שימוש בכיור אחד לבשרי וחלבי
הנה בזמנינו מתרבים ההולכים לדור במקומות מרוחקים, בבתים שמיועדים לשאינם שותו"מ, ואחד השאלות המתעוררות הוא בענין הכיור שיש רק כיור אחד, האיך ההנהגה בזה לכתחילה ובדיעבד.♦
ענף א' – האוסרים בהדחת כלים, וטעמיהם
א. טעם א' בתוס' – שמנונית
בתוס' (חולין קיב.) דנו בהיתר נ"ט בר נ"ט, האם מיירי דוקא בעלו, או דאף בנתבשלו שרי. ובסיום דבריהם דיברו על קערות בשר שהודחו במחבת של חלב, שהיה מקום לומר דלפי הטעם שגם בנתבשלו הוי נ"ט בר נ"ט, א"כ אין קדרה אוסרת חברתה, דהוי ג' טעמים.אמנם כתבו התוס' דמ"מ יש לאסור, והיינו באופן שהשמנונית בעין על הקערות, ודימו הדבר לסכין שחתך בו צנון, דאמרי' בגמ' שם דאסור לאכלו בכותח, ופירש"י (בלשון ראשון) דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נ"ט הבא מן הממש[3].
[והנה רש"י שם חילק בין סכין לקערות, דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס, משא"כ סכין. אמנם כאן כתבו תוס' דבודאי יש שמנונית. והתירוץ לזה כתבו הפוסקים (עי' ש"ך סק"א) דדוקא בקדרה אמרינן מסתמא דלא היה שומן דבוק בהן, אבל כאן דמיירי בהדחה, בזה מסתמא השומן דבוק בהן, דהא השתא הוא דמדיחן. וע"ש בפמ"ג שהמנ"י פליג ע"ז, אבל העיקר כהש"ך].
וכ"כ הרא"ש (סי' כ"ט) אחר שהביא את דעת הרמב"ן (שיובא להלן) דפליג על התוס' והתיר בקערות, כתב הרא"ש "אמנם יש לאסור מטעם אחר - לפי שכשמדיחין קערות נדבק בהו שמנונית של המאכל, ונוגע ביורה, ונאסרה היורה מממשות הבשר שנכנס בה והכל אסור".
והנה לשון הרא"ש 'דהשמנונית נוגע ביורה' צ"ע, דהא אע"פ שלא נגע יש לאסור, ומשום שהטעם היוצא מן השמנונית הוי טעם הבא מן הממש, ומהמים לקערה הוי טעם שני באיסור[4]. (וכן קשה בדברי הש"ך שכתב דבדבוק שומן בכלי שאינו בן יומו שניהם אסורים – "... שטעם שני מיד נ"ט לתוך ממשות כו' וגם השומן נוגע בכלי השני ונאסר הכלי").
וראיתי להבן איש חי (בשו"ת ר"פ, ח"א סי' כ') שהקשה לו השואל עמש"כ השו"ע דאם יש ס' ביורה כנגד ממשות השומן בטל, והא הכא השומן הוא בעין, ודבר שהוא בעין אין לו ביטול כלל, כמבואר בפוסקים בכמה דוכתי[5]. וכתב לו הבא"ח, דודאי כונת הרא"ש על המים שקיבלו מהשומן והם נוגעין ביורה, דהרי השומן נמצא תוך הקערה, ואיך יגע בדפנות היורה?
♦
ב. טעם ב' בתוס' – נגיעת קערות
והדר כתבו התוס': "דאפילו אין שמנונית בעין אסור, דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה, והוי טעם שני באיסור"[6].והנה יש לעיין טובא בסברא זו, דהלא קי"ל דאין בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב[7], וא"כ אם תדון שיוצא משום המים, בע"כ תצטרך לומר דהטעם יצא קודם למים, ונקלש בהם.
ועי' בפמ"ג (צ"ד מ"ז ז') שעמד בזה, וביאר דכאן שאני, שנוגע בתוך הקדירה, וע"י הבל הקדירה מפליט שפיר. וכוונתו לכאורה כעין שמצינו בר"ן לגבי כחוש שאינו נבלע בכולה חתיכה, אבל כשנמצאת בתוך קדירה, ע"י הבל הקדירה נבלע גם הכחוש בכולה, והיינו דהבל יש בו כח כעין רוטב[8]. וממילא ה"ה דיכול לעבור מכלי לכלי מכח זה.
אמנם בשו"ת בית שלמה (יו"ד קס"ז) הקשה על הפמ"ג מב' חתיכות שברוטב, דאין עובר מזה לזה אפי' עם הבל הקדירה[9]. ובאמת קושייתו היא קושיא בדברי הר"ן עצמו, שכתב לגבי חתיכה שההבל מערב הטיפת חלב בכולה, ומדוע אינו מועיל להוציא מחתיכה לחתיכה, כמו בניער וכיסה שיוצא בין החתיכות.
וכעי"ז מצאנו בש"ך שם שהקשה מסי' ק"ה, דמיירי נמי בקדירה ומ"מ אינו מתפשט יותר מכדי קליפה, דהתם מיירי באיסור גוש דאינו צלול, שהוא בודאי אינו מתפשט בכל החתיכה אלא ע"י רוטב. ועכ"פ חזינן הכא דאין הבל הקדרה מהני כמו בכיסה (לא מיבעיא להמפרשים דכיסה מעלה את הרוטב עצמו למעלה, אלא אף להפי' דההבל לבד מערב, מ"מ שאני הבל במכוסה שיש בו זיעה), ולפ"ז מובן שאינו יוצא מחתיכה לחתיכה, וכ"ש מכלי לכלי שאינו יוצא.
ולפ"ז צ"ל דההבל דמיירי ביה הפמ"ג שעל ידו יוצא מכלי לכלי, היינו הבל שבתוך המים, ודלא כדמשמע לפו"ר מדבריו (וכן לכאו' הבין הבי"ש) דמיירי אף מעל הרוטב.
ומ"מ הבי"ש הבין (וכ"כ בבאר יצחק יו"ד ס"ס ח', וכ"מ בחוו"ד סק"כ) דבאמת אין יכול לעבור טעם מכלי לכלי ע"י הבל הקדירה לבד. וכאן שאני שיש רוטב תוך הקדירה, על כן יכול לפלוט מזה לזה גם בלא אמצעות המים.
ונראה לבאר, דיש לדון בהא דע"י רוטב עובר מכלי לכלי, האם נעשה בב' שלבים, שתחילה יוצא הטעם למים ונח בהם, ורק בשלב השני עובר משם לכלי השני, או דנעשה בשלב אחד, שהמים יש בהם כח לעשות הבלעה והפלטה 'כאחד', היינו שאותו הכח המפליט מכלי זה, הוא עצמו מבליע מיד בכלי השני (כשהוא סמוך לו)[10]. דאם הוי בב' שלבים, א"כ ראוי שייקלש בתוך המים, שמתערב בהם ורק אז עובר לכלי השני, אבל אם הוי פעולה אחת של הבלעה והפלטה, א"כ אינו נח במים ונקלש בהם.
♦
ג. טעם ג' בתוס' – טעמים פוגעין, וביאור א' בר"ן
וסיימו התוס' בטעם ג' לאיסור הקערות, דיש לחלק בינו לדגים שעלו בקערה (אי נימא דה"ה נתבשלו), דשם הוי טעם שני בדגים והדגים עדיין היתר, אבל כאן "כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים, מיד נאסרו המים, וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת"[11].אמנם הקשה הרמב"ן: "דהיינו דגים בכותח, דקערה הוא קערה, מים רותחין שפלטה בהם היינו דגים, מחבת חולבת היינו כותח, וכשם שהדגים מותר לאכול בכותח, כך המים מותרין בפליטת חלב שבמחבת"[12].
אבל בר"ן יישב את שיטת סה"ת, וכתב: "דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא באמצעות המים".
ובפמ"ג (צ"ד ש"ד ח') הבין בטעם זה של הר"ן, דהוא אזיל כטעם א' של תוס' דנוגע בקדירה, וזה כוונתו שיתערבו הטעמים 'שלא באמצעות המים' אלא דרך הכלים, וכן דייק בש"ך שהביא את דברי הר"ן, ולעיל נתבאר דסבר כטעם דנוגעין.
אמנם היד"י תמה עליו, דלשון הר"ן "דטעם הנפלט לתוך המים וכו'", הרי דלא מיירי מטעמים הנוגעים בקדירה[13]. ועוד, דא"כ לא היה צריך לאריכות לשונו.
ולפ"ז צריך להבין את דברי הר"ן, דאם הטעמים יצאו אל המים, איך שייך שיתערבו הטעמים שלא באמצעות המים, והלא בע"כ מעורבים הם במים[14].
אלא דיש לחקור בהקלישות דנ"ט בר נ"ט, אימתי נעשה דבר זה - האם מיד כשיוצא הטעם אל המים, או אח"כ. ולכאו' הר"ן סבר דהקלישות היא רק לבסוף, כשמסיים להתערב במים, ולכן כתב דייתכן שיפגשו הטעמים, והיינו קודם שהספיקו להיקלש.
♦
ד. ביאור שני בר"ן דיוצא אל האיסור
וטעם ב' כתב הר"ן "דאנן לא שרינן אלא כשטעם שני עמד בהיתר בלא תערובת חלב, אבל כאן שטעם שני לא עמד בפ"ע כלל, אלא תיכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב - מסתברא ודאי דאסור". ונראה מדבריו שבא לומר, דאף אי נימא דהטעמים נקלשים מיד בכניסתם למים, מ"מ יש לומר דאסור, משום שנתערב מיד בטעם חלב.והנה בפמ"ג נתבאר הנפ"מ בין הטעם דנוגעין לטעם דפוגעין, באופן שיש ס' במים כנגד אחת הקערות, דלטעם של נוגעין אוסרין, דהטעם אינו עובר כלל במים, אבל לטעם דפוגעין אין אוסרין, דהטעם עובר ומתבטל. ולכאו' לפי הנת' בטעם ב' דהר"ן יל"ע, דהלא בא לומר דאף להצד דמים עושין הקלשה, מ"מ יתכן שמיד בצאתם הם פוגשים את הטעם ההפכי באופן שלא הספיקו להיקלש במים. וא"כ נימא הכי גם כלפי ביטול בס', דהטעמים פוגשין זא"ז קודם שהם מספיקים להתבטל.
אבל היישוב לזה (שמעתי מהר"ר י.ב.) דחלוק ענין ביטול בס' מהקלשה דנ"ט בר נ"ט, דהא כלפי ביטול בס' יש היתר של 'דרך הילוכו', שדבר שסופו להתבטל, אע"ג שכלפי מקומו עתה אין ביטול, מ"מ אזלי' בתר סופו. וזה הוא שכתב הר"ן דבנ"ט בר נ"ט לא נאמרה קולא זו, אלא אם הגיע מצב שקיבל טעם חזק, אף אם בסיום הילוכו ייקלש ולא יהיה ראוי להטעים, מ"מ השתא אוסר.
והסברא בזה, דהא בשביל להיעשות חנ"נ בעינן שיתמזגו הטעמים זה בזה, וכלפי זה נאמר ההיתר של 'דרך הילוכו', שכל עוד לא נח בחתיכה לא נתמזגו הטעמים, ובסיום הילוכו שנח כבר יש ביטול ואין טעם. אבל בנ"ט בר נ"ט, כשאין ס', לא שייך לומר שהטעמים לא מתמזגים, דהא גם בסוף הילוכו הטעם קיים, אלא שחל בו היתר כיון שהוא קלוש, וא"כ השתא יכול לחול בו איסור.
♦
ענף ב' – המתירים, ושיטות הפוסקים
א. דברי הרמב"ן והרשב"א
והנה הזכרנו לעיל את דברי הרמב"ן שהקשה על סה"ת, דשפיר יש כאן ג' טעמים, וכן כתב הרשב"א (דף פו.) "שאין כאן בשר בחלב כלל שהרי אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם מעורבין זה בזה", וציין דכ"כ הרמב"ן.ועוד כתב הרשב"א: "שהרי אין הקערות פולטות אלא בסבת המים שהפליטן, והילכך כל שזו או זו פולטת כבר חזרה אותה פליטה בתוך המים לנותן טעם בר נותן טעם". והיינו דהרשב"א הבין שמקודם נכנסים המים ומקלישים את הטעם, ואז מוציאין אותו לתוך הקדרה כשהוא קלוש.
וכן הרא"ש כתב להיתר (בנקיים): "דאף לריב"ן הכל מותר דלא אסר נתבשלו אלא לאכלן בכותח שטעם שני של הבשר נ"ט לתוך ממשות של חלב. אבל הכא שטעם שני של הבשר שבתוך המים אין נ"ט לתוך ממשות החלב אלא מתערב עם טעם שני של החלב שבתוך המים נראה שהמים מותרים והכל מותר".
♦
ב. שיטת השו"ע להקל
והנה בב"י בבדה"ב כתב "ולענין הלכה, כיון שהאחרונים מסכימים להתיר ומסתבר טעמייהו - הכי נקטינן"יג, וכוונתו לרמב"ן רשב"א ורא"ש, שפסק כמותם, דלא כשאר ראשונים (אחר שהרמב"ם והרי"ף לא גילו דעתם בזה).וכן פסק בשו"ע: "קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן, מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהתירא, והוא שיאמר ברי לי שלא היה שום שומן דבוק בהן. ואם היה שומן דבוק בהן, צריך שיהא במים ס' וכו'".[15]
ומ"מ גם לדעתו דייקו הפוסקים דהוא רק דיעבד, וכמש"כ באו"ח סי' תנ"ב ס"ב "יש ליזהר מלהגעיל כלי הבשר וכלי חלב ביחד". וביאר הגר"א שם והמחצה"ש דאע"ג דכאן פסק להתיר, מ"מ לא רצה להתיר לכתחילה, דחשש לשיטות האוסרות. וכ"כ הפר"ח כאן.
אמנם הפמ"ג פליג, דהטעם שהחמיר המחבר אינו משום שחשש לאוסרים, אלא משום שסבר דאין עושין נ"ט בר נ"ט לכתחילה. ודייק כן בש"ך שציין לדבריו בסק"ג, ששם הביא את דעת רי"ו והסמ"ק שאסרו לכתחילה, וביאר כן בשו"ע שם (שלא כמשמעות דבריו בבדה"ב), וה"ה בדבריו כאן[16].
ולמעשה עי' בזבחי צדק שכתב דיש להתיר בשופי, אבל הכה"ח כתב דגם לדידן דפסקי' כהמחבר, מ"מ המחמיר תע"ב משום דהאוסרין רבים הם.
♦
ג. שיטת הרמ"א וטעמו
אמנם הרמ"א כתב דיש אוסרים אפי' אין שומן דבוק בהן, והיינו אפי' בדיעבד (דלא כהפסק בסעיף ב בנתבשלו, ששם התיר בדיעבד. והטעם לכאו' דשם הוא דעת מקצת ראשונים שלא הכריעו כמותה, אבל דברי התוס' וסה"ת נפסקו בכל הפוסקים שאח"כ, כמו שצויין שם לסמ"ג וסמ"ק וש"ד והר"ף ותוס' ומרדכי ור"ן והגמ"יי ופסקי מהרא"י ואו"ה).ובטעמו של הרמ"א נחלקו לכאו' הט"ז והש"ך, כמו שדייק הפמ"ג (בסי' צ"ד), דהט"ז (בסק"ז) ביאר את דברי הרמ"א שם לגבי מים בקדרת בשר שתחבו בהם כף חולבת, שכתב דאם יש במאכל ששים, הכל שרי. והקשה הט"ז לטעם א' בסי' צ"ה דקערות נוגעות, ה"נ ניחוש שמא נגע הכף בגוף הקדירה ומה מועיל ס', דמ"מ בולעת הכף והוה בו טעם שני. ולכן כתב דצ"ל דס"ל כטעם הב', דהתם יש לחוש שמא נאסרו המים כו' וכאן אין חשש זה כיון שיש ס' (אמנם ציין הפמ"ג דבסי' צ"ה ביאר הט"ז את דברי הרמ"א בעירוי, שהוא ניחא גם לטעם דנוגעין, ומשמע דלא ברירא ליה איזה טעם).
אמנם מדברי הש"ך דייק כטעם השני, דכתב בסק"ח שם, לגבי כף חולבת בקדרת בשר ויש ס' לבטל את הכף, דדוקא להמחבר בעינן בשר בעין, אבל לדעת הרמ"א אפילו לא היה בקדרה אלא מים או שאר דברים, אם הייתה הקדרה בן יומו ונבלע מתחלה ע"י גוף הבשר הכף אסור והכי קי"ל. הרי דגם כשיש ס' לא התיר להרמ"א, וע"כ דחשש לנגיעה.
והקשה הפמ"ג לפי הש"ך, איך יפרנס את דברי הרמ"א שכתב להדיא בסעיף ה להתיר ביש ס'. ובמ"ז שם דחק דמיירי בידוע שלא נגע בגוף הקדירה, אמנם בש"ד כתב דזה דוחק. ועוד, דהא כל זמן שהכף בקדירה מחובר הוא עם מה שבקדירה, ולא נעשה נבילה תוך הכף כמו שכתב הראב"ן עיין מה שכתבנו אות ד' כאן, ולאחר שהוציא הוי נ"ט בר נ"ט.
ותירץ הש"ך בעוד אופן, לפי מה שכתב סי' צ"ה אות ד' דרש"ל אוסר נצלו אף דיעבד, וכפי הנראה דכן הסכמת הש"ך, וכדבעינן למימר שם. א"כ כך לי המים כמו דגים שנצלו, דליכא כי אם ב' טעמים להיתר, וטעם הג' אסור הוא.
והעולה עד כה, דכשמונחים ב' כלים יחד בתוך מים רותחים דכלי ראשון, להרמ"א נקטי' לאסור את ב' הכלים. להש"ך יתכן דדוקא בנוגעין זה בזה, ולהט"ז אף בלא נוגעין, ומשום פגיעת הטעמים. אכן מציאות זו אינה שייכת כ"כ בכיורים. והחשש א"כ הוא באופן של עירוי, שמונחים בכיור ב' כלים, ושוטף כלים מברז רותח, או מערה מים רותחים לכיור, באופן שפוגע בב' הכלים. ובשביל זה צריך לבאר את דברי הרמ"א בעירוי.
♦
ענף ג' – עירוי, והעולה לענין כיור אחד
א. החומרא בעירוי מכלי לכלי
שתחילה כתב הרמ"א את החומרא במערה מכלי חולב לכלי בשר, שאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב, דינו ככלי ראשון, ואוסר אם היה בן יומו.ומקור דבריו בתורת חטאת (סי' נ"ז סי"ב) שהביא מהאו"ה דאם עירה מכלי של בשר נקי ומקונח על של חלב מותר, דהוי נ"ט בר נ"ט דמותר בדיעבד. וכתב ע"ז הת"ח "וכל דבריו נראין לי לענין הלכה, כי הם דברי טעם, אלא כמדומה לי שלא נהגו להקל בכהאי גוונא, אמנם בהפסד מרובה או לעת הצורך יש לסמוך עליו".
וכבר העיר הש"ך (בסקי"ז) דהרמ"א חזר בו ממש"כ בת"ח, ששם כתב רק בתורת מנהג שנהגו להחמיר, ולכן היקל בהפסד מרובה או בצורך, ואילו כאן ברמ"א כתב בתורת הלכה ולא הזכיר שיש להקל בעת הצורך.
ובטעם החומרא ביאר הט"ז: "שאנו חושבים קילוח הערוי כאלו הוא בכלי שמערה ממנו", וביאר הפמ"ג כוונתו מצד ניצוק חיבור, וכאילו מדיחם יחד. אמנם במנ"י הקשה עליו, דהא קי"ל דנצוק אינו חיבור לענין איסור בדיעבד, וכן תמה ביד"י.
אמנם לכאו' יש לשאול לאידך גיסא, מדוע הוצרך הט"ז להגיע לדין ניצוק, והרי עד כמה שעירוי מפליט כדי קליפה, א"כ יש לדון דבאותו כ"ק מתערבים הטעמים, ואי נימא דאינו מבליע ומפליט כאחד ולכן אינו יכול לחזור ולהכניס את האיסור לכלי, א"כ כ"ש דבניצוק לא יוכל לאסרו.
והנה בש"ך הקשה בסק"ה דב' טעמי הר"ן לא שייכים בעירוי, ולא ביאר מ"ט.[17] ונראה לבאר עכ"פ בטעם ראשון של הר"ן שהטעמים נפגשים שלא באמצעות המים, לפי מה שביארנו לעיל דסבר דההקלשה נעשית בסוף ההתערבות במים, וכאן יש חשש שמיד בתחילה ייאסר.
ולפ"ז י"ל דכל זה לגבי ביטול במים שהטעם עוד לא נח בהם, ועוד לא נקלש, אבל בעירוי, שמיד אסר כ"ק ולא יותר, א"כ נגמרה התערבותו במים, ולא שייך לומר שפגש את הטעם השני לפני שנתערב.
ואפשר דכלפי זה חמיר ניצוק, שהטעם עוד לא נח אלא עולה למעלה, וממילא אם הוא פוגש טעם אחר, יכול להיאסר לגבי הכלי התחתון.
ועי' בחוו"ד שהקשה, דהא המים לא נאסרים מחמת העירוי רק כדי קליפה, והרמ"א פוסק לעיל בסימן צ"א (סעיף ד) כהמחבר דהחלב מותר כולו מטעם דאי אפשר בקליפה, ואם כן לא נאסרו המים, ואיך יאסרו לכלי.
ובלבושי עוז כתב ליישב עפ"י דעת המג"א שהביא הרעק"א שם, דדוקא בכ"ק שהוא מתורת חומרא לא אוסר את המים, אבל כשהוא מדינא אוסר כשאין ס'. ועוד יישב עפ"י הרמ"א בסי' ק"ד ס"ב שעירוי הנשפך עוד ועוד, מוציא עוד כ"ק בכל הכאה, וכן הביא הרעק"א בסי' צ"א, ולפ"ז אתי שפיר, דאיכא טפי מכ"ק.
והחוו"ד עצמו כתב את הטעם, עפ"י המנהג שכתב לעיל בסימן צ"ד בקדירה, וה"ה כאן המנהג לאסור כלי כשקיבל נ"ט בר נ"ט בבישול. וביד"א הקשה דדוקא התם שמתירין את המאכל כאותו מין שהוא בין יומו, ממילא יש לאסור את הכלי שאינו בן יומו, דאל"ה מיחזי כמשתמשין באיסור. אבל כאן שאוסרין את המים, מה מקום יש לאסור את הכלי.
♦
ב. הקולא בעירוי על ב' כלים
ובהמשך כתב הרמ"א דאם עירה על ב' כלים שאחד בשרי ואחד חלבי, מותרים. והמקור ג"כ בת"ח שם בשם האו"ה, דאין העירוי מפליט מכלי אחד ומבליע בכלי אחר.ובש"ך ביאר דאף דלגבי כ"ק נקטי' דמבשל, וממילא ה"ה דמבליע ומפליט, מ"מ הבין הרמ"א דכך הוא רק לגבי אוכלין, אבל לגבי הכלי שהוא קשה אינו מבליע ומפליט כאחד. וכן נשאר הש"ך לגבי כלים נקיים, דאף אי נימא דמפליט מכלי אחד ומבליע בחבירו, מ"מ הוי נ"ט בר נ"ט.
ובכמה נו"כ (מנ"י, פר"ח, כו"פ) הקשו על הלכה זו, דלדידן קי"ל דמבשל לכה"פ כדי קליפה וכל שכן שמפליט ומבליע, וא"כ הרי המים מפליטים הבלוע מהכלים, ונאסרים, וחוזרים ואוסרים את הכלים.
אמנם ביד"י דחה, דכאן א"א לומר שנאסרים הטעמים במים, דהא אינו אוסר אלא בכ"ק הסמוך לו, ואין מתערבות הפליטות, וא"כ אף שבאמת מבליע בכלי השני, מ"מ הוי נ"ט בר נ"ט.
♦
ג. ביש בהם שמנונית
אמנם עמש"כ הרמ"א שם להתיר אפי' יש בהם שמנונית, הקשה הש"ך טובא, דהא כאן לא שייך לומר נ"ט בר נ"ט, דיוצא מן השמנונית שהיא כממש, וא"צ אלא להפליטו בכלי, ובזה קי"ל דהעירוי יכול להבליע גם בכלי.וכן הביא הש"ך מהגש"ד שכתב דהוי כבישול ממש ומבליע אף בכלי, וכ"כ המרדכי לגבי מליגה על כלי. וכ"כ מהרש"ל דצריך המורה לשאול אם היה מלוכלך, שא"כ אוסר.
ובתוך דבריו כתב הש"ך דגם הת"ח כתב דלא נהגו להקל, והיינו שהבין הש"ך כפשטות לשון הת"ח, דמש"כ "דלא נהגו להקל" קאי על ב' האופנים. ולפ"ז הקשה דהרמ"א חזר ממשנתו בתרתי, ע"ש בפמ"ג.
אמנם באמת קשה לומר כן, דבשלמא בציור א', דהוי להחמיר טפי מהמנהג ניחא, אבל לומר בציור ב' דחזר בו להקל דלא כהמנהג, קשה מאוד (ועי' בסי' צ"ג כמה נזהר מלפסוק כנגד מנהג, אף שאין לו טעם וריח). ועוד יש לדייק לשונו שלא כתב שנהגו להחמיר אלא 'שלא נהגו להקל'.
אבל נראה ליישב את דעת הרמ"א, דבאמת מש"כ הת"ח דלא נהגו להקל קאי רק על הדין דעירוי מכלי לכלי, דשם יש סיבה אמיתית להחמיר, כיון שהעירוי נכנס לכלי ונבלע בו, ורק יש סברא להקל שהוא נ"ט בר נ"ט, וע"ז כתב ד'לא נהגו להקל' כסברא זו. אבל בעירוי על ב' כלים שבזה לדעתו כלל לא נכנס מכלי לכלי, אין סיבה להחמיר. וצ"ע.
ובט"ז (סקי"ב) הביא את דעת מהרש"ל דחשש בכלי שני שהשמנונית נמחית במים, וכתב דהוא כמו חומרא ולכן בכ"ש (שרק מבליע או מפליט) א"צ המורה לשאול אם היה שמנונית. אמנם לגבי עירוי שמומ"פ, בזה ודאי יש להחמיר, ולשאול אם היה ע"י עירוי.
אמנם הט"ז עצמו כתב להכריע, דבכלי שני אין לחוש כלל ששומן נתמחה, ורק בעירוי יש לאסור את שניהם אם היו שם שיורי מאכל משניהם, ואם הא' מלוכלך והב' נקי אזי נאסר הנקי.
♦
ד. הציור בכלים לדעת הש"ך
והנה בטעם הקולא דרמ"א שאינו מבליע ומפליט, נתבאר במקור הדברים באו"ה (לד, יח) "... דודאי עירוי כלי שני הוא דתתאי גבר, ואינו מפליט או מבליע... אבל לאחר שהוריקוהו על הכלים לומר שיפליטו אז אותם המים מכלי אחר ויבליעו אותם בכלי שניים לא דמדנתנו על הכלי ה"ל הכלי שני" (וכ"כ הגר"א בקצרה).ועי' במנח"י (ב' ק') שכתב דהאו"ה אזיל לשיטתו שם, דס"ל דאפילו במערה מכלי של איסור על כלי היתר, אין לאסור רק את הכלי שבא קלוח העירוי עליו, משום דלגבי שאר הכלים הוי המים ככלי שני. והפמ"ג העיר באמת על דברי הש"ך הנ"ל שהביא להאו"ה הנ"ל, דזה כנגד דברי הרמ"א בסי' צ"ב שפסק לדין נזחל.
ולפ"ז יש להקשות בדברי הש"ך, שבסק"כ החמיר כמהרש"ל דבמלוכלכים משיורי מאכל נאסרים הכלים, ובדברי האו"ה נראה דהדינים הכל מטעם אחד. ועי' בכנפי יונה שתמה משו"ה על הש"ך.
וצ"ל דהש"ך העמיד את הציור באופ"א, שמערה בעירוי א' על ב' כלים, שעמוד העירוי מחבר בין שניהם. ושו"ר דכן מפורש בש"ך לעיל (סח, לה) "שהעירוי לא נפסק אלא הקילוח נזחל בפעם א' על התרנגולת ועל המחבת.. דבנדון זה כתב הרב בהג"ה סימן צ"ה ס"ג בפשיטות דשרי מטעם דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שיבלע זה מזה".
♦
ה. העולה לדינא בכיור
והנה כשנבוא לדון לפ"ז במי שיש לו כיור אחד, יש לדון בכמה חששות:א. אם שופכין בתוכה שיורי מאכל מבשר וחלב באותו מעל"ע (כגון אחר בישול בשר מערים ממנו לקערה, והמים הנשארים שופכים לכיור), ואם הוא מכלי ראשון דינו כעירוי שמבליע בכיור, עכ"פ כדי קליפה[18]. ובאופן כזה בודאי ליכא נידון כלל, ופשיטא שנאסר הכיור, דהא מיירי בבשר וחלב בעצמם שנבלעים בו ע"י העירוי. ולכן הא ודאי דמי שיש לו כה"ג, הדבר הראשון שצריך הוא להימנע משפיכת שיירי מאכל חמים לכיור.
ב. חשש ששייך יותר, באופן שנמצאים כלים בשרים וחלביים בכיור ומערה עליהם מים רותחים, דיש לחוש שהכיור בולע בליעות בשר וחלב ביחד (או אם בתוך מעל"ע לבליעות בשר בולע בליעות חלב).
והנה אי מיירי בכלים נקיים, בזה לכאו' הסכמת הש"ך להקל דאינו מבליע ומפליט בכלי אחר. אכן מה שיש לדון דהרעק"א הקשה דבאופן שמערה כמה פעמים, א"כ בעירוי הראשון נעשו המים נבילה דבלעי מכלי איסור, ובעירוי שני מבליע המים דנעשו נבילה לכלי ההיתר. ותירץ דבמים דנאסרו ע"י עירוי, הם עצמם מותרים כיון דא"א לקלוף. וא"כ כ"ז כשהיה ס' כנגד הבליעות, אבל אם היה עירוי של פחות מס' יישאר הדין לכאו' דמבליע בעירוי שני. וממילא בכיור זה אם יש בו כלים ומערה עליהם מעט רותחים מכ"ר, יאסור את השיש.
ואי מיירי בכלי שאינם נקיים, או אף אחד כלי שאינו נקי, דבזה הש"ך והט"ז החמירו דמבליע בכלי. ולגבי הכלי שאינו נקי, אם חוזר ונאסר, הש"ך הסתפק וכתב להחמיר, והפמ"ג כתב דראוי להחמיר, ובפרט במערה ב' פעמים.
ג. במנחת יצחק (ח"ב סי' ק') העיר עוד, דפעמים ששיורי מאכל מבשר או חלב מונחים ודבוקים בכיור, ומים החמין נוזלים ע"ז. וכתב דנראה דגם לאו"ה נאסר הכיור מבליעת בשר וחלב, דאף אי נימא דהמים נעשים כ"ש בכלי אחר, כ"ז בכלי אחר, אבל בודאי מבליע שיורי מאכל של בשר או חלב באותו כלי עצמה שדבוקי' בה. וציין דכ"כ בדרכ"ת (ס"ק ע"ג) בשם ס' חמודי דניאל.
וע"ש במנח"י שהציע דרך למי שיש לו כיור אחד, שיניח בתוכו דף, ועל הדף יניחו את הכלי הגדולה, אשר בה ידיחו כלים הקטנים, ע"ש באורך. וסיים דבודאי מהראוי והנכון להיות לו שתים א' לבשר וא' לחלב, ולצאת מכל חשש שמצא דאיסורא.
♦
ענף ד' – שימוש ע"י חומרים הפוגמים
הנה עוד נידון שיש לדון בו, האם נוכל להתיר שימוש בכיור ברותחין, באופן שכל ההדחות יהיו ע"י סבון דוקא, ומצאנו בזה ג"כ דברים בדברי הפוסקים, וכפי שיתבאר.♦
א. פסק השו"ע לגבי אפר, והבנת הש"ך בדבריו
בשו"ע שם אחר שכתב בס"ג דאם יש בכלים שמנונית בעין צריך ס' כנגדה, כתב בס"ד: "נ"ל שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהן - מותר, דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם".וההבנה הנראית לפו"ר במחבר, שבא לומר הלכה בבב"ח, שלא חל איסור בב"ח כשהוא לפגם (כמש"כ הרמב"ם בפרק י"ד ממאכ"א, דאם בתחלה בישלן ע"י דברים הפגומים, כגון שעירב בתחלת הבישול דברים המרים וכו', אין אסור מן התורה, דדרך בישול אסרה תורה), ולכן גם כאן אין הטעמים אוסרין, כיון שהם מעורבים באפר הפוגמם. וכ"כ בפת"ש, שכל דברי המחבר נאמרו לענין בב"ח.
אמנם בש"ך הבין בדברי המחבר, שבא לפסוק הלכה בהלכות הגעלת כלים, שמהני הגעלת כלים בני יומן גם כשאין במים ס' נגד הכלי, כשיש במים אפר. ותמה ע"ז, דמשמע מדברי הפוסקים דאין שום תקנה להגעיל כלי בן יומו אם לא שיש במים ס' נגד הכלי.
ועוד הקשה הש"ך, דמדברי התוס' (בדף ק:) ג"כ מוכח לא כן, שכתבו דלפי' ר' אפרים דלא ס"ל חנ"נ, ניחא מה שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין, דאי אמרי' חנ"נ, א"כ איך מגעילין יורה גדולה שאי אפשר להגעילה בתוך כלי אחר, דהא אין במים ס' לבטל את האיסור. ואי שיחזור ומגעילה בשניה, והלא המים הראשונים נעשו נבלה וחוזרין ואוסרין. אבל לר"א ניחא דלא אמרינן חנ"נ, וא"כ אין משערין אלא באיסור עצמו[19].
והשתא הקשה הש"ך, דאם איתא דמהני תקנתא דאפר, א"כ ה"נ בהגעלת כלי מדין אפשר ע"י אפר[20]. וע"כ דאין הלכה כן. ובגר"א ציין לדבריו.
♦
ב. הקושיות על הש"ך
ובאחרונים תמהו על ראיית הש"ך, כמו שהקשה ההפלאה דהתורה אמרה 'תעבירו במים', ותקנתא דאפר מאן דכר שמיה (וע"כ אין להקשות מדוע לא ניחא לתוס' בתקנתא זו, דהא לא מיירי בה קרא). וכן הכריחו הפר"ח והחכ"צ (סי' ק"א) דאפילו נימא שהאפר אינו פוגם, הא איכא דברים אחרים שפוגמים (כלענה וראש ומרירתא), והדרא קושיא דאיכא תקנתא באלו, וע"כ דקרא לא מיירי בהו.ובחכ"צ הוסיף, דזה לא מקרי מבטל איסור לכתחילה כיון שכל עיקרו פוגם ואין כאן לא טעם ולא ממשו. וע"כ אין ספק דמדאו' שרי לפוגמו, שהרי אינו נהנה לא מטעמו ולא מכמותו, שהרי אין הטעם הנפלט מדופני הכלים ניכר בתבשיל כלל (ומה שהקשה הש"ך דדין זה לא נמצא בשום פוסק, דחה החכ"צ דמה צורך לכותבו, וכבר מבואר בגמ' ובכל הפוסקים שכל נטל"פ מותר).
ועוד יש לתמוה על הש"ך, היכן ראה בדברי המחבר שהתיר ע"י אפר להגעיל את הכלים, דהא הכא לא מיירי אלא בדיני קדרות עם שמנונית בשר וחלב, האם מתערבים ביחד במים ואוסרים. וע"ז כתב דכיון דנטל"פ הוא לא חל בהו איסור, ויתכן דאם יחול איסור ויבלע בכלי, באמת לא יועיל אפר להגעילו.
♦
ג. ביאור החזו"א בדעת הש"ך
ובחזו"א (או"ח קכ"ב ו') עמד ביישוב דברי הש"ך, דלערב דבר מר הפוסל את המים משתיית אדם, אין זה בכלל הגעלה שאמרה תורה, דהיינו הסרת הבלוע מגשם הכלי, ואילו בדברים אלו ההיתר הוא משום שנסרח האיסור ונפסל (ושייך שפיר לומר שלא מועילה הגעלה כזו להתיר את הכלי, שאין לנו הלכה שתקבע באיזה צורה לעשות הכשר זה, ועוד שיתכן דברים שלגביהם אין זה פוגם). וא"כ לגבי שאר חומרים הפוסלים אין טענה שלא כתבה התורה, דאין הם פועלים הגעלה.אבל קושית הש"ך היא דוקא מאפר, שהוא אינו פוגם את הקדירה אלא אדרבה מנקה אותה, והיינו דהאפר אינו נכנס לקדירה ופוגם את הבלוע, אלא המים לבדם נכנסים ופולטים את הבלוע לחוץ, וכיון שמיד נפגם בחוץ, א"כ אין חסרון שחוזר ונבלע, ושפיר מתקיימת הגעלה. ולכן טען הש"ך דלא היה לתוס' להקשות אם מועיל הגעלה ע"י אפר, והוכיח מזה שבאמת לא מהני.
והטעם דלא מהני ביאר החזו"א (משמעות דבריו), דהיא הנותנת, שכיון שהאפר אינו פוגם את המים (שא"כ היה נכנס עמהם לתוך הכלי ופוגם את הבליעות), אלא המים נעכרין בעירוב האפר, ואם יסנן את המים אינן פגומין, א"כ כשחוזרין הבליעות אח"כ לכלי, שוב חוזרים עם המים לבדם בלא האפר, וחוזרות הבליעות ונעשות לשבח ואוסרות את הכלי.
ונראה דעפ"י דבריו מיושב נמי מהיכן למד הש"ך דהשו"ע דיבר לגבי הגעלת הכלי, שהרי אם כהבנת הש"ך דהאפר אינו נכנס לכלי כלל, בתחילה ובסוף, א"כ בהדחה קדרות אמורים הכלים להיאסר, שהבליעות מתערבות במים. אמנם במים עדיין אינם איסור, כיון שמעורב עמהם אפר, אבל כשנכנסים לכלי בלא האפר, שם הם נעשים איסור.
ושוב מצאתי שכתב כן היד"י (בסי' צ"ה סקל"ג ובסי' פ"ז), דהא סתם אפר מעץ הוא דבר שאין לו שום טעם והוא כמו אפר וחול, והגם שכל זמן שמעורב בו המים אינו ראוי לשתיה, אבל לא מחמת זה חשוב נטל"פ, דאם יצליל את המים מהם שפיר יהא ראוי לשתיה. וא"כ אם אין ס' נגד הליכלוך, הגם שאין המים נאסרין, מ"מ השומן נוגע לכלי של חלב (ונכנס לתוכו בלא פגם), ונאסר הכלי מבב"ח, ושוב אוסר את שאר הכלים ג"כ.
ומ"מ לענין סבון נראה לפ"ז שאין בו חסרון זה, שהרי הסבון נהפך לחלק מהמים. וכ"כ החזו"א בהמשך דבריו: "והנה יש דברים בזמננו מיני חמציים שמנקים בהם את הקדירות, והמים שהם מתערבים בהם ודאי נפסלין לשתיית בנ"א, וכן הקדירות מתרחצים על ידיהן, והדין נותן דאפשר להגעיל ב"י במים אלו, שהחמציים מתערבין בהן ונפסלין משתיה"[21].
אמנם כ"ז לענין הגעלת כלי, שאין הוא מוסיף עתה איסור, אלא אדרבה מוציא את הבליעות ופוגמן, אבל בנידו"ד שרוצה להדיח קערות בשר עם חלב ולסמוך על היתר דנטל"פ, י"ל שיהיה אסור, וכדיבואר בסמוך.
♦
ד. המחלקים בין לכתחילה ובדיעבד
והנה בט"ז (סקט"ו) הקשה סתירה בדברי הרמ"א, שכאן נראה שהסכים לשו"ע דאפר פוגם, ואילו לעיל (פ"ז ס"ו) פסק את דברי מהרי"ל שאסר להשתמש למאכל בכלי שהכינו בו את הבורית מאפר שבכירה, כיון דבאפר זה מעורבות בליעות בשר וחלב שנפלו מהכירה, ע"כ נאסר הכלי. והקשה הט"ז דהלא כאן נתבאר דאפר פוגם, ואיך נאסר הכלי.ובפמ"ג ועוד אחרונים ציינו לדברי הצ"צ (סי' צ"א), שכתב ליישב דאע"פ שאפר פוגם, מ"מ אסור הוא לכתחלה, דכל מילי שהוא פוגם אסור לכתחילה, וכאן בסימן צ"ה שכתב אם נתנו אפר לתוך היורה דשרי, היינו בדיעבד אם הודחו שם כלים. וכ"כ בהגהות צבי לצדיק.
ואע"פ שבמהרי"ל משמע שאסר גם בדיעבד, תירץ הצ"צ דמשום דעבד השמש כן במזיד כנגד גזירת הרב, החמיר עליו. ועוד תירץ משום דהיה כלי מתכות והיה אפשר בהגעלה, ולפי תירוץ זה יוצאת חומרא דבכלי שאפשר בהגעלה יהיה דין להגעיל[22]. אמנם סיים דמ"מ העיקר נראה כתירוץ א' (ובפמ"ג כתב דהמתיר בה"מ ולצורך ערב שבת אין לגעור בו, לא בענין אחר).
ובמנ"י (נ"ז כ"ו) תירץ לפ"ז את קושית הש"ך מהפוסקים שלא כתבו עצה זו להגעיל כלי ב"י ע"י אפר, דאע"ג דבדיעבד מותר, מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה לעשות את האיסור המשובח לפגם בידיים. ועוד דכבר כתב לן השו"ע באו"ח דלכתחילה אין להגעיל כי אם במים, וכשאפר מעורב בהם חשיבי כמשקה דלכתחילה אין מגעילין בהן.
וכן נקט לדינא, דאין כדאי בסתירה כזו להשיג על הב"י אשר באורו נראה אור, וגם הרב רמ"א סתם כוותיה, וגם בתשובת צ"צ דהוא אחרון שבאחרונים מסכים בזה למעשה, ע"כ כדאי המה לסמוך עליהם.
♦
ה. המחלקים בין בב"ח לשאר איסורין
והנה הבאנו לעיל דהפת"ש הבין בשו"ע שכתב את דבריו רק לגבי בב"ח, וכ"כ החת"ס בחולין דף ק: ליישב את דברי השו"ע מקושיית הש"ך, דהתוס' דיברו על איסורים ובהם לא מהני אפר, אבל לגבי בב"ח שפיר מהני אפר.וכ"כ הפרי תואר דהמחבר בא לומר דהכלים כלל לא נאסרו (ולא להתירם ע"י אפר אחר שנאסרו), דלא דמי לכלים הבלועים מאיסור שאינם ב"י דאסור לבשל בהם לכתחלה, דהתם בלעו מעיקרא טעם לשבח, משא"כ בנידון זה, דכשבלעו לא בלעו רק טעם פגום.
ומ"מ גם לדבריהם לא מצינו אלא רק דשרי לבשל לכתחילה באותם כלים שבלעו מבליעה זו, אמנם לעשות כן לכתחילה לשטוף את כלי הבשר וחלב יחד במי אפר הללו, עדיין לא מצינו. ובזה י"ל דגם הם מודו לאסור.
וא"כ עולה מכל זה, דלא מצאנו מי שיתיר להדיח כלים חלביים ובשריים ביחד ע"י חומרים הפוגמים, ורק לענין דיעבד להשתמש בכלים מצאנו פלוגתא, דהש"ך הבין בשו"ע שהתיר וחלק עליו, וכן הט"ז חלק (וציין להם הגר"א), והצ"צ ומנ"י התירו בדיעבד (ולחד תירוץ בצ"צ צריך הגעלה), והפת"ש וחת"ס ופר"ת התירו בבב"ח דוקא.
♦
סיכום ודינים העולים
א. בראשונים דנו בענין קדרות בשריות שהודחו ביורה חולבת, ובתוס' בתחילה אסרו רק משום השמנונית שבעין, וכ"כ הרא"ש (ונתבאר בבא"ח דלשון הרא"ש 'שנוגע ביורה' היינו שהשומן שיצא למים נוגע ביורה, ולא דוקא הקערה עם השומן שעליה).ב. אמנם אח"כ כתבו לאסור גם בלא שמנונית, דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה. וכתב הפמ"ג דאע"ג דקי"ל אין בלוע יוצא מכלי לכלי בלא רוטב, הכא ע"י הבל הקדירה מפליט שפיר. אמנם בבי"ש הקשה מב' חתיכות שבקדרה, שאין ההבל מועיל להפליט מזו לזו (ובדעת הפמ"ג נתבאר דהא בכיסה הקדרה קי"ל דעובר מחתיכה לחתיכה, וא"כ הכא דימה לקדרה מכוסה). ולכן כתב דכאן שאני שיש רוטב תוך הקדירה, על כן יכול לפלוט מזה לזה גם בלא אמצעות המים. וכוונתו לכאורה דהבליעה עוברת בבת אחת, וצ"ע.
ג. טעם ג' כתבו התוס', כשהטעם השני של בשר ושל חלב נכנס במים, מיד נאסרו המים וכו'. ובר"ן ביאר דחיישי' שפליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא באמצעות המים (בפמ"ג הבין דזהו כטעם א' של תוס', אמנם היד"י דחה, ע"ש). והיינו שסבר הר"ן דהקלישות היא רק לבסוף כשמסיים להתערב במים, ולכן יש חשש שיתערב קודם שייקלש.
ד. ובעוד אופן ביאר הר"ן, דתיכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב. ונתבאר דזה שונה מביטול בס', דנתבאר בפמ"ג דבאופן שיש ס' במים כנגד אחת הקערות לטעם דפוגעין אין אוסרין, דהטעם עובר ומתבטל. אלא החילוק הוא דכלפי ביטול בס' יש היתר של 'דרך הילוכו' דאזלי' בתר סופו, אבל לגבי נ"ט בר נ"ט אינו מועיל, דהא גם בסוף הילוכו הטעם קיים, אלא שחל בו היתר כיון שהוא קלוש, וא"כ השתא יכול לחול בו איסור.
ה. הרמב"ן הקשה על סה"ת, דשפיר יש כאן ג' טעמים. וכן כתב הרשב"א, והוסיף עוד טעם, שמקודם נכנסים המים ומקלישים הטעם, ואז מוציאין אותו לתוך הקדרה כשהוא קלוש. וכן הרא"ש כתב להיתר (בנקיים), ועפ"ז הכריע בבדה"ב להקל, וכן פסק בשו"ע. אמנם הרמ"א כתב דיש אוסרים אפי' אין שומן דבוק בהן, והיינו אפי' בדיעבד. ובטעמו נחלקו הט"ז והש"ך כמו שדייק הפמ"ג, דהט"ז הוכיח ברמ"א שהתיר בס' אלמא ס"ל כטעם הב', אבל הש"ך לא התיר בס' משמע חשש לנגיעה, ולגבי דברי הרמ"א כתב הפמ"ג דמיירי כשלא נגע, או דאסר את המים מצד שנצלו.
ו. הרמ"א כתב להחמיר במערה מכלי חולב לכלי בשר, שאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב, דינו ככלי ראשון, ואוסר אם היה בן יומו. (והעיר הש"ך דלכאו' חזר בו ממש"כ בת"ח, ששם כתב רק בתורת מנהג שנהגו להחמיר, ולכן היקל בהפס"מ או בצורך). ובטעם החומרא נתבאר בט"ז מצד ניצוק חיבור, ובמנ"י הקשה עליו דהא קי"ל דנצוק אינו חיבור לענין איסור בדיעבד. ובש"ך הקשה בעיקר הדין דב' טעמי הר"ן להחמיר לא שייכים בעירוי. ויש לבאר (עכ"פ בטעם א') שהטעמים נפגשים שלא באמצעות המים, דזה אינו שייך בעירוי, שמיד אסר כ"ק ולא יותר, א"כ נגמרה התערבותו במים, ולא שייך לומר שפגש את הטעם השני לפני שנתערב. וממילא כלפי זה חמיר ניצוק. והחוו"ד כתב שהטעם הוא עפ"י המנהג שכתב לעיל בסימן צ"ד בקדירה, וה"ה כאן המנהג לאסור כלי כשקיבל נ"ט בר נ"ט בבישול.
ז. עוד כתב הרמ"א, דאם עירה על ב' כלים שאחד בשרי ואחד חלבי, מותרים. וביאר הש"ך בדעתו דלגבי הכלי שהוא קשה אין העירוי מפליט ומבליע כאחד, ופליג עליו כדלהלן, ומ"מ מודה לו לגבי כלים נקיים דהוי נ"ט בר נ"ט. ומה שהקשו כמה אחרונים דהמים מפליטים את הבלוע מהכלים, ונאסרים, תירץ היד"י דהא אינו אוסר אלא בכ"ק הסמוך לו, ואין מתערבין הפליטות.
ח. אמנם הא דהתיר כשיש בהם שמנונית, הקשה הש"ך טובא, דהא כאן לא שייך לומר נ"ט בר נ"ט, והביא כן מהגש"ד והמרדכי ומהרש"ל, וכתב דכ"ה בת"ח, והיינו שהבין דמש"כ "דלא נהגו להקל" קאי על ב' האופנים. ונתבאר היישוב דאפשר קאי רק על הדין דעירוי מכלי לכלי.
ט. ובעיקר הציור נתבאר, דבאו"ה כתב דלאחר שהוריקוהו בכלי הוא ככ"ש, ולשיטתו שלא החמיר בנזחל, אמנם בש"ך מוכח שהבין שהוא ניצוק אחד שמחבר את ב' הכלים (וכ"כ לעיל סי' ס"ח).
י. בענין כיור אחד נתבארו ג' חששות: א. אם שופכין בתוכה שיורי מאכל מבשר וחלב באותו מעת לעת, ובזה פשיטא שנאסר הכיור. ב. כשיש כלים בשרים וחלביים בכיור ומערה עליהם מים רותחים. ובזה בנקיים יש לדון לפי הרעק"א, שהקשה דבאופן שמערה כמה פעמים, דבעירוי שני מבליע את המים דנעשו נבילה לכלי ההיתר, ותירץ דיש ס'. ולפ"ז כשאין ס' יאסור. ג. דפעמים ששיורי מאכל מבשר או חלב מונחים ודבוקים בכיור, והמים החמין נוזלים ע"ז. וכתב ע"ז המנח"י דנראה דגם לאו"ה נאסר הכיור, ולכן כתב דיש לכה"פ להניח דף מיוחד לבשר ולחלב. והמהדרין בודאי ראוי שיהיה להם כיורים נפרדים.
יא. לגבי נתינת סבון ודברים הפוגמים - בשו"ע כתב שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו את הקדירות בתוכה, אע"פ שדבוק בהן מותר, דנטל"פ. והש”ך הבין בדבריו שבא לומר דמהני הגעלה, והקשה דבפוסקים מוכח דאין שום תקנה להגעיל כלי בן יומו כשאין ס', וכן משמע בתוס' דהקשו למ"ד חנ"נ בשאר איסורים, איך יגעיל יורה גדולה, ולא תירצו באפר. והאחרונים הקשו דהא איכא דברים אחרים. אמנם החזו"א חילק, דרק אפר הוי פעולה של הגעלה ע"י המים, ושם נפגמות הבליעות. ובמסקנת הש"ך ביאר החזו"א דהמים חוזרין בחזרה בלי הפגם, ולפ"ז מובן הכרח הש"ך דלהשו"ע הוי הגעלה, דאם סבר דהבליעות חוזרות בלא פגם, א"כ גם בקערות צריך להיאסר, וכ"כ היד"י. ולפ"ז הסיק החזו"א דאפשר להגעיל בחומרים שפוגמים וגם מתערבים במים.
יב. בצ"צ יישב את קושיית הט"ז, דאע"פ שאפר פוגם מ"מ אסור הוא לכתחלה, והשו"ע דשרי היינו בדיעבד (ומהרי"ל דאסר, היינו משום דעבד השמש כן במזיד כנגד גזירת הרב, ועוד משום דהיה כלי מתכות והיה אפשר בהגעלה). ובמנ"י (נ"ז כ"ו) תירץ לפ"ז את קושיית הש"ך, ונקט כן לדינא. ובאופ"א נתבאר בפת"ש דהשו"ע כתב את דבריו רק לגבי בב"ח, וכ"כ החת"ס ליישב את קושיית הש"ך. וכ"כ הפרי תואר, דלא דמי לכלים הבלועים מאיסור שאינם ב"י דאסור לבשל בהם לכתחלה, דהתם בלעו מעיקרא טעם לשבח. ומ"מ גם לשיטתם הוי דיעבד, אבל לכתחילה אין להדיח קערות בשר עם חלב.
♦ ♦ ♦