ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות
בגדרי איסור אותו ואת בנו[2]
א. ביאור לשון המשנה דבאותו ואת בנו "שניהם כשרים" לרש"י ותוס'
חולין דף ע"ח א'. ריש פרק אותו ואת בנו. תנן במתני' אותו ואת בנו וכו', שניהם כשרים. ומבואר במשנה דהשחיטה כשרה והבשר מותר באכילה אף שעבר בזה בלאו דאותו ואת בנו.ורש"י כתב דאין בזה חידוש אלא דנקט כן משום דבעי למיתני סיפא שניהם פסולין. ובתוס' (דף פ' ע"א ד"ה חולין) כתבו דס"ד דמיפסל שני משום לא תאכל כל תועבה, כדאמר בפרק כל הבשר, והיינו דמקשי התם דהשוחט אוא"ב ליתסר באכילה מדין לא תאכל כל תועבה, כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, וה"נ שחיטת השני נעשתה באיסור, ומשני הגמ' מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי, ומינה ילפינן דאוא"ב שרי באכילה. וכתבו התוס' דהיינו דקמ"ל מתני' דשניהם כשרים, היינו שגם השני שרי באכילה אף שהוא תועבה, והמקור הוא מדגלי רחמנא דמחוסר זמן אסור לגבוה. [ובביאור הא דגלי רחמנא דמחו"ז אסור לגבוה צ"ב, דהא עיקר קרא נאמר במחו"ז של קודם יום השמיני, וע"ש בתוס', ובמל"מ פ"ג מאיסו"מ ה"ח. וע"ע בס' חידושי רבי שלמה (חולין סי' י"ג אות ג') שהביא מדברי הראשונים לקמן דף פ' שכתבו שיש בתו"כ דרשה שגם מחו"ז של אוא"ב הרי הוא בלא ירצה. ולפ"ז א"ש דברי הגמ' כפשטן, דאיכא דרשה מיוחדת גם על מחו"ז דאוא"ב, ואכ"מ].
ונמצא לפ"ד התוס' דעיקר חידושא דמתני' הוא בשני, ובראשון שנשחט אין חידוש שהוא כשר, וכתבו האחרונים (עי' ספר העיקרים להגר"ש איגר זצ"ל אותו ואת בנו ענב א' ובספר לב אריה בריש פירקין ועוד) דמה"ט כתב רש"י דהוא רק אגב סיפא, אף דבגמ' מבואר שהוא חידוש שאין בזה כל שתעבתי, משום דאכתי קשיא שבראשון אין חידוש שהוא כשר ובמשנה תנן שניהם כשרים, וע"ז כתב רש"י שהוא אגב סיפא.
♦
ב. משמעות דברי הרמב"ם דגם בראשון יש חידוש שבשרו מותר
אמנם בדברי הרמב"ם יש משמעות שיש חידוש גם בראשון שהוא כשר, וכבר עמד בזה הב"ח, דז"ל הרמב"ם (פי"ב משחיטה ה"א): "השוחט אותו ואת בנו ביום אחד הבשר מותר באכילה", ע"כ, ומשמע דקאי אתרוייהו. ובטור (ריש סי' ט"ז) העתיק את דברי הרמב"ם וכתב: "ואם עבר ושחטם ביום אחד כתב הרמב"ם שמותר לאוכלן", ע"כ. וע"ש בב"ח דאף דלא אצטריך אלא לשני, מ"מ הרמב"ם העתיק את לשון המשנה. והיינו דמשמעות דברי הרמב"ם היא דיש חידוש גם בראשון, ומ"מ צריך לדחוק שהעתיק את לשון המשנה אף שאין החידוש אלא בשני.אכן נראה דיש מקום לומר דגם בראשון יש חידוש שהוא כשר, דיש לדון שגם בראשון יש צד פסול בשחיטתו, ובהקדם כמה ענינים וכדיבואר.
♦
ג. דברי הגרע"א דממתני' שמעינן דלא פסלינן השחיטה באוא"ב מטעם אעל"מ
הנה בלשון התוס' מבואר דכל הצד לפסול את השחיטה באוא"ב הוא רק משום לא תאכל כל תועבה, וע"כ פשיטא להו שאין החידוש אלא בשני, שהוא התועבה. אולם בחי' רעק"א מובא מכת"י תלמיד דיש כאן חידוש נוסף, דיש צד לפסול את השחיטה מדין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני [ואם כי נראה דהדברים כפי שנדפסו בשם הגרע"א אינם מדוקדקים כ"כ, דהנוסח כפי שנדפס שהגרע"א נתקשה מאי קמ"ל בהא דשניהם כשרים, והרי כבר עמדו בזה רש"י ותוס'. ועוד, דלומר שזהו חידושא דמתני' ותו לא, הוא תימה, דהא דינא דאעל"מ הוא פלוג' אביי ורבא, אלא דכפה"נ שאמר הגרע"א דלמ"ד אי עביד לא מהני גם זה נכלל בדברי המשנה דשניהם כשרים – דלא נימא אעל"מ. ועי' תשו' רעק"א (סי' קפ"א) דהדברים שנאמרים בשמו פעמים שלא הובנו לאשורם או שהשומע הוסיף וגרע, ע"ש].והוסיף שם הגרע"א דבשוחט בשבת דשחיטתו כשרה, כדתנן לעיל י"ד א' הא דלא אמרי' אעל"מ הוא משום דאף אי נימא דלא מהניא השחיטה, לא יתוקן בזה האיסור דנטילת נשמה, אבל באוא"ב, שהחיוב הוא רק בשחיטה, הרי אי נימא דלא מהניא השחיטה הוי נחירה בעלמא ותו לא חשיב שחיטת אוא"ב, א"כ יש מקום לומר דאעל"מ, ומדתנן שניהם כשרים ש"מ דכאן לא אמרינן אעל"מ, ע"כ.
ולא נתפרש כאן בדבריו אמאי באמת לא אמרינן אעל"מ, ובאמת יש בזה כמה דרכים באחרונים, (וכבר נתבאר בזה בארוכה לעיל דף ח' לגבי שוחט בסכין של ע"ז), ונזכיר בקצרה את דברי האחרונים בזה ומה שיש לדון בדבריהם.
♦
ד. דברי האחרונים בהא דלא אמרינן באוא"ב אי עביד לא מהני
הנתה"מ כ' (סי ר"ח סק"ג), וכ"כ הפמ"ג (סי' ט"ז שפ"ד ג'), וכ"כ הגרע"א (בגליון לס' תשובה מאהבה) דהוא מאותו הטעם דלא אמרינן בשחיטה זו דמיפסלא משום לא תאכל כל תועבה מדאסר רחמנא מחו"ז לגבוה, ש"מ דלא אמרינן נמי אעל"מ, דאי אמרי' ל"צ למיסר מחו"ז לגבוה. והפמ"ג (שם) כתב עוד טעם, דהוי איסורא דיומא כמו שוחט בשבת. [ויש בזה חידוש, דהא אין האיסור מחמת יום זה כבשבת, וכל יום אסור לשחוט אוא"ב, אלא שהאיסור הוא רק בשחיטת שניהם ביום אחד, ומ"ט חשיב איסורא דיומא ועי' בזה להלן אות ט"ו]. ובחי' רבי שלמה (כתבים ותשובות סי' מ"ח) כתב דלא אמרי' אעל"מ אלא בחלות שהאדם מחיל, כגירושין וקידושין וקנינים וכדו', אבל חלות היתר שחיטה הוי מידי דממילא. וכ"כ הגרב"ד זצ"ל בשם הגר"ח. [והוסיף הגרב"ד דהנך אחרונים שנקטו שגם בשחיטה שייך אעל"מ ס"ל דמ"מ הרי חל כאן חלות היתר]. ובקובה"ע (סי' ע"ד) כתב דלא אמרי' אעל"מ אלא היכא שיסוד האיסור הוא בחלות, וכיון שהחלות אינה רצויה אין היא חלה, אבל כשהאיסור הוא במעשה ולא בחלות לא אמרי' אעל"מ, ובאוא"ב יסוד האיסור הוא במעשה שחיטה.♦
ה. בהיתר שחיטת מעוברת, וראי' מזה דאיסור אוא"ב תליא במעשה השחיטה
והנה יסוד זה שחידש הקובה"ע דבאוא"ב אין יסוד האיסור במה שפעל חלות היתר שחיטה בב' הבהמות אלא האיסור הוא במעשה השחיטה, נראה להוכיח כן בכמה ראיות.הקובה"ע הוכיח כן מהא דשרי לשחוט בהמה מעוברת אף שהעובר ניתר בשחיטת אמו, ואמאי ל"ה אוא"ב, וע"כ משום שחל בעובר רק היתר, ולא נעשה בו מעשה שחיטה, וכתב כן בשם הבעה"מ בחולין. והוכיח מזה הקובה"ע שבאוא"ב אין האיסור בחלות ההיתר אלא במעשה השחיטה.
והנה בדין זה שבשחיטת מעוברת אין איסור אוא"ב כתב הרמב"ם (פי"ב משחיטה ה"י) וז"ל: "מותר לשחוט את המעוברת, עובר אבר מאמו הוא", ע"כ. ובביאור דברי הרמב"ם כתב שם באו"ש דכונתו שבעובר חל רק היתר אגב אמו, ול"ה כמו שנשחט הוא, ולפיכך ל"ה אוא"ב. אמנם בגמ' בתמורה דף י"ב לגבי שחוטי חוץ מבואר שאם העובר נתקדש והאדם שחט את האם בחוץ ה"ז בכלל שחוטי חוץ, ומשמע שנחשב כשחיטה בעובר [אם לא דנימא דבשחוטי חוץ האיסור הוא לעשות היתר בבהמה, ובפשוטו גם בשחו"ח האיסור הוא במעשה השחיטה].
ונראה עוד דאין כונת הרמב"ם לומר דדין זה תליא בהא דעובר ירך אמו, דהא דין עובר ירך אמו הוא פלוג' בגמ', ואטו למ"ד לאו ירך אמו אסור לשחוט מעוברת [וכ"כ בס' בית יצחק (אה"ע ח"א סי' נ"ד אות ז') דע"כ אין כונת הרמב"ם דתליא בדין עובר ירך אמו, ע"ש בכ"ד].
ובאמת דהאחרונים עמדו דיש לשאול למ"ד עובר ירך אמו למאי אצטריך לדינא דבן פקועה דניתר בשחיטת אמו, תפו"ל דעובר ירך אמו [ועי' בזה בס' בית יצחק הנ"ל, ובס' כלי חמדה פ' אמור סוף סי' ד' ובס' נאות יעקב סי' כ"ב בהג"ה]. ובפשוטו התירוץ דכיון דאית לי' חיות בפ"ע, א"כ לגבי מידי דתלי בחיות ל"ה ירך אמו. ועכ"פ לכאו' אין כונת הרמב"ם דתליא בדין עובר ירך אמו [אמנם משמעות דברי הרדב"ז על הרמב"ם שם דזה שייך לדין עובר ירך אמו דעלמא, וצ"ב].
אלא נראה בביאור דברי הרמב"ם דלגבי דין שחיטה הוי העובר ירך אמו לענין זה דנחשב לשחיטה אחת, ולא שלא נחשב שהי' שחיטה בעובר, אלא דנחשב שחיטה אחת בשניהם, וליכא כאן ב' שחיטות. ואכן כ"ז שייך אי נימא דהאיסור הוא במעשה השחיטה, דאז י"ל שנחשב מעשה שחיטה אחד בשניהם ולפיכך ל"ה בכלל אוא"ב, אבל אם האיסור הוא במה שפועל היתר, הרי ודאי שנפעל היתר בבהמה וגם בעוברה, ואמאי ל"ה אוא"ב.
והרי לענין דין אותה ואת חברתה דפרה אדומה, מבואר בר"ש ריש פ"ב דפרה, דפרה מעוברת חשיבא אותה ואת חברתה, והיינו משום דנפעל היתר בעובר בפ"ע למ"ד עובר לאו ירך אמו. ומ"מ כאן לא נחשב אוא"ב משום דעכ"פ הוי חד שחיטה, וכיון דלגבי אוא"ב האיסור הוא במעשה השחיטה, משו"ה כל דהוי חד שחיטה לתרוייהו אינו בכלל אוא"ב.
♦
ו. שחט בהמה מעוברת אם מותר אח"כ לשחוט גם את האב
ונפק"מ בזה, בשחט פרה מעוברת אם מותר אח"כ לשחוט את האב של העובר אליבא דחנניה דאסור גם אב ובנו, דלפי מה שנקט האו"ש דלא נחשב שנשחט העובר אלא נעשה בו היתר שחיטה, א"כ גם את האב יהי' מותר, דל"ה אוא"ב כיון שלא נחשב ששחט את העובר. אבל לפמש"נ דבאמת נחשב שחיטה בעובר, אלא דלגבי האם ל"ה אוא"ב כיון דהויא חדא שחיטה באם ובעובר, אבל לגבי האב שפיר נחשב אוא"ב.והנה יש ראשונים שכתבו דהא דבבהמה מעוברת אין איסור אוא"ב הוא משום דלא מיקרי בן עד שיוולד, כ"ה בס' האשכול ועוד, ועי' בזה בס' דובב מישרים (ח"א סי' כ"ו, וח"ג סי' ק"ג). ולפ"ז גם את האב יהי' מותר לשחוט, דהא לא נחשב בן כ"ז שלא נולד, ולא נחשב שנשחט בן. [ואף שאח"כ הוא כשחוט והוא בן, ונמצא דיש היתר שחיטה בבן ובאב ביום אחד, מ"מ אין האיסור בהיתר שחיטה אלא במעשה השחיטה, ואז עדיין לא הי' בן].
♦
ז. טעם היתר שחיטת בן פקועה אחר שנולד ואין בזה אוא"ב אף שיש כאן מעשה שחיטה
ויסוד זה שבאוא"ב האיסור הוא במעשה השחיטה ולא בהיתר השחיטה שחל, נראה להוכיח ג"כ מדברי התוספתא, דאיתא בתוספתא (פ"ד ה"ב) גבי שוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי, דלר"מ טעון שחיטה ומה"ט אסור משום אוא"ב, ולרבנן אינו טעון שחיטה דניתר בשחיטת אמו, ואין בו משום אוא"ב. ובתוספתא שם מבואר דהא דלרבנן אין בו משום אוא"ב הוא מדרשה, דאיתא התם: "וחכמים אומרים אין אסור משום אותו ואת בנו שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, את שטעון שחיטה אסור משום אותו ואת בנו, ואת שאין טעון שחיטה מותר משום אותו ואת בנו", ע"כ. וצ"ב מה צריך דרשה לזה, הרי אין היתר שחיטה כלל בשחיטה זו.ונראה מוכח מזה דסגי במעשה שחיטה כדי לחייב משום אוא"ב. ומעתה י"ל דבבן פקועה יש לזה שם מעשה שחיטה, דהא שיטת רש"י לעיל דף ע"ה ב' דלמ"ד ד' סימנים אכשר בי' רחמנא הוא גם בנשחטה אמו, וע"כ דיש לזה שם מעשה שחיטה. ומה"ט שיטת רש"י לעיל דף ע"ד ב' דפסול בן פקועה לקרבן הוא משום דהוי יוצא דופן, ולא כתב כתוס' שם דפסולו הוא משום דהוי כשחוט, דשיטת רש"י היא שיש לשחיטת בן פקועה שם מעשה שחיטה וכנ"ל. ובס' תורת חיים שם כתב דעכ"פ שם שחיטת קדשים יש לזה, אף דל"ה שחיטה המתרת, משום דעיקר דין שחיטת קדשים הוא 'לדם הוא צריך' כדלעיל ל"ג א', (ונתבאר בזה בארוכה לעיל דף ל"א). ועכ"פ מבואר דגם בבן פקועה יש לזה שם מעשה שחיטה, וא"כ הי' ראוי להיות בזה איסור אוא"ב. והטעם שאין, משום דדרשי' דמי שאינו טעון שחיטה אין בו איסור אוא"ב, אף שנעשה בו מעשה שחיטה.
[ויש לדון לפ"ז במש"כ הגרע"א בשו"ע (סי' ט"ז ס"י) דאע"ג דטריפה מעוברת ששחטה יש בולד משום אוא"ב, מ"מ אם גם הולד טרפה אין בזה משום אוא"ב, דשחיטת הולד ל"מ מידי, וכל מה שבעובר שנולד מטרפה שנשחטה יש אוא"ב הוא משום שהשחיטה מועלת להתיר באכילה. ולכאו' לפמשנ"ת הרי גם בבן פקועה יש לזה שם מעשה שחיטה, והא דליכא אוא"ב בבן פקועה הוא רק משום דדרשי' שמי שאינו טעון שחיטה אין בו משום אוא"ב, והרי ולד זה טעון שחיטה, דהא שחיטת אמו אינה מתירתו באכילה. ואולי כיון שא"א לשוחטו להתירו באכילה, דהא טרפה הוא, ממילא נחשב אינו טעון שחיטה. וצל"ע].
♦
ח. דברי המאירי דבשחיטת מומר יש משום אוא"ב אף דלא מהניא כלל גם לא לטהר מידי נבילה
עוד יש להוכיח כן דיסוד דין אוא"ב תליא במעשה השחיטה, מדברי המאירי לעיל דף י"ד, בהא דנתקשו הראשונים שם בהא דתנן לקמן פ"א ב' דבשוחט לע"ז חייב משום אוא"ב, והא הוי מומר ואין שחיטתו שחיטה, ואמאי יש בזה אוא"ב, והרמב"ן והר"ן צידדו דשחיטת מומר מטהרת מידי נבלה, ולכן יש בזה משום אוא"ב.ובמאירי שם מבואר דשייך בשחיטת מומר משום אוא"ב, דסו"ס שחיטת ישראל היא, ואפי' דלא מהניא לטהר מידי נבלה, מ"מ שחיטה הויא, והוסיף דכ"ש לדעת האומרים דשחיטת מומר מוציאה מידי נבלה. ועכ"פ מבואר דס"ל דאף אי ל"ה שחיטה לענין שום דין, אפ"ה חשיבא שחיטה לענין אוא"ב, כיון דסו"ס ישראל הוא. והיינו דיש לזה שם מעשה שחיטה ולפיכך יש בזה אוא"ב [ומשמע מדבריו דגם להשיטות שמטהר מידי נבלה, מהני לחייב עי"ז משום אוא"ב, משום שעי"ז יש לזה שם מעשה שחיטה].
ועכ"פ למדנו מדבריו דדין אוא"ב לא תליא בהיתר השחיטה שנעשה בבן ובאם, אלא במעשה השחיטה וכנ"ל.
ומעתה לענין אי עביד לא מהני ביאר הקובה"ע דהיכא דאין האיסור בחלות שחלה אלא במעשה, לא שייך לומר דאי עביד לא מהני. [והנה הגרע"א נקט דאי אמרינן דלא מהני באוא"ב מתוקן בזה האיסור. ולכאו' אם האיסור הוא במעשה השחיטה, אמאי מתוקן האיסור, הרי גם אי לא מהני לכאו' יש כאן מעשה שחיטה. ונראה דע"י דלא מהני גם לא חל ע"ז שם מעשה שחיטה, דהרי לא סגי במעשה בעלמא, אלא צריך מעשה שיש לו שם מעשה שחיטה, וגם זה לא מהני, וכלשון הגרע"א דעי"ז הוי נחירה בעלמא].
♦
ט. גדר איסור אוא"ב - אם דשחיטת האחד אוסרת את השני, או דהאיסור הוא שיהיו שניהם שחוטין
ומעתה דנתבאר דבכלל חידושא דמתני' הוא דלא אמרי' אי עביד לא מהני, י"ל דיתכן דאם הי' הדין דלא מהני גם שחיטת הראשון לא הי' מהני, וטעם הדברים הוא כפי שיבואר בגדר איסור אוא"ב.דהנה בגדר איסור אוא"ב יש לדון, דבפשוטו גדר האיסור הוא דע"י זה שהוא שוחט הראשון דהיינו הבן או האם, נאסר בזה בשחיטת השני באותו היום, ושחיטת האחד אוסרת את השני, וכל האיסור הוא רק בשני. אבל נראה להוכיח דאין הגדר כן שהשני נאסר, אלא גדר האיסור הוא לשחוט את שניהם, וכפשטא דקרא אותו ואת בנו לא תשחטו. אלא שבשחיטת הראשון אין שום איסור, דהאיסור הוא לעשות שיהיו שניהם שחוטין, ובשחיטת השני אז נעשה ששניהם שחוטין [ואף שהאיסור הוא במעשה, היינו שאין האיסור בחלות של השחיטה אלא במעשה השחיטה, וזה החפצא דאיסורא, מ"מ מעשה האיסור בפועל היינו מעשה שעושה שיהיו שניהם שחוטים, וזה השחיטה השני', ולכן רק השני לוקה].
♦
י. לשיטת בה"ג שאוא"ב שנשחטו אסורין באכילה באותו היום, אם גם הראשונה אסורה
הנה שיטת הבה"ג היא דבשחיטת אוא"ב אסור באכילה באותו היום, והובאו דבריו ברא"ש ובטור סי' ט"ז. והטור כתב דהרמב"ם פליג ע"ז. ועי' פמ"ג (סי' ט"ז שפ"ד סק"ג) שהאריך בדברי הבה"ג, דבפשוטו האיסור מדרבנן כעין מעשה שבת שקנסו שלא יהנה מהאיסור. וע"ש בשם הב"ח שהוא מן התורה מדינא דלא תאכל כל תועבה, והא דגלי רחמנא הוא רק למחר, אבל לאותו היום לא.והנה בפשוטו הא דאסור לאכול הוא רק את הבהמה השניה, וכ"ה להדיא ברמ"א דהשניה שנשחטה אסורה, אבל הפמ"ג שם כתב בשם הכנה"ג שלשוחט בעצמו ששחט את השניה אסור לאכול גם מהבהמה הראשונה, והפמ"ג כתב שאין לו טעם.
ונראה בביאור דברי הכנה"ג דכיון שאסרו לאכול במה שנעשה איסור, ממילא נחשב שבכלל האיסור זה גם שחיטת הראשון, ואף שמעשה האיסור בפועל הוא בשחיטת השני, מ"מ גם שחיטת הראשון שייכא להאיסור, דהאיסור הוא שיהיו שניהם שחוטין, וע"כ גם הראשון אסור.
♦
יא. כמה ראיות דגם שחיטת הראשון הוא חלק מהאיסור
בגמ' דף פ"ב ב' דריש מקרא דחייבין גם כשנשחטו האם והבן ע"י ב' בנ"א, וגם אם אחד שחט האם והשני את הבן, השני חייב, אבל בלאו קרא ס"ד דרק כשאחד שחט את שניהם לוקה, ומשמע מזה שהאיסור הוא בשחיטת שניהם, דאם הגדר הוא שבשחיטת האחד נאסרה הבהמה השני' בשחיטה, מאי ס"ד דצריך שאחד ישחט את שניהם.ובתוס' דף פ"ה א' (ד"ה דנין) מבואר די"ל דהא דנתרבה בקרא דנוהג אוא"ב גם במוקדשין, היינו כגון שהראשון שנשחט הי' מוקדשין ואח"כ שחט את הבן או האם של חולין. ובלאו רבויא דמוקדשין בכלל אוא"ב לא הי' חייב. וכ"ה ברמב"ן (דף פ' ע"ב). ולכאו' אם האיסור הוא בשני, א"כ רבויא דמוקדשין בע"כ קאי אשני, ואמאי ס"ד דאם הראשון מוקדשין לא יתחייב כשהשני ששוחט הוא חולין. וע"כ שהאיסור הוא בהצטרפות השחיטה הראשונה.
ובתוס' להלן ע"ב (ד"ה או) מבואר דאם הי' הדין שנוהג אוא"ב רק במוקדשין הי' צריך שגם הראשון יהי' מוקדשין, דכתבו דאי נוהג רק במוקדשין לא משכח"ל שנוהג בכלאים ולא אצטריך קרא לרבות כלאים. ובמהר"ם שי"ף כתב ליישב את קושייתם דאצטריך היכא שהראשון הי' כלאים וחולין, והשני שעליו חייב הוא מוקדשין.
ובדברי התוס' מוכח דס"ל דאם נוהג רק במוקדשין בעינן שגם הראשון יהי' מוקדשין, ומוכח מזה דגם הראשון בכלל האיסור.
♦
יב. דין שחיטת אוא"ב בב"א
והנה האחרונים דנו בנשחטו שניהם האם והבן בב"א, אם יש בזה איסור. ולכאו' תליאבהנ"ל, דאם האיסור הוא בשני, הרי עדיין לא נאסר, ואם האיסור הוא בשניהם, א"כ כשנשחטו ביום אחד זהו האיסור, וגם בב"א.
ובתבו"ש (סי' ט"ז סק"ב) כתב להוכיח מהא דהוצרך הרמב"ם התירא לשחיטת מעוברת, ובלא ה"ט הי' בזה משום אוא"ב, והרי שם נשחטין שניהם בב"א, והוכיח מזה שגם בב"א הוי אוא"ב. וכתב לדון שכששחטו שנים בב"א שניהם לוקין. [ולכאו' הגדר הוא דהוי כשנים שעשאוה וזה אינו יכול וזה אינו יכול, וכשאחד שחט את שניהם בב"א פשיטא דלוקה, ועי' להלן].
אבל אם הגדר הוא שבשחיטת הראשון נאסר השני לכאו' בב"א שניהם מותרין [אם לא דנימא שבב"א דנים לעולם כ"א כמו שהוא השני. וכדמצינו לענין כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו, שדנים כ"א כמו שהוא השני. וה"נ נדון כ"א כמי שנשחט אחרון. ולפ"ז אין הגדר כשנים שעשאוה, אלא שכ"א בפ"ע שחט את השניה. ויש לדון לסומכוס, דס"ל לקמן דף פ"ב דבשחט שני בניה ואח"כ אותה לוקה שמונים, בשחט אותה ואת בנה בב"א, דאם האיסור בשניהם, ודאי דלוקה ארבעים, ויש לדון אם כ"א נדון שהוא השני, כמה ילקה. ויש לדון גם לענין קדשים, דפסול משום מחו"ז, בשחט אמה ובתה בב"א אם שניהם פסולים, ואכ"מ].
♦
יג. ראי' מדמיון הגמ' אוא"ב ע"י ב' בנים לאוכל ב' זיתי חלב
לקמן פ"ב א' תנן בשחט את בתה ואת אמה ואח"כ שחט אותה דלסומכוס לוקה שמונים, משום אותה ובתה ומשום בתה ואותה, ובגמ' שם מדמי לה לאוכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד דלסומכוס חייב שתים.ולכאו' צ"ב, דבשלמא באוכל ב' זיתי חלב הרי יש כאן ב' איסורים, דבכל כזית הוי איסור, משא"כ בשחטה אחר שנשחטו אמה ובתה, הרי יש כאן מעשה אחד שאסור מב' סיבות, ואמאי לוקה שמונים. ועי' בקובה"ע (סי' ז' אות ד') דמדמי לה לבגד פשתן שיש בו ב' חוטי צמר [ובחידושי ר' שמואל (יבמות ס' ה' סק"ו) כתב לדמות לריאה שיש בה ב' נקבים], ובהני גווני לכאו' נראה דודאי לסומכוס לא לוקה שמונים, ואמאי באוא"ב לוקה פ'.
ולכאו' מוכח מזה כש"נ, דאין האיסור רק בבהמה השני', דא"כ הרי כאן יש ב' סבות שתהי' שניה, ול"ה ב' איסורים, ודמי לב' נקבים בריאה וכדו', אבל אם גדר האיסור הוא ששניהם בכלל האיסור, הרי כאן בשחיטת הבהמה השני' יש ב' איסורים, שעי"ז נשחטו גם היא ובתה וגם היא ואמה.
ובאחיעזר (ח"ג סי' ס"ה אות י"א) ג"כ עמד בזה, ונתקשה מאי שנא מאיסור אשת אח, דודאי אם היתה נשואה לב' אחים שלו, דאין בה ב' איסורים [ויש לדון בזה בדברי התוס' יבמות ח' ע"א ד"ה תרי איסורי], וע"כ כאן גדר האיסור הוא בשניהם ביחד, וע"כ נחשב ב' איסורים.
♦
יד. ראי' מדחשיב לי' בגמ' בכריתות גופים מוחלקין
ונראה עוד דהדבר מבואר להדיא בדברי הגמ' בכריתות דף ט"ו, דהגמ' דנה אם לסומכוס דמחייב שמונים בשחט את אמה ואת בתה ואח"כ אותה, אם ה"נ יחייב סומכוס בבא על אשה אחת שהיא גם חמותו וגם אם חמיו וגם אם חמותו [והיינו שהי' נשוי ג' נשים - אחת בתה של אשה זו, ואחת בת בנה ואחת בת בתה, ונמצא שאשה זו היא גם חמותו וגם אם חמותו וגם אם חמיו]. וקאמר ר"נ בר יצחק דליכא ראי', די"ל שרק באוא"ב מחייב סומכוס שמונים לפי שיש גופין מחולקין, משא"כ בחמותו ואם חמותו ואם חמיו דליכא גופין מוחלקין.ולכאו' צ"ב טובא מאי שנא, הרי בשניהם מעשה האיסור נעשה בגוף אחד. ובע"כ הא דקרי לי' באוא"ב גופין מחולקין, הוא משום שיש כאן ב' איסורים מכח ב' גופים, היינו בתה ואמה, וא"כ ה"נ בחמותו הרי היא נחשבת גם חמותו וגם אם חמותו וגם אם חמיו מכח ג' נשים, דהוו גופין מחולקין.
ויעוי' בחידושי הגרז"ס שם שעמד בזה, וכתב שמזה מוכח דהא דבאוא"ב קרי לי' גופין מחולקין אינו משום שב' גופין גרמו לב' האיסורים, אלא שהמעשה שעשה בב' הגופים הוא עצם האיסור, דבאשה ובתה ובת בתה, האיסור רק בשניה, משא"כ בשחיטת אוא"ב "דבאותו ואת בנו שחיטת שניהם הם יחד ממעשה האיסור, אלא דבשחיטת הראשונה ליכא איסורא משום דיכול לבל לשחוט השני' היום, אבל ענין האיסור הוא לבל לעשות מעשה שני השחיטות ביום אחד, ונמצא דכששוחט השני' לא הוי ענין האיסור במעשה זו לבד, רק שני השחיטות הם ענין האיסור, אך לא בעי שאיש אחד יעשה ב' המעשים", ע"כ. ועי' גם באו"ש פ"ב מאיסו"ב ה"ח בארוכה בזה.
[ובזה יתבארו דברי התו"י שם שכתב שבאחות אשתו אינו כן, שאם הי' נשוי ב' נשים ויש אחת שהיא אחות שתיהן, זו מצד האב וזו מצד האם, דלסומכוס חייב על שתיהן, ולא דמי לחמותו וכו', אלא דמי לאוא"ב. והדבר צ"ב טובא. ומו"ר מרן הגרא"מ שך זצ"ל תמה ע"ד, ורצה להגיה בדברי התו"י, וע' באבי עזרי פ"ב מאיסו"ב ה"ח, ובאו"ש שם. אמנם נראה דהביאור הוא דס"ל להתו"י דאף שבחמותו האיסור הוא בשניה, מ"מ באחות אשתו האיסור הוא בלקיחת ב' אחיות, וכ"מ בדברי הרמב"ן ויקרא י"ח י"ח ע"ש. ונתבאר בזה בארוכה בס' משנת יבמות סי' ד' אות י"א, וסי' י"ב אות ט', ואכ"מ].
♦
טו. הא דחייב ב' לסומכוס ולא אמרי' דאאחע"א
והנה בחי' חת"ס לקמן דף פ"ב הקשה היאך לסומכוס חייב שמונים בשחיטת זו שהיא גם בתה וגם אמה, ונימא אין איסור חל על איסור, וכיון שהיתה אסורה כבר כשנשחטה אמה, תו לא תיאסר שוב כשנשחטה בתה [וכבר נתבאר בזה (לעיל דף ל"ב) דבאותו שם של איסור לא אמרינן אאחע"א, ושבזה מיושבת גם קושיא זו]. וכן הקשה בקובה"ע (סי' ז' אות ה'), ובחי' רבי שלמה (חולין סי' י"ג אות ב').ובחידושי רבי שלמה (כתבים ותשובות סי' ל"א אות ב') הובא בזה תירוץ מהגר"י רבינוביץ זצ"ל (בן האפיקי ים) שלא שייך בזה אאחע"א, דבשלמא אם האיסור הי' בשחיטת השני, הרי י"ל שהשני כבר נאסר קודם, אבל י"ל שאין זה הגדר, אלא שאסור לשחוט שניהם ביום אחד, ולא שנתחדש האיסור בזמן ששחט הראשונה, וא"כ לא שייך בזה אאחע"א.
[ומה"ט נראה לדון במש"כ הפמ"ג דהא דל"א אעל"מ באוא"ב הוא משום דהוי איסורא דיומא. ונראה דכ"ז הוא רק אם הגדר הוא שהשני נאסר, ואז אמרי' דע"י שחיטת הראשון נאסר השני ליומו, ודמי לאיסורא דיומא דשבת, דכיון שהאיסור יש לו היתר לאחר זמן לא אמרי' בזה אעל"מ. אבל אם הגדר הוא שהאיסור בשחיטת שניהם, א"כ לעולם אסור לשחוט את שניהם ביום אחד, ואין כאן איסורא דיומא שיש לו היתר, אלא איסור עולמי לשחוט את שניהם ביום אחד, ודו"ק בזה].
♦
טז. סייעתא לכל הנ"ל מדברי הרמב"ם
ומה מאוד מדוקדקים בזה דברי הרמב"ם, דז"ל הרמב"ם פי"ב משחיטה ה"א "השוחט אותו ואת בנו ביום אחד, הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, לפיכך אם שחט אחד משניהן ובא חבירו ושחט את השני, חבירו לוקה", ע"כ.והכס"מ תמה מאי לפיכך, הרי היא היא, וכתב דאפשר דאתא לאשמועינן דגם בנשחטו ע"י שנים חייב האחרון, כדיליף בגמ', ע"ש.
ונראה בביאור דברי הרמב"ם, דמתחילה כתב שאינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, ומזה ודאי שמעינן שהאיסור הוא בשניהם, דלא כתב שהשני אסור בשחיטה ולוקין עליו, אלא דבשחיטת אוא"ב לוקין רק על שחיטת האחרון. והיינו דקמ"ל דאע"ג שהאיסור הוא בשניהם, מ"מ המלקות הוא על שחיטת האחרון, והיינו טעמא משום שמעשה האיסור בפועל זה שחיטת השני. והוסיף הרמב"ם דמה"ט גם בשנים ששחטו השני לוקה, דאע"ג דהאיסור נעשה בהצטרפות הראשון, מ"מ כיון שהמלקות הוא רק על שחיטת האחרון. וה"ט דמעשה האיסור בפועל הוא שחיטת השני. ולפיכך גם בשניים האחרון לוקה, לפי שהוא עשה את מעשה האיסור בפועל.
♦
יז. מתבארים לפ"ז דברי הכנה"ג דגם הראשונה אסורה באכילה
ובזה יבואו היטב דברי הכנה"ג שחידש שלשוחט השני אסור בו ביום לאכול גם מהבהמה הראשונה שנשחטה, והפמ"ג תמה מאיזה טעם זה, והרי הראשון אינו שייך כלל להאיסור.אמנם לפמש"נ הרי יסוד האיסור הוא בשחיטת שניהם, וא"כ אף שהאיסור בפועל הוא בשחיטת השני, מ"מ כיון שתוצאת האיסור היא בהצטרפות השחיטה הראשונה, א"כ כל שקונסים את זה שעבר איסור שלא יהנה מהאיסור, ס"ל לכנה"ג דכל מה שהוא בכלל האיסור אסור שיהנה ממנו, וכיון שגם השחיטה הראשונה היא בכלל האיסור, לפיכך אסור לשוחט לאכול אף מהבהמה הראשונה שנשחטה, כיון שהאיסור הוא במה שנעשו שניהם שחוטים.
[והפמ"ג שתמה, הוא לטעמי' דנקט שהאיסור הוא בשניה, וע"כ נקט דנחשב איסורא דיומא וכש"נ לעיל אות ט"ו, או דפשיטא לי' שהקנס הוא רק על מה שנעשה איסור בפועל].
♦
יח. לפ"ז י"ל דאי הוי אמרי' דלא מהני, גם הראשון הי' לא מהני
ומעתה נראה לדון גם לענין אי עביד לא מהני. ונראה דאמנם בשחיטת הראשון לא הי' איסור, מ"מ כיון שאחר שחיטת השני הרי האיסור שנעשה הוא בהצטרפות השחיטה הראשונה, הרי אם הי' הדין דלא מהני, ראוי להיות שגם הראשון יהי' לא מהני.ואע"ג דכדי שיתוקן האיסור סגי בזה שהשני לא מהני, מ"מ יסוד הדבר הוא עפמש"כ הגרע"א בתשו' (קמא סי' קכ"ט) דיסוד דין אי עביד לא מהני הוא בגוונא שאפשר לפרש את כוונת התורה שהלאו כולל גם שאינו יכול לעשות כן, וכגון בתמורה שנאמר לא ימיר ונכלל בזה גם שאינו יכול להמיר, וכן מגרש אנוסה, וכהן גדול המקדש אלמנה וכדו', ע"ש בדבריו (ונתבאר בזה עוד לעיל דף ח').
ומעתה נראה דכיון שכשנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, הרי נכלל בזה גם שאינו יכול לשוחטם (אם הי' בזה לא מהני), וא"כ קאי גם על הראשון שנשחט, וא"כ ראוי להיות שגם הוא לא יהני. וא"כ שפיר קמ"ל דשניהם כשרים, וכפי משמעות הרמב"ם דגם בראשון יש חידוש, והיינו דלא אמרי' אי עביד לא מהני, אבל אי אמרינן דל"מ י"ל דאף הראשון ל"מ.
♦
יט. הא דבלא תאכל כל תועבה רק השני נאסר, ואם שייך שיחזור הראשון לפסולו לאחר שהוכשר
והראו בזה דיסוד הדברים כתב ג"כ הג"ר שלמה איגר זצ"ל בספר העיקרים אותו ואת בנו ענב ב', ע"ש בכ"ד, אלא דהוא נקט די"ל דגם אם מה דהי' אסור הוא מדין לא תאכל כל תועבה ג"כ ראוי להיות שגם הראשון יהי' אסור, כיון שגם הוא בכלל האיסור.אמנם זה שלכ"ד התוס', דבדברי התוס' מפורש דחידושא דלא תאכל כל תועבה קאי רק על השני, וה"ט דבתועבה תליא במה שנעשה בו תועבה, וזה השני, ולכן נקטו התוס' דהחידוש בשני, אבל לפמש"נ בדברי הרמב"ם דיש חידוש גם בראשון י"ל דהוא מטעם דאי אמרינן אעל"מ גם הראשון הי' לא מהני.
אלא דיש לשאול דאחר שכבר נשחט הראשון והוכשר היאך יכול לחזור וליפסל. והנה י"ל דעכ"פ בגוונא שנשחטו בב"א, דנתבאר שגם זה בכלל האיסור, הרי בזה אם הי' לא מהני שניהם היו פסולים.
ונראה עוד דגם בנשחטו בזא"ז, יתכן דאם הי' לא מהני הי' הראשון נפסל, עפמש"כ בקובה"ע סי' נ"ט (ונתבאר בזה לעיל דף ח') דגדר היתר שחיטה אינו שע"י מעשה השחיטה הותרה הבהמה לעולם, אלא כל שעתא ושעתא בעינן להיתר השחיטה, ואם יצוייר שיפקע היתר השחיטה לאחר שכבר נשחטה תחזור לאיסורה, דיש בה כל שעתא סבת איסור, והיא מותרת מכח השם 'שחוטה' שיש לה. ולפ"ז י"ל דאי אמרינן דלא מהני, מכאן ולהבא תחזור לאיסורה [ולעיל נתבאר דלענין טומאת נבלה אינו כן, ולפ"ז אף אי אמרי' דלא מהני, מ"מ טומאת נבלה כאן לא תהי', ודו"ק בזה].
♦
כ. דין שחט האם, והבן בארץ אחרת ששם כבר לילה
והנה יש לדון בשחט בהמה כאן ביום, ובנה נמצא בארץ אחרת שכבר נעשה שם לילה, מה דינו לענין אוא"ב. ובס' משך חכמה פ' אמור (כ"ב כ"ח) דן בזה, ובדבריו מבואר דמסברא ראוי לומר דהבן אסור בשחיטה כל אותו יום שהי' אצלו בזמן שנשחטה אמו, ואם בזמן שנשחטה אמו אצלו כבר לילה, אסור לשוחטו עד סוף היום שלו, ורק דרש שם מקרא דלא תשחטו שאינו כן, ע"ש היטב בכל דבריו.ונראה דתליא במש"נ, דאם האיסור הוא בשני, הרי באמת ראוי להיות כש"כ המשך חכמה, דהאיסור הוא באותו יום שנעשה "שני" שאסור לשוחטו, וא"כ תלוי במקום של השני, שבזה נתהווה איסורו. אבל לפמש"נ שהאיסור הוא בשניהם, י"ל דבאופן שאצלו כבר לילה וזה היום הבא, שרי לשוחטו מיד, דהא אינו באותו יום, או דנימא דאסור לשחוט את השני עד שיגמר היום שבמקום שחיטת הראשון, דבזמן שחיטתו של הראשון נקבע שאסור לשחוט את הבן עד סוף היום. וא"כ יתכן דתלוי במקום של הראשון, וכל שהגיע לילה במקום שחיטת הראשון שרי לשחוט את השני באשר הוא שם. וזה נראה דיהי' שרי גם באופן שהבן נמצא במקום שהזמן מוקדם יותר ממקום שחיטת האם הראשונה, וזה עדיין אותו יום, ואותו תאריך, ובמקום הבן עדיין יום, והוי אותו יום של האם, מ"מ אם במקום שחיטת הראשון כבר לילה, שרי לשחוט השני. [מאחי, הג"ר אריה שליט"א].
♦
כא. דין תערובת באוא"ב לפמש"נ
והנה בשו"ע סי' ט"ז סי"ב מבואר דבשחט אותה ונתערב הבן באחרות לא אמרינן ביטול ברוב, והטעם כתב הש"ך משום דבע"ח לא בטלי. וכתב הגרע"א שם בשם החוות יאיר, דבאופן שנתערב הבן קודם ששחט האם, נחשב שנולד האיסור בתערובת, ובזה הוי ביטול ברוב דאלים טפי וגם בע"ח בטלי.והעיר גיסי, הג"ר ישראל אדלשטיין שליט"א, דכ"ז שייך רק אי נימא דהאיסור הוא בשני, וא"כ זמן חלות האיסור הוא כשנעשה שני, וכיון שאז הי' מעורב הרי נולד האיסור בתערובת, אבל אם נימא דהגדר הוא שאסור לשחוט שניהם ביום אחד, א"כ האיסור הי' מעיקרא עוד קודם התערובת, ול"ה נולד בתערובת. [ואדרבה, יש לדון דל"ה דין בחפצא של הבהמה ולא שייך בו כלל ביטול ברוב, וכבר דנו בזה אם דבר שאינו בחפצא אם שייך בו ביטול ברוב].
♦ ♦ ♦