מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
מצוות לימוד תורה לבן ולנכד
כתב הרמב"ם בתחילת הל' תלמוד תורה ה"ב וז"ל: "כשם שאדם חייב ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנ' והודעתם לבניך ולבני בניך, ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו שנ' ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנ' ויצאו בני הנביאים, אם כן למה נצטוה על בנו ובן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו" עכ"ל. והנה לענין החיוב ללמד את בן חבירו כתב הרמב"ם דמצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, ומבואר דרק אם הוא חכם חייב, אבל בבנו לא הזכיר הרמב"ם דרק באביו חכם חייב ללמדו, הרי דעל כל אב ישנו החיוב ללמד את בנו. והעיר כן בשו"ע הרב בהל' ת"ת (פ"א קו"א סק"א).♦
חיוב האב להוציא הוצאות עבור לימוד לבנו
ונראה לפימש"כ הרמב"ם בהמשך דבריו שם בה"ג וז"ל: "וחייב לשכור מלמד לבנו וללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם, מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר" וכו'. ולפ"ז מובן היטב דבבנו גם באין האב חכם חייב ללמדו, היינו בשכר שישכור מלמד עבור בנו. משא"כ בבן חבירו דאינו חייב להוציא עליו הוצאות אלא בחינם, א"כ היינו דוקא כשהוא חכם ויכול בעצמו ללמדו, לכן כתב הרמב"ם דוקא מצוה על כל חכם וחכם ללמד את כל התלמידים.וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סימן רמה ס"ד): "חייב להשכיר מלמד לבנו ללמדו אבל לבן חבירו אינו חייב להשכיר", וברמ"א כתב: "וכופין ליה לשכור מלמד לבנו" וכו'. ומקור הדברים הוא בהג"מ (בהל' ת"ת פ"א) שכתב דכייפינן ליה ללמדם או לשכור להם מלמדים דמ"ש האי עשה דולמדתם אותם את בניכם משאר עשה דכייפינן לקיים כמו עשה דסוכה, וכן למ"ד פריעת בע"ח מצוה וכו', וכשם שהאב חייב בבנו למולו ולפדותו דכופין אותו לקיים, ה"נ כייפינן ליה ללמדו תורה וכיון דהא מילתא חובה הו"ל כשאר בע"ח וכו'. ע"כ. ומבואר דחיוב האב בת"ת לבנו הוי כחוב לבן, ומש"ה שייך בזה דין כפיה. וכמ"כ מסתבר דחייב לבזבז בזה כל ממונו אף יותר מחומש, כמו בפריעת חוב שהיא בכל מה שיש לו, דגם הכא הוי חוב ממון של האב לבנו ללמדו תורה, והוא מחיובי האב לבנו. ועי' ברמ"א (חו"מ סי' שלה ס"א) דהמלמד בן חברו שלא מדעת האב י"א דחייב לשלם לו כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות, וע"ע בשו"ע (יו"ד בהל' ריבית סי' קס סעיף י) ובהגר"א (שם אות יח).
ובזה נראה ליישב את קושיית האחרונים [ראה בנ"כ השו"ע שם] דאיך כופין על האב ללמד תורה לבנו הא הוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה שאין כופין עליה. ולהמבואר מיושב היטב, דכיון דהלימוד לבנו הוי כחוב ממון של האב לבנו, שייך בזה דין כפיה. ומה"ט כופין לאדם ליתן צדקה אף דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה, והיא קושית הראשונים בב"ב ח ע"ב. וכתב הקצוה"ח (בסימן קצ) ליישב את קושיית הראשונים דכיון דצדקה הוי חוב ממון לעניים, ויש על כך שעבוד נכסים, לכן כופין למצות צדקה לקיים חובו. וכן נראה מלשון הריטב"א בכתובות דף מ שכתב דכופין מפני מחסורם של עניים עי"ש.
♦
חיוב להוציא הוצאות עבור הלימוד לעצמו
והנה ברמב"ם הנ"ל בה"ג כתב מי שלא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו "כשיכיר" וכו', וצ"ב כוונת הר"מ. ובלקוטים בר"מ מהדורת פרנקל הובא חידוש מנמוקי מהרא"י, דמשיכיר היינו אפי' כשהוא קטן ואינו חייב במצוות אם לא לימדו אביו דחייב בת"ת משיכיר ויבין. ובקדושין כט, ב אמרי' דהיכא דלא לימדו אביו חייב ללמד עצמו. וצ"ב דפשיטא הוא. וברמב"ם שם בה"ד כתב: "היה הוא ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה הוא קודם לבנו, ואם היה בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו בנו קודם, ואע"פ שבנו קודם לא יבטל הוא שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו". וצ"ב דמאי קמ"ל בזה ומה כוונת הר"מ בהך "כשם".ונראה לבאר עפי"מ שכתב בעבודת המלך על הר"מ שם, דבה"ג הגי' בר"מ היא ללמד את עצמו "שישכיר", והיינו דגם בחיוב ללמוד בעצמו אית ליה חיוב ממון להוציא על כך הוצאות. וזה הוא שכתב הר"מ כשם וכו', היינו דכמו דבחיוב ת"ת לבנו הוי חובת ממון, ה"נ בחיוב ת"ת לעצמו. אכן בהא דחייב ללמד בן חבירו אינו חייב להוציא על כך הוצאות וכנ"ל. ובזה מובן הא דאם הוא חכם הוא קודם לבנו, כיון דגם הוא חייב להוציא על כך מממונו, כמו דהוא חייב להוציא ממון על הלימוד לבנו. ובלשון הפסוק כתיב קודם ושננתם לבניך ואח"כ ודברת בם, וכן בר"מ התחיל בחיוב ת"ת לבן, ואח"כ הביא חיוב עצמו.
ובליקוטי הלכות ביומא לד כתב על הלל הזקן דמוכח דהאדם שאינו יכול ללמוד בעצמו מוכרח לשכור מלמד, וצריך לצמצם משכירותו ולשכור אחד שילמדהו תורת השם, וליכא בזה אזהרה דאל יבזבז יותר מחומש שמחוייב לידע אותה והיא חייו לנצח וכו'.
ונראה דזהו כוונת הגר"א ביו"ד שם ע"ד השו"ע הנ"ל דחייב להשכיר מלמד לבנו, שכתב בס"ז דנלמד ממ"ש (שם כט, א) במילה והיכא דלא מהליה אבוה מחייבא ב"ד לא אמרו כן אצל ללמדו, דהא הכל מצווין אלא בשכר קא מיירי וז"ש ללמדו מקרא דמשנה אין מלמדין בשכר וכו'. וכוונת הגר"א דעיקר חידושא דסוגין הוא דחייב ללמד בנו בשכר, היינו דהוי חוב של הבן על האב, והוי דינא רק באב ולא בבן חברו. ולהכי לא אמרינן בסוגיא בקדושין דהיכא דלא למדו אבוה מחייבי ב"ד, כדאמרי' שם לענין מילת הבן, כיון דהחיוב המיוחד של האב להוציא ממון על לימוד לבנו, אינו קיים בחיוב ללמד את בן חברו, וכמבואר [וזו כוונת הגר"א לפרש את הגמ' דחייב ללמדו מקרא, דודאי חייב ללמדו גם תורה שבע"פ, ורק דללמדו מקרא חייב גם ללמדו בשכר, כדאמרי' בפ"ד דנדרים דעל מקרא נוטל שכר, משא"כ על משנה. ואף דשרי ליקח גם על משנה שכר בטלה, מ"מ זה אין לכוף את האב, כיון דתשלום זה לא הווי תשלום על ת"ת, ול"ה בכלל החוב דללמדו תורה].
♦
מקור החיוב ללמד תורה לבן בנו
והנה הר"מ בהל' ת"ת שם ה"ב כתב כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן חבירו ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם מישראל ללמד את כל התלמידים וכו', להקדים בנו לבן חבירו ובן בנו לבן חבירו. ובכס"מ שם מבואר דהחיוב לבן בנו הוי ג"כ להוציא עליו הוצאות כמו בבנו. וי"ל דזו הילפו' בקדושין ל. דאיכא חיוב ללמד תורה לבן בנו מקרא גבי זבולון בן דן וכו', וכן הר"מ שם הביא הקרא דולמדתם וגו'. ומבואר דלא אמרי' דיהא חייב ללמד נכדיו מדין בני בנים כבנים, דהכא הוי ילפו' דהוי חוב לבן בנו כמו לבנו ללמדו אף בשכר. ובקרי"ס שם אכן כתב דחיובו הוא מדין בני בנים כבנים. וע"ע בלח"מ שם. אמנם בתש' הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סימן קיד (הובא בלקוטים על הר"מ שם) דן דעל חיוב ת"ת לבן בנו אין חיוב להוציא הוצאות, והובא שם משו"ת המבי"ט שכתב דחייב ללמד נכדיו אף בשכר מדין בני בנים כבנים עי"ש. עכ"פ לשיטות דחייב להוציא הוצאות על לימוד לנכדו, מובן היטב שלכן בנו ובן בנו קודמים ללימוד לבן חבירו, כיון דללמד את בנו ובן בנו יש עליו חוב ממון, משא"כ על בן חבירו חיובו הוא רק ללמדם בחינם. [ויתכן דגם גדר המצוה שונה, דבחיוב לבנו עיקר המצוה המוטלת על האב היא שבנו ילמד את התורה, בין אם ילמד על ידו או ע"י אחרים מחמתו. משא"כ ללמד את בן חבירו, המצוה היא בצורת לימוד התורה של אדם מישראל, דכ"א מישראל מחוייב ללמוד וללמד, כמ"ש ושננתם לבניך אלו תלמידיך, דכך היא צורת המצוה של ת"ת. ולכן החיוב שייך רק על ידו ולא ע"י אחרים].ובכס"מ (על הר"מ שם) כתב דגם בן בן בנו, היינו הנין, קודם לבן חבירו. ולכאורה הרי ללמד נינו ליכא ילפו' מיוחדת ובודאי אינו חייב להוציא ע"ז הוצאות, וא"כ קשה דאמאי ללמד את הנין יהא קודם לבן חבירו. ונראה פשוט עפי"ד הפת"ת על השו"ע בהלכות ת"ת שם, שהביא דגם בת"ת איכא דין קרוב קרוב קודם כמו בצדקה וכיו"ב. וא"כ נראה דבהא דבנו קודם לאחרים הוי גדר הקדימה משום דבבנו הוי חוב ממון, ופשוט דקודם לבן חבירו. ונ"מ דאם האב יתחיל וילמד תורה קודם את בן חבירו, עדיין נשארת עליו החובה ללמד את בנו או לשכור לו מלמד, דהוי חוב ממון עליו וכדפי'. משא"כ בקדימה של נינו לבן חבירו, הוי רק גדר קדימה של קרוב קרוב קודם כמו בצדקה. ובודאי דאם לימד קודם את בן חבירו יצא, כמו בצדקה דבנתן לרחוק יותר נתקיימה כבר המצוה. וכמ"כ קדימת בנו לבן בנו הוי רק בגדר קדימה של קרוב קרוב קודם, כיון דבתרויהו איכא חיוב ממון ללמדם וכדפי'. אלא דבזה יש לדון דהיכא דלימד את בן בנו לפני בנו, עדיין נשאר עליו חוב ממון ללמד את בנו. ודומה למי שיש לו שני בנים דחייב ללמד כל אחד ואחד, וה"נ חייב ללמד את בנו ואת בן בנו, ומהיכי תיתי דבלימוד בן חבירו יפטר מללמד את בנו. אמנם הש"ך בהל' ת"ת שם סימן רמה סק"א הביא דהכס"מ כתב דגם על נין חייב בשכר, ובס' קובץ על הר"מ שם העיר בדבריו, (וע"ע בציוני ס' המפתח שם בזה). ויתכן דכוונת הש"ך להוכיח כן מהכס"מ, מהא דללמד את הנין הוי קודם לבן חבירו. [ובדברי הכס"מ שם משמע שהוא הסתפק על החיוב ללמד את בן בתו אם הוא קודם לבן חבירו, ולכא' קדימה בקרוב קרוב שייך גם בבן בתו. וצ"ל דספקו הוא מצד קדימה דהוי חיוב ממון, אם זה קיים גם בבן בתו, וראה בס' הלקוטים על הר"מ שם בשם ס' ארבעה טורי אבן].
♦
תקנת רבי יהושע בן גמלא
בגמ' ב"ב כא. איתא דבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה ומי שאין לו אב לא היה לומד עד שתיקן ר"י בן גמלא וכו'. וצ"ע, דהא איכא מצוה ללמד גם את בן חבירו וכדילפי' מקרא דבניך אלו תלמידיך, ומה צריך לתקנת ריב"ג [ואפשר דנ"מ במי שאינו חכם, דאינו חייב ללמד את בן חבירו וכנ"ל]. וכבר עמד בהערה זו בקו"ש בב"ב שם, וכתב דהמצוה ללמד אחרים היא לתלמידיו דוקא, ואכן כ"ה לשון הר"מ בהל' ת"ת פ"א דמצוה על כל חכם ללמד "התלמידים" וכו'. ונראה ביאור דבריו דהיכא דבא אחד לפניו מצוה ללמדו [והוי בגדר צדקה ללמד את בן חבירו וכמבואר במהרש"א בכתובות נ ע"א], משא"כ באינם לפניו ליכא עליו חיוב ללמד בן חבירו, ולהכי בעינן לתקנת ריב"ג.ובשם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל מובא בס' מעתיקי השמועה [מתורת בריסק][2] דע"י התקנה הוי חיוב על הצבור ובני העיר להעמיד שם בית ת"ת, ולשכור מלמדים, ולהכי יש חיוב על כל בני העיר להעמיד מלמדים אף למי שאין לו בנים עכ"ד. וכ"נ ביד רמ"ה בסוגיא בב"ב שם, ועי' בנמוק"י שם, וראה ברמ"א חו"מ (סימן קסג סוף ס"ג) ובהגר"א ופת"ת שם. ומבואר דמ"מ החיוב על האב הוא חיוב מיוחד וכמבואר לעיל דהוי חוב ממון מהאב לבנו, אלא דבתקנת ריב"ג נוסף דאיכא חיוב על כל העיר מדין בני העיר להעמיד מלמדים.
♦
מסירות נפש לתורה
והנה הבאתי לעיל מדברי הליקוטי הלכות ביומא שכתב דמהגמ' בהלל הזקן מוכח דאדם חייב לשכור מלמד לעצמו. וכוונת הח"ח זצוק"ל להוכיח מהגמ' שם לה ע"ב: "אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו" הרי דחייב להוציא הוצאות יותר מחומש בכדי ללמוד תורה.וראוי להתבונן בהמשך דברי הגמ' שם: "פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס, עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון, אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים, כשעלה עמוד השחר, אמר לו שמעיה לאבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא, הציעו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג, פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה, אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת".
וצ"ע דאיך הלל סיכן עצמו עד כדי כך, הלא פקו"נ דוחה כל התורה, וכל שכן שאין להכניס עצמו לסכנה. ובספר בן יהוידע שם כתב דכשעלה לא היה שלג ורק אח"כ ירד שלג מן השמים וכו'.
אכן נראה דודאי הלל מרוב תשוקתו ואהבתו לתורה לא הרגיש כלל בקור ובשלג השורר בחוץ, והיה בבחינת "ובאהבתה תשגה תמיד". ונראה דלכן אמרו חז"ל "ראוי זה" לחלל עליו את השבת, דאכן בכל אדם המסתכן בכך נחשב מאבד עצמו לדעת, ולדעת הרבה אחרונים אין מחללין עליו את השבת להצילו, [ראה מנ"ח מצוה רלז], אבל הלל אינו נחשב מסכן עצמו, כיון דהיה עושה כך מחמת גודל תשוקתו בתורה ולא הרגיש בסכנה כלל. ומצאתי שכן כתב בעיון יעקב [לבעל השבות יעקב] דהמכוון בזה דבשאר אדם אין מחללין עליו השבת והילל סיכן עצמו דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכו'. והיינו דלגבי הלל לא נחשב כלל מכניס עצמו לסכנה וכמש"נ.
ונראה עוד בזה עפ"י שאמרו במכות י, א תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, ובריטב"א שם כ' דאפי' אם יש בערי מקלט ישיבה מגלין רבו עמו דלאו מהכל זוכה ללמוד, כי היכי דתהוי ליה חיותא. וברמב"ם בהל' רוש"נ (פ"ז ה"א) הוסיף: "שחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין", והיינו דאם רבו לא יגלה עמו גורמים לו מיתה. ובמנ"ח (סוף מצוה תי) הביא מהרדב"ז דמלך שהרג אינו גולה דא"א להגלות את כל משרתיו ועבדיו, והעיר המנ"ח דדוקא בת"ת אמרו כן משום דהוי כמיתה.
ויש להתבונן דלגבי תלמיד מגלין רבו עמו, ולענין אשה שגלתה לא מוזכר דמגלין את בעלה עמה. ועמד בזה הגרי"א זצ"ל בעין יצחק (אב"ע סימן ע סק"ו). ונראה לומר דאכן חיי התלמיד בלא הרב אינן חיים, ועדיף מיחס של אשה לבעלה אף דאשתו כגופו, והוא נקודה נפלאה למתבונן. ומובן בזה שדבקותו של הלל ברבותיו שמעיה ואבטליון הייתה בבחינת "חיים", ולכן לגביו לא נחשב דהכניס עצמו לסכנה וכמש"נ.
♦ ♦ ♦