ראש ישיבת אורחות תורה, בעל משנת טהרות
בדין אם ברבית חייל החוב ע"י הקציצה, ובהא דזכיית המלוה בחוב לא נחשב כנטילת רבית[2]
א. אם לדין רבית קצוצה בעינן קציצה המחייבת בדיני ממון
בעיקר דין רבית דנו האחרונים אם רבית קצוצה הוא רק באופן שהיתה קציצה שמחייבת את הלווה בתשלומי הרבית, ובעינן קציצה שמחייבת בדיני ממון, או דכל שקבעו ביניהם שישלם, אף שאינו חייב כלל בדיני ממון הוא בכלל רבית קצוצה.החת"ס בתשו' ח"ו סי' כ"ו כתב דא"צ שיחול חיוב כדי שיהי' נחשב רבית קצוצה, אלא כל שקצצו וקבעו שישלם זו רבית קצוצה. ובאמת ס"ל דבסתם הלואה אף שקצצו שישלם רבית אינו חייב כלל לשלם, דאין כאן קנין שיחייב אותו, ושכירות המעות ליכא דהא מלוה להוצאה ניתנה, ואפ"ה הוי רבית דאו' בכה"ג. אלא דמ"מ יש אופן שהי' קנין שמחייב לשלם, כגון בכתבו את הרבית בשטר, וכמו האופן המבואר בגמ' דף ס"ב א', ושם מבואר דחייב בת שלומין דהא דיינינן שנחשב שטר העומד ליגבות, ובכה"ג איכא חיוב תשלומין, משום שנתחייב בקנין, אבל גם בלא"ה נחשב רבית קצוצה.
אמנם מרן הגר"ח זצ"ל נקט דרק קציצה המחייבת בתשלומין היא בכלל רבית קצוצה, וכמו שכתב בשמו מרן הגרב"ד זצ"ל בס' ברכת שמואל קידושין סי' ד' אות ד' "והנה שמעתי מפי מו"ר זיע"א שאמר לענין מה שהעירו רבותינו האחרונים זיע"א, במה נעשה חוב הרבית, דהא ע"כ חל שפיר תנאי הרבית מדחשיב קציצה, דאי לא הי' חל החיוב לא היתה חשובה קציצה", ע"כ.
ובתוספת ביאור כתב בס' חידושי ושיעורי רבי ברוך בער ב"מ סי' ע"ב אות א', דלא רק דשם רבית קצוצה לא הוי אלא באופן שהיתה קציצה שמחייבת, אלא יסוד הדין הוא דכיון דהא דבעינן קציצה הוא לא רק כדי שהרבית שלוקח לא תהי' בתורת מתנה אלא מחמת הקציצה, אלא דעצם מעשה האיסור הוא קציצה ולקיחה, והקציצה הוי מעצם האיסור. וע"ש שהוכיח כן מהא דשרינן צד אחד ברבית, אף דלכאו' בזמן שנוטל את הרבית הרי יש כאן רבית, ובע"כ דכל שבזמן הקציצה לא הי' הרבית ברורה, תו גם כשנוטל אינו נחשב נטילת רבית. ומשו"ה בעינן קציצה שמחייבת, דאל"ה לא נחשב קציצה ונטילה.
ובס' אבן האזל (פ"ז ממכירה ה"ד, ובסוף הלכות מלו"ל במכתב להגרצ"פ פראנק זצ"ל) כתב ג"כ דרבית קצוצה לא הוי אלא באופן שהקציצה מחייבת בדיני הממון. וכתב לפרש בזה את דברי הגמ' ס"ב ע"א אמר רב ספרא כל שאילו בדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה, כל שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. וצ"ב עומק הדבר, ואמאי צריך למילף מהגויים. וביאר הגרא"ז דאתא לאשמועינן דיסוד דין רבית הוא רק באופן שהקציצה מחייבת, והיינו שבדיניהם מוציאין, ובעינן שהקציצה של רבית תהי' מחייבת בדיני ממון, ובלא"ה אינו נחשב רבית קצוצה, והיינו דקאמר בדיניהם מוציאין.
אמנם בחי' הריטב"א דף ס"ה ב' מבואר דלא כן, ולא בעינן לדין רבית קצוצה שיהי' באופן שהקציצה מחייבת בדיני ממון, ע"ש בד"ה משכן לו בית שכתב בזה"ל "ואע"ג דכה"ג יכול המשכן לחזור בו וכו', אפ"ה כיון שהתנה כן עם המלוה וקיים דברו אסור לעשות כן. דכל שאומר ועושה בענין רבית אסור ואע"פ שהי' יכול לחזור בו. שהרי הפוסק על הפירות שאין לו יכול לחזור בו ואפי' בלא מי שפרע ואפ"ה אסור כשלא יצא השער או כשלא בא באיסור בידו", ע"כ.
ומבואר להדיא בדבריו דענין רבית קצוצה הוא כל שאומר ועושה בענין רבית אף שאינו מחוייב לקיים דברו. ומה דהוכיח מפוסק על הפירות כוונתו דהא דהוי דרבנן הוא רק משום דהוי דרך מקח, אבל בלאו ה"ט הוי מיתסר מדאו'. ובע"כ דאף שיכול לחזור בו, ואינו חייב כלל לקיים דברו אפ"ה הוי רבית קצוצה, דמה שאינו מחוייב אין בזה חסרון דמשום זה לא נחשב רבית קצוצה. ע"כ.
ונמצא דהחת"ס נקט שא"צ חלות חיוב בדיני ממון כדי שיהי' נחשב רבית קצוצה, וכן מוכח בריטב"א, אבל מרן הגר"ח פשיט"ל דל"ה רבית קצוצה אלא באופן שהיתה קציצה שמחייבת בדיני ממון, והגרא"ז זצ"ל כתב לפרש כן את דברי הגמ' דרבית קצוצה הוי כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, והיינו דאיכא חיוב.
♦
ב. ביאורי האחרונים במה חל חיוב הרבית
ומעתה דנו האחרונים מה המחייב בדיני ממון לשלם את הרבית. והגרב"ד זצ"ל כתב שהאחרונים כתבו שחייב מדין שכירות המעות. ובאמת כבר כתב כן בתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן. וכבר נתבאר לעיל דאי"ז כפשוטו שכירות המעות, דאת גוף המעות ודאי קנה הלוה לגמרי, ואינו שוכר ע"ז, אלא הכוונה שכירות החוב, דכיון שהחוב שייך למלוה, ומה שמעכב הלוה את החוב ואינו משלם, ומשתמש בזה, היינו שכירות המעות, וכן ביאר מרן הגר"ש זצ"ל.ובשם הגר"ח כתב הגרב"ד דא"צ לדין שכירות המעות, אלא דכל שקצצו שישלם בעד סלע אחד ב' סלעים היינו גוף החיוב. והגרב"ד ביאר דכוונת הגר"ח היא מדין פסיקה, וכשם שיש פסיקה במקח שקובע חיוב התשלומין בעבור החפץ, ה"נ יש דין פסיקה בהלואה, ואפשר לקצוץ ולפסוק שהלואת סלע תחייב ב' סלעים.
אמנם מו"ר מרן הגרא"מ זצ"ל אמר דכוונת הגר"ח שלהלואה יש דין קנין כסף שיכול על ידו לקנות וליצור חיוב של רבית. ומו"ר זצ"ל השיג על זה, שכסף רק קונה ואינו מועיל כלל לחיוב.
ומרן הגר"ש זצ"ל צידד דהלוה משתעבד תמורת עצם ההלואה, דמה שהמלוה מלוה לו, זו פעולה שאפשר לקצוץ עליה תשלומין, כמו הנאה.
והחת"ס נקט שאין הלואה מחייבת אלא באופן שכתבו כן בשטר שמתחייב לשלם, אבל בלא זה אינו חייב כלל.
♦
ג. פלוג' האחרונים אם נשאר החוב ברבית לאחר דין התורה
ומעתה יש לדון אחר שאסרה התורה תשלומי הרבית, אם בדיני ממון נשאר כמו שהי', וכיון שנשתעבד לשלם הרי יש חיוב ממון, אלא שאסרה תורה לשלם את החוב. או דבכלל פרשת איסור רבית גם דממילא כבר אינו חייב. ונחלקו בזה רבותינו האחרונים, וכדיבואר.הנה גדולי האחרונים, המל"מ פ"ח ממלוה ה"א, האבנ"מ סי' כ"ח סקכ"ב, וכן נקט המחנ"א דיני רבית סי' ב' בדעת הריטב"א. וכן דן בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' מ', דגם לאחר שאסרה התורה רבית מ"מ החוב נשאר כשהיה, אלא שאסור לו לגבות את החוב, אבל אין מה שיפקיע את החוב. דלא נאמר בפרשת רבית אלא איסור לקצוץ, ואיסור לגבות ולשלם רבית, אבל אין ענין זה לגוף החוב.
וכתבו עוד דמה"ט מבואר בחי' הריטב"א קידושין ו' ע"ב דהא דא"א לקדש אשה במחילת חוב הרבית הוא רק משום דינא דהמקדש במלוה אינה מקודשת, אבל בלאו ה"ט, ואם המקדש במלוה מקודשת, הרי כל שמחל לאשה את חוב הרבית הרי היא מקודשת, והיינו דיש כאן חוב, ומחל על החוב.
ובס' שערי ישר ש"ה פ"ג כתב לבאר ענין זה בזה"ל "והנה למדנו מזה בעיקר יסוד ענין שיעבוד הגוף ענין נפלא, דגם היכא שמצד מצות ה' איכא איסור על הנותן ליתן ועל המקבל לקבל חשבינן מ"מ דאיכא חוב, משום דהשיעבוד והזכות מצד דין המשפטי אינו ממון כלל לכללי המצוות ודיני האיסור", ע"כ. [וע"ש בהמשך דבריו מש"כ לענין קלב"מ ויבואר בע"ה להלן].
אמנם מרן החזו"א (יו"ד סי' ע', אה"ע סי' מ"ב) חלק בתוקף על כ"ז וכתב "עי' ריטב"א ולכאו' משמע מדבריו ז"ל דאם קידש בזוז של רבית הוי קידושין אם מקדש במלוה מקודשת, אבל אי אפשר לומר כן דודאי אין הרבית חשיב חוב דרחמנא אפקרי' ואין הלוה חייב כלום, ואין חוב דבר בעין שיקנה המלוה אלא אם הלוה חייב לו קונה שיעבוד חוב, אבל אם התורה פטרתו ללוה אין כאן חוב", ע"כ. וע"ש עוד בכל דבריו בזה, וכתב לפרש את דברי הריטב"א באופ"א וכתב ע"ז "ונוח לן לדחוק קצת בלשון ריטב"א כדי להעמיד הענין בתיקון", ע"כ.
♦
ד. קושית הגרי"ז דנימא אי עביד לא מהני על חלות החוב
והנה מרן הגרי"ז זצ"ל נקט ג"כ דברבית איכא חוב, וכפשטות דברי הריטב"א. ובתמורה דף ו' הקשה אמאי לא נימא בזה אי עביד לא מהני, והיינו על עצם חלות החיוב, והגמ' דנה שם דינא דאי עביד לא מהני על תשלומי הרבית, והיינו דינא דרבית קצוצה יוצאה בדינים. אבל הגרי"ז הקשה דעל חלות החיוב ג"כ נימא אי עביד לא מהני ולא יחול חיוב הרבית, והיינו דהתורה אסרה גם את הקציצה, ונימא דלא חיילא.[ולכאו' לפי"מ שנקט החת"ס וכן מוכח בריטב"א, דשם רבית קצוצה הוא לא רק כשהקציצה מחייבת בדיני ממון, אלא כל שאומר ועושה בענין רבית היינו רבית קצוצה, א"כ יש לדון דלא שייך בזה כלל אי עביד לא מהני, דלא אסרה תורה את חלות החוב, אלא את מעשה הקציצה. וכמו שביאר בס' קובץ הערות סי' ע"ד לגבי שחיטת אותו ואת בנו דמה"ט לא אמרינן בזה אי עביד לא מהני. והרי במה שחל החוב לא עבר עדיין על איסור לקיחת רבית, אלא רק על האיסור של הקציצה, ואיסור זה אינו אלא במעשה הקציצה ולא בחלות. ונמצא דכל הקושיא באה רק אי נימא דלשם רבית קצוצה בעינן גם שיחול חיוב, וא"כ קשה דנימא דלא מהני, ומ"מ עובר משום שעבר אמימרא דרחמנא, ובלי דין אי עביד לא מהני הי' חל החיוב. אמנם יש לדון, דאפי' אם בחלות החוב אין איסור, ואם יצוייר שיחול חוב רבית בלי קציצה לא יהי' בזה איסור, מ"מ כל שחל החיוב ע"י הקציצה יש בזה איסור, ושייך בזה אי עביד לא מהני, וצל"ע].
ויש לדון עוד לפי"מ שביאר מרן הגרב"ד דיסוד האיסור הוא קציצה ולקיחה. ולקיחה היינו קיום החוב של הקציצה, וא"כ יש לדון דאם לא יחול חיוב בפועל א"א לחייב על הלקיחה, דבלקיחה זו אין קיום החוב של הקציצה. וא"כ מדאסר רחמנא את לקיחת הרבית, גלי קרא דחל החיוב, ובזה לא שייך עבר אמימרא דרחמנא, ומיושב הא דלא אמרינן אי עביד לא מהני.
♦
ה. הנפ"מ אם יש חוב או לא
והנה יש לדון למאי נפק"מ אי חייל החיוב או לא, והרי הנדון בדברי הריטב"א הוא אם כוונתו דבמחילת חוב הרבית היתה מתקדשת אם הי' הדין שהמקדש במלוה מקודשת, אבל השתא ממ"נ אינה מקודשת, או משום שאין חוב או משום דקיי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת.ולכאו' נפק"מ במקדש בהנאת מחילת מלוה, דבזה מבואר בגמ' שאין חסרון של המקדש במלוה, ואם יש חוב תהי' מקודשת. וכ"כ הב"ח. אמנם עי' בחזו"א שם (סי' ע' סק"ד) שכתב דגם אם יש חוב אינה מקודשת, כיון שאין הנאת מחילה כשאינה חייבת לשלם בלא"ה.
והנה לכאו' יש לדון דנפ"מ לענין תפיסת המלוה, דאם יש חוב יוכל לתפוס אף בע"כ של הלוה, אבל אם אין חוב אינו יכול. אמנם זה אינו, ובודאי לא מהני תפיסת המלוה אפי' אם יש חוב. וכן מבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' מ', וכ"כ הש"ך סי' קס"א סק"ח דאפי' שבכל רבית קצוצה לא נחתינן לנכסי', מ"מ אם תפס המלוה בע"כ של הלוה נחתינן לנכסי'. והטעם דאפי' אם יש חוב, כיון שכל דין התפיסה הוא משום דינא דעביד איניש דינא לנפשי', א"כ בגוונא שב"ד אינם מגבים לו את החוב, גם הוא א"י לתפוס. ונמצא דדין תפיסת המלוה אינו תלוי בשאלה אם יש חוב, ובודאי לא מהני תפיסתו.
ויש לדון דנפק"מ באופן ששילם הלוה רק לפרעון החוב ולא כמתנה בעלמא, ונמצא דאם אין חוב לא זכה בזה המלוה. ועי' חידושי רבי שמואל קידושין סי' ו' אות ב' שכתב בדעת כמה ראשונים שכתבו שלא זכה המלוה ברבית, משום דס"ל דליכא חוב ברבית ולא נתנו הלוה אלא לפירעון החוב.
והנה החזו"א כתב דאם הי' ברבית חוב, הי' ראוי שיורישו לבניו, ויוכלו לגבות את החוב, והרי הדין הוא רק שא"צ להחזיר ולא שיכולים לגבות. אמנם צ"ל דאפי' אם יש חוב א"י לגבות, דהא דלברי' לא אזהר הוא רק לענין שא"צ להחזיר, אבל לענין גביית החוב גם לברי' אזהר. [אמנם דעת הרמ"ה בשטמ"ק ב"ק קי"ב דמותר לבנים לגבות הרבית כשניתן להם ע"י הלוה מדעתו. וכתב בחי' רבי שמואל דלדבריו מוכח דאין חוב, דהא מותר להם לגבות ואינם מוזהרים גם בזה, ואפ"ה בע"כ של הלוה אינם יכולים].
ולכאו' יש נפק"מ באופן שקצץ תמורת ההלואה שיזכה בקרקע פלונית, דאם הקציצה מחייבת גם מועלת לקנין, אבל אם אין חוב גם לא מהני לקנין. אמנם יעוי' חזו"א סי' ע' סק"ג דאף שאין חוב מועיל לקנות, דודאי הרווחת זמן חשיב ממון. וסברת החזו"א היא רק שאין חוב בפועל כיון שאסור לפורעו, אבל לא שנאמר בפרשת רבית שאין הלואה דבר המחייב ממון.
אלא דעדיין יהי' נפ"מ כשהלוה ברבית, ואח"כ רוצה לקנות קרקע במחילת חוב הרבית לשיטת הרמב"ם שמלוה קונה במכר, דאם יש חוב יוכל לקנות.
והנה' בס' שער דעה סי' קנ"ט דן בהלוה לישראל ונעשה מומר אם חייב. ולכאו' תליא אם חל חיוב, דאם ברבית נאמר שאין חוב הרי בזמן ההלואה לא נתחייב, אבל אם חל חיוב אלא שאסור לגבות, הרי ממומר מותר לגבות רבית.
וכן יש לדון במש"כ הש"ך סי' קע"ז סקס"ח בפלוג' בין הפוסקים אם הוי רבית קצוצה או לא, אם נדון כספק איסור או כספק ממון. וע"ש בחדרי דעה מש"כ. ובשער דעה שם בסוף הסימן כתב דאם יש ס"ס אי הוי רבית קצוצה מוציאין מן הלוה, דהא ס"ס לקולא. ואע"ג דלא מהני ס"ס להוציא ממון, מ"מ כאן הרי הלווה נתחייב, אלא דאיסורא רביע עליה. וא"כ אין כאן נדון של ממון אלא רק של איסור, וס"ס לקולא. ולכאו' אי נימא דכל דהוי רבית ליכא חיוב כלל, א"כ הוי ס"ס להוציא ממון, דאם הוי רבית אינו מחוייב בתשלומין והוי כהוצאת ממון.
♦
ו. אמאי עצם החוב לא הוי כנתינת רבית
והנה לכאו' יש לשאול, אי נימא דיש חלות חוב ברבית, וכפי שנקטו האחרונים הנ"ל, א"כ בכל קציצת רבית יהי' נחשב שכבר נטל רבית, משום שזכה בחוב. והנה בזמן ההלואה עובר בלאו דלא תשימון עליו נשך, אבל לא בלאו דאל תקח מאתו, ולכאו' נימא דיעבור גם בלאו דאל תקח מאתו, דכבר לקח רבית בזה שזכה בחוב של הרבית. וכשם שאם נתן לו הלוה תמורת ההלואה שט"ח של אחרים, דהוי נטילת רבית, ה"נ כשנתחייב לו בחוב של הרבית כבר יהי' נחשב עי"ז נטילת רבית.והנה בקצה"ח סי' ל"ח סק"א הקשה בכל שטר שיש בו רבית, נימא דמיפטר הלוה מתשלומי ההלואה מדין חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין, דהא עבר הלוה בלאו דרבית. ותי' עפ"ד מהר"א ששון דאין הלוה עובר בלאו דלא תשימון עליו נשך אלא עובר רק בנתינת הרבית, וא"כ בזמן ההלואה עדיין לא עבר ונתחייב בתשלומין.
ועל עיקר קושית הקצה"ח דנימא קלב"מ בהלואה, יעוי' בברכת שמואל וכן בשע"י ש"ה פ"ג שנקטו שבחיוב של הלואה לא שייך קלב"מ.
ועכ"פ תקשי אי נימא דחייל חיוב הרבית, נימא קלב"מ על עצם ההלואה, לפי"מ שנקט הקצה"ח שיש בזה קלב"מ, דכבר עבר הלוה בלאו דנתינת רבית בזה שזכה המלוה בחוב.
וכן יש להקשות ע"ד הגמ' בריש פירקין, דמבואר דבקצץ מאה במאה ועשרים, ולבסוף הוזל, דתליא בבתר מעיקרא ובתר בסוף, ואי אזלינן בתר בסוף ל"ה רבית. וקשה, דתיכף כשנתחייב לו מאה ועשרים כבר קיבל רבית, דתמורת מאה קיבל חוב של ק"כ, ונמצא דתיכף הוי נטילת רבית.
וכ"כ יש להקשות בגמ' דף ע"ג א' דהמוליך פירות ממקום למקום ומצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום, דשרינן ביש לו, ופירש"י דמהשתא אוקמינהו ברשותי' ואע"ג דלא משיך סאה בסאה לאו רבית קצוצה היא אלא אבק רבית וכי יש לו לא גזור. [ובמחנ"א דיני רבית סי' כ"ב הקשה דלכאו' הוי רבית דאו', לפימש"כ הראשונים בריש פרקין דהא דסאה בסאה הוי דרבנן הוא משום דבתר מעיקרא אזלינן, וע"כ גם בנתייקר ל"ה רבית דאו'. אבל הכא שנתחייב לו תיכף מאה במקום היוקר, נמצא שגם לבתר מעיקרא יש כאן רבית, ותקשי דכה"ג הול"ל דהוא רבית דאו'. ותי' המחנ"א דמ"מ ל"ה דאו', משום דשמא יוזל טפי ממקום הזול, ע"ש בדבריו].
ולכאו' קשה, דתיכף כשמתחייב לו בסאה במקום היוקר כבר נתן לו רבית, דקיבל המלוה חוב של סאה יקרה, ול"ה רבית רק לבסוף בשעה שפורע לו, אלא תיכף נחשב נתינת רבית שזוכה המלוה בחוב של סאה יקרה.
ולפימש"כ בתשו' הרא"ש סי' ק"ח דהא דסאה בסאה ל"ה רבית דאו' משום דסאה יהיב וסאה שקיל, א"כ משו"ה לא הוי רבית קצוצה גם באופן שמתחייב לו סאה יקרה. אבל אם הטעם רק בגלל בתר מעיקרא, א"כ כאן תיכף כבר זכה המלוה בחוב של סאה יקרה, ויש כאן נתינת רבית.
♦
ז. י"ל דהחוב הוי אין גופו ממון
ולכאו' יש לדון דזכיית המלוה בחוב לא נחשבת כלל רבית משום דהחוב הוי אין גופו ממון, וכשם שנתמעט פחות משו"פ, וכש"כ תוס' והרא"ש בריש פירקין דאיכא כלל ופרט וכלל דבעינן דבר המטלטל וגופו ממון, א"כ מה שזוכה בחוב ל"ה כלל רבית משום דאינו גופו ממון.אמנם יש לדון בזה מתרי טעמי. הא' במה שדן הגרעק"א בריש פירקין, דלגבי קרקע שנתמעט מוכח בתוס' דאין המיעוט אלא באופן שגם ההלואה היא קרקע וגם הרבית היא קרקע. ודן הגרע"א דלפ"ז גם לגבי פחות משו"פ נימא דלא נתמעט הא דאין גופו ממון אלא באופן שגם ההלואה הוי אין גופו ממון וגם הרבית הוי אין גופו ממון. וא"כ אפי' נימא דנחשב החוב כאן גופו ממון, אכתי נימא דהוי רבית משום דההלואה הוי גופו ממון.
ועוד יש לדון עפימש"כ בקצה"ח סי' קכ"ו וסי' ק"צ דהא דחוב הוי אין גופו ממון הוא רק בשט"ח דאחרים, דכשמוכר נחשב כאין גופו ממון, אבל כשמתחייב חוב, נחשב כלפי זה שנתחייב לו כגופו ממון, וא"כ החוב של הרבית שחל מהלוה למלוה נדון כגופו ממון. ויעוי' גם בברכ"ש קידושין סי' ד' שכתב לדון בשיטת הרמב"ם דאין איסור רבית בהרווחת זמן, דיש לפרש משום דהרווחת זמן נחשבת כהלואה של אין גופו ממון שנתמעט ברבית [ונקט דסגי שההלואה אין גופו ממון]. ודחה, דמ"מ הרווחת זמן כלפי הלוה נחשבת כגופו ממון כש"כ הקצה"ח הנ"ל.
ומעתה הדק"ל, דנימא דעצם זכיית המלוה בחוב של הרבית כבר יהי' נחשב כנטילת רבית.
♦
ח. י"ל דזכיית המלוה בחוב ל"ה רבית משום שלא נחשב שנתן הלוה משלו
ונראה ליישב, דהנה נחלקו הראשונים בקידושין דף ה' אם אפשר לקדש אשה בשטר התחייבות, דמביא לה שטר שחייב לה מנה ובזה מקדשה. ושיטת רש"י דמועיל לקידושין, והרשב"א פליג דא"א לקדש בשטר התחייבות. וטעמו של הרשב"א משום דלא חשיב נתינת ממון, דאף שהאשה קבלה דבר ששוה ממון, מ"מ ממנו לא יצא כלום. ובשלמא כשנתן לה שט"ח דאחרים, הרי הי' ברשותו חוב ששוה ממון, ונתנו לאשה, אבל כשנתחייב בשטר הרי לא נחסר ממנו כלום, ואף שהמציא לה דבר ששוה ממון, מ"מ הוא לא נתן משלו דבר ששוה ממון, ולקנין כסף (בקידושין וכן במקח כמו שהוכיח המחנ"א) לא סגי שהמציא ממון למוכר, אלא בעינן שיתן ממון.ולפ"ז נראה די"ל דכן הדין ברבית. והי' אפשר לומר ד"ז באופן שזה תרבית בלא נשך, כיון שהלוה לא נחסר בזה שנתחייב כ"ז שלא שילם את החוב. אבל י"ל עוד דל"ה כלל רבית, דרבית היא רק כשנותן הלוה משלו למלוה, והוי רבית הבאה מלוה למלוה, אבל כשרק ממציא ממון למלוה ולא נתן משלו כלום אין כאן רבית. [והנה בגמ' ס"ב א' מבואר לגבי שטר דאי כגבוי דמי כבר עבדו איסורייהו, ובתוס' מבואר דהיינו לאו דלא תשימון, אבל בדברי רש"י משמע בפשוטו דהיינו לאו דאל תקח, ונחשב נטילת רבית, וע"ש בחי' הגרע"א, ועי']. והעירו בזה לדברי הריטב"א דף ס"ג ב' גבי ספסירא, וע"ע מחנ"א רבית סי' ט', וצל"ע.
♦
ט. ביאור עפ"ז בדברי הגר"ח במשכנתא
ועד"ז נראה לבאר ג"כ את דברי הגר"ח. הנה בחי' רבנו חיים הלוי הלכות מלו"ל פ"ו ה"ז ד"ה ונראה לומר כתב לבאר לענין משכנתא דכתב הרמב"ם דל"ה רבית של תורה משום דבזמן הקציצה אין הריוח ברור. והקשה הגר"ח דסו"ס כשנוטל את הרבית הוי הריוח ברור. וכתב דעיקר הרבית צריך לדון בשעה שקצץ עמו, ומה שאח"כ נוטל את הרבית זהו משום דקרקע דמלוה הוא דאשבחה, ומהלוה לא קיבל רק ריוח שאינו ברור.ובספר אבי עזרי כתב מו"ר מרן הגרא"מ זצ"ל, דאמנם יש להוכיח כסברת הגר"ח מהא דריש פירקין דמבואר דבלוה מאה במאה ונתייקר, דאי בתר בסוף הוי רבית קצוצה. וקשה, הא בזמן הקציצה ל"ה ריוח ברור, ומ"ש ממשכנתא. ולפ"ד הגר"ח מיושב היטב, דהא דמהני היכא דאין הריוח ברור הוא רק באופן שבזמן נטילת הרבית, דאז כבר הריוח ברור, איכא למימר דקרקע המלוה הוא דאשבחה, וכ"נ במשכנתא. אבל במאה במאה, נהי דבזמן הקציצה אין הריוח ברור, מ"מ בזמן נטילת הרבית הוי הריוח ברור, וסגי בזה לאסור, הכא לא שייך לומר קרקע המלוה אשבחה.
אמנם כתב דיש לתמוה ע"ד הגר"ח, אמאי לא נימא דעצם זכיית המלוה במשכנתא זה יהי' הרבית, דזכה זכות ששוה ממון. ונהי דהריוח שיוכל להרויח מהמשכנתא הוא אינו ברור, מ"מ עצם הזכייה במשכנתא הוי ריוח ברור.
וצ"ל בזה כמושנ"ת, דזכיית המלוה במשכנתא א"א כלל לדון שתהי' נחשבת רבית, דהוי כמו משכון שלא נחסר הלוה כלום, וכדכתבו הראשונים דמשכון דמי לשטר התחייבות. ונמצא דעצם זכיית המלוה בקרקע ל"ה רבית כלל, דדמי להתחייבות של הלוה, ורק כשגובה הוי רבית, ובזה כבר זוכה בשלו.
♦
י. יסוד הנדון אם ברבית יש חוב
ובעיקר הנדון אם ברבית יש חוב או לא, הנה הגרש"ש כתב דחזינן שדין האיסורים לא שייך לדיני הממון, ואף שאסור לפרוע את החוב של הרבית מ"מ החוב קיים. וכשם דאם יש איסור על הלוה לפרוע חובו משום שבועה וכדו', אי"ז מפקיע את החוב, ה"נ כיון שנתחייב ברבית אף שהדבר אסור, אין בזה משום הפקעת החוב. אבל החזו"א כתב שכל שאסור לפרוע את החוב אין כאן חוב.ולכאו' הנדון תלוי בגדר איסור רבית, דהגמ' קרי לרבית גזל. והיינו דאינו איסור בעלמא ליטול את הרבית, אלא נחשב שהממון לא מגיע לו, והוי נטילה שלא כדין בדיני ממון. והנה הרמב"ן בסהמ"צ מ"ע י"ז מנה מצות חזרת רבית, אבל הרמב"ם לא מנאו. וביאר במגילת אסתר, דס"ל להרמב"ם שהוא בכלל מצות השבת הגזלה, ולשון הרמב"ם בל"ת רל"ו שבנטילת הרבית המלוה חומס את הלוה. ובאמת דעת הרמב"ם שמועיל מחילה על השבת הרבית ודלא כהגאונים. וכ"כ בפי"ד ה"ג דלאו דרבית נחשב ניתן להשבון.
אבל הריטב"א כתב בדף ס"א ב' דהוי דין לשמים, וזהו דין חזרת רבית, ומה"ט לא מהני מחילה. וכ"כ הריטב"א דף ס"ב א' דלא מיתקן בהשבה. וא"כ שפיר י"ל דאף שאסור ליטול מ"מ יש חוב, וא"ש יש מקום לבאר את דברי הריטב"א בקידושין כפשטן, וא"צ לדחוק שאין כוונתו שיש חוב. וכן ביאר מו"ח זללה"ה.
ועיקר נידון זה, יעוי' בחזון יחזקאל (פ"ו ה"ו) שכתב ג"כ דהוי דין לשמים, והוסיף דמה"ט כתב השו"ע דיני רבית ביו"ד ולא בחו"מ (אמנם עי' ב"ח ריש סי' ק"ס, ובהקדמת ס' שער דעה). ונפק"מ למעשה דבדיני ממון קיי"ל שיכול המתחייב לומר מהיכן דנתוני, אבל י"ל שאם הי' נדון בין מלוה ללוה אם נחשב רבית, אין המתחייב יכול לומר מהיכן דנתוני, דאי"ז נדון בחו"מ אלא ביו"ד.
♦
יא. גדר דין רבית בגוי
ובאמת יש להוסיף דבפשוטו הא דרבית הוי גזל הוא לבתר דגלי קרא שיש פרשת רבית, ושמעינן מינה שאין זכות למלוה ליטול מעות על שכירות החוב, דאי"ז כשכירות ממש, וממילא הוי כגזל.ומצינו בזה דבר נפלא בבהגר"א חו"מ סי' ש"ע דמבואר בדבריו דגם בגוי, אף שאין איסור לקיחת רבית, מ"מ נחשב כגזל. דבשו"ע שם (ס"ג) יש מ"ד שמותר לשחק בקוביא עם גוי, וכתב בבהגר"א (סק"ז) דאע"ג דקיי"ל גזל גוי אסור כמ"ש ר"ס קנ"ט, כה"ג דנותן לו מדעתו אין אסור, דהא רבית הוי כמו גזל כמ"ש בב"מ ס"א א' ואפ"ה מותר בגוי, ע"כ.
ומבואר בדבריו חידוש גדול, והעירני לזה מחו', הג"ר אברהם סגל שליט"א, דגם בגוי נחשב רבית כגזל, אף דאין איסור רבית בגוי, משום דגלי קרא שאין זכות ליטול ממון עבור זה, וממילא הוי כגזל, אלא דמ"מ הוי גזל דנותן מדעתו, ובגוי שרי. [אלא דצ"ע לפ"ז, דיהי' אסור ליטול הרבית בע"כ של הגוי. ואולי כל שפסק וקצץ מדעתו כבר חייל החוב, וגם כשנוטל אח"כ נחשב מדעתו. אמנם עי' בהגר"א יו"ד סי' קס"א סק"י דמשמע דמדעתו קאי על הנתינה, ואף אם קצץ מדעתו, אם נטל המלוה שלא מדעתו בע"כ לא נחשב מדעתו והוי כגזל, וצ"ע].
ועפ"ז קצת יש לבאר הא דאיתא בגמ' (ע"א א') עמי ונכרי עמי קודם, אפי' לנכרי ברבית ולישראל בחנם, והיינו דצריך להקדים הלואת הישראל בחנם להלואת הגוי ברבית. ויש בזה חידוש, דמ"ט צריך להפסיד את הריוח שיתן לו הגוי ברבית בעד ההלואה (ועי' בכנסת הגדולה ר"ס קנ"ט). וכבר עמד בזה בס' שער משפט סי' צ"ז, ועי' גם בס' אהבת חסד, דאטו צריך לימנע מלהשתמש בממונו להרויח לצורך פרנסה ולהלוותו לישראל בחנם, והא הלואה לגוי ברבית זה אופן להתפרנס.
אכן להמבואר בדברי הגר"א י"ל דכיון דנחשב כגזל, תו א"א לדון שזה אופן להתפרנס, דאף שהדבר בהיתר, מ"מ זה כגזל, וא"כ שפיר צריך להקדים הלואת ישראל.
♦ ♦ ♦