בטעם מנהג אכילת מאכלי חלב בחג בשבועות
במשנה ברורה סימן תצ"ד (יב) כתב: "מאכלי חלב - עיין מ"א. ואני שמעתי עוד בשם גדול אחד שאמר טעם נכון לזה, כי בעת שעמדו על הר סיני וקבלו התורה [כי בעשרת הדברות נתגלה להם על ידי זה, כל חלקי התורה כמו שכתב רב סעדיה גאון שבעשרת הדברות כלולה כל התורה] וירדו מן ההר לביתם, לא מצאו מה לאכול תיכף כי אם מאכלי חלב, כי לבשר צריך הכנה רבה, לשחוט בסכין בדוק כאשר ציוה ה', ולנקר חוטי החלב והדם, ולהדיח ולמלוח, ולבשל בכלים חדשים כי הכלים שהיו להם מקודם שבישלו בהם באותו מעת לעת, נאסרו להם, ע"כ בחרו להם לפי שעה מאכלי חלב ואנו עושין זכר לזה". עכ"ל.ובתוספת ביאור י"ל, דכלל לא יכלו לשחוט ולבשל ביום מתן תורה דהלא לכו"ע בשבת נתנה תורה עי' שבת פ"ו א'. וא"כ מכח ציווי שמירת השבת של מתן תורה לא היו יכולים לשחוט או להדיח ולנקר החלב וכו'.
ועוד אפשר להוסיף דאף אם היה להם בשר שחוט מלפני מתן תורה, מ"מ לא מהני להו לאכול זאת לאחר מתן תורה, דהא קי"ל ביו"ד סי' י"ב ס"א, דשחיטת מי שאינו מצווה על השחיטה, נבלה היא. וא"כ עכשיו שניצטוו על השחיטה במתן תורה, שוב השחיטה של קודם מתן תורה אינה מתירה להם את הבשר באכילה[2].
אמנם אפשר לומר טעם נוסף, דהלא הגמ' בכורות דף ו' ע"ב דנה מנלן דחלב שרי, והסיבה של הס"ד לאסור קודם הילפותא, היא מחמת ב' סיבות: א. שחלב הוא בגדר דם שנעכר ונעשה חלב. ב. מטעם אבר מן החי. וילפינן להיתר מהא דכתיב ארץ זבת חלב ודבש, וכי משתבח קרא באיסורא. וא"כ יוצא דעד מתן תורה היה אסור לאכול חלב מדין אבר מן החי, ורק במתן תורה ניתן היתר מקרא לאכול חלב, וא"כ לכך אנו אוכלים מאכלי חלב בשבועות.
אלא שעל פי גמ' זו יש שהקשו על הטעם שהביא המשנ"ב הנ"ל, דאיך יתכן שאכלו ביום מתן תורה מאכלי חלב, והלא עד מתן תורה נאסר להם חלב כמבואר בגמ' בכורות הנ"ל דהותר להם רק בשעת מתן תורה. וכיון שבשבת ניתנה תורה, א"כ בכניסת השבת היה אסור להם חלב והותר רק באמצע יום השבת, וא"כ בבין השמשות היה החלב מוקצה ורק הותר אח"כ, ומיגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא.
♦
א. ב.
ויש לדון ביישוב הקושיא בכמה אנפין. חדא, אי בכה"ג חשיב איתקצאי לענין לאסור דהא לא דחאו בידים, וכמו בהמה שלא היתה שחוטה, ושחטו באמצע השבת לחולה דמותר גם לבריא לאכול ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי[3].ועוד י"ל דכאן הרי בין השמשות לא היה שבת, וא"כ לא שייך כלל איתקצאי, דכשהתחילה השבת באמצע היום, מיד היה מותר החלב.
אמנם י"ל דאין זה תלוי באיסורי שבת אלא בעצם החפצא דשבת, ולכאורה החפצא דיום השביעי היה מתחילת היום, אלא שישראל נצטוו על השבת רק באמצע היום.
[ויש לדון בזה בגר שנתגייר באמצע שבת אם אסור לו דבר שהיה מוקצה בתחילת השבת שהוא לא היה אסור בו. והוא הדין קטן שהגדיל ע"י הבאת סימנים באמצע השבת, ודו"ק. וכן יש לדון לאידך גיסא בקיבל תוספת שבת אזי מתי מתחיל דין הקצאה, דאם תלוי ביום השביעי א"כ בתוספת שבת עדיין אין זה יום השביעי, ורק בבין השמשות מתחיל יום השביעי (לפי האחרונים דס"ל דתוספת אין זו הרחבת היום אלא רק תוספת של איסורים ודינים). אמנם אם הדבר תלוי בתחילת זמן האיסור אולי יש מיגו דאיתקצאי גם בתוספת שבת. ועי' בריטב"א עירובין ל' ע"ב גבי עירוב ביוה"כ, וז"ל וב"ש התם איכא סעודה הראויה מבעוד יום. פי' למ"ד סוף היום שעבר קונה עירוב, דלמ"ד תחילת היום קונה עירוב הא ודאי לא חזיא ליה. וא"ת אפילו למ"ד סוף היום קונה עירוב, היינו בתחלת בין השמשות, והרי אסור לאכול אפילו קודם לכן משום תוספת יום הכפורים. וי"ל דסוף היום דאמרינן שקונה עירוב, היינו סוף היתר היום של אכילה וערב יום הכפורים קונה עירוב סמוך לתוספת לום הכפורים". ויש לעי' אם אפשר לדמות דברי הריטב"א לנידון הנ"ל ודו"ק היטב בזה].
ואולי תלוי בגדר הדין דמיגו דאיתקצאי אם זהו דין שתחילת היום השביעי קובעת, או שתלוי בחלות האיסור, וכמו שכתב בקו"ש ביצה אות י"ח דחיוב שביתה חל רק בשעה שקידש היום, וכל מה שחייב בשאר היום זה מפני שעה ראשונה, ולכך תלוי הכל בבין השמשות. וא"כ יש לדון דהכא בבין השמשות לא היה חלות איסור שביתה והתחילה רק באמצע היום, וא"כ תלוי בזמן תחילת איסור שבת, או דאפשר דעכשיו שנצטוו על השבת זמן כניסת יום השביעי מחייבם, אלא שעד אמצע היום לא נצטוו ועכשיו כן נצטוו.
ובלא זה יש לדון דשבת כבר קבלו במרה אלא שלא נצטוו על כל המלאכותג, אבל חפצא דקדושת השבת אפשר שהיה כבר, וא"כ שוב יש לדון אם יש מיגו דאיתקצאי, או שכיון שאיסור מוקצה לא היה בתחילת היום ליכא מיגו.
♦[4]
ועוד יש לדון בכלל אם היה מקום לאיסור חלב קודם מתן תורה, דאם דברי הגמ' הם כפשוטם דבחלב יש איסור אבר מן החי, א"כ לכאורה לב"נ בזמן הזה אסור לאכול חלב כיון שרק לישראל הותר מקרא דארץ זבת חלב ודבש, אבל לבן נח לא הותר, וזה דבר חידוש.
והנראה דיש לחקור במאי דהתחדש בקרא דארץ זבת חלב ודבש להתיר את החלב דבהמה טהורה. האם זה היתר ממש, או גילוי קרא דלא חשיב אבר מן החי. דהנה כתב הרמ"א יו"ד סימן פ"א סעיף ה': "מי רגלי בהמה וחיה הטהורים, וחלב ומי חלב שלהן, מותר. וה"ה למימי חלב שלהן. ויש מי שאוסר בזה. (הר' אליעזר). (והמנהג כסברא הראשונה) (טור)". ומבואר דיש ב' דעות אי מי חלב מותרים או לא. ולכאורה י"ל דיסוד פלוגתתם הוא בשאלה זו - אם יש היתר לאכול חלב, א"כ מימי חלב שלא הותרו, דרק החלב הותר, ע"כ אסורים במימי החלב. אמנם אם זה גילוי שאין חלב חשיב אבר מן החי, א"כ הוא הדין מי חלב שרי.
ואם כן אפשר לומר דאחר מתן תורה נתברר דאין כאן מיגו דאיתקצאי כלל, וגם מתבאר דבזמן הזה גם בן נח מותר בחלב כיון שנתברר שאין כאן איסור אבר מן החי.
♦
ג. ד.
אמנם יש לדון מצד אחר אם אכן אסור היום לב"נ חלב, וכן אם היה אסור חלב עד מתן תורה. דהנה הגמ' בבכורות הנ"ל מחפשת מקור להיתר אכילת חלב. והקשה השיטמ"ק שם בשם תוס' חיצוניות "וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי, וא"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם בראשית י"ח ח' ויקח חמאה וחלב ובודאי לא האכילם איסור דקיים אברהם אבינו כל התורה כולה. ואומר ר"י מפריש, דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו על כן, כי אין זה מז' מצוות בני נח שקבלו עליהם".ובמהרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות להרמב"ן אות ב' ס"ק ז' כתב להקשות וז"ל: "ויש להקשות דהתינח למ"ד דדם נעכר ונעשה חלב [מכלתין ו', ב'], וחידוש היתר חלב בהמה טהורה היא משום איסור דם דמעיקרא הוה דם, דהא קי"ל כרבנן דבני נח מותרין בדם מן החי כדאמרינן בפרק ד' מיתות (דף נ"ט ע"א), דלרבי חנינא בן נח מוזהר על דם מן החי, אבל לרבנן אינו מוזהר על דם מן החי, אבל לטעם הב' דהחידוש הוא משום אבר מן החי, אכתי קשה אמאי לא הביאו מדכתיב גבי אברהם, דהא אפי' היה סבור שהם בני נח, אם איתא דחלב יש בו משום אבר מן החי הא בן נח מצווה על אבר מן החי, ובכלל ז' מצות בני נח היא כדאמרינן בפרק ד' מיתות [שם], ואיך אפשר שנתן אברהם אבינו להם חלב ועבר על לפני עור לא תתן מכשול.
ואולי דכוונת התוס' היא לומר דמאי דלא יליף הש"ס מהאי קרא הוא משום דכל הילפותות דמייתי הש"ס הם ראיה לב' הטעמים, הן לטעם דם והן לטעם אבר מן החי לכולי עלמא, אבל מקרא דאברהם ליכא ילפותא אלא לטעם דאבר מן החי לכו"ע, אבל לטעם דדם ליכא ילפותא כי אם דווקא לר' חנינא, אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים ה"י דאין ב"נ מוזהר על דם מן החי ליכא ראיה, די"ל דכיון דהוא סבור דבני נח הם דאינם מוזהרים נתן להם". עכ"ל. ועי"ש עוד בזה. ושם כתב דתירוץ זה הוא דוחק בלשון השיטמ"ק.
ובהגהות חשק שלמה (על שו"ע יו"ד סי' צ"ח וש"ך סק"ז, הובא בשו"ע לפני הלכות ריבית) תירץ את קושיית השטמ"ק הנ"ל, על פי מש"כ המלבי"ם[5], דבן הבקר אשר עשה אברהם נעשה ונברא ע"י ספר יצירה, כלשון המקרא "ובן הבקר אשר עשה", ולפי זה אפשר לומר דבזה אין איסור של אבר מן החי.
[ע"ד האגדה אפשר לבאר מה שאמרו חז"ל שבקשו מלאכי השרת לקבל את התורה, אמר להם הקב"ה שאינם יכולים כי הם אכלו בשר וחלב אצל אברהם. וצ"ב, וכי משום שנכשלו באיסור קודם מתן תורה אין ראוי לתת להם את התורה. ונראה דבאמת יש לעי' איך באמת אכלו. והתירוץ הוא או כמבואר ברש"י ששרפו בהבל פיהם ולא אכלו ממש, או כהחשק שלמה שהיה זה בשר וחלב של ספר יצירה ואין איסור. אלא שא"כ מה טענת הקב"ה על המלאכים שלא יקבלו את התורה. ונראה דזה מה שאמר להם הקב"ה דהם אינם שייכים לתורה, דתורה ניתנה לטבע, והראי' דהם אכלו בשר בחלב או מפני שזה לא היה בשר בחלב גשמי או מפני שזו לא היתה אכילה גשמית, וא"כ אין הם שייכים בקיום התורה. וזה מתאים עם החז"ל של כלום אב ואם יש לכם וכו'].
אמנם עדיין תירוצו של השטמ"ק שאין בן נח מצווה על זה צ"ב, דהרי להנ"ל לא צריך להגיע לזה שסבור הי' שהם בני נח, דאף לולי זה אין להביא ראיה מאברהם אבינו להיתר, דלעולם נימא דאסור חלב מדין אבר מהחי, ורק דהתם הי' היתר מיוחד מצד דהוי חלב מבהמת ספר יצירה שאין בה איסור אבר מהחי אף לבני ישראל.
וכמו כן יש להקשות במאי דרוצה הגמ' להוכיח מב' מקומות שחלב אכן מותר, ודחתה דדלמא כל ההיתר בפסוק הוא רק לסחורה ולא לאכילה. וז"ל הגמ': "אלא מדכתיב ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותך, ודילמא לסחורה. אלא מדכתיב ואת עשרת חריצי החלב, ודלמא לסחורה, אטו דרכה של מלחמה לסחורה". וצ"ב, דאם הס"ד לאסור חלב הוא משום אבר מן החי, אזי כיצד יהי' מותר לסחורה, דהוא על כרחך במכירה לנכרי, לשיטות דאיסורי אכילה אסורין בסחורה בישראל. והרי הנכרי נמי אסור באבר מן החי, וכיצד מותר למכור לנכרי דבר האסור לו. וכבר עמדו בקושיא זו באחרונים.
והנראה בזה הוא, דהנה הצד בגמ' לאסור את החלב מדין אבר מן החי לולא קרא דארץ זבת חלב ודבש צ"ב, וכי חלב חשיב אבר. וכתבו האחרונים (ש"ך יו"ד סימן פ"א ס"ק י"ב, ומהרי"ט אלגאזי בכורות שצויין לעיל) דהכוונה לאיסור בשר מן החי, שבזה נכלל כל דבר שבא מן החי, דעל כזית בשר מן החי לוקין.
אמנם יש מהאחרונים (פמ"ג יור"ד סי' פ"א, וחת"ס יו"ד סי' ע', ומנחת חינוך תנ"ב בסופו, ופרי יצחק ח"א סי' כ"א) שנקטו דחלב אין דינו גם כבשר מן החי, אלא יסוד האיסור הוא מצד יוצא מדבר האסור דקי"ל (חולין ק"כ א') בכל איסורי תורה שהיוצא מהן כמותן, וחלב היוצא מן החי חשיב יוצא מהאיסור, דהא אברי הבהמה יש בהם איסור אבר מן החי והחלב יוצא מהם.
וברעק"א דן בזה, דאם בהמה לאו לאבריה עומדת וכתבו התוספות סו"פ גיד הנשה דודאי לאו לבשר עומדת, וא"כ בחייה אין איסור לא של אבר מן החי ולא של בשר מן החי וא"כ מה שייך כאן יוצא מן האיסור, הלא השתא אין איסור. ועל כרחך דהחלב עצמו חשיב בשר מן החי.
ויש אחרונים שנקטו (מנחת חינוך תנ"ב אות ז', ונודע ביהודה תנינא יו"ד סי' ל"ו) דהאיסור הוא מצד איסור אינו זבוח דכל דבר מן החי אסור קודם זביחה.
והנפקא מינה בכל טעמים אלו היא לגבי בן נח, דאם האיסור הוא מצד אבר מן החי, א"כ הוא הדין בב"נ דאסור באבמ"ח. אמנם לשאר הטעמים יש לדון, דאם זה מצד בשר מן החי אזי תלוי במחלוקת קמאי בשאלה אם יש לב"נ איסור בשר מן החי, דעי' רמב"ם הלכות מלכים פ"ט הי"א דס"ל דאסור לב"נ כמו אבר מן החי, ועי"ש בכס"מ, ובמהרי"ט אלגאזי הנ"ל. ואם אסור מצד יוצא מן האסור, אזי כתב המנ"ח דוודאי אין איסור לנכרי, דאיסור זה נלמד מקרא דוהטמאים וכו' שזה נאמר רק לישראל אחר מתן תורה ולא לב"נ. וכן אם זה מצד איסור דאינו זבוח אזי וודאי דלא שייך בב"נ.
ונמצא א"כ דלפי כל הדעות הנ"ל איתא שפיר הא דלא הוכיחו מאברהם אבינו והמלאכים וכתי' השטמ"ק שהם היו בני נח ולא שייך אצלם איסור חלב כיון שאין זה אסור מדין אבר מן החי ממש, אלא או בשר מן החי לשיטות דלא נאסרו ב"נ בבשר מן החי, או מטעם יוצא מן אבר מהחי, דהיינו יוצא מן האסור דנמי לא הוזהרו בזה ב"נ, או משום איסור אינו זבוח, דנמי נאמר רק לישראל.
ולפי זה גם איתא שפיר דלא היה החלב מוקצה ערב מתן תורה שהי' ערב שבת ולא חל דינא דמגו דאיתקצאי, כיון דאכן באמת לא נאסרו באכילת חלב קודם מתן תורה, שהיו אז בדין ב"נ.
וכן מיושבת בזה הקושיא דלעיל בדברי הגמ' במאי דפריך דלמא לסחורה, והוקשה לעיל, דמאי שייך סחורה בזה שהוא רק במכירה לגוי, והרי הם אסורים בזה מדין אבר מהחי, ויש בזה איסור דלפני עיור לא תיתן מכשול. ולהנ"ל אין זה בכלל האיסור דאבר מהחי לב"נ.
אמנם להצד שנקטו האחרונים דהוי ממש באיסור אבר מן החי, וכפשטות לשון הגמ', אזי הדרא קושיא לדוכתא - למה לא הוכיחה הגמ' מאברהם אבינו והמלאכים שאין איסור אבמ"ה בחלב. ואין מקום לתירוץ השטמ"ק הנ"ל דסבור הי' שהם בני נח, דהרי גם הם אסורים באבר מהחי. וכן הדק"ל, הלא בתחילת השבת של מתן תורה היה החלב מוקצה, ואיך אפשר לומר שאכלו מאכלי חלב ביום מתן תורה. וכמו כן הקושיא בדברי הגמ' הנ"ל במאי דפריך דלמא לסחורה.
והנראה בזה הוא דאף אם אנו נוקטים דיסוד איסור אכילת חלב הוא מצד אבמ"ה, אמנם כל זה מישך שייך באיסור אבמ"ה הנאמר בישראל ולא באיסור אבמ"ה דב"נ.
והביאור בזה הוא, בהקדם מה שיסדו האחרונים דחלוק שבע מצוות דב"נ, משבע מצוות שמצווים ישראל אחר מתן תורה. דהנה מצאנו דישראל נאסר גם בבשר מן החי, משא"כ ב"נ לדעת כמה ראשונים לא מוזהר בזה. [וכן מצאנו נפק"מ לאידך גיסא גבי מפרכסת ותלש אבר ממנה, דלישראל מותר ואינו בכלל אבר מן החי ומאידך לב"נ אסור בזה מדין אבמ"ה]. והדברים צ"ב.
והנראה על פי יסוד הזכר יצחק (סימן ל"ג) והמרחשת (ח"א סימן כ"ג), דחלוק האיסור דאבמ"ה בישראל ביסודו מאיסור אבמ"ה בב"נ, דבישראל שאסור בנבילה, היסוד באבר מן החי הוא מלתא דנבילה, דגם מקצת נבילה של אותו אבר נאסר. משא"כ בב"נ שלא נאסר בנבילה, אזי אדרבא, האיסור הוא מה שהוא מן החי, שנאסר לאכול מן החי. וא"כ אפשר לומר דזה הנפק"מ במפרכסת, דלגבי ישראל כיון שיצא מתורת נבילה ע"י שחיטה אין איסור אבמ"ה, ומשא"כ לב"נ, דסו"ס זה עדיין חי ועל כן נאסר. וכן אפשר לומר גבי בשר מן החי, דכלפי דין ישראל מלתא דנבילה זה כולל את כל חלקי הבהמה, שהשחיטה מתרת כל חלקיה, וכל שלא היתה שחיטה כלפי חלק זה של הבשר אזי שם נבילה עליה וע"כ ישנו בכלל איסור דאבמ"ה. אבל בב"נ, שהיסוד הוא מן החי, אזי זה רק אבר ממש דחשיב חלק מחייה אבל בשר אפשר דלא חשיב חלק מן החי.
ולפי זה אפשר לומר דכל הצד לאסור את החלב כאבר מן החי הוא זה רק בישראל, דכל חלקי הבהמה צריכים את ההיתר של השחיטה, ולכך מן החי נאסר. משא"כ בדין אבמ"ה דב"נ, שזה מדין מן החי, אזי אפשר דחלב לא הוי כחלק מן החי, כמו שבשר בלי עצמות וגידים לא נאסר, דאינו בכלל חלק מן החי דהאי בהמה. ע"כ.
♦ ♦ ♦