בדין מלוה חבירו לעשר שנים
הלוואה לעשר שנים לדין פרוזבול
הגמרא במסכת מכות (דף ג ע"ב) דנה באדם המלווה את חברו לעשר שנים, האם השביעית משמטת את ההלוואה. ולהלכה נפסק כלשון האחרונה בגמרא, שאין שביעית משמטת. הסיבה לכך היא שכיון שבהגיע סוף שנת השמיטה, אין המלווה יכול לנגוש את רעהו, שהרי לא הגיע זמן הפרעון, ולכן לא חל על המלווה ציווי התורה 'שמוט'. ולכן כל חוב שלא הגיע זמן הפרעון לפני ראש השנה של מוצאי השמיטה, כי אם לאחר מכן, אינו משמט. וכך פסק להלכה הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ט), והשלחן ערוך בחושן משפט סימן סז סעיף י.♦
דין סתם הלוואה
נחלקו הפוסקים האם הוא הדין במלווה את חברו באמצע חודש אלול בשנת השמיטה, הואיל וקיימא לן (מכות דף ג ע"ב, וברמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק יג הלכה ה) שסתם הלואה לשלשים יום, ממילא אינו יכול לנוגשו בסוף שנת השמיטה, ולכך אין השביעית משמטתו. וכך דעת האור זרוע (ח"ד עבודה זרה סימן קכג), והמנחת חינוך (מצוה תעז).אולם דעת הב"ח (חו"מ סימן סז סעיף יג) והקצות החושן (שם ס"ק ד) שהשביעית משמטת סתם הלואה, אף שבמוצאי שביעית לא הגיע שלשים יום מזמן ההלואה, דאף בזה קרינן 'לא יגוש' (ע"כ דברי הב"ח, והביא ראיה מדברי הרמב"ם עי"ש). וטעמם, כי הכלל 'סתם הלואה שלשים יום', לא בא לומר שאין חיוב על הלוה לפרוע את חובו בתוך השלשים יום, אלא על אף שהוא חייב, מכל מקום בית הדין לא יכולים לכופו ולחייבו לפרוע את החוב בתוך שלושים יוםא.
♦[3]
סתם הלואה בסכום קטן
עוד נחלקו האם כלל זה שסתם הלוואה לשלושים יום, נאמר רק בהלוואה של סכום גדול, אך בהלוואה על סכום קטן, לא נאמר כלל זה[4]. וממילא בחוב קטן, יכול המלווה לנגוש בו מיד, ולכן השביעית תשמטנו. ויש חולקים הסוברים שאף בסכום קטן אמרו חכמים את הכלל: 'סתם הלוואה שלושים יום'.רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת כי תבוא אות כו) כתב עצה לקיים מצוה חשובה זו של שמיטת כספים במוצאי שביעית, שילווה לחברו סכום כסף קטן לאחר שכבר כתב את הפרוזבול. כך שההלוואה החדשה אינה נכללת בשטר הפרוזבול שכבר כתב. ולאחר ראש השנה של השנה השמינית, יאמר המלווה ללווה "משמט אני", וכך יקיים את מצוות שמיטת כספים.
יש עניין חשוב לקיים מצווה זו, וכדמצינו בגמרא מסכת מנחות (דף מא ע"ב) לענין מצוות ציצית. שרב קטינא חתך ועיגל את כנף בגדו בכדי לפוטרה מציצית. אמר לו מלאך המוות: למה אתה חותך את הכנף, ובכך הנך מפסיד את מצוות ציצית? שאל אותו רב קטינא: וכי יש עונש על ביטול מצוות ציצית, הרי זו מצוות עשה 'קיומית' [כלומר שאינו חייב לרדוף אחריה כדי לקיימה. אלא רק אם יש לו ארבע כנפות חייב להטיל ציציות]. השיב לו מלאך המוות: "בעידנא דריתחא ענשינן אעשה!". כלומר בזמן כעס ופורענות בעולם, מענישים אף על אִי קיום מצוות עשה. והעונש הוא על כך שהאדם מפקיע את עצמו מחיוב המצוות. והוא הדין לענין חוב בשנת השמיטה, שניתן בקלות לקיים את מצוות שמיטת כספים, מבלי לפטור עצמו ממנה, ולהפקיע את עצמו ממצווה כה חשובה[5].
אולם, לפי האמור לעיל, לדעת הב"ח והקצות דאף דסתם הלואה שלשים יום, בכל זאת שביעית משמט, עצה זו מועילה לקיים את המצוה. וכן אם נאמר שבהלואה מועטת לא אומרים את הכלל דסתם הלואה שלשים יום, ניחא. אבל לסוברים שסתם הלואה - אפילו בסכום מועט - היא לשלשים יום ואין השביעית משמטת הלואה זו, וכדברי האור זרוע, נמצא שלא יזכה לקיים את המצוה לשיטות אלו[6]. וכדי לקיים מצוה יקרה זו, יש לפרש לכתחילה בשטר ההלוואה או בעל פה, שתאריך פרעון ההלוואה הוא קודם ראש השנה, ונמצא שהשביעית משמטת חוב זה[7].
♦
זמן הפרעון בבנק
והנה בספר שמיטת כספים (שוורץ, עמ' 69) העיר, שהמפקיד כספו בבנק בחשבון סגור, פק"מ, תכנית חיסכון וכדו', ותאריך שבירת הקופה הוא לאחר שנת השמיטה, לא ישמטו חובותיו בשמיטה מאחר שלא הגיע זמן פרעונו קודם צאת השמיטה.ויש להעיר על כך, שלאחרונה חוקקו חוק, שהבנק חייב לשחרר את דמי הפקדון ללקוח בכל עת שירצה, אלא שגובים על כך רבית וקנס, ונמצא שעל רוב הסכום שהופקד - כבר נחשב כהגיע זמן הפרעון, ורק על האחוזים של הרבית והקנס לא יחשב כהגיע זמן פרעונו, ולפי זה צריך לעשות פרוזבול[8].
וכן יש לעשות פרוזבול לכתחילה עבור כסף הנמצא בבנק בעובר ושב[9].
♦
דיני ממונות התלויים באיסור
והנה יש ללמוד מהלכה זו כלל גדול, והוא שהרא"ש (מכות פ"א סי' ג) הביא מחלוקת הפוסקים האם המלווה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו או לא. והכריע הרא"ש להלכה כלישנא בתרא המובאת בגמרא (מכות דף ג ע"ב), שאין השביעית משמטת חוב שלא הגיע זמן פרעונו, וחייב הלוה לפרוע את חובו למלוה. וטעמו, דחיוב שביעית בזמן הזה הוא מדרבנן, וקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא. והקשה הבית יוסף (חו"מ סימן סז ס"י), והרי בכל ספק בדיני ממונות הולכים לקולא לטובת הנתבע, שהוא המוחזק בממון, ומדוע כאן לענין שביעית הולכים מספק לקולא לטובת התובע, שאיננו מוחזק?ומבאר הבית יוסף שדיני הממונות בשביעית נובעים מחמת איסור. וכיון שהשביעית ודיניה נוהגים בזמן הזה מדרבנן, על אף שיש לו השלכות על דיני ממונות שהולכים לטובת התובע, מכל מקום כיון שעיקר הספק הוא על האיסור, אמרינן "ספק איסורא לקולא בדרבנן". וממילא יש להקל באיסור השמטת כספים, שהשביעית לא תשמטח.
♦[10]
טענת 'קים לי' בשכר שבת
עוד מצינו עניינים נוספים בהלכה, שדיני הממונות נובעים מדיני האיסור. כגון: אדם שחלה בשבת, והזמין רופא לביתו, ובמוצאי שבת הרופא תובע את שכרו על הטיפול שביצע. אך החולה טוען, שכר שבת הוא, ופטור אני מלשלם לך, כמו שמבואר בטור (או"ח סימן תקפה) בשם רבינו יחיאל לענין החזנים הנוטלים שכר על חזנותם בשבתות ובמועדים, שעוברים בכך על איסור שכר שבת, וכך גם טוען החולה לענין רופא שריפא אותו ביום השבת, יהיה איסור לאותו רופא ליטול את שכרו. אמנם מאידך גיסא, יש פוסקים רבים[11] החולקים על דברי רבינו יחיאל, ולדעתם מותר לחזן ליטול שכר על חזנותו בשבת, וכן דעת מהר"י ברונא (סימן קיד) שהמיילדת בנות ישראל בשבת, נוטלת שכר.ואף פה מתעורר הספק, האם החולה יכול לטעון 'קים לי' כשיטת רבינו יחיאל שאותו שכר שמבקש הרופא, מוגדר כשכר שבת, ובכך יפטר מלשלם לו.
להלכה, חייב החולה לשלם לרופא על הביקור והטיפול, כיון שבתחילה יש לדון על דיני שכר שבת, ולא על הדינים הממוניים שנובעים מדין האיסור. ולפיכך, נידון של 'שכר שבת' נחשב ככל איסור דרבנן שנחלקו בו הפוסקים, והולכים בו להקל. ובפרט בנדון זה של שכר שבת, שהעיד רבי משה פארדו (בשמו משה סימן ה, וכן בשערי רחמים ח"א סימן יד) בזה, שהמנהג שלא לחוש לשיטת רבינו יחיאל, והרבה מהחזנים נוטלים את שכרם. ועוד שכבר פסקו כן הפוסקים (אליה רבה סי' שו ס"ק טו; פמ"ג משבצות זהב שם סק"ד) שמותר לחזן ולמילדת ליטול שכרם. ועיין בשו"ת הר צבי (סימן רד).
ולפיכך, חזן ובעל תוקע שביצעו את מלאכתם, ועתה באים ליטול את שכרם מהגבאי, אין הגבאי יכול לפוטרם בטענת 'שכר שבת', ולא שייך לטעון בזה 'קים לי'. כי טענת קים לי היא טענה השייכת בממון בלבד, ולא בעניני ממון הנובעים מאיסור. וראה עוד בחידושי הגר"ש שקאפ (שערי יושר שער ה פרק א)[12].
♦
טענת קים לי בפדיון הבן
וכן מצינו לענין פדיון הבן. הנה זמן פדיון הבן הוא לאחר שעברו שלשים יום מעת הלידה. יש הסוברים (כן מבואר בשלחן ערוך סימן שה סעיף יא) שזמן הפדיון הוא ביום השלשים ואחד, אף באופן שעדיין לא עברו מעת הלידה עשרים ותשעה ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, וכגון שנולד לקראת סוף היום, ועכשיו רוצים לפדותו בתחילת יום השלשים ואחד[13]. ויש הסוברים (ש"ך שם ס"ק יט) שלא מתחייב בפדיון הבן, אלא אם עברו על התינוק עשרים ותשעה ימים, וי"ב שעות, ותשצ"ג חלקים.הנפקא מינה, תינוק שנמצא ביום השלשים ואחד, אך לא עברו עליו כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים, ונפטר בזמן ספק זה. והנה, בכור שעברו עליו שלשים יום ובוודאי התחייב בחייו בפדיון הבן, אף אם אותו הבכור מת חייב האב לפרוע חובו לכהן, כי כבר נתחייב בפדיון בנו. אך באופן שהגיע ליום שלשים ואחד, אך לא עברו עליו כ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים. בזה לדון האם כבר חלה על האב חובת הפדיון. ומכיון שהאב מוחזק, לכאורה אין הכהן יכול להוציא ממנו את חוב החמשת סלעים עבור פדיון בנו כל עוד שלא פדה. אבל לדינא, היות שמצד דיני פדיון הבן האב חייב לפדות את בנו כיון שעברו שלשים יום, אע"פ שלא עברו כט יום שלימים ויב שעות ותשצ"ג חלקים, לכך לא דנים בזה כדיני ממונות שהולכים אחר המוחזק, ועל אבי הבן לפרוע לכהן את מעות הפדיון. וראה עוד בחתם סופר (סי' שמג), הובאו דבריו בפתחי תשובה (יו"ד סי' שעד סק"ח).
♦ ♦ ♦