיקין לא אמר, רק כשהגיע לפה תדעו לכם משה קיבל תורה מסיני. אתה בא לחדש לנו חידושים? למה לא בהתחלה?
רבנו עובדיה מפרש, לא צריך התנא להגיד, וודאי, אם לא משה אז מי יכול לחדש, הלכות קידוש החודש מי יכול לחדש אם לא משה מסיני, כל המשניות נגעים ואהלות, בטח כל הדינים אין דעת בן אדם יכול לחדש אותם, זה רק משה מסיני. אבל המסכת הזאת זה מוסר, כל אחד יכול להגיד מוסר. אפילו הגויים להבדיל יש להם מוסר. אולי נחשוב שהמוסר של פרקי אבות בני אדם יצרו אותם, ישבו בחבורה ומסדרים מוסר והנהגות, ואחרי מאה שנה יהפכו את זה לחוק, כמו שעושים בכנסת, פעם החוק הזה ופעם החוק הזה, כי הכל בידם ומה יעשו בני אדם.
בא התנא ואומר תדע לך, המוסר הזה לא יצירה של בני אדם, זה יצירה מהקב"ה, משה קיבל תורה מסיני, כל המשניות האלה אפילו שנראים לכאורה מוסר בין אדם לחברו בין אדם לשכנים בין אדם למקום, מוסר, דע לך שכל זה מסיני. ולכן כל מילה שבפרקי אבות צריך לדעת כמה זה חודר ללב וכמה צריך להתבונן וכמה צריך להעמיק ולהבין ולקיים אותה, זה לא מעשי ידי אדם, משה קיבל תורה מסיני. "ומסרה ליהושע", ולא נאריך בזה רק נזכיר כמה נקודות שאנחנו רואים בעיניים יום יום.
בפרק שני "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם", כל אחד רוצה ללכת ישר אבל אינו יודע מה ישר, יש שהולך ישר הוא הולך לגיהינום, ויש שהולך ומגיע לגן עדן. מאיפה הוא יודע איזה דרך ישרה, לאן מגיעה לו הדרך ישרה? "כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". בין אדם למקום בין אדם לחברו. יש כאלה שמדקדקים בחברם, מכבדים אותם ממש, "ואהבת לרעך כמוך". לעצמו כלום. תפילין לא מניח. תפס חלק אחד וחלק אחד לא. זה לא מספיק, כמו שאתה אוהב את חברך אתה אוהב את עצמך גם כן. "גומל נפשו איש חסד". יש בני אדם שחושבים מה זה גמילות חסד, אם אני עושה חסד עם חברי, אומר לו איוב "גומל נפשו", קודם כל תגמור עם העניינים שלך, הנחת תפילין היום? לא.
אני פעם יושב במונית נוסע לכמה מקומות. אומר הנהג 'תחגור'. אתה חגרת היום? הנחת תפילין? אני שואל אותו. הוא מתחיל להתנצל. אתה עושה טובות, אתה מסיע אנשים למה אתה מזניח את עצמך?! כמה זמן יקח לך. קודם תשים את החגורה, תחשוב, תניח תפילין. יש כאלה, אשריהם, שמבטיחים מכאן ולהבא אנחנו נניח תפילין. יש כאלה עקשנים מתווכחים. ויש להפך, בינם למקום מאה אחוז בסדר, בינם לחברו, מזלזל בחברו, מרמה אותו משקר לו. אדם לא יכול להיות חצי חי חצי מת. התורה שלנו מושלמת, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כמו שצריכים להיזהר בינו למקום, להניח תפילין, להתפלל, לשמור שבת, לאכול כשר. גם בעניין לחברו, שלא ישקר לו שלא ירמה אותו. זה חלק מהתורה "ואהבת לרעך כמוך". אתה רוצה שירמו אותך? לא. איך אתה מרמה אחרים. ואם בן אדם חסר לו דבר אחד, זה לא יעזור כלום. אם אדם ילך לרופא, 'תשמע, חצי גוף שלך בריא, החצי השני לא מעניין'... מה לא מעניין?! עם כאב שן אחד הוא כבר משתגע. הוא רוצה שיהיה בריא מושלם.
אחד שואלים אותו למה אתה לא מניח תפילין? העיקר הלב, הוא אומר. כשהוא הולך לרופא אומר כואב לי העיניים. 'מה אכפת לך, העיקר הלב'... הלב שלך בריא שיכאבו לך העיניים. הוא לא יסכים, הוא רוצה שיהיה מושלם. גם פה "תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". צריך שיהיה מושלם, וזה לא קל להגיע לשלמות. לשלמות צריך הרבה עמל הרבה יגיעה, הרבה תורה הרבה חיים שיגיע לשלימות. אבל צריך לשאוף לכך, לשאול ולהתעניין איך מגיעים לשלימות. כי אם לא מגיעים לשלימות, טוב, ישאר חי, אבל נכה, בלי ידיים בלי רגליים בלי עיניים. הוא חי, הוא נכה, הוא צריך להיות מושלם. עליו לדאוג שיהיה מושלם.
איך מגיעים לזה. אומר רבי "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". אם אנחנו נקיים רק זה – "והוי מחשב" – אנחנו קיימנו את כל התורה. כי כל מצוה יש בה ניסיון, זה דורש כוח, דורש זריזות, דורש ממון, מצוה עולה כסף. איך אני אפסיד? תעשה חשבון מה אתה מפסיד ומה אתה מרוויח.
אני אספר לכם סיפור ממקור ראשון ששמעתי מבעל הדבר, שעד כעת עשרים שנה אני זוכר אותו, מזדעזע מזה. חלקכם מכירים אותו, רבנו פוליטי. איש יהודי יקר ספרדי שבא מטורקיה, היה מעשירי העולם. היה לו פה בית חרושת של חוטים, היה לו ארבע מאות פועלים. היה לו בית חרושת גם בטורקיה. הוא סיפר לי לא סתם סיפור, דבר שקרה בעצמו. הוא היה מוכר בסיטונות כמובן, מוכר קרון מלא בחוטים. יום אחד הוא הולך להתפלל מנחה, מתחיל לסגור את החנות, כנראה לו היה לו פקיד שם. בא אדם אחד אומר לו 'תחכה, אני רוצה לקנות ממך קרון שלם של חוטים'. אמר לו, עכשיו אני צריך להתפלל מנחה, זה דבר ראשון. תחכה, אני אבוא ואמכור לך. אמר לו, 'אין לי זמן, הרכבת נוסעת בעוד שעתיים ואני לא אספיק להעביר את זה ברכבת, אני אצטרך ללון הלילה פה ואני לא מוכן. אם אתה מעוניין למכור לי פה עכשיו, בבקשה, אם לא אני אלך לקנות במקום אחר'.
אמר לו, תשמע, אצלי דבר ראשון מנחה, מה שהעסק שלך זה אתה תעשה, אני אראה את העסק שלי ואתה את העסק שלך, אני הולך להתפלל מנחה, מה שאתה רוצה תעשה.
הלך להתפלל מנחה, וההוא הלך וקנה במקום אחר. הוא אמר לי, 'דע לך, הרווח של זה היה שמונים אלף לירות, אבל אני זוכר את זה שמנחה עלתה לי שמונים אלף לירות כל חיי אני שמח על כך. כסף בא כסף הולך, הייתי יכול לבטל מנחה בציבור, יכולתי לעמוד רגע ולהתפלל מנחה ביחיד. אבל לבטל מנחה בציבור בשביל כסף?! לא עשיתי ככה. זה אני זוכר לנגד עיני.
את זה אמר לי בזמן שנכנסתי לבית הכנסת זכרון משה להתפלל מנחה. הוא אמר לי עלתה לי מנחה שמונים אלף לירות של אז, זה יותר משמונה אלף שקל של היום. המנחה הזאת הייתה חביבה בעיניי ואני זוכר אותה למראה עיניי. ואני אומר ב"ה שנתן לי כוח לעמוד בניסיון.
איך הוא הגיע לכך, הוא קיים את המשנה "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". תחשוב מה אתה מרוויח נגד זה, את הכסף הוא לא היה לוקח איתו. אבל את המצוה הוא לקח איתו. כל פעם שהיה זוכר את המנחה הזאת הייתה לו שמחה גדולה.
אני אוהב לספר סיפורים ששמעתי מפיו, לא ע"י אמצעי. כשהיה צעיר בטורקיה גייסו אותו לצבא. שבת ראשונה הגיעה למחנה, ביום שישי אומר אוי ואבוי מחר שבת מה אני יעשה? יבוא הקצין יגיד תעשה לי כוס קפה טורקי... מה אני אגיד לו? לא! יתן לי סטירה... מה יהיה איתי מחר. מה עשה? ביום שבת בבוקר בתוך המחנה היה יער. בבוקר לקח איתו את האוכל שלו, תהלים, סידור, נכנס ליער, התחבא ביער. אמר אני לא יוצא מהמחנה, אני אשב מהבוקר עד צאת הכוכבים, העיקר שאני שומר שבת.
אמר ועשה. מוצאי שבת חזר למחנה הוא רואה לא יער ולא דובים, כל המחנה נסע. באותה שבת קבלו פקודה לנסוע למקום אחר. אמר איזה נס שלא הייתי, אם הייתי, הייתי צריך לפרק את האוהל, הייתי צריך לנסוע, הייתי מחלל שבת. שבת שמרתי, מה יהיה איתי, ירחם ה', אבל אני יודע שמרתי שבת.
שאל לאיפה הלכו, נסע למקום, הלך להתייצב לפני הקצין. הקצין אומר, איפה היית? עשינו מסדר לא היית. אמר, אני אגיד לך את האמת, אני שומר שבת, פחדתי, הנה אם לא הייתי עושה ככה הייתי מוכרח לחלל שבת, לא יצאתי מהמחנה, הייתי ביער, שמרתי שבת. אתה רוצה לאסור אותי, אני מוכן, אבל אני יודע שמרתי שבת. הקצין נבהל מדבר כזה, אמר, 'כל כך חביבה עליך שבת'? אמר, בטח! זה הנשמה שלנו. אמר לו, אם כך הדבר כל יום שישי תלך לבית, תשמור שבת. מעשה שהיה לא סתם, הוא סיפר לי ממש. והנה אחרי כן עשו אותו בעצמו קצין.
אז הוא קצין הוא האחראי, נשאר במחנה בשבת. הוא מספר, 'ביום שישי אחרי הצהרים הייתי באוהל ובאו שני חיילים יהודים, 'תציל אותנו'. מה יש? הם במחנה אחר, שמענו עכשיו שמחר יהיה לנו אימונים, מחר אנחנו נצטרך לחלל שבת, אנחנו לא חיללנו שבת אף פעם. תעשה טובה תדבר עם הקצין שישחרר אותנו מחר'. אמר להם, מה אתם שוטים? איך אני אראה את הקצין שלכם? איך אני אבוא למחנה שלכם, אני אלך ואחזור אז אני אחלל שבת'. אז לא היה מוניות, לא היה קשר טלפוני. איך אני אלך? איך אתם מבקשים דבר כזה, אתם תשמרו, בסדר, אני אבוא ואחזור אני לא אספיק. איך אתם עושים חשבון כזה?! אתם שומרים שבת ואני אחלל שבת?!
אמרו, 'אנחנו מה נעשה, זה עכשיו נודע לנו, באנו, אתה תציל אותנו'. כך סיפר, אני שמתי את היד בכיס ויצאתי לחוץ לחשוב איך לעזור להם. לפי הטבע אין מה, אבל משמיים יעשו ניסים ונפלאות. 'אני יוצא לחוץ ואני רואה פרש אחד עם סוס עובר עם דגל לפניי. אני רואה אותו זה הקצין שלהם. אני רץ אחרי הסוס מנפנף לו ביד תעצור! עצר. מה יש אדוני? 'יש שני חיילים פלוני ואלמוני, מחר אתה עושה אימונים, תשחרר אותם מחר. 'טוב אדון פוליטי'. איזה נס. ניסים ונפלאות. כל זה בא מ"והוי מחשב", כל זה תוצאה של החישוב.
אדם בא לדבר לשון הרע, מדבר, לא עושה חשבון, תחשוב כל דיבור עולה כסף. כך אמר החפץ חיים (שם עולם פרק כד), שלושה דברים המדע גילה בזמן האחרון, טלפון, טלגרמה ורכבת. אמר החפץ חיים הדברים האלה באים ללמד אותנו מוסר, מהטלגרמה אנחנו לומדים שכל מילה עולה כסף. אדם כותב כמה שורות מונים לו את המילים. על כל מילה תשלם. כשאתה מדבר דברים בטלים, כשאתה מדבר לשון הרע דע לך שעל כל מילה שאתה מדבר אתה משלם. אוי ואבוי. מהטלפון למדתי מוסר, מה שמדברים פה שומעים שם. ומהרכבת לומדים גם כן דבר, מאחרים רגע מאחרים יום. הרכבת יוצאת בשמונה, אדם אומר מה יש, אני אבוא בשמונה ורבע. מפסידים רגע, נגמר. פעם הרכבת הייתה נוסעת פעם ביום. רגע אחד, הרגע הזה יום אחד. גמרנו. מאחרים לבית הכנסת מפסידים קדיש של הודו. מה יש, רגע, הרגע הפסדת עולמות. או מפסידים דברי תורה, ברגע הזה אולי אמרו דברי תורה הנוגעים לך. מאחרים רק מאחרים יום.
סיפרתי בבית כנסת פעם, בא אחד אומר דע לך אני איחרתי רגע, לא יום, שישה חודשים התעכבתי. הוא אומר, אני יש לי חופש רק בפסח, חשבתי לנסוע לחיפה ברכבת. איחרתי. מחר לא יכולתי לנסוע, היה כבר ערב יום טוב. חיכיתי שישה חודשים עד שיהיה חופש שני עד שאוכל לנסוע. אומר, רגע איחרתי, לא יום, שישה חודשים עלה לי. אדם לא יודע. מאחר. מה אתה מאחר?! אתה יודע מה זה חודש?! כל זה נובע מאיפה? רק מ"והוי מחשב", תחשב הפסד מצוה.
אני לא אומר, הרבה פעמים אדם חושב שיש לו הפסד ורווח, מפסיד מכאן ומרוויח ממקום אחר. הרבה פעמים. אבל המשנה אומרת תחשוב שאתה מפסיד, תחשוב כנגד השכר. ההפסד מהו, מה השכר שאתה מקבל. אין מה לתאר אין מה לדבר. "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר מצוה כנגד הפסדה. אתה עושה עבירה אתה אומר הו תענוג, הרווחתי. תחשוב מה העונש שיגיע לך על הדבר הזה אז פה תירתע. אם אנחנו נניח לנגד עינינו היבט רוחני, אף אחד לא יעשה עבירה, מצוות נעשה, עבירות לא נעשה. אדם רואה בעיניים, עולם הזה עובר, כך או כך זה עובר. מה אדם לוקח איתו? מצוות. עבירות לא לוקח איתו, אם יקח איתו אוי ואבוי. החשבון עמוק. אם אנחנו נעשה חשבון קצר, גמרנו, יצר הרע ברח מאיתנו. רק מה, יצה"ר בא לפעמים בהטעיות, בשטויות ברמאויות. אם אדם פיקח והוא מחשב, הוא לעולם לא יעשה עבירות. יש לנו זמן, במקום לשבת ולדבר דברים בטלים, נלמד תורה, כל מילה זה מצוה. אם נעשה את החשבון הזה אלפים ורבבות, "והוי מחשב" – נחשוב איפה אנחנו נמצאים.
אם זה לא מספיק בשבילנו, אומר התנא "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". דומני הרב יוסף צרפתי מבאר מה שנוגע לנו היום שרואים בעיניים. אם אדם רוצה לדעת מה יש למעלה, מי אמר ששומעים, מי אמר שרואים. "דע מה למעלה ממך", העין שלך רואה בטלוויזיה מה שיש באמריקה, אבל אתה רואה או לא רואה? אתה רואה. "דע מה למעלה ממך", העין שלך רואה, האוזן שלך שומעת ברדיו כל מיני דברים מכל העולם, "וכל מעשיך", מי יודע? הנה אתה יודע. מי שברא אותך לא יודע?!
כך אמר דוד המלך "בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו. הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט". את זה שמעתי מאברך אחד שבא מבגדד לפני שישים שנה, צעיר בן שמונה עשרה. הוא אומר, תראו, אז לא חלמו שיהיה טלוויזיה ודברים כאלה. אבל הוא אמר להם תראו, אז הרדיו התחיל, עכשיו יש רדיו שומעים מה שיש, עוד מעט תדברו בטלפון תראו מי מדבר. והביא ראיה מדוד המלך, דוד המלך אמר "בינו בוערים בעם, הנוטע אוזן הלא", אומרים הלו.... עוד מעט נגיד הלא, יביט... את זה אמר אותו אברך כשעוד לא חלמו על זה. אני זוכר אותו, הוא חי באמריקה, הוא אמר תראו מחר תטלפנו לא רק תשמעו, תראו. 'הלא' – הלו תשמע. 'הלא' – הלו יביט.
אז הכל רמוז בתורה. חושבים קוראים פסוקים, זה רוח הקודש, דוד המלך אמר את זה ברוח הקודש. "דע מה למעלה", העין שלך רואה והאוזן שלך שומעת ברדיו. אבל תדע "וכל מעשך בספר נכתבים". בן אדם אפילו חושב לעשות רעה לחברו, כבר נכתב. אמנם כתוב "כל מעשיך", הקב"ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה אם לא עשה. אם אדם חשב ולא קיים. אבל אם עשה אז גם במחשבה וגם במעשה. אבל כל מעשיך בספר נכתבים, הוא לא יכול להכחיש את כתב ידו. הכל גלוי. "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'", הכל על השולחן. מדבר כל מה שהוא רוצה.
היה איזה תלמיד אחד פעם בא לישיבה, אביו היה עובד ב'סולל בונה'. היה חלש מסכן, ואמרנו נקרא לאבא שלו נדבר איתו, אולי יקח לו איזה בחור שיעזור לו בלימוד. קראנו לאבא שלו, אמר 'מי הרשה לכם לקבל אותו? מי ביקש מכם?! אני מתנגד'. אמרנו טוב תלך. קראנו לחבר, בחור אחד שילמד איתו שלושה חודשים. אחרי כמה זמן אני פוגש את אבא שלו ברחוב, אני אומר לו נו מה אתה אומר על הבן שלך? 'תבוא עליכם ברכה'. מה קרה? מה יש? מה ראית בו? הוא אומר, 'תראה, אנחנו יושבים ע"י השולחן בליל שבת מדברים זה כך וזה כך, והוא בא ואומר 'לשון הרע אסור לדבר'. זה מצא חן בעיניי, תבוא עליכם ברכה. אח"כ התחתן והלך לכולל והיה למדן וצדיק גדול. אמר זה מצא חן בעיניו.
"וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'", איזה בושה, ככה אדם יושב בבית בליל שבת האישה והבנים נמצאים ומדברים, מי אומר להם לא מי אומר להם כן. חושבים שהעולם הפקר. אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. הוא ישמע את הקול שלו מדבר, אוי ואבוי... הוא לא יכול להכחיש אני לא דברתי. אבל בעולם הבא יביאו את השולחן שלו, יביאו את האבן מהקיר, אבן מקיר תזעק. ואת זה רואים היום, יש היום מכונה שקוראים לה רשם-קול.
אם יכנס אדם לחדרי חדרים ויגיד מי רואני, "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'". מה הוא חושב. כל זה נובע מן האמור "דע מה למעלה ממך". כל המילים של פרקי אבות הם אבות לכל המוסרים כולם. אם כן אשרינו שזכינו שיש לנו ספרים כאלה, ספרים קדושים, חכמי המשנה הם האבות שלנו הם פותחים לנו את העיניים. כמה אנחנו צריכים להעריך כמה נשמח, כל משנה שאנחנו לומדים אנחנו חייבים לקיים אותנו, לקבל עלינו לקבל אותה. ולהשתדל כמו שהזכיר פה הרב, או שאדם יכול לרדת מעלה מעלה או מטה מטה.
אשרינו שזכינו ללכת באור החיים ובעז"ה שנזכה ללכת בדרך הטובה כמו שאמר רבנו הקדוש איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם. שנזכה לגאולה שלימה בקרוב.
♦ ♦ ♦