מח"ס מנוחת חיים, שיח חיים ושא"ס
כולל שע"י ישיבת בית מדרש עליון, בני ברק
בעניין 'לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח' והמסתעף
עם הוראות גדולי הפוסקים זצ"ל שליט"א
הנה נבוא בס"ד לברר בזה שאלה המצויה מאד בהלכות כיבוד אב ואם, ומאידך פרטיה ודקדוקיה לא נתבארו כ"כ בפוסקים. ועיקר השאלה היא בבן הרוצה לשלוח את אביו לאיזה דבר שליחות, אם במיוחד עבורו, ואם שבלאו הכי הולך לשם, האם הדבר מותר או דיש בזה חשש. וכל המסתעף מזה. ונראה בעזה"י לבאר את גדרי ופרטי הדין, ממקור ושורש הדין, עד הוראות הפוסקים, וממה שקיבלתי ממוח"ז עט"ר מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א ומשאר מגדולי ההוראה זצ"ל שליט"א, וזה החלי בעזה"י[2].♦
א. מקור דין 'לא חציף איניש'
הנה מקור הדבר הוא בגמ' בקידושין (מה, ב) דהנה שם בגמ' בעמ' א אמרינן: 'הנהו בי תרי, דהוו קא שתו חמרא תותי ציפי בבבל, שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהב ליה לחבריה אמר מיקדשא לי ברתיך לברי' [היינו ששניים ישבו ושתו יין בבבל תחת אילני צפצפה, שהוא מין של ערבה, ונטל א' מהם שהי' לו בן גדול כוס של יין ונתן לחברו, שהייתה לו בת קטנה ואמר לו 'בתך תהא מקודשת לבני'].אמר רבינא, אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב – שמא נתרצה הבן לא אמרינן [היינו דאין קידושין אלו כלום, דהרי אין האב זכאי לקדש את בנו, וגם לשמואל דסבר דאמרי' חיישינן שמא נתרצה האב[3], אך שמא נתרצה הבן מודה דלא אמרינן – משום דדווקא האב לבתו מתרצה בכל שידוך שהוא דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל האיש אינו מתרצה בכל שידוך].
'אמרו ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה [היינו דכמו דחיישינן שמא נתרצה האב אף שלא שמענו כן להדיא, הכ"נ ניחוש שמא מתחילה עשה הבן את אביו שליח לקדש לו אשה], והשיבם רבינא: 'לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח'[4].
ושוב הקשו חכמים: 'דלמא ארצויי ארצייה קמיה' [היינו כדפירש"י 'ודלמא ארצויי ארצי. בן קמיה אביו, וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה, והאב נעשה לו שליח מאליו, וזכין לאדם שלא בפניו']. ומשני: 'אמר להו רבה בר שימי (לחכמים) בפירוש אמר מר (רבינא) דלא סבר להא דרב ושמואל'. היינו דבפירוש אמר רבינא שהוא לא סובר כדברי רב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה האב, אלא סבירא ליה דאין לחוש לכך אא"כ שמענו בפירוש, ולכן אין חוששין לריצוי או עשיית שליח ע"י הבן, ע"כ.
וא"כ בפשטות, מסקנא דמילתא היא דבסתמא 'לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח', אבל באופן דארצויי ארצייה קמיה – שרק גילה דעתו לאביו שחפץ בדבר מסויים, והאב נעשה שליח לזה מאליו – בזה אין את החציפות, ומותר לקבל מאביו את השליחות.
♦
ב. אם הוא דאורייתא או דרבנן
ויש לחקור ולהסתפק אם הוא איסור מדין תורה ממש מדין מורא אב, או דלמא הוא רק הנהגה ודין דרבנן. דהנה מתחילה יל"ע למה לשון הגמ' הוא 'לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח', ואמאי לא קאמר את עצם הדין, וכגון 'אסור לאדם לשויי לאבוה שליח'. וראה בהערה מה שביארנו בזה.ובדברי הבן איש חי (שהבאנו לקמן אות י) משמע 'דהוי קצת' זילותא, ונקרא חציפות 'בלשון חכמים', ודייק מזה בספר יושר הורי להג"ר ישראל יוסף רפפורט שליט"א (סי' ד, עמ' עב) דהוא רק מדרבנן. אך מ"מ כבר דייקו דמדקרי ליה 'חוצפה' נראה שהוא חסרון גם בכיבוד וגם במורא, ודו"ק.
♦
ג. דין אב שרוצה לשרת את בנו
והנה דין זה לא נפסק במפורש ברמב"ם ובשו"ע, אכן בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' אלף רלו) ובשו"ת המיוחסות (סי' קלא) הביא גמרא זו להלכה, וכן בבית יוסף (אה"ע סי' מה, ד"ה כתב עוד הרשב"א) העתיק דברי הרשב"א הנ"ל. אכן מצינו את פסק השו"ע (יו"ד סי' רמ סעי' כה) וז"ל: 'אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו, אלא אם כן האב בן תורה'.והנה בבית יוסף שם (סוף סי' רמ, ד"ה גרסינן בירושלמי) כתב כן באריכות יותר, וז"ל: 'גרסינן בירושלמי (קדושין פ"א ה"ג), אמו של רבי ישמעאל קבלה עליו לרבותינו, אמרה גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי כבוד, אמרו לה מהו עביד ליך, אמרה כד נפיק מבית ועדא אנא בעא משזגה רגלוי ומישתי מהן ולא שבק לי, אמרין הואיל והוא רצונה הוא כיבודה[5]. ופסק רבינו ירוחם (נתיב א ח"ד, דף טו, ב) כן בין באביו בין באמו. ולי נראה דאיכא לפלוגי במילתא בין אם אביו בן תורה לאם אינו בן תורה, מדגרסינן בתלמודא דידן (קדושין לא, ב) אמר ליה רב יעקב בר אבוה לאביי, כגון אנא דעד דאתינא מבי רב – אבא מדלי לי כסא ואמא מזגא לי, היכי אעביד, א"ל מאמך קבל, מאביך לא תקבל, דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה', עכ"ל הבית יוסף.
והיינו דבירושלמי מבואר שאם רצון האם לשרת לבן – רצונה זהו כבודה ומותר לבן לקבל, ועל זה הוסיף רבינו ירוחם דזה בין באביו ובין באמו. וע"ז הוסיף הב"י להוכיח דאם אביו בן תורה לא יקבל ממנו, וכמו שאמר אביי לרב יעקב בר אבוה – דכיון דאביו 'אבוה' בן תורה הוא א"כ יש לחשוש שתיחלש דעתו.
והנה צ"ב מה שייך שתיחלש דעתו, מאחר שהוא מדעתו קם ועושה שירות לבנו, ומעיקר מאי קסבר האב שמשרת לבנו. ובתוספות ר"י הזקן שם כתב 'מאימך קביל. דהואיל והיא רוצה בכך רצונה זהו כבודה. מאביך לא תקבל. שהוא חכם ויש לחוש שפעמים יהיה לו חלישות הדעת על זה', עכ"ל.
ונראה דביאור דבריו הם, דאה"נ שאם האב מצד עצמו בא ומשרת לבנו – למה שתהיה לו חלישות הדעת, אבל סו"ס יש לחוש שיהיו פעמים שבתוך ליבו ירצה האב לראות אם בנו מכבדו, ואם יקבל ממנו או לא, ובאותן פעמים – אם יקח ממנו את הכיבוד – עלול להחליש דעתו. ובזה באמו לא חיישינן, דסו"ס אם הוא משרתת לו 'רצונה זהו כבודה', אבל באביו ת"ח – משום כבוד התורה החמירו טפי שלא יביא חלישות הדעת לאביו התלמיד חכם.
ונראה מזה דהוא מדין 'כבוד התורה' ולא מדין 'כיבוד אב' כלל וכלל, ואם כן – כל שכן שאין לקבל שירות מרבו שהוא ת"ח, ולא אמרינן בזה דרצונו זהו כבודו – משום דשמא תיחלש דעתו בראותו שמקבל ממנו, ובת"ח חיישינן.
ושוב הראוני שמבואר כן להדיא בחיי אדם (כלל סז סעי' כו), שכתב בזה"ל: 'אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו, אלא אם כן האב בן תורה, דבלא"ה אסור להשתמש בבן תורה', עכ"ל. הרי מבואר דאם האב בן תורה אין טעם האיסור לקבל ממנו משום 'כבוד אביו' אלא משום 'כבוד התורה', שבלאו הכי אסור להשתמש בבן תורה.
וכן הוא בספר מאה שערים למהר"א קפשאלי זצ"ל (שער לט) שכתב בתו"ד: 'מיהו כשהאב הוא בעל תורה וחכם, ראוי לו לבן להמנע מלקבל דבר מידו דכבוד תורה עדיף', עכ"ל.
ושו"ר בספר חוט שני הל' כאו"א (שבסוף הל' יו"ט וחוה"מ, עמ' שטז) שהובא ממרן הגר"נ קרליץ זצ"ל: 'מה שאמרו בגמ' מאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה חלשה דעתיה, נראה דהוא דין בחכם שאין לקבל הימנו שירות, וקמ"ל בגמ' דגם אב שהוא בן תורה יש בזה משום חלשה דעתיה. נראה שבן שמקבל שירות מאביו חכם באופנים האסורים, אף שהאיסור הוא רק באב שהוא חכם, מ"מ האיסור שעובר הבן הוא משום כיבוד החכם וגם משום כיבוד אב', עכ"ד.
♦
ד. אב המשרת את בנו – אמאי אין כאן מחילה
והנה המהרש"א שם בח"א כתב בזה"ל: 'מאבוך לא תקבל כיון דבר תורה הוא כו'. ואפילו למ"ד לקמן (לב, א) דבין האב ובין הרב שמחל על כבודו הוא מחול, היינו הכבוד שראוי התלמיד לעשות לרבו, אבל אם הרב עושה כבוד לתלמידו כי הכא – אינו מחול דמ"מ חלשה דעתיה, וק"ל', עכ"ל.והמקנה כתב שם: 'דכיון דבעל תורה הוא חלש דעתי' וכו'. נראה דהטעם הוא, שאמר לקמן דאע"ג דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, מ"מ צריך לעשות לו הידור קצת, ומייתי עובדא דרבא ורב פפא דקפדי ע"ז, והטעם יתבאר לקמן'. ונראה מדבריו דהא דאין לקבל השירות הוא מדין ההידור קצת דיש לנהוג גם כשמוחל על כבודו.
ובעיון יעקב כתב שם בזה"ל: 'א"ל היכי איעבד, א"ל מאמך קבל מאבוך לא תקבל. אע"ג דהאב והרב שמחל על כבודו כבודו מחול, מ"מ י"ל דבאמת הוא לא היה צריך רק לחד כסא, להכי שאל היכי איעבד, מאיזה מהם יקבל, להכי אורי ליה מאמו יקבל ומאביו לא יקבל, דאם יקבל מאביו כיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה, אם יראה שחמיר עליו כבוד אם, ועי' במהרש"א', עכ"ד.
ובספר דרך שיחה (ח"א עמ' רפד) שאל כן קמיה מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל 'וקשה כיון שנותן הכוס לבנו הרי מוחל לבן, וכיון שאין כאן בזיון, למה לא תועיל מחילה', והשיבו: 'חז"ל שיערו שגם אחר שמחל, חלשה דעתו, ואין כאן מחילה בלב שלם'.
ובאמת יש שביארו בזה עוד, דאם האב מכבד את בנו הוי בזיון לאב, ובזה כתבו הב"י (יו"ד סי' שלט אות כט) והטורי אבן (מגילה כח, א ד"ה א"ל) דאב או רב שמחלו על בזיונם לכו"ע אינו מחול [ואם האב אינו בן תורה, אין בזה בזיון]. אך לכאו' לפי ביאור זה, איך כתב הר"ן (לקמן אות ו) שאם האב מקפיד שיקח ממנו – יקבל הבן, ומשמע מזה שאינו ענין של בזיון, שהרי לבזות את אביו אסור בכל אופן גם אם אביו דורש שיבזהו. ונראה שלמד שאינו ענין בזיון אלא של חוסר כבוד לאב וחשש חלישות הדעת, וע"כ אם רוצה מאד זהו כבודו [כ"כ בספר דברי יעקב עמ"ס קידושין (עמ' צה)], וצ"ע בכ"ז.
♦
ה. גדר 'בן תורה' שלא יקבל ממנו בנו שירות
והנה בספר דרך שיחה (ח"א עמ' רפה) שאל קמיה מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל דקשה מאד להיזהר בדברי השו"ע הנ"ל, דלפעמים האב נותן דבר מה לבן. וחידש מרן הגר"ח זצוק"ל: 'אם אין האב יודע ההלכה הנ"ל, לא חלשא דעתיה, וכה"ג שהאב רוצה ליתן לבנו, כיון שאינו יודע הגמרא לא חלשא דעתיה'.וכן בספר חוט שני הל' כאו"א (שבסוף הל' יו"ט וחוה"מ, עמ' שטו) הובא ממרן הגר"נ קרליץ זצ"ל: 'גדר בן תורה לענין זה, שיודע גדרי ההלכות של כיבוד אב וכבוד חכם, והיינו שהאב הת"ח מבין שאף שהוא (האב) עושה איזה שירות של עבדות לבנו, מ"מ הבן מצידו צריך לא לקבל את השירות מפני שזה זלזול באב כאילו הוא משרת של בנו'.
והנה לדבריהם יצא דגם אם אביו יודע כל התורה כולה אבל הלכה זו אישתמטיה – כבר מותר לקבל ממנו, ומאידך יצא חומרא דגם אם אביו עם הארץ גדול – אך לימדוהו הלכה זו – כבר יהא אסור לבן לקבל ממנו שירות. וביאור הדברים דהא בגמ' לא כתיב 'צורבא מרבנן' או 'תלמיד חכם' אלא 'בן תורה', והיינו דסתמא דמלתא בן תורה יודע דין זה דאם האב בן תורה לא יקבל הבן ממנו, ואז יש לתלות דתחלש דעתו כשיקבל הבן ממנו. אבל באדם רגיל – בסתמא אינו יודע הלכה זו.
[ואולי כוונת הדברים דבסתמא איך ידע אם אביו יודע הלכה זו או לא, אז אם הוא בן תורה – צריך להיזהר, דבוודאי למד הלכה זו שהבן לא יקבל מאביו, וממילא אם הבן יקבל תהיה חלישות הדעת. אבל בסתם אדם ע"ה, בודאי שבסתמא אינו יודע ההלכה. ולכן נקטו בן תורה].
ובאמת שלפי זה מבואר דהטעם דאין לקבל מאביו בן תורה אינו שייך כלל מצד כבוד התורה אלא מצד כבוד אביו, דאביו בן תורה שיודע הלכה זו – תיחלש דעתו, ונמצא פוגם בכבוד אביו. וודאי שכולי עלמא יכולים לקבל ממנו אע"פ שיודע הלכה זו, דרק באביו שייך הזלזול שהאב יודע שבנו ע"פ דין צריך להימנע מלקבל שירותו – ולוקח. ואשר על כן סבירא להו דאם אין האב יודע ההלכה הנ"ל – אין האב רואה בזה זלזול[6].
והראוני בשו"ת יביע אומר (ח"ז סי' טז סק"ב) שכתב מרן הגר"ע יוסף זצ"ל דגדר 'בן תורה' הוא כל שיושב ולומד ותורתו אומנותו, דהא לשון הגמ' היא 'בן תורה' ולא 'תלמיד חכם'.
♦
ו. אם האב ת"ח מקפיד לשרת לבנו – אם יקבל או לא
והנה בעיקר האי דינא דלא יקבל הבן שירות מאביו אם הוא בן תורה, מצינו חידוש גדול בר"ן שם (יב, ב מדה"ר, ד"ה גרסי' בגמ'), שכתב בזה"ל: 'פי' מתוך שהיה הוא ביותר אהוב לאביו ולאמו היו עושין לו געגועין הללו, ואמר שלא יקבל מאביו. ומיהו אם היה אביו מקפיד בדבר הרבה יקבל, מדגרסי' בירושלמי דפ"ק דפאה (ה"א) אמו של ר' ישמעאל באתה וקבלה עליו לרבותיו, אמרה להם גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד, באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו[7], אמרי אפשר לר' ישמעאל שאינו נוהג בכבוד אבותיו, אמרין לה מה הוא עביד ליך, אמרה לון כד נפק מבית וועדא אנא בעינא מסחא רגלוי ומשתי מהן, ולא שביק לי, אמרין הואיל והוא רצונה הוא כבודה, ומכאן אתה למד כן אף לאביו', עכ"ל.והיינו דס"ל להר"ן דאם אביו מקפיד ביותר – יקבל ממנו ואפי' אביו בן תורה. אך הנה צ"ע דמה הוכיח הר"ן מהירושלמי גבי אמו דר' ישמעאל, הא התם אמו לאו בן תורה הוא ול"ש גבה כלל, ולכן אמרו חכמים דרצונה זהו כבודה, אבל מנא לן לומר דבאביו בן תורה, דבגמ' אמרינן עלה דחלשה דעתו – אבל אם יקפיד בדבר הרבה יקבל.
אכן יש לבאר בזה דכוונת הר"ן להוכיח מהתם, דאפילו דבעלמא הוא זלזול להשקות אמו ממי הרחיצה – מ"מ אם היא מקפידה שיתן לה – אזי מותר דזהו כבודה, אזי הכ"נ בבן תורה שאסור לקבל ממנו דחלשה דעתו – מ"מ אם האב מקפיד שיקבל אז מותר. והיינו דזו אותה דרגה, דבבן תורה ה'חלשה דעתו' הוא מה שמקבל ממנו שירות, ובאשה הקפידה היא בדברים אחרים (לא לזלזל בה, כגון לשתות מי רחיצתו) ואפ"ה חזינן דכיון דהיא רוצה – צריך ליתן לה, אזי גם באביו בן תורה דיש חלשה דעתו ויש זלזול, אז ג"כ אם האב מקפיד יקבל ממנו, ודו"ק.
♦
אכן מדברי החיד"א בברכי יוסף (ס"ק כה) נראה דסבירא ליה להלכה דלא כהר"ן, שכתב בזה"ל: 'אלא אם כן האב בן תורה וכו'. ואפילו יקפיד הרבה לא יקבל, משום דלא סגי דלא חלשא דעתיה. הרב פרי חדש בליקוטי יו"ד דף נ"ח ע"ג', עכ"ד. ובפרי חדש עצמו כתב בזה"ל (ס"ק כח): 'אא"כ האב בן תורה. וכתב בב"י דטעמא דחלשה דעתיה, ומיהו כתב הר"ן בפ"ק דקדושין שאם אביו מקפיד בדבר הרבה יקבל, מדגרסי' בירושלמי דפ"ק דפאה אמו של רבי ישמעאל ע"ש. ויש לדחות ראייתו דהיכא דאביו בר תורה אפילו יקפיד הרבה – לא יקבל משום דלא סגי דלא חלש דעתיה', עכ"ל.
והנה כוונת הפרי חדש בסוף דבריו 'לא יקבל משום דלא סגי דלא חלש דעתיה', היינו דירדו לסוף דעתו של אדם – דלא יתכן שלא תיחלש דעתו מזה. וזהו דלא כתוס' ר"י הזקן דהוא כתב דפעמים שתיחלש דעתו, אך הפר"ח כתב דלא יתכן שלא תיחלש דעתו. ובאמת בחוט שני (עמ' שיד) כתב דהר"ן ס"ל כר"י הזקן, שהחשש הוא רק שלפעמים יהיה לו חלישות הדעת, ולכן כשמקפיד ורוצה – יש לקבל ממנו.
♦
ז. מחלוקת האחרונים אם הלכה כהר"ן או לא
והנה בספר דרך שיחה (שם, ח"א עמ' רפה) אמר מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה חידוש להגר"א מן שליט"א, בדבר מה ששאל קמיה: 'נער אחר בר מצוה שהולך לחיידר, ואביו מכין לו אוכל וכד', וכי צריך ליזהר בדין הנ"ל'. והשיבו מרן ז"ל: 'להכין לו אין זה כלום, עיקר הקפידא היא במה שמגיש לו. בעושה קשר עניבה לבנו, כשאין יכול לעשות בעצמו, או מסדר לו הלולב, אין זה נקרא שמקבל שירות מאביו. כשהאב מתעקש בכל זאת והבן יודע שיקפיד – יקח הבן ממנו, ומפורש כן בר"ן, ודלא כהברכי יוסף הנ"ל', ע"כ.ונראה מדברי מרן ז"ל דלהלכה אם הבן יודע שהאב יקפיד – יקח הבן ממנו, וכמו הר"ן, ודלא כהברכי יוסף. הרי שהורה הלכה למעשה כשיטת הר"ן.
והנה באמת בב"י מביא מרבינו ירוחם דבן יקבל מאביו, ולא חילק בין אם אביו בן תורה או לא. והב"י עצמו חולק ע"ז, שדווקא אם אביו לא בן תורה אז יקבל ממנו. ומשמע שחולק הב"י על רבינו ירוחם. ואם כן, אז יתכן דאפי' אם מקפיד ג"כ – אפ"ה אמר הב"י את דבריו שלא יקח ממנו.
ובאמת מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל (חוט שני, שם) כתב להוכיח דשיטת השו"ע היא שאפי' אם האב מקפיד, ג"כ לא יקבל ממנו, מכך שלא הביא את דברי הר"ן, והרי את רבינו ירוחם הוא דוחה, אז נראה שסובר השו"ע דלא כהר"ן. ובאמת גם בספר חסד לאלפים ובגדולת אלישע פסקו כהברכ"י והפר"ח ודלא כהר"ן.
אך מרן ז"ל כנראה הכריע כמו שיטת הר"ן, וכנראה משום דכדבריו מבואר ג"כ במאירי (קידושין שם), וברבינו ירוחם (שלא חילק), וכן הוא בנמוקי יוסף (קידושין לא, ב), ונראה שכל אלו סוברים כן שאם האב מקפיד – יקח ממנו, וקשה להכריע כנגד כל הני ראשונים. ובפרט דגם באחרונים יש שמכריעים כשיטת הר"ן, יעוי' בים של שלמה (פ"ד דקידושין, סי' סה), ובספר פחד יצחק (קידושין שם), וכן בשו"ת שרגא המאיר (ח"ד סי' כו, הו"ד להלן). א"כ כנראה גם מרן ז"ל פסק כהר"ן.
ושוב הראוני שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל (ירחון אור תורה, אייר תשמ"ז. וכן בס' הליכות עולם ח"ח פ' שופטים סי"ז, עמ' קמח) כתב דהעיקר להלכה כדברי הר"ן שהוא מן הראשונים. וע"ע בס' כבוד הורים (פ"ח ס"ז, עמ' קכט) מש"כ הגר"מ פנירי שליט"א בדעת הגרע"י זצ"ל.
והנה גם מדברי הספר חסידים (סי' תקסב) נראה שפסק כשיטת הר"ן, שכתב בזה"ל: 'אם רואה הבן שהאב יותר שמח שיאמר לו הבן תעשה זה, כגון אם הבן הולך יחידי בלילה והאב צעור על זה, והאב שמח שיאמר לו הבן תלך עמי, אז יאמר הבן לאביו אם תחפוץ תלך עמי וכיוצ"ב, ובלבד שלא יאמר לאביו בפני העולם – שלא יאמרו הבן משעבד את אביו, ואם רוצה האב שיאמר לו בפני העולם – רצון אביו יעשה', עכ"ד. (ולא חילק בין אביו ת"ח או לא). וראה לקמן מה שכתב לי הגרי"מ שטרן שליט"א להסתמך על דברי הספר חסידים הנ"ל להלכה.
והגאון רבי שמאי קהת גראס שליט"א בגליון עלים לתרופה (גליון תרצ, פ' וירא תש"ע, עלי אורח אות ד) הביא שמצינו עוד בספר חסידים (סי' קנב) שכתב: 'רצונו של אדם זה הוא כבודו, ואפילו לכיבוד אב ואם, שאם לא כן אפילו צדיק גמור לא יוכל להנצל מן העבירה, כיצד אביו ואמו יושיטו לו הכוס או ימזגו, וכמה דברים שאין אדם יכול להשמט מהם, ולכן טוב הוא לכל יראי ה' שימחלו לבניהם את כבודם אף בלא ידיעתם, כדי שלא להענישם וכו", עכ"ל.
[והנה יש כמה וכמה פרטי דינים בדין קבלת שירות מאביו, ולהלן בסוף דברינו נביא בזה הוראות הפוסקים].
♦
ח. אם האב הולך לשם בלאו הכי
והנה מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל כתב בספרו חוט שני בהל' כאו"א (סוף הלכות יו"ט וחוה"מ, עמ' שיז): 'עוד משמע שאין להעלות על הדעת שהאב הוא שליח של בנו אף אם הוא בגוונא שהאב הולך לצרכיו לאותו המקום, שאין לבן לבקש מאביו שבאותה הזדמנות יעשה האב לבנו איזה שליחות אף שאין טירחה מיוחדת לאביו, דזהו חציפות, דאל"כ נוקים בגמ' דאיירי בכה"ג, אא"כ הבן גילה לאביו את דעתו שרצונו בכך והאב נעשה לו שליח מאליו כמ"ש רש"י', עכ"ד[8].והיינו דס"ל להגרנ"ק זצ"ל דגם באופן שבלאו הכי הולך האב לשם, מ"מ אסור לבקש ממנו שיעשה לו שליחות. והוכיח כן מהגמ' עצמה, דמה תירץ להם דלא חציף איניש וכו' – הא דלמא משכחת לה שהאב בלאו הכי הלך לאותו מקום, ועל כן ביקש הבן מאביו שיקדש עבורו אשה. וע"כ מוכח דגם בכה"ג הוא דרך חציפות. וכן אמר לי הגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א דגם כשבלאו הכי הולך אביו לאותו מקום – אל יבקשהו דבר, וכדמוכח מהגמ'.
ויתכן לפלפל ולדחות דאין ראי', דגם אם האב הולך בלאו הכי לאותו מקום – מ"מ יש בזה עיכוב ותוספת שנצרך להוסיף זמן (ואולי גם מעט דרך מבית לבית) לקדש את האשה, אבל בגוונא שהאב הולך לאותו מקום ולאותה מטרה [וכגון שעושה בלאו הכי קניה, ומבקשו שיוסיף מוצר אחד או שניים עבורו, שאין בזה טירחא יתירה לחפשו בתוך החנות] – אולי אין ראיה, ואולי באמת יהיה מותר [דלא משכחת לה גבי קידושין שהאב בלאו הכי הולך לבית האשה ומדבר עמה, שהנידון הוא רק שיוציא הטבעת ויקדשנה עבור בנו, ובפשטות נצרך הוא לילך לביתה ולקרוא לה ולקדשה, ובזה הוא דאסור], וצ"ע.
אכן שו"ר בחוט שני שם (עמ' שיח) שכתב להדיא לא כן, וז"ל: 'כשאביו או אמו הולכים לחנות לקנות איזה דברים, אסור לבנם לומר להם תקנה גם לי זה וזה, דהוי כשלוחו. וזה אסור אף באב שאינו ת"ח, וכן מאמו, אא"כ הבן אינו יכול לעשות זאת בעצמו. ואם אומר הבן לאביו דרך רמז שהוא צריך לחפץ פלוני, והאב שאינו ת"ח מתרצה מעצמו לקנות לו, הרי זה מותר. אבל בלשון ציווי אסור, כגון שאומר 'תקנה לי' 'תביא לי' 'תעשה לי' – הרי זה אסור, אף כשאביו הולך לצרכיו לחנות, והטעם הוא דאין האב והאם משרתים ושמשים של ילדיהם.
אבל באב ת"ח, אסור לקבל הימנו שירות אף אם הבן לא ביקש ממנו מאומה. ואם האב הת"ח מקפיד שבנו יקבל – נחלקו בזה הפוסקים וכדלעיל'.
♦
ט. לבקש מאביו לכבות האור, או להביא מאכל מהשולחן וכיו"ב
והנה עוד הוסיף שם מרן הגרנ"ק זצ"ל: 'אסור לבקש מאביו אף שאינו ת"ח וכן מאמו, כגון לכבות את האור בחדר או להביא לו ספר, אא"כ באופן הנ"ל'. (צ"ב אם כוונתו 'באופן הנ"ל' שאינו יכול לעשות כן בעצמו, או שאומר כן דרך רמז).עוד כתב: 'כשמסובין בשולחן, אסור לבקש מאמו, תביאי לי מלח מהצד השני של השולחן, אא"כ שואל 'האם יש מלח בקצה השולחן', ואם מתרצים אביו ואמו מעצמם להביא את המלח מותר לקבל מהם. ונראה שאף אם לא אומר בלשון ציווי אלא כנ"ל בדרך שאלה, וכוונתו שיביאו לו, הרי זה כאילו שולחם ואסור', עכ"ד.
ובאמת בדבר זה, שמבקשים מהאב והאם להביא מאכלים וכיו"ב מהשולחן, ראיתי בספר נזר ים (הל' כבוד אב ואם, עמ' רעג) שהביא דבר חידוש להגאון רבי שרגא פייוויש שנעעלבאלג זצ"ל (מרבני לונדון באנגליה), בשו"ת שרגא המאיר (ח"ד סוף סי' כו, ד"ה ועוד, עמ' לז) שכתב לדייק מלשון השו"ע שכתב 'לשרת את הבן' – דדווקא באופן שהאב רוצה לעשות עבור בנו עבודת שירות כמשרת העובד לאדונו – רק באופן זה אין לקבל מאב בן תורה, וכלשון רש"י בקידושין שם דאם יקבל מאביו הת"ח 'עבודה' חלשה דעתו, ומשמע דאם אי"ז עבודה אלא שירות קל כנתינת כוס תה לבן – אין הבן צריך לסרב.
והא דהובא בגמ' שאביו של רב יעקב 'מדלי ליה כסא' ואמרי' עלה דאין לו לקבל מאביו, צ"ל דאיירי באופן שהיה איזה שירות ועבודה בזה [ואולי לשון 'מדלי ליה' הוא לדלות מן הבאר, שהיה בזמנם צריך לילך לבאר ולשאוב מים ולהביא, דבאופן זה ודאי שהוא עבודה ואסור], וכ"ז חידוש[9].
וכעין זה כתב הגאון רבי שמאי קהת גראס שליט"א בעל שבט הקהתי בגליון עלים לתרופה (גליון תרצ, פ' וירא תש"ע, מדור עלי אורח, אות ג), אחר שהביא דהר"ן מתיר לבן לקבל כשהאב מקפיד, והפר"ח מחמיר. וכתב ע"ז: 'ונלענ"ד דהא דמחמיר הפר"ח היינו רק בשימוש של בזיון, כמו במעשה דאמו של רבי ישמעאל שהפצירה בו לרחוץ רגליו וכו', אבל שימוש שאינו בזיון, כגון להושיט או להביא לו משהו, אם אביו מפציר בו שיקח השימוש אפילו אביו בן תורה מותר לקבל ממנו', עכ"ד.
וכן בספר יושר הורי להגאון רבי ישראל יוסף רפפורט שליט"א (עמ' קט) כתב כן: 'ונראה דדוקא כה"ג שהאב משמש את בנו הוא דאסירא לקבל כשאביו בן תורה, אבל אם מגיש לו איזה דבר אי"ז מתפרש שהאב משרת את הבן. וראיתי מציינים לגמ' (סוטה מט, א) דרב הונא נתן תמר לבנו רבה, ואינו ראיה דהתם מפורש בגמ' שר"ה שמח בזה שרבה זיהה את התמר עפ"י הריח, וא"ל בני טהרה יש בך יהבה ניהליה, עיי"ש. כלומר לא הוי הגשת אוכל גרידא, מ"מ מסברא נראה דדוקא 'שירות' ו'שימוש' אין לו לקבל דהוי מידי דזלזול', עכ"ד.
[ובס' נזר ים (שפ, הערה רמ) הביא מהגאון רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א לימוד זכות על המקילים לקבל שירות מאביהם, דברי"ף (קידושין יג, ב) השמיט את המעשה שהורו 'מאבוך לא תקבל', וכן רבינו ירוחם המובא בב"י סותם להקל, יעו"ש].
ועוד הביא שם (עמ' ערה, הע' רמג) דבספר מאה שערים לרבי אליהו קפשאלי זצ"ל (שער לט) כתב שכשהאבות מוחלים על כבודם וחפצים בכל לבם לשרת את בניהם, מותרים הבנים לקבל מידיהם, וע"ז סמכו העולם היתר בדבר שמשמשים האבות את בניהם, ועינינו הרואות שהבנים יושבים על השולחן ולאמותם יאמרו איה דגן ויין, ומביאות להם, וכן ג"כ עורכות להם מיטה שולחן ומנורה, ומביאות להם בגדים להחליף וכיוצא באלו, ולא ראינו ולא שמענו מי שמיחה בהם, אך ראוי לעיין ולדקדק כחוט השערה, שלא יניחו את אבותיהם לעשות להם יותר ממה שברצונם, ולא להעמיס עליהם הרבה, דאפשר שם מתביישים לומר לבניהם שהם מעמיסים עליהם ביותר, עכ"ד. וראה עוד בסוף המאמר שהבאנו עוד פרטי הלכות מה מותר ומה אסור.
ומאידך בעל הפלא יועץ בספרו יעלזו חסידים על הספ"ח (סי' קנב) כתב: 'לא יאה לבן שישאל מהוריו שישרתוהו אפילו להושיט הכוס שבצדם, חלילה לבן לעשות זאת, חולין הוא לו וגנאי גדול, וחוששני לו מחטאת אפילו יקדים לומר מחל לי עשה לי כל וכך', עכ"ל.
♦
י. לשלוח את אביו לדבר מצוה
והנה, הבן איש חי זצ"ל בשו"ת תורה לשמה (סי' רסח) נשאל בזה הלשון: 'שאלה. אם הבן נצטרך לעשות שליחות לאדם אחד בעיר אחרת למכור לו קרקע, אם יוכל לעשות לאביו או לרבו שליח, או דלמא יש בזה זילותא לאב למעבד שליחות לבנו, וכן הרב לתלמיד. ואת"ל דבזה הוי זילותא משום דעושהו שליח בשטר וגם מכירת קרקע אית לה קלא, הנה י"ל אם עושהו שליח לקבל לו חפץ שלו או למסור חפץ לאחרים שהיא שליחות בע"פ מאי, ואת"ל גם בזה איכא זילותא ולא אריך – אם עושהו שליח לדבר מצוה לבדוק לו ביתו בליל י"ד או להפריש לו חלה ומעשר וכיוצא, מאי'.והשיב התורה לשמה בזה"ל: 'כל שהבן משוי שליח לאביו או לרבו הוי קצת זילותא לדידהו, ודבר זה נקרא חציפות בלשון חכמים, ואפילו שהוא עושהו שליח לדבר מצוה – דהכי איתא בגמרא דקדושין דף מ"ה ע"ב אמרי ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה, לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח ע"ש, ואע"ג דקדושין הוי מצוה – עם כל זה קרו ליה חציפות, משמע דזילותא קצת איהו לגביה להיות שליח של בנו, וא"כ ה"ה בכל הנך גווני הנז' בשאלה לא אריך למעבד', עכ"ד.
♦
אך הנה מוח"ז מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א בחשוקי חמד (מגילה טז, ב עמ' רכא) כתב לדון האם מותר להשתמש באביו, ולעשותו שליח כדי לתת משלוח מנות, והביא שם את דברי הגמ' בקידושין הנ"ל, וכתב על זה: 'אלא שיש לעיין דהא פסק השו"ע (יו"ד סי' בס ק"ה) שאם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו, אלא א"כ האב בן תורה. שאז אסור לקבל ממנו, משום שחלשה דעתיה, כמבואר בב"י, (שהוא מקור הדין). ולכאורה א"כ איך מותר לקבל קידושין מהאב?'.
וכוונתו להקשות, דמאחר דמבואר שם דארצויי ארציה מותר, שלא מבקשו רק אומר לו מה רצונו, אם כן איך פסק בשו"ע דבאב בן תורה אין לבן לקבל שירות מאביו, הא מהגמ' הנ"ל חזינן דלקבל באופן שהאב נותן מעצמו שרי.
וכתב עוד: 'ואין לומר שהכא מיירי כשהאב אינו בן תורה, דהא אמרינן התם (דף נט ע"א) שרבין חסידא הלך לקדש אשה לבנו, וכתבו התוס' (ד"ה לקדושי) שלא שלחו, אלא שארצויי ארציה קמיה'.
וכתב שם מוח"ז שליט"א: 'ואולי יש לתרץ שבמקום מצוה, מותר לקבל את השירות מאביו, כיון שאביו מתרצה שבנו יקיים מצוה. וא"כ הכא נמי במשלוח מנות, אל ישלח את אביו, אלא יגיד לאביו שהוא גם צריך לשלוח, ואם האב יתרצה ישלחנו על ידו'.
אכן זהו דלא כדברי התורה לשמה, דהוא כתב דגם בדבר מצוה אסור, וכמו שהוכיח מגמ' קידושין הנ"ל דמיירי לגבי מצות קידושין. וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא.
אכן שוב העירני ידידי, הרה"ג רבי יהושע אייזנשטיין שליט"א, דאין כאן קושיא, משום דבאמת בנו של רבין חסידא לא חשיב שקיבל שירות מאביו הת"ח, דמה יעשה ואיך ימנע מאביו, הלא אביו הלך מעצמו וקידש לו אשה, והבן אין לו אפשרות שלא לקבל את השירות מאביו, דמה יעשה.
וא"כ הכל אתי שפיר, דבאמת יש את פסק השו"ע – דמותר לקבל שירות מאביו, ואם אביו ת"ח אין לו לקבל ממנו שירות. ורבין חסידא דקידש אשה לבנו – דכתבו התוס' דמיירי דארצויי ארציה, אין קושיא על בנו איך קיבל שירות מאביו (שהיה ת"ח) משום דלא חשיב שקיבל שירות מאביו, דרק אם קיבל בעצמו ונהנה ולוקח השירות מאביו – בזה הוא דחלשה דעתו, אבל כשהאב קידש אשה לבנו – לא שייך לומר כן[10].
ועכ"פ לגוף השאלה לשלוח את אביו למשלוח מנות, ראה בדרך שיחה (ח"א עמ' רפג) ששאל כן הגר"א מן שליט"א קמיה מרן הגר"ח זצוק"ל: 'מה הדין, אביו הולך למסור משלוח מנות בפורים עבור מצות עצמו, אם בנו יכול לשלחו גם עבורו, אם הדבר פוגם בכיבוד אב'. והשיבו: 'לא יעשה כן, אלא יגיד לאביו שצריך גם הוא למסור, וזה ארצויי קמיה'.
וכן ראיתי לידידי, הרה"ג רבי יעקב אהרן סקוצילס שליט"א, בספרו אהל יעקב (הל' כאו"א, סי' רמ אות שכ, עמ' קעה) שהביא מהגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א דגם למשלוח מנות, שהיא מצוה, אסור לשלוח את אביו, וכמו קידושין עצמם שמצוה הם [וכ"ה בספר ירושלים במועדיה (פורים, עמ' תיד)].
♦
והנה ראיתי להגאון רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א בספרו אמרי יעקב על חכמת אדם הל' ארץ ישראל (סי ב ס"ל, ביאורים ד"ה בלא רשות בעל העיסה, עמ' קנז) שכתב לדון בדברי התורה לשמה הנ"ל, וזה לשונו: 'אמנם לענ"ד לולי דבריו היה נ"ל דיש לחלק בין שליחות דקידושין ובין הפרשת חלה, וטעם החילוק י"ל דאף שקידושין הוי מעשה מצוה, אבל סוף סוף יש בו גם הנאה עצמית שקונה לעצמו אשה, והרי גם מי שאינו רוצה לקיים מצוה מ"מ נושא אשה, וממילא יש בו מעט זילותא ששולח אביו לקנות לו אשה. משא"כ הפרשת חלה דהוי מעשה שכולו מצוה ואין בו שום הנאה עצמית, בזה אפשר שאין בו זילותא במה ששולח אביו לקיים מצות הבורא בדבר שכולו עבודת השם.
ומדין הקידושין שהביא התורה לשמה אפשר ללמוד רק מצות הדומין לקידושין ממש, והיינו כגון מי שרוצה לקנות בית בא"י דאף שיש בו מצוה ודוחה איסור אמירה לנכרי בשבת מפני מצות ישוב א"י (כדאיתא בגיטין דף ח' ואו"ח סי' שו סי"א), מ"מ אין לשלוח אביו כדי לקנותו, דסוף סוף יש בו גם הנאה עצמית שקונה לו בית, אבל הפרשת חלה שנעשית רק לשם מצוה ואין בו טירחא יתירה אפשר דלית בה זילותא, ואף שעי"ז גורם להתיר עיסתו – מ"מ אינו דומה לקידושין'.
ועוד כתב: 'א"נ יש לחלק ולומר, דשאני קידושי אשה שהיא הנאה בלעדית של הבן השולח, ולכן יש בו זילותא בשליחות אביו, משא"כ בהפרשת חלה או תרו"מ שם יכול גם האב ליהנות מהעיסה והפירות, ועל כן י"ל דאין בו זילותא כ"כ וצ"ע.
אמנם גם לדברי התורה לשמה מסתברא שרשאי לכבד אביו בסוגי מצות הנחשבים בעיני העולם לכיבוד, וכגון בקביעת מזוזה ושאר כיבודי מצוה שנחשבים לכיבוד, ואדרבה בזה מראה שמחשיבו ומייקרו.
אולם איכא לעיונא לפ"מ שכתב בשו"ת כתב סופר (יו"ד סי' קכא, וכ"ה דעת הכו"פ סי' כח והמקנה קידושין כ"ט) דאין ליתן מצוה לאחר בדרך כיבוד ורק בדרך שליחות ע"ש באריכות, ומסיק בזה"ל בהא נחתינן וסלקינן דמילה וכיסוי הדם אפשר בשליחות כמו בכל מצוה שבתורה, והיינו כשממנה אותו להיות שלוחו, אבל לא כשמכבדו ומהנהו דאז המצוה של האחר העושה והמקיים עכ"ל, ולפ"ז לשיטת התורה לשמה צ"ע אי שרי ליתן מצות מילה לאביו, דהרי מצד אחד צריך לעשותו שליח דוקא ולא בדרך כיבוד, ומאידך מצינו שיש בו ענין של כבוד וכמ"ש התבואות שור (סי' כח סקי"ד) דהמכובד לעשות מצוה זו הוא שמח ומחזיק טובה למכבדו ע"ש, ומסתברא דגם לשיטת התורה לשמה שרי לעשותו שליח, דכיון שהוא דבר שהעולם מתכבדים בשליחות זה, דנחשב להם ליקר ותפארת – שוב לא שייך לומר שיש בו זילותא וחציפות, כנלענ"ד', עכ"ד.
♦
יא. אם מותר לבן לשלוח את אביו למכור את חמצו
והנה מוח"ז שליט"א בחשוקי חמד (קידושין, עמ' תצה) כתב שם: 'ולגבי מכירת חמץ שהבן ממנה את אביו לשליח לא קשה מכמה טעמים, דאפשר לומר שאין כאן שליחות מסויימת לבן דוקא, שהרי הוא שליח של כל בני העיר, ועוד י"ל כמו שכתב באפרקסתא דעניא (ח"א סי' קעח) לגבי הרשאה, שמותר לעשות אביו שליח, מפני שהמורשה מצוה קעביד להציל העשוק מיד עושק, וכתב הספר חסידים דלדבר מצוה מותר להקיץ את אביו, ובכל כה"ג אמרו חז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) רצונו של אדם זהו כבודו, יעו"ש, וה"ה בענין חמץ', עכ"ד.ובהערות שם (הערה י) ציין לדברי הפנים יפות (בראשית פכ"ד) שדן איך אאע"ה שלח את אליעזר לקדש אשה ליצחק בנו, דהרי יצחק גדול היה וע"כ דאברהם היה שלוחו של יצחק, ואיך א"כ לא חששו לחציפות.
ובאמת בענין זה של מכירת חמץ ע"י האב, וכגון בבני הרב דמתא, שרוצים למכור החמץ ע"י אביהם כמו כל בני העיר או הקהילה, שמעתי מידידי, הרה"ג רבי שמעון ויסברג שליט"א, שנסתפקו בזה בבית הוראה שערי ההוראה של הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א, האם יכולים בניו לשלוח את אביהם למכור את חמצם. ואמר הגרש"א שטרן שליט"א דלא גרע מ'ארצויי ארציה קמיה', והכ"נ כיון שאין בזה טירחא יתירה דהאב מעצמו עומד למכור החמץ, דהנוסח הוא אותו נוסח והקניינים אותם קניינים- וא"כ בכה"ג איב"ז חשש (דרק באופן שצריך לקחת כסף ולילך לאשה, שמוסיף בזה פעולה יתירה). וגם באופן דהאב-הרב הוא ממלא השטרות במיוחד עבור בנו – אך כל מה שעושה כן הוא לצורך עצמו, שלא יהא תקלות, וזה לצרכו, ולא חשיב שמטריחו, וא"כ באופן זה אין חשש.
ואמר עוד הגרש"א שטרן שליט"א בעובדא דהקהילות יעקב זצ"ל ובנו מרן הגר"ח זצ"ל – דבסתם אדם יש לאב שמחה גדולה, ורק באדם גדול כמרן זצ"ל, לרום מעלתו, שצדיקים הקב"ה מדקדק עמם בחוט השערה – לכן היה כנ"ל, אבל בסתם אדם – זו שמחת האב שהבן מוציא ספר, א"צ להקפיד בזה.
וכעת מצאתי במכתבו של הגאון הגדול רבי יוסף ליברמן שליט"א לידידי הגר"ג רבינוביץ שליט"א (נדפס בספר אהל יעקב, דיני ליל הסדר, עמ' רז), ושם כתב בתוה"ד לדון בשאלה זו: 'ויצא בני [הג"ר יקותיאל] שליט"א לדון בדבר חדש, באב שהוא רב שעל ידו מוכרים החמץ לפני פסח, אם ראוי לבן למכור אצלו החמץ, כיון שהוא מתורת שליחות, שעושהו שליח [לשוות את הבי"ד שליח] למכור לנכרי, וכתב דלא נהגו עלמא כן, ופוק חזי מאי עמא דבר, שלא עלה על דעת מישהו לפקפק על זה.
וי"ל, דלא מיבעי אם אביו הוא רב העוסק במכירת חמץ, אלא אפי' הוא שמש, כמו שבכמה מקומות השמש נעשה שליח לזה, אין זה בכלל לא חציף וכו', דאביו במלאכתו עוסק, כמו אם אביו ממונה על הפרשת תרו"מ, או שמנקה את ביהכ"נ וגם מקום בנו, והוספת שם בנו לרשימת מוכרי החמץ נכלל במלאכתו, בפרט אם אביו רב, ה"ז בגדר כיבוד למכור אצלו החמץ וכו".
♦
יב. אם מותר לאב למזוג לבנו כוס בליל הסדר
והנה עוד ספק מענין לקבל שירות מאביו בדבר מצוה, חקר ידידי, הרב הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א (בעמח"ס גם אני אודך ושא"ס), ועורר שאלה נפלאה, דהא הרמ"א כתב (או"ח סי' תעג ס"ז) דבליל הסדר לא ימזוג בעל הבית את הכוס לעצמו, אלא אחר ימזוג לו דרך חירות. ונסתפק אם מותר לאב למזוג הכוס לבנו היושב עמו בליל הסדר, או דלמא אסור לבנו לקבל שירות זה מאביו, דהוי בזיון ופגם בכיבוד אב ואם.ובספר אהל יעקב (דיני ליל הסדר, עמ' רז) נדפס תשובה שהשיב הגאון הגדול רבי יוסף ליברמן שליט"א לידידי הנ"ל, וכתב דפשוט דאסור, ואפי' אם ירצה האב בעצמו למזוג לבנו צריך הבן למנוע זאת מאביו שלא ימזוג לו. וביאר הדבר, דהרי לשון השו"ע שאחר ימזוג לו 'שיהא לו כמשרתו', כלומר כדרך חירות ושררות, וא"כ פשיטא דאין לאב להיות כמשרת לבנו, דזה הוא גוף האיסור. וכתב שם דאם האב לא שם לב, ומזג לבנו, יכול הבן לתקן משגה זה, וישפוך את היין בחזרה לבקבוק, וימזוג לעצמו, ויאמר לאביו בדרך כבוד 'חלילה שתשרת אותי אפי' למזיגת הכוס'. אך אין מחוייב בזה, כיון שהאב עשה דרך מצוה, ולא בכוונה לבזות את עצמו, יעו"ש בכל דבריו [ושוב נדפס בשו"ת משנת יוסף (ח"ו סי' צט)].
אך הגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א (רב שכונת גילה, ירושלים. שם עמ' ריא) כתב דאין בזה איסור מדינא, יעו"ש. אך בספר אהל יעקב לידידי, הגרי"א סקוצילס שליט"א (הל' כאו"א, סי' רמ אות שכא, עמ' קעו), כתב שהגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א השיבו דאסור.
♦
יג. כשמבקש הבן מאביו מחמת אילוץ
והנה ראיתי למוח"ז מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א בחשוקי חמד קידושין (מה, ב עמ' תצג) שנשאל בחתן שגמגם מרוב התרגשות, ולא הצליח להוציא מפיו תיבות 'הרי את מקודשת לי וכו", האם מותר לו למנות את אביו כשליח במקומו, לומר את הנוסח במקומו. והביא שם דברי הגמ' בקידושין הנ"ל, וכתב דהיה מקום לומר דכל דברי הגמ' הם כשהבן מתפנק ומסרב לטרוח ומטיל את צרכיו על אביו, אבל כאשר נאלץ הבן לעשות כן מחמת הבושה הגדולה מהגמגום – לית לן בה.וכתב ע"ז: 'וקצת ראיה לדבר, מזה שנוהגים בנים למכור חמצם בערב פסח לנכרי על ידי אביהם הרבנים, והרי הרב שלוחו של המוכר, וכי נאמר דלא חציף איניש לעשות זאת? התשובה היא כשהשליחות נעשית לא מתוך פריקת עול הטירחה, אלא משום שהרב יודע את דרכי הקנינים לנכרי, בכה"ג אין כאן חוצפה כלפי אביו, וכך בעניננו', ע"כ.
וכן כששאלתי קמיה הגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א הסכים ואמר דיתכן דכשנאלץ הבן לשלוח את אביו מחוסר ברירה (כגון שחולה ואין אחר שיעזרנו) – הדבר קל יותר.
אכן מוח"ז שליט"א כתב שם, דמדברי רבינו היעב"ץ משמע לא כן, דהקשה שם מהא דאשכחן דשכם בן חמור אמר לאביו 'קח לי את הילדה הזאת לאשה' (בראשית לד, ד), ותירץ דגויים יש להם עזות פנים. וכן משמשון שאמר לאביו 'ועתה קחו אותה לי לאשה' (שופטים יד, ב) אין ראיה לפי שאף הוא העיז פניו שלקח מבנות פלשתים אשה[11].
וכתב שם מוח"ז שליט"א: 'ולכאורה שכם נאלץ לבקש מאביו כי הוא היה נשיא העיר, ולו יש סיכויים שישמעו, ולא לשכם הצעיר, וכך יתכן שהיה בשמשון'. והביא שם דבחכמת שלמה (ב"ב צא, ב) כתב שאמו של שמשון שמה 'הצלולפנית' והיא נזכרת בדברי הימים בסוף יחס יהודה, וכנראה שהיתה מפורסמת ביחוסה ולכן ביקש שמשון ממנה, כי דבריו היו נשמעים. וסיים: 'וא"כ חזינן שאף כשיש צורך שדוקא האב ימצא את הכלה, אין לעשותו שליח, ואם כן לכאורה אף בעניננו כן, אין ראוי לעשות את האבא שליח'.
ושוב הביא שם דבספר בני דוד (פכ"ד מהל' אישות הי"ח) כתב דהאידנא ליכא למימא לא חציף איניש לשויי לאביו שליח, לפי שכולם מקדשין ע"י אביהם, ואדרבה אם מקדשין ע"י אחרים חוצפא יסגי, אך כתב דמדברי כל הפוסקים משמע דדין זה נאמר אף בזמן הזה.
וכ"כ מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל בחוט שני (שבסוף הל' יו"ט וחוה"מ, עמ' שטז, אות ו): 'האיסור לבן או לבת לקבל איזה שירות מאביו הת"ח, נראה שהוא דוקא כאשר הבן יכול להסתדר לבדו בענין זה, כגון שהבן יכול להכין לעצמו כוס תה, ואביו החכם מגיש ומשרת אותו, בזה אמרינן דחלשיה דעתיה בזה שמשרת את בנו. אבל בדברים שאין הבן יכול להסתדר בעצמו, ואין אחר שיכול לעשותו כמו שעושה את זה האב, וכגון שהבן חולה וכיוצ"ב מותר לבן לקבל שירות זה מאביו החכם, כיון דבכה"ג דהאב מרחם על בנו ושמח במצבו זה לעזור לו וליכא חלישות הדעת לאביו. אבל כשהבן יכול ליקח בעצמו דאז נראה שהאב החכם משרת את בנו, יש בזה חלישות הדעת.
ולכן אם הבן יכול לקשור לעצמו קשר של תפילין, או לאגוד לעצמו את הלולב, אסור לבן לקבל מאביו החכם זאת, אך אם הבן אינו יכול לעשות זאת בעצמו – ואין אחר שיכול לעשות זאת כמו האב – מותר לבן לקבל זאת מאביו הת"ח. וכן אם הבן צריך להסתפר ואין הבן יכול לעשות זאת בעצמו כמו שאביו עושה זה, מותר לקבל שירות זה מאביו', ע"כ.
וכן מצאתי כעת למוח"ז שליט"א [בסוף ספר אבני זכרון, למו"ח הגרא"י זילברשטיין שליט"א, עמ' שכ, אות לב] שכתב: 'חולה שאביו הבן תורה עומד ליד מיטת חליו ורוצה להגיש לו צרכיו, נ"ל שמותר לקבל ממנו', ע"כ. וכתב שם דכיון דהבן חולה ומצוות חסד יש לרפאותו, והוא זקוק לכך, אין מקום לחלישות הדעת.
♦
יד. ארצויי ארצי קמיה – שרי
ולכן כתב שם דהעצה היא שהבן לא ימנה את האבא לשליח, אלא רק יעשה ארצויי ארציי קמיה. והביא מש"כ בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אה"ע סי' מג) בתו"ד דבן האומר 'כל העושה רצוני, יקדשנה לי' – האב בכלל דבריו, ויכול לעשות רצון הבן, ואין בזה חוצפה מפני שלא מטעם שליחות הוא אלא מדין זכיה, דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה – זכות הוא לו, והאב זוכה לו שלא בפניו, וא"צ שיהא הוא שלוחו דס"ל דזכיה מדין שליחות, ולמה ימנע האב מלזכות לו כשאר כל אדם. ועוד, דכיון דכי אמר הכי 'כל העושה רצוני יקדשנה' אין בעצם האמירה חוצפה, א"כ למה לא יהא האב בכלל, הרי המתיקה בפיו בענין שלא יחשב לו לעזות. והכ"נ יאמר בלשון של ריצוי והאב יקדשנה מעצמו.והנה מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל בחוט שני הל' כאו"א (שבסוף הל' יו"ט וחוה"מ, עמ' שיח) כתב: 'וכאמור בגמ' שאם הבן אינו מבקש מאביו איזה שירות ולא עושהו שליח, אלא רק מגלה הבן את דעתו שכך רצונו לעשות והאב שאינו ת"ח מעצמו נעשה לו שליח מאליו – מותר. וה"ה כשאומר לו דרך רמז ואביו שאינו ת"ח נתרצה לו מעצמו לעשות זאת – הרי מותר, וכמ"ש בספר חסידים וכו'... אבל באב ת"ח אסור לבן לקבל הימנו שירות, אף כשהאב נתרצה מעצמו לעשות זאת לאבנו, וכמו שאמרו בגמ' שאף שר' יעקב לא ביקש כלל זאת מאביו – אסור לקבל כיון דבן תורה הוא חלשה דעתיה. ואם האב הת"ח מקפיד בדבר שבנו יקבל הימנו שירות זה – כבר נתבאר לעיל שנחלקו בזה הפוסקים אם מותר לבן לקבל הימנו', עכ"ד.
והנה מוח"ז שליט"א (חשוקי חמד מגילה שם) הביא, וכן הוא בדרך שיחה שם [וכן הוא בספר מנחת תודה, עמ' קז], מה שסיפר גיסו מרן הגר"ח זצוק"ל: 'כשהדפסתי פירוש 'השם אורחותיו' על ספר 'אורחות חיים', הייתי מגיהו והוצרכתי לשלחו לדפוס, אבא ז"ל נכנס אלי, חליתי ושכבתי עם חום, וסיפר לי שהולך עתה לדפוס עם הגהותיו על ספר שלו, אמרתי לו כי גם לי יש הגהות, ואמר לי שאמסרם לו. מסרתי לו, וזמן ההדפסה של ספר זה ארך כמה שנים, זמן לא שגרתי, אמר לי אבא זצ"ל: יודע אתה מדוע ארך זמן זה כה רב? כי מסרת אותם לי! שאלתיו הרי לא שלחתי אותו למסור, רק אמרתי שגם לי יש הגהות, ענה לי אבא: בכל זאת לא היית צריך לשלוח על ידי!', ע"כ.
וצ"ב בזה דאם מדינא שרי, למה היה לו להחמיר, דליכא למימר ד'ארצויי ארציה קמיה' הוא רק קולא ובדיעבד, אבל לכתחילה יחמיר הבן שלא לעשות כן, דהא להדיא מצינו בתוס' בקידושין (נט, א) דרבין חסידא קידש אשה לבנו וכתבו התוס' דהיה באופן דארצויי ארציה, וכי אמוראים קדושי עליון עשו בדיעבד, וע"כ דהוא לכתחילה.
אלא נראה לבאר כוונת הקה"י זצ"ל דכיון שידע הלכה זו שאם האב בן תורה אין לבן לקבל ממנו, ואשר על כן באביו יודע הלכה זו אסור לבן לקבל ממנו [דאם נימא דבן תורה היינו סתם ת"ח, הוא דוחק לומר שהקה"י אמר ע"ע שת"ח הוא. אך למשנ"ת לעיל (אות ה) דהכוונה שיודע האב הלכה זו, א"כ שפיר נתכוין הקה"י לומר לו דכיון דאביו בן תורה שיודע הלכה זו אין ליקח ממנו, לכן לא היה לו לשולחו], ודו"ק [כן שמעתי לבאר מידידי הרה"ג רבי יהושע אייזנשטיין שליט"א].
וראה לקמן (אות כה) בדברי מוח"ז מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א דהקהילות יעקב שאני, שהיה גדול הדור, וכעי"ז אמר הגרש"א שטרן שליט"א (עי' לעיל אות יג).
♦
טו. אם מותר לבקש מאביו הנמצא בחו"ל שיביא לו חבילה
והנה בספר וישמע משה (ח"ב עמ' רט) שאל הרה"ג רבי משה פריד שליט"א קמיה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: 'שאלתי, מה הדין כשאני צריך חבילה מחוץ לארץ, ואבי נמצא כעת בחוץ לארץ, האם מותר לבקש מאבי להביא החבילה לארץ ישראל. והשיב דכשיש חשש שדבר זה יפגע בכבודו, כגון שאינו משהו שיוסיף לו כבוד או הנאה וכדומה, רק שמטריח אותו טירחא בעלמא, אין לו לבקש הטובה מאביו'.ושוב שאל עוד: 'האם מותר לרמוז לו שאני צריך את החבילה, והוא יבין מעצמו ויביא לי החבילה', והשיבו דלרמוז אין איסור.
והנה שאלתי קמיה מוח"ז מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א האם צריך להוציא כסף על משלוח מחו"ל לא"י כדי לא לבקש מאביו, או דלמא כיבוד אב משל אב ולא משל בן, ועד כמה[12]. וכתב לי מוח"ז שליט"א בזה הלשון: 'הכל לפי הענין, אם הבן מבקש מאביו שיביא לו ספרי קודש, אין בזה בזיון וחוצפה כי אם כבוד ותהלה, וכל אב יתברך בשליחות כזו. אולם אם הבן רוצה לשלוח תוצרת חקלאית ע"י אביו, כגון ביצים או עופות, ואביו אדם נכבד, אל ישלח דרך אביו אם הוא ת"ח.
ומגיסי שר התורה שמעתי שאביו בעל הקהלות יעקב הלך למדפיס כדי להעלות על הדפוס ספרו, ובקש מאביו שגם יקח עמו ספר שלו, ונענש שהדפסת הספר נדחה בזמן רב, ולכן הכל לפי הענין', עכ"ל מוח"ז שליט"א.
ובספר דרך שיחה (ח"א עמ' רפו) שאל הגר"א מן שליט"א קמיה מרן הגר"ח זצוק"ל: 'בן השולח את אביו להביא אוכל לאבי אביו, מהו', והשיבו: 'זה אסור, אף שזה עבור אבי אביו[13], רק שיעשה ארצויי ארצי קמיה', ע"כ.
אך יש להדגיש דארצויי ארציה לא יועיל כשאביו ת"ח, רק אולי באופן שאביו יקפיד מאד אם לא יקבל ממנו, ותלוי במה שנתבאר לעיל.
ולמעשה ההיתר של ארצויי ארציה זהו ההיתר והקולא, וכמו שכתב בספר מורא הורים וכבודם (פ"ג, סעיפים לג, לד, לה) בשם הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שמותר לבן לבקש מאמו שתתקן לו את הבגד בצורה 'אמא, תראי שהבגד נקרע' או 'הבגד אינו נקי', בצורה של ארצויי ארציה קמיה. וראה להלן בסוף המאמר עוד בכ"ז.
♦
טז. שליחת מכתב בדואר כשאביו הדוור באותו מקום
והנה עוד דן מוח"ז שליט"א בחשוקי חמד ב"ק (קיא, ב עמ' תקפז) האם מותר לאדם לשלוח מכתב בדואר, כאשר אביו הוא הדוור של האיזור, ויצטרך על ידי כך לטרוח ללכת לקצה העיר במיוחד עבור מסירת מכתב זה, ובפרט כשהמכתב רשום, ויצטרך האב לעלות ולטפס על מדרגות רבות.וכתב שם מוח"ז שליט"א: 'לא חציף איניש נאמר רק כשממנה את אביו להיות שליח שלו, אבל מסירת מכתב לרשות הדואר, אין בו זלזול באב, כי האב אח"כ מבצע את שליחות רשות הדואר, ולא את שליחות הבן, ולכן אין כאן זלזול. ומה שלמעשה מטריח את אביו, אין בזה זלזול. אך בכל זאת אם הבן יחליט לשלוח אדם פרטי למסור את המכתב, ועי"כ ימנע מלהטריח את אביו, חסיד מדקדק על מעשיו יקרא לו'.
וכנראה סברתו היא דאם אינו מבקשו להדיא ושולחו במפורש, אין בזה משום 'לא חציף', ודמיא לארצויי ארציה שהאב עושה כן מעצמו. רק לפי"ז יצא דאם האב הוא ת"ח – אז לא יקבל הבן את השירות, וכדברי השו"ע. אך בד"כ לא משכח"ל שאביו ת"ח יהא דוור, ודו"ק.
וסיים שם מוח"ז שליט"א: 'אמנם השאלה הנ"ל תגדל שבעתיים באדם הרוצה לקנות פירות וירקות בחנות מסוימת, ואביו הוא המוביל ללקוחות הביתה את סחורתם, האם מותר לבן לקנות בחנות זו, כאשר אביו הוא זה שיוביל את הפירות והירקות לבית הבן, ונראה כסבל המשרת את בנו. ויעוין מש"כ בחשוקי חמד עמ"ס מגילה (דף טז ע"ב) בענין לשלוח משלוח מנות על ידי אביו'.
♦
יז. בן שאביו מסיעו לשיעורים – האם הדבר מותר?
ועוד נשאל מוח"ז שליט"א בחשוקי חמד עמ"ס בכורות (ס, א עמ' תרסד) באברך ת"ח, שצריך להגיע להרבה מקומות למסור שיעורים, ומכיון שאין לו רשיון למכונית, מסיע אותו אביו לכל המקומות. ונסתפק הבן אי שפיר למיעבד הכי. והביא שם את הגמ' בקדושין הנ"ל, ודברי השו"ע הנ"ל דמותר לבן לקבל שירות מאביו אא"כ האב בן תורה דאז אסור, וגם שם הקשה כנ"ל איך מותר לקבל קידושין מהאב כשהוא ת"ח (עפ"ד השו"ע הנ"ל), ושוב כתב שם דאולי במקום מצוה מותר לקבל השירות מאביו, כיון שאביו מתרצה שבנו יקיים את המצווה.וסיים: 'ואם כן אף בעניננו אם האב מעצמו התרצה בכך, מותר לבן להסכים שהאב יסיעו, דהא יש כאן מצוה רבה של לימוד תורה. ויתכן שמותר אפילו לבן לבקש מאביו שיסיעו [כשהאב אינו תלמיד חכם], ואין בזה משום בזיון, כי להיות נהג לבן המרביץ תורה ברבים זוהי גדולה וכבוד גם לאב, כי כולם יאמרו: 'אשרי יולדתו'! [ויעוין במסכת בכורות דף ס ע"א אמר רב נחמן בר יצחק זכאי אימיה דרב הונא בר סחורה דשני ליה שמעתא בריגלא כשמעתיה. ופרש"י: כלומר זכתה אמו של רב הונא בר סחורה, שילדה בן כמותו, שידע לתרץ לרבא שמועתו בתוך הדרשא ותרצה לו, בשיטת שמועתו]. כמו כן להסיע בן שהוא מרביץ תורה, וכל אחד היה מתפאר בבן כזה, אין לך כיבוד אב גדול מזה, ולכן מותר, משא"כ להיות שליח לקידושין, שאין בזה מעלה מיוחדת וכבוד מיוחד, בכה"ג לא חציף איניש. וגם ר' טרפון הרשה לאמו לשתות המים שרוחץ בו רגליו, וצ"ע', עכ"ד מוח"ז שליט"א[14].
ושוב ראיתי בחוט שני הל' כאו"א (שבסוף הל' יו"ט וחוה"מ, עמ' שיח) שכתב מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל בזה"ל: 'וכן אם יש לאביו רכב, אסור לבקשו תיקח אותי למקום פלוני, שהרי עושה אותו שליח, ואין האב נהג ומשרת של בנו, אא"כ האב נוסע לצרכיו לאותו מקום, ואינו מאריך את הנסיעה עבור בנו, וכנ"ל', עכ"ד.
יח. אם מותר לבקש מאמו וחמיו שליחות
והנה יש שהביאו (ראה גליון עלים לתרופה גליון תרצ, פ' וירא תש"ע, מדור עלי אורח להגר"ש גראס שליט"א[15]) מה שכתב רבינו אליהו מזרחי זצוק"ל בשו"ת הרא"ם (ח"א סי' יט) דכל דברי הגמ' דלא חציף איניש לשווי לאבוה שליח הוא לאבוה דווקא, אבל לאמו – חציף וחציף. אכן, המעיין בדבריו יראה שאין כוונתו לדינא, דשרי לבקש מאמו, אלא רק שבמציאות דרך העולם כן להתחצף לאמו ולשלחם לשליחות, משא"כ מאביו שירא ממנו טפי.וזה לשון הרא"ם שם: 'עוד כתב, שאפילו באבי המשדך מוכח בגמרא דלא חיישינן דלמא שליח שוייה הבן לאב, דלא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח, לא דק הלשון, דמלשון אפי' באבי המשדך דנקט משמע וכל שכן באם המשדך, ואין הדבר כן דגבי אב הוא דאמרינן דלא חציף איניש כו', אבל לגבי האם חציף וחציף, מפני שהבן אצל האם הוא רגיל לעשות זה'.
והוסיף עוד: 'שכן אמרו בתורת כהנים [לפנינו הוא בבבלי בקידושין ל, ב], גבי איש אמו ואביו תיראו, כאן הקדים אם לאב – לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו, ובכבוד הקדים אב לאם לפי שהבן מכבד את האם יותר מאביו, לפי שהאם משדלתו בדברים. והנה עינינו הרואות בזמנינו זה שהבנים בוטחים בענייני ארוסותיהם לגלות סודותיהם לאמותיהם ולא לאבותיהם, ומה שיש להם לשלוח בדרך סוד לארוסותיהם הכל הוא על ידי אמותיהם, ומי יחלוק על המוחש', עכ"ל.
והביאו דבריו היד מלאכי (כלל אות ל', אות שע), ובכנסת הגדולה (הל' קידושין, סי' לה סקט"ו), וע"ע במחנה אפרים (הל' אישות סי' ד, ד"ה אמנם אשקוטה ואביטה) מש"כ בדבריו[16]. ועכ"פ, היוצא מדבריו לכאו' רק דדרך העולם להחציף לאמו, אבל ע"פ האמת אין היתר לבקש מאמו דבר שליחות, וכן נראה מסתימת כל הפוסקים שלא חילקו בזה [וראה בחוט שני (הו"ד להלן בסוף המאמר) שהביא את כל פרטי הדינים לבקש מהוריו, והביא כן לגבי אביו ואמו]. ובפרט דאם גילתה התורה והקדימה יראת אם מאב, א"כ אדרבה יהא חמור ולא יוכל לשלוח שליח את אמו.
אכן באמת יש להוכיח דמותר לבקש מעשה שליחות מאמו, דהרי כשעשתה היא מעשה שירות לבנה – מבואר להדיא בגמ' בקידושין הנ"ל 'מאמך תקבל', אז א"כ הכ"נ דיהא שרי לבקשה מעשה שליחות (כ"כ להוכיח בקובץ הישר והטוב ח"ו עמ' שה). אך באמת אין ראיה, דכל דברי הגמ' לקבל מהאם – הוא לקבל שירות, ולקבל שירות מותר גם מהאב (כשאינו ת"ח). אבל לבקש שליחות – בזה אמרינן דלא חציף איניש ואסור גם מהאמא, ופשוט.
♦
ולמעשה, בספר כבוד אב ואם כהלכתו (פי"א) מביא שכל דבר שהרגילות היא שהאב או האם עושים לבניהם, כגון הכנת מאכלים וכיבוס הבגדים – (שדבר זה מצוי בעיקר באם) – מותר לבן לומר בלשון 'האם רצונכם לעשות לי כך וכך', כדי שייחשב עי"ז שעושים מחמת רצונם, אבל לדרוש מהם ממש אסור. וכ"כ בספר יחי עזרא (סעי' כו) בשם מרן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שיאמר להם 'נקרע בגדי' או 'אפשר לאכול', וכן בספר בן חכם (אות קד) הביא ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיאמר להם בלשון 'האם רצונכם לעשות כך וכך עבורי'.
וכן הובא בספר מורא הורים וכבודם (פ"ג סעי' לה) בשם מרן הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, שבן הרוצה לבקש מאמו שתשמור על ילדיו, לא יאמר לה בלשון 'תשמרי על הילדים', אלא אם לוקח את הילדים לביתה יאמר לה: 'אנו הולכים למקום פלוני, הבאנו את הילדים'. ואם רוצה שאמו תבוא לביתו לשמור על הילדים, יאמר לה: 'אנו הולכים למקום פלוני, אם תוכלי לבוא אלינו'. וכן הביא בספר הנ"ל ממרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה, דמסתבר דמותר לבקש מאמו שתכבס עבורו וכדומה, שהרי האמא רוצה שהבן יבקש ממנה מה שחסר לו. וכן הביא בספר אוצר כבוד אב ואם (עמ' תל) בשם הגרח"פ שיינברג זצ"ל שאחר שהרגילות כיום שהאם עושה צרכי בנה, בפרנסה ובמזון – אין בזה גנאי אם מודיע הבן לאם את רצונו.
ובס' נזר ים (עמ' רעד, הע' רמב) הביא מש"כ הפתחי תשובה (חו"מ סי' רמו סק"ג) בשם החוות יאיר (סי' קלד) דלא נחשדו ישראל שישתמש אדם עם אמו כמו שפחה, ואפי' סייעה עמו בגידול בנים וכביסה וטוויה ותיקון תפירות בגדי הבנים, אין לומר שזה עבור המזונות, רק כך דרך נשים זקנות לעשות בבית שהמה שם, אף שאוכלת משל עצמה וכו', יעו"ש.
♦
ועוד יש להסתפק לגבי 'חמיו' דחייב אדם בכבוד חמיו, אם מותר לשולחו לשליחות. והנה בש"ך מבואר (יו"ד סי' רמ ס"ק כב) דגדר כבודו הוא כמו שאר זקנים וחשובים, וא"כ לכאורה ודאי דמותר לשולחו שליחות. והסכים עמדי הגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א דבחמיו מותר (ואמר עוד דגם באמו אסור). [אכן אם חמיו 'בן תורה', יהא אסור לקבל ממנו כמו שאסור לקבל מאביו בן תורה, דחלשה דעתיה, וכמו שביארנו לעיל (אות ג) דהוא מדין כבוד התורה ולא מדין כיבוד אב, וצ"ע].
♦
יט. לשלוח את אביו לאבי אביו
הנה לעיל (אות יז) הבאנו שנשאל מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה בבן השולח את אביו שיתן דבר לאבי אביו (לסבא), אם מותר, והשיב דזה אסור אף שזה לצורך אביו. אך כשהצעתי את הדברים קמיה הגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א אמר לי בתחילה דסו"ס הדבר נראה כבזיון שמשרת את אביו. אך אחר כמה חודשים, כשדיברתי בזה שוב עם הגרא"נ שליט"א, שוב אמר דיש לצדד בזה להיתר, דסו"ס כיון שהאב מקיים פה 'כיבוד אב' שמביא מאכל לאביו, א"כ אין בזיון בזה, דאמנם הבן הוא השולח את אביו לאבי אביו – אך האב לא נחשב כמקיים שליחות לבנו אלא כמקיים מצות כיבוד אב ואם לאביו, וצ"ע בזה למעשה.♦
כ. לקבל שירות מאביו שעושה כן לבקשת אשתו
והנה כמו כן נסתפקו בבי מדרשא, כשהאמא מבקשת מבעלה – האב, שיעשה שירות לבן [כגון שיקח דבר מאכל שהכינה, וימסור לבנה שיטעם מזה], האם מותר לבן לקבל כשאביו בן תורה. דהיה מקום לומר דכיון שהאמא היא זו שבקשה מהאב לעשות השליחות – אולי באופן זה אין חשש לבן לקבל.אכן יש מקום לומר דגם באופן זה יהא אסור, דלכאו' מה אכפת לן מי הצריך את האב לעשות, דהאיסור הוא לא לצוות את האב אלא גם כשעושה מעצמו החשש הוא דתחלש דעתו כשיקבל הבן השירות. וא"כ גם באופן שהבן יודע שהאמא צוותה לאב, סו"ס האב שירת את הבן, ומה אכפת לן המניע של האב.
אכן, כשהצעתי השאלה קמיה הגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבנצל שליט"א, אמר לי דיש לצדד דאם עושה כן לבקשת האם – אז אין כאן 'חלשה דעתיה' של האב, משום שהוא יודע שאשתו ביקשה, ולא חשיב שהוא משרת את בנו אלא שהוא משרת את אשתו, וע"כ מותר לבן לקבל מאביו באופן שאמו שלחה את אביו.
♦
כא. אב הבודק את בנו אם מקבל ממנו שירות – אי קעבר בלפנ"ע
והנה נסתפקתי באב שנתן שירות לבנו, משום שרצה לבדקו אם יקח ממנו הבן השירות או לא, והאב 'בן תורה', האם עבר האב בלפני עור או לא. ולכאורה זה תלוי בכל ספק לפנ"ע, אם המכשיל את חברו ויש ספק אם יכשל או לא, אם עובר בלפנ"ע, וידוע שנחלקו בזה רבותינו כבר [דבמשנ"ב (סי' קסג סקי"א) מבואר דאין עובר בלפנ"ע. אך החזו"א (שביעית סי' יב סק"ט) כתב דעובר משום דזה ספיקא דאורייתא]. וא"כ בנד"ד, דזה קרוב לודאי שיעבור ויקבל ממנו, דרוב בנ"א לא ידעינן לדין זה שאסור לבן לקבל מאביו כשהאב בן תורה, א"כ אסור לאב לנסות את בנו. ורק באופן שזה ספק השקול, יהא תלוי במחלוקת הנ"ל.♦
כב. אם מותר לבקש מאביו שישמור לו על חפץ
והנה ראיתי בספר גם אני אודך תשובות הגרח"ש הלוי סגל שליט"א (ח"ג סי' פג, עמ' ריב), ששאל ידידי, הרה"ג רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, דיש לחקור אם מותר לבקש מאביו שישמור לו על חפץ כשהאב יושב בלאו הכי באותו מקום, ורק צריך ליתן עיניו על החפץ לשומרו. ודן שם הגרח"ש סגל שליט"T דאולי יש מקום לומר דכיון דאביו שומר את הדבר בשב ואל תעשה, ולא נדרשת מאביו שום פעולה וטירחא – אולי הדבר קל יותר.ושאלתי כן קמיה הגאון הגדול רבי אביגדר הלוי נבצל שליט"א, ואמר דאפילו הכי הוא חוצפה לבקש מהאב ולהפכו לשומר (והרי מאדם גדול כמו רבו לא היה מבקש גם דבר כזה).
♦
כג. כשאביו כבר מגיש לו דבר – מה יעשה
הנה בספר דרך דרך שיחה (ח"א עמ' רפה) סיפר מרן הגר"ח קניבסקי זללה"ה: 'פעם אחת הגעתי מהישיבה הביתה, ואבא זצ"ל הגיש לי כוס תה, אמר לי החזו"א שלא אשתה משום דברי הגמרא הנ"ל'.וצ"ע במציאות שהאב מביא לבנו כוס, והבן אינו רוצה לשתות, ובד"כ יאמר האב מיד 'אני מוחל לך', דבגמ' נראה דלא מהני דסו"ס חלשא דעתיה (באב ת"ח), ומה יהא אם יאמר הבן לאביו דקיי"ל להלכה דבאביו ת"ח יש להקפיד, ויאמר לו האב 'אני אינני ת"ח', מה יעשה אז. דיתכן דהאב יפגע יותר אם לא ישתה הכוס. דאולי בכה"ג כן מותר לשתות.
ובאמת שוב מצאתי שכן היא דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בשו"ת וישמע משה (ח"ב עמ' רח): 'שאלתי, אב שמזג כוס שתיה לבנו, האם מותר לבן לשתותה, והשיב: שבדיעבד שהכוס כבר נמזגה מותר לבן לשתותה, כיון שהאב יהיה מרוצה מזה שהבן שותה את הכוס', ע"כ (ולא חילק בין אביו ת"ח או לא, ומשמע דבכל גווני יכול לשתות את הכוס. אך צ"ע מהגמ' הנ"ל).
ושוב הביא שם: 'סיפרתי לרב סיפור ידוע מהגה"ק בעל הקהילות יעקב הסטייפלר זי"ע שפעם מזג כוס שתיה לבנו הגאון המפו' הגר"ח [שליט"א] כאשר חזר מן הישיבה, והחזו"א שהיה נוכח בחדר פסק להגר"ח שלא לשתותו, הרב שמע את הסיפור, ואעפ"כ חזר דמותר לשתותו לאחר שכבר נמזג'.
ושוב הביא שם: 'יצויין שפעם הרחיב הרב בענין זה להגאון רבי בן ציון הכהן קוק שליט"א, וחילק, דכל הנידון אם מותר לשתותו או לא, שייך רק באופן כנ"ל שהאב מזג כוס משום כבודו של הבן, אבל מה שהאב מכין בביתו כוסות שתיה לילדים לפעמים לפני שהולכים לישון, ולפעמים בבוקר בעת שהולכים ללמוד וכדומה, לא שייכת שאלה זו כלל, דאינו מוזג משום כבודם של הבנים, רק משום דהוי חלק מעבודת הבית'.
אך הנה הפסק הנ"ל שהובא ממרן הגריש"א זצ"ל בספר וישמע משה הנ"ל דמותר לקחת בדיעבד כשהכוס מזוגה כבר, הוא צע"ג, דהא בגמ' להדיא מבואר דאע"פ שמזג לו האב – אמר לו 'מאבוך לא תקבל', וחזינן דאסור לקבל ולא אומרים שהאב יקפיד, וצ"ע.
ושאלתי כן קמיה מוח"ז מרן הגר"י זילברשטיין שליט"א וכתב לי 'הכל לפי הענין, הקהלות יעקב היה גדול הדור ורשכבה"ג לכן סבר החזו"א שאסור לקבל ממנו', עכ"ד.
ובחוט שני הל' כאו"א (שבסוף הל' יו"ט וחוה"מ, עמ' שטו) הובא ממרן הגר"נ קרליץ זצ"ל: 'באופנים שאסור לבן לקבל שירות מאביו הת"ח, נראה שאסור לבן להשתמש בשירות זה, כגון שאביו הגיש לפניו מאכל או משתה והאב הוא ת"ח, אסור לבן לאכול ולשתות מזה, דאף שאביו הגיש לו מ"מ חלשה דעתיה, וכמבואר בגמ' אף שאביו הכין והגיש לו אמרינן מאמך קביך ומאבוך לא תקבל', ע"כ.
הרי קמן שנחלקו הגריש"א והחזו"א ותלמידיו, דלהגריש"א מותר להשתמש, ולהחזו"א אסור. ואולי נחלקו בפלוגתת הר"ן והפר"ח אם כשהאב מקפיד מותר להשתמש או לא, דהר"ן התיר והפר"ח אסר, וצ"ע.
ובאמת בחוט שני שם (עמ' שטו) כתב להסתפק באביו חכם שמכין לבנו כוס שתיה ומצווהו לשתות, אם חייב לשתות או לא, דאם לא ישתה – הרי הוא סותר את דבריו, ואם ישתה – אז חלשה דעתו, ואם חלשה דעתו אז הציווי אינו ציווי – וממילא אי"ז סותר את דבריו. ובס' בית יהודה להגאון רבי יצחק בוגץ שליט"א (עמ' קב) העיר דמהר"ן מבואר דרק במקפיד יותר, ומוכח דבלא מקפיד ביותר אלא סתם מצווהו – לא ישמע לו.
וראה עוד בספר עורה כבודי (הל' כבוד אב ואם, עמ' סא) ששאל מקמיה הגר"א נבנצל שליט"א אם מותר לקבל כוס תה מאביו שהוא בן תורה, והשיב דלכאורה אסור.
♦
כד. כמה פרטים ודינים המצויים בקבלת שירות מאביו
ונביא בזה עוד כמה פסקים ממרן הגר"נ קרליץ זצ"ל בחוט שני שם (עמ' שטז, אות ה): 'מסתברא שכל הענין של חלשיה דעתיה, הוא דוקא כשהאב מכין ומגיש לבנו בפניו מאכל וכדו', בזה י"ל דכיון שהוא חכם ומכין לבנו אז יחל דעתיה, מפני שכאילו הוא משרת את בנו, כעבד המשרת את אדונו. אבל אם האב מכין לבנו את צרכי הבן שלא בפניו – כגון מכין לו מאכלים או קונה לו דברים הצריכים לבן שלא בפני הבן אין בזה חלישות הדעת, דלא נראה בזה כאילו הוא משרת לבנו'.עוד אמר שם (אות ח): 'כשאביו מוזג יין מכוס של קידוש לבני הבית, מותר לילדיו לקבל הימנו, דאין זה צורה של משמש ומשרת דרך עבדות אלא זה הכבוד שהאב נותן מכוס של ברכה לבני ביתו. וה"ה שמותר לקבל הימנו חלה מלחם משנה'.
עוד שם (עמ' שיח, אות ג): 'כשמסובין בשולחן, אסור לבקש מאימו, תביאי לי מלח מהצד השני של השולחן, אא"כ שואל 'האם יש מלח בקצה השולחן', ואם מתרצים אביו ואמו מעצמם להביא את המלח מותר לקבל מהם. ונראה שאף אם לא אומר בלשון ציווי אלא כנ"ל בדרך שאלה, וכוונתו שיביאו לו, הרי זה כאילו שולחם, ואסור'.
ועוד שם (אות ד): 'וכן אם יש לאביו רכב, אסור לבקשו תיקח אותי למקום פלוני, שהרי עושה אותו שליח, ואין האב נהג ומשרת של בנו, אא"כ האב נוסע לצרכיו לאותו מקום, ואינו מאריך את הנסיעה עבור בנו, וכנ"ל'.
עוד שם (אות ה): 'מותר לבן לבקש מאביו הת"ח שיברר לו שידוכים וכיוצ"ב, אם ידוע שאם לא יבקש הימנו ויבקש מאדם אחר – אזי אביו יפגע מכך שיחשוב אביו שאינו סומך עליו בזה'[17].
עוד שם (אות ז): 'לבקש מאביו שיתן לו הלוואה, או שיהיה ערב להלוואה עבור הבן, אין זה בכלל שירות האסור, דזה כמבקש עזרה מאביו, ואם מבקש באופן מכובד שמספר לאביו שהוא נצרך לזה, הרי זה מותר', ע"כ מהכרעות מרן הגרנ"ק זצ"ל.
♦
כה. מקילים על סמך דברי הספר חסידים
ובאמת כששאלתי קמיה הגאון רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א כמה שאלות בעניינים אלו של קבלת שירות מאביו, השיבני בזה הלשון: 'ראוי להקדים דברי ס' חסידים (סי' תקסב) שכתב וז"ל: אם רואה הבן שהאב יותר שמח שיאמר לו הבן תעשה זה כגון אם הבן הולך יחידי בלילה והאב צעור על זה, והאב שמח שיאמר לו הבן תלך עמי, אז יאמר הבן לאביו אם תחפוץ תלך עמי וכל כיוצא בו וכו' עכ"ל, ולפ"ז מצאנו היתר לכמה וכמה דברים כשיודע הבן שהאב יעשהו ברצון רב ואדרבה ישמח בזה, וכמדומה דכן הוא המנהג בכמה וכמה ענינים שמבקשים מהאם שתעשה עבור בנה כמו כיבוס וגיהוץ ובישול וכו' וכו'. וע"ע מש"כ בשו"ת אמרי יעקב ח"ב סי' פ"ב באם האב הוא בן תורה, אולם שם מיירי שהבן אינו אומר כלום רק האב עושה הדבר מדעת עצמו ע"ש', עכ"ד. וכמו"כ הראני שהאריך בכל ענין זה בספרו שו"ת אמרי יעקב (ח"ב סי' פב), יעו"ש ות"נ.♦
כו. דברי חיזוק – בכבוד ומורא האב, מהגר"א שלזינגר שליט"א
והנה כשהצעתי קמיה הגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א (רב שכונת גילה בירושלים עיה"ק) כמה מהשאלות והספיקות בענין זה ד'לא חציף איניש', כתב לי תשובה נפלאה, וזו לשונו: 'כל השאלות נובעות מכך שכיבוד ומורא אב הוקל בעינינו מאד, מחמת שאנו חיים יחד עם ההורים, מדברים איתם על דא ועל הא, גם מתבדחים איתם, ונראה כאילו אנו כמו חברים. ואז גם הענין דלא חציף איניש וכו' לא כ"כ ברור לנו למה זו חוצפה ובפרט בימינו.אך נניח שהיה זה מרן הגר"ח קניבסקי [שליט"א], האם היו עולות השאלות הללו כלל וכלל? זכורני שבכל יום שישי מו"ר מרן הגרא"מ שך זצ"ל היה רץ לדואר כדי לשלוח מכתבים, האם היה עולה על דעת מאן דהו לבקש לו שיזרוק גם את המכתב שלו בתיבת הדואר? וכל זה משום שהיה לנו ממנו מורא, וכך גם יבדלחט"א מרן הגרח"ק שיש לנו ממנו מורא וכמו שאחז"ל: מורא רבך כמורא שמים, ומי בכלל יעלה על דעתו לבקש ממנו איזו טובה אישית, חוץ מזה שיתפלל עבורינו ויברך אותנו, וברכת צדיק עושה רושם.
ובכן, אם היה לנו מורא כזה מהורינו, לא היינו מעלים על דעתינו לבקש איזו טובה אישית. אני לא זוכר מימי שביקשתי משהו מהורי, ואולי ברמז ובבושה. ואפילו דמי כיס כשהייתי בישיבה לא ביקשתי, אף ששמחתי כשנתנו לי.
לצערי בתקופתינו כל כך התרחקנו מן האמת בהרבה עניינים וכולל גם מההבנה מה הוא 'איש אמו ואביו תיראו'. ומרן הגרי"ז זצ"ל היה נוהג לספר איזה מורא ואיזה כיבוד היה זה אצלם בבריסק כלפי אביהם. נורא נוראות! ובזה יתיישבו כל הקושיות' – ע"כ דבריו הנפלאים של הגר"א שלזינגר שליט"א.
♦
ובאמת ידוע מה שכתב בספר חרדים דאדם צריך לכבד את אביו ואמו במחשבה בדיבור ובמעשה, וכתב שם דכיבוד במחשבה הוא 'שהם חשובים בעיניו ובלבו, דהיינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל'. והביא דבריו בחיי אדם (כלל סז ס"ג)[18], ואשר על כן אם ידמה לאביו ואמו שהם גדולי עולם כ"כ – לא יעלו בלבו ספיקות אם באופן זה מותר לבקש מהם טובה או שליחות.
והראוני בקובץ ישורון (חט"ו עמ' תעד), בקונטרס נתיבות שלמה על מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שהובא שם בזה הלשון: 'כשאמרו לפניו בשם גדול פלוני שדרש ברבים ע"פ החיי אדם, שמכלל מצות כיבוד אב הוא לראות באביו 'חד בדרא', כלומר למצוא בו צד מעלה שאין לזולתו, שלל מרן זצ"ל בתוקף הנחה זו, באמרו: אף אם מלשון החיי אדם נראה כן, הרי ברור ופשוט שלא ציותה התורה לעוות את ההגיון והשכל הישר, והרי לא כל אב הוא כזה... על כרחנו, איפוא, אין הדבר כן, ואין זו כוונת החיי אדם, ואף אותו גדול בודאי לא נתכוין להורות כן הלכה למעשה אלא לעורר הרבים על הזהירות במצוה זו החמורה שבחמורות', ע"כ.[19]
ובאמת יש שרצו לומר דאין כוונת החרדים להעריכם במעלה שלהם, אלא שהכוונה שביחס אליו הם גדולים ממנו, כי הם הביאוהו לעולם וטרחו בו הרבה טירחות, כן כתב בחוט שני (הל' כאו"א, עמ' רסד), וכ"כ בס' יושר הוריי (עמ' עד). ובחוט שני כתב שאע"פ שבשיחות מוסר למרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (ח"א מאמר כב) כתב שהבן חייב למצוא תכונות שבהן אביו הוא גדול הדור, ואם לא עשה כן לא קיים כיבוד אב – זה רק לשלימות המצוה, אבל מדינא סגי בזה שמכבדם ומחשיב אותם מחמת מה שהטיבו איתו. עוד כתב שם שבענייני התייעצות א"צ להחשיבו כאדם גדול, ורק בעניינים שאדם צריך באופן כללי להחשיב את הוריו, יעו"שבכ"ז.
וה' יתברך יזכינו לקיים ולהדר כל הפרטים האלה בהידור, ובזכות זה נזכה ל'למען יאריכון ימיך'[20], ונזכה לעשות רצון אבינו שבשמים כל הימים, אמן ואמן.
♦ ♦ ♦