הראשון לציון והרב הראשי לישראל
בעל ילקוט יוסף ושא"ס
בדין רב ששכח למסור לגוי כמה מטפסי ההרשאה למכירת החמץ
לכבוד היקר והנעלה שמן טורק שמו, כבוד שם תפארתו הרב הגאון רבי שאול ד. סעיד שליט"א. מו"צ ק"ק אגודת דודים, בואנוס איירס – ארגנטינה.בדבר השאלה אודות קהילה שרב הקהילה שכח לקחת את הטפסים של מכירת חמץ של בני הקהילה לצרף אותם למכירת החמץ, כיצד היה עליהם לנהוג בערב פסח אחר חצות. ב. וכיצד יש להם לנהוג עכת אחרי פסח.
♦
תשובה
א. הנה הפוסקים דנו כאשר עבר ומכר חמץ בערב פסח לאחר חצות, או בפסח עצמו, האם עבר על בל יראה ובל ימצא, והחמץ אסור בהנאה לאחר הפסח, או שמא לא עבר ומותר לאוכלו לאחר הפסח, שדעת הפרי מגדים (סימן תמ"ג א"א סק"ו) שאם עבר ומכר חמץ בפסח לעכו"ם ממכירה ואילך אין עובר בל יראה, דקנה הנכרי, ואף שאסור בהנאה, מכל מקום כשיש ידים שזוכים בו שפיר הוי מכירה, ודוקא ביטול והוצאה מרשותו לאחר איסורו לא מהני מן התורה, אבל כשיש ידים זוכות שפיר מכאן ואילך לא עבר בל יראה. ע"ש ולפי זה אין בו דין חמץ שעבר עליו הפסח.וכן נראה דית השאגת אריה (סימן פג-פד), שכתב, דאף לאחר שש אף בתוך הפסח אם מוציא החמץ מרשותו או שהוא מפקיר רשותו, איהו עובר בבל יראה ובל ימצא מן התורה, כיון דהתורה אמרה לא יראה בגבולך ולא ימצא בבתיכם, וכל שמוציאו מביתו ומרשותו אינו עובר מן התורה, אלא עובר על בל יראה ובל ימצא מדרבנן, אלא דאם לא הוציא החמץ מרשותו קודם שש, מצות עשה מן התורה להשבית החמץ או על ידי שריפה לר"י או לרבנן בכל דבר שהוא משבית. ע"ש. וי"ל שלדבריו אין בו דין חמץ שעבר עליו הפסח, כיון לא עבר על איסור תורה.
וכן החת"ס (שו"ת או"ח סימן קיד) צידד בזה בדיעבד, וכתב, דהמוכר חמצו לגוי בפסח זכה בו הגוי לגמרי, ומכל מקום הישראל עדיין עובר על בל יראה כל זמן שהחמץ בעולם, כיון דכל עצמו של חמץ כ"ה שאיהו ברשותו ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ואפילו בערב פסח לאחר חצות לכתחלה צריך לבער את החמץ, כיון שלרוב השיטות החמץ נאסר בהנאה מן התורה מחצות היום, אך בדיעבד יש ע"מ לסמוך אם מכר את החמץ לפני פסח.
ובשו"ת נודע ביהודה (תנינא סימן סג) ובבית שלמה (ח"ב סימן סט) חילקו בין קנין כסף למשיכה, דבקנין כסף או קנין סודר אין מועיל מכירה לאחר שש, כיון שהחמץ אסור בהנאה ואיהו ברשות הישראל, אבל אם הנכרי משך את החמץ לרשותו, או שמכר לו את החדר שהחמץ בתוכו והנרי עומד בצד החדר שקונה מדין יד, זוכה הנכרי בחמץ כמו זכיה מהפקר. והוסיף שם שאם מכר את החמץ לנכרי באופן המועיל לפני פסח, אין החמץ נאסר לאחר הפסח, כיון שכל האיסור לאחר הפסח הוא רק מדרבנןמשום קנס שעבר על בל יראה, יש לסמוך על השיטות שעד פסח אינו ובר על בל יראה, וממילא לא נאסר החמץ.
אולם הגאון מליסא במקור חיים (סימן תמ סק"ה ד"ה וא"ש) כתב, דאין כלל זכיה לעכו"ם בחמץ, ואין הישראל יכול למוכרו, דעשאו הכתוב כאילו הוא ממון של ישראל, ואף לאחר שש דאינו עובר בבל יראה, מכל מקום כיון דהתורה צוותה אותו להשבית החמץ, ע"כ דהתורה אוקמיה ברשותו. ולדבריו יש בו דין חמץ שעבר עליו בפסח.
ולענין הלכה כתב בביאור הלכה (סימן תמג ד"ה אסרוהו) וז"ל: ופשוט דאז[היינו בשעה השישית] אסור למכור לנכרי, דהמכירה גופא נחשב הנאה, אכן בדיעבד אם מכר, מצדד הפרי מגדים גמהני על כל פנים דלאחר הפסח לא יהא נקרא חמץ שעבר עליו הפסח, וכ"פ בספר בנין עולם, ובתשו' שואל ומשיב (ח"ב סימן מ), ויש מהאחרונים שמצדדין דאפילו אחר שש נמי בדיעבד אם מכר לא נקרא אחר כך חמץ שעבר עליו הפסח, מאחר דלכמה פוסקים לא עבר על בל יראה עד הלילה, ע"ש.
ומשמע דבשעת הדחק ובהפסד מרובה יהיה מותר לו ליהנות מזה.
ויש שהציעו לבטל את החמץ חד בתרי, וכמ"ש בכיוצא בזה החת"ס (סימן קיב), דיש פוסקים דאיסור דרבנן מותר לבטל לכתחילה. וע"כ יבטל, ע"ש.
ודעת הגרי"ש אלישיב, דאפשר שאף לפי המקור חיים המכירה תחול , והחמץ יהיה מותר בהנאה, דיתכן שכל דבריו אמורים רק באופן שלא ביטל את החמץ, דאז עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו של הישראל ולא יכול הנכרי לזכות בחמץ, אולם כשהישראל ביטל חמצו כדת וכדין, בזה יתכן שאם הנכרי יזכה בחמץ זה לא יעבור הישראל על בל יראה ובל ימצא מדרבנן דחכמים לא תיקנו שיעבור על חמץ זה בל יראה ובל ימצא, אלא תיקנו שיבערנו מהעולם מחשש שמא יבא לאכלו, או שמא לא יבטל בלב שלם, אבל לא תיקנו חז"ל שיעבור על בל יראה ובל ימצא, וממילא גם לשיטת המקור חיים והחת"ס אם ביאל את חמצו יכול הנכרי לזכות בחמץ בערב פסח אחר חצות, ושוב לא יעבור הישראל על איסור בל יראה ובל ימצא, ולא יחשב כחמץ שעבר עליו הפסח. וכמבואר כ"ז בחשוקי חמד (פסחים ו:).
וע' בלבושי מרדכי שהק' לשי' רש"י, איך עוברים על איסור של בל יראה על חמץ בחצות היום של ערב פסח, הרי מהשעה הששית החמץ אסור בהנאה מדרבנן, נמצא שבחצות היום החמץ כבר אינו ברשותו בגלל תקנת חכמים? והשיב שחז"ל אסרו את החמץ בהנאה רק כשהריך לתקנה שלהם, אבל בתחילת השעה השביעית שהתורה כבר אסרתו בהנאה, שוב אין צורך בתקנת חכמים, ולכן לא תקנו כלום ונשאר האיסור של בל יראה דאורייתא.
ובשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן שי ד"ה וראיתי) כתב, שאין לערער על מכירת חמץ שלנו למרות שאין דעתו של הגוי לקנות, מאחר שסובר שהיהודי אינו מוכר בלב שלם, אלא מוכר על דרך מצות אנשים, ואף על פי כן המכירה חלה, כיון שבחמץ העיקר הוא שלא יהיה חמצו של ישראל ברשותו, וכל שיצא מרשותו של ישראל, אפילו רק בדרך הפקר אינו עובר עליו, והרי הישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו באמת, ואם כן מה לי שלא יהיה דעתו של עכו"ם לקנות, עכ"ד. אם כ"ז מהני כשמוכר לפני חצות דאז עצא מרשות ישראל, אבל כשמור לאחר חצות על ידי קנין משיכה מה שמועיל המכירה הוא מדין הפקר שהגוי קונה מהפקר, ואם כן בעינן שהנכרי יכוון באמת לזכות בחמץ, ואם כן יצטרך הישראל להסביר לנכרי שיזכה בחמץ, והוא יוכל להרויח ולהשתכר בו, ולהחדיר בלבו של הנכרי שהוא יוכל לזכות בחמץ באמת, שלא יהיה כל הערמה.
ולפי כל האמור לעיל, בעל מפעל של חמץ, שהיה לו במחסניו חמץ בשווי רב, והזכר בערב פסח לאחר חצות היום ששכח למכור את חמצו לנכרי בזמן, ועשה ביטול כדין, הנכון הוא באופן שהוא הפסד מרובה, שימכור אז את כל החמץ לגוי ויאמר לו שיכוון באמת לזכות בחמץ, ויחדיר בלבו של הנכרי שהוא יוכל לזכות בחמץ באמת, שלא יהיה כל הערמה. ובזה אין לחמץ זה דין חמץ שעבר עליו הפסח.
ובשו"ת פני יהושע (חלק אורח חיים סימן יד) פסק הלכה למעשה באחד ששכח למכור חמצו לגוי, ונזכר אחר שש שעות, והורה ללו שישליכנו בפני גויים ממכיריו לחזירים, שהרי לאחר שש השבתתו בכל דבר, לדעת הרבה פוסקים, וילך משם, והגויים לא יהיחו לחזירים לאכול החמץ וימכרוהו לו עד לאחר הפסח, כי אוהביו הם, וכן עשה ועלתה בידו בפני רבים מישראל. וזה מותר להריקאנטי. וברור הור. ע"כ. וכ"כ בשו"ת שם אריה (חלק אורח חיים סימן ט). ע"ש. וכן במגלת ספר (דף קכז:) כתב, שמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש היינו כשהחמץ עמו בבית ומצוי אצלו, אבל כשנמצא בספינה בלב ים או בעיר אחרת שהוא חוץ לביתו רשאי להפקירו לימי הפסח על מנת לזכות בו לאחר הפסח. ע"ש.
ומעשה שהיה בבעל בית חרושת ליי"ש (יין שרף), שנזכר בערב פסח אחר חצות ששכח למכור את היי"ש לגוי, ועתה כבר נאסר החמץ בהנאה, והלך לשאול בעצת רב אחד, והוא בירר, ומצא שהיהודי חייב לפריץ סך גדול מאד, ואז התחכם אותו רב, ועשה בערמה שיגיע לאזני הפריץ שיהודי בעל היי"ש הנ"ל פשט את הרגל, ותיכף מיהר הפריץ ושלח שוטרים שנטלו את כל היי"ש בתורת פרעון החוב, ובזה הרויח יהודי שהחוב שלו נפרע מאותו יי"ש שנאסר כבר בהנאה. ונשאל על כך הגאון מטשעבין האם כדין עשה אותו רב, וגרם ליהודי ליהנות מאיסורי הנאה, והשיב, שיפה עשה, וביאר שם שע"פ האמור יש להליץ בעד מעשהו של הרב הנ"ל. שזו הנאה שאין בה מעשה, והמקור חיים והבית מאיר, התירו בכגון זה. (מבית לוי ניסן תשנ"ח ח"ב. בת' הגר"י זילברשטיין. וכן בירחון הליכות שדה 117 עמ' יג).
ב. ואודות השאלה השניה, כיצד יש לנהוג במי שחתם על טופס המכירה, רק שרב בית הכנסת שכח להעביר את האפסים לרבנות המקומית שעורכת את מכירת החמץ.
הנה בשלחן ערוך (סימן תמ"ח סעיף ג') מבואר, דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. אפילו הניחו שוגג או אנוס. והנה לפי זה במי ששכח למכור חמצו לכאורה יש לאסרו בהנאה. ויש שכתבו להתיר בזה על פי דברי הרדב" בתשובה (ח"ג סימן תקפ"ט), שכתב להתיר בנידוהו על ידי שיערב מעט מעט עם שאר החטה, ולמוכרו אפילו לישראל, ע"ש. ובדגול מרבבה (בסימן תמ"ז על מגן אברהם ס"ק מ"ד) הביא את דברי הר"ן בפסחים (ל.), שדימה דין חמץ שעבר עליו הפסח לדין תרומת חו"ל שמותר להרבות עליה, ודנים אותו כקל שבאיסורין, כיון שאינו אלא קנסא. ועיין עוד בשו"ע יורה דעה סימן שכ"ג ס"א ובבית יוסף שם. ובבאה"ל (סימן תמח ד"ה שעבר עליו הפסח).
ואמנם בלא שיערב החמץ, ולסמוך על הביטול לבד, הפוסקים כתבו לא סמכו ע"ז לבד להקל, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן תמז סי"א), ובמגן אברהם ופרי חדש שם. אלא שיש לצרף לזה מה שנוהגים היום בשטרות המכירה הכלליים, למכור לכל, מדין זכין, וראה בשו"ת חתם סופר (אה"ע סימן יא), ובשדי חמד (אסיפת דינים מע' חמץ ומצה סימן ט אות ב), ובמקראי קודש (ח"א סימן עא, ובסימן עה), וחזון איש (אה"ע סימן מ"ט ס"ק י"א), וכף החיים (סימן תמ"ח אות ס"ח ואות ס"ט).
ויש להרף היתר זה כדי להתיר את החמץ בהפסד מרובה על כל פנים על ידי ביטול. ובנוסף לזה גם ימכור את החמץ לנכרי, כדי שלא יהנה מהחמץ עצמו, אלא מדמיו, והרי כתב מרן בשלחן ערוך (סימן תמ"ג ס"ג), שחמץ אף האסור בהנאה מדאורייתא אינו תופס דמיו, ומותר ליהנות מהדמים. וראה גם בדברי הגאון רבי זלמן (שם סי"ב). וראה בשדי חמד (כללים מע' חמץ ומצה סימן ח אות כ"ו, ואות כ"ז).
והנה בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן יח) השאלה מרב עיר אחד שנוהג לכתוב בשטר המכירה שמוכר גם של אותם ששכחו לבוא למכור, האם אפשר לסמוך ע"ז לענין חמץ שעבר עליו הפסח. וכתב שלדעתו זיכוי זה מפוקפק הוא מכמה טעמים, ולכן הוא ורבותיו לא נהגו להוסיף כן בשטר המכירה. ומכל מקום כיון שהרבה אח' הקילו למכור חמץ בלא דעת המוכר, הסומך עליהם לענין חמץ שעבר עה"פ, מאן מירמא מידיה. וע"ש שכתב לדון אם אפשר לצרף את הביטול,ויש להשיג ע"ז. ע"ש.
אמנם כבר כתבנו בילקוט יוסף פסח כרך ב', שיש פנים בהלכה לזיכוי במכירה שעושים למי ששכח למכור, וראה גם בשו"ת הר צבי (ח"ב סימן לח) שגם כן כתב בנוסח המכירה: ואנחנו מקנים לגוי, כל החמץ מאחינו בית ישראל אלה ששכחו למכור חמצם, מצד שזכין לאדם שלא בפניו בכל אופן, ודם משכירין לו מקומות החמץ ואגבן יקנה גם החמץ".
ובפתחי תשובה (יו"ד סימן שכ סק"ו) הביא תשובת פנים מאירות (ח"ב ס"ס נב) שכתב בפשיטות, לגבי מכירת בכור לגוי, שאם אמו של בעל הבית מכרה את הפרה המעוברת שלו לגוי בלתי ידיעתו, הוי מכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו, וכמו כן בחמץ אם לא היה בעה"ב בביתו ומכר איש אחר חמצו, הוי כשלוחו כיון דזכות הוא לו.
ובשדי חמד הנ"ל (מע' חמץ ומצה אס"ד סימן ט אות ב) כתב, שתיקן בשנת התרל"א, שבכלל מכירת החמץ שבי"ד מוכרים לכל בני העיר, ימכרו גם חמצם של בנ"א המחזרים בכפרים ולא חזרו לביתם ביום י"ד שחרית, וידוע לנו שלא יחושו על חמץ משום חמץ שעבר עליו הפסח, וחשבנו זאת למיעוט תיפלה, דבהא ודאי ניחא ליה דלא למישבק היתרא, ודבר זה קיימתי מסברא. ושוב מצאתי בכמה פוס' שיש מתירים לכתחילה מכירה שלא ע"ד בעלים, ויש אוסרים אפילו בדיעבד את החמץ אחרי הפסח, ויש מתירים החמץ בדיעבד אם נמכר שלא בשליחות בעלים. ועיין עוד בשו"ת חת"ס (הה"ל), ובמקראי קודש (הנ"ל). ובחזון איש (הנ"ל). ובכף החיים (הנ"ל).
אמנם הרי חז"ל קנסו את מי שלא מכר חמצו, ולא נראה שנוכל להורות היתר בזה, ולסמוך על בי"ד שכללו מכירה עבור כולם, בפרט שבכלל אין זה מוסכם על פי ההלכה שמועיל. וכל המטרה של חז"ל היתה לקנוס, ולא יתכן להורות לבטל תקנת חז"ל. וגם יש חילוק בזה בין פושע לשוכח. ולכן אין לנו להקל בזה רק אם אותו אדם ששכח למכור, עשה ביטול חמץ קודם חג הפסח, שאז אפשר להורות שיש לסמוך בזה על הזיכוי שעשו ביה"ד למי ששכח, ואין החמץ נאסר בהנאה לאחר הפסח מקנס חכמים.
גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן נט ד"ה ולכן לדינא) כתב, שאם מאיזה סיבה בשוגג נשתייר בפריז'דר עיסה שלא הוחמצה עד אחה"פ, שהוא לענין איסור דרבנן, שמא יש מקום להתיר, כיון דאיכא כעין שתי ספיקות לדינא, אבל כיון דליכא בזה הפסד גדון יש להחמיר גם בזה. ע"ש. ומבואר דבהפסד מרובה יש להקל.
ויש מי שכתב להקל שאם ביטל חמצו ופ"א קרה ששכח או נאנס, שישאל לחכם אולי יש מקום לסמוך על מה שבי"ד כללו במכירה למי ששכח. ובפרט למי שגילה דעתו שרוצה למכור, כגון ששלח את בנו, ובנו שכח, או שבא אחרי שכבר מכרו.
ועורכי הס' אול"צ (ח"ג פ"ט אות ו) כתבו, שמי ששכח למכור את חמצו, יש להתיר את דמי החמץ על ידי ביטול ומכירה, דהיינו שיערב אותו ברוב של היתר, וגם ימכור כעת את החמץ לגוי, ויהנה רק בדמי החמץ. שאף אם אין להקל בביטול לכתחילה, מכל מקום יש לצרף מה שנוהגים היום בשטרות המכירה הכלליים, למכור מדין זכין למי ששכח למכור את החמץ. וראה בשלחן ערוך (סימן תמג ס"ג), שחמץ אינו תופס דמיו. ועיין עוד בשדי חמד (חמץ ומצה סימן ח אות כו - כז).
בברכת התורה
יצחק יוסף
הראשון לציון
הרב הראשי לישראל
♦ ♦ ♦