טלטול כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק
נחלקו הראשונים האם מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק. ויסוד מחלוקתם הוא בפירוש הגמ' בדף קכ"ג ע"ב שאומרת: "מדוכה, אם יש בה שום – מטלטלין אותה, ואם לאו – אין מטלטלין אותה". והגמ' מעמידה את זה בטלטול מחמה לצל, דאם יש בה שום מותר לטלטל אותה מחמה מצל, ואם אין בה שום אסור לטלטל אותה מחמה לצל.והקשו הראשונים: מדוע מותר לטלטל את המדוכה שהיא כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל ע"י זה שהשום בתוכה, הרי מבואר בגמ' בדף קמ"ב ע"ב "ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד". וא"כ איך השום מתיר את טלטול המדוכה מחמה לצל.
♦
שיטה א' - שיטת הרא"ש
ובשו"ת הרא"ש (כלל כ"ב סימן ח') תירץ שיש חילוק בין מוקצה "מחמת גופו", שאז ההיתר של טלטול ע"י ככר או תינוק לא נאמר אלא למת בלבד, למוקצה "מחמת מלאכה", שמועיל בו ההיתר של טלטול ע"י ככר או תינוק. ולכן במדוכה, שהיא מוקצה "מחמת מלאכה", מותר לטלטל אותה ע"י השום שבתוכה.[2]ויש להעיר, שבשו"ת הרא"ש כתוב שהחילוק בין מדוכה למה שאמרו ש"לא אמרו ככר או תינוק – אלא למת בלבד" הוא: "התם במוקצה מחמת מלאכה, אבל במדוכה כיון שיש עליה תורת כלי שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה". ולכאו' הרי מת הוא לא מוקצה "מחמת מלאכה" אלא מוקצה "מחמת גופו", ואיך כותב הרא"ש "התם במוקצה מחמת מלאכה". ובאמת יש גירסאות ברא"ש "התם במוקצה כל שלא מחמת מלאכה".
והנה הב"י כשהוא מביא את דברי הרא"ש הוא כותב וז"ל: "התם במוקצה מחמת גופו כאבנים וכיוצא בהם דהוו דומיא דמת אי נמי בארנקי מלאה מעות דבטל לגבי מעות דהוו כמו אבנים, אבל מדוכה כיון שיש עליה תורת כלי שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה". וכ"ז ליתא ברא"ש שלפנינו.
ובאמת, רבינו ירוחם כשהוא מעתיק את דברי הרא"ש כותב וז"ל: "התם במוקצה מחמת גופו כאבנים וכיוצא בה' דהוו דומיא דמת א"נ בארנקי מליאה מעו' דבטל לגבי מעות דהוו כמו אבנים, אבל מוקצה מחמת מלאכה כמדוכה כיון שיש עליה תורת כלי שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה". עכ"ל. וזה ממש כמו הלשון שהביא הב"י בשם הרא"ש. וכנראה שכך היה בשו"ת הרא"ש שלפני הב"י, כי הב"י לא הזכיר שדבר זה הובא ברבינו ירוחם.
שיטה זו הובאה ברשב"א (קכ"ג ע"א,ד"ה הא דתנן מדוכה), ובריטב"א (קכ"ג ע"א,ד"ה איתיביה אביי לרבה), ובבעל המאור (מ"ז ע"ב בדפי הרי"ף), ובשבלי הלקט (סימן ק"כ). ולמעשה כולם חולקים על השיטה הזאת וסוברים שאסור לטלטל כלי שמוקצה מחמת מלאכתו ע"י ככר או תינוק. ותירצו את הקושיא ממדוכה באופנים אחרים שיתבארו לקמן.
♦
שיטה ב' - שיטת רוב הראשונים
הרמב"ן, הרשב"א, הראב"ד, השיטה לר"ן, הר"ן, והריטב"א תירצו על הקושיא ממדוכה, שבאמת אסור לטלטל כלי שמוקצה מחמת מלאכתו ע"י ככר או תינוק, ומדוכה מכיון שהיא מיועדת לשום לכן מותר לטלטל אותה כשהשום בתוכה.אלא שיש בראשונים הנ"ל שתי נוסחאות מדוע מפני שהמדוכה מיועדת לשום מותר לטלטל אותה כשהשום בתוכה.
א] המדוכה היא כלי שמלאכתו גם לאיסור וגם להיתר, כשהיא משמשת לדוך בה את השום היא "כלי שמלאכתו לאיסור", וכשהיא משמשת לאחסן בה את השום היא "כלי שמלאכתו להיתר". וכאשר לא משתמשים בה לא לדוך בה את השום ולא לאחסן בה את השום היא "כלי שמלאכתו לאיסור", או מפני שרוב השימוש שלה הוא לדוך בה את השום, או מפני שעיקר השימוש שלה הוא לדוך בה את השום (עיין בביאור הלכה בסימן ש"ח סעיף ג' ד"ה קורדום לחתוך וכו'). ולכן כשאין בה את השום אסור לטלטל אותה מחמה לצל, מכיון שהיא "כלי שמלאכתו לאיסור". אבל כשהשום בתוכה, היא "כלי שמלאכתו להיתר", דעכשיו הוא משתמש בשימוש ההיתר של המדוכה, ולכן מותר לטלטל אותה אפילו מחמה לצל.
אבל כ"ז דווקא כשהניח בה שום, שזה חלק מהתשמישין של המדוכה, ולכן היא נעשית עי"ז "כלי שמלאכתו להיתר". אבל אם הוא יניח בה ככר או תינוק, שזה לא מהתשמישין של המדוכה, המדוכה עדיין מוגדרת "כלי שמלאכתו לאיסור", מכיון שרוב תשמישה או עיקר תשמישה הוא לאיסור. אלא שאתה רוצה לטלטל את המדוכה אגב הככר או התינוק, אבל ההיתר הזה לא נאמר "אלא למת בלבד", ואסור לטלטל את המדוכה מחמה לצל אגב הככר או התינוק.
כך כתב הרמב"ן (דף קכ"ג ע"ב, ד"ה הא דאותביה אביי וכו') וז"ל: "ולאו אגב שום, שהרי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, ולא לשאר המוקצין נמי כגון נר וכיוצא בו. אלא מלאכתו לאיסור כיון דלית בי' משום הקצאה אלא איסור מלאכתו גורמת לו, כל זמן שהוא משמש היתר - מותר, ודוקא במשמשין לו הא להניח עליו ככר ולטלטלו מחמה לצל אסור לעולם". עכ"ל.
וכן מצינו ג"כ ברשב"א (הנ"ל) שכתב וז"ל: "והיינו טעמא משום דכיון דאין זו אסורה אלא מחמת מלאכה, ועכשיו משמש היתר במלאכתה, הרי מה שאוסרה הוא מתירה". עכ"ל. וכן כתב ג"כ בעבודת הקודש (בית מועד, שער ה' סימן ב' סעיף כ"ח) וז"ל: "לפי שלא נאסרה המדוכה אלא מחמת מלאכה זו של שחיקת שום וכיוצא בה, ועכשיו הרי היא משמשת היתר במלאכתה, נמצא האוסרה מתירה". עכ"ל.
וכן כתב ג"כ בשיטה לר"ן (קכ"ג ע"ב, ד"ה הב"ע מחמה לצל) וז"ל: "אבל בדבר שיש בו תורת כלי שאין הקצאתו אלא מפני שמלאכתו לאסור, ועכשיו משמש היתר במלאכתו הרי מה שאסרו מתירו". עכ"ל.
וכן כתב ג"כ הבעל המאור (מ"ז ע"ב בדפי הרי"ף) וז"ל: "שהמדוכה עם השום הרי היא כקדרה המטלטל עם התבשיל וכאילו הוא דבר שמלאכתו להיתר כל זמן שהתבשיל בה וכן מדוכה כל זמן שהשום בה". עכ"ל.
וכן נראה דעת הראב"ד שהובאה בשבלי הלקט (סימן ק"כ) שכתב וז"ל: "דמוקצה מחמת מלאכתו, כשמשתמש בו מלאכת היתר כבר הלך איסורו לאותה שעה". עכ"ל[3].
ב] המדוכה מצד עצמה היא "כלי שמלאכתו לאיסור", או מפני שרוב תשמישה הוא לדוך את השום או מפני שעיקר תשמישה הוא לדוך את השום. אבל מכיון שחלק מהתשמישין של המדוכה הוא לאחסן בה את השום, כאשר שהשום נמצא בתוך המדוכה, המדוכה מתבטלת לשום, ודינה כדין השום שמותר לטלטלו מחמה לצל. משא"כ כשמניח ע"ג המדוכה ככר או תינוק, מכיון שזה לא חלק מתשמישי המדוכה, המדוכה לא מתבטלת לככר או התינוק, ונשאר דינה כדין "כלי שמלאכתו לאיסור" שאסור לטלטלו מחמה לצל. ואם רוצה לטלטל את המדוכה אגב הככר או התינוק, לא התירו חכמים לטלטל אגב ככר או תינוק אלא למת בלבד.
כך כתב הריטב"א (הנ"ל) וז"ל: "וטעמא דהכא, מפני שהמדוכה עיקרה לדיכת שומין וכיוצא בו, והוא העושה אותה כלי שמלאכתו לאיסור, הא ודאי טפילה היא אצלו, וכשמשתמשת עמו היתר במלאכה הרי היא מותרת, ומה שאוסרה הוא מתירה". עכ"ל.
וכך כתב ג"כ הר"ן (קכ"ג ע"א, ד"ה מדוכה אם יש וכו') וז"ל: "אבל כי איתי' מערב שבת הויא המדוכה טפלה לשום". עכ"ל.
וכן משמע ברש"י (קכ"ג ע"א, ד"ה אם יש בה וכו') שכתב וז"ל: "אגב השום". עכ"ל. [אלא, שאין ראיה שרש"י חילק בין ככר או תינוק לשום, ואפש"ל שהוא סבר כדעת הרא"ש שבמוקצה "מחמת מלאכה" מותר לטלטל "אגב" ככר או תינוק ג"כ. אבל אם הוא חילק ביניהם, בוודאי סבר כשיטה הזאת שהטלטול הוא "אגב השום"].
וכן כתב הרא"ש בשם יש מי שמתרץ וז"ל: "מדוכה היינו טעמא דשרי לטלטולה אגב שום שעליה, מפני שהמדוכה לשום כקדירה לתבשיל שהוא תשמיש לשום מבעוד יום, הילכך שרי לטלטולה אפילו מחמה לצל. עכ"ל.
♦
הנפקא מינה בין הנוסחאות
ויש שתי נ"מ בין שני הנוסחאות הנ"ל:א. האם מותר לטלטל מדוכה שיש בה שום שלא לצורך כלל.
דאם הטעם הוא, משום שבזמן שהשום בתוכה הוא "משתמש בצד ההיתר שבה", והיא כרגע "כלי שמלאכתו להיתר", ומותר לטלטל אותה מחמה לצל. כ"ז רק מחמה לצל, מפני שהיא "כלי שמלאכתו להיתר", אבל "שלא לצורך כלל" – אסור.
לעומת זאת, אם הטעם הוא, משום שהמדוכה מתבטלת לשום, והוא מטלטל אותה אגב השום. א"כ מותר לו לטלטל את המדוכה אפילו "שלא לצורך כלל", כדין האוכלין שמותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל. [וכן מבואר להדיא בשו"ע הרב (סימן ש"ח סעיף כ"ב) שכתב וז"ל: "מדוכה אם יש בה שום וכיוצא בו מדברים הנידוכים בה, מותר לטלטלה אף לצורך עצמה. אף על פי שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, לפי שהמדוכה היא טפלה ובטלה להשום שבתוכה כמו שהקדרה טפלה להתבשיל שבתוכה, והרי זה כאלו מטלטל את השום בלבדו שמותר לטלטלו אף שלא לצורך כלל". עכ"ל.]
ב. האם מדוכה שהניח בה שום בשבת מותר לטלטלה מחמה לצל או שצריך שהשום יהיה מונח בה כבר בער"ש.
והנה מפורש בר"ן (הנ"ל) שצריך שהשום יהיה מונח במדוכה כבר בער"ש, שכתב וז"ל: "והוא דאיתי' בה מערב שבת, דאלו בנותן בה בשבת לא מהני כלל, דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, אבל כי איתי' מערב שבת, הויא המדוכה טפלה לשום כקדירה לתבשיל דאית בה, דלכולי עלמא מותר לטלטלה באוכל עצמו ואפי' מחמה לצל". עכ"ל.
וכן הרא"ש בשו"ת (הנ"ל) בשם יש מי שתירץ כתב שהטעם הוא משום "מפני שהמדוכה לשום כקדירה לתבשיל, שהוא תשמיש לשום מבעוד יום, הלכך שרי לטלטולה אפילו מחמה לצל".
אלא שיש לדון, שדווקא הר"ן והרא"ש בשם יש מי שמתרץ כתבו שצריך שהשום יהיה מונח כבר מער"ש, מפני שהם סברו שהטעם שמותר לטלטל ע"י השום הוא מפני שהמדוכה מתבטלת לשום והוא מטלטל אותה אגב השום. ולבטל כלי שהוגדר בבין השמשות כ-"כלי שמלאכתו לאיסור" ולהפוך אותו באמצע השבת לכלי שמתבטל לשום ודינו כדין טלטול אוכלין א"א, דדין זה לא נאמר אלא במת בלבד. ורק כשהניח בער"ש אז מתבטלת המדוכה לשום, ובבין השמשות הוגדר דינה כדין האוכלין שמותר לטלטלם אפילו מחמה לצל.
אבל לפי דעת הרמב"ן והרשב"א וכל הראשונים הנ"ל שסברו שהטעם הוא משום שהמדוכה מוגדרת ככלי שמלאכתו גם לאיסור וגם להיתר, רק כאשר אין בה שום הולכים אחרי עיקר תשמישו או רוב תשמישו. ומכיון שעיקר ורוב תשמישה הוא לאיסור לכן היא מוגדרת כ-"כלי שמלאכתו לאיסור". לפי"ז אולי אפש"ל, דגם אם הוא נתן את השום בשבת עצמה יהיה מותר לטלטל את המדוכה מחמה לצל. דמכיון שהוא לא צריך לבטל את הכלי לשום, אלא בסה"כ להפעיל את הצד ההיתר שקיים בו, דהרי כבר בבין השמשות הוא מוגדר ככלי שמלאכתו גם לאיסור וגם להיתר, וזה אפשר לעשות גם בשבת.
וכן משמע קצת מסתימת הראשונים הנ"ל, שהם לא חילקו בין אם הניח את השום בער"ש או בשבת.
מצינו עוד ראשונים שסוברים שאסור לטלטל מוקצה מחמת מלאכה ע"י ככר או תינוק, ורק ע"י השום מותר לטלטל את המדוכה. אבל הם לא פירשו האם הסיבה היא מפני שהמדוכה טפלה לשום, ולכן מותר לטלטל את המדוכה אגב השום. או שהטעם הוא משום שכשהשום בתוכה הוא משתמש בצד ההיתר של המדוכה, והיא באותו הזמן "כלי שמלאכתו להיתר". והם: ר"ת ורבינו יוסף (הובאו בשבלי הלקט סימן ק"כ) שכתבו: "שאין לטלטל שום מוקצה ע"י ככר או תינוק". עכ"ל.
♦
שיטה ג' – שיטת בעל ההשלמה
ובבעל ההשלמה (דף קכ"ג ע"א, ד"ה תניא אם יש) תירץ תירוץ נוסף על הקושיא ממדוכה על מה שאמרו שלא התירו לטלטל ע"י ככר או תינוק אלא למת בלבד. וז"ל: "שמה שאמרו דלא מהני ככר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי דלא מנחינן לכתחילה ככר או תינוק בדבר שאינו ראוי לטלטל כדי שיטלטלנו, אבל אם היה מונח ועומד מותר." עכ"ל. היינו, שבאמת אין חילוק בין שום לככר או תינוק, ומותר לטלטל מדוכה גם ע"י ככר או תינוק. רק יש חילוק מתי הוא הניח את הככר או התינוק - דאם הוא הניח אותו בער"ש, אז מותר לטלטל ע"י גם כלי שמלאכתו לאיסור, אבל אם הוא הניח את זה בשבת עצמה, ע"ז נאמר "שלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד".♦
סיכום השיטות
כך שלמעשה מצינו שלוש שיטות בראשונים, והן:א. שיטת הרא"ש: שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל ע"י ככר או תינוק, ואין חילוק אם הניח את הככר או התינוק בער"ש או בשבת עצמה.
ב. שיטת בעל ההשלמה: שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק, בתנאי שהניח את הככר או התינוק מער"ש. אבל להניח ככר או תינוק בשבת עצמה ולטלטל עי"ז כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל – אסור.
ג. שיטת רוב הראשונים [רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן, שיטה לר"ן, בעל המאור, הראב"ד, ר"ת, ורבינו יוסף]: שאסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק, בין אם הונח בשבת, ובין אם הונח מער"ש. ומה שמותר לטלטל את המדוכה כשיש שום בתוכה, זה מסיבות אחרות, או שהמדוכה טפלה לשום, או שזה מפעיל את הצד היתר של המדוכה.
וכן סיכם ג' שיטות אלו במאירי בשבת (דף קכ"ג ע"א, ד"ה יש שואלים) וז"ל: "יש שואלים בסוגיא זו, לדעת האוסר בכלי שמלאכתו לאיסור אף לצורך גופו היאך התיר על ידי שום, וכמו שאמרו לדעתו מדוכה אם יש בה שום מטלטלים אותה, ואם לאו אין מטלטלי' אותה, והרי אמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא לענין מת בלבד.
[תירוץ א':] וגדולי קדמונינו שבנרבונה (כוונתו לבעל ההשלמה, שהיה סבו וגר בנרבונה) תירצוה: שכך פירושה, לא אמרו לטלטל דבר על ידי ככר או תינוק שמניחין בו בשבת אלא לענין מת בלבד, אבל כל שהככר לשם מערב שבת כל דבר שמלאכתו לאיסור ניטל בשבילו. וכו'
[תירוץ ב':] ויש מתרצים (דעת הרא"ש): לא אמרו ככר או תינוק להתיר טלטול במה שאינו כלי אלא במת בלבד אבל באבנים ומעות וכיוצא בהן לא, אבל כל שיש לו תורת כלי ניטל על ידי אוכל לר' נחמיה לצורך גופו, ולדידן אף שלא לצורך גופו ומקומו.
[תירוץ ג':] ויש חולקים (דעת רוב הראשונים) בכל אלו ומפרשים, שהמדוכה כל שיש שום בתוכה הרי היא כמלאכתו להיתר, מפני שהוא כקדירה ובשר בתוכה. וכו'. ולדעתם אף מדוכה שלא לצורך גוף ומקום אינה ניטלת ע"י פת אלא על ידי שום דוקא. ואין הדברים נראין". עכ"ל.
ולמעשה המאירי פה רק דחה את תירוץ רוב הראשונים, אבל לא הכריע האם דעתו כדעת בעל ההשלמה או שדעתו כדעת הרא"ש.
אבל המאירי בביצה (דף כ"א ע"ב, ד"ה אף האוסר הכנה לכלבים) כותב וז"ל: "ואם היה שבת, מטלטלין אותן על ידי פת. וכו'. ואף על פי שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, דוקא בדברים הדומים למת כגון טלטול אבנים וכיוצא בו, אבל מה שיש עליו תורת כלי אף על פי שמלאכתו לאיסור או תורת איזה דבר הראוי אפילו לבהמה מטלטל הוא על גב הפת. וכו'. וכבר נאמרו בזה דרכים אחרים כמו שביארנו בפירושנו אלא ששיטה זו שכתבנו עיקר". עכ"ל. ומוכח מדבריו שהכריע כדעת הרא"ש.
♦
להלכה למעשה
השו"ע (סימן ש"ח סעיף ה') פסק: שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק. כדעת הרא"ש, ורבינו ירוחם, והמאירי.והמשנ"ב (שם ס"ק כ"ו) כותב וז"ל: "והנה דעה זו היא דעת הרא"ש, אבל הרבה מהראשונים (ובשעה"צ: בעל ההשלמה, והמאור, והרשב"א, והכל בו) חולקין ע"ז, וסבירא להו, דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על ידיהם, אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי. וכן הכריעו הרבה אחרונים (ובשעה"צ: ט"ז, הגר"א, ודרך החיים)." עכ"ל.
ובשעה"צ (ס"ק כ"ד) כתב: "ומ"מ כתב בהגר"ז (סעיף כ"ב) דבהפסד מרובה – יש להקל". עכ"ל.
ולפי המתבאר לעיל, שרוב רובם של הראשונים סברו שאסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק, נראה בוודאי שיש מקום גם לספרדים להחמיר שלא לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק, אלא א"כ זה הפסד מרובה[4]. – וכן פסקו הכף החיים (סימן ש"ח ס"ק נ"ב), והאור לציון (ח"ב פכ"ו בביאורים לתשובה ד'), והמנוחת אהבה (ח"א פרק י"ב סעיף ח').
♦ ♦ ♦