בדין ט' באב דחוי אם יש להקל לבעלי ברית מעוברות ומניקות לאכול[2]
כתב הטור (סי' תקנט) מעשה שחל ט"ב בשבת ונדחה עד למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו לפי שי"ט שלו היה וראיה מהא דתניא (עירובין מא. תענית יב.) א"ר אליעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל ט"ב בשבת ודחינוהו עד לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה. עכ"ל. והובא מעשה זה במרדכי (תענית תרל) ובהגהות מיימוניות (הל' תעניות פ"ה אות ח). ובאור זרוע (ח"ב אבילות סי' תמ) הובא קצת בשינוי.וכתב הב"י ומשמע לי דהא דרבינו יעב"ץ דוקא בתשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה למחרתו דכיון דאידחי לא חמיר כולי האי אבל אם לא היה נדחה אלא שחל להיות באחד מימי השבוע לא היה מיקל בו בכך וכן משמע מההיא דמייתי מרבי אלעזר ברבי צדוק דאמר וחל ט"ב בשבת ודחינוהו לאחר השבת ואם איתא דהוא הדין לחל תשעה באב באחד מימי השבוע הוה ליה לסתום ולומר והתענינו בתשעה באב ולא השלמנוהו מפני שיום טוב שלנו היה. עכ"ל.
וכן ראיתי באור זרוע (סי' תמ) שכתב שההיתר הוא משום שהתענית היה בי' באב, וז"ל: לפי שהיתה סעודת מצוה וגם תענית בי' באב בעבור כך התיר. עכ"ל. וכן משמע בשו"ת התשב"ץ (ח"ג סי' ח) שכתב שצום דחוי הוא יותר קל שהרי רבי רצה לעקור ט"ב לגמרי כשחל בשבת ואמר הואיל ואדחי אידחי, ואף על גב דלא הודו לו דוקא שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה היה אפשר להתיר לעשות הסעודה באותו יום. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן שפה) וז"ל: דבשלמא התם ט' באב דחוי היה ולפיכך הקלו בו אחר חצות ולא השלימוהו אבל אחד מד' צומות שחל בזמנו אינו מותר להקל בו אף על פי שהוא י"ט שלו.
♦
א. ב.
ולכאורה קשה, דמפשטות לשון הגמ' שם לא נראה שההיתר היה משום שהיה דחוי, שהרי הטעם שהשמיענו שהיה דחוי הוא משום שיו"ט שלהם היה בי' באב. והאופן היחיד שי' באב יכול ליפול בתענית הוא רק כאשר ט' באב דחוי, וכמש"כ שם רש"י. ואין הכי נמי, אם היה יו"ט שלהם בט' באב לא היו משלימים. וס"ל לר"א בר צדוק כדעת רבן גמליאל שם שסובר שאם התחילו להתענות והגיע ר"ח או חנוכה ופורים מתענים ולא משלמים, וא"כ ה"ה לט' באב שחל בו יו"ט שאין משלימין[3].ומה שרצה המקשן שם בגמ' להוכיח מר"א בר צדוק דלא כר"ג הוא רק לענין תענית שחל בערב שבת שמשלימים. וזהו שדייקא הגמ' שם "טעמא דיום טוב, הא ערב יום טוב, משלימין" (שהרי כל שנה ט' באב הוא ערב יו"ט שלהם שהוא י' באב), וזה דלא כר"'ג דס"ל שתענית שחלה בערב שבת ויו"ט אין משלימים. וסבירא ליה כרבן גמליאל בחדא (יו"ט שחל בתענית) ופליג עליה בחדא[4] (תענית שחל בעיו"ט). נמצא א"כ שההיתר לא להשלים את התענית אינו משום שט' באב נדחה אלא מדין יו"ט של בעלי הברית. וכ"כ באור לציון ח"ג (סי' כט תשובה ג) שטעם ההיתר הוא מדין יו"ט גרידא. ושו"ר בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' צח) שכתב שאף שאין ראיית הב"י מוכרחת לומר שבאינו נדחה משלימין, מ"מ גם אין ראיה לומר שבאינו נדחה אין משלימין ולכן אין להקל אלא במה שמפורש בגמ' דדוקא בנדחה אין משלימין. ולענ"ד נראה כמש"כ.
♦
אלא שעיקר דינו של היעב"ץ צ"ע גדול, דהראיה שהביא מר"א בר צדוק היא רק אליבא דרבן גמליאל שסובר שאין גוזרין תענית על הציבור בראשי חדשים חנוכה ופורים, ואם התחילו אין מפסיקין, ואמר רבי מאיר מודה רבן גמליאל שמתענין ואין משלימין, ורבי יוסי חולק וסובר שמשלימין, וכן מסקנת הגמ' שם כחכמים דהיינו רבי יוסי. וכ"פ הרמב"ם (הל' תעניות פ"א ה"ז) וז"ל: וכן אין גוזרין תענית בתחלה בראשי חדשים, או בחנוכה ופורים או בחולו של מועד, ואם התחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהן יום אחד מאלו מתענין ומשלימין היום בתענית. וכ"פ השו"ע בסי' תקעב ס"ב.
ואין לומר שבמקרה של ר"א בר צדוק גם רבי יוסי מודה משום שהיה זה צום דחוי, דהא אין שום הכרח לומר כן, ואין זה נקרא ראיה אלא הבנה, ובזה בלחוד אי אפשר לבוא ולהקל (וע"ע במש"כ בהערה ג’ לדחות בזה). דאם אמת היה הדבר שתענית דחויה הייתה יותר קלה, א"כ היו צריכים חז"ל להשמיענו כזאת ולא לסמוך ע"כ שנבין כן מדעתינו בדרך אגב ממעשה של רבי אלעזר בר צדוק. ומה גם דלרבי יוסי הסובר שיו"ט שחל בתענית צריך להשלים, א"כ בדחוי היה ראוי להקל לכו"ע אף למי שאין לו יו"ט, שהרי יו"ט אינו מעלה ולא מוריד.
♦
ג. ד.
נמצא א"כ שעיקר ראית היעב"ץ אינה לפי מסקנת הגמ', וקשה א"כ היאך סמך להקל בזה. ונלע"ד לומר דהברייתא דר"א בר צדוק איתא גם במסכת ערובין (מא.) וגם במסכת תענית (יב.) והיעב"ץ הביא ראייתו ממסכת תענית, ושם לא מבואר כלל דתליא בדעת רבן גמליאל, ולכן לא עלה בדעתו שברייתא זו לא מתוקמא אליבא דהלכתא לדידן.וכיוצא בזה כתב הב"י (או"ח סי' שא סעיף לג) על מהרי"ל וז"ל: והאגור כתב שהשיב מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מ' אות א) שיותר נראה להתיר (לצאת לרה"ר בשבת עם מעות תפורים בבגדו) מלאסור... ואח"כ נזכרתי ההיא דפורפת על האבן אבל לא על המטבע (שבת סה:) דמוכח משם דאסור להוציא וע"ש. עכ"ל. וכמדומה לי שלא היתה הגמרא לפניו כשהשיב... דלא אסרו במטבע אלא משום טלטול ולא משום הוצאה. עכ"ל.
וכ"כ כיוצ"ב הש"ך (חו"מ סי' שנ סק"א) וז"ל: ובאמת נראה שהטור לא עיין בש"ס ולשון הרא"ש אטעייה. עכ"ל. וכתב כן משום שמסקנת הש"ס שם אינה כפי מש"כ הטור, ולכן כתב שהטור ראה באותה שעה רק את דברי הרא"ש ולא הבינם כראוי לפי שנכתבו בקצרה מאד.
♦
ואם כנים אנו בזה, לא נפלאת היא לומר כן גם על מרן הב"י, שבשעה שכתב מרן את דבריו לא היתה הגמ' בערובין לפניו אלא כתב כן ע"פ מה שהביא הטור להאי ברייתא. וכבר כתב היש"ש בהקדמתו למסכת חולין וז"ל: וכן בכמה מקומות לא ירד (מרן השלחן ערוך) לעומק ההלכה לגודל המלאכה רבה שהיתה עליו, כאשר תמצא בחיבורי בכמה וכמה מקומות. עכ"ל. וכ"כ בשו"ת שמחת יו"ט (סי' ג דף ט ע"ג והסתמך עליו בחזו"ע ימים נוראים בדין יולדת, שמונה מעת לעת) וז"ל: דמה שאנו תופסים עיקר דברי מרן לענין הלכה הוא בדבר שנודע לנו בבירור שעמד מרן בעיקר הדין ודעתו דעת עליון הכריח לפסוק כן, אבל בדבר שלא הוברר לנו אם עמד מרן בעיקר הדין... וכל כה"ג אינו מן הראוי לפסוק בפשיטות כדעת מרן מאחר שלא נודע לנו שעמד בעיקר ס' זאת וצריך לחוש לענין מעשה להפריש מן הכל כדעת הרא"ש בדין חלה. עכ"ל. ודון מינה ואוקי באתרין.
ובשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' כ) כתב וז"ל: שלא לישא פני הש"ע במקום הכרח עצום. ונודע מאמר הר"מ ז"ל שבענין ההוראה אין אפילו כח הנביאים חזק יותר מן החכם, אלא הולכין אחר רוב מנין או אחר כח הראיות לפי מראה עיני החכם. וכך היה מנהג חכמי הדורות אשר מעולם. אין משגיחין בכף מאזני הכרעת חבור קדמון או אחרון במקום תשובות נצחות. וע"ש עוד שכתב וז"ל: ושמעתי מאמ"ה ז"ל בשם גדול הוא ב"ס חלקת מחוקק ז"ל, שאין אדם רשאי להורות, עד שיהא בכחו לעקור ולמחוק סעיף מן הש"ע.
כמו כן יש להוסיף מש"כ בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' כג) בתוקף לבטל הלכה זו מטעם שלא מצאנו שיום המילה חשיב יו"ט, וגם מטעם שהמנהג להחמיר בדין זה, עיין לשונו בהערה[5]. וכן מצאנו עוד פוסקים שהעידו על המנהג במקומותם שבעלי ברית היו משלימים את הצום. שכ"כ בשיירי כנסת הגדולה (הגה"ט או"ח סי' תקנט אות יח) וז"ל: וירא שמים ישלים תעניתו כמו שנוהגים בקושט' ואפילו בשאר תעניות דחויים. וכ"ה בספר שלחן גבוה (סוף סי' תקנט) שכן המנהג בסלוניקי להשלים התענית. וכ"כ ברוח חיים פלאג'י (סי' תקנט אות ג) שמנהג אזמיר שבעלי הברית משלימים התענית בט' באב דחוי. והביאם בכף החיים (סי' תקנט אות עד).
♦
ה. ו.
והנה לגבי מעוברות ומניקות כתב בחזו"ע (ארבע תעניות עמ' ס) להקל מקל וחומר, דהא בג' צומות מעוברות ומניקות פטורות ובעל ברית חייב ובט' באב דחוי שבעל ברית פטור כ"ש שמעוברות ומניקות יהיו פטורות. ובשו"ת אור לציון ח"ג (סי' כט תשובה ג) כתב שאינו קל וחומר, משום שהטעם שבעל ברית פטור הוא משום שיו"ט שלו הוא, משא"כ מעוברות ומניקות, (והבאנו דבריו לעיל אות ב). ולפי מש"כ לעיל להחמיר בבעל ברית בט' באב דחוי ה"ה נמי שיש להחמיר למעוברות ומניקות, וכן בצום י"ז בתמוז דחוי.בסיכום: ט' באב דחוי נוהג בכל חומרותיו ואין להקל בו לבעלי ברית מעוברות ומניקות.
♦ ♦ ♦