מחבר שו"ת אך טוב לישראל
לקיחת ריבית גבוהה מגויים - מצוה או עבירה?
שאלה
נשאלתי אודות העסק הנקרא Merchant Cash Advance (קש = מזומן, אדוונס = בהקדם), שמקובל גם אצל שומרי תורה ומצות ברחבי ארצות הברית, שענינו הלוואה בריבית גבוהה מאד לגוים (מ%40 עד %400 לשנה), אם מותר לעסוק בו? וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.♦
תשובה
טרם כל שיח ידעתי בני ידעתי, שישנם כאלה שלא ישמעו לקול מורים, ונתלים בכל אחד המתיימר להיקרא 'רב', והעיקר שיתיר להם עסק זה, והרוצה להחנק יתלה באילן גדול (עיין פסחים דף קיב ע"א, וכאן עושים אותו 'גדול', כדי שיוכלו להתלות עליו), ולא יאבו שמוע, ואדרבא אומרים דמצוה קא עבדי (עיין בשו"ת הרדב"ז חלק ד סימן רה). ולא להם הדברים אמורים, אלא לאותם מתי מעט החפצים באמת לשמוע דבר ה' זו הלכה (שבת דף קלח ע"ב), ולמענם אמרתי נסעה ונלכה בדברי רבותינו, לבוא ולבאר לאמיתה של תורה התקלות הגדולות שבעסק הזה, וגם אסו'ר נלוה עימם, וכפי שיבואר.♦
א. ב.
הנה בעניין הלואה בריבית לנכרי אמרו בגמרא בבבא מציעא (דף ע ע"ב) "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו" (משלי כח, ח). מאי לחונן דלים? - אמר רב: כגון שבור מלכא. אמר רב נחמן: אמר לי הונא: לא נצרכא, אלא דאפילו רבית דנכרי. ופירש רש"י שבור מלכא - מלך פרס היה, ונוטל ממון מישראל, וחונן בהם דלים נכרים, שהם דלים מן המצות. אפילו רבית דנכרי - שישראל נוטל מן הנכרי - יורד לטימיון. ומקשים על זה בגמרא שהרי למדנו שלוין מהגוים ומלוין אותם ברבית? אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא נצרכא, אלא בכדי חייו. רבינא אמר: הכא בתלמידי חכמים עסקינן. טעמא מאי גזור רבנן - שמא ילמוד ממעשיו, וכיון דתלמיד חכם הוא - לא ילמוד ממעשיו.ולפי דברי הגמרא הללו יוצא, שיש רק שני היתרים לישראל להלוות לגוי בריבית, האחד בכדי חייו כפי מה שצריך לחיות, ויותר מזה אסור מדרבנן שלא יבא וילמד ממעשיו (רש"י). והשני אם הוא תלמיד חכם, שבודאי לא ילמד ממעשיו.
עוד אמרו בגמרא - ואיכא דמתני לה להא דרב הונא אהא, דתני רב יוסף: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד), עמי ונכרי - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. אמר מר: עמי ונכרי עמי קודם פשיטא! - אמר רב נחמן אמר לי הונא: לא נצרכא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם. ע"כ. ולפי האי איכא דמתני, לעולם לא נאסר להלות בריבית לגוי, שכן דברי רב הונא נאמרו על הקדמת הלואה לישראל מנכרי, שאפילו לנכרי בריבית ולישראל בחינם – יקדים את הישראל, אך לא על חשש כל שהוא בהלוואה בריבית לנכרי.
וכתבו התוספות שם (ד"ה תשיך) שמה שנהגו עתה להלוות לנכרים, אומר רבנו תם, משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וקיימא לן כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף, ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי. ואפילו ללישנא קמא יש להתיר, לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חיינו. ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן. עכ"ד.
♦
ואבא היום אל העי'ן בזה הכלל שקבע רבנו תם, דכיון שהוא איסור מדברי סופרים פוסקים כלישנא בתרא המקילה. ולכאורה הוא כלל פשוט דבשל סופרים הילך אחר המיקל. וכן בכל איכא דאמרי שבש"ס שבאיסור דרבנן אזלינן אחר הדעה המקילה. וכן כתב הסמ"ג (עשין סימן קיא), וכן נראה בדברי הרא"ש בתענית (פרק א סימן יד), ובע"ז (פרק א סימן ג) הביא שכ"ד רש"י. וכן מבואר באור זרוע (חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קה), דכל היכא דיש בתלמוד איכא דאמרי אומר רש"י זצ"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל. ע"כ. וכ"כ המרדכי בשבת (פרק הזורק רמז שעה) דהלכה כאיכא דאמרי דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ועיין בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן רנג).
אמנם הרא"ש בעבודה זרה (פרק א סימן ג) כתב שריב"א [הוא רבי יצחק בן אשר תלמיד רש"י] אומר, דכל איכא דאמרי טפל ללשון ראשון, כי רב אשי סידר לשון המרובים והעיקר תחילה, וכל לשון היחידים והטפל אומר יש אומרים. ורי"ץ גיאות ז"ל כתב, דלעולם הלכה כאיכא דאמרי. ומקצת הגאונים פסקו בממונא כאיכא דאמרי ובאיסורא לחומרא. [א.ה וכן דעת הרשב"א בברכות (דף מג ע"א) ע"ש] ע"כ. וכן הביא הרב אור זרוע (חלק ב הלכות יום טוב סימן שלד) מחלוקת זו. ומסיים: ומורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל [הוא רבי יהודה מפריז מבעלי התוספות] כתב בשם ר"ח זצ"ל, שיש לפסוק בכל מקום, הלכה כאיכא דאמרי. ע"כ. ועוד לו בחלק ד (פסקי עבודה זרה סימן קה). ועיין בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק כב הלכה ו).
והנה כדעת רי"ץ גיאת ודעימיה, כן מבואר בספר האורה לתלמיד רש"י (חלק ב הלכות נדה לרבינו שלמה ז"ל) שהלכה כאיכא דאמרי בכל מקום והכי קיימא לן. וכ"כ המאירי בגיטין (דף ל עמוד א) שבכל מקום אמרו הלכה כאיכא דאמרי חוץ מג' מקומות בש"ס (גיטין דף ל ע"א יבמות דף לב ע"א ובבא מציעא דף סד עמוד ב) ע"כ. [ועיין עוד בדבריו בבא קמא (דף ט עמוד א, ודף יט עמוד ב) שיש עוד מקומות דפסקינן כלישנא קמא]. ושנה דבריו בבבא קמא (דף ט ע"א) וכתב, שכלל בידינו ברוב מקומות הלכה כאיכא דאמרי. ושילש דבריו בעבודה זרה (דף ז עמוד א). ע"ש. וכ"כ בשיטה מקובצת מסכת בבא קמא (דף כא עמוד א) משמו, שבכל מקום אנו אומרים הלכה כאיכא דאמרי. ע"כ. וכ"כ הגאון רבי אברהם אליגרי מקושטא בספרו לב שמח על הרמב"ם (שורשים שורש ט) שדרך הרי"ף לפסוק בשני לשונות כלישנא בתרא, כמו שכתב הרא"ש בבבא קמא (פרק א סימן כא) וכן הוא דעת רבינו האי, ועוד ראשונים. ומ"מ אין זה כדאי להקשות מזה על הרמב"ם שלא סובר כן, שהרי הרא"ש עצמו כתב שם שמקצת הגאונים פסקו בממונא כאיכא דאמרי ובאיסורא לחומרא, והכא איסורא הוא. עכ"ד. וכ"כ הגאון בעל המגדל עוז (פ"ד מהל' חובל ומזיק), כבר כתבתי כמה פעמים בזה החיבור מה שקבלנו מרבותינו הראשונים ז"ל, בכללי הפוסקים, דלשון "ואיבעית אימא" הוא כלשון "איכא דאמרי" שהוא עיקר, עכ"ל. ועיין בשו"ת עמק הלכה (חלק ב סימן מ).
איברא, שבספר המכריע לרבי ישעיה דטראני (סימן פא) כתב דאין הלכה כאיכא דאמרי בכל מקום, אלא היכא שיש הלכה ויש מהן שאין הלכה. עכ"ד. וכן נראית דעת הרמב"ם שאין לו כלל מוסכם בזה, שהרי בנידון דידן לא פסק כאיכא דאמרי. הרמב"ם כתב (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ב) וז"ל אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את הגוי ברבית קצוצה אלא בכדי חייו גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו, לפיכך מותר ללוות מן הגוי ברבית שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו, ותלמיד חכם שאינו רגיל בו ללמוד ממעשיו מותר להלוות לגוי ברבית אפילו להרויח, וכל אבק רבית עם הגוי מותרת לכל. עכ"ל. אתה הראת לדעת שלא זכר ש'ר כלל את דברי האיכא דאמרי, ופסק כרב חייא ורבינא ולחומרא, שכל ההיתר הוא רק בכדי חייו או בתלמידי חכמים. וכ"כ בשו"ת דברי יציב (חלק אבן העזר סימן מח) ששיטת הרמב"ם אינה ברורה היאך פסק בכל התלמוד אם כלישנא קמא או בתרא. [ומכאן אמרתי אבא אעיר'ה למה שזכר בשו"ת דברי יציב שם, שבשו"ת דברי אמת (סימן א דף א טור ג בד"ה הרי) צידד רק בדרך אפשר שדעת הרמב"ם דבשל סופרים פסקינן כאיכא דאמרי. עכ"ד. ולכאורה כלל זה צריך עיון ממה שפסק הרמב"ם הכא דלא כאיכא דאמרי, על אף דהוה מידי דדברי סופרים].
♦
ג. ד.
והמעיין עיניו תחזינה מישרים, שהגם שפסק הרמב"ם לעיל מיניה (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה א) שמצות עשה היא להלות לנכרי, מכל מקום כתב שחכמים אסרו את ההלואה הזו, ולא התירו אלא כדי חייו או לתלמיד חכם. וכבר כתב בשו"ת הר"ן (סימן נו), שהרוצה להמנע מלהלות בריבית לגוים, אין לו לחוש מפני חשש שלא יעקור מצות עשה מן התורה גם על פי דברי הרמב"ם ז"ל, שהרי אף הוא ז"ל מודה שאע"פ שדין תורה כך הוא אסרו חכמים שיהא ישראל מלוה את הגוי ברבית אלא בכדי חייו ואלא א"כ הוא תלמיד חכם. ואל תתמה היאך חכמים רשאין לבטל מצוה אחת מן התורה דהא קיימא לן ביבמות (דף צ ע"ב) שבית דין מתנה לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, ולפיכך הרוצה להמנע מלהלוות ברבית אין לו לחוש מחשש איסור מפני דעת הרמב"ם ז"ל. וכל שכן שכבר נחלקו עליו גדולי הדורות. עכ"ד. הא קמן שאין להביא ראיה מדברי הרמב"ם שעושה מצות עשה כשמלוה לנכרי בריבית, דלדעתו אסרו זאת חז"ל – ואדרבא העושה כן, עובר על דברי חכמים, וכלל גדול אמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (עיין ברכות דף ד ע"ב ובעירובין דף כא ע"ב). וגם למחזרים לקיים דברי הרמב"ם, הא כבר כתב הב"ח (יו"ד סימן קנט סוף אות א), שגם לרמב"ם אין שום מצוה בהלואה כי אם על הריבית כשמלוה לו. ע"כ. והיינו שלא צריך לחזר אחר הלואה לנכרי, אלא אם מלווים לו, שיהיה בריבית. וביחוד שאם כל כונתו לשם שמים לקיים מצות עשה זו, בפעם אחת סגי. וכמ"ש בספר כרם שלמה מאזוז על הלכות ריבית (סימן קנט ס"א אות ח). ע"ש.♦
ולאחר הודיע אלוקים אותנו כל זאת, עוד יש לאלוה מילין להעיר ולהאיר בזה, דכבר כתב הר"ן שנחלקו על הרמב"ם גדולי הדורות שאין מצוה להלוות בריבית לנכרי. והרב מגיד משנה העיר שמהסוגיא בבבא מציעא (דף ע ע"ב) משמע דהוא רשות ולא מצוה. וכבר נשאל בזה רבנו אברהם בן הרמב"ם בשו"ת מעשה ניסים (סימן י), היאך פסק אביו שההלואה לנכרי היא מצות עשה, הלא מדברי התלמוד יראה דעתם שזה מתועב ונבזה, וכבר עשו רבית מן הגוי דבר בלתי משובח, ובו נאמר "מרבה הונו וגו'" (בבא מציעא דף ע ע"ב), כאשר פתרו בכתוב "כספו לא נתן בנשך" אפילו רבית דגוי (מכות דף כד ע"א). ולא פירשו באמרו "לנכרי תשיך" (דברים כג, כא) כי הוא מצוה. והודה רבנו אברהם ואמר, שאין ספק כי המקום אשר הקשית ממנו הוא מקום מוקשה וכו'. ע"ש. גם הראב"ד בהשגותיו (שם) חלק ע"ד הרמב"ם וכתב שאין בזה מצוה, ושטעה הרמב"ם בלשון הזה השנוי בספרי (דברים סימן רסג). ע"כ. וכ"כ הרמב"ן (דברים פרק טו פסוק ג) להשיג ע"ד הרמב"ם. ושנה דבריו בחיבורו על התלמוד בבבא מציעא (שם).
ומצאתי בסיעתא דשמיא שכן מבואר בתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד שער ב סימן ז): דרחמנא לא אסיר באורייתא למיתן ברבית לגוי דכתיב "לא תשיך לאחיך" (דברים כג, כ) וכתיב "לנכרי תשיך" (שם פסוק כא). ע"כ. הא קמן, שאין זה אלא היתר ולא מצוה. וכן פירש רש"י על התורה (דברים פרק כג פסוק כא), וכ"נ מדברי רש"י בבבא מציעא (דף ע ע"ב ד"ה מאי לאו). ע"ש.[2] וכן יש לדייק בדברי התוספות בבא מציעא (שם), וכפי שביאר דבריהם הריטב"א (שם ד"ה אמר רב נחמן), שהתורה התירה להלוות לנכרי בריבית. ע"ש. הרי שזהו היתר ולא מצוה [ועיין בחידושי חתם סופר בבבא מציעא שם ד"ה לנכרי תשיך וי"ל]. וכן נראית דעת הסמ"ג (לאוין קצג), וכן כתב הרד"ק (תהלים פרק טו פסוק ה), וכן דעת הרשב"א בבבא מציעא (דף ע ע"ב) והובא גם בשיטה מקובצת שם משמו. וכן כתב המאירי בבבא מציעא (דף ע ע"ב): הזהירה התורה את המלוה בלאו הבא מכלל עשה והוא "לנכרי תשיך" (דברים כג, כא) כלומר לנכרי יש לך רשות להשיך, הא לישראל לא. ולא כדברי גדולי המחברים שמנאוה במצות עשה להלוות לגוי ברבית. וכבר הגיהו בה גדולי המגיהים. עכ"ד. וכן מבואר בספר התרומות (שער מו חלק ד) ובפסקי ריא"ז בבבא מציעא (פרק ה ריש הלכה ח), דהוי היתר ולא מצוה. וכן נראית דעת הטור (יו"ד ריש סימן קנט), וכבר הבאנו לעיל שכן דעת הר"ן בתשובה.[3] וכן מבואר ברבינו בחיי (ויקרא פרק כה פסוק נ, ועיין במ"ש בדברים פרק כג פסוק כא), ובאברבנאל (דברים פרק טו פסוק א). ועוד כתב (דברים פרק כג פסוק טז) ששאר הפוסקים כולם פסקו דלא כהרמב"ם.
♦
ה. ו.
ולך נא ראה לרבי עובדיה ספורנו (דברים פרק כג פסוק כא) שפירש דהציווי "לנכרי תשיך" - היינו שהישראלי יתן לנכרי ריבית אם התנה עימו. ע"כ. וכן פירש האברבנאל (דברים פרק כג בתשובה השלישית). נמצא מבואר שאין שום מצוה להלות בריבית לנכרי. ובדרך זו ביאר בספר הכתב והקבלה (דברים פרק כג פסוק כא) שנראה שגם דעת הרמב"ם כן, דדייק בלשונו שכתב מצות עשה להשיך - בלשון המקרא, ללמדנו שהישראל שהוצרך ללוות מעות מנכרי ברבית, הישראל מצווה ועומד לשמור מוצא שפתיו ולשלם לנכרי הרבית כפי המדובר, כי בבגדו בו במניעת קיום דבריו הוא מחלל השם, ואין ממשמעות לשון הרמב"ם כלל שהישראל מצווה לקחת רבית בהלואתו לנכרים, דא"כ הוה ליה למימר מצות עשה להלוות לנכרי ברבית. ואף שאין כן דעתו בספר המצות שלו (מצות עשה קצח) מ"מ זו דעתו בחיבורו. עכ"ד. והנה לפי דבריו סתר הרמב"ם משנתו, וכל כך דחק בדעת הרמב"ם, לפי שהיה זר בעיניו לומר שיש מצוה להלוות בריבית לגוי, וטפי ניחא ליה לומר שהרמב"ם חזר בו בחיבורו. וכן כתב רבי יצחק עראמה בספר עקידת יצחק (פרשת כי תצא שער צז), שחלילה שתהיה מצוה לתת לנכרי בריבית, שהרי אמרו במכות (דף כד ע"א) "כספו לא נתן בנשך" (תהילים טו, ה), אפילו לגוי. ע"כ. וכן מבואר בדברי האלשיך (דברים פרק כג פסוק כא), שהוא היתר שהתורה התירה ותו לא. וכן מורה ובא לשון מרן בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קנט סעיף א) דבר תורה, מותר להלוות לגוי בריבית. ע"כ. וכ"כ בשו"ת אבני נזר (חלק יורה דעה סימן קמא אות א) דדעת השולחן ערוך כרש"י דהאי "לנכרי תשיך" - רשות. ע"כ. וכ"כ הגאון רבי חיים נסים רפאל מוצירי בספרו גירסא דינקותא (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה א ד"ה נמצא דרוב) דרוב הפוסקים ס"ל דליכא ברבית דגוי מצות עשה, ולהכי פסק מרן דדבר תורה מותר להלוות לגוי ברבית ולית ביה מצות עשה. ונפק"מ לענין אם ירצה להלוות לגוי בחנם דשרי אף בזמן הזה, דאילו להרמב"ם מבטל מצות עשה כשמלוה לו בחנם ואסיר, אבל להני רבוותא שרי והכי נקטינן. ע"כ.[4]אתה הראת לדעת, שדעת רוב מניין ורוב בניין חכמי ישראל שאין מצוה להלות לגוי בריבית אלא רק היתר שהתורה התירה. וכן דעת מרן בשלחן ערוך.
♦
ואגב אמרתי להודיע ולא למנוע טוב מבעליו, מה שכתב האברבנאל (דברים פרק כג בתשובה הראשונה והשנייה), שלא התיר השם יתברך הלואה בריבית כי אם בנכרי שהוא מז' אומות, כי אין ראוי לעשות חסד עם האויבים. ואמנם לזרע אדום לא יאמר נכרי, כי הוא נקרא אח שנאמר "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" (דברים כג, ח), ונכלל בלא תשיך לאחיך. וכן ישמעאל ושאר האומות לא נקראו בשם נכרי. ולנכרי שהוא מז' אומות אינו מגונה לקחת רבית ממנו ולעשות לו שלא כהוגן, כיון שהוא עשה שלא כהוגן, ולא יבא בצדקת השם יתברך, ולא יזכה בחסד התורה אחרי אשר כפר בם. עכ"ד. וכתב על זה הרב יפה ללב בקונטרס אחרון (ח"ג חיו"ד סימן קנט סעיף א דף לב ע"ב), שלפי דברי האברבנאל האידנא דלא ידעינן מי מז' עממין, שהרי בא סנחריב ובלבל את האומות, יש להחמיר שלא להלות לגוים בריבית כלל דספק דאורייתא לחומרא. ע"כ. ומיהו כל הראשונים נראה שלא חששו לזה.
♦
ז. ח.
נתנה ראש ונשובה לדון על מה סמכו העולם היום להתיר להלות לגוי בריבית. הנה, בסיום תשובת הר"ן הנזכרת תמה על זה וכתב, דצריך לבאר היאך נהגו עכשו הדורות היתר בזה, דהא לפום מסקנא דסוגייא (ב"מ דף עא ע"א) לא שרי אלא בחד מתרי גווני או לתלמיד חכם כמה שהוא רוצה, או לאינש אחרינא בכדי חייו בלבד, ועכשיו היאך נעשו כל אדם תלמידי חכמים? עכ"ד. ואיברא שיש להעיר על דברי הר"ן, דהלא כבר כתבו התוספות משם ר"ת ג' סיבות מפני מה נהגו להתיר. חדא דפסקינן כאיכא דאמרי דאין איסור כלל להלוות בריבית לגויים. וגם ללישנא קמא, מחמת עול משא המלך ושרים הכל נחשב כדי חייו. ועוד, שאנו שרויים בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן. עכ"ד. וכ"כ הרא"ש (בבא מציעא פרק ה סימן נב) לכל דברי ר"ת. גם בהגהות מימוניות (הלכות מלוה ולוה פרק ה אות ג) כתב בשם הראבי"ה, דעתה רבו השרים הגוזרים גזירות, וצריך הון רב והכל הוי כדי חייו. וכ"כ הטור (יו"ד ריש סימן קנט) דהאידנא נהגו היתר לכל בכל מיני רבית, משום שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם, ואם כן לא שייך ברבית שמא ילמוד ממעשיו טפי משאר משא ומתן. עכ"ד. וכן מבואר בשו"ת מהר"י ווייל (סימן לח), וכ"פ מרן השו"ע (שם סעיף א) דהאידנא מותר בכל ענין, [ובכל עניין בפשטות הוא גם יותר מכדי חייו וכדי להתעשר, וכ"כ הגאון רבי אליהו פוסק בספר מרבה תורה (יו"ד סימן קנט סק"ט), ועיין בדרכי תשובה הכא סק"ז)] והיינו מהטעמים הנזכרים. וכי היתה העלמ'ה כל דברים אלו מאדוננו הר"ן? וכן כתב לתמוה הגאון בעל משנה למלך (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ב), היאך נעלמו מהר"ן כל דברי הפוסקים שכתבו לזה ג' טעמים?ובהיותי בזה, כן בקודש חזיתי להגאון רבי רפאל מיוחס בספר פרי אדמה (חלק ב דף קכד ע"ד) שהביא את תמיהת המשנה למלך, וכתב ליישב דהר"ן לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה הני טעמי שכתבו התוספות, ולכן לא זכרם. דממשמעות הש"ס נראה לדחות חילוק דבשל סופרים הילך אחר המיקל (וכפי שיבואר לקמן), וגם הני טעמים האחרים שכתבו התוספות משום מיסים או משום משא ומתן, על זה גופא תמה הר"ן, שהרי כמה וכמה שהם פטורים ממס המלך והטלותיו, וגם אין להם שום משא ומתן אלא עוסקים במלאכה וכיוצא בזה, ואף על פי כן נהגו היתר כאילו הם תלמידי חכמים. ואיך נהגו היתר בלא שום שיעור? עכ"ד. הא קמן, שאין היתר גורף להלוות בריבית לגוים. וכן נראה מבואר בתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד שער ב סימן ז), דהגם שהתורה התירה להלות לנכרי, מאן דמדקדק במיליה לא לוזיף לגוי ברבית דכתיב "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו" (משלי כח, ח). ע"כ. וראיתי להגאון רבי שלמה מאזוז בספרו כרם שלמה על הלכות ריבית (סימן קנט ס"א אות ח) שהביא שהרב ערוך השלחן (בהשמטות שבסוף ח"ג מחושן משפט) תמה על דברי הגאונים שהוא נגד הש"ס. וכתב הגר"ש מאזוז זצ"ל לבאר שקרוב בעיני שכוונת הגאונים שכתבו כן רק מחמת גזירות והרפתקאות דעדו עלייהו מפני נתינת הריבית. עכ"ד. ועוד יבואר בזה לקמן.
♦
והנה לכי תידוק תחזי, דהטור וההגהות מימוניות, לא כתבו שטעם ההיתר להלוות לגוים הוא משום דפסקינן כלישנא בתרא, אלא רק משום הגזירות או מכיון שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן. ומשמע דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה דפסקינן כלישנא בתרא. וכבר הבאנו לעיל מערכה לקראת מערכה דעת רבותינו הראשונים בזה בכל איכא דאמרי שבש"ס היאך פסקינן. וראיתי להריטב"א בבבא מציעא (דף עא ע"א ד"ה איכא דמתני) שכתב להשיג על דברי ר"ת, דדבר של תימה הוא לומר שנדחתה לישנא קמא לאחר דשקלו וטרו בה. וכן כתב הרב גידולי תרומה (שער מו חלק ג אות ג), דהטור לא נקט זה הטעם, משום שכל עיקר הסוגייא לפי לישנא קמא, ורחוק הוא שכל הפלפול הזה לא היה ולא נברא. וגם לטעם דבשל סופרים הילך אחר המיקל אפשר נמי דס"ל דלא שייך בכהאי גוונא, דדוקא בדבר שהוא בודאי של סופרים אלא שאנו מסתפקים או נחלקים בפרט מפרטיו אז אזלינן לקולא, אך בדבר שאנו מסתפקים אם באו עליו דברי סופרים או לא, בהא ליכא למימר בשל סופרים הילך אחר המיקל דאכתי אינו של סופרים, דהוא גופיה עיקר המחלוקת, ובהא נקטינן מאי דמסתבר טפי, והוא כלישנא קמא דאיכא טעמא רבא למגזר כדי שלא ילמד ממעשיו של הנכרי. עכ"ד. וכבר התבאר לעיל שגם הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ה הלכה ב) לא פסק כאיכא דאמרי, וכתב הגאון רבי יונתן איבשיץ בכרתי (יו"ד ריש סימן קנט ובכרתי המבואר, הנד"מ על ידי הרב משה קליין נר"ו בעמוד ו), דבריבית דאוריתא כיון דעיקרה דאורייתא פסק הרמב"ם כלישנא קמא להחמיר, הגם שעצם איסור ההלואה בגוי הוא מדרבנן. וילע"ד. ועיין עוד במה שכתב שם לבאר דברי הטור ואכמ"ל. ולפי זה, לא נותרו בידנו אלא שני הטעמים האחרים הנזכרים.
והנפקא מינה בכל זה, שכיום תהילות להשם יתברך איננו תחת ממשלת מלך ושרים, והמיסים קצובים, ומה גם אלו שזכו לישב בארץ ישראל שרוב משאם ומתנם הם עם אחיהם היהודים. ואפילו לבני חוץ לארץ שנושאים ונותנים עם הגוים, קשה לומר שהם בגדר מה שכתב הטור – 'שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם', שבודאי אם ירצו, יוכלו להתפרנס זה מזה מיהודים העוסקים במסחר בכל העולם. ואם כן, אין עוד היתר בזה להלוות בריבית לגוים משום כדי חייו. שוב ראיתי להגאון רבי שלמה מאזוז בספרו כרם שלמה על הלכות ריבית (סימן קנט ס"א אות ח) שכתב כדברים האלו, דבזמן הזה בערי ארץ ישראל שנתרבה הישוב מאחינו בני ישראל הדרים שם, וכל המשא ומתן עם אחינו בית ישראל, וגם אין עליהם מס ומשא ממלך ושרים אלא בדבר קצוב וידוע, אם כן לא נשאר רק טעם אחד לריבית עם העכו"ם משום דנקטינן כאידך לישנא דמעולם לא אסרו ריבית לגוים, וטעם זה אין בו כדאי לסמוך עליו כמו שפקפק בו הרב גידולי תרומה (שער מו ח"ג סימן ג), וכבר כתבו הפוסקים שכשהפוסק כותב ב' וג' טעמים אין ללמוד ממנו להתיר עד שיהיו כל הטעמים שייכים בנידונו גם כן. ובארץ ישראל ראוי להרחיק ממנו כדי שיתעסקו הכל ביישוב ארץ ישראל ובבנינה. וגם בחוץ לארץ ידוע ליודעי העיתים, כי בדורות שעברו גזרו עלינו כמה גזירות בשביל ההתעסקות בריבית לעכו"ם. עכ"ד. ודפח"ח.
והגם שראיתי לגאון עוזינו מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בספרו הליכות עולם (ח"ח פרשת ואתחנן עמוד ו), ובספר משא עובדיה (עמוד שפ), שהביא את דברי הרב כרם שלמה הנזכר, ושוב צידד דכיון שגם בארץ ישראל מוכרחים לשאת ולתת עם מאות אלפי הגוים הנמצאים כאן ולכן יש להתיר מטעם זה וכמ"ש הטור. עכ"ד. המעיין בדברי קדשו עיניו תחזינה מישרים דלא שפיל לסיפא דדברי הרב כרם שלמה, שכתב להזהיר שגם בחוץ לארץ יש להימנע בריבית מחמת כמה וכמה גזרות שגזרו עלינו. ואדרבא, המעיין שם יראה שהיקל להלות בריבית לגוי לבני ארץ ישראל שזכו שלא יהיה עליהם שלטון של אומות העולם שונאנו ומבקשי רעתנו, ומימילא תו אין לחוש שיבואו לגזור גזירות עליהם מחמת זה. אך בשאר מדינות העולם, שיש לחוש בזה לאנטישמיות הגואה ולגזירות נגד היהודים, יש להזהר מזה. ואפילו במדינות הקוראות לעצמם 'דמוקרטיות' – הלא עיננו הרואות שלא פעם מעבירים חוקים נגד היהודים בתואנות שונות ומשונות, ה' ירחם, ועל זה לא זכר שום היתר בזה.
והבקיא בקורות דברי הימים עיניו תחזנה מישרים, את הדברים הנאמרים, וכפי שהראו החוקרים, שבמשך כל ימי הביניים עד הזמן האחרון, הונו האנטישמים למינהם את היהודים בעמדה זו של הרמב"ם שפסק שמצוה להלוות לגויים בריבית, עיין בספר דרך המלך פינקלשטיין (עמוד 63, ושם ציין למחקר של י. רוזנטל מחקרים ומקורות א, ירושלים תשכ"ז עמוד 265 הערה 50 ומפנה שם למקורות שונים להוכחת דבריו), ובספר אנטישמיות בהונגריה (עמוד 60 הערה 33 ובעמוד 162 הערה 33) ועוד. וכל שכן כשלוקח בריבית יותר מתיקון המדינה, שבודאי מרבה שנאה וקנאה זעם ועברה על אחינו בני ישראל.
♦
ט. י.
ומצאתי בחפיש'ה, שכבר הזהיר על זה הגאון רבי יחזקאל לנדאו בספרו דרשות הצל"ח השלם (הוצאת מכון הצל"ח אלעד עמוד תקלט), וז"ל: אסור ליקח ריבית מהאומות אשר אנו חוסים בצילם והם מטיבים עימנו, והם בעלי אמונה שמאמינים בהבורא יתברך ובתורת משה שהיא מן השמיים, והלוקח בריבית מאומות זמננו יותר מתיקון המדינה עושה שתי רעות, אחת מצד נטילת הריבית עצמו, ועוד שהוא בכלל רודף את כלל ישראל להבאיש ריחנו בעיני העמים, וראוי לנו לילך במידותיו של הקדוש ברוך הוא כי חפץ חסד הוא. ובעונותינו הרבים אצל הרשעים נהפוך הוא ורחמי רשעים אכזרי, ונראה בחוש דבר זה אצל מלווי בריבית שמתחילה נראית כמידת הרחמים שמלווה לעני בשעת דחקו, אבל לבסוף נראה שהוא פורענויות ואכזריות מרבה נשך ונושך בריבית עד שלא יוכל העני שאת, ולבסוף הנושה בא לקחת את כל אשר להעני בנשך. עכ"ל.וכן סיפר הרב מיכאל הכהן ברור בספר זכרון אב ובנו (עמוד 334-335), על זכרונותיו מהעיר קלומיה באוקראינה, שדמויות כאלו של יהודים שלקחו ריבית גבוה יותר משווי הקרן (היינו ריבית של 100%) הרבו לנו צוררים. גם בקובץ אסופות (טו, עמוד צה) מביא החוקר אליעזר בשן שהיתה הצדקה חלקית לעוינות כלפי היהודים בפאס שבמרוקו, באשמת היהודים שנהנו מחסות זרה והיו מלווים בריבית מופרזת לגויים. ולאשמה זו הסכים והצטרף גם רבה של פאס דאז (בין השנים 1873-1900 למניינם).
♦
והנה בעסק הרע הזה שאנו עוסקים בנידונו הנקרא: Merchant Cash Advance (קש = מזומן, אדוונס = בהקדם), הגדילו העוסקים בזה את גובה הריבית, ועזבו אורחות חיים. וכפי שבררתי עם ידידי מזכה הרבים הרב ירון ראובן שליט"א, יושב ראש ארגון 'בעזרת השם', שחריף ובקיא טובא בכל ענינים אלו, שסוג הלוואה בריבית זו אחריתה עדי אובד, שכן בדרך כלל בכל הלואה רגילה לוקחים ריבית מ5% עד 25% לשנה, וזו הריבית המקובלת בדרך כלל בבנקים [גובה האחוזים נקבע לפי הסיכון בהחזר ההלואה], ואילו סוג הלואה בריבית זו, מתחילה בריבית גבוהה מ40% עד 400% לשנה. ורוב נוטלי הלואה זו, לבסוף פושטים את הרגל, ונוטלים מהם את כל נכסיהם, בתיהם, עסקיהם וכל אשר להם, שכן בעסק זה נקבע תנאי הקודם למעשה, שאם יאחר הלווה את פרעון ההלואה, נכסי הלווה בשווי ההלואה עם הריבית הגבוהה יעברו למלווה באופן מיידי. ולצערנו שמענו שהרבה יהודים שומרים תורה ומצות כל עסקיהם בעסק הרע הזה, ולא ידעו ולא יבינו עד כמה גורמים לאנטישמיות נוראה וכפי שהזהירו בזה קדמוננו, כמבואר לעיל.
ושמועה רעה גדולה מזו שמענו, שיש העושקים וגוזלים ממש את אותם הלווים הגוים, שעושים כל טצדקי שלא יקבלו את פרעונם בזמן, כדי ליטול את הנכס המשועבד, ואפילו אם הלווה נותן להם צ'ק פרעון לא מפקידים אותו, כדי שיוכלו לבא עליו בעלילה וליטול נכסיו. והרי זה ממש גזל גמור, ואפילו שהלוה הוא נכרי, מכל מקום גזל הגוי חמור מגזל ישראל כמבואר בתוספתא בבבא קמא (פרק י הלכה ח). וכבר היה כן לעולמים, צא ולמד ממה שדרש והזהיר הגאון רבי יעקב מאיר מאלזס (הובא במבוא לספרו שו"ת אמת ליעקב, הוצאת מכון בית אהרן וישראל עמוד 13הערה 38), בן דורו של רבי יחזקאל לנדאו (ואף התכתב איתו, עיין בשו"ת נודע ביהודה תנינא אבן העזר סימן יב ובשו"ת אמת ליעקב סימן לב וסימן נא), בענין העבירה החמורה מכל העבירות, שנכשלו בה רוב בני מדינתנו ונעשה להם היתר גמור – והוא חילול שמו יתברך, לרמות העכו"ם ולעשות להם שטרות מזויפים מתוכם, שעל ידי זה המה חייבים לישראל בלתי ידיעתם וליקח מהם ריבית גדולה, וזה מעשה בכל יום, הלא יאמרו בגויים שעל זה קיום אמונתנו לגזול ולרמאות, ואין לך חילול השם גדול מזה, ומדוע לא יסתיר ה' פנים חס ושלום ממנו, כי חילול השם אין לו כפרה. עכ"ד. ודון מיניה ואוקי באתרין.
♦
יא. יב.
והנה מלבד מה שכבר התבאר שהעוסקים במלאכה זו מרבים ומלבים גלי האנטישמיות, ויש בזה עון חילול השם, נראה עוד שהרבה פעמים ונכשלים בעון דגזל הגוי ממש, ואפרש שיחתי. דהמעיין בצורת עסק זה יראה, שמה שמתחייבים לאותם הלווים לשלם ריבית גבוהה שכזו, וברוב הפעמים כשלא מצליחים לשלם לוקחים מהם את נכסיהם ללא אומר ודברים, וכפי שהתנו בשטר ההלואה, הוי כאסמכתא, שכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט סימן רז סעיף יג), שהתנאים שמתנים בני אדם ביניהם, אף על פי שהם בעדים ובשטר, אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה, או אקנה לך בית זה, ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אף על פי שעשה או שהיה הדבר לא קנה, שכל האומר: אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה (ועיין עוד במה שהתבאר בשו"ע שם סעיף יח), וכן הדבר ממש בעסק זה שהלוה חותם על שטר שאם יפרע ישלם רק את אחוזי הריבית ואם לא יפרע יקחו ממנו את נכסיו, ודעתו סומכת שיפרע את החוב, ולא יצטרך להפסיד את נכסיו. וגם על פי דברי הרמ"א שם שכתב שיש אומרים דג' חלוקין בדיני אסמכתא וכו', הא כתב להדיא שאם מתנה במה שיש בידו לעשות אם גזים ואמר: אם לא אעבוד אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא ולא קניא. ע"כ. וכאן כשמתנים עם הלווה שצריך לפרוע ריבית כל כך גבוהה, ואם לא יפרע את הריבית נכסיו בשווי הקרן והריבית יעברו למלווה, הוה כאם לא אעבוד אשלם אלפא זוזי. ולכוליה עלמא הוה אסמכתא.♦
אמנם יש לדון אם אמרינן דאסמכתא לא קניא גם בגוי, ונראה שהדבר תלוי אם אסמכתא קניא מהתורה ורק חז"ל תקנו דאסמכתא לא קניא, או שגם מהתורה אסמכתא לא קניא. והיינו שאם אסמכתא קניא מהתורה ורק חז"ל תיקנו כן מסתברא מילתא שלא תיקנו כן לגויים, וממילא בגוים אסמכתא קניא. אך אי נימא דמדאוריתא אסמכתא לא קניא, שכן זהו אומדן דעת שאדם לא מקנה באסמכתא, אם כן גם בגוי שייך הדבר. ועיין בשו"ת אך טוב לישראל (חלק ג סימן יג) בדין מה שקנתה אשה קנה בעלה אי אמרינן כן בנכרית ודון מיניה.
והנה, הב"ח (חו"מ סימן רז אות יח) כתב דדין אסמכתא דלא קניא אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא ודאי אסמכתא קניא, כי היכי דערב משתעבד מדאורייתא בלשון אסמכתא. והשתא ליכא קושיא מבני גד ומבני ראובן, דהתנאי היה חל מהתורה אפילו אם תמצא לומר דהוי אסמכתא. עכ"ד. והש"ך (שם ס"ק יח) השיג עליו וכתב שדבריו תמוהים במ"ש דמדאורייתא אסמכתא קניא, ומה שהביא ראיה מערב, דלמא שאני ערב בההוא הנאה כו' כדאיתא בש"ס בבבא בתרא (דף קעו ע"ב), וגם דבריו בזה הם דברי נביאות. ע"כ.
ואיברא, דכדברי הב"ח כבר כתב המרדכי בבא קמא (פרק שור שנגח ד' וה' רמז מו) בשם רבינו נתנאל מקינון, דאסמכתא לא קניא היא רק מדרבנן, ויליף מערב דמשתעבד אף על גב דהוי כעין אסמכתא. וכן מבואר בהגהות מרדכי בסנהדרין (פרק שלישי סימן תשכא), והובא בדרכי משה (חו"מ סימן רז אות ו). ולא זכר ש'ר רבנו הש"ך לזה. וכן העיר הרב קצות החושן שם (סק"א) שדברי הב"ח דברי חכמה המה, וכבר נאמר כן במרדכי דאסמכתא קונה בהקדש, דהא אסמכתא קונה מהתורה. ע"כ. וכ"כ הרב נתיבות המשפט (סימן רז בביאורים ס"ק טו). ועיין בספר ארעא דרבנן (אות א סימן עא) שכתב דכדברי הב"ח מפורש להדיא ברש"י בשבועות (דף מז ע"א ד"ה משחק בקוביא). ע"ש.
וראיתי להגאון רבי יהונתן איבשיץ בספר התומים (סימן לד ס"ק טו), שפלפל בחכמה וכתב שדין אסמכתא לא קניא אם הוא מהתורה או מדרבנן הוא מחלוקת האמוראים דפליגי בסנהדרין (דף כד ע"ב), במשחק בקוביא מפני מה נפסל לעדות, דלרמי בר חמא הוי גזל מדאורייתא דאסמכתא לא קניא מהתורה, ולהכי אפילו יש לו אומנות אחרת פסול. אבל לרב ששת אסמכתא קניא מהתורה ולא הוי גזל אלא רק מדרבנן, ולכן אם עוסק בישובו של עולם לא מיפסל, דלא הוי רשע דחמס, אבל באין לו אומנות אחרת, ואינו עוסק בישובו של עולם הוי רשע דחמס ומיפסל. וזוהי דעת הרמב"ם (הלכות עדות פרק י הלכה ד), עכ"ד. ולפי דבריו גם רבנו הרמב"ם דעתו דעת עליון דאסמכתא קניא מהתורה, דפסק כרב ששת. אולם כבר כתב בכסף משנה (הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה יא) דדעת הרמב"ם לפסוק כרמי בר חמא, ונפל פיתא בבירא. ועיין בכס"מ בהלכות עדות (שם), ובבית יוסף (סימן לד וריש סימן שע) מה שכתב לבאר עוד בזה. ואכמ"ל. וכן פסק מרן השו"ע (חו"מ סימן שע סעיף א) דאיסור משחק בקוביא אסור משום גזל מדבריהם. ועיין בשו"ת יביע אומר (חלק ז חושן משפט סימן ו אות ג). ולפי האמור דעת הרמב"ם ומרן השו"ע דאסמכתא לא קניא מהתורה, דפסקו כרמי בר חמא. גם הרב קרן אורה בנדרים (דף כז ע"ב ד"ה והילכתא אסמכתא קניא) ישב על מדוכה זו, וכתב להוכיח דאסמכתא לא קניא מהתורה מדברי התוספות בסנהדרין (דף כד ע"ב ד"ה ואלו). אולם בספר שיעורי רבי דוד פוברסקי בבבא מציעא (דף סו עמוד א סימן קפו) הביא דבריו וכתב לדחות ראיתו. ע"ש ואכמ"ל. גם הגאון הנצי"ב בספר העמק שאלה (פרשת מקץ סימן לא אות ה) כתב שנראה לדקדק דדעת רב אחאי גאון בשאלתות דדין אסמכתא לא קניא הוה מהתורה. ע"ש. וע"ע בפתחי תשובה (חושן משפט סימן רז ס"ק טו). ובספר משכנות הרועים להגאון רבי עוזיאל אלחאייך מגדולי דייני תוניס (אות א סימן ע – אסמכתא) שהאריך ופלפל בזה. ובספר גזע ישי (מערכת א' אות קצט). ובשדי חמד (כרך א מערכת א כלל רמז עמוד 66 טור א). ובשו"ת הרב"ז (חלק ב אבן העזר סימן ס אות ד), ובשו"ת יביע אומר (חלק ז חושן משפט סימן ו אות א). ודו"ק.
♦
יג. יד.
ובהיותי בזה, חמותי ראיתי אור להגאון חתם סופר (חו"מ סימן ס"ו אות ג) שעמד וימודד אר'ש בדין זה, וכתב די"ל דבהא פליגי הרמב"ם והראב"ד בהלכות חמץ ומצה (פ"ד ה"ה) גבי ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי, שלדעת הרמב"ם רק אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו, הרי זה ברשות הגוי, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח. והראב"ד כתב שגם אם הגיע זמנו קודם הפסח, אפילו לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לגוי. ע"כ. ומדברי הרמב"ם משמע שיש דין אסמכתא לגוי דהוא דין דאוריתא, ולכן רק כשאמר קנה מעכשיו לא הוה אסמכתא. והראב"ד חולק על זה שאין דין אסמכתא לגוי. עכ"ד. [אולם הדר תבריה לגזיזיה, וכתב די"ל דהרמב"ם נמי ס"ל דאסמכתא דלא קניא מדרבנן בעלמא היא ובגוי לא תיקנו, והיינו דוקא בישראל הקונה מגוי באסמכתא דאוקמינן אדאוריתא דקני, אבל גוי מישראל לא קנה, דהשתא מישראל הפקיעו, מכ"ש מגוי. ע"כ]. והמעיין יראה מדברי מרן השלחן ערוך (סימן תמא סעיף א) דפסק כהרמב"ם דבלא מעכשיו לא קנה הנכרי את משכונו, אפילו הגיע הזמן שקבעו ולא פדה. ועיין במגן אברהם (סימן תמ"א סק"ב) שכתב דהרב מגיד משנה כתב, דרוב האחרונים ס"ל דאסמכתא לא קניא גם בגוי, והכל תלוי אם אומר מעכשיו, ושכן מוכח דעת השו"ע. ע"כ. וכ"כ הרב משנה ברורה (סימן תמא ס"ק ד), ומסיים דמ"מ נחלקו האחרונים בזה אם סומכים בזה על הראב"ד, ובשעת הדחק יש להקל. ע"ש. גם הרב חתם סופר (שם) מסיים אמריו דדעת רוב הפוסקים דיש אסמכתא לגוי, כמ"ש המג"א הנזכר.♦
ומעתה שוב נשוב לנידון דידן, שכבר התבאר שבעסק ההלואות הזה נחתם חוזה, שאם לא יפרע או אפילו יאחר זמן הפרעון, זוכה המלוה בנכסי הלווה כפי שווי ההלואה והריבית הגבוהה ללא אומר ודברים. וכל כהאי גוונא הווי אסמכתא וכנזכר לעיל. ומעתה, כיון שגם בגוי אמרינן דאסמכתא לא קניא, וכן נראית דעת הרמב"ם ומרן השולחן ערוך וכ"כ רוב האחרונים, נמצא שמה שלוקח את נכסי הגוי בעבור הלואתו, הוי גזל הגוי, והא קיימא לן דגזל הגוי אסור כמבואר בבבא קמא (דף קיג ע"ב). וברמב"ם (הלכות גניבה בפ"א ה"א, ופ"ב ה"א, ופ"ז ה"ח) מבואר שאסור מן התורה. וכן דעת מרן השלחן ערוך (חו"מ סימן שמח ס"ב), וכ"כ בש"ך (שם ס"ק ב), וכ"נ דעת הרא"ה בספר החינוך (פרשת קדושים מצוה רכד) שהביא את דברי הרמב"ם. וכן מבואר בספר כפתור ופרח (פרק ד), שהוא איסור תורה ויש בו נמי משום חילול השם. ע"ש. גם המהרש"ל בים של שלמה בבבא קמא (פרק י סימן כ) הביא דהרמב"ם (הלכות גזילה פ"א ה"ב) והסמ"ג (לאוין קנז) והטור (סימן שמח) כולהו סבירא להו שגניבה וגזילה שוין בין ישראל לגוי. וכל הגונב מגוי עובר בלאו, כאילו גונב מישראל. ע"כ. וכן כתב הרדב"ז (ח"ד סימן רה), שהדבר ברור דגניבת הגוי אסורה מן התורה, ואין חילוק בין גזילה לגניבה. וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - יורה דעה סימן פא דלדעת הרמב"ם גם גזל הגוי אסור מהתורה. ע"כ. ועיין במנחת חינוך (מצוה רכד אות ד), ובספר משכנות הרועים (אות ג סימן מח ערך גוי). גם הרב חיד"א בספרו חומת אנך (שמות פרשת יתרו אות ח) כתב: "לא תגנוב" - אפילו גזל הגוי אסור מן התורה. והשר של גוי גונב ניצוץ הקדוש, ויש עון חילול ה' החמור מאד. עכ"ד. והגאון שדי חמד (כרך ב מערכת הג' אות לח עמוד 7 טור א) הביא להקת פוסקים, דכולהו סבירא להו דאיסורו מהתורה. ע"ש. ומעתה, כיון שאמרינן דאסמכתא לא קניא גם בגוי, וגזל הגוי אסור מהתורה, נמצא שכשלוקח נכסי הגוי לאחר שלא פרע כל ההלואה בריבית הגבוהה הווה גזל הגוי.
וידעתי בינ'י ידעתי, דבגזל הגוי יש אומרים דאסור רק מדרבנן, וכן דעת הרב ים של שלמה בבבא קמא (פרק י סימן כ), ועיין בשדי חמד הנזכר ששם צדיק עתק דברי הסוברים שהוא מדרבנן. ולפי זה, יד הדוחה נטויה לומר דכיון שיש אומרים דאסמכתא קניא מן התורה, ולכן אסמכתא בגוי קניא, ומאחר שאיכא מ"ד דגזל הגוי אסור רק מדרבנן, יש להקל, והווה כספק ספיקא, ספק שמא גזל הגוי אינו אסור אלא מדרבנן, ואף אם תמצי לומר שאסור מהתורה, שמא אסמכתא קניא בגויים. ואען ואומר דמלבד מה שיש לפקפק בס"ס זה אם הוא משם אחד ומתהפך, הא כבר התבאר שאין כן דעת רוב הפוסקים בשתי דינים אלו, ובכללם הרמב"ם ומרן השלחן ערוך ואין לסמוך על זה. ואפילו לפוסקים דס"ל שיש להקל בספק ספיקא גם כששני הספקות נגד מרן, וקבצם כעמיר גורנה בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן נד), ובשו"ת יביע אומר (חלק ט אורח חיים סימן צא אות ח), וכן דעת מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל שם. מכל מקום כיון שיש בזה בודאי חילול השם, אין להקל. ועיין עוד בשדי חמד (שם אות מ). ודו"ק.
♦
טו. טז.
ולא אכחד, שראיתי להמגן אברהם (סימן תמח ס"ק ד) שכתב דהטעם דמהני אסמכתא לעכו"ם גבי חמץ בפסח, לאו משום דקנין מדיניהם מהני, אלא כיון דבדיניהם אין דנין דין אסמכתא גמר ומקנה. עכ"ד. ולפי דבריו אפשר לומר דגם בעסק ביש זה של הלואה זו, כיון דבדיניהם אין דנים בזה דין אסמכתא, תו לא הוה גזל הגוי. ואליבא דאמת זה אינו, שהרי בשעת לקיחת ההלואה היה סבור הלווה שבודאי יפרע אותה, ותו לא גמר ומקנה לנכסיו, וכשלא פורע ולוקחים ממנו את נכסיו ללא אומר ודברים נמצא שגוזלים אותו. וכדברים האלו ראיתי להגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו על השו"ע (אורח חיים סימן תמא ע"ד המג"א סק"ב) שתמה על המגן אברהם, דמה בכך דבדיניהם אין דנין דין אסמכתא, הא מ"מ לדעתו שבודאי יפרע, ולא גמר ומקני וצ"ע. עכ"ד. ודון מניה ואוקי באתרין. ומה גם, שכבר התבאר שמדברי הרמב"ם והשו"ע משמע דלא מהני אסמכתא לגוי. ודו"ק.♦
ובאתי בזה בה'ן אומר וה'ן דברים עם ידידי, הגאון רבי שלמה בר כוכבא נר"ו, שהעיר מפני מה לא יהיה נידון זה כטעות הגוי, שהגוי מטעה עצמו שסבור שהוא חייב לשלם לו ולפרוע לו? ואמרתי אבוא ולבאר כל חמיר'א בזה. והיה הקצר אמיץ. הנה האי דינא דטעות הגוי דמותרת הוא דינא דגמרא בב"ק (דף קיג ע"ב), וכ"פ הרמב"ם (הלכות גזילה פרק יא הלכה ד) וז"ל: טעות הגוי מותרת, וכל זה בהטעה הגוי עצמו, אבל להטעותו אסור. ע"כ. וכ"כ המרדכי (בב"ק שם בפרק בתרא). אמנם דעת הטור (חו"מ סימן שמח אות ג) דמותר גם להטעותו. עיי"ש בב"י. ועיין להרב לחם משנה (שם).
והגאון מהרש"ל בים של שלמה מסכת בבבא קמא (פרק י סימן כ) השיג ע"ד הטור, וכתב דלא שרי טעות הגוי, אלא בטעה מעצמו. ואף דהפקעת הלואה שרי, היינו מה שאתה חייב לשלם לו או דרך מכס או דרך חוב. אבל מה שהוא בעת המקח, דומה לגוזל, כאלו אתה לוקח את שלו בעל כרחו, והיינו אתה גוזל זהב משלו. ועוד נ"ל לאסור משום חילול השם, דשמא הגוי מכוון לבדקו. וכן כתב הרמב"ם (הל' גזילה פי"א ה"ד) והסמ"ג (עשין עד) להדיא, דטעות הגוי אינו שרי אלא במוטעה מעצמו, אבל להטעותו אסור, משום חילול השם. ע"כ. ועיין להרב כנסת הגדולה (שם הגהת הטור אות ג) שהביא גירסא בטור שלפיה גם הטור יסבור כהרמב"ם. ואכמ"ל.
והמעיין הישר יחזו פנימו, דמרן בשו"ע לא זכר כלל לדין דטעות גוי, ורק זכר (בחו"מ סימן קפג סעיף ז) דין אם שלח שלוחו לקבל מעות מהגוי, וטעה הגוי ונתן לו יותר, הכל לשליח. עכ"ד. ותו לא מידי. ואין כל כך ראיה מזה שפסק דמותר להטעות את הגוי, ואדרבא דייק לישניה 'וטעה' הגוי, משמע דוקא טעה ולא הטעהו. אמנם מדברי הבית יוסף (חו"מ סימן שמח אות ג) משמע שגם להטעותו בחשבון שרי. אמנם צ"ע מפני מה בהלכה זו היתה העלמ'ה בספרו שלחן ערוך. וכן תמה הגאון רבי רחמים אליהו חזן, רעהו של הגאון רבי חיים פלאג'י, בספרו ארח משפט (חו"מ סימן שמח אות ו) אמאי השמיט מרן השו"ע דברי שניהם ולא פסק כלל את הדין שטעות הגוי מותר, ולא ידעתי למה. עכ"ד. וביותר תגדל התמיהה, שהרי השו"ע עצמו הזכיר והזהיר שלא להטעות נכרי כמה פעמים (עיין חו"מ סימן רכח סעיף ו, ובסימן רלא סעיף א), ובהיתר להטעותו שמט ידו ולא זכר כלל. וראיתי בשו"ת קשת יונתן מאמו (חו"מ סימן ט עמוד רנב) שכתב לבאר, שמה שלא כתב מרן השו"ע שטעות העכו"ם מותרת ואפילו בטעה העכו"ם מעצמו וכדברי הרמב"ם, כי חשש אפילו לסתם גניבת דעת גם כשהעכו"ם טעה מעצמו, ומחומרא דאורייתא חשש שלא יבואו להקל בגזל עכו"ם, וכ"ש דאיכא חשש חילול השם. ע"כ. וכנלע"ד. ואעיקרא דדינא נראה שדעת השו"ע כדעת הרמב"ם בזה, עיין בשו"ת משפטי יוסף לידידנו, הדיין המצויין הרה"ג רבי יוסף חיים מזרחי נר"ו (ח"א חו"מ סימן מא אות טו). ודו"ק.
והנה הרמ"א (חו"מ סימן שמח סעיף ב) זכר את שתי השיטות, וכתב וז"ל טעות גוי, כגון להטעותו בחשבון או להפקיע הלואתו, מותר, ובלבד שלא יודע לו דליכא חילול השם (טור ס"ג). ויש אומרים דאסור להטעותו, אלא אם טעה מעצמו, שרי (מרדכי פרק הגוזל בתרא רמז רטו). וכבר ידוע שגם ברמ"א בסתם ויש פסקינן כסתם, כמ"ש מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ז אבה"ע סימן ב אות א, ובח"ט אבה"ע סימן א) מפי ספרים ומפי סופרים, ע"ש. וכ"כ מר בריה דרבינא, הגאון הראש"ל הגרי"צ יוסף נר"ו, בספר עין יצחק (ח"ג עמוד תר). ע"ש. אמנם הרב כנסת הגדולה (חו"מ סימן קפד הגהת הטור אות ג) כתב שכאשר הרמ"א כותב ויש אומרים דעתו לחשוש ליש אומרים, ולפי זה גם הרמ"א נטה קו להחמיר בזה.
♦
יז. יח.
ולכל הדברות נראה לומר דשאני נידון דידן מכל טעות הגוי שהתירו הפוסקים, שכן תחילה וראש צריך ליתן את הדעת במה שונה טעות הגוי המותרת מגזל הגוי שנאסר? וכבר תמה על זה הגאון מהרש"ל והב"ד לעיל, שכיצד יתכן להתיר להטעות את הגוי, הלא זה גזל הגוי ממש? הבט ימין וראה. ועל כרחנו צריך לומר, דכיון שהיהודי לא לוקח מהגוי אלא שהגוי נותן לו, תו לא חשיב כגזל. והגם שמה שנתן לו הגוי הוה מחמת זה שהטעה אותו, כיון שלא בא הוא וחטף מהגוי, תו לא הוה גזל הגוי. ומעתה, בנידון דידן שהמלוה בא ולוקח מהגוי בעל כרחו שלא בטובתו את נכסיו עבור הלואתו, הוה גזל הגוי ולא טעות הגוי, שהגם שכלפי דינא דאסמכתא מקום יש בראש לומר שמטעה את הגוי שאסמכתא קניא, הגם שאליבא דאמת לרוב הפוסקים אסמכתא לא קניא, אך מכל מקום כיון שהגוי באמת לא מקנה לו את נכסיו והוא נוטל את נכסי הגוי בידים בעל כרחו, נמצא שנכלל בכלל גזל הגוי.וכאשר דימיתי כן ראיתי, שביארו האחרונים אודות מ"ש מרן בשלחן ערוך (או"ח סימן רמו סעיף ג) היכא שהשאיל את הבהמה או השכירה לגוי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת, ועיכבה הגוי אצלו בשבת, שיפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת או יאמר בהמתו קנויה לאינו יהודי, כדי שינצל מאיסורא דאורייתא, ובמוצאי שבת כשבא הגוי ומחזיר לו את בהמתו, אין צריך לומר לו שהפקיר הבהמה. והקשה הגאון רבי עקיבא איגר שם, דכיון שהפקיר הבהמה או הקנה לגוי, הוה בהמת הגוי, וכשמחזירה לו במוצאי שבת אם לוקחה הוה כגזל הגוי, דהישראל יודע האמת שהיא של נכרי. ועיין. עכ"ד. ועיין בחידושי רבי שמעון שקאפ זצ"ל בבבא מציעא (סימן כו אות ו) מ"ש ליישב בזה. ומ"מ מתבאר מדברי הגרע"א שכל מקום שהישראל יודע שעל פי דין זה של הנכרי, אע"פ שהנכרי טועה וסבור שזה של הישראל, הוי גזל, ולא הוה בכלל טעות הגוי. ודון מיניה לנ"ד.
♦
אולם צריכים אנו ליישב את דברי השו"ע. וראיתי בשו"ת תורה לשמה (סימן קכד) שכתב לבאר, דמה שלאחר השבת הגוי מחזיר לו את הבהמה לפי תומו, כיון דלא ידע שנקנית לו, רשאי זה לקבלה, דאע"ג דנקנית לגוי ונעשית שלו אין בזה משום גזל הגוי, דלא גרע זה מהפקעת הלואתו, כיון דהגוי מעצמו נותן אותה לישראל, אך אם אירע שהגוי לא החזיר הבהמה לישראל, אלא רצה לתקוף בה לגמרי, אין הישראל רשאי לתבוע אותו ולהוציאה מידו, דהשתא בזה ליכא היתר דהפקעת הלואתו, כיון שהוא מוציאה מידו בכח. עכ"ד. אתה הראת לדעת שהגם שהגוי סבור שהבהמה של הישראל, בכל אופן כיון שאליבא דאמת הבהמה שלו, לא יכול הישראל להוציאה ממנו בכח. וכדברים האלה כתב הגאון רבי חיים פרנק בספרו תולדות זאב (ח"ג עמ"ס שבת עמוד כה), דכיון שאין הישראל לוקח וחוטפו ממנו לא הוי אלא טעות עכו"ם וכפי שהתיר הרמ"א. עכ"ד. וששתי. וכ"כ הגאון הראשון לציון רבי יצחק יוסף שליט"א בספרו ילקוט יוסף (שבת א סימן רמו סעיף ג בהערה) דליכא בזה משום גזל הגוי, דלא גרע מהפקעת הלואתו, כיון שהגוי מעצמו נותן אותה לישראל, ודמי לטעות הגוי. ע"כ. הא קמן שכל שלא נותן הגוי מעצמו את הבהמה הוה גזל הגוי ממש. שו"ר להגאון רבי אפרים נבון בספר מחנה אפרים הלכות גזילה (סימן ד) שמבין השיטין גם כן מבואר חילוק זה, שכתב לבאר מה שפירש רש"י בבבא קמא (דף קיג עמוד ב ד"ה ואיבלע) טעות הגוי מותרת, דהיינו שלקח מהגוי חפץ בארבע ונתן לו ג' במקום ד', וטעמו של רש"י ז"ל דכל שאינו מוציא מידו של גוי שלא מדעתו כענין גזל וגניבה אלא שהגוי נותן לו בטעות לא חשיב גזל. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות גניבה פ"ז ה"ח) שכתב, אסור להטעות את הגוי בחשבון נראה, דאפילו כי יהיב ליה הגוי מדעתו כיון דבטעות קא יהיב ליה אסור. עכ"ד. ודו"ק.
ודע שגם בטעות הגוי במקח כתב הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חלק ב, אבן העזר סימן מ), דאם הישראל מוכר חפץ בעד סך הקצוב ומטעהו בחשבון הקציצה אזי בטל המכירה, דעל אופן שישנה מהקצבה לא נמכר ולא קנה את החפץ הנמכר. עכ"ד. הרי שגם בטעות הגוי אמדינן לדעתו, ולא אומרים שכל טעות הגוי מותרת. ודון מיניה ואוקי באתרין.
♦
יט. כ.
אחר הדברים האלה והאלוקים אינה לידי אזהרת רבנו המאירי בשיטה מקובצת בבבא קמא (דף קיג עמוד א) שכתב: אותן הגויים הגדורים בדרכי הדתות, אם באו לפנינו לדין אין מעבירין להם את הדרך במלא מחט, אלא יקוב הדין את ההר, וכן אסור להפקיע את הלואתו. וכל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, הרי הן כישראל גמור לדברים אלו, אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים, בלא שום חילוק. עכ"ד. וסמך ע"ד סמיכה בכל כוחו הגאון בעל שואל ומשיב (מהדורה תליתאה חלק א סימן נ), ושם צדיק עתק דברי הרמב"ם בפירוש המשנה מסכת כלים (פרק יב משנה ז) שכתב: וזה אשר ידמו המון האנשים וקצת מהיחידים שזאת ההטעיה מותרת עם הגויים, הוא טעות ודעת בלתי אמיתי, ואינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסלוף עם הגוים, אמרו עליהם השלום אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הגוי, וכל שכן אם יהא תלוי חלול השם שאז יהיה העון חמור יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן, נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרו "כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול" (דברים כה, טז). ע"כ. ועיין באבן האזל על הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה ד). וכיוצ"ב כתב בשו"ת חכם צבי (סימן כו) שביאר שכל המצות שהצטוינו כלפי הגויים הם בעבורינו, שאנחנו הפועלים לקנות בנפשנו דעות אמיתיות ומדות טובות וישרות לזכותנו לטוב לנו. ע"כ. ודון מיניה. וכ"כ בערוך השלחן (חו"מ סימן שמח סעיף ב), דבזמן הזה בכל מדינות אלו אסור מן התורה שום הטעאה והערמה, ואין שום חילוק בין ישראל לאינו ישראל. ע"כ. ועין בשו"ת באר שרים שלזינגר (ח"א סימן מ אות ג). ובשו"ת משפטי יוסף לידידינו, הדיין המצוין רבי יוסף חיים מזרחי שליט"א (ח"א חו"מ סימן מא אות טו).עוד יש לציין מה שכתב הגאון רבי משה רבקש בבאר הגולה (חו"מ סימן שמח אות ה) וז"ל: ואני כותב זאת לדורות, שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו הגויים, ולא הצליחו וירדו נכסיהם לטמיון, ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמ"ש בספר חסידים (סימן תתרעד), ורבים אשר קדשו ה' והחזירו טעויות הגויים בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם, עכ"ל. ודי באלו הדברים לאלו אשר מח בקודקודם.
♦
כא.
וטרם אכלה לדבר אבא אעיר'ה, שכבר כתב בגליון המהרש"א (יו"ד סימן קנט ס"א) בשם הרד"ק (תהילים טו, ה), דבוודאי אם עושה הנכרי חסד וטובה עם ישראל, חייב לעשות הישראל גם כן עמו חסד ולהטיב לו, וההלואה בלא נשך הוא חסד יותר מן המתנה, שהרבה יבושו לקחת מתנה ולא ללוות, עכ"ל. הרי שלדעת הרד"ק כשגוי עשה טובה לישראל, חובה להלוותו בלא רבית. ע"כ. ועיין בספר חשוקי חמד בבכורות (דף טז עמוד ב) שהסתפק לפי זה, כאשר מלוה כסף לגוי, ובאותו זמן בא עני ומבקש צדקה, אם יהיה פטור מלתת לו, משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, כמבואר בב"מ (דף פב ע"ב), לגבי המלוה ליהודי דמצוה קעביד. ע"ש. ונראה דאין לחוש בזה למ"ש בשולחן ערוך הרב (יו"ד הלכות ריבית סעיף עה) דיש בזה משום "לא תחונם", דכיון שעושה כן כדי להשיב לו טובה אין לחוש, וכן כשהוא שכנו או מכרו, וכמבואר בשו"ת עבודת הגרשוני (סימן כה), ובשו"ת כתב סופר (או"ח סימן נט). ואפילו על ריבית המקובלת כשמלווה לגוים לא יתמיד בה, וכפי שהזהיר בזה האור החיים הקדוש (דברים פרק כג פסוק כא ד"ה עוד ירמוז). ויהיה נר לרגלך מאמר רבותנו במכות (דף כד ע"א) "כספו לא נתן בנשך" (תהילים טו, ה) - אפילו ברבית גוי.♦
המורם מכל האמור: שעסק זה יש בו כמה וכמה בעיות רוחניות וגשמיות, ונוסף גם הוא, שמרבה שנאה וקנאה על אחינו בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם. ויש לאסור עסק זה שלא יתעסק בו כל אשר בשם ישראל יכונה, והרבה שלוחים למקום לסדר פרנסתם ברווח ולא בצמצום. וה' יאיר עיננו במאור תורתו. והנראה לעניות דעתי כתבתי.
♦ ♦ ♦