רבי משה צוריאל

אם גוים נצטוו על איסור שיתוף

מבוא * פרק א – מקור בתוספות להתיר לבני נח האמונה בשיתוף * פרק ב – הרמ"א סומך על התוספות, ורשימת חלק מהאחרונים שלדעתם אין איסור לבני נח להאמין בשיתוף * פרק ג – רשימת חלק מהאחרונים האוסרים האמונה בשיתוף * פרק ד – בירור דעת חלק מהראשונים בנושא זה * פרק ה - ביאור מושג מצות "יחודו" של הקב"ה * פרק ו – למאי נפקא מינא?

מבוא

יש חילוקי דיעות בין הראשונים,[2] וכן בין האחרונים,[3] אם הנכרים נצטוו לא לשתף שום אֵל נוסף על הקב"ה. השאלה: האם איסור עבודה זרה, שהיא אחת משבע מצוות בני נח, קובע שהנכרי לא יעבוד לשום כח עליון נוסף [=וזה הנקרא "שיתוף"], או שלמרות שזה אסור לבן ישראל, אבל לנכרי הותר.[4]
במאמר זה נחדש שני דברים: א. הבנה אחרת בדברי התוספות, ששימשו בסיס לכל המתירים. ב. ביאור מצות "יחוד הבורא", ובזאת הבהרה מדוע יש איסור "שיתוף". ובסוף המאמר נבאר את נפקות הנושא: האם נכרי שמאמין בשיתוף נידון בכל חומרת ההלכה כעובד עבודה זרה לכל דבר, ועלינו לפרוש ממנו בדברים מסויימים כפי שקבעו חז"ל, או לא? וזה נוגע לדיון אם אסורים אנו איתם בשותפות מסחרית, ובשבועה, ובמתן דורון ביום אידם? ובמיוחד דיון זה נוגע לנוצרים המאמינים בשילוש.
♦

א. מקור בתוספות להתיר לבני נח האמונה בשיתוף

אמרו חז"ל (בכורות ב, ב): "אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה, ונשבע לו בשם עבודה זרה שלו, והתורה אמרה '[ושם אלהים אחרים לא תזכירו] לא יִשָּׁמַע על פיך'[5]".
בתוספות שם היו חילוקי דיעות בין רשב"ם לבין רבנו תם. רשב"ם פסק שאם כבר הסכמת לשותפות עם הנכרי, אם ייווצר ויכוח על כמה כסף הוא צריך לתת לך, תוותר על השבועה שרצונך להשביע אותו, אפילו אם תפסיד את כספך. ורבנו תם מתיר להשביע אותו, וזאת מפני שלשה טעמים. ואחרון שבהם הוא: "בזמן הזה כולן נשבעים בקְדֵשִׁים ואין תופסין בהם אלהות ואע"פ שמזכירין [עמהם] שם שמים וכוונתם [לד"א מ"מ][6] אין זה [שם] עבודה זרה כי דעתם לשם עושה שמים וארץ. ואע"ג שמשתתף שם שמים [שם שמים] ודבר אחר,[7] אין כאן 'לפני עור לא תתן מכשול' דבני נח לא הוזהרו על כך, ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף".
שלטה בזה יד הצנזורה, והנוסח הנכון הוא כמובא בדברי ר' ירוחם הקדמון:[8] "ואם נשתתף עמו כתב רשב"ם שאם נתחייב לו הגוי שבועה שאסור לקבלה ממנו. ור"ת כתב שמותר לקבלה ממנו כיון שנשתתף עמו כבר, שלא יפסיד ממונו. וכן נראה עיקר וכן כתב הרא"ש שמותר. וכתב ר"י כי יש היתר אחד בזמן הזה. כי נשבעין בקְדֵשִׁים שלהם הנקרא עון גליון[9] ואין תופסין בהן אלהות. ואף על פי שמזכירין שם שמים, וכוונתם לישו הנצרי, מכל מקום אין מזכירין שם עבודה זרה, וגם דעתן לעושה שמים וארץ. ואף על גב דמשתפין שם שמים ודבר אחר, לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף. וגם משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' ליכא, דלא הוזהרו בני נח על השתוף". ע"כ.
במלים אחרות, הנכרים [בתקופת בעלי התוספות] לא הזכירו במפורש שמו של ישו, אלא אמרו "שמים", כלומר "אדון העולם", וכוונתם לעושה שמים וארץ. ואע"פ שהזכירו שמותיהם של "קְדֵשִׁים",[10] אין לשייך להם אלהות.
וזה מפורש בספר חסידים (מהד' פארמא, ברלין תרנ"א, סוף פסקא תתתס"ה): "ואל יאמר לגוי 'במי אתה רוצה לישבע?' מפני שהגוי יזכיר שם אלהיו והקדישים. וכל שכן שלא יזכיר היהודי 'שתשבע באלהיך ובקדישים שלך".
מי הם הקְדֵשִׁים האלו? בשו"ת הרשב"א (חלק ז תשובה ש"ב) כתב: "בגוים הללו, באותן הארבעה מותר לישראל להשביען, ואין בהם משום 'לא יִשָּׁמַע על פיך' שאין עושים מדברים אלו אלוה". במאמרו של ד"ר יונתן מילבסקי[11] אמר שהם מתאי, מרק, לוקוס, ויוחנן. ארבעה מתוך י"ב תלמידי ישו, שנחשבו "קְדֵשִׁים".
מכאן ראינו שאין בדברי התוספות ענין של שיתוף עם אלוה אחר. גם ראשי תיבות "ד"א" אינם רמז לאלהות אלא לאישיות אחרת, ואפילו חולין.
מדוע חשובה כל כך הבהרה זו? מפני שהרמ"א ביסס את פסקו המתיריא על דברי התוספות הזה והמצטטים אותו, ואחרי הרמ"א נמשכו הרבה מאד פוסקים, כמו שנבאר בהמשך המאמר.

ב. הרמ"א סומך על התוספות, ורשימת חלק מהאחרונים שלדעתם אין איסור לבני נח להאמין בשיתוף

פתחנו מאמר זה בהבאת איסור שאסרו חז"ל לעשות שותפות עם הנכרי, שמא יזדקק להביא את הנכרי להישבע, ואז יעבור היהודי על איסור "ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא יִשָּׁמַע על פיך". הבה ונראה חילוקי דיעות בין מרן בעל שולחן ערוך לבין הרמ"א (או"ח קנו סעיף א): "ויזהר מלהשתתף עם הגוי, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום 'לא יִשָּׁמַע על פיך' (שמות כג, יג): הגה [=של רמ"א] - ויש מקילין בעשיית שותפות עם הגויים בזמן הזה, משום שאין הגויים בזמן הזה נשבעים בע"ז [=בעבודה זרה], ואע"ג דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפים שם שמים וד"א [=ודבר אחר], ולא מצינו שיש בזה משום: 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השיתוף (ר"ן סוף פ"ק דעבודה זרה, ור' ירוחם נתיב י"ז ח"ה, ותוס' ריש פ"ק דבכורות)".[12]
ידוע שדברי רמ"א בשו"ע הם קיצור מדבריו בדרכי משה, הערותיו על הטור. ושם בסי' קנו הוסיף: "וכתב הר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה דעכשיו נהגו היתר בעשיית שותפות עם הנכרים מפני שאין הנכרים נשבעים בתרפותם. ומכל מקום מידת חסידות הוא שלא לעשות שותפות עמו. וכן כתב בתולדות אדם וחוה נתיב יז חלק ה'" [וכאן מעתיק את דברי ר' ירוחם, שכבר הבאנו לעיל].
על סמך דברים אלו של רמ"א הבינו פוסקים רבים מאוד שאמנם נצטוו הנכרים לא לעבוד עבודה זרה, אבל זה אמור כשאין הם מאמינים בהקב"ה אלא בעבודה זרה בלבד. אבל אם הם גם מאמינים בהקב"ה אלא שמוסיפים בזה גם להאמין באֵל אחר, זה נקרא "שיתוף"; שלנו ישראל זה אסור, אבל לנכרים זה מותר.
הזכיר אותם בפתחי תשובה (על שו"ע יו"ד קמז ס"ק ב):
"באו"ח סי' קנ"ו דשם כתב בהגהה ויש מקילין בשותפות עם העובד כוכבים משום שאינם נשבעין בעבודת כוכבים כו' אלא משתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור דהרי אינם מוזהרים על השיתוף. ועי' בתשובת נודע ביהודה (תניינא חלק יו"ד סוף סי' קמ"ח) שהאריך להוכיח מה דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין העובדי כוכבים מצווים על השיתוף הוא טעות, ויצא להם זה מלשון הרמ"א הנ"ל, ובאמת כוונת הרמ"א דמה שמשתף בשבועה שאינו אומר 'אלי אתה', רק שמזכירו בשבועתו עם שם שמים. בזה מצינו איסור לישראל דכתיב (דברים ו, יג) 'ובשמו תשבע'. אבל עובדי כוכבים אין מוזהרים על זה. אבל כשעובד עבודת כוכבים בשיתוף אין חילוק כלל בין ישראל לעובד כוכבים ע"ש. וכ"כ בתשובת "מעיל צדקה" סימן כ"ב ע"ש. וכן כתב בתשובת "שער אפרים" (תשובה כ"ד). וכן מצאתי בפמ"ג לעיל סימן ס"ה בשפ"דיב סוף ס"ק מ"ה ע"ש.
ולע"ד[13]אף שהאמת כן הוא, מכל מקום אי אפשר לומר כן בדעת הרמ"א ז"ל, דמדבריו בדרכי משה לקמן סימן קנ"א[14] המובא בש"ך שם סק"ז מבואר להיפך ע"ש. ועיין בספר "משנת חכמים" ריש הלכות יסודי התורה, סוף לאו א', שהביא דהגאון מהור"ר ישעיה בערלין זצ"ל מברעסלא כתב אליו בדבר זה, והאריך בעוצם ידו דאין בן נח מוזהר כלל על השיתוף, וגם הוא ז"ל השיב לו באריכות, וגוף הפלפול שהיה ביניהם לא נזכר שם".
להלן מה שידוע לי על הסבורים שאין בני נח מצווים על השיתוף:
ראש המדברים בזה הוא ספר עולת תמיד[15] הכותב: "עבודה זרה היא כשיאמין שיש ח"ו שנים שוים בגדולתם, אין לאחד יתרון על השני, היא עבודה זרה גמורה, וגם בני נח הוזהרו על כך. אבל אם מאמין שהאחד חשוב מהשני וגדול ממנו, והשני אינו אלא חלק אלהות, וחלק מן הכל, הנה זה ייקרא שיתוף".
סמכו עליו: ר' יעקב עמדין (מור וקציעה, סי' רכד), ר' צבי הירש חיות (בהגהותיו על התלמוד, ברכות נז, ב), ור' יעקב צבי מקלנברג בהכתב והקבלה (על דברים ד, יט).
דברי ר' יעקב עמדין הם במור וקציעה (סי’ רכד), בענין המאמר בתלמוד (ברכות נז, ב): "תנו רבנן הרואה מרקוליס אומר 'ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו'. מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה אומר 'ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו. וכשם שנעקרה ממקום זה כן תעקר מכל מקומות ישראל, והשב לב עובדיהם לעבדך'. ובחוץ לארץ אין צריך לומר 'והשב לב עובדיהם לעבדך' מפני שרובה גויים. רבי שמעון בן אלעזר אומר אף בחוץ לארץ צריך לומר כן, מפני שעתידים להתגייר שנאמר (צפניה ג, ט) 'אז אהפוך אל עמים שפה ברורה'".
על זה העיר ר' יעקב עמדין שאין מקום לבקש בחו"ל על עקירת עבודה זרה, שכן "אין עובדי עבודה זרה מצווים על השיתוף, וכל עבודה זרה שבחו"ל אינו אלא שיתוף".[16] לדבריו: "והטעם פשוט וברור, לפי שאין גויים מצווים על השתוף, וכל עבודה זרה שבחוצה לארץ אינו אלא שתוף, וכמ"ש רז"ל (מנחות קי, א) על הפסוק (מלאכי א, יא) 'ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי' דקרו ליה 'אלהא דאלהיא'. והיא דעת רוב עובדי ע"ז אשר מעולם, שעובדים לאמצעים ולמליצים ולפרקליטין, עם היותן יודעין שאין להם יכולת מוחלט, העומד [רק][17] ברשות היחיד לבדו יתברך, סבת כל הסבות, אין בלתו. ולא הוזהרו בני נח על זאת, כפשט הכתוב (דברים ד, יט) 'אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים' (אם אמנם בהגהותי לציצת נובל דף כ"ב לא כתבתי כן יעוין שם,[18] דוק ליישב) רק ישראל סגולה מכל העמים, חלק ה' וחבל נחלתו, שֶׁקְנָאָם לעבדים לשמו יתעלה, הם נשתעבדו שלא לקבל עבודת זולתו ואפילו בשתוף. וכן הארץ נחלת ה' היא, צבי לכל הארצות (יחזקאל כ, טו), מורשה לעם ה', ומיוחדת למקבלי עול מלכותו בלבד, ואינה סובלת עובדי ע"ז להתיישב עליה, על כן הקיאה עובדי עבודה זרה ממנה. וגם אחר שגלו ישראל, שָׁמְמוּ עליה אויבינו, כמו שנאמר בתורה (ויקרא כו, לב ). ובמלכים (מלכים-ב יז, כו) בגרי האריות שהיו הורגין ב'אשר לא ידעו משפט אלהי הארץ'. מה שאין כן בשאר ארצות, כשם שלא נצטוו יושביהן על השתוף, כך אין צריך לבקש על עקירת עבודה זרה מהן, דהא בהא תליא ודאי".[19]
אבל בשאילת יעבץ (ח"א תשובה מא, דף לג, טור ג) כתב: "וכל שכן באומות הללו שהם בעלי דת ודין, ומאמינים בבורא עולם ומנהיגו משכיר ומעניש, וכמה עיקרים נאותים. אף על פי שאיוו לאלוהות הרבה, הם אינם מצווים על זה כמ"ש רז"ל בן נח אינו מצווה על השיתוף (וכן הוא אומר [דברים ד , יט] 'אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים', אף על פי שהוצרכו הזקנים[20] לבטל תרעומת). עם שצריך לעיין בדבר זה, כי כמדומה המשתף דבר אחר הוא. שמניח כבוד האחדות במקומו לגמרי, ומודה בעיקר אחד, סבת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא אלא שמכניס אמצעיים בהנהגה לצורך העולם השפל, ככוכב ומלאך והרבה זולתן משלוחי ההשגחה האלהית, ומשתפן בעבודתו באמור שרצון מלך לחלוק מכבודו לעבדיו משרתיו העומדים לפניו, ו'עבד מלך מלך'. זו היתה דעת רוב עובדי עבודה זרה אשר מעולם כידוע.[21] וכל אלו לא הרבו הרשויות, כאשר עושים הַמְּשַׁנִים[22] וכדומה, בפיהם כמה התחלות ורשויות נפרדות, עם היותן אומרים שהן האחדות.[23] ובלשונם יכזבו לו ככל העולה על רוחם, השי"ת ישמרנו, יש לומר שאינם בגדר משתפים. לפי שהמרבים בעיקרים, הם מינים גרועים ביותר. שהבוחר לו יותר מאחד, אפילו אחד אין לו. כמבואר בעצמו ואין כאן מקומו. (ובעו"ה לפי דעתם המשובש מצאו להם ערים בצורות מיום שנמסרו סתרי תורה לחיצונים, וכבוד אלוקים הסתר דבר) מכל מקום דיינו שכל ישראל חושבים אותן לבלתי עובדי עבודה זרה וכן ארז"ל[24] גוים שבחו"ל אינן עובדי עבודה זרה אלא מנהג אבותיהם בידיהם. לכן יקר דמם בעינינו, אפילו היינו מושלים עליהם והיו כבושים תחתנו על אדמתינו...".
וכן הם דברי מהר"ץ חיות[25], וכן ר' זאב בוסקוביץ, בספרו סדר משנה (הלכות יסודי התורה, פרק א, פסקאות ו-ז), וכן דעת ר' יהודה אסאד, בשו"ת יהודה יעלה.[26], וכן ר' ישמעאל הכהן, בשו"ת זרע אמת (סי' קיב, ד"ה זאת ועוד).
ראוי להביא כאן דברי הרב נפתלי הירץ וייזל[27] שם מסביר דעת המתירים לאומות העולם אמונת השיתוף, שהקב"ה מסר הנהגת העמים לשרים, שרי אומות העולם, כמבואר בספר דניאל (דניאל י, כ), שר יון, שר פרס, וכמפורש יותר בפרקי דר' אליעזר (פרק כד). וכולם יודעים שהשרים הללו כפופים הם להקב"ה ואינם אֵלִים. אבל לישראל יש בכך איסור גמור, שהרי הקב"ה מסר לנו תרי"ג מצוות, ולא די בז' מצוות בני נח. לומר שהנהגתנו היא למעלה מדרך הטבע, במסלול רוחני עליון. והעובד את ה' באותה הצורה שהונהגה לאומות העולם, ענוש ייענש. עיין שם באריכות ביאור.
♦

ג. רשימת חלק מהאחרונים האוסרים בני נח מלהאמין בשיתוף

הזכרנו כאן סיעת הפוסקים הסבורים שאין בני נח מצווים על השיתוף. אבל לעומתם מביא הרב עובדיה יוסף (שו"ת יחוה דעת, חלק ד בהערה בעמ' רלו) סיעת החולקים וסבורים שכן בני נח אסורים בשיתוף.
שו"ת נודע ביהודה[28], כיון שהוא מראשי השוללים, ומבהיר היטב את הנושא, כדאי שנביא את עיקר דבריו:
"... וזה גופא מנ"ל להחכם הזה דאין הנכרים מצווים על השיתוף? ואף שדבר זה מורגל בפי כמה חכמים שאין הנכרים מצווים על השיתוף, וגם בכמה ספרים מדרשות ואגדות השתמשו בהקדמה זאת. ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי, ולא בשום אחד מגדולי הראשונים. ואילו היה זה אמת היה לו להרמב"ם להביא בהל' מלכים לפסק הלכה, שאין הנכרי מצווה על עבודה זרה בשיתוף. ולמה זה השמיט דין זה? גם הוא מוכח דאין חילוק בעובד עבודה זרה בין ישראל לנכרי דהא ברייתא מפורשת היא במסכת סנהדרין נ"ו ע"ב והתניא בעבודה זרה כל שבית דין של ישראל ממיתין עליהן, בן נח מוזהר עליהן. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' מלכים הלכה ב'. הרי דכללא כייל דכל שישראל נהרג עליו גם הבן נח מוזהר עליו.
ונ"ל דמה שנתפשט דבר זה לומר שאין בן נח מוזהר על השיתוף היה ע"פ טעות שראו בהתוס' במסכת בכורות דף ב' ע"ב ד"ה שמא יתחייב לו כו' כתבו דנוהגין להשתתף עם נכרים הואיל והם נשבעין בקדושיהם כו' ואף על גב שמשתף שם שמים ודבר אחר אין כאן לפני עור לא תתן מכשול דבן נח לא הוזהרו על כך ולדידן לא אשכחן איסור בגרם שיתוף עכ"ל. ועל פי זה פסק הרמ"א בא"ח סימן קנ"ו בהגה"ה ויש מקילין בשותפות עם נכרים משום שאין הנכרים נשבעין בעבודה זרה כו' אלא משתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור דהרי אינם מוזהרין על השיתוף עכ"ל.
ולשון זה הטעה לכמה חכמים וסברו דכוונת הרמ"א הוא שאין בן נח מצווה לעבוד עבודה זרה בשיתוף, אבל באמת לא כן הוא. וכוונת התוס' ורמ"א הוא דמה שמשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה אין זה עובד עבודה זרה ממש רק שמשתף שם שמים ודבר אחר ואינו קורא בשם אלהים ואינו אומר 'אלי אתה' רק שמזכירו בשבועתו עם שם שמים בדרך כבוד, בזה מצינו איסור לישראל דכתיב 'ובשמו תשבע' והוא אזהרה לישראל שלא ישבע אלא בשמו ב"ה ולא ישתף שם שמים ודבר אחר כמ"ש הרמב"ם בפי"א מהל' שבועות הל' ב' והנכרים אינן מוזהרים על זה השיתוף. אבל בשעובד עבודה זרה בשיתוף אינו חילוק בין ישראל לנכרי…".
עוד [נוסף על הנ"ל] החמירו: שער אפרים (סי' כד, בשם הגאון מהר"ם, בעל חלקת מחוקק), מעיל צדקה (סי' כב), והוסיף הרב עובדיה יוסף להביא את הוכחתו של נחל אשכול (הערות לספר האשכול, ח"ג עמ' קיט, אות טז) כהוכחה שגם בני נח מצווים על השיתוף: "ממה שאמרו בסנהדרין (עד, ב) להוכיח שבן נח אינו מצווה על קידוש השם, מנעמן שאמר 'והשתחויתי בית רמון, לדבר זה יסלח ה' לעבדך. ויאמר לו לך לשלום'. ואם איתא, הרי גם כשהיה משתחוה לא היה מאמין בעבודה זרה, ולא היה יותר משיתף שם שמים ודבר אחר. אלא ודאי שגם בן נח מצווה על השיתוף".
הרב חיים אלעזר ממונקאטש (שו"ת מנחת אלעזר, ח"א תשובה נג, דף סד טור א) הביא עוד שלוש ראיות. נביא את הראשונה שבהן:
כי במגילה (ט, ב) בדברים שהזקנים שינו לתלמי המלך, על המקרא (דברים ד, יט) 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם' שינו וכתבו "אשר חלק לְהָאִיר להם". ואם בלאו הכי מותר לבני נח לעבוד לשמש ולירח בשניות, איזה מקום טעות היה אפשרי שמשום כך הצטרכו לשנות מלים שבמקרא? וכותב: "וגם לדעת ה'עולת תמיד' הנז' שכשמודה שהוא ית' כביכול גבוה מעל גבוה שומר, אז אין איסור שיתוף, וכאן מודה שה' ית' בעל המסבב והמושל גבוה, ורק שטועה שלכל העמים מסר וחלק ברצונו השמש והירח לעבדם, וכזה אינו עובר הבן נח לדעת העולת תמיד כנזכר. אלא ודאי שמצווה על השיתוף".
סיכום ביניים:
הפוסקים המתירים לבני נח לקיים את השיתוף, זאת מפני שהבינו בדברי הרמ"א שהוא פסק כך באופן כללי שאין שום איסור של שיתוף אצל בני נח. אבל הפוסקים האוסרים סבורים שהרמ"א אמר זאת רק לענין שבועה, שיהודי המשביע אותו אינו עובר בזה "לפני עור" בנושא זה[29].
♦

ד. בירור דעת חלק מהראשונים בנושא זה

נפנה כעת לבירור דעתם של חלק מהראשונים במחלוקת זו.
במאמרו של הרב יעקב חרל"פ (תחומין, כרך יט) כבר הזכיר שלפי הסמ"ג (לא-תעשה א), ספר החינוך (מצוה תיז), וכן ספר היראים השלם (ח"ב סי' רמג), אין הבדל בין ישראל לאומות, לכולם אסור לייחס אלהות לשום גורם אחר פרט להקב"ה.
אנו נוסיף כאן עכשיו דברי רבי סעדיה גאון[30] המחלק את הנוצרים לארבע קבוצות. הראשונה סוברת כי משיחם גופו ורוחו מן הבורא יתעלה. והשניה סוברת כי גופו נברא, ורוחו מן הבורא. והשלישית סוברת שגופו ורוחו נבראים, ויש בו רוח אחרת [נוספת] מן הבורא. אבל הרביעית מעמידה אותו כמו הנביאים בלבד.
הרמב"ם ראה את כל דברי רבי סעדיה גאון הללו, ובכל זאת בפירושו למשנה (עבודה זרה א, ג) כלל את כולם כעובדי עבודה זרה, גם הקבוצה הרביעית. כלומר גם המתפללים לישו, ולא סבורים בו אלהות, אלא במחשבתם שהוא רק "נביא חשוב", נחשבו לעובדי עבודה זרה.
וכן בספר משנה תורה בשני מקומות הגדיר את כל הנוצרים כעובדי עבודה זרה. האחד בהלכות עבודה זרה:[31]
"הנוצרים עובדי עבודה זרה הם, ויום ראשון יום אידם הוא. לפיכך אסור לשאת ולתת עמהן בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת. ואין צריך לומר יום ראשון עצמו, שהוא אסור בכל מקום.[32] וכן נוהגין עמהן בכל אידיהן.
ועוד כתב בהלכות מאכלות אסורות (פרק יא סוף הלכה ז): "וכן כל גוי שאינו עובד עבודה זרה, כגון אלו הישמעאלים, יינם אסור בשתייה ומותר בהנייה. אבל הנצרים עובדי עבודה זרה וסתם יינם אסור בהנייה".[33]
אי לכן מובנת סברתו של הרב זאב בוסקוביץ, בספרו סדר משנה (הלכות יסודי התורה, פרק א, הלכה ז).[34] שם כתב הרמב"ם בספר המצוות:[35]
"מצוה ב - הוא הצווי שנצטוינו בידיעת היחוד, והוא שנדע שפועל המציאות, וסבתה הראשון אחד, והוא אמרו יתעלה (דברים ו, ד) 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'. וברוב המדרשות תמצאם אומרים 'על מנת ליחד את שמי', 'על מנת ליחדני', והרבה כגון זה. כונתם בדבר זה שלא הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד וההטבה, אלא על מנת שנהיה בדעת[36] היחוד, לפי שאנו מחוייבים בכך, ובהרבה מקומות אומרים 'מצות יחוד'. וקוראים למצוה זו גם 'מלכות', לפי שהם אומרים 'כדי לקבל עליו עול מלכות שמים', כלומר ההודאה ביחוד וידיעתו".
על כך כתב סדר משנה:
"והנה רבינו הוסיף על הספרי למה נתיחדנו אנחנו במצוה זו יותר מזולת האומות, הלא אלוהי עולם הוא? וביאר רבינו להיות כי חסדי ה' גברו על יראיו ורב טוב לבית ישראל שהוציאנו לחירות עולם, מה שלא עשה לכל גוי להוציאם מעבדות לחירות ביד חזקה ובזרוע נטויה ולהשפיע עליהם ריבוי טובות כמו שעשה עמנו. גם הפליא הוא יתברך לייחד אומתנו להיות לו לעם סגולה מיוחדים לשמו יתברך, להיות נקראים עם ה' על ידי תורתו הקדושה אשר נתן לנו להנחילנו חיי עד...
ולדידי נראה לְאַמֵת הדעת הזאת, דבני נח לא נצטוו על אמונת היחוד, כי אזהרת השיתוף נפקא מקרא (שמות כב, יט) 'בלתי לה' לבדו' בסנהדרין ס"ג, ולא מקרא (שמות כ, ג) 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' דהוא אזהרה לעבודה זרה בלא שיתוף. וההבדל הזה ביארו יפה בספר 'עולת תמיד ' סי' קנ"ו". עכ"ל. והאריך עוד סדר משנה משך שני עמודים.[37]
והנה אילו ראה בעל סדר משנה את שתי המובאות הנ"ל שהבאנו מדברי הרמב"ם, לא היה סבור מה שהיה סבור. אלא היתה בידיו רק מהדורה מצונזרת של הרמב"ם.
ועוד יש ראיה נגד דבריו. ממה שכתב הרמב"ם (הלכות מלכים, ט, ב)[38]: "בן נח שעבד עבודה זרה הרי זה חייב[39] והוא שיעבוד כדרכה. וכל עבודה זרה שבית דין של ישראל ממיתין עליה, בן נח נהרג עליה. וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה, אין בן נח נהרג עליה. ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל…".
ולכן, אם לישראל אסור להאמין בשניות, הוא הדין אסור לבני נח, אע"פ שאינו נהרג על כך.
♦

ה. ביאור המושג "יחודו" של הקב"ה

נבאר כעת את טעם חיוב היחוד. הרמב"ם בתחילת משנה תורה ביאר את הכרת ההוכחה של מציאות הבורא.
"(א) יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו: (ב) ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות: (ג) ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם. שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם: (ד) הוא שהנביא אומר (ירמיה י, י) 'וה' אלהים אמת'. הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו. והוא שהתורה אומרת (דברים ד, לה) 'אין עוד מלבדו', כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו”. עכ"ל.
כלומר, שיש אך ורק מציאות אחת מוחלטת. כל דבר זולתו הוא בעל ערך חולף עם הזמן. כל דבר זולת השי"ת הוא ארעי, ואין בו מציאות אמתית, בלתי משתנה. ידיעה צרופה זו היא נחלת תורתו של ישראל, והיא מצוה נוספת על מצות עשה הראשונה שבספר המצוות.
בסנהדרין (סג, א) נחלקו תנאים מה היה חטאם של אלו שעבדו לעגל במדבר. "אמר רבי יוחנן אלמלא וי"ו שב'העלוך'[40] נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה. כתנאי: אחרים אומרים אלמלא וי"ו שב'העלוך' נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה. אמר לו רבי שמעון בן יוחאי, והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם! שנאמר (שמות כב, יט) 'בלתי לה' לבדו' אלא מה תלמוד לומר 'אשר העלוך'? שאיוו אלוהות הרבה".
כלומר, דעה ראשונה [של אחרים] סבורה להקל על פשעם וחטאתם שלא כפרו בהקב"ה, אלא רצו לעבוד בשניות, להוסיף אֵל על עבודת הקב"ה. ורבי שמעון חולק על כך, שאין לזה שום היתר.[41] וכך הדגיש ר' מאיר אבולעפיה, בעל יד רמה (על סנהדרין סג, א) שזה גרוע יותר מעבודה זרה. ומעין זה כתב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"א סוף פרק לו): "ודע שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש וחמה, ושונא ואויב וצר, יותר קשה מעובדי עבודה זרה מאד". סברה זו עצמה למדה ר' שמעון מהפסוק "בלתי לה' לבדו".
פסוק זה "בלתי לה' לבדו" מוזכר במסכת סוכה (מה, ב).
במשנה (מה, א) נאמר "אותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים בשעת פטירתן מה הן אומרים? 'יופי לך מזבח, יופי לך מזבח'. רבי אלעזר אומר 'ליָה ולך מזבח, ליָה ולך מזבח". ועל זה שאלו (שם בעמוד ב'): "והא קא משתתף שם שמים ודבר אחר? ותניא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר 'בלתי לה' לבדו'? הכי קאמר ליָה אנחנו מודים, ולך אנו משבחין. ליָה אנחנו מודים, ולך אנו מקלסין".
הרי רק אם מחלקים את הפעלים, יהיה אפשר לצרף יחד אזכור של הקב"ה עם דבר אחר. לפי זה, על שאלת התוספות (סנהדרין סג, א ד"ה כל המשתף שם שמים) כיצד הדריך גדעון להכריז "לה' ולגדעון" (שופטים ז, יח), או במדבר אמרו (במדבר כא, ז) "חטאנו כי דברנו בה' ובך", תירוצם אינו תואם את הנאמר במסכת סוכה. אלא צ"ל כי פירושו: "חרב לה', שינקום באויבי ישראל, ולגדעון מצוה, שעומד בראש הלוחמים, או איזה רעיון דומה".
לימוד זה בא בכל תוקפו ובהירותו בדברי הרמב"ם (הלכות שבועות, יא, ב):
"(א) כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו: (ב) ואסור להשבע בדבר אחר [=יחד] עם שמו. וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה נעקר מן העולם שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא".
כלומר, הנשבע אומר שכשם שמציאותו של הקב"ה אמת ויציב וקיים, כך הוא מעיד שדיבור שלו בזה הענין הוא אמת. הרי הוא מתפיס ומצרף הגדתו לאמתות הבורא. אבל אם יקח לו לנושא משהו נוסף על מציאותו של הבורא, רמוז בכך שמציאותם של הקב"ה והדבר האחר הם חלילה שווים, והרי זו כפירה גמורה.
והיטב ביאר מושג זה הרמב"ם במורה נבוכים (ח"א פרק לו):
"ואתה יודע שכל מי שעבד עבודה זרה לא עֲבָדָהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דמה אדם מעולם, בדורות שעברו ולא ידמה מן העתידים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים אותה הצורה בראה את השמים והארץ והיא המנהיגה אותם. ולא עבדום אלא על דרך שהם דמות לדבר שהוא אמצעי בינינו לבין ה', כמו שבאר ואמר (ירמיה י, ז) 'מי לא יראך מלך הגוים' וכו' ואמר (מלאכי א, יא) 'ובכל מקום מקטר מֻגָשׁ לשמי' וכו' רומז על הסבה הראשונה לדעתם, וכבר בארנו את זה בחבורנו הגדול (הל' עבודה זרה א, א).
וזה ממה שאין מתוכח בו אף אחד מאנשי תורתנו. אלא שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד כלומר העבודה והרוממות כמו שאמר (שמות כג, כה) 'ועבדתם את ה' וכו', כדי שתקבע מציאותו בתודעת ההמון, וחשבו[42] כי זה שייך לזולתו, והיה זה גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון,[43] לפי שאין ההמון מכיר אלא פעולות הפולחן, לא ענינם ולא אמתת הנעבד בהם. לכן היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה כמו שאמר הכתוב (דברים כ, טז) 'לא תחיה כל נשמה', ובאר את הטעם, שהוא עקירת ההשקפה הבטלה הזו כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר (שם כ, יח) 'למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות כתועבות הגוים ההם' וכו'”.
למדנו מדבריו שאין להקיש או להשוות שום דבר בעולם שיהא דומה להתייחסותנו לבורא העולם. וכל שיתוף ענין הוא פסול ואפילו תועבה. ולכן, לפי הרמב"ם, לא שייך כלל להתפשר בענין השיתוף.
♦

ו. נפקא מינה למעשה

מובא בשו"ע (יורה דעה, סימנים קמח-קנא) כמה עלינו להתרחק מעובדי עבודה זרה. לא להכנס לעיר שלהם, להתרחק ארבע אמות מבניני פולחן שלהם, לא למכור להם חפצים שהם משתמשים בהם לפולחנים שלהם, לא לספר בשבחם ועוד. והנה, לפי הפוסקים הסבורים שמותר לנכרים לעבוד את השם בשיתוף, לכאורה הלכות אלו שייכות היו רק בדורות קדם, שאז לא הכירו רבון כל העולמים. אבל בימינו שכולם יודעים על רבון כל, אף שעובדים גם בשיתוף, אין דינם חמור כל כך.
לכן כתב השו"ע בסוף סימן קמח (סעיף יב): "יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי עבודה זרה לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים: הגה - ואפילו נותנים המעות לכהנים, אין עושין מהם תקרובת או נוי עבודה זרה, אלא הכהנים אוכלים ושותים בו; ועוד דאית בזה משום איבה אם נפרוש עצמנו מהם ביום חגם, ואנו שרויים ביניהם וצריכים לשאת ולתת עמהם כל השנה. ולכן אם נכנס לעיר ומצאם שמחים ביום חגם, ישמח עמהם משום איבה דהוי כמחניף להם. ומכל מקום בעל נפש ירחיק מלשמוח עמהם אם יוכל לעשות שלא יהיה לו איבה בדבר. וכן אם שולח דורון לגוי בזמן הזה ביום אחד שיש להם סימן אם יגיע להם דורון בחג ההוא, אם אפשר לו ישלח לו מבערב; ואם לא, ישלח לו בחג עצמו".
וכן כתב תלמיד הרמ"א, ר' מרדכי יפה, בלבוש מלכות (שם):
"יש אומרים שאין כל הדברים האלו הנאמרים בסימן זה אמורים אלא בזמניהם שהיו הגויים אדוקים בעבודה זרה והיו יודעים בטיב עבודה זרה לעבדה. אבל גוים שבזמן הזה לאו עובדי עבודה זרה הם, ואינם יודעים בטיב עבודה זרה לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם אפילו ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים מותרים. ואפילו נותנין המעות לכהנים שאין עושים מהם תקרובות לעבודה זרה או נוי לעבודה זרה אלא הכהנים עצמם אוכלים ושותים בו. ועוד דאית בזה משום איבה אם נפריש עצמינו מהם ביום חגם, ואנו שרויים ביניהם ועיקר פרנסתינו מהם, שאנו נושאים ונותנים עמהם כל ימות השנה ואם היינו פורשין מהם ביום אידם היה לנו איבה גדולה מהם, עד שלא היינו יכולין לעמוד. לפיכך אם נכנס לעיר ביום חגם ומצאן שמחים, שמח עמהם שאינו אלא כמחניף להם[44] שלא יטילו עליו איבה.
ומכל מקום בעל נפש ירחיק עצמו מלשמוח עמהן אם יוכל לעשות שלא יהא לו איבה בדבר. וכן אדם שולח דורון לגוי בזמן הזה ביום חגם (ביום השמיני) שאחר ניט"ל שקורן לו בלשון אשכנז ניי"א יא"ר, ר"ל שנה חדשה והם יקחו להם לסימן טוב כשישלחו לו דורון ביום זה ושמחים בו. אם אפשר לו לישראל לשלוח הדורון מבערב קודם שהתחיל חגם והשנה החדשה יעשה, כי יהיה בטל סימנו. מכל מקום אם אי אפשר לשלוח לו מבערב, ישלח לו בחגא משום איבה".
הרי גם השו"ע וגם הלבוש הודו שאם אפשר להשתמט, ולהתרחק, כך יעשה. והביאו פסק זה רק בשם "יש אומרים".
אבל הרמב"ם שמחמיר בענין האמונה בשיתוף, השאיר על כנם כל דיני ההרחקות מעובדי עבודה זרה. וזה הנפקא מינה למעשה בין השיטות, או שאין שום שינוי בקיום ההלכות, או אם בדיעבד אפשר להקל מחמת איבה. שתי שיטות לפנינו.
♦

סיכום

סקרנו כאן תוך מגבלות מאמר קצר את שתי השיטות, אם המאמינים בכוחות אלוהיים של עליונים העצמאיים מהקב"ה, אם מאמינים אלו הם בגדר עובדי עבודה זרה. הראינו כי חלק מהראשונים, וחלק גדול של האחרונים, מקילים בזה. והראינו שזה אמור רק בחוץ לארץ. והראינו את נימוקיהם וראיותיהם של האוסרים זאת. הסברנו שיטתם של המחמירים בזה, ונימוקים הגיוניים לאיסורם.
♦ ♦ ♦