מח"ס פתחי עמוס
מי ששכח לברך בעת קביעת מזוזה האם יכול לברך אח"כ
שאלה: קבע מזוזה ושכח לברך, האם יכול לברך אח"כ.♦
תשובה
גרסינן בגמרא יומא (דף יא:) 'ת"ר בית הכנסת ובית אישה ובית שותפין חייבת במזוזה פשיטא מהו דתימא ביתה ולא ביתך ולא בתיהם קמ"ל ואימא הכי נמי, אמר קרא למען ירבו ימיכם וימי בניכם הני בעי חיי והני לא בעי חיי אלא ביתך למה לי כדרבא דאמר רבא דרך ביאתך וכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא' עכ"ל.♦
א. ב.
וראיתי לחד מתקיפי קמאי, הוא רבינו הריטב"א (שם) וז"ל: 'הקשו בתוס' (שם)אמאי לא קאמר דאתיא למעוטי בית שאין שלו שהוא פטור מן המזוזה ומן התורה כדמוכח בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלט) דאמרינן מזוזה וציצית מתוך שבידו להפקירן, ותרצו דתרתי ביתך כתבי חד למעוטי בית שאינו שלו, וחד למדרש דרך ביאתך כדאמרינן הכא, ומיהו מדרבנן מחייב במזוזה בשוכר בית שלשים יום כדאיתא התם (מנחות מד.) ואפילו בביתו שאינו משתמש בו פטור מן המזוזה אפילו מדרבנן ואע"פ שעשוי לדירה, וכדאמרינן בפרק השואל (ב"מ קב.) דחובת הדר היא והשוכר חייב לעשות שם מזוזה מדרבנן, והא דאמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה מתוך שבידו להפקירן, הכי נמי מצי למימר שיש בידו שלא לדור בו, ובטלית דאי בעי לא לביש בה למאן דאמר טלית חובת גברא אלא משום דאיתא למאן דאמר חובת טלית היא נקט הטעם השווה במזוזה וטלית לדברי הכל, זו שיטת ר"י הידוע בעל התוס' זצ"ל שאמר בסוף ימיו שהיא נכונה' עכ"ל.נראה דס"ל לרבנו הריטב"א שבמזוזה חובת מנא היא היינו שהבית שלו חייב במזוזה. ומטעם זה שהמזוזה חובת מנא ובציצית יש מ"ד דס"ל שחובת מנא היא, אזי השוותה הגמרא ביניהם. וגם מהראייה שהביא הריטב"א ממנחות (לד:) כך מוכח. וכשיטת הריטב"א סבירא ליה גם תוס' (מנחות לד:), וכך גם משמע מפסקי התוס' (שם).
וראיתי עוד שהרמב"ם בתשו' (מובא בכסף משנה הל' תפילין הי"א) שנשאל שאלה מדוע בספר אהבה כתב שספר תורה ותפילין צרכים עיבוד לשמה ומזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה, והשיב: 'לא מפני זה אלא מפני שלא נשמע במזוזה עיבוד לשמה כלל והיכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר, וא"ת מה הטעם ס"ת ותפילין צריכים עיבוד לשמם וזו אינה צריכה עיבוד לשמה, לפי שעצמו של ספר תורה ועצמן של תפילין הן מצווה, ולפיכך הצרכנו לעשות להם חשיבות יתרה והוצרכנו לעבדן לשמן כדי שיזכור בעיבודן כדי שיעמדו ימים רבים ועצמה של מזוזה אינה מצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני הבית החייב בה, ואם אין בית אין מזוזה אבל ספר תורה ותפילין הם חובת הגוף התדירות' עכ"ל.
ומהא דכתב שספר תורה ותפילין מקיימים מצותן בגופן, דהיינו בזמן שהתפילין מונחים עליו, אבל במזוזה אין בה מצוה בגופן אלא מפני הבית, מוכח שמצות מזוזה היא חובת מנא ולא גברא.
ולכך מצאתי תנא דמסייע מר בריה, הוא רבנו אברהם בן הרמב"ם, בשו"ת ברכת אברהם (סימן מ), שעמד על השאלה (הנ"ל) וכתב: 'אין דבריו מקום ספק למבין שעניין דבריו שאין אדם חייב במצוה זו אלא מפני הבית, ואם אין בית אין חייב למצוה זו, אין תפילין בכך אלא חובה שהוא חייב בה עכ"פ' עכ"ל. ולדבריו מצות מזוזה היא על הבית, ואם הבית חייב במזוזה אזי האדם מתחייב לקבוע מזוזה, הרי שיש שני חיובים - חיוב על הבית ותו חיוב על האדם לקבוע מזוזה.
♦
ג. ד.
ויתכן עפי"ז זה לפשוט את חקירת מרנא ורבנא רעק"א בשו"ת שלו (סימן ט), וז"ל: 'מי שיצא מביתו לבית אחר לדור שם, ויש שם מזוזה מכבר שהניח הראשון מחויב הוא לברך על המזוזה, דזהו מצוה חדשה לו בבית זה, אף שהוא פשוט, וכדומה שאין נזהרים בזה ומצוי ושכיח וכו' 'ונראה לי דגם ההולך מביתו לעסקיו ובשוק ופעמים נוסע מעירו על איזה ימים, דלכאורה הדין כשחוזר לביתו יברך על המצוה, דהא ביינתים כל הזמן שלא היה בביתו לא היה עליו חובת מזוזה, ומתחיל עתה חיוב חדש (ואף דמחזיק בביתו לדור, מ"מ בשעה שאינו בביתו אינו מקיים מצות מזוזה בזה, עיין מג"א סימן כא סק"כ וגם בני ביתו פטורים שאין הבית שלהם, והוי כדין בית שאול או שכור), ודינו כיוצא מסוכה לעסקיו וחוזר לסוכתו דמברך, וכמו מי שפשט טליתו ע"ד שלא להתעטף בה מיד חוזר ומברך כשלובשו, וצ"ע לדינא' עכ"ל.מבואר מרעק"א לדמות דין אדם שנסע מביתו לכמה ימים האם פקע ממנו חיוב מזוזה, לדין של פשט טליתו על דעת שלא להתעטף בה מיד, שחוזר להתעטף שמברך.
ולפי דרכנו, זו החקירה ביסוד חיוב מזוזה שאם הוא חובת הבית, והיינו דבית שעומד לדירה חייב במזוזה, אלא שלא נצטוה עליו אלא הדר בו, או דנימא דכל החובה היא על הגר בה שמצוה עליו לדור בבית שיש בו מזוזה, והוי דמיא דציצית למ"ד חובת גברא. וששתי שמחה גדולה שכך ראיתי שמחלק הגה"צ רבי זונדל קרויזר זצ"ל (אוצרות ירושלים קובץ טז עמוד פח).
וביתר ביאור י"ל שבית עם פתח תמיד חייב במזוזה אפילו לא גרים שם, אלא שאם לא גרים שם אין חיוב לקבוע מזוזה, אבל אין זה אומר שהבית לא צריך מזוזה. ומשום הכי אמרינן שבציצית שונה הדבר, שציצית כל עיקר המצוה בגופו דהיינו שבזה שהוא לובש ציצית בכך יש מצוה, מה שאין כן במזוזה שאין חיוב מצד עצמה דהיינו שהמזוזה חייבת מפני הבית. ולפי זה האדם שהולך לעסקיו יכול להיות שהפקיע את חיובו לקבוע מזוזה, אבל לא הפקיע את החיוב של הבית מן המזוזה, ולכן שנסע האדם, הבית המשיך בחיובו להיות עם מזוזה. ומשום שכבר קבועה בו מזוזה המצוה תמיד נמשכה. ומשום הכי כשהוא חוזר אין צריך לקבוע פעם נוספת את המזוזה, שהרי חיוב הבית אף פעם לא פקע.
ותו יש להעיר שגם שהאדם יוצא לעסקיו לזמן ממושך זה מפקיע את חובתו שלו לקבוע מזוזה, אבל אין זה מפקיע את חובת הבית שיהיה בו מזוזה. ומשום הכי כשהוא חוזר לביתו אין צריך לברך, כי חובת הבית שיהיה בו מזוזה אף פעם לא פקעה, רק שחיובו של האדם, שהיה עליו לקבוע, פקע[2].
♦
ונראה היה עוד לדייק מדברי המגן גיבורים (סימן יא) שהביא את תשובת הרמב"ם, והוסיף וכתב: 'דשאני מזוזה דאינה מצוה עקרית בעצמותה דלא ציותה התורה להיות חובת הגוף על איש לקיים מצות מזוזה רק כשהוא חובת הבית כשיש לו בית אינו רשאי לדור בתוכו בלא מזוזה' עכ"ל.
ונראה כאמור, שמזוזה אין חיובה על הגברא לקיים מצות מזוזה, רק שהוא חובת הבית כשיש לו בית שחייב במזוזה אזי יש חיוב עליו שיקבע בביתו מזוזה. ואין חיוב על איש לקבוע מזוזה רק שהבית חייב. ועוד מוכח שאין הבית תלוי באדם, ושיש מציאות שהבית חייב אבל לא האדם.
♦
ה. ו.
ועוד ראה בזה דברי גאון עוזנו מר"ן החיד"א בספרו ברכי יוסף (סימן כא), וז"ל: 'אכן נראה שחילוק ברור, בציצית בגמר הדבר אדם עסוק בגוף המצוה ומתעטף בו, לפיכך שבקו הברכה עד התכלית האחרון, כיון שגומרו על דבר שהוא עיטוף בעיסוק בגוף המצוה, מה שאין כן במזוזה דגמר עסק המצוה היא בקביעותה ואחר זה לא נשאר שם עסק בה כשיבוא לדור, ולא רצו לקבוע ברכה בלי שמתעסק במצוה לכן אמרו לברך על קביעתה שהיא סוף המעשה' עכ"ל.הנה בדבריו מבואר שציצית מצותה היא העיטוף בה וזה גוף המצוה, ומשום הכי אפשר לברך עד הרגע האחרון, אבל מצות מזוזה, שמצותה היא קביעתה, אזי ההתעסקות במצוה היא עד סיום הקביעה ואחרי כן אין שום עוד התעסקות בה, ומשום הכי אי אפשר לברך.
וזה נותן טעם לדברי הרמב"ם שכתב שאסור לברך על מזוזה, שהוא כותב 'שהרי קביעתה היא המצוה' דהיינו עסק המצוה הוא הקביעה, ומשום הכי אי אפשר לברך לפני ולא אחרי. וכך ביאר את דבריו הגאון הרב שלמה זעפרני בשו"ת עטרת שלמה (סימן יח ס"ק ג).
ותבט עיני לדברי אשדות הפסגה (חיו"ד סימן ט) שכתב: 'בדידיהו העובדא שקבעתי מזוזה בביתי, ושכחתי לברך בשעת קביעתה, וכעבור איזה ימים נזכרתי שלא בירכתי, ונסתפקתי אם אפשר לברך, ובאותו זמן שרתה עלינו שכינה היא החכם השלם הדין המצוין כמהר"ר יונה נבון נר"ו (זצ"ל) ושאלתי את פיו, והשיבני פה קדוש, שדין זה מפורש יוצא מדברי הרמב"ם (פי"א מה' ברכות ה"ה) שכל מצוה שעשיית הקיימת כגון ציצית ותפילין וסוכה יכול לברך אחר עשייתה וכו', וא"כ בנידון דידן שעשיית המזוזה וקביעתה עדיין קיימת, יכול לברך עליה גם לאחר קביעתה'. עכ"ל.
ולולא דמסתפינא היה נראה לומר עפ"י דברי סברת מר"ן החיד"א שאין דומה ציצית וכו' למזוזה, שבמזוזה עסק המצוה הוא הקביעה ובתר זה ליכא שום מצוה, משא"כ ציצית עסק המצוה הוא העיטוף והעיטוף נמשך עד גמר המצוה ומשום הכי יכול לברך.
תו יש להוסיף עפ"י המבואר לעיל (אות ג) בדעת הרמב"ם שמזוזה היא מצות מנא שממנה נמשך חיוב על הגברא, דהיינו שהבית תמיד חייב במזוזה ורק שכאשר יש בעלים יש חיוב לקבוע מזוזה, ורק על חיוב לקבוע מזוזה מברכים. והאדם שקבע מזוזה נגמר עסק המצוה, ואינו יכול לברך יותר.
ועוד תבט עיני לשרה של ירושלים, הרב שלום משאש זצ"ל, בספריו הבהירים תבואת שמש (יורה דעה סימן צו), ובשו"ת שמש ומגן (יור"ד סימן א, ו) שדקדק בדברי הרמב"ם באופן אחר, וכתב: 'שהרמב"ם נקט דוגמא למצות קיומיות ונמשכות כגון ציצית ותפילין, ולא נקט מזוזה ומעקה, דמוכח שדווקא באלו שהם חובת הגוף ממש, ללבוש ציצית והתפילין על גופו, וכן סוכה שמכניס גופו בסוכה בזה הוא שיכול לברך אח"כ שכל רגע במצות האלו הוא עושה מצוה, ולכן לא הצריכוהו אפילו להסירן ולהניחם שנית כדי לברך, משא"כ במעקה ובמזוזה שאף שהמצוה נמשכת זמן ארוך, ומכל מקום עשייתה נגמרת כרגע, ולא מיקרי עובר לעשייתן' ע"כ.
וביתר ביאור הסביר זאת הרב שמואל רוזבסקי זצ"ל בספרו חידושי רבי שמואל (פסחים סימן ז), וז"ל: ‘ולפמש"כ בביאור דין עשייתן קיימת שאין זה מפני קיום המצוה שנמשך אלא מפני שהעשיה של המצוה יש לה המשך, צ"ע במזוזה אם לא בירך בשעת קביעתה אם מיקרי עשייתה קיימת במה שהיא קבועה ועומדת בפתח, די"ל דדוקא אם העשיה גורמת למצב כלשהו הנמשך בגופו מיקרי שיש המשך לעשיה ההיא בצירוף מה שהוא מניח עצמו לבוש ומעוטף בגופו, אבל במה שהמזוזה קבועה בפתח י"ל דאין בזה עשיה הנמשכת’. עכ"ל.
♦
וחזיתה לגאון עוזנו מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יביע אומר (ח"ח סימן כז אות ג), שכתב: 'וראיתי לאגרות משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חיו"ד סימן קעט) שכתב, השוכר בית בחו"ל, שהדין הוא שפטור ממזוזה כל שלשים יום, וקבעה מזוזה בלא ברכה, יכול לברך אחר שלשים על המזוזה, שמכיון שלא בירך עליה בשעת קביעתה, לא נפטר מהברכה, דדמי למי שהניח תפילין קודם עלות השחר בלי ברכה, שאחר שיאיר היום ממשמש בהם ומברך עליהם, וכ' התוס' (מנחות לו.) שהוא הדין לציצית, שכיגיע זמן חיובו א"צ להסירו מעליו ולחזור וללבשו בברכה, אלא די אם ימשמש בו בשעת הברכה, וה"ט מפני שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף בציצית, וע"ע תוס' סוכה (לט.) והרא"ש שם. וצ"ל שהמשמוש הוא להיכר בעלמא, שהוא עוסק במצוה זו בשעה שמברך עליה, וא"כ גם לגבי מזוזה הדין כן, שאף לאחר שקבע המזוזה יכול לברך עליה, בשעה שמברך ימשמש בה להיכר. ואפילו את"ל שיש לחלק בין מזוזה לציצית ותפילין מאיזה טעם שהוא, ולומר, שאין לברך עליה משמוש בלבד, מ"מ הרי יוכל להוציאה ולחזור ולקובעה בברכה, אבל האמת היא שאין לחלק בזה בין מזוזה לציצית ותפילין ולכן אין צורך להסירה ממקומה, אלא די שימשמש בה שיגיע זמן חיובה, דהיינו לאחר שלשים יום ויברך עליה וכדין ציצית ותפילין. עכת"ד. וכבר כתבנו שיש סיוע לזה מדברי הרמב"ם, ומוכח ג"כ מדבריו דס"ל כהאחרונים הנ"ל שאם שכח לברך על המזוזה בשעת קביעתה, יניח ידו אח"כ עליה ויברך על קביעת מזוזה, או כנוסח הירושלמי (פ' הרואה) על מצות מזוזה'. עכת"ד.
וצריך לי עיון רב בדברי הרב זצ"ל מקוצר דעתי הדלה, שהרי השמיט שורה מדברי האג”מ, ובשביל ההבנה אעתיק לך הקורא את כל הפיסקא מילה במילה 'ובעצם רשאי גם לברך אך אם ירצה לחכות עם הברכה עד לאחר שלשים אולי יותר עדיף, אף שפטור לברך בהסיר המזוזה אדעתא דלחזור ולקובעה שמצד זה סובר הנחלת צבי שצריך לחכות, לע"ד אין שייך זה בלא בירך בשעת קביעותה שעדין לא נפטר מהברכה דמ"ש מהתפילין שהניחם קודם עלות השחר שכשיגיע הזמן משמש בהן ומברך כמפורש במנחות דף לו וכתבו התוס' שם דלא רק בתפילין שהמשמוש מצוה אלא אף כשהתעטף בציצית קודם היום כשיאיר היום אין צריך להסיר טליתו כדי לחזור וללבוש ולברך דכיון שמשמש בו יוכל לברך עיי'ש'. ועיין שם עוד.
רואים מדברי האגרות משה שבעצם הוא הסתפק האם אדם שקבע בתחלת שכירותו בלא ברכה, שהרי הוא לא חייב במזוזה, ואחר שלשים יום רוצה לקבוע עם ברכה. ותולה אני במיעוט הבנתי, אבל נראה מהסבר הרב פיינשטין דלא כמו שהבינו מרן הגר"ע יוסף זצ"ל שאפשר לקבוע גם לפני השלשים יום עם ברכה, ובא לומר האגרות משה דרך 'לעקוף' את המחלוקת הנ"ל, שהרי המשמוש נחשב עובר לעשייתן שהרי כתב 'דכיון שמשמש בו יוכל לברך'. ולפי"ז גם החולקים שאומרים שאין זו מצוה נמשכת יודו שהכא בקבע מזוזה בחו"ל לפני שלשים יום יוכל לברך אחר שלשים יום. כך ראיתי להרב משאש זצ"ל בספרו שו"ת שמ"ש ומגן (ח"ג ח"יוד סימן לו) שמבאר את הדבר.
ולולא דסמתפינא ממרן רבינו הגדול זצ"ל היה נראה שאפשר לחלק, שאם כך אז המניח תפילין קודם עלות השחר ואחר עלות השחר רוצה לברך יכול לברך משום שזו מצוה נמשכת, שגם זמן חיובה היה בלילה, או שתפילין וציצית הם מצות בגופו, ושיגע זמן החיוב יקימו מצוה מחדש, ועל כך אפשר לברך, אבל מזוזה אין זמנה בשכירות בחו"ל אלא אחר שלשים יום, ולפני זה אין קיום מצוה, שהמצוה היא הקביעה, ומה לי על המשקוף, מה לי בתוך המגירה. ואם כן אין ראייה לנידון דידן.
וכך ראיתי גם שדוחה את הראייה הנ"ל השדי חמד (כללים מע' המ"ם סוף סימן קיג וסימן קיד), שהרבה אחרונים פליגי ע"ז וס"ל דלא דמי כיון דהתם מעשה הלבישה נמשך משא"כ הכא, והו"ד בארוכה שם (ועוד עיין בשו"ת שמש ומגן (ח"ג חיו"ד סימן ל) שכתב לדחות את הראייה מהרב פיינשטין).
ועוד כתב (שם) מרן זצ"ל (במהדורה החדשה במילואים הערה 2): 'שוב הראני ידידי הרה"ג רבי גדעון בן משה שליט"א מ"ש בזה הרב המו"ל ספר המכתם פסחים (ז: עמוד שעב אות ל) דפשיטא שיש לברך אח"כ'. עכ"ל.
וכאשר פתחתי הספר בפנים ראיתי שכתב וז"ל: 'וכן מאתי באמרי אדוני זקני ר' בנבנישה הלוי ז"ל ויש מצות נמשכות כגון תפילין שהיא מצוה נמשכת כל זמן שהן בביתו, וכן ציצית וכן סוכה. וכל אלו אף על פי שהתחיל בהן עדיין אני קורא בהם עובר לעשייתן, שהברכה בא על העתיד' עכ"ל
ומגיהים הוסיפו בסוגרים וכך הלשון עם ההוספה: 'ויש מצות נמשכות כגון תפילין שהיא מצוה נמשכת כל זמן שהן [עליו, וכן מזוזה כ"ז שדר] בביתו, וכן ציצית וכן סוכה. וכל אלו אף על פי שהתחיל בהן עדיין אני קורא בהם עובר לעשייתן, שהברכה בא על העתיד' ובסיפא כתב שברכתן אחר עשייתן צריך שיברך תוך כדי דבור, וזה כדי שאלת שלום תלמיד לרב, והוא שלום עליך רבי ומורי' עכ"ל.
ולפי ההוספה הנ"ל זו ראייה אלימתה לדברי הרב זצ"ל שאפשר לברך על קביעת מזוזה אחר הקביעה.
אלא שמצאתי לחתנא דבי נשיאה, הרב דקל כהן נר"ו, בספרו שו"ת אלישיב הכהן (יו"ד סימן יג) שהביא את דברי בעל המכתם והביא שכך גם כתב הרא"ה (סוכה הוצאת אהבת שלום) בלי דברי המגיה. וכתב שם וז"ל: 'אבל באמת קשה מאוד להגיה כמו שהגיהו המגיהים הנ"ל, כי היאך נשמטו שש מילים בדפוס, ובפרט שהוא משני ספרים, לכן נראה להגיה בקל במקום 'בביתו' לומר 'בידו', ואם כן אין מדבריהם הוכחה דלא כרבנו אברהם (ואפי' אם היינו אומרים שצריך להוסיף כמו שהוסיפו המגיהים הנ"ל, מ"מ אין הם מסייעים כ"כ את הרעק"א ודעימיה, כי אח"כ כתבו שמותר לברך על אלו אחר העשיה רק תוך כדי דיבור, ואילו האחרונים הנ"ל סוברים שאפשר לברך אפי' זמן רב אח"כ)' עכ"ל.
לפי דבריו הנכונים של הרב שליט"א, נראה דאין מהכא ראייה לדברי מרן זצ"ל ודו"ק.
ז. ח.
ועוד ראיתי שביביע אומר (ח"י יו"ד סימן לא) כתב: 'ובאמת שהעצה הנ"ל (לשלוח המזוזה לבדיקה) אינה אלא לרווחא דמילתא, מפני שכאן הרי יש ספק ספיקא לברך, דשמא הלכה כאור זרוע וסיעתו דס"ל שאם לא בירך עובר לעשיית המצוה, מברך אחר עשיית המצוה, ואת"ל שאין הלכה כהאור זרוע, אלא כדברי הרמב"ם שאינו רשאי לברך אחר עשיית המצוה, שמא קביעת המזוזה נחשבת מצוה נמשכת, כדין תפילין וישיבה בסוכה, שמודה הרמב"ם שיוכל לברך כל עוד המצוה נמשכת' עכ"ל[3].וצריך לי עיון רב הדברים, שהרי הרב זצ"ל הביא ראייה מרבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' וז"ל: 'וכן אם זמן עשיית אותה מצוה היה קצר מאד, ושכח את הברכה או שהזניחה לפני עשיית המצוה, הרי שאינו יכול לתקן, וזאת כמו ששחט או שקבע מזוזה בלי ברכה ע"כ, וזה בדיוק כדעת (הרב משאש זצ"ל)' עכ"ל.
נמצאנו למדים שדעת רבנו אברהם בן הרמב"ם שאם קבעה מזוזה ושכח לברך לא יכול לברך משום שכבר הסתיימה המצוה.
והוי יודע כבר הכלל שלמד אותנו מהר"ם אלשקר זצ"ל שבכל מקום שפסק רבנו אברהם בן הרמב"ם אמרינן שכך דעת אביו רבנו הרמב"ם, וכך מוכרע הספקות בדעת הרמב"ם, וכך סבירא ליה מרן החיד"א, ולהבדיל כך סוברים הגאון הנאמ"ן שליט"א, ורבנו הגדול רה"י הרב יעקב חיים סופר שליט"א[4].
וכך גם סבר מרן גאון עוזנו הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספריו הבהירים יביע אומר (ח"ה אבן העזר סימן ח; ח"ד או"ח סימן לד אות כו-כז; ח"ו יו"ד סימן כז אות א; ח"ג אבן העזר סימן יא אות ג; ח"ח או"ח סימן יב).
ואם כנים הדברים יש לשאול מדוע הכא לא השוה מידותיו וכתב עדיין להתיר משום הספק ספיקא, שהרי לדעת הרמב"ם לפי רבנו אברהם בן הרמב"ם לא אמרינן שמזוזה היא מצוה נמשכת, וצ"ע.
ועוד, הפתרון שכתב (שם) לשלוח את המזוזה לבדיקה ולחזור לקבעה לאחר מכאן לבדיקה, כבר כתבתי במק"א להוכיח שאין הפיתרון הזה מועיל, משום שמנהג הוא לא לברך על החזרת המזוזה לאחר בדיקה, ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל. ועוד מלבד זה נראה לקוצר דעתי שאין הפיתרון מועיל, משום שכל מה שדנו הפוסקים הוא בנידון שהסיר את המזוזה מן הבית למען בדיקה אמתית, דהיינו שבאמת יש ספק האם המזוזה כשרה, או משום הזמן שחז"ל גילו לנו שפעמים בשבוע (שבע שנים) יש ריעותא במזוזה ומשום הכי צריך לשלוח לבדיקה, או משום שנפלה ריעותא במזוזה מחמת גשם וכו'. ולפי זה יש אומרים שצריך לחזור ולקבוע את המזוזה בברכה, כי דעת האדם שאם ימצא שהמזוזה פסולה אין הוא רוצה בה עוד, ולכן אמרינן שהסיח דעת ויברך על כך. אבל במקום שהאדם עושה כך כדי להתחייב בברכה נראה לענ"ד שלא בזה דיברו הפוסקים.
♦
המורם מכל האמור: נראה לענ"ד שאדם הקובע מזוזה ושכח לברך כיון שזו מחלוקת גדולה אמרינן ספק ברכות להקל[5], וכתבתי הדברים לעורר את דברי המעיין, והשם יאיר עינינו בתורתו.
♦ ♦ ♦