ארגנטינה
בדין רב ששכח למסור לגוי כמה מטפסי ההרשאה למכירת החמץ
קיי"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה (שו"ע סימן תמ"ח סעיף ג'), ולכן מי ששכח לעשות מכירת חמץ, והשאיר חמץ ברשותו בפסח, אסור בהנאה. ומעשה שהיה בארגנטינה (בערב פסח שנת תשפ"ב), כך היה, רב שהחתים את באי שער בית מדרשו על טפסים של הרשאה למכירת חמץ, ובערב פסח לאחר חצות היום נודע לו ששכח כמה טפסים, ובטעות לא העביר את אותם טפסים של ההרשאה לרב העיר למכור את החמץ, וממילא לא העביר רב העיר את אותם הטפסים לגוי. ונשאלנו כיצד היה עליהם לנהוג בערב פסח אחר חצות היום, וכן האם חמצם מותר לאחר הפסח באכילה, או מכיון שלא נמסר כתב ההרשאה שלהם לגוי אין חמצם מכור, וחמצם אסור כדין חמץ שעבר עליו הפסח.הנה עיין בביאור הלכה (סימן תמ"ג סעיף א' ד"ה אסרוהו) שכתב בזה"ל: ופשוט דאז [היינו בשעה השישית] אסור למכור לנכרי, דהמכירה גופא נחשב הנאה, אכן בדיעבד, אם מכר, מצדד הפרי מגדים (בסימן תמ"ח במשבצות זהב ס"ק ו') דמהני עכ"פ דלאחר הפסח לא יהא נקרא חמץ שעבר עליו הפסח, וכן פסק בספר בנין עולם ובתשובת שואל ומשיב (חלק ב' סימן מ'), ויש מהאחרונים שמצדדין דאפילו אחר שש נמי, בדיעבד, אם מכר, לא נקרא אח"כ חמץ שעבר עליו הפסח, מאחר דלכמה פוסקים לא עבר על בל יראה עד הלילה, עיין בנודע ביהודה (תנינא סימן ס"ג) ובשאגת אריה (סימן ע"ט, פ"ג ופ"ד), ועיין בשערי תשובה (סימן תמ"ח ס"ק ט"ו) ובנשמת אדם (בהלכות מכירת חמץ שאלה א') עכ"ל הביאור הלכה.
מבואר מכל הנ"ל דבשעת הדחק ניתן לסמוך על מכירת החמץ אף לאחר זמן איסורו, ואחר הפסח מותר ליהנות מחמץ זה, ולא זאת בלבד. אלא עיין בפרי מגדים (בסימן תמ"ג אשל אברהם ס"ק ו') שכתב שאם עבר ומכר חמץ בפסח לעכו"ם, מהמכירה ואילך אינו עובר על בל יראה, משום דקנה הנכרי, דדוקא ביטול והוצאה מרשותו לאחר איסורו לא מהני מן התורה, אבל כשיש ידים זוכות, שפיר מכאן ואילך לא עבר על בל יראה, ולפי זה אין בו דין חמץ שעבר עליו הפסח.
אולם הגאון מליסא במקור חיים (סימן ת"מ ס"ק ה' ד"ה וא"ש) כתב דאין כלל זכיה לעכו"ם, ואין הישראל יכול למוכרו, דעשאו הכתוב כאילו הוא ממון של ישראל. ואף לאחר שש דאינו עובר בבל יראה, מ"מ כיון שהתורה ציותה אותו להשבית את החמץ, ע"כ התורה אוקמיה ברשותו, וא"כ בפשטות, לדבריו יש בו דין חמץ שעבר עליו הפסח.
אלא שעיין בספר חשוקי חמד (להגר"י זלברשטיין על מסכת פסחים דף ו' ע"ב ד"ה וכשהצעתי) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב, דאפשר שאף לפי המקור חיים המכירה תחול, והחמץ יהיה מותר בהנאה, דיתכן שכל דבריו אמורים רק באופן שלא ביטל את החמץ, דאז עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו של הישראל ולא יכול הנכרי לזכות בחמץ, אולם כשהישראל ביטל חמצו כדת וכדין, בזה יתכן שאם הנכרי יזכה בחמץ זה לא יעבור הישראל על בל יראה ובל ימצא מדרבנן, דחכמים לא תקנו שיעבור על חמץ זה בל יראה ובל ימצא, אלא תקנו שיבערנו מהעולם מחשש שמא יבא לאכלו, או שמא לא יבטל בלב שלם, אבל לא תיקנו חז"ל שיעבור על בל יראה ובל ימצא. וממילא גם לשיטת המקור חיים אם ביטל את חמצו יכול הנכרי לזכות בחמץ בערב פסח אחר חצות, ושוב לא יעבור הישראל על איסור בל יראה ובל ימצא, ולא יחשב כחמץ שעבר עליו הפסח.
ומצאנו גם בלבושי מרדכי שהקשה איך עוברים על איסור של בל יראה על חמץ בחצות היום של ערב פסח, הרי מהשעה הששית החמץ אסור בהנאה מדרבנן נמצא שבחצות היום החמץ כבר אינו ברשותו בגלל תקנת חכמים. והשיב שחז"ל אסרו את החמץ בהנאה רק כשצריך לתקנה שלהם, אבל בתחילת השעה השביעית שהתורה כבר אסרתו בהנאה, שוב אין צורך בתקנת חכמים, ולכן לא תקנו כלום ונשאר הבל יראה דאורייתא, יעו"ש.
כמו כן נאמר בעניננו, דאחר הביטול לא הצריכו חז"ל כי אם להוציא את החמץ מרשותו, ולא תקנו יותר שיעבור גם על בל יראה, ולכן שפיר יכול למכור את החמץ אף לאחר חצות היום, ובזה אין לחמץ זה דין חמץ שעבר עליו הפסח.
אלא שבנידון דידן לא עשו שום מכירה בערב פסח. א"כ יש לדון בחמצם לאחר הפסח, האם מותר באכילה או לא. מיהו עיין בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה, אסיפת דינים סימן ט' אות ב') שכתב שאם אין האיש בביתו, יכול אדם אחר למכור את חמצו שלא מדעתו, דזכות הוא לו, וזכין לו שלא בפניו, ומסתמא ניחא ליה, וכן תיקנתי בעיר אחת, בשנת תרל"א, שבכלל החמץ של כל בני העיר שמוכרים על ידי בית דין, למכור גם חמצן של בני אדם המחזרים בכפרים ולא חזרו לביתם ביום י"ד, וידוע לנו שלא יחושו על חמץ שבביתם לבערו בזמן איסורו, אף לא יחושו משום חמץ שעבר עליו הפסח, לכן חישבנו זאת למיעוט תיפלה, דבהא ודאי ניחא להו דלא למישבק היתרא וכו', ודבר זה קיימתי מסברא, שוב ראיתי להרב פתחי תשובה (יו"ד סימן ש"ך ס"ק ה') בשם הרב פנים מאירות (חלק ב' סוף סימן נ"ב) שכתב כן, דאם מכר החמץ שלא מדעת, מהני, דזכין לאדם וכו', וכן הדין בהפקעת קדושת הבכור על ידי מכירה לנכרי ע"ש, וכן מתבאר ברמ"א (ביו"ד סימן שכ"ח סעיף ג') שכתב, מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו, דזכין לאדם שלא בפניו ע"כ, והוא מתשובת התרומת הדשן (סימן קפ"ח) ע"ש שמתבאר דכל שיש הפסד להבעל הבית, אמרינן דמסתמא ניחא ליה.
ולא זאת בלבד, אלא עיין בשו"ת הר צבי (חלק ב' סימן ל"ח) שכתב בסוף נוסח המכירה בזה"ל: ואנחנו מקנים להקונה הנ"ל כל החמץ מאחנו בני ישראל אלה ששכחו למכור חמצם, הננו מוכרים לו מצד שזכין לאדם שלא בפניו בכל אופן היו"מ, וגם משכירין לו מקומות החמץ ואגבן יקנה גם החמץ וכו' ע"ש.
וכיום רוב הרבנים המוכרים את החמץ לגוי, מקיפים בשטר את כל המקרים והחששות, ומתנים עם הגוי מפורש שגם רשימות שנשכחו נמצאים בתוך המכירה [ואפילו יותר מזה, ואכמ"ל], וכמו שכתוב בשו"ת אור לציון (חלק ג' פרק ט' בביאורים לתשובה ו') ע"ש. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ד' סימן י"ח), שו"ת אגרות משה (או"ח חלק ג' סימן נ"ט ד"ה ולכן לדינא). וכן העלה הראשון לציון הגר"י יצחק יוסף (במכתב ששלח לנו ביום ל' ניסן תשפ"ב). וי"א שבשעת הדחק גדול, במקום הפסד מרובה, נראה שאף אם לא התנו עם הגוי כן [שגם רשימות שנשכחו נמצאים בתוך המכירה], ולא היה כתוב כך בשטר, אפשר שיש לדון ולהתיר מחמת דאותם אנשים ביטלו את החמץ, וכן הפקירו אותו ע"י הנוסח שאומרים כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל ולהוי כעפרא דארעא, ואומרים כן ג' פעמים, והמנהג הוא שבפעם שלישית נוהגים לומר לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא לצאת ידי חובה מ"ד דס"ל דביטול מדין הפקר וכמבואר בפוסקים [עיין שו"ע (סימן תל"ד סעיף ב'), כף החיים סופר (שם ס"ק כ"ו וס"ק כ"ז) ובשו"ת יביע אומר (חלק ד' או"ח סימן ד' אות כ"ד) ובמילואים שם]. וא"כ הם הפקירו וביטלו את חמצם (מכתב ששלח לנו מו"ר הגר"ב דיין ביום ז"ך ניסן תשפ"ב). וי"א שבכה"ג אין להודיע לבעלי החמץ שחמצם לא נמכר, וממילא אין כאן איסור כלל, שהרי מדאורייתא הם לא עוברים, מחמת שביטלו, ועל האיסור דרבנן הרי הם חושבים שמכרו, וממילא לא שייך בזה הדין דרבנן שאין להניח חמץ ידוע אפילו ביטלו. ולכן במקרה זה אין להודיע לציבור שלא נמכר חמצם ואחר הפסח מותר בהנאה (ידידי, הרה"ג יוסף פרץ מפנמה, בשם אביו, מו"ר הרה"ג מיכאל פרץ בעל האהלי שם, במכתב ששלח לנו ביום ד' אייר תשפ"ב). אלא דמאידך גיסא, י"א שאף אם רב העיר מכר את כל חמץ של כל יהודי העיר מדין זכין לאדם, בשעת הדחק יש להתיר את החמץ רק בהנאה על ידי ביטול, דהיינו שיערב אותו ברוב של היתר, וימכור את החמץ לנכרי, ויהנה בדמי החמץ (שו"ת אור לציון חלק ג' פרק ט' תשובה ו' ע"פ הביאור הלכה בסימן תמ"ח סעיף ג' ד"ה אפי' הניחו שוגג).
♦ ♦ ♦