בני ברק
שמועות ממרן הגרח"ק זצ"ל[3]
א. קיום סעודה שלישית בד"ת
זכיתי להתלוות עמו בהליכתו לבית בנו בשבת אחר הצהרים, וזכורני ששאלתיו על דברי המגן אברהם (סי' תמ"ד) שכתב לסמוך בשעת הדחק (בערב פסח שחל בשבת) לצאת ידי חובת סעודה שלישית על ידי לימוד התורה. ושאלתיו הא בשלמא מי שאומר (עי' מאירי ביצה ט"ו ושאגת אריה סי' ס"ח) שיוצאין ידי חובת שמחת יו"ט ע"י תורה ניחא, דהתם העיקר הוא "לשמוח" והרי באמת קיים שמחה ע"י לימוד התורה, אך לענין סעודות שבת הרי ילפינן מאכילת המן שכתוב שלש פעמים "היום" (עי' שבת קי"ט ב', ועי' מ"ב סי' רס"ז סק"ה), והרי ב"מן" היתה "אכילה" גמורה ולא שמחה. ואם כן בתורה דליכא מציאות של "אכילה" איך יוצאים עי"ז.והשיבני בחיוך "תורה זה גם כן אוכל".
ואז הוסיף ואמר "מה יהיה אם יאמר 'שטיקל תורה' ובסוף ימצא שהשטיקל תורה אינו נכון, האם הסעודה שלישית תתבטל" (ועניתי לו שלכאו' לא יתבטל), ומרן הוסיף ע"ז ואמר "לכן לא סומכים על זה".
♦
ב. פרנסה מעריכת ספרים
פעם הציעו לי לערוך קיצור של הרבה שותי"ם ופוסקים על דברי המ"ב, כדוגמת הספר פסקי תשובות, וכיון שבאותה שעה היה לי קצת קושי בפרנסה, באתי להתייעץ עם מרן האם לקבל את ההצעה. והצעתי בפניו ג' חששות מסוימות.מרן דחה שאין מה לחשוש בזה.
ושאלתי האם לענות בחיוב להצעה. וענה לי אם אתה רוצה אתה יכול לקחת את זה!
אמנם שמתי לב שלא ענה תשובה ברורה, כיון שהתחמק שרק אם אני רוצה שאקח את זה, ולא השיב בבירור שאקח את זה.
ושוב שאלתי השאלה הנ"ל, וחזר ענה לי באותו הנוסח אם אתה רוצה אתה יכול לקחת את זה.
וכשיצאתי הרגשתי שאין לי תשובה ברורה, מה באמת צריך לעשות, וכיון שהיו עוד אנשים שדיברו עמו במכונית [חיכיתי שוב בתור וניגשתי שוב, ואמרתי לו שאני מרגיש שלא השיב לי בבירור].
וחזר שוב ואמר לי אם אתה רוצה אתה יכול לקחת את זה,
ואזרתי אומץ ואמרתי לו אני רוצה מה שהרב יגיד לי.
אז אמר לי מרן בזה הלשון "אני חושב שזה לא מוכרח".
ושאלתי למה, והשיב לי "אני חושב שזה ביטול תורה".
אמרתי לו מדוע זה ביטול תורה הרי זה לימוד פוסקים וסיכומם להלכה, ואמר לי בחיוך "גם זה ביטול תורה" (היינו שאדם צריך ללמוד כרגיל ש"ס ראשונים ואחרונים ופוסקים, ולא לסכם תשובות להלכה ולערוך ספרים, שכידוע כמה הפסד זמן יש בזה, וגם שאין זה צורת הלימוד הנדרש מן האדם).
ואמרתי לו שיש לי דירה קטנה ואצטרך כסף כדי לקנות דירה גדולה, ואמר לי כעת אינך צריך לזה ולא צריך לחשוב על זה. והוסיף ואמר "אבא אמר (היינו מרן הסטייפלער זצ"ל) שאם יש דירה קטנה יש הרבה ילדים", והוסיף שבמדרש (ילקוט סוף יהושע) כתוב "מיום שחרב ביהמ"ק נגזרה גזירה על תלמידי חכמים שיעסקו בתורה מתוך הדחק". והיינו כאומר אי אפשר לקפוץ על כל החתונות, או התעסקות בכסף או בתורה ואינו יכול ללכת ביחד, שהרי היא גזירה קצובה וחקוקה שאינו יכול ללכת ביחד.
והתבוננתי מדוע השיב בצורה הנ"ל, שהרי בתחילה לא רצה לומר שלא לקחת את זה, שהרי אם אדם מרגיש שבצורה זו הוא ישאר בלימוד לפחות בכזה סוג ב' של לימוד הרי הוא עדיף מכלום, ואם מרגיש שיש לו בזה שטייגן ודאי יעשה זאת ולא פחות מזה, ורק כשהפצרתי בו שאני רוצה שיאמר את דעתו השיבני כנ"ל.
♦
ג. לענג שבת שווה אלף תעניות
פעם אאמו"ר שליט"א שלחני למרן זיע"א ביום שישי אחר הצהרים לבקש ברכה על יהודי מחו"ל, באתי לביתו ומרן זצ"ל היה סגור בעליית הגג ללא אפשרות כניסה.הרבנית הצדקנית ע"ה אמרה לי עכשיו הברכות שלי גם כן שוות משהו, כיון שכעת אני עוסקת בהכנות התבשילים לשבת, והרב אמר לי שכתוב במדרש שכל המענג את השבת זה שוה כמו אלף תעניות, ובשעה שאני מכינה את הכנות לשבת זה כמו אלף תעניות, והתפילות מתקבלות בשעה זו (וכמדומה שתמיד היתה מבקשת הרבה בקשות בשעה זו, וראיתי בשיחות של האדמו"ר מגור שליט"א שאמר שה'עולם' חוטפים את החלה של פדיון הבן, כי כתוב שזה שוה כמו פ"ד תעניות, והוא תמוה שיכולים לענג את השבת כדבעי, וזה שוה כמו אלף תעניות עכ"ד).
♦
ד. כוונה בברכה ראשונה של שמו"ע
שאלתיו על דברי הבה"ל (רסי' ק"א), שאומר שגם מי שכיון בכל הברכה ראשונה של שמונה עשרה, מ"מ אם חשב באמצע על דברים אחרים יתכן שלא יצא ידי חובה (וסיים שם הבה"ל בזה"ל "ויש לעיין לענין דיעבד ועכ"פ לכתחילה יש ליזהר בזה מאד" עכ"ל), והוא מזעזע כל רואה.ומרן זצ"ל אמר לי על זה כך: הבה"ל הזה קשה קצת, כי הוא מביא רשב"א והרשב"א לכאו' לא מתכוין לזה, כי הרשב"א בפשטות מתכוין שחשב באמצע על דברים אחרים ומחמת כן לא כיון את הכוונת התיבות עצמם ולכן לא יצא, אבל אין כוונת הרשב"א לומר שאפילו באופן שכיון את כוונת כל התיבות, ורק חשב באמצע על דברים אחרים, שגם בזה לא יוצא.
והוספתי לשאול מה למעשה, והשיב בזה הלשון "זה דבר שאי אפשר לעמוד בזה".
♦
ה. זכרנו לחיים בלי כוונה
הנה מספרים, שמרן הקה"י זיע"א פעם אחת הוציא ספר או חוברת עם שאלות ותשובות קצרות בהלכה, ואחת השאלות היתה, מי שאמר בעשרת ימי תשובה "זכרנו לחיים" בברכה ראשונה של שמו"ע בלי לכוין, האם יצא או לא.וכתב מרן הקה"י שודאי יצא, כיון שלא גרע מאם לא היה אומר כלל שאינו מעכב, הרי דאינו חלק מהברכה ראשונה, ולכן גם לא גרע אם אמרה בלא כוונה.
לאחר שסיים מרן הקה"י לכתוב את כל השאלות, הביאן לבנו מרן זיע"א לעבור על זה ולכתוב ע"ז הערות, ומרן כתב לו על תשובה זו שזה דלא כבה"ל אחד.
ומספרים שמרן הקה"י אמר שאם לא זכר באותה שעה בה"ל מפורש אינו יכול להוציא הספר, וגנז הספר ולא הוציאו לאור.
ואחי הגרי"נ שליט"א, שאל למרן איזה בה"ל כתב לו, וכתב לו רבינו שזה הבה"ל (סי' ק"א) הנ"ל, והייינו דנהי מיהא שהכוונה ב'זכרנו לחיים' אינה מעכבת, מ"מ להבה"ל יהיה גרע מחמת זה שחשב באמצע הברכה ראשונה בדברים אחרים, ומחמת זה יהיה גרע להרשב"א.
♦
ו. מקום זיעה חייב בנט"י ולא זיעה עצמה
שאלתיו על דברי הבה"ל (ססי' קס"ד) שחידש שגם הנוגע בכובע במקום של הצטברות הזיעה צריך נטילת ידים.ושאלתיו לאיזה מקום הבה"ל מתכוין, ומרן הוריד לי את כובעי והראה לי שזה המקום של מושב הכובע על הראש שיושב על השערות, ושם מתקבץ הרבה זיעה. ואמר לי כך: (חלק מהדברים הם ליקוט גם מתשובותיו במכתבים שביררתי אצלו כל הענין בשלימותו) כל חיוב נטילת ידים במקומות המכוסים הוא משום מלמולי זיעה שנמצאים שם (עי' שו"ע סי' צ"ב ס"ז), אך חז"ל כבר חייבו נטילה להנוגע שם בכל אופן שיהיה, וגם אם המקום רחוץ כעת בלי זיעה וגם בעת החורף שאין זיעה, כי חייבו נטילה על "מקומות המכוסים" שהם "מקום זיעה", גם אם כעת אין שם "זיעה" בפועל, ומאידך גיסא אחד שימלא בקבוק של זיעה, והזיעה הזו הגיעה ממקומות המכוסים, אינו צריך נטילה, כי חז"ל חייבו נטילה רק על "מקום זיעה" ולא על ה"זיעה בעצמה", וביותר שאפילו הנוגע בחולצה שלו במקום שהיא לבושה על מקומות המכוסים, והחולצה רטובה מזיעה שבאה ממקומות המכוסים (דבר זה שכיח למי שגר במקומות החמים) אין צריך נטילת ידים, כי אין חיוב נטילה על ה"זיעה" שבאה ממקומות המכוסים, אלא על מקומות המכוסים עצמם שהם "מקום זיעה" עצמו.
וכיון שכן א"כ דברי הבה"ל תמוהים, שחייב נטילת ידים על מקום זיעה של הכובע, ואילו להנ"ל כיון שאינו מקומות המכוסים עצמו אינו צריך נטילה, ולכן הבו דלא לוסיף עלה ואין לנו אלא חידושו, ורק לענין מקום זיעה שבכובע צריך נטילה (כנראה כיון שבקביעות יש שם זיעה ס"ל להבה"ל שחשיב טפי מקום זיעה כמו מקומות המכוסים), אבל בשאר מקומות שיש שם קיבוץ זיעה א"צ נטילה אם אינו מקומות המכוסים עצמם.
♦
ז. לצרף בכורים לכולל קדשים
הייתי אצלו כשפתחו כולל ללימוד קדשים לכהנים, והפתיחה היתה אצל מרן ז"ל ובנוכחותו, ו'הראש חבורה' שליט"א דרש, והביא את דברי מרן הח"ח זיע"א שהכהנים צריכים ללמוד קדשים, כדי שידעו את הלכות העבודה כדי שיוכלו לעבוד בבית המקדש כדין.ומרן ישב בלא להוציא מילה מפיו כדרכו, ופתאום הרים את ראשו ואמר בזה הלשון: "צריך לצרף גם את הבכורים", וכוונתו ברורה שהתכוון לדברי האור החיים הקדוש (סוף בראשית וריש במדבר) שהביא מחז"ל, שלעתיד לבוא יתכפר עוון הבכורות של חטא העגל, ויחזרו הבכורות לעבוד עבודה כמו שעבדו לפני חטא העגל. וכ"כ ר' יהונתן איבשיץ זיע"א (בספרו תפארת יהונתן על התורה הפטרת פרשת חוקת), דברים כדורבנות, שלעת"ל הבכורות יעבדו עיי"ש טעמיו.
ושמעתי שפעם אחת מרן היה צריך לעבור טיפול בבית החולים, ואמר שיזהרו שלא יעשוהו עי"ז בעל מום, כיון שצריך לשמור עצמו ממום שיהיה כשר לעבודה במקדש מאחר שהוא בכור.
♦
ח. מרובה בגדים בגלל משקפיים
ופעם באתי למרן עם חברי שהוא ג"כ כהן כמוני, ובאמצע דיבורינו קטע אותנו, ואמר לנו בחיוך רחב: 'אתם פסולים לעבודה'.ונדהמנו מה כוונתו בזה, ואז אמר לנו, בגלל שיש לכם משקפיים ויש בזה פסול של "מרובה בבגדים".
ואמרנו לו שמרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל אמר שכיון שזה פחות מג' על ג' לא נחשב לבגד ואין בזה פסול של מרובה בבגדים, אך אמרנו לו שאולי הוא בגד חשוב ודמי לצלצול קטן שגרע גם בפחות מג' על ג' (כמש"כ בזבחים י"ט א'), ומרן חייך ושתק ואמר נו נו, והיה נראה שאין רוצה להיכנס לוויכוחים.
♦
ט. ברכה מכהנים במשך היום
חביבות מיוחדת וחיבה יתירה נודעת אצל מרן זיע"א לכהנים, וזה היה חלק מציפייתו ודיבורו על ביאת משיח ועבודת הכהנים שכידוע שדיבר על זה הרבה מאד, והתבטא שהמשיח עומד בפתח.וכשנולדה לי בת, אמר בחביבות בת כהן!
וכשבאתי בחלאקה עם בני אמר כהן בן כהן!
ואחי הגרמש"ע שליט"א הגיע עם בנו קטן אמר עליו מרן כהן זוטא!
ופעמים רבות ביקש ממני ומכהנים נוספים ברכה. ואמר אתה כהן תתן לי ברכה[4].
והנה לפני עשר שנים שאלתיו האם יש משהו מיוחד בברכה של כהן במשך היום-שלא בזמן ברכת כהנים, וענה לי שזה כמו ברכה של כל יהודי, אמנם אחר כך כנראה חזר בו מרן, ופעמים רבות ביקש ברכה מהרבה כהנים במשך היום, ולא רק בברכת כהנים.
ובאותו מעמד הנ"ל, שאלתיו מה לענין ברכת כהנים עצמה, האם בברכת כהנים אפשר לחשוב בשעת מעשה בפרטיות על אנשים מסויימים (וגם על כלל הציבור ביחד עמו), ואמר שזה אפשר לעשות. ואמר ש"אחד הוציא א גאנצע ספר על זה".
(כנראה כוונתו לספר חסד לאלפים שהאריך בזה, והנני מציין כל זה, כיון ששמעתי שנאמר שיעור במקו"א לתקוף דבר זה, והנני מביא מדברי מרן שאין בזה שום בית מיחוש. ומה שהביאו שיש גדולים שאמרו לא כן, כנראה דיברו באופן שמצמצמים את הברכה ליחידים, וזה אסור כי הברכת כהנים צריכה להיות כללית לכל ישראל באהבה, וכל הנדון הוא רק באופן שמכוון על כלל הציבור, אלא שמכליל בתוכם גם את פלוני הנצרך לברכה, ויתכן שבזה כו"ע מודו דשרי).
♦
י. 'וקדשתו' שלא בפני כהן
כמה פעמים אמר לי, למכתבים שלך אני עונה ראשון כיון שאתה כהן, ויש בזה מצות 'וקדשתו' (שהיה מבקש שיסדרו לו את המכתבים בסדר של כהן, ואח"כ לוי, ואח"כ ישראל, עוד שמעתי מאחד שקוראים לו יעקב ישראל [שקרוי ע"ש מרן הסטייפלער] שמרן אמר לו שעונה על מכתביו ראשון משום כיבוד אב).ושאלתי את רבינו איזה 'וקדשתו' יש כאן, הרי הוא עושה כן בצנעא בתוך ביתו והכהנים אינם יודעים מה שהוא עושה בביתו. (ואני חשבתי שיענה לי שלכן הוא מספר לי כדי שאדע מזה, אך הוא לא השיב כן),
ורבינו ענה לי שאין הכהנים צריכים לדעת מזה, כיון שסוף סוף הוא מכבד את הכהנים בביתו לעצמו (ובפרט שגם בני ביתו ידעו מזה) ומקיים בזה מצות 'וקדשתו', אפילו שלא בידיעת הכהן.
ואחר כך הייתי אצל מרן הגריש"א זיע"א (שבוע לפני שנפל למשכב שנלב"ע ממנו-בטבת תשע"ב) וסיפרנו לו את עצם העובדה, ושאלנו האם הכהנים צריכים לדעת מזה, ואמר שכן.
שוב ראיתי שדבר זה תליא באשלי רברבי, האם יש מושג של 'וקדשתו' שלא בפני הכהן והכהן כלל לא יודע מזה (דהעיקר שהישראל ירומם בעיני עצמו את שבט הכהנים, אף שהכהנים עצמם לא יודעים מזה). דהנה מרן החפץ חיים (פתיחה לח"ח עשין ט') בבאר מים חיים (סק"ט) מצדד שעוברים על 'וקדשתו' אם מדברים לשה"ר על כהן גם אם מדברים עליו שלא בפניו (ובפנים במקור חיים כתב שעוברים בפניו, היינו דבזה פסיקא ליה שודאי עובר, ולענין שלא בפניו הסתפק בבאר מים חיים וצידד שעוברים גם שלא בפניו). ואילו הגאון האדר"ת זצ"ל (בספרו חשבונות של מצוה סי' רס"ט לקראת סוף הסי') כתב בזה הלשון "ראיתי לידיד נפשי הכהן הגדול הצדיק בעל ספר חפץ חיים, שכתב שהמדבר לשה"ר על כהן עובר במצות עשה ד'וקדשתו', ולי לא נראה כן כלל וכלל לומר בכה"ג במה שהוא שלא בפניו" עכ"ל.
ומבואר שנחלקו בהנ"ל, האם עוברים על 'וקדשתו' כאשר מגנים את הכהן שלא בפניו והכהן אינו יודע מזה, (דהח"ח ס"ל שהעיקר שהישראל ירומם בעיני עצמו את שבט הכהונה, ואין הכהן צריך לידע מזה, והאדר"ת פליג). והכא נמי לענינינו בהיפוך, האם מקיימים מצות 'וקדשתו' כאשר מכבדים את הכהן שלא בפניו והכהן עצמו אינו יודע מזה.
♦
יא. כיבוד בזימון
הייתי אצלו פעם בחוה"מ והיה שם חתנו הגר"י צביון, וכמדומה שביקשתי ברכה בשם מו"ח שליט"א ומרן שאלני מי הוא חמי, וחתנו הנ"ל אמר שהוא מכירו והוא תלמידו של מרן הגריש"א.וסיפר למרן ששמע שחמי שואל למרן הגריש"א זיע"א שחתנו הוא כהן, והאם תמיד בכל הסעודות צריכין ליתן רק לכהן לזמן בזימון, והגריש"א אמר שכן, ואמר חתנו שאח"כ אמר לחמי שדעת מרן רבינו זיע"א אינה כן, אלא שלכל דבר יש סדר, והכהן אינו יכול לשלוט על כל הזימונים לקחתו לעצמו, אלא הכהן יקבל פעם ראשונה, ואח"כ אפשר ליתן גם לאחרים, ומרן שמע ואמר נו נו, ולא הוסיף ע"ז כלום.
והנה אאמו"ר, הג"ר כתריאל כהן שליט"א, שאל למרן זצ"ל, שכל בניו הם כהנים, ואילו חתניו הם ישראלים, והוא מסופק את מי הוא צריך לכבד בזימון, האם את בניו כיון שהם כהנים, או את חתניו כיון שהם אורחים ו'אורח מברך'. ומרן השיבו שאין חיוב לאבא לכבד את הבנים שלו גם אם הם כהנים, וממילא הוא יכול לכבד את חתניו הישראלים האורחים.
♦
יב. אחרי החתונה לומדים יותר טוב
כידוע שהיה מעורר שצריך להתחתן מוקדם ובן שמונה עשרה לחופה, וגם אותי זירז על כך מאד. ופעם אחת כבוד אאמו"ר, הג"ר כתריאל כהן שליט"א, הגיע אליו ומרן העיר לו על זה, ואמר לו אאמו"ר שאני לא רוצה לשמוע מחמת שאני עדיין צעיר.אמר לו מרן תגיד לו שהחזו"א נפגש בגיל שבע עשרה, אלא שלבסוף לא יצא מזה כלום, אבל הוא מצידו נפגש בגיל שבע עשרה. ואח"כ באתי לפניו והעיר לי על כך, ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד, וענה לי זה לא נכון, היום לומדים אחרי החתונה יותר טוב מלפני החתונה. (ראיתי מובא שהסביר לאחד, שהיום ברוך השם יש המון כוללים עם אלפים רבים של אברכים, ובציבור שלנו ברוך השם כמעט כולם לומדים טוב בכל הסדרים כולם, ולכן אין סיבה לדחות. ולאחרונה התפרסם מכתב של מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל שכתב גם כן כך, שבעבר היו צריכים לדחות את זמן החתונה מכמה טעמים, אך היום זה לא שייך, ולא טוב עושים מי שמונע זאת, ורבינו מרן זצ"ל הוסיף על זה וכתב "נכון מאד" וחתם את שמו).
♦
יג. מכתב לחתנים
עוד בענין חתנים, כידוע שיש מכתב ממרן הסטייפלער לחתנים, ולפני חתונתי ראיתי שיש כמה נוסחאות של המכתב ובאתי אליו לשאול על זה, ואמר לי שהיה אדם אחד שהכניס למכתב דברים אחרים, ואבא (מרן הסטייפלער) רצה לפרסם נגדו בעיתון אך לבסוף לא פירסם (כמדומה שאמר שזה היה מחמת שנטרפה השעה, שהסטייפלער נחלה ונפטר). ואמר לי אנחנו הדפסנו את המכתב המקורי עם עוד מכתבים, וכן את מכתבי החזו"א בענין זה, ואמר שבנו הגראי"ש הדפיסו, וקם ממקומו והלך לארון מיוחד בביתו והביא לי משם את החוברת.♦
יד. לא טוב היות האדם לבדו
שמעתי אומר לאחד שהתאלמן, שיתחתן, ודרבן אותו המון פעמים לזה, אך לאחר שגדלו ילדיו והאבא עדיין לא נישא, אמר לבנו הקטן שקודם הוא יתחתן ואח"כ אביו.ופתח את המדרש רבה (בראשית רבה פרק ל"ז) שכתוב שאברהם השיא קודם את יצחק, ואח"כ הוא בעצמו התחתן פעם שנית עם הגר.
♦
טו. שילוב אצבעות
פעם דיברתי אתו, והאצבעות של שתי הידים שלי היו משולבות זו בזו, אצבעות של יד זו עם אצבעות של יד זו (וזה לא היה עד הסוף אלא מעט בקצה האצבעות), ותוך כדי דיבורו אמר לי בחוזק "תוריד את זה" (מקור חשש זה ביסוד ושורש העבודה בשם המקובלים), וזה היה שלא כהרגלו שתמיד לא היה מעיר הערות.ואחר כך שאלתי אותו האם הבעיה רק אם עושים כסדר, דהיינו שהאצבעות שלובות אחת עם אחת כסדרן, אבל האם גם שלא כסדרן (למשל להניח את האצבע של יד זו בין האמה לזרת של יד השניה וכדומה) מותר או לא, ומרן ענה ואמר "למה צריך לעשות את זה".
♦
טז. התערבות הורים בחיי ילדיהם הנשואים
שמעתי ממנו על אחד נשוי שהוריו התערבו לו בחייו, ואמר "העולם אומר שהורים צריכים להיכנס לבית ילדיהם עם עיניים סגורות וידים פתוחות"...♦
יז. שומר פתאים
אמר שאין אומרים סתם על כל דבר את ההיתר של "שומר פתאים השם", אלא רק מה שמפורש בש"ס ופוסקים, ויותר מזה אין אומרים כן אלא רק בשעת הדחק או בדברים מסויימים.♦
יח. הליכה בדרך בקדושה
פעם אחת התלוויתי אליו בשבת אחר הצהרים לבית בנו, וירד לבד בלי המקל (כנראה מחשש טלטול, כיון שהיה מסוגל ללכת גם בלי המקל אם הלך לאט ובזהירות, ועוד שהמקל היה מטריה והוא מוקצה, אך יתכן דזה מותר מדין כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו).אך הרבנית ע"ה חששה עליו וביקשה ממני שאתלווה אליו, ושמתי לב שכל הדרך הוא הלך בצדי המדרכה פנימה, וכנראה מפני שהרחוב היה עם הרבה נשים וילדות, ולא רצה ללכת בין שתי נשים, ובין נשים [כדרכו שלא הסתכל על פרצוף אשה, ולא קיבל שום אשה, ואף לא רצה לקרוא מכתב שכתבה אשה, וכשהבאתי לו מכתב שנשלחתי מאשה אחת אליו, הוכרחתי להדגיש למרן שבעלה כתב את זה כדי שיסכים לקוראו].
♦
יט. הגהות הרש"ש ובנו
דיברתי עמו על הגהת הרש"ש (ב"מ ק"ז א') שכתב על הגמ' "כשם שביאתך מהעולם בלא חטא כך יציאתך מהעולם בלא חטא", וכתב הרש"ש שמכאן סתירה לבעלי הגלגול, ויש שהתנגדו להגהה זו כיון שח"ו לכפור בגלגול.ואמר לי מרן שהגהה זו אינה מהרש"ש, אלא היו סביבו אינשי דלא מעלי שהכניסו את ההגהה הזו להגהותיו (ושמעתי מחכ"א שראה בגמרתו של מרן, שמחק עם עט את ההגהה הזו).
כמו"כ הכחיש באותה הזדמנות, מה שאומרים בשם מרן הקה"י שלא לקנות גמרות עם הגהות בנו של הרש"ש - ר' מתתיהו שטראשון. ואמר שאינו נכון, שהוא היה אדם גדול ורק סביבו היו אינשי דלא מעלי (אולי התכוין למשכילים).
♦
כ. ברכה של צדיק
אמר לי שברכה של צדיק תלויה במידת האמונה של המקבל הברכה בברכה (ועי' ארחות יושר סי' י"א).והוסיף ואמר שלכן לפ"ז גם אם למקבל הברכה לא מגיע שתחול עליו הברכה, מ"מ אם יאמין בברכה תתקיים בו הברכה.
♦
כא. צוואת ר' יהודה החסיד
הקפיד מאד על צוואת ר' יהודה החסיד, אך בדברים מסויימים אמר שזה רק לזרעו. ואמר לכבוד אאמו"ר, הג"ר כתריאל כהן שליט"א "אנחנו מפחדים מר' יהודה החסיד".וכתב בטעמא דקרא (פר' בראשית עה"פ ואחות תובל קין נעמה) בשם מרן החזו"א "מימי לא ראיתי מי שעבר על צוואת ריה"ח והצליח", ומרן היה מדבר ע"ז בחריפות גדולה שצריך ליזהר בזה.
וכמו"כ הקפיד מאד על שווי שמות בנישואין של שני מחותנים או חתן וחמיו וכלה וחמותה.
ולענין אם לאחד מהם (מהנ"ל) היו שני שמות, ולשני יש שם אחד משני השמות שיש לשני, הרי דאם לכל אחד קוראים בשם אחר והוא שם אחר ממה שקוראים לשני הקל בזה (אבל אם לשניהם קוראים באותו השם, אף שיש להם שם אחר שאינו אותו דבר, החמיר).
אך אם לאחד מהם קוראים בשם אחד משני השמות שיש לשני, ולשני קוראים בשני השמות יחד היו סתירות בתשובותיו, וידעו שכל שם צריך לשאול מחדש (אך כעת אמר לי נאמן ביתו, ידי"נ הגר"ג הוניגסברג שליט"א, שמרן אמר לו שבאופן כללי יכול לומר כמו שכתוב בטעמא דקרא (בסוף בהנהגות חזו"א) בשם החזו"א, וכן בשו"ת חזו"א החדש בענין שיווי שמות שמתיר בכה"ג, וצ"ע למעשה).
♦
כב. לגור מעל בית כנסת
כמו"כ החמיר מאד בעניינים שכתוב בחז"ל ובפוסקים שזה סכנה, כמו לגור מעל ביהכנ"ס וכו'.ואמר לי שאם יש קומה המפסיקה בין הבית לביהכנ"ס (דהיינו שביהכנ"ס נמצא בקומה ראשונה, והוא רוצה לקנות בית למגורים בקומה שלישית) הוא מחלוקת אם מותר או לא, ושאלתיו מה לעשות למעשה, והשיב "זה ענין של סכנה מה אני יכול לומר לך". וכמדומה שהחמיר שכל הבית לא יהיה מעל כל הביהכנ"ס, ולא רק מקומות שעושים שם תשמיש מבוזה, וכן שלא יהיה מעל לכל הביהכנ"ס ולא רק מעל לארון קודש.
אך במעשה שהיה שרק הכיור והפריז'דר במטבח היה מעל ביהכנ"ס הקל בזה, ועל שאר המטבח אמר שאם לא ישבו בחלק של מעל לביהכנ"ס מותר.
עוד שמעתי ממנו שרק אם מתפללים למטה בקביעות אסור, אבל אם רק באקראי מותר, וכן אם הוא קבוע רק ללימוד מותר, אבל אם בקביעות מתפללים שם לאחר שיעור וכדומה, אפילו שזה קביעות של פעם אחת בשבוע אסור.
♦
כג. מגורי אב ובנו ומגורי שני אחים
לענין אב ובנו אם יכולים לגור באותו בנין, אמר שאדרבה עדיף שיגורו כמה שיותר קרוב כדי שיוכלו לעזור לאבא (המעשה שהיה הוא, כשהיה צורך לאביו בזה, אבל שמעתי שהשיב לאחרים שלאחר החתונה אינו טוב שהזוג יגור קרוב להורים), והרבנית ע"ה שישבה שם באותו שעה אמרה שאצל סביה ר' אריה לוין ילדיו גרו עמו באותו דירה, וחילקו את הדירה לזוגות שהתחתנו.אך לענין שני אחים אמר שכתוב (אולי בריה"ח) שלא יגורו בנין ליד בנין, ואפילו כאשר היה לי למעשה ששני הבניינים היו נמצאים בשני רחובות, אבל מאחורה שני הבניינים נפגשו זה ליד זה (וציירתי לו בדף את הצורה הנ"ל), השיב לי מרן ע"ז שלא לקנות בית זה, וכמדומה שאמר (אולי בשם אביו) שאם יש בנין אחד מפסיק בין שני הבניינים שגרים שם שני האחים מותר.
♦
כד. נישואי בני דודים
בעבר החמיר מאד שלא להנשא רק מדור 'חמישי בחמישי' (שכשרים לעדות גם בגיטין).ושמעתי מאחד שמרן הגריש"א שלחו למרן לידע מדוע מחמיר כן.
ומרן אמר לו שאבא הביא לכך ראיה משו"ת של הג"ר אליהו קלצקין זצ"ל, שמחמיר בזה מחמת שזה יכול להביא לבעיות גנטיות.
אך לאחרונה התיר אפילו 'שלישי בשלישי'.
ומעשה שהיה כך היה, ששמעתי ששאלוהו על שידוך אחד במשפחתי שהיה שלישי בשלישי והתיר, ובאתי אליו ושאלתיו האם נכון הדבר, והשיב בחיוב שמותר. ואמר: אבא התיר שלישי בשלישי [ובאותה תקופה נכדו של מרן התחתן עם נכדתו של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל שזה 'רביעי ברביעי'. ושמעתי שיש אומרים שמרן הגרנ"ק בא להעיד לו שהקה"י התיר שלישי בשלישי, ומאז חזר בו והתיר].
ואח"כ לזוג הנ"ל נולד ילד עם מום ניכר בידו, ובאתי ושאלתי אותו שאולי יש לחוש שזה בגלל זה, ואמר "זה לא שייך לזה כלל, אם מותר מותר".
♦
כה. קריאת שמות (א)
כידוע שהחמיר טובא בענייני קריאת שמות בשני עניינים:א. שלא לקרוא בשמות מחודשים שלא היו בעבר, כמו השם 'שירה' וכדומה (אבל שמות ישנים אף שלא ידע מקורם לא נגע בהם, ואמר שוודאי היה להם טעם, ועוד כמדומה שהסתפק שמא כיון שפשט השם הזה שנים רבות יתכן שזה נקרא שם, והביא מקור לזה מדברי הגמ' (גיטין י"א ב') רוב ישראל שבחו"ל שמותם כשמות עכו"ם), [ושמעתי מידי"נ הגרג"ה שהיו שמות מחודשים שאצל הספרדים לא שינה ואצל האשכנזים שינה, כי אצל האשכנזים לא היו נהוג כן].
ב. עוד החמיר שלא לקרוא בשם שבתנ"ך הוא מוזכר על רשע, אף שגם אחרים נקראו בזה והוא קורא על שמם ולא על שם הרשע, אעפ"כ כיון שהשם המפורסם בשם זה הוא הרשע המוזכר בתנ"ך שנקרא בשם זה, ממילא קריאת השם מתפרשת על הרשע המפורסם ולא על אדם אחר שקראו על שמו, (למשל לא נתן לקרוא בשם "שלומית", אף שחושבים על שם אחת כשרה שנקראה בשם זה, כיון שבתורה היא מפורסמת לרשעות, שהיא שלומית בת דברי בסוף פרשת בלק).
וכן אין לקרוא שם של המרגלים ד"חזי מאי סליק ביה" (עי' רש"י ר"פ שלח שקורא להם רשעים).
והביא במכתבו להגרממ"ש שולזינגר זצ"ל, ראיות על שני דברים אלו, גם מדברי המדרש (ב"ר פל"ז ס"י) שאין קוראים שם אלא רק על שם אבותינו, וזה ראיה לענין הראשון הנ"ל, שלכן אין לקרוא שמות המתחדשים שלא מצינו באבותינו שקראו כן.
וכן לענין השני הנ"ל, הביא מרן זצ"ל את דברי התוס' המפורשים שמבואר בדבריהם להדיא כיסוד זה, דהנה התוס' (שבת י"ב ב') מוחקים מהגמ' את השם "שבנא" כיון שבתנ"ך היה רשע בשם זה, ולא מסקינן בשמיה דשם רשעים ירקב, ומחמת כן הם גורסים בגמ' "שכנא" ולא שבנא. כמו"כ התוס' (יומא ל"ח ב', וכתובות ק"ד ב') גרסו במשנה "אבישלום" (עם יו"ד) ולא "אבשלום", כיון שאבשלום הוא בנו של דוד ואין לו חלק לעוה"ב ולא מסקינן בשמיה. והוא תימה גדולה מדוע מחקו כן מהגמ', הרי יתכן מאד שהיו עוד אנשים שנקראו בשם זה, ועל שמם נקרא מי שנקרא בגמ' כך, וכשקראו את השמות הללו בגמ' לא חשבו על שם שבנא ואבשלום המפורסמים בתנ"ך, אלא על שם אדם אחר שהיה כשר ומאי גריעותא איכא בזה. אכן מבואר שכיון שהשם הזה הוא מפורסם בתנ"ך בשם של רשע או מי שאין לו חלק לעוה"ב, הרי דממילא כל קריאת השמות מתפרשות על שמו ואסור, אף שבשעת קריאת השם חושבים על שם אדם אחר.
והגרממ"ש הנ"ל הביא מהחיד"א לא כן, ומרן השיבו שהוא רק בזמן כתבי הקודש ולא היום שאי' במדרש שקריאת השמות הוא רק על שם אבותינו וקריאת השם מתפרשת על השם הידוע בתנ"ך (וכמו"כ כמדומה שהשיב גם לאיפכא, שמי שקרא ע"ש רשע אינו צריך לשנות השם, אלא רק לכוין שהשם יהיה על שם הצדיק המפורסם בתנ"ך, ואולי לשיטתו הנ"ל, שבאמת השם מתפרש מעצמו לשם הצדיק המפורסם בתנ"ך).
והנה הבאתי למרן ראיה ברורה לשיטתו, מדברי אא"ז מרן החתם סופר זיע"א, שכתב (ריש פר' קרח) וז"ל: "אני תמה על צדיקים בני לוי, שקראו שם בנם קרח שהוא שם מאלופי עשיו, וקי"ל רשעים לא מסקינן בשמייהו (יומא ל"ח ב'), וחזי מה עלתה ביה, ואולי היינו דקמ"ל קרא דמיחסו עד לוי, לומר אע"פ שהיה חוט המשולש מ"מ ניתק מהרה, על דאסקי בשמיה דרשע, וזהו 'ויקח קרח', זה השם קרח לקח כל מה שהיה לו להתקדש ע"י שהיה בן יצהר וקהת ולוי אבותיו, וזהו השם קרח לקח את הכל" עכ"ל. והיינו שמחמת שקראו לו בשם קרח שזה שם של רשע, זה הביאו לעשות מה שעשה ולהיאבד מהעולם, ולהפסיד להמשיך את שלשלת הזהב של שלשת אבותיו.
ואם נימא שאם קורא על שם אדם אחר שאינו בתנ"ך לא גרע, מדוע מתפלא החת"ס, הרי יתכן שיצהר קרא על שם אדם אחר שהיה שמו קרח (ומצינו בבכורות נ"ח א' "בן עזאי אומר כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן ה"קרח" הזה"),
ופשוט וברור לכל בר דעת שכאשר יצהר קרא את שם בנו קרח, לא חשב כלל שקורא את בנו על שם הרשע של "אלוף עשיו", וא"כ מאי גריעותא איכא בזה. אלא ע"כ מוכח ומוכרח שכיון שהשם "קרח" המפורסם הוא קרח המוזכר בתנ"ך שהיה רשע, הרי כל קריאות דעלמא מתפרשות ממילא על שמו של המפורסם הזה, אף שבשעת קריאת השם חושבים על שם אחד כשר אחר, ומרן הסכים לראיה זו.
אך שאלתי לרבינו זצ"ל שדברי מרן החת"ס צע"ג, דבאותה פרשה שכתוב את אלוף קרח באלופי עשיו (בסוף פרשת וישלח) כתוב שאחד ממלכי אדום נקרא בשם "שאול", וא"כ צ"ע איך קראו לשאול המלך בשם זה, והלא אף שקראו לו ע"ש אדם אחר ששמו שאול, מ"מ הוא מתפרש מנפשיה לשאול הרשע של מלכי אדום הכתוב בתורה, בדיוק כמו גבי אלופי עשיו.
והשיבני רבינו זצ"ל, שמשמות "מלכים" אין קושיה, כי יתכן שקראו שם זה על שם המלכות ולא היה שם בעצם.
♦
כו. קריאת שמות (ב)
לקרוא שם ע"ש מי שנפטר צעיר, אמר שצעיר לעניין זה הוא גיל חמישים. ואמר לי שכך כתוב באחרונים.ושאלתיו שלענין קטלנית יש נידון באחרונים האם הוא רק מגיל ס' (שאז נחשב כנפטר מבוגר שאשתו אינה קטלנית, וכנראה שמגיל ס' אינו נחשב בר חיוב מיתה בידי שמים, משא"כ גיל נ', הוא יצא רק מכלל חיוב כרת, עי' תוס' ריש יבמות). ושמעתי שמרן סיפר שהיה מעשה שהחזו"א לא התיר קטלנית מגיל נ', והשיב לי רבינו שקטלנית חמיר משא"כ כאן (כנראה קטלנית הוא חשש פיקו"נ). ובשם מרן הגריש"א זצ"ל שמעתי שהורה שאם מי שקוראים עליו השם נפטר פחות מגיל ס' צריך להוסיף עליו שם.
♦
כז. קריאת שמות (ג)
לקרוא רק שם אחד על שם אדם שהיה לו שני שמות.אמר (כמדומה בשם החזו"א) שאין זה נקרא כ"כ קריאה על שמו, כיון ששני השמות הוא שם אחד ארוך, ואם קרא על שמו רק בשם אחד משני שמותיו הרי קרא רק בחצי שם.
[ולכן מקפידים בכתיבת גיטין לכתוב כל השמות בשורה אחת, שמא שני השמות הם שם אחד ארוך (עי' פ"ת אבה"ע סי' ק"כ), ואין לכתוב חצי שם בשורה עליונה וחצי שם בשורה תחתונה. ולענין כתיבת כתובה, הנה לי יש ארבע שמות, והמסדר קידושין שלי היה מרן הגריש"א ז"ל, והוא הקפיד שיהיו כתובים כל השמות בשורה אחת, אך בזמנו שאלתי למרן זצ"ל ואמר לי שכתובה זה שטר חוב בעלמא ומספיק לכתוב אפילו שם אחד].
והנה אמרתי לרבינו ששמעתי ראיה להוראה הנ"ל (אולי בשם הנצי"ב), שכתוב בסוף פרשת מטות 'ויאיר בן מנשה הלך וילכוד וגו' ויקרא אתהן חות יאיר', ופסוק אח"כ כתוב 'ונבח הלך וילכוד את קנת ואת בנותיה ויקרא אתהן נבח בשמו'. וצ"ע מדוע ב"חות יאיר" לא כתוב שקרא חות יאיר בשמו, ואילו בנבח כתוב שקראו נבח בשמו. ומבואר שאם מוסיפים שם אינו נקרא שקוראים על שמו, כיון שנחשב ששינו את השם לגמרי. ולכן נבח שקרא רק בשמו "נבח" בלבד בלי שום הוספה, לכן נקרא שקראו בשמו, ואילו יאיר שהוסיף "חות" ל"יאיר" אין זה נחשב שקראו בשמו, כיון ששינה את השם לשם אחד ארוך של חות יאיר וזה שם אחר.
והשיב לי מרן שאינו ראיה, כיון שדווקא שקוראים על שם אדם הרי בשביל לקבל כוחות מהאדם הזה צריך לקרוא על שמו בלי לשנות עם שם אחר, משא"כ קריאת שם עיר, שזה קריאת שם בעלמא, גם אם מוסיף שם הוי קריאה על שמו.
♦
כח. ללכת לים התיכון ושאר נהרות
מספרים שמרן שאל את מרן החזו"א איך מותר לילך לים, והרי הים הוא גבול מערבי של א"י כמו שכתוב בפרשת מסעי, וכל פעם שהולכים לים יוצאים מא"י לחו"ל, והשיב לו החזו"א שבכל מקום שאפשר לשחות שם ולא יטבע, הוא נקרא תשמישי א"י וחלק מא"י ולא נחשב כיוצא לחו"ל.ושאלתיו על הסיפור הזה (אך את עצם הסיפור לפרטיו לא שמעתי ממנו), שאין השאלה מובנת כלל, כיון שבגמ' (גיטין ח' א') מבואר שאין הגבול המערבי של א"י בשפת הים ממש, אלא הרבה בפנים, שחוט עובר מנחל מצרים להר ההר וכל הים שבאמצע הוא חלק מא"י, ולפי הנראה במפה קילומטרים רבים בפנים הים הוא עדיין בתוך החוט הנ"ל והוא חלק מא"י. והשיב לי מרן ז"ל, שהשאלה לא היתה על הים הגדול, אלא על הנהרות שבשפתם הם א"י, כמו הירדן[5] (ויש להוסיף שכן ג"כ נפק"מ למי שהלך לים ליד הר ההר [הנקרא היום "ראש הנקרה", שזה סולמא דצור בעירובין כ"ב ב'] שבשפתו הוא חו"ל וכנ"ל בגמ' בגיטין).
♦
כט. או קנה מיד עמיתך
כ"ט) כתוב בחז"ל והובא ברש"י (ויקרא פכ"ה פי"ד) "או קנה מיד עמיתך", שאם יש יהודי וגוי המוכרים מקח צריך לקנות מיהודי ולא מגוי (ורבינו אמר שה"ה אם עומד לפניו חרדי ומחלל שבת שדינו כגוי [כמש"כ הרמב"ם פ"ל דשבת], צריך לקנות מחרדי ולא ממחלל שבת, וכן הוא בתשו' חתם סופר). ואם יש הבדל גדול במחיר שהגוי יותר זול מהיהודי בהרבה כסף א"צ לקנות מהיהודי. ואם זה רק הבדל מועט שהגוי זול רק במעט מהיהודי, השיב שהכל לפי הענין מה הוא השיעור שנחשב כבר להבדל גדול שבזה אין צריך לקנות מהיהודי [אכן גם אם הוא הבדל קטן מאד במחיר שהגוי יותר זול רק במעט מהיהודי, שבזה הדין שצריך לקנות מהיהודי, כתב מרן הח"ח (אהבת חסד דיני מצות הלואה פ"ה ס"ז נתיב החסד סקי"ב) שהוא מצוה ולא חיובא, וכמדומה שכן העתיק בדרך אמונה].עוד שאלתי אותו מה הדין אם עומד לפניו גוי, ויהודי שהוא מחלל שבת בפרהסיא שדינו כמומר וכמין, ממי עדיף לקנות האם מהגוי או מהמחלל שבת בפרהסיא (ועי' בספר אילת השחר עה"ת שם שהביא פלוגתא בזה), והשיב במכתב בזה הלשון "מן הגוי, עי' רמב"ם פי"א מעדות ה"י" עכ"ל רבינו ז"ל.
וכונתו, דאיתא ברמב"ם וזה לשונו "המוסרין והאפיקורסין והמינים וכו', אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן הגוים, שהגוים לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעוה"ב, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק מעוה"ב" עכ"ל, הרי דהמינין הם גרועים ופחותים מן הגוים והגוים עדיפי עלייהו (אך יתכן שמחלל שבת דהאידנא, אם יש צירוף שהם תינוקות שנשבו עדיפי על הגוים וצ"ע).
♦
ל. לימוד תורה עם כוונה
חכ"א אמר בשיעור שהלומד תורה אין צריך כוונה לשם מצוה, משום שכל מה שמצינו צורך לכוון לשם מצוה הוא רק במעשה מצוה שיכול להתפרש גם שלא לשם מצוה, כמו שופר שיכול להיות שתוקע לשיר, וכיוצ"ב בשאר מצוות, אבל בתורה אין בה אלא מעשה מצוה בלבד ובזה אין צריך כוונה.וכשהצעתי את זה למרן לא הסכים לזה.
והשיב תשובה מחודשת, ואמר: שגם בתורה יתכן שיהיה בה בלי מעשה מצוה, שילמד בשביל לדעת את התורה. [וכוונתו שיש אפשרות ללמוד תורה כמו חכמה בעלמא ח"ו, שלומד רק בשביל לידע את התורה ולא בגלל שהקב"ה צוה ללמוד התורה, ולשם מצות ושננתם שהקב"ה צוה לידע התורה (ע"מ לקיים, עי' ב"ק י"ז א') ועי' בר"ן נדרים פ"א א'].
אך הוסיף ואמר, שאין חיוב כל פעם לכוון לשם מצוה, אלא סגי פעם אחת לכוין למצוה (ואולי כונתו פעם אחת לזמן מרובה ולא בכל יום, וצ"ע).
♦
לא. קדימה בין שכן ואח
הגרי"א דינר שליט"א (בעלון מים חיים) הביא בשם מרן זיע"א, שהנוסע לשבת ומפנה את דירתו, וגם "אחיו" מבקשו ליתן לו את הדירה לשבת, וגם "שכנו" מבקש ליתן לו את הדירה לשבת, והשיב לו מרן שיתן את הדירה לשכן ולא לאחיו, וחיליה דידיה מהגמ' (ב"מ ק"ח ב') דאי' התם לענין אם שנים רוצים לקנות שדה מאדם אחד, הקונה האחד הוא אחיו של המוכר, והקונה השני הוא שכנו של המוכר (ואין שם בר מצרא, כמש"כ שם רש"י, וכן העתיק בשו"ע חו"מ סי' קע"ה ס"נ), פוסקת הגמ' שצריך למכור לשכנו ולא לאחיו, והגמ' אומרת שהטעם הוא משום שכתוב "טוב שכן טוב מאח רחוק", ונפסק להלכה בשו"ע שם. ולפ"ז הכא נמי הכא יתן את הדירה לשכנו ולא לאחיו עכ"ד.ושלחתי למרן לשאול, שאיתא בחכמת אדם (כלל קמ"א), והובא להלכה בדרך אמונה (פ"ז ממתנו"ע סקצ"ט) שלענין צדקה קרוב קודם לשכנו, הרי דאחיו קודם לשכנו (וכן נראה באהבת חסד, שכתב שלענין צדקה קרוב קודם לעניי עירך, ולכאו' עניי עירך דמי לשכנו, ואעפ"כ אחיו קודם להם).
אכן באמת תמוה מאד מהגמ' שם, שלענין מכירת שדה חזינן איפכא ששכן קודם לאחיו, ואילו בצדקה אחיו קודם לשכנו (שו"ר בחכמ"א שם בסוגריים שנראה שעמד בזה).
ותירץ מרן זיע"א שתלוי אם זה עניני "צדקה" או עניני "חסד", שבצדקה אחיו קודם לשכנו (אולי בגלל סברת האהבת חסד הנ"ל, שבצדקה כתוב "עמך" וקרוב הוי טפי עמך וצ"ע). משא"כ במכירת שדה ושאר עניני חסד, שכן קודם לקרוב, ולכן לענין נתינת הדירה שזה חסד שכן קודם לקרובו.
[ויש לציין שמרן כתב לאחי הגרי"נ שליט"א שב'שכן' יש מצות 'מבשרך לא תוכל להתעלם', ואחי התפלא ע"ז מה שייך 'מבשרך' על שכנו, שוב מצא ברש"י (סנהדרין ע"ז ב') שמפורש כתוב כן שיש 'מבשרך אל תתעלם' על "שכן" עיי"ש היטב. ובזה מובן הענין שבענייני חסד יש מעלה בשכן כמו באחיו ואפילו יותר ממנו].
♦
לב. צורת לימוד תורה
מרן הקה"י באגרותיו כתב כמה פעמים להוכיח מהגמ' (עירובין נ"ד) שצורת הלימוד של התורה היא בד' פעמים, ועד ארבעה פעמים אינו נקרא חזרה, אלא שרק אז מתחיל להבין את מה שלומד.ושאלתי למרן זיע"א שבגמ' (ברכות י"ח א') מבואר לא כן, דאי' התם "אם למדת לא שנית, אם שנית לא שילשת, ואם שילשת לא פירשו לך", הרי דמספיק ללמוד ג' פעמים כדי להבין.
וענה בזה הלשון "בפעם האחרון (פירוש הרביעי) נקרא 'פירשו לך' שאז מבין" עכ"ל.
♦
לג. איסוף מניין לאמירת תהילים על חולה
רצו לארגן אמירת תהילים במניין, על אשה שהיתה חולה, והיה לה משפחה שהם מפוזרים בכמה ערי ארץ ישראל, והסתפקו האם לאסוף את כולם שיבואו לירושלים להתפלל בכותל, או שבכל עיר יעשו מנין בעירם כדי למעט בביטול תורה, ובני ירושלים יעשו מנין בכותל.ובאתי לשאול ממרן, והשיב שמשום ביטול תורה כל בני עיר יעשו מנין בעיר שלהם, ובני ירושלים, אם אינו גובל בביטול תורה גדול, יכולים להתאסף בכותל ולהתפלל שם.
♦
לד. קביעות עיתים במי שלומד כל היום
הנה בדין של קביעות עיתים לתורה מצינו שיש בו חומרא מיוחדת, דהיינו שלא מספיק שתהיה קביעות יום יומית בכל יום ויום, אלא שצריך שתהיה לו עת "קבוע" שילמד בו תמיד באותו העת בכל הימים (עי' שו"ע ומ"ב או"ח סי' קנ"ה).ואמר מרן זצ"ל שדין זה נאמר רק במי שאינו לומד כל היום, אלא עובד לפרנסתו ולומד חלק מהיום, על זה נאמר קביעות עיתים לתורה שיהיה קובע לו זמנים קבועים. אבל מי שלומד כל היום מתי שיכול אין לו חומרא זו (דהיינו שאינו חייב לקבוע עת, שתמיד ילמד באותו זמן קבוע גם בערב שבת ובערב פסח ובהושענא רבה ובשאר ימים העמוסים).
ונימוקו עמו, שכיון שכל זמן שיש בידו ללמוד הוא לומד, מה שייך אצלו לקבוע עת לתורה, הרי הוא לומד תמיד בכל זמן שיש לו ואינו לומד רק בזמן מסוים, אלא מתי שיכול, ואם יהיה יום שאינו יכול הוא פטור.
אך הוסיף שמ"מ יש חיוב ללמוד בכל יום ויום, אלא שאת החומרא של קביעות עיתים הנ"ל שיהיה תמיד באותו זמן מסוים, זה אין צריך[6].
וכשבאתי לרבינו שאלתיו שלכאורה נראה אחרת מדברי התוס' (סנהדרין ז' א'), דהנה התוס' הקשו, שכתוב שתחילת דינו של אדם הוא על דברי תורה, ומאידך בשבת ל"א כתוב שתחילת הדין הוא על "נשאת ונתת באמונה", ותירצו התוס' וזה לשונם "התם באדם שעוסק בתורה מיירי אלא שלא קבע עיתים, והכא מיירי כשלא עסק כלל" עכ"ל, והיינו שהגמ' בשבת איירי באדם שעוסק בתורה אלא שרק לא קבע עיתים לתורה, ולכן לא שואלים בהתחלה על תורה כיון שלמד תורה, אלא שואלים אותו על משא ומתן באמונה, ורק אח"כ שואלים אותו על קביעות עיתים לתורה. משא"כ בסנהדרין, איירי על מי שלא למד כלל ולכן שואלים אותו על תורה בתחילה. ושאלתי למרן שחזינן שגם מי שעוסק בתורה חייב לקבוע עיתים לתורה, שהרי גם מי שעסק בתורה שואלים אותו אם קבע עיתים לתורה.
והשיב לי רבינו זיע"א שהתוס' לא איירי במי שלומד כל היום, ורק היום יש לו אונס ואינו יכול לקבוע עיתים לתורה, דבאמת אדם כזה אינו מחוייב לקבוע עיתים קבועים לתורתו, אלא התוס' איירי במי שעוסק בתורה קצת ולא כל היום מתי שזמנו פנוי, ורק הוא מחוייב לקבוע עיתים לתורה.
ואמר לי מרן שכן מדוייק בלשון התוס', שעל החלק השני כתבו תוס' שאינו לומד "כלל", אלמא שבחלק הראשון אינו מדבר במי שלומד כל היום, אלא במי שאינו כמו מי שלא לומד כלל, אלא הוא בדרגה אחת פחות שהוא לומד קצת, אבל מי שלומד כל היום לא שייך לומר אצלו קביעות עיתים לתורה וכנ"ל.
♦
לה. תשלום עבור לימוד תורה
כתב בשע"ת (סי' קנ"ה סק"א): "וכתב ברכי יוסף בשם מז"הד, דן את הדין בלא נטילת שכר, עולה לקביעת עיתים, אבל בשכר וכן מלמד תינוקות בשכר אינו עולה, ועיי"ש שמסופק הלומד בישיבה בעת קבוע ומקבל פרס אם עולה" וכו' עכ"ל (ועי' בברכי יוסף בפנים שפשיטא ליה שאינו עולה, אלא שסיים ויש לחלק קצת, דהיינו לחלק בין זה למלמדי תינוקות ודיין).[7]והנה לפ"ז נפל בבירא כל האברכים דידן, שמקבלים שכר על לימודם בכולל, שכל תלמודם אינו עולה להם לקביעות עיתים לתורה (ושמעתי שמרן הגראי"ל שטינמן ז"ל הזהיר ע"ז הרבה) [והנה באברכים הלומדים כל היום אין כאן הערה, דבלא"ה הבאנו לעיל שאין בהם דין של קביעות עיתים לתורה וכנ"ל, אכן השאלה היא על אברכים שאין לומדים כל היום כולו].
ומרן זיע"א השיב, שדברי הברכ"י איירו רק שמקבל מעבר לנצרך לו, אבל אם מקבל שכר עבור שיהיה להם מה לחיות ולאכול זה בסדר. ואף אם מקבלים יותר מזה, מ"מ נצרך להם לשבת ושאר צורכי ביתם ואינם מקבלים סתם הרבה שכר לרווחא בעלמא, ובכהאי גוונא לא גרע ועולה להם לקביעות עיתים.
♦
לו. שני גדרי חינוך בקטנים
שאלתי לרבינו איך נוהגים כל ישראל לחנך ילדים פחות מגיל חינוך לברך ברכות, והרי כיון שאין להם שום מצוה לברך נמצא שברכתם לבטלה, וכמבואר בשו"ע (סי' רט"ו) שאסור לענות אמן על ברכת קטן פחות מגיל חינוך ומבואר שאין זה ברכה כלל, ומאידך איסור ספיה הוא אפילו לתינוק בן יומו [שהרי אפילו בשוטה יש איסור ספיה, כמש"כ החת"ס (או"ח תשו' פ"ד), ובמ"ב (סי' רס"ו סקי"ד)].ומעתה צ"ע, דכיון שאנחנו הגדולים מצווים ומבקשים מהקטנים לברך ברכה, הרי זה עצמו ג"כ ספיה, וכמש"כ המ"ב (סי' תר"מ סק"ה) שבעצם הצווי שמצווים להקטן לעשות הדבר הוי איסור ספיה, אפילו בלי להושיט להם את החפצא דאיסורא[8]. ומעתה כיון שאין להם שום מעשה מצוה ושום ברכה, כיון שלא באו לחינוך, ומאידך מצווים אותם לברך, יש בזה ספיה של איסור ברכה לבטלה.
והשיב לי מרן זצ"ל, שיש שני עניני חינוך, יש חינוך ה"חיובי", וזה יש רק כאשר הקטן הגיע לגיל חינוך, ומאידך יש חינוך "קיומי" (וכלשונו של מרן "חינוך כללי") לחנך אותו במצוות שיתנהג כיהודי, וזה יש גם קודם גיל חינוך, אלא שאין בזה חיוב חינוך גמור.
ואמר לי שיש לו ראיה לזה, דהנה איתא בגמ' (סנהדרין סוף דף ק"י) שקטן ממתי שאומר "אמן" הוא זוכה להיכנס לגן עדן (דהיינו שאם נפטר בקטנותו הרי שאם אמר כבר אמן זוכה להיכנס לגן עדן). ותמוה, הא בשו"ע כתוב שאין לענות אמן על ברכת קטן, ומבואר שברכה שלו אינה ברכה כלל וזה כמו שאומר דברי הבל בעלמא (דאל"כ מדוע יש איסור לענות על ברכתו, הרי סו"ס אמר שהכל נהיה בדברו, ומאי גריעותא היא לומר ע"ז אמן. אלא על כרחו שכיון שאינו בר דעת הרי דיבורו הוא כדברי הבל בעלמא, ולכן אין לענות על דבריו, דאין להסכים על דברים אלו. עכ"פ מבואר שאין לאמירת ברכה וכל שאר דבר שבקדושה שלו שום מהות של דבר שבקדושה).
וא"כ תמוה מדוע הוא נכנס לגן עדן בגלל שאמר אמן, הרי זה כדברי הבל בעלמא ואין לזה שום משמעות של דבר שבקדושה. אלא על כרחך מתבאר שרק לגבינו - הגדולים הוא דבר הבל בעלמא ואין לענות ע"ז אמן, אבל לגביו הרי סוף סוף התחנך בזה להיות כיהודי ויש בו מעלת חינוך קיומי[9].
♦
לז. קציצת אילנות
הגה"צ ר' לייבל כץ ז"ל מארה"ב (ידידו של יבלחט"א, אאמו"ר הג"ר כתריאל כהן שליט"א), ביקש לשאול מרבינו שלש שאלות בענין חיתוך עצי פרי שזה סכנה, ואני שלחתי את המכתב לרבינו עם שאלותיו.השאלה הראשונה: האם לאחר שעברו וקצצו באיסור, האם יש איסור לגור במקום הזה, וע"ז השיב רבינו "לא מצאתי איסור לגור, אבל יתכן דלא מסמנא מילתא" (א"ה, עי' כיוצ"ב בקידושין נ"ט א') .
ועוד שאל: מה הדין, האם מותר לקצוץ עץ עם פירות הראויים רק למאכל בהמה ולא למאכל אדם. ועוד שאל: אם הפסיק האילן לעשות פירות האם מותר לקוצצו.
ומרן השיב על שתי השאלות האחרונות בב"א: "האחרונים דנו אם מותר לקוץ אילן העושה פירות מתולעים, אע"ג דחזיא לבהמה, משמע דלא חשו, וה"ה אם הפסיק לעשות פירות דמותר" עכ"ל (וסיפר לי ידי"נ נאמן ביתו הגר"ג הוניגסברג שליט"א, שהיה נוכח כשמרן השיב את התשובות על מכתבי בשאלות הנ"ל, ששאלות אלו תפסו הרבה את מרן, ועיין הרבה גם בספר שמירת הגוף והנפש לפני שענה על השאלות).
♦
לח. בעניין בית צואר בציצית
בענין מחלוקת המ"ב והחזו"א בשיעור הבגד לציצית, שלדעת המ"ב חור בית הצואר אינו מצטרף לשיעור שנצרך לבגד הציצית, וצריך שיהיה אמה מלפניו (ולכהפ"ח ג' רבעי אמה) בלי חור בית הצואר, ומאידך החזו"א חולק שמהני לצרף את חור בית הצואר לשיעור.ואמר לי מרן זצ"ל שמרנא החזו"א בסוף ימיו החמיר[10] לעשות כהמ"ב.
ואמר החזו"א שאם עושים כפתור בבגד הציצית למעלה שאפשר לסגור הבגד שם מהני לצרף את חור בית הצואר, כיון שראוי לסוגרו ע"י הכפתור, ואמר מרן ז"ל שעצה זו מועילה גם לשיטת המ"ב.
כמו"כ אמר מרן ז"ל שאין צריך לסגור בפועל את הכפתור, אלא מועיל בעצם זה שראוי לסגור אותו, אף שאינו סוגרו בפועל.
עוד אמר לי מרן זצ"ל שאם תלו את הציצית בבגד לפני שעשו את הכפתור הנ"ל, הרי אם הבגד עשוי באופן שהבד נמצא "בשלימותו" עד למעלה מעל חור בית הצואר, אלא שרק חתכו אותו באמצע אבל הוא בצורה כזו שנשאר כל הבד שם ורק קיפלו את החיתוכים לצדדין (כמו שמצוי היום, וכמדומני שקוראים לזה 'תי'), אין בזה גריעותא של תעשה ולא מן העשוי, ומועיל לעשות את הכפתור אחרי התליה - כל זה שמעתי מפ"ק.
♦
לט. דף גניזה בשבת
החזו"א הורה שאם יש דף של גניזה על הרצפה בשבת אין להרימו משום מוקצה. אמנם אמר רבינו שכל זה באופן שהוא קרוע בצורה שא"א לקרוא בו כלום ואינו ראוי לכלום ולכן הוא מוקצה, ובזה אסור אע"ג שחייב בגניזה, כיון שאם הוא אסור משום מוקצה לא חיישי' לבזיון הקדושה, אבל אם ראוי לקרוא בו מידי, אינו מוקצה כלל וחייב להרימו.♦
מ. בדין בל תשחית
בדין בל תשחית, כתב המ"ב (סי' ט"ו סק"ג) וז"ל: ודע עוד, דבמקום שחוטי הציצית הם שלימים וראויים להנתן לבגד אחר וכו', יש מן האחרונים שכתבו דיזהר להתיר הקשרים והכריכות שלהם, ולא להפסיקן ולקרוע אותן, כדי שלא יכלה אותן, וכבר אמרו חז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם, והחיי אדם כתב במקום שקשה בעיניו הטרחה להתיר, מותר לנתקם ואין בזה משום בל תשחית, כיון דאין עושה דרך השחתה עי"ש" עכ"ל. ומבואר יסוד גדול, שאין איסור בל תשחית כאשר אינו בדרך השחתה, ורק עושה כן מחמת טעמי חסכון טירחא.ותמוה מהגמ' (קידושין ל"ב א'), דרב הונא קרע את בגדי רבה בנו, כדי לבדקו אם יכעס, והגמ' שואלת איך עשה כן הא בזה עבר רב הונא על בל תשחית, ומשני שעשה בפומבייני באופן שאינו בל תשחית.
ותמוה, הא בכה"ג אינו דרך השחתה כיון שעשאו כדי לבדוק בזה את בנו ולא לשם השחתה, ואין בזה בל תשחית כיון שאינו בדרך השחתה. ומה ההבדל אם עושה עבור צורך של טירחא, או לצורך של בדיקה בבנו אם יכעס.
והשיב מרן זיע"א "צורך מצוה לא חשיב צורך".
ושבתי ושאלתיו מדברי המ"ב (סי' תק"ס סק"ט) וז"ל "ויראה לשבור תחת החופה כוס שלם, ואין בו משום בל תשחית כיון שעושין כן לרמז מוסר, למען יתנו לב" עכ"ל. ולכאורה חזינן שגם השחתה לצורך רוחני ומצוה חשיב צורך, שאינו נחשב דרך השחתה ומותר.
והשיב מרן ששם בגמ' בקידושין, לא היה את ההתר של אינו דרך השחתה, כיון שיכול היה לבדוק בדבר אחר ולא דוקא בצורת השחתת בגד.
♦
מא. ספק דרבנן להקל במחלוקת הפוסקים
שאלתיו שכל ספק בפוסקים וכל שתי דעות שהובאו במ"ב במילי דרבנן, תמיד נאמר בהם ספק דרבנן להקל.ומהאי טעמא קשיא על המ"ב, בהמון מקומות טובא שהביא במילי דרבנן שתי דעות, ותמוה מדוע לא הביא רק את המקל מדין ספק דרבנן להקל. וביותר, שמבואר מיניה בכל מקום שלא הביא כן רק בתור לכתחילה וכדומה, אלא שבאמת זה נשאר ספיקא דדינא ללא הכרעה.
והשיב לי מרן זיע"א כדברים האלה: שכאשר הגמרא נשארת בספק הרי הוא ספק גמור שאין אחרי הגמ' כלום, משא"כ ספק של הפוסקים ולמשל כגון שהפמ"ג נשאר בספק, בזה יתכן שכלל אינו ספק, דדלמא רק לפמ"ג היה ספק, אבל יתכן שיבוא גדול אחר ויכריע לספק לגמרי באופן שאין כאן ספק כלל.
ולגבי מחלוקת הפוסקים במילי דרבנן, שאלתיו האם אפשר לומר תמיד שזה להקל, מדין הלך אחר המקל במילי דרבנן (כדאי' בע"ז ז' א'). ואמר לי מרן שכל זה רק אם הם שוין, ועוד שכל זה רק אם הסברות שקולות וכל דבריהם שקולים זל"ז, אבל לפעמים האחד אומר דבר שיותר מסתבר מחבירו ואין טענותיהם שקולות, ולכן א"א לומר הלך אחר המיקל[11].
♦
מב. ספק דרבנן להקל לכתחילה
עוד שאלתי בדין ספק דרבנן להקל, דהנה במ"ב (סי' י' סקכ"ז, ובסי' י"ז סק"ו) מבואר שהוא נוטה לומר שמותר להיכנס לכתחילה לספק דרבנן להקל ולהקל בזה, וכן מפורש ברמב"ן ז"ל (יבמות כ"ד א').וצ"ע, דבמ"ב (סי' תפ"ט סקי"ד) כתב וזה לשונו: "רוצה לומר, דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צאת הכוכבים, דבין השמשות הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן, בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים, אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחילה, ולהכי המדקדקים ממתינים עד צאה"כ שהוא בודאי לילה" עכ"ל.
וצ"ע מהמ"ב הנ"ל, שנטה לומר שמותר ליכנס לספק דרבנן להקל לכתחילה, ואילו כאן גבי ספירת העומר מדרבנן כתב שאין ליכנס לספק דרבנן להקל לכתחילה.
והשיב מרן זיע"א "מצוה יש לעשות בלי ספיקות".
והיינו שלענין "איסורין" ספק דרבנן להקל הוא לכתחילה (אף שהתם הוא ג"כ ביטול עשה דציצית, כמש"כ המרדכי כנודע, מ"מ שורש ספיקו הוא אם איסור, האם אסור להלביש בגד ד' כנפות בלי ציצית או לא). ואילו לענין "מצוות" ספיקא דרבנן להקל אינו לכתחילה. אכן דבריו צריכים ביאור מאי שנא הא מהא.
ויש לבאר בתרתי, או שכללא הוא שדוקא לענין איסורין, הרי לאחר שהכרענו בתורת ודאי שספיקו להקל, שוב ליכא איסורא כלל ולכן מותר לעשותו לכתחילה, כיון שהוא ענין של איסור כיון שאין איסור מותר לעשותו לכתחילה. אבל לענין "מצוות" אף שהוכרע לקולא, מ"מ אכתי יש צד שמפסיד את המצוה לגמרי, ולכן עדיף לא להיכנס לזה, כיון שיש צד שמפסיד שלא יעשה את המצוה כלל[12].
ובאופן אחר יש לבאר את החילוק בין איסורין למצוות, עפ"ד השדי חמד (מערכת הס' סי' מ"ג) שכתב שאף שספק ספיקא ב"איסורי דאורייתא" לקולא, מ"מ יש אומרים שספק ספיקא לבטל "מצוה" דאורי' לא אמרינן, ובזה אמרי' שאף שיש ספק ספיקא להקל מ"מ הוא לחומרא וצריך לעשות את המצוה בלי ספיקות. וביאר השד"ח בטעם החילוק, משום שבמצוות יש חזקת חיוב[13] שצריך לעשות מצוה, והספק ספיקא לא מהני נגד חזקת חיוב (ונחלקו בזה קמאי הרשב"א והמשאת בנימין האם מהני ס"ס נגד חזקה או לא), משא"כ ב"איסורין" שאין חזקה לא לעשות האיסור, לכן בזה ס"ס להקל, עכ"ד השדי חמד.
ומעתה כמו לענין ס"ס בדאורי', ה"נ י"ל בענינינו לענין ספק דרבנן להקל, שב"איסורין" ספיקו להקל, משא"כ ב"מצוות" יש כנגדו חזקת חיוב שחייב להעמיד ספירת העומר. ולא מהני ספק דרבנן להקל נגד חזקה (כמש"כ המ"ב [סי' ע"ו סקכ"ה] שלא אומרים ספק דרבנן להקל נגדחזקה).
ולכאו' בדברי המ"ב טפי נראה כצד קמא שכתבנו, כיון שבמ"ב מבואר שהוא רק דין לכתחילה לא לספור בביה"ש, ומשמע שהוא מחמת שעדיף להחמיר ולא להפסיד את המצוה. דאם נימא שהוא מדינא, כיון שהוא ספק נגד חזקה וכצד שני שכתבנו, היה לכאו' צריך מדינא להחמיר בזה.
והנפק"מ בין שני הביאורים שכתבנו, הוא בגוונא של ספק דרבנן להקל כשאין כנגדו חזקת חיוב, ולמשל: בדבר המצוי מאד, האם מותר לכתחילה ליטול ידים בכל ראש חודש בבין השמשות, גם בביה"ש של ערב ר"ח וגם בביה"ש של מוצאי ר"ח (גם כשחל ביום חול), כיון שבזמן זה יש צד שמחוייב ביעלה ויבוא שמא אכילתו היתה בזמן של ר"ח, ומצד שני אינו יכול לומר יעלה ויבוא משום חשש "הפסק", שמא אכל בזמן שאינו ר"ח ואינו מחוייב ביעלה ויבוא. והשאלה האם מותר לכתחילה להיכנס לספק דרבנן להקל ולאכול בזמן זה ולא להזכיר מספק את היעלה ויבוא[14], או שלכתחילה ימתין שיהיה ודאי לילה, כדי לא ליכנס לכתחילה לספק הזכרה להקל שמספק לא יוכל להזכיר.
והנה במקרה זה הוא ספק גמור ושקול ומאידך לא הוחזק מעולם שהוא חייב בהזכרת יעלה ויבוא. ומעתה אם נימא כצד שני הנ"ל אין דין להימנע לכתחילה מלהיכנס לספק דרבנן להקל, כיון שאינו נגד אתחזק, אך אם נימא כצד קמא יש להימנע, כיון שסו"ס יש צד שמפסיד את המצוה להזכיר יעלה ויבוא. וכללא הוא שעדיף לא לומר ספק דרבנן להקל ב"מצוות" כדי לא להפסיד את המצוה מספק. והנה שמעתי מהגרי"מ כהן שליט"א ששמע ממרן זיע"א על המקרה הנ"ל שאכן יש להימנע מליטול ידים בזמן הנ"ל, אלמא דס"ל כצד קמא, וניחא היטב למשנ"ת לעיל שהוכחנו שלכאו' בדברי המ"ב מבואר כצד קמא ודו"ק היטב.
♦
מג. תיקון לנכשל בעבירות
מי שנכשל בעבירה בכל עבירה שתהיה, תמיד הורה שהתשובה היא ללמוד את אותן ההלכות הקשורות לעבירה זו, הלכות שבת לחילול שבת, הלכות תולעים לאכילת תולעים, הלכות תפילין למי שלא הניח תפילין, וכל כיוצ"ב[15].ואמר שלא מועיל להניח תפילין לאחד שאינו מניח תפילין, לתיקון על מה שלא הניח תפילין.
♦
מד. בכל יום שיבוא
שאלתיו על דברי המדרש רבה (שמות פר' בא סוף פי"ח) דאי' התם בזה"ל: "משל לאשה שהיתה מצפה לבעלה שפירש למדינת הים, אמר לה יהא הסימן הזה בידך, בעת שתראי אותו סימן, דעי שאני בא ואני קרוב לבא, כך ישראל מצפין משעמדה אדום, אמר הקב"ה הסימן הזה יהיה בידכם, ביום שעשיתי לכם תשועה, ובאותו לילה היו יודעים שאני גואלכם (היינו ליל ט"ו בניסן), ואם לאו אל תאמינו, שלא קרבה העת" וכו' עכ"ל.ותמוה הא אחד מי"ג עיקרים הוא להאמין שיבוא בכל יום, ומהו זה שלא להאמין שיבוא ביום אחר.
והשיב מרן זיע"א בזה הלשון: "יש בעתה ויש אחישנה, ושם אין זמנים (ולמה לא שאלת על הגמ' ר"ה י"א א')" עכ"ל.
וכוונת מרן היא דהנה התם בר"ה כתוב שבניסן עתידין ליגאל, ולזה התכוון מרן שגם שם אפשר להקשות כנ"ל, שהרי הוא יכול לבוא בכל יום (ועי' עוד בפסחים י"ג א' שאין המשיח בא לא בער"ש ולא בשבת).
אמנם הנה התם טפי ניחא לומר שניסן הוא זמן של "בעתה", ואילו הזמן של "אחישנה" אכן באמת הוא יכול להיות תמיד, אבל בדברי המדרש תמוה שהקב"ה אמר "שלא להאמין שיבוא ביום אחר", וזה תמוה שהרי הוא יכול לבוא בכל יום מדין "אחישנה".
אכן לדברי רבינו זיע"א צ"ל שכוונת המדרש היא שלא להאמין שזו העת של ביאת המשיח, אבל באמת עדיין צריך להאמין שיכול לבוא בכל יום מדין אחישנה וצ"ע (ועי' עוד בטו"א ר"ה שם ובתשו' כת"ס או"ח סי' נ"ג).
♦
מה. לשנות מפני השלום
שאלתיו בהא דאמרו חז"ל ביבמות שמותר לשנות מפני השלום, מה הדין לשנות לצורך שאר מצוה, שע"י שישנה יוכל להרויח צורך מצוה וכדומה, אף שאין בזה דרכי שלום.והשיב בזה הלשון: "למה לא, יכול להיות, למה לא" עכ"ל[16].
והוסיף ואמר שכתוב בגמ' בב"מ שבתלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו, במסכתא ובאושפיזא ובפוריא, ואמר שהראשונים שואלים מדוע רק לת"ח הותר לשנות בדברים אלו ולא לשאר אנשים, וכי רק לת"ח מותר לעבור עבירות ולשקר בזה, ואילו לאנשים דעלמא אין התר אתמהה?
והשיב מרן זיע"א, שההיתר אצל ת"ח הוא משום שאצלו זה כלל לא שקר, משום שכולם יבינו שאומר כן משום ענוה, ולכן אומר שאינו יודע מסכת פלונית וכו' משום ענוה, וכיון שחושדים אותו שאומר כן משום ענוה ואינו האמת אין זה שקר. משא"כ אדם דעלמא שידבר דברי ענוה אלו ויאמר שאינו יודע מסכת פלונית, הרי באמת יאמינו לו שבאמת הוא כן, כי אינו מוחזק בענוה ויאמינו לו שבאמת אינו יודע מסכת פלונית, וכיון שבאמת הוא כן יודע מסכת פלונית הרי אצלו זה שקר ולכן אסור.
ושאלתיו שמרן זצ"ל כתב בספרו ארחות יושר בשם הספר חסידים, שגם התלת מילי דעבידי רבנן דמשני במילייהו אינו התר לשנות לגמרי, אלא רק לאומרו בצורה של משתמע בתרי אנפי. ואילו להנ"ל צריך להיות שיהיה מותר להם לשנות לגמרי כיון שאינו שקר כלל.
והשיב רבינו זיע"א שהספר חסידים הזה הוא רק מדת חסידות ולא מעיקר הדין.
♦
מו. רוח רעה בבית אבלים
כתוב בהגרע"א בהלכות אבלות שאין להוציא מבית אבלים דברים כי שורה עליהם רוח רעה.ואמר מרן שזה רק להוציא משם, אבל אם אין מוציא משם אלא משתמש במקום בפנים אין חשש של רו"ר, ולכן מותר לאכול שם כרגיל ללא חשש. ואדרבה, אמר מרן שיש ענין לאכול שם דהכל בכלל סעודת אבלים וניחומם, כמו"כ אם הכניסו לשם דברים על מנת להוציאן מעיקר הדין מותר להוציא אותם משם - כמו משניות וכדומה, אך לכתחילה נזהרים בזה. ולכן אנו נוהגים שלא להכניס את המקל לבית האבל כדי שלא יהיה אח"כ חשש בהוצאה[17].
♦
מז. אסור למלאות פיו שחוק
דינא דגמ' (ברכות ל"א א') ושו"ע (או"ח ססי' תק"ס) אסור למלאות פיו שחוק בעוה"ז זכר לחורבן, והגדר הוא כמש"כ בערוך השולחן שהענין הוא לא לשחוק הרבה שזה כבר קלות ראש.וכשלמדתי בפתח תקוה, המשגיח שלי הגה"צ ר' אליהו דושניצר זצ"ל כשהיה צוחק היה מניח ידו על לחיו אחת כדי שלא יהיה מילוי פיו שחוק (ומרן הדגים לי בהנאה מרובה מאד, את הצורה שהנ"ל עשה כן).
♦
מח. משחרב בית המקדש צריך לשייר תכשיט
דינא דגמ' (ב"ב ס' ב') ושו"ע (סי' תק"ס) שמשחרב ביהמ"ק צריך לשייר בכל סעודה אוכל אחד שאין אוכלו, וכן אשה צריכה לשייר תכשיט אחד שלא לובשתו, וכבר עמד בזה הבה"ל שאין נוהגין כן.וביאר מרן, שצ"ל שהשיור צריך להיות מכלל כל התכשיטין שיש, וכהיום אין אנו בקיאין בכל התכשיטין שהיו פעם, ושמא בלא"ה אין מלבישים את כל התכשיטין שהיו פעם, ולכן לא משיירין אחד מהם, וכן לגבי אוכל בסעודה.
♦
מט. שמיעת מוזיקה משחרב בית המקדש
דינא דגמ' ושו"ע (שם) שאסור לשמוע כלי שיר משחרב ביהמ"ק, ובמ"ב מחמיר אפילו בשירה בפה לבד, ויל"ע כשבני הבית צריכין לכך אם מותר.ואמר מרן שהוא בביתו הרשה לשמוע שירה רק בימים שאין אומרים בהם תחנון דהוי קצת יו"ט, ולענין שאר הימים יש מקום להקל כהרמ"א שכל האיסור הוא רק במשתה היין, אבל מדינא הוא אסור כמש"כ המ"ב.
♦
נ. קריעת בגד על ירושלים ומקום המקדש
דין קריעה על המקדש וירושלים הוא חיוב גם כהיום, ולא מהני להפקיר את הבגד. ואם לוקחים חליפה וקורעים בה בכל פעם שמגיעים אין צריך לקרוע טפח, אלא רק בפעם הראשונה קורעים טפח, ואח"כ ממשיכים את אותו מקום הקריעה בכל פעם שמגיעים ומוסיפים משהו על הקריעה הראשונה שהיתה טפח. ואמר שכל הקריעות נחשבות קריעה כנגד הלב (כפי הדין שצריך קריעה כנגד הלב), כיון שממשיכים את אותה הקריעה שנעשית בהתחלה כנגד הלב (וכתב לי במכתב שהמנהג כהראב"ד [פ"ה מתענית הט"ז] שאין צריך קריעה עד שיגלה לבו).ואם רואים קודם את ירושלים ואח"כ את המקדש צריך לקרוע שני משהויים (אם קורע את המשך הקריעה שהיתה בתחילה טפח, ולכן כעת אין צריך טפח וכנ"ל), אחד כשרואים את ירושלים ובשנית כשרואים את המקדש.
ואמר לי מרן זצ"ל שהוא נוהג כשהוא בא לכותל שלא להסתכל על ירושלים, וכשמגיע למקדש הוא מסתכל על המקדש וקורע רק קריעה אחת על המקדש, ושוב אח"כ אין צריך לקרוע שוב כשרואים אח"כ את ירושלים, וכמש"כ בגמ' שאם ראה את המקדש ואח"כ ראה את ירושלים אין צריך לקרוע שוב על ירושלים.
וכמדומה שרבינו אמר שא"צ ללכת כל זמן השהיה בכותל עם הקריעה, אלא מספיק לקרוע בשעת הראיה, ותיכף אח"כ להחליף לבגדו הרגיל.
♦ ♦ ♦