בדין פרשיות פתוחות וסתומות בתפילין מזוזה ומגילה
הקדמה
כתב הרמב"ם הלכות תפילין פרק ב הלכה ב: "וצריך להזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן, ושלשת הפרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה". ודין זה לעשות ג' פרשיות פתוחות ואחרונה סתומה, כך דעת הרא"ש והמרדכי והטור, כפי שהביא הב"י בסימן ל"ב, וכן נפסק בשו"ע או"ח ל"ב סעיף ל"ו.ובתפילין שלנו צ"ע תרתי:
א. שיטת הט"ז שמחלקים את הריוח לב' שורות. כידוע שנחלקו הרמב"ם והרא"ש בהגדרה של פתוחה וסתומה. ובתפילין, שכל פרשה מתחילה בטור בפנ"ע, אי אפשר לעשות סתומה שתהיה בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הרא"ש, ולכן כתב בשו"ע שיעשו כדעת הרמב"ם כי אי אפשר לקיים שניהם. ונמצא לכאורה שהתפילין שלנו פסולים לדעת הרא"ש. והט"ז ס"ק כ"ו המציא עצה שישאיר חצי ריוח בסוף שורה א' וחצי ריוח בתחילת שורה ב', וכיון שהריוח נעשה בצירוף ב' החצאים נחשב סתום לכו"ע, כיון שיש כתוב בב' צדדי הריוח. והגר"ז ועוד כתבו שאדרבה זה פסול בדיעבד, שאי אפשר לצרף ב' חצאי ריוח מב' שורות, ולכן אין הפסק פרשיות כלל. ועיין ביאור הלכה מש"כ בזה. וצריך לברר את הדברים במקורן ואיך הכרעת הדברים, ואיך היה המנהג.
ב. מנהג אשכנז שגם פרשה אחרונה פתוחה. מנהג אשכנז היה שגם הפרשה האחרונה פתוחה, נגד הראשונים הנ"ל, ולא ברור טעם הדבר. והאריכו הרבה בשו"ת האחרונים בשאלה זו, עיין שו"ת מהר"ם פדואה סימן ע"ז, שו"ת מהרש"ל סימן ל"ז, שו"ת הרמ"א סימן כ"ה, שו"ת הסמ"ע באסיפת גאונים החדש סימן א', וכתבו פלפולים עצומים, ועדיין בפשוטו הדברים צ"ע. ובהגהות הרמ"א, וכן בדרכי משה, הביא שיטות שחלקו על הרמב"ם והכשירו בשינה, אך מ"מ תמהו האחרונים שגם לשיטות אלו זה בדיעבד, ואיזה טעם יש להימנע מדבר שהוא מחויב לדעת הרמב"ם ולכתחילה לשיטה השניה, ולעשות דבר שפסול לרמב"ם ובדיעבד לשיטה השניה.
♦
פרק א' - האם מצטרף ב' חצאי שיעור ריוח מב' שורות
שיטת הרמב"ם ומחלוקת האחרונים בדעתו
ברמב"ם פ"ח הלכה ב' דתפילין כתב: "פרשה סתומה יש לה שלש צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא הריוח באמצע, ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה, ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה, נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם".הרי לשון הרמב"ם שאם יש ריוח בשיטה הראשונה, אע"פ שאין בו את שיעור הריוח הנצרך, יניח מעט ריוח בשיטה שניה. ואם סיים שיטה ראשונה בסוף השורה ולא השאיר ריוח כלל, יניח בשיטה שניה כשיעור הריוח. הרי להדיא שבמקרה הראשון שהשאיר קצת ריוח בשורה הראשונה, אי"צ להניח בשיטה שניה כשיעור הריוח. ולכאורה הוא משום שמצטרפים ב' הרווחים לשיעור הנצרך. ונלמד מזה שדעת הרמב"ם היא שאפשר לצרף שיעור ריוח מב' שורות. ועיין בשו"ת הגר"ז סימן א' שדחה את הראיה[2], שי"ל שאיירי שיש ריוח בשורה הראשונה כשיעור, ורק חסר במקום כדי להמשיך את הכתיבה. ולכן אי"צ לצרף. ומ"מ צריך להתחיל בריוח מעט, כי הרמב"ם לשיטתו שכל התחלה בתחילת שורה נחשבת פתוחה. ולדין זה אי"צ שיעור ריוח אלא די בכל שהו. עיין בפרמ"ג שדן איזה שיעור נאמר בזה. ובאבני נזר (יורה דעה שנ"ז) לא קיבל דחיה זו, שהרמב"ם כתב במקרה השני שסיים בסוף שורה, לא שלא נשתייר שיעור ריוח, ולכן ס"ל שברמב"ם מבואר שמצרפין את הריווחים.
♦
כבר נחלקו הראשונים בדעת הרמב"ם - הסבר הריטב"א
ומצאנו שנחלקו הראשונים בפירוש הרמב"ם. הנה, זה לשון הריטב"א שבת ק"ג ב': "שאם גמר באמצע שיטה ויש בה עוד כדי להניח ריוח תשע אותיות ולכתוב אח"כ אפילו תיבה אחת, יתחיל הפרשה השניה בסוף אותה שיטה, ואם אין ריוח כל כך אלא כשיעור תשע אותיות בלבד יניח מעט בראש שיטה שניה ויתחיל הפרשה שניה, ואם אין בה ריוח אפי' כשיעור ההוא או שנגמר הפסוק בסוף השיטה, יניח בראש השניה כשיעור תשע אותיות ויתחיל פרשה שניה, ואלו שלשתם נקראות סתומות, כן פי' הרמב"ם ז"ל [על] פי הספר שהיה בירושלים להגיה ספרים". הרי להדיא שהוא העמיד את הרמב"ם שצריך שיעור ט' אותיות בשורה השניה, גם כאשר יש ריוח בשורה הראשונה ורק חסר בשיעור ט' אותיות. ומוכח שאי אפשר לצרף את הרווחים בין השורות. ולהדיא הוא מעמיד את הדין להניח בשורה השניה מעט ריוח כאשר יש שיעור ט' אותיות ריוח בשורה הראשונה, אלא שאין מקום להמשיך הכתיבה, וכמ"ש בשו"ת הגר"ז הנ"ל.♦
במאירי מפרש ברמב"ם שמצטרף אך חולק עליו
אבל בקרית ספר (למאירי) ח"א מאמר ב חלק ב כתב: "ולגדולי המחברים ראיתי שכל שנשאר חלק בשטה שפרשה ראשונה מסתיימת שם אלא שלא נשאר בה שיעור מניח מעט חלק בשטה שאחריה ומתחיל בה פרשה שניה והרי היא סתומה. נראה לדעתם ששני החלקים מצטרפים לשיעור א' ולא יראה לי כן אלא שאינה פרשה כלל וצריך שיניח בשטה של פרשה שניה חלק כשיעור הראוי קודם התחלתה באותה שטה בעצמה שאין החלקים מצטרפין הגע עצמך שהניח בסוף ראשונה כשיעור והתחיל בב' אחר הנחת שיעור וכי מצטרפות הן לעשותה פתוחה ואף על פי שיש שסובר כן אינו נראה שכל שמתחיל באמצע שטה סתומה היא לפי פירושנו, ואחרוני הרבנים נסמכים לדעתנו אלא שבסתומה מספיק להם החלק לשם בן שלש אותיות ולא יראה כן". הרי שהביא את דברי הרמב"ם ופרשם כאבנ"ז, שאיירי שאין שיעור ריוח בשורה הראשונה ומהני משום צירוף. אך הוא עצמו חולק על הרמב"ם וסובר שאינו מצטרף, ומביא שגם בר"ת מוכח כן. ודברי ר"ת הם בתוס' מנחות ל"ב ע"א ד"ה והאידנא, ולשונו כלשון הטור שנביא כעת.♦
בדעת הטור הלכות ס"ת נראה שאינו מצטרף
כלשון ר"ת שהמאירי הוכיח ממנו נמצא גם בטור יר"ד רע"ה: "ואם נשאר פחות מזה או שסיים בסוף השיטה יניח כדי ט' אותיות בראש שיטה שתחתיה ויתחיל לו משם ולהלן. ואם נשאר פחות מזה או שסיים בסוף השיטה יניח כדי ט' אותיות בראש שיטה שתחתיה ויתחיל לו משם ולהלן והסתומה צריך שיהא חלק באמצע כדי ג' אותיות הלכך אם נשאר עדיין חלק כדי להניח ג' אותיות ולהתחיל בפרשה אחרת בסוף השיטה יעשה ואם לאו יניח כל שיטה שתחתיה חלק ויתחיל בתחלת שיטה ג'". יש בדבריו ב' נקודות - א' שבפתוחה כתב שאם לא נשאר שיעור ט' אותיות יעשה בשורה אח"כ ט', ומשמע להדיא ששני הרווחים לא מצטרפים. וכך הוכיח בשו"ת הגר"ז ובשו"ת אבני נזר הנ"ל. אך זה אינה ראיה, שהרי כמ"ש דעת הט"ז או"ח ל"ב כ"ו שאפשר לצרף ב' חצאי שיעורי ריוח, אך זה נחשב כפרשה סתומה, שהרי בפתוחה צריך להיות רווח לצד א' בלא כתב כלל. וכיון שצריך לצרף את ב' ההפסקים בב' השורות, א"כ מכל צד יש כתב, ולכן הויא סתומה ולא פתוחה. וא"כ אין בטור ראיות לזה שאינו מצטרף אלא רק שלא חשיב פתוחה, וכדעת הט"ז. אך יש ראיה נוספת בדבריו, מהדין שלא נשאר שיעור ג' אותות בסוף שורה מצריך להשאיר שורה שלמה חלקה. ולמה לא יצרף ריוח קטן בתחילת שורה הבאה. וזו לכאורה ראיה ברורה שס"ל שלא מצטרף. והרי זה אותו מקרה שהרמב"ם מדבר עליו, ולרמב"ם מניח קצת בשורה השניה ולטור צריך להשאיר שורה ריוח. וכך מסיק האבני נזר שהטור חולק על הרמב"ם, וכמ"ש המאירי הוכיח מדברי ר"ת שכתב כלשון הטור, שהוא חולק על הרמב"ם, וזה כהנ"ל.♦
פרק ב' - תמיה בדעת הטור בהלכות מזוזה שנראה שמצטרף וקושית הב"י שם
ובטור הלכות מזוזה סימן רפ"ח כתב: "ובהפסק שבין פ' שמע לוהיה נהגו לעשותה סתום על כן טוב שלא להניח שלשה אותיות לא בסוף שיטה שמסיים בה שמע ולא בראש שיטה שמתחיל בה והיה ואם עשאה פתוחה כשרה". הרי שכתב לעשות פחות משיעור הפסק בב' השורות וביחד הוה הפסק. וכן, אע"פ שפסק כרא"ש שבכה"ג הויא פתוחה ממה נפשך, כאן החשיב כסתומה. והב"י תמה עליו, שכל שאין שיעור בא' מההפסקים הויא פרשה אחת ולא הפסק כלל בפרשה. וקשה, הרי דעת הרמב"ם שהריוח מצטרף. אך כמ"ש, גם מי שפירש כן בדעת הרמב"ם, בדעת הטור לא ס"ל כן. וא"כ זו קושיה מניה וביה בטור.♦
מקור הטור מהרא"ש סמ"ג ומרדכי
ודין זה של הטור במזוזה לחלק את הריוח לב' שורות כדי שיהיה שיעור ומ"מ יהיה סתום נמצא בעוד הרבה ראשונים. ברא"ש מזוזה סימן ה: "ורב פסיק כמ"ד אף פתוחה. והיינו כמסקנא דשמעתין כר"נ בר יצחק. והכי נהוג עלמא. וטוב שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות".והדברים באו ביתר ביאור בסמ"ג, וז"ל הסמ"ג עשין כ"ג: "אלא תחלק שיעור הפתיחה לכאן ולכאן פחות משלש אותיות בסוף ובשעריך בסוף שיטה ופחות משלשה אותיות בתחילת שיטה במקום שמתחיל והיה אם שמוע להכירא בעלמא לפי שאינן סמוכות בתורה וזו היא סתומה גמורה מאחר שאין שיעור פתיחה לא בתחילה ולא בסוף ולא קשיא דרב אדרב". הרי לשון הסמ"ג ברור שהסתימה הזאת מועילה רק משום שאינן סמוכות בתורה. והרי זה ממש לשון הגמ' שביארה שלכן במזוזה אפשר לעשות פרשה פתוחה אע"פ שבתורה זה סתום, כיון שאינן סמוכות בתורה[3]. ומבאר בדבריו להדיא תרתי - א' שלא חשיבא פרשה סתומה בס"ת, ואין הרווחים מצטרפים, וכקושית הב"י. ב' שהדין של אינן סמוכות בתורה אינו רק טעם לעשות פתוחה במקום סתומה, וכהסבר הגר"ז ומשנ"ב שנביא בהמשך, שהרי הכא אינו עושה פרשה כלל, ואדרבה סותם יותר. וע"כ הפירוש הוא שכיון שאינן כסדר הפרשיות, ע"כ שלא נאמר בהן כלל דיני הפסק פרשיות כפי שיש בתורה. ולכן אין כלל דין לעשות הפסק כדינו. אלא זה דין היכר בעלמא שאינן פרשה א'. אבל מצד דין פרשיות, אין כלל דין לעשות הפסק[4].
ובמרדכי רמז תתקס"א הביא את דבריו בקיצור, ושם נראה שצירוף זה מהני גם בס"ת בעלמא, וכסברת הט"ז. ובסמ"ג לכאורה מפורש דלא כך. וגם ברא"ש צ"ע, שהרי הסמ"ג כתב שאין דין הפסק אלא זה להיכר בעלמא, וברא"ש הביא את דיני הפסק פרשיות במזוזה, וא"כ צ"ע אם ניתן לומר שסובר הסמ"ג כטעמו. ואז יהיו ב' שיטות ראשונים כט"ז, ומ"מ בסמ"ג מפורש דלא כן, ובטור גם מוכח כן כמ"ש, וצ"ע. וצריך לברר אם תפילין דינם כמזוזה או כס"ת, ויתבאר בהמשך[5].
♦
שיטת פסקי הרי"ד שמזוזה אי"צ הפסק פרשה כלל
ועצם חידושו של הסמ"ג שאין במזוזה כלל דיני הפסק פרשיות כמו שיש בס"ת, מבואר ג"כ בפסקי הרי"ד דף ל"א ע"ב באריכות. ודבריו הובאו כבר בשו"ת מהרש"ל סימן ל"ז בתשובתו של רבי יהושע שונצינו, וכן הובא בשו"ת הרמ"א סימן כ"ה בתשובתו של רבי ישראל בן רבי שלום שכנא, עיי"ש שהאריך מאוד לפלפל בסברא זו. אלא שיש חילוק בין הרי"ד לסמ"ג, שלדברי הרי"ד גם אין דין היכר לכתחילה. שהוא פירש את המ"ד שעושים פרשה סתומה לא כדין ס"ת, אלא סתום בלא הפסק כלל. ונביא דבריו "ועושה פרשיותיה סתומות. פי' שלא היה מניח ריוח בין פרשת שמע לפרשת והיה אם שמע, שאע"פ שבספר תורה יש ריוח בין הפרשיות, התם מפני שעשויות להתלמד בהן, וכדי שיוכל אדם להתבונן בין פרשה לפרשה, צריך ליתן ריוח ביניהן, כדתניא בריש סיפרא ומה היו הפרשיות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה וכל שכן הלמד מפי הדיוט, אבל המזוזה שאינה עשויה לקרות בה אלא לקובעה בכותל, אין צורך להניח ריוח ביניהן, אלא כותב את שתיהן כאילו היו פרשה אחת", עיי"ש איך הוא ביאר את המשך הסוגיא. ולדבריו לכל השיטות אין במזוזה דין הפסק פרשיות כלל, ואינו רק למ"ד פתוחה שהוא לא לפי התורה, אלא גם המ"ד סתומה הוא דלא כתורה, שאינו משאיר הפסק כלל. ויסוד החילוק הוא אם עשוי להתלמד או לא, שכל שאינו עשוי להתלמד אין דין הפסק פרשיות כלל. וזה כסמ"ג עם תוספת חידוש. ובשו"ת הנ"ל כתבו שסברא זו שייכת גם בתפילין, וכן פשוט, שהרי תפילין יותר סתום ממזוזה ולא עומד להתלמד, ואילו מזוזה הר"י בן רש"ש רצה לפרש שנחלקו בגמ' אם רגילים להוריד להתלמד בו[6].♦
דברי הראבי"ה ואו"ז שתפילין פרשיותיה סתומות
כתב הראבי"ה מסכת מגילה סימן תקמ"ח "וזה מכתב הר' שמעון": "בפרשיות לא שמעתי אם פתוחות ואם סתומות, ומסתברא לעשות סתומות כעין תפילין ומזוזות"[7]. ומשם לספר אור זרוע חלק ב - הלכות מגילה סימן שעג: "בפרשיות לא שמעתי אם פתוחות אם סתומות ומסתברא לעשותן סתומות כעין תפילין ומזוזות. עד כאן מיסוד מורי רבי' אב"י העזרי זצ"ל". ותמהו עליו מה כוונתו שתפילין פרשיותיה סתומות, הרי קיי"ל או שכולן פתוחות, כעיטור, או שג' פתוחות ורביעית סתומה, כרמב"ם. ולא מצאנו מי שסובר בפשיטות שפרשיותיה סתומות. ותמה כן בערוך השולחן או"ח תרצ"א ו'. וראיתי להרב יצחק רצאבי בשו"ת עולת יצחק סימן קמ"ה שכתב שהראבי"ה והאו"ז סוברים כרי"ד, שכל שאינו עומד ללימוד אין בו דין הפסק פרשיות, ולכן תפילין ג"כ בכלל זה. אלא שפלא א"כ למה מגילה תהיה דומה לתפילין ומזוזות, הרי היא עשויה לקרוא בה. ונראה שהוא ע"פ דברי הרי"ד שההפסק הוא כדי להתבונן בין פרשה לפרשה, וא"כ הוא רק בספר העשוי ללימוד, משא"כ מגילה עשויה לקריאה בעלמא ולא ללימוד. ויתבאר מקור להגדרה זו במגילה כעת.♦
פרק ג' - לבאר שמגילה אינה ספר ולכן אין לה דין הפסק פרשיות ונפק"מ לדידן
הטעם משום שמגילה נקרית אגרת
יש טעם נוסף שמבואר בקדמונים שלכן עושים מגילה סתומה, והוא משום שהיא נקראת אגרת. ובביאור הגר"א תרצ"א ס"ק י"ז כתב טעם זה בלבד. ומקור הדבר משו"ת מהר"ם מינץ סימן י"ב, שהוא שאלות לתרומת הדשן ותשובות שלו עליהן: "וכן הוריני מ"ץ על מגילה שקצת פרשיותיה פתוחות, ואיתא בהגהות במיימוני בהלכות מגילה בתשובת מהר"ם דכל פרשיותיהן סתומות. עכ"ל. אם יש לפסלה בשביל כך. והדין נותן דפסול, כי דבר זה פסול בס"ת, אם יעשה סתומה פתוחה, או איפכא, ומגילה אית לה כל דין ס"ת, רק בדבר אחד דנקראת איגרת, שלא צריך לתפור הכל בגידין". והתה"ד השיב: "אכן שמא מה שכתב דפרשיותיהם סתומות, שמא דעת מהר"ם דלכתחילה טוב לעשות סתומות, אבל אין פסול בשביל זה. כי הטעם נ"ל דצריך לעשות סתומה משום דדמיא לאיגרת, וא"כ אפשר דפירושו לכתחילה, כי גם בהרבה אגרות איכא הפסק גדול הדומה לפתוחה, לכך סברה דפירושו לכתחילה". הובאו דבריו במג"א ס"ק ה' ובשאר פוסקים, נגד הרמ"א שפסל בדיעבד.ובחידושי מרן רי"ז הלוי מגילה פ"ב הל"ט הקשה איזה שייכות יש לדין אגרת לזה שיהיה סתומות, עיי"ש מה שפירש לדרכו ויתבאר בהמשך. אך להנ"ל הפירוש פשוט, והוא שאגרת היא סיפור דברים בעלמא, ולא ללימוד. והריוח בא להתבונן, כמ"ש הרי"ד, וא"כ כל שאינו ללימוד אלא לסיפור בעלמא אין בו דין פרשיות כלל. ואפשר לסתום לגמרי, וכדברי הרי"ד במזוזות ותפילין וה"נ במגילה. אלא שיש מנהגים לכתחילה איך לעשות. ובמהר"ם מינץ משמע שמעכב וכן ברמ"א. וצ"ל שכל שאינו ללמוד אין דרך לעשות הפסק להתבונן אלא לספר כדרכו.
♦
עוד מקור שדין מגילה כאגרת הוא כמו מזוזה
ברמב"ם כתב שמזוזה אי"צ עיבוד לשמה משום שהיא מדין הבית (ולספר התרומה היא לשמירה), ולא ככתבי הקודש. והרמב"ם כתב שמגילה ג"כ אי"צ עיבוד, שנלמד ממזוזה. וצ"ע, הרי אינו שמירה ודין הבית אלא חובת גברא. וברמב"ן מגילה שנביא בהמשך כתב שטעם הרמב"ם הוא משום שמגילה נקראת אגרת[8]. ולפי"ז מובן שאגרת בא ג"כ לומר שאינו ספר אלא סיפור דברים בעלמא. וא"כ דומה למזוזה שהיא לשמירה בעלמא. ומובן הדמיון של הראבי"ה ואו"ז לענין סתומות מגילה לתפילין ומזוזות. וזה כעין דברי הגרי"ז ש-'אגרת' בא לומר שאינו ספר וכתבי הקודש.♦
דין מגילה כספר או כאגרת
ודין זה אם מגילה היא כספר תורה או כאגרת איתא בגמ' מגילה י"ט ע"ב שנקראת ספר ונקראת אגרת, אך לכאורה נחלקו הראשונים אם דינו כספר מלבד למה שמוזכר להדיא שלא, או שדינו כאגרת חוץ ממה שמוזכר להדיא שפסול. ומצאנו שנחלקו בזה הראשונים, שדעת ר"ת וסיעתו שמגילה כספר, ורק לענין מה שהתפרש כאגרת הוא שקיל[9], ואילו שיטת רמב"ן, רשב"א וסיעתם שמגילה אינה כספר אלא כאגרת, ולכן יש הרבה דברים שכשרים במגילה ופוסלים בס"ת[10]. ועיין בר"ן על הרי"ף שחילק בין הכשר לקרות בו לדינים בספר בעצמםי. ועיין עוד מקורות בהערהיא. המושג שכתיבה כאגרת הוא בלא כללים של ס"ת מבואר במנחות ל"ב ע"ב עיי"ש ברש"י ותוס' מה שפירשו.♦
פרק ד' - האם תפילין דומים למזוזה או לס"ת
וכעת צריך לברר האם תפילין דומים לס"ת או למזוזה. וכידוע הרמב"ם בהלכות תפילין פרק ב' הל"ב כתב:[11]"וצריך להזהר בפרשיות שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה פסלן, ושלשת הפרשיות הראשונות כולן פתוחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה". ופירשו המפרשים שבתפילין מעכב בדיעבד פרשה סתומה שעשהו פתוחה, ואינו דומה בזה למזוזה. ודבר זה צ"ע מאוד, שהרי בגמ' מפורש הטעם שמזוזה אי"צ לעשות סתומה דוקא כי אינן סמוכות בתורה. ואותה סברא בדיוק שייכת בתפילין, שהרי זו אותו פרשה שמע והיה עם שמוע, ומה שייך לחלק ביניהם. והאריכו בזה האחרונים הקדמונים. ובשו"ת מהר"ם פדואה סימן ע"ז כתב: "והאלקים אנה לידי שהובא אלי עתה ספר שלא ראיתי מימי והוא ספר ארחות חיים נשלח לי מעיר קנדיאה להשתדל להדפיסו ויש בו חידושים רבי' ומצאתי בו כאלה וז"ל וצרי' ליזהר בפרשיות' שאם עשה הפתוחו' סתומו' או הסתומו' פתוחו' פסולה וג' פרשיות ראשונות פתוחות והאחרות שהיא והיה אם שמוע סתומה כך כתב הרמב"ם והרב בעל השלמה כתב וזה אינו נראה מן הגמרא ובמזוזא נראה המסקנה בהפך וזה דרב נחמן מסיק מצוה לעשותן סתומות ואי עבדינהו פתוחות שפיר דמי עכ"ל". והוא בפנינו באורחות חיים תפילין אות כ"ו, הרי שכתב ממש כטענה זו. ודברים אלו הובאו בדרכי משה או"ח ל"ב, וברמ"א ל"ב סעיף ל"ו. ומהר"ם פדואה מאריך שם ע"ד הרמב"ם: "וזה כי באמת נראה זר מאד מה שהרמב"ם פוסל בתפילין סתומה שעושה אות' פתוח' דהיינו פרש' והיה אם שמוע דהא בתלמוד פרק הקומץ פוסק בהדיא במזוזה כאלו שתי פרשיו' מצוה לעשותם סתומי' ואם עשה אותם פתוחות שפיר דמי והיינו טעמא הואיל ואינן סמוכות בתורה כדאיתא שם אם כן ה"ה בתפילין כי מאי שנא". ובסו"ד הוא רוצה לפרש את הרמב"ם באופן שאינו פוסל בתפילין, ונדחק בלשון הרמב"ם וכותב: "ואינו דוחק בעיני ליישב הרמב"ם כדי שלא יחלוק על משמעות התלמוד שמשמע שאינו פסול בדיעבד בתפילין כמו במזוזה". וכך האריך הרב יהושע שונצינו בתשובה המועתקת בשו"ת מהרש"ל סימן ל"ז, שע"פ הגמ' במזוזה נראה שה"ה תפילין עשה את הסתומה פתוחה אינו מעכב.[12]והב"י התקשה בדברי הרמב"ם וכתב שכיון שיש ג' פרשיות שכסדרן וזה מעכב בדיעבד, ה"נ פרשה זו מעכב, שלא תחלוק. ולכאורה זו סברא מדרבנן. ומ"מ אי"ז מבאר מנין מצא הרמב"ם מקור לדין זה, ולהמציא תקנה שלא תחלוק שלא מוזכרת בשום מקום בש"ס וגאונים. וכבר הקשה כן הרב יהושע שונצינו. ובדרכי משה פסק כהשלמה ומהר"ם פאדובה הנ"ל. והוסיף לזה את שיטת העיטור שהובאה בב"י, כפי שיתבאר בהמשך. ועיין ביאור הגר"א סימן לב סעיף לו, שכתב שדברי הרמב"ם ושו"ע צ"ע שהרי בגמ' מפרש במזוזה הואיל ואינן סמוכות אינו פוסל. וכ"כ בעטרת זקנים בגליון השו"ע.
♦
ביאור שיטות הרמב"ם ומקורו משום שמזוזה אינה בכלל כתבי הקודש
אבל נראה שהרמב"ם לשיטתו היה מוכרח לפרש את הגמ' על מזוזה לבד, ושבתפילין אין דין זה אלא הם כס"ת. שהרי ידועה שיטת הרמב"ם בהלכות תפילין פ"א הלי"א שמזוזה חלוקה מס"ת ותפילין ואי"צ לעבד את הקלף לשמה. והרמב"ם כתב את הטעם שאינו חובת הגוף אלא חובת הבית, והאריך בזה הר"א בן הרמב"ם בברכת אברהם[13]. ועיין בספר התרומה שהעתיק את דברי הרמב"ם ופירשם שמזוזה היא לשמירה בעלמא, משא"כ תפילין[14]. דהיינו שלרמב"ם מזוזה אינה גוף קדושה אלא אלא חפצא של מצוה בעלמא, וכפי שהביא דעתו בספר התרומה היא כקמיע בעלמא. ותפילין דומים בזה לס"ת. וזה ביטוי חריף מאוד לסברת הגרי"ז שדין מזוזה אינו לכתוב פרשה מסוימת בתורה, אלא זו כתיבה חדשה שנקראת מזוזה, ורק נאמר מה לכתוב - מילים אלו שכתובות בתורה. אך זה לא ככתיבת ס"ת. משא"כ תפילין. וא"כ פשוט שלרמב"ם אי אפשר ללמוד מקולא של הגמ' על מזוזה, משום שאינו כס"ת, שה"ה תפילין. שהרי מזוזה אינה גופה קדושה כלל, משא"כ תפילין[15]. ולכן הרמב"ם מוכרח לפרש שאינן סמוכות בתורה, לא כעצם הטעם אלא כסימן שאינו כתבי הקודש ולא גופה קדושה אלא כתיבה משום מצות הבית בעלמא. משא"כ תפילין, שהוא גוף קדושה וכתבי הקודש, יש לו את כל דיני כתיבת ס"ת, אע"פ שבפועל אינן סמוכות בתורה. משא"כ לכל שאר הפוסקים שחלקו על הרמב"ם והצריכו עיבוד לשמה גם במזוזה, אין להם הכרח זה להוציא הגמ' ממשמעותה. ולכן הם לא נדחקו כרמב"ם, ופרשו כפשוטו שזו סברא בפרשיות שכל שאינו כסדר שבתורה אין טעם להצריך חילוק פרשיות כמו התורה. וא"כ ה"ה תפילין בכלל זה.♦
דעת שאר הראשונים
נמצא שכל הראשונים שלא חידשו כרמב"ם שמזוזה אינה בכלל כתבי הקודש, וס"ל שיש דין עיבוד לשמה במזוזה, פרשו את הגמ' כפשוטו שכיון שאינו כסדר הכתוב בתורה אין דין הפסק פרשיות כלל. וכפי שהבאנו שהפירוש בשלא כסדר הוא שאין כלל דין הפסק פרשיות מבואר בטור רא"ש סמ"ג פסקי הרי"ד, והדין שגם בתפילין הדין כן מבואר בראבי"ה ואו"ז, וכן פשוט מסברא להשלמה ואורחות חיים וכן סברו הב"י מג"א גר"א כו', ומלבד העיטור שיתבאר. א"כ ברור שכך עיקר הכרעת הדברים, וא"כ אפשר לעשות כדעת הט"ז בשופי. לאידך גיסא, לדברינו אין כ"כ הכרח לעשות כדבריו, שהרי הוא בא להרוויח את שיטת הרא"ש, ולמש"כ כל זה אינו מעכב בתפילין ומזוזה, דלא כרמב"ם. וא"כ אין כ"כ צורך לצאת ידי שיטת הרא"ש בסתומות.♦
פרק ה' - פשרה אחרת של הלחם רב
בספר לחם רב (סימן לב סעיף ה) כתב עצה אחרת מהט"ז הנ"ל וז"ל: "לפי המנהג שלנו שאנו עושין כל ד' פרשיות שבתפילין פתוחות דהיינו כל פרשה ופרשה מתחיל בראש השיטה ובסוף כל פרשה מניח חלק ט' אותיות וזהו פתוחה אף להרמב"ם, ולהרמב"ם דסבר לעשות פרשה והיה אם שמוע סתומה וכן הם כל התפילין שבארץ ישמעאל, ואם כן תפילין שלנו פסולין הם להרמב"ם והוי כעושה אגודות אגודות, הלכך טוב יותר לעשות פתוחה בפרשה והיה אם שמוע בכגון זה והיינו בסוף שמע לא יניח חלק כלל, ואם מניח יהא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות ויתחיל לכתוב פרשת והיה אם שמוע באמצע שיטה העליונה אחר שהניח חלק ט' אותיות בתחילת השיטה, ואופן זה הוא פתוחה להרא"ש וסתומה להרמב"ם ויהיו התפילין כשרין בזה ממה נפשך (מצאתי)".הרי שהציע לעשות סתומות לדעת הרמב"ם ופתוחות לדעת הרא"ש, ועיד"ז לשיטת הרמב"ם שהשינוי מעכב נחשב סתומה, ולמנהג אשכנז שעושים הכל פתוחות נחשב פתוחה. ולכאורה אינו מובן, שאין קשר בין מחלוקת הרמב"ם והרא"ש מה נחשב פתוחה וסתומה, למחלוקת הרמב"ם ומנהג אשכנז אם עושים פרשה אחרונה פתוחה או סתומה. וביותר, ששיטת הרא"ש גופה שעושים אחרונה סתומה כרמב"ם. אך נראה שכוונתו היא כמ"ש, שבעצם שיטת הרמב"ם קשה שהיא נגד הגמ' שבאינו כסדר הכתוב בתורה הסדר מעכב. וא"כ אף שאיננו רוצים לדחות את דברי הרמב"ם, מ"מ די בזה שאליבא דהרמב"ם עצמו יחשב סתומה. ולדידן בלא"ה לא מקבלים את דבריו. ומנהג זה שמוזכר בלחם רב הובא בבית שלמה או"ח סימן ח' כמנהג ליטא, והוא כתב שאצלם נוהגים כט"ז, ובערוך השולחן כתב שמנהג ליטא כט"ז. ובמשנה ברורה לא נראה שיש מנהג ברור בזה. ועיין בשו"ת רע"א תנינא סימן ה', ובדרך חיים סימן פ"ב ס"י, שנקטו בפשיטות שעושים כט"ז.
♦
פרק ו' - ביאור שיטת העיטור
הכרעת העיטור
בספר העיטור (שער א - הלכות תפילין, דף נו טור ג-ד) כתב: "ומסתב' לן מדלא איירי בגמרא בתפלין דכ"ע פתוחות נינהו דכל פרשה ופרשה עושה בדף א' ובמזוזה הוא דאיירי שכתובה בדף א' ואם עשאה בב' דפין פסולה כדגרסינן ר' מאיר היה כותבה בדף א' ועושה פרשיות סתומות[16] ודייקא נמי מדאמרינן כתבן בעור א' והניחן בד' בתים יצא ואם בדף א' בעור א' בתפלין של יד לא אפשר לאנחינהו בד' בתים אלא בד' דפין היו וכי היכי דעל הארץ דמזוזה קיימא בראש שיטה ה"נ בש"ר ובש"י ולא חזינן לרבוותא מהאי"וצריך להקדים שיש בדבריו ביאור חדש בגמ', שבגירסא דידן כתוב "היה כותבה על דוכסוסטוס כמין דף כו'", ורש"י פירש "כמין עמוד שבספרים ארוכה וקצרה", וזה חידוש דין שצריך לעשות מזוזה ארוכה וצרה, ולא נמצא מקור אחר לזה. ואילו העיטור פירש שהכוונה היא לכתוב בטור א' ולא בב' טורים, וכפי הנראה לעיטור המשך הברייתא אם עושה פרשיותיה פתוחות וסתומות הוא המשך דין זה, שכיון שזה דף א' יש נושא האם לעשות פתוחות או סתומות. משא"כ בכותב בב' טורים, אין דין זה[17].
ודבריו צ"ב, אם ר"ל שיש דין לעשות פתוחות, או שאפשר לעשות פתוחות או סתומות, כמו הדין במזוזה. ומצד א' לגירסא המתוקנת כאשר ר"ל מה שרוצה כותב פתוחות או סתומות משמע שכאן זה פתוחות דוקא. מצד שני כתב מזה שלא מוזכר בגמ' משמע שאינו בא לחדש קפידא לעשות פתוחות אלא לומר שאין בזה בעיה. ור"ל שאין דיני פרשיות, כיון שכ"א הוא דבר בפנ"ע, וכעין סברת הסמ"ג וסיעתו שהבאנו לעיל, וצ"ע. וכן נראה מלשון מהר"י אבוהב על הטור: "והנה בעל העיטור יש לו סברא אחרת שנראה שאינו חושש לענין פרשיות פתוחות בתפילין, שאמר שמאחר שלא מוזכר בגמ' כו' נעשה אותם פתוחות". אך כפי שיתבאר יש הרבה דברים מופלאים בעיטור שמוכיחים שהוא פירש את הסוגיא באופן שונה לגמרי משאר הראשונים ודבריו יתבארו לפי"ז, וכפי שנבאר כעת.
♦
ספק העיטור, וכתב שבין קדש לויהיה סתומות ופלא
וצריך לפרש את ספק העיטור, וז"ל: "ואצטרכי' לפרושא תפלין של יד אם עושה פרשיות סתומות כמזוזה או אם צריך ריוח למעלה או לא דאית למימר קדש והיה כי יביאך שהן סמוכות עושה סתומות ופתוחות כמזוזה". ובהוצאה החדשה מכת"י סימן תת"כ הנוסח הוא: "ואצטרכי' לפרושא תפלין של יד אם עושה פרשיות סתומות כמזוזה או אם צריך ריוח למעלה או לא דאית למימר קדש והיה כי יביאך שהן סמוכות עושה אותן סתומות כספר תורה, שמע והיה אם שמוע שאין סמוכות עושה אותן סתומות ופתוחות כמזוזה"[18]. דהיינו, קדש והיה כי יביאך שהן סמוכות בתורה עושה אותן סתומות, משא"כ שמע והיה אם שמוע שאינן סמוכות בתורה אפשר לעשות או פתוחות או סתומות[19]. וזה כמבואר בגמ' שזה שאינן כסדר הכתוב בתורה הוא טעם שאי"צ לדקדק בפתוחות או סתומות, משא"כ אם זה כסדר הכתוב בתורה צריך דוקא סתומות. אך יש כאן פלא עצום. ששמע והיה אם שמוע בתורה הן סתומות, וע"ז אמרו שאם זה כסדר הכתוב בתורה צריך סתומות, משא"כ קדש והיה כי יביאך הן פתוחות, ואיך זה שהוא כסדר הכתוב בתורה מצריך לעשות להפך ממה שאיתא בתורה. ועצם הדבר כך כתב הבית יוסף והשלמה ואורחות חיים, כמו שהבאנו, שהם טענו על פסק הרמב"ם שג' פרשיות ראשונות פתוחות ואם שינה מעכב, שתינח קדש והיה שבתורה פתוחות וזה כסדר הכתוב בתורה, מובן שמעכב, אבל שמע והיה, מאיזה טעם יעכב. וכאן העיטור כתב שזה טעם לעשות סתום, והוא פלא[20].♦
בעיטור כתב שבס"ת בין שמע לוהיה פתוחה ופלא לפי"ז כל הסוגיא
והעיטור ממשיך: "ואיכא למימר מדאמרינן התם תפילין שבלו אין עושים מהם מזוזה שאין מורידים מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידים עושים, ופרכינן ואמאי התם סתומות והכא פתוחות. ש"מ דתפילין פתוחות נינהו ואית דמפרשי מספר תורה קא פריך דפתוחות נינהו". הרי שגם בזה הוא כתב הפוך מהגרסא שלנו, שלדידן זו פרשה סתומה - ולדידן כל גמ' סובבת על ענין זה, האם מזוזה צריכה להיות סתומה כסדר הכתוב בתורה, או שכיון שבתורה הן אינן סמוכות, משא"כ במזוזה אי"צ לעשות כפי הפרשיות בתורה. ואילו בעיטור כתב שבתורה זה פתוח, ואיך תתבאר כל הגמ' לפי"ז. ועוד, שלדידן הגמ' מביאה ראיה שאף פתוחות ולא דוקא סתומות, מזה שאפשר להשתמש בתפילין וס"ת למזוזה, ולדידיה, אדרבה ס"ת עצמו פתוח. ועוד תמיה רבה מיניה וביה בעיטור. שהרי ספיקו הוא שכיון שקדש והיה סמוכות צ"ל סתומה כמו ס"ת. וא"כ פרשה שמע והיה, שלדבריו פתוחות, צ"ל סתומות כמו התורה. והכא כתב לדחות, שאין ראיה שפרשה שמע והיה סתומות, שי"ל שאיירי בס"ת. והוא פלא, שאם בס"ת זה פתוח למה שבתפילין זה יהיה שונה, והרי כל הטעם לכתוב בקדש והיה סתום הוא שיהיה כמו ס"ת, והכא זה להפךכ.♦
ישוב לבאר הסוגיא באופן מחודש
ונראה לבאר אליבא דהעיטור את הסוגיא באופן מחודש, ע"פ כמה הקדמות.[21]א. י"ל שהפרשויות של העיטור היו שונות מהפרשיות שלנו. כידוע שנחלקו הרמב"ם והרא"ש בגדרי פרשה סתומה ופתוחה. ובספר תורה עושים את הפרשיות באופן שיוצאים יד"ח לב' השיטות. והקשו האחרונים כיון שהידע איזה פרשה פתוחה ואיזה סתומה מקורו מהרמב"ם שרשם מס"ת מדויק, איזה משמעות יש לצאת יד"ח הרא"ש. שהרי אם הרא"ש היה רואה את הס"ת הוא היה מגדיר את הפרשיות באופן אחר לגמרי. והרמב"ם מעיד שזה סתומה לשיטתו והאריכו בזה. אך מצאתי מקור יותר קדום ששאל שאלה זו, והוא בספר מלאכת הסופר להג"ר משה זאבארו, ממגורשי ספרד, והבאנו לשונו בשאלה בהערה כאן[22]. והוא מסיק: "ואחרי זאת באו לידי פתוחות וסתומות לר"ת בתיקון ס"ת שלו והבינותי בדבריו וראיתי שאין שום תועלת בזאת הפשרה, לפי שהיה לו שיטה אחרת בפרשיות ומי יאמרו לנו שלא היתה סברת הרא"ש ז"ל כסברתו, והדברים עתיקים ואין מקום להאריך". ולכן הוא שולל ניסיון לעשות פרשיות לשיטות נוספת מלבד הרמב"ם. וא"כ אף אנו נאמר שלעיטור הייתה שיטה אחרת בפרשיות מהרמב"ם וממה שמקובל אצלנו, ולא קשה מה שכתב שקדש והיה סתומה, וכן ששמע והיה פתוחה.
ב. יש סברא עצמית לעשות מזוזה סתומה ולא משום דומיא דס"ת. והשתא צריך לבאר אם לעיטור פרשת שמע והיה פתוחות בספר תורה, איזה סברא יש לעשותן סתומות במזוזה, הפך הסברא אליבא דשאר הראשונים. ונראה ביאור הדבר ע"פ מה שכתב בשו"ת רבינו חיים כהן רפופורט מלבוב (חלק אורח חיים סימן ב): "גם מ"ש רבינו הואיל ואין סמוכה בתורה כשר בלי הפסק כמו בפתוחה וכו', אמינא אגב שיטפיה רהיט ליה גמרי' דחילוק רחוק ביניהם, דזה דברנו עם הרב מוה"ר שבתי כ"ץ הנ"ל דפרשה סתומה היינו פירוש שהיא סתום ושייך לשלפניה, ופתוחה היינו שהיא שייכת לעצמה ואין לה חיבור לפניה, א"כ היטב אמרו רז"ל במזוזה אעפ"י שוהיה אם שמוע סתומה מ"מ הואיל ואין סמוכה לפרשת שמע רשאי לשנות, דמה שהיא סתומה היינו שהיא שייכת במקומה לפרשה שלמעלה וכאן היא רחוקה, אבל להיפך לעשות מפתוחה סתומה איך שייך טעם זה. וממילא נדון דידן אין שייכת לזה ג"כ, וא"כ א"ל מאן מפיס דאפשר לילך בתר טעמא.
ומזה יצא לי טעם הגון על רבותינו בעלי התלמוד דהזכירו כתיבת המזוזה ולמה לא הזכירו כתיבת התפילין, דיש מקום במזוזה לכאן ולכאן, י"ל לעשות כמו בתורה שהיא סתומה, או י"ל מאחר שאין סמוכה לה עושין פתוחה, רק די"ל דאעפ"כ נחשב כסמוכה לפרשה הואיל וכתוב בפירוש באלו שני הפרשיות וכתבתם על וגו' כאילו כתבה לנו התורה בפירוש שאלו ב' פרשיות סמוכות ושייכות זה לזה, א"כ הוי כסמוכים, ומזה יצא להם דצריך לכתוב לכתחלה סתומה וכו'. אבל בתפילין מה תאמר להסתפק לעשות סתומה הואיל וציותה לנו התורה לכתוב אלו הפרשיות, ליחוש שמא ראוי לעשות סתומה. הרי תשובתך, הרי פרשיות הראשונים שהמה סמוכות בתורה עצמה ובה המצוה לכותבם יחד ואעפ"כ הוא פתוחה, א"כ שוב אין מקום לספק, רק הספק הוא בב' פרשיות האחרונים שם שייך הספק הנ"ל היינו שבתורה היא סתומה וכו' וכנ"ל, רק זה נלמד ממזוזה במה מצינו[23]".
למדנו מדבריו תלת: א. החילוק בין פתוחה לסתומה בנוי על השאלה האם יש הפסק בין הפרשיות או קשר ביניהן. ב. אע"פ שמזוזה אינה סמוכה בתורה, מ"מ כיון שנצטוו לכותבן במזוזה, נחשב כסמוכות בתורה, דהיינו שיש פרשה חדשה של כתיבת מזוזה, שבה הפרשיות סמוכות זה לזה אע"פ שבתורה אינם סמוכות. ג. אפשר ללמוד מהפרשה הראשונה של תפילין לפרשות אחרונות.
והשתא י"ל עוד שלב, שי"ל אע"פ שלעיטור שמע והיה בתורה פתוחות, מ"מ מסברא במזוזה צ"ל סתומות כיון שהן נכתבות כפרשה חדשה של מזוזה, ונכתבות על דף אחד, כמ"ש בעיטור בהמשך, מסברא צריך להיות סתומה. וזה הנידון של הגמ' דידן. והגמ' דחתה, שמ"מ יש טעם לא לעשות סתומה "הואיל ואינם סמוכות מן התורה". ולכן אע"פ שמצד פרשת מזוזה הן פרשה א', מ"מ בתורה אינן פרשה אחת ולכן לא עושים אותה סתומה[24].
♦
ביאור ראית הגמ' והחילוק בין תפילין לס"ת
והשתא נראה שראית הגמ' ממורידים עושים לא באה להוכיח שצריך לעשות סתומות, וכפי שהוא הפירוש לרש"י, אלא להפך, זו ראיה שאפשר לעשותן פתוחות, שזה דלא כס"ת. ועדיין צ"ע, למה העיטור סבר שי"ל שאע"פ שבס"ת זה פתוח, מ"מ בתפילין יהיה סתום. וכן צ"ע, הרי ספק העיטור הוא משום שבקדש והיה סתום, שמא ה"ה בתפילין, ואילו כעת מדבר על שמע והיה שפתוח לעיטור בס"ת, ולמה שבתפילין לא יהיה כן. וצ"ל שהוא כסברת ר"ח כהן הנ"ל, שתפילין ומזוזה יש להם דין כתיבה בפנ"ע לא רק דומיא דס"ת, והפרשיות מוגדרות כפרשיות סמוכות ע"י זה שהן דין התפילין והמזוזה. ב' שאפשר להוכיח מפרשה לפרשה, והוא כתב שמסברא שמע והיה צריכה להיות סתומה בתפילין, אך אפשר להוכיח מקדש לוהיה שהם סמוכות בתורה ומ"מ פתוחה, שרצון התורה שאע"פ שהם סמוכות לא יהיו סתומות. ולעיטור צ"ל להפך, שמזוזה מסברא סתומה שאלו פרשיות סמוכות בדין כתיבת מזוזה, אך משום שאינן סמוכות בתורה, אע"פ שלענין מזוזה הן סמוכות, אפשר לעשות פתוחה וה"ה סתומה. משא"כ תפילין, שהפרשיות הסמוכות זה לזה דהיינו קדש והיה, הן סתומות לעיטור, זו הוכחה שרצון התורה שפרשיות תפילין יהיו קשורות זה לזה משום שהן ענין א'. ולכן גם הפרשיות שאינו סמוכות בתורה לענין תפילין נחשבות סמוכות, ולא אזלינן בתר התורה אלא בתר התפילין, שהרי פרשה ראשונה שסמוכה סתומה. וע"כ שבתורה אינם סמוכות משום שרחוקות, משא"כ בתפילין.♦
ביאור מסקנתו לפי"ז
השתא נראה שמסקנתו היא שחלוקה מזוזה מתפילין, שמזוזה מוגדרת כפרשה א', כיון שהיא נכתבת על דף א', ומסברא צ"ל סתומה. משא"כ תפילין, כ"א בטור בפנ"ע לא נאמר כלל לכותבן כפרשה א' אלא כד' פרשיות שונות. ומסברא אי"צ סתום כלל. וזה אינו רק טעם על מה שפתוחה בתורה לעשותה סתומה, כמ"ש, אלא גם על הסתומה בתורה לעשותה פתוחה, שאדרבה בתפילין נאמר שכ"א בדף בפנ"ע, ולכן לא לחבר את הפרשיות זו לזו. וצ"ע אם ר"ל שיש דין לעשות פתוחות כדי להפריד, או שאין כלל דיני פרשיות, והאדם עושה מה שהוא רוצה. ולכאורה קשה לקבל שס"ל כסמ"ג שאפשר לחבר את הפרשיות זו לזו. ושמעתי שהגר"ר בר"מ שמואלביץ האריך כצד הראשון, ולפי"ז לישב את מנהג אשכנז וצ"ע.♦
מסקנת הדברים
יש ב' בעיות: א. איך התפילין שלנו יהיו כשרות אליבא דהרא"ש, כיון שאנו עושים סתומה כדעת הרמב"ם. וע"ז המציא הט"ז לחלק את הריוח לב' שורות, כדי שיחשב סתומות לכו"ע. והגר"ז הקשה שאדרבה אינו מצטרף ופסול בדיעבד. ב. מנהג אשכנז לעשות גם פרשה ד' פתוחה נגד דברי הרמב"ם וש"פ, ולדעת הרמב"ם זה מעכב בדיעבד. והרמ"א הביא שיטה שמכשירה, אך לכאורה אין טעם לעשות כן לכתחילה.ביארנו שבשאלה אם אפשר לצרף ב' רווחים לכאורה נחלקו הראשונים. ומ"מ מבואר שגם מי שפסל בס"ת מכשיר במזוזה, משום שהסברא שאינו כסדר הכתוב בתורה, אינה רק טעם שמותר לעשות סתומה פתוחה, אלא משמעותה היא שאין כלל דין פרשיות כמו התורה, וזה הפסק להיכר בעלמא. ולזה די בב' חצאי ריוח, אע"פ שאינם מצטרפים לרווח שלם.
ביארנו שהשאלה אם תפילין דומה למזוזה או לס"ת היא מחלוקת הרמב"ם וש"פ, שבפשטות ה"נ תפילין אינם כסדר הכתוב בתורה ול"ש דין פרשיות כמו התורה. והרמב"ם שפסל בדיעבד כששינה, ע"כ סבר שהגמ' מוסבת רק על מזוזה, ותמהו עליו. והישוב הוא שלרמב"ם יש מהלך שמזוזה אינה דין כתבי הקודש אלא מצוה בעלמא, ושונה בזה מס"ת ותפילין. ומשו"ה הוא סובר שאי אפשר ללמוד חומרות שכתובות בשאר כתבי הקודש למזוזה. וה"נ אי אפשר ללמוד קולא שנאמרת במזוזה לשאר כתבי הקודש. ולכן ע"כ הוא הוציא את הגמ' ממשמעותה, שאינה שאלה בהפסק פרשיות, אלא שאינו כתבי הקודש. ולכן תפילין שהם כתבי הקודש אינו בכלל זה. משא"כ שאר ראשונים, שס"ל שלמזוזה יש דין כתבי הקודש ואינו חלוק מתפילין, לא סברו כדבריו ופרשו את הגמ' כפשוטו, שזו סברא בסדר הפרשיות. ולכן ה"ה שבתפילין נאמר דין זה.
והיוצא מזה: א. שאין בעיה בט"ז, שיש הרבה ראשונים שהכשירו בס"ת, ואף שבס"ת יש שיטות שפוסלות שאינו מצטרף, מ"מ שיטות אלו מודים שבמזוזה מהני, משום הסברא שאין סמוכות מן התורה, זה כשר. ומשום שזה היכר בעלמא, וה"נ בתפילין. ב. לא קיי"ל בתפילין כדעת הרמב"ם שסדר פתוחות וסתומות הוא מדינא. ורק במזוזה יש דין לכתחילה. ובתפילין לא מוזכר דין זה בגמ' כלל. ולעיטור אין דין שיהיו סתומות כלל, שכ"א בעמוד בפנ"ע. ומסתבר יותר שלעיטור יש דין שיהיו פתוחות. וזה הטעם של מנהג אשכנז, שמאחר שדחו את הרמב"ם מדינא והוא רק דין לכתחילה, סמכו על העיטור שתפילין צריך להיות פתוחה. ולפי"ז העיטור נגד הט"ז.
♦ ♦ ♦