האם ישנו חזון יהודי למשק ללא ריבית?

הרב יהושע הבר
קרני שומרון

האם ישנו חזון יהודי למשק ללא ריבית?

תניא ר"ש אומר מלוי רבית יותר ממה שמרויחים מפסידים ולא עוד אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת ואומרין אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר לא היה כותבו (ב"מ עה:).

מבוא

בשנים האחרונות גברה המודעות להשקעה על פי ההלכה, בפרט בקרנות הפנסיה וקופות הגמל. הגדרות הכשרות, לאור החופש היחסי של גופי הכשרות בבחירת מסלולי ההשקעה, מציפות את שאלת האלטרנטיבה היהודית לכלכלה ללא ריבית. מאמר זה בא לבחון האם אכן יש חזון תורני למשק ללא ריבית עסקית, בדגש על שוק ההון.
איסור ריבית הטיל מגבלות רבות בעסקאות כלכליות ויישומו לא היה קל מאז ומעולם. אך ניתן להצביע על הבדל בולט בדורות האחרונים. בעוד שבעבר קיום איסור הריבית היה כרוך בדרך כלל בשינוי אופייה של העסקה, כך שהיא תתאים לכללי איסור ריבית, בזמננו הפתרון הרווח המוצע בדרך כלל על ידי הפוסקים בעסקאות כלכליות הוא חתימה על שטר היתר עסקא, שאמנם משנה את מהות העסקה מהלוואה לעסקת שיתוף, כך שלא יעברו הצדדים על איסור ריבית, אך באופן מעשי אינו משנה את תוצאתה הסופית של העסקה. רובן ככולן של העסקאות מסתיימות בתוצאה מעשית זהה לחלוטין להלוואה בריבית.
האם המציאות בה הריבית היא מרכיב יסודי ולגיטימי בפעילות העסקית, והשינוי ההלכתי בא לידי ביטוי בתוספת החתימה על שטר היתר עסקא ללא שינוי מעשי בגוף העסקאות, היא אידיאלית מבחינת התורה, כשאיסור ריבית מוצא את ביטויו בתחום העזרה לזולת ע"י הלוואת גמ"ח, או שמא יש גם כן חזון תורני להתנהלות עסקית ללא ריבית?^[2].
בדברי הפוסקים מצאנו שלושה כיוונים מרכזיים המייתרים את הצורך בשינוי מעשי באופן עשיית העסקאות מעבר לחתימה על הית"ע.
♦

א. ריבית כ'איסור' ללא 'עוול' – ייתור הצורך בשינוי ערכי

בדברי הרב אשר וייס מצאנו שתי פסיקות שנראה שבבסיסן ההבנה כי ריבית היא 'איסור' גרידא, ללא עוול בין אדם לחבירו. ובהינתן פתרון הלכתי לאיסור שוב אין צורך ערכי לאסור.
בשו"ת מנחת אשר (ח"ב סי' מ"ה) ביחס להערמה^[3] שבהיתר עסקא, אחר דיון בשאלת התוקף ההלכתי של הקנין בהערמה, נידונה השאלה הערכית 'האם מותר להערים ולעשות טצדקי כדי לפטור עצמו ממצות התורה'. ומסקנתו שם:
והנראה עיקר בזה דבאמת אסור להתחכם ולהערים בביטול מצות עשה ואף שאין בזה עבירה מוגדרת אין זה רצון התורה דהלא המצוות ניתנו לנו לקיימן ולהתקדש על ידן ובעידנא דריתחא נענשין עליהן וק"ו שאין להערים עליהן, אך מותר להערים על הלאוין בהערמה המועילה ולכן התירו היתר עיסקה ומכירת חמץ.
הוא סבור כי באופן ערכי עקרוני אין פגיעה ברצון התורה כאשר מתבצעת הערמה תקפה בריבית בדומה לחמץ. הגדר ההלכתי של האיסור קובע את רצון התורה ואין צורך להוסיף עליו. ומסתבר שהוא לא יסבור כך ביחס לחיפוש פטור פורמלי מלאווין של גזל גניבה ונזיקין, בהם ודאי אין ראוי להערים.
ובאופן מפורש יותר בשיעור על 'שורש איסור ריבית'^[4]:
אני צריך להדגיש משהו כי הרבה פעמים נשאלתי מבחינה השקפתית היתר עסקא זה לא רק מסמך של בדיעבד זה גם מסמך של לכתחילה. חלילה לפקפק בהיתר עסקא, היתר עסקא זה מסמך ותקנה של גדולי עולם לפני 500 שנה, וזה מתחיל בתרומת הדשן ותיקון מהר"ם שכל הפוסקים הביאו, ואף אחד לא כותב שזה בדיעבד^[5], שזה לא מידת חסידות. אף אחד לא מטיל בו דופי. אבל היתר עסקא צריך להיות תקף צריך להיות כשר....כאשר היתר עסקא הוא תקף הוא מותר ולא בדיעבד, גם לכתחילה.
לגישה זו השלכה הלכתית נוספת: פטור חברה בע"מ מדיני ריבית. על רקע קביעתו כי חברה בע"מ היא גוף מנותק מבעליו שאינו מחויב במצוות התורה, הוא פוסק (שו"ת מנחת אשר ח"א סי' ק"ה):
סוף דבר לענ"ד החברה היא בעלים על עצמה כמבואר ומשום כך נראה דבכל הנוגע לאיסור גניבה וגזילה וכדומה שהם מצוות שכליות שבין אדם לחבירו ודאי פשוט שמצוות אלה מוטלות אף על חברה, אסור לה לגנוב ואסור לגנוב ממנה דברור ופשוט שגם גוף זה שיש בו מקבלי החלטות בעלי בחירה צריך להתנהג בדרכי הצדק והיושר דהעולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום. ועוד דהלא אף הגוזל בגרמא, והחולק עם הגנב ונהנה ממון גזילה, חטא בידו. אך בכל הנגע לאיסורי תורה שאינם אלא גזה"כ כחמץ בפסח שבת ורבית וכדו' אין איסור בכספי חברה מעיקר הדין.
ובתשובה אחרת^[6] לגבי חיוב מצוות על ממון ללא בעלות אישית –'ממון עולי בבל' מפורש יותר:
ולגבי מצות מעקה נראה פשוט שדינה כמזיק וכשאר מצוות שבין אדם לחברו החלים גם על ממון עלי בבל. ובאמת יש לעיין לפי"ז גם לגבי איסור רבית ,דמפשטות הגמ' בב"מ ס"א ע"א משמע דאיסור רבית הוי מלתא דלא תגזול, וכך משמע מדברי התוס' שם ע' ע"א שכתבו דבני נח נצטוו על הרבית משום דלדידהו הוי בכלל גזל, אך באמת כבר הבאתי את מש"כ הרשב"א דלולי איסור רבית הוי ככל שכירות בעלמא, עי' מנחת אשר דברי סימן מ"ד, ואכמ"ל.
לדבריו, במצוות המבטאות צדק ויושר, אף בהעדר גדר הלכתי האוסר יש צורך ערכי לאסור מצד היושר. אך ריבית מוגדרת כגזה"כ ללא עוול, ואין מקום ערכי לאסור אותה מעבר לגדרי המצווה.
דבריו מבוססים על ההנחה כי נטילת ריבית היא מעשה כלכלי הוגן שאין בו עוול, אף אחר שחידשה התורה את איסור ריבית.
ניתן לתמוך כיוון זה בדברי הריטב"א (ב"מ סא.) שכותב: "שאין איסור זה מחמת שהוא מחסרו ממון דא"כ היאך אסריה על הלווה אלא ודאי גזירת הכתוב היא".
ובהמשך שם סובר כשיטת הגאונים במחלוקתם עם הרמב"ם, הסוברים כי לא ניתן למחול על השבת תשלומי ריבית: "... דתביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית ליה על חבריה שיעבוד ממון אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע".
מדבריו עולה כי דיני ריבית אינם כלולים בקטגוריה של גזל ואונאה שנתקבלו שלא ביושר.
מנגד, ניתן לומר כי תפיסת הריבית כ'איסור' אינה שוללת בהכרח את העוול הכרוך בה, כפי שמצאנו בדין הלוואת כספי יתומים קטנים שאינם מחויבים במצוות (ב"מ ע.): "אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית. אמר ליה רב נחמן: משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא? יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו".
רב ענן סבר להתיר לאפוטרופוס לגבות ריבית עבור היתומים מפני שאינם מחויבים באיסור, אך רב נחמן חולק עליו וסובר כי אף שהם עצמם אינם מחויבים, מ"מ ההלוואה אסורה וכספי הריבית נחשבים כאכילת דבר שאינו שלהם.
לדעת הרשב"א והריטב"א רב נחמן מודה לרב ענן כי אין איסור הלכתי מכיוון שהאפוטרופוס אינו עובר על איסור, שהרי אין הוא נוטל ריבית לעצמו, ואילו היתומים הם קטנים ואינם מחויבים באיסור. מדוע בכל זאת הדבר אסור? הרשב"א מסביר כפשט הגמרא, כי אף שאין איסור לא על האפוטרופוס ולא על היתומים מ"מ "יתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה", ומשמע שתוצאה של ריבית אף במקום שאין איסור מובילה לאסור מצד העקרון הערכי שזהו 'ממון שאינו שלו'^[7]. מאידך, הריטב"א סובר בדעת רב ענן שנטילת ריבית ע"י קטן היא כהיתר גמור 'ואע"ג דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו הא בשר שחוטות^[8] נינהו', לכן הוא נוטה מפשט דברי רב נחמן שהאיסור עצמי מחמת שאינו שלהם, ומסביר כי החשש הוא רק שמא יתרגלו בריבית לכשיגדלו.
נמצא שאף הרשב"א הסובר כי ריבית אינה כגזל^[9] מתייחס לכספי הריבית כ'ממון שאינו שלו', וכפגם מוסרי שבין אדם לחבירו, אף מעבר לגדרי האיסור. וחידוש התורה ביחס לריבית מוביל לראותה כעוול 'בין אדם לחברו', אף אם אין היא מגיעה לרף הממוני. וכפועל יוצא יש מקום ערכי להימנעות מריבית גם מעבר להגדרת האיסור ההלכתי הפורמלי. ודאי שלכך יסכימו גם הסוברים^[10] כי יש בריבית מעין גזל. מאידך, הריטב"א עקבי בשיטתו שריבית היא חידוש, ומאחר שאין עוול ביסודה אין לאסור מעבר לגדרי המצווה. עפי"ז תוסבר פסיקת הרב אשר וייס, שהתיר הלכה למעשה ריבית בחברה בע"מ בעקבות הגדרת המצווה כגזירת הכתוב שאין בה סתירה לצדק וליושר, וכן אין הוא רואה בהערמה שבהיתר עסקה בר תוקף כפגיעה ב'רצון התורה'. ולדבריהם אין עניין ערכי לאסור ריבית מעבר לגדרי האיסור הפורמליים.
♦

ב הגדרת 'חברה בע"מ' ככלי לעקיפת האיסור

כיוון נוסף המופיע בפוסקים, שאינו מתייחס ישירות לשאלת הריבית אך יוצר דרך עוקפת לפתרון הבעיה, הוא הגדרת חברה בע"מ כישות משפטית נפרדת מבעלי המניות, כפי הגדרתה בחוק, ולדעת פוסקים מסויימים אינה חייבת במצוות. לעניין זה, חברה בע"מ מתפקדת כעין 'גוי' שאינו מחויב באיסורי ריבית^[11]. הגדרה זו פותרת את מרבית הקשיים שביישום דיני ריבית, מאחר שרוב הפעילות העסקית הכוללת ריבית מתרחשת כיום בין אנשים לחברות או בחברות בינן לבין עצמן.
אכן, קשה לראות בפתרון זה כיוון מרכזי לפתרון שאלת הריבית. טעם זה אינו מקובל על מרבית פוסקי זמננויא. כמו כן, הוא אינו מיישב את הפער הגדול בין הלגיטימיות והמרכזיות של הריבית במשק המודרני לבין האיסור הגורף שהתורה מטילה והתייחסותה לריבית כאל עוול מוסרי. דרך זו עוקפת את הבעיה על ידי שימוש ביצירה מלאכותית של חברה בע"מ. אך אם נראה בריבית עוול כדלעיל, ודאי שאמצעי מלאכותי טכני לייצוג אנשים לא יהווה פתרון אידיאלי.^[12]
♦

ג. יסוד איסור ריבית בנזקקות - היתר עסקא לצורך עסקי תואם את עקרונות האיסור

במאות השנים האחרונות משמש היתר עסקא כפתרון לאיסור הריבית. אופן פעולת היתר עסקא, בקצרה, מבוסס על שינוי בהגדרת מהות העסקה מהלוואה רגילה נושאת ריבית לעסקת שיתוף. הבסיס להיתר עסקא היא ה'עסקא' המופיעה בגמרא. אך ל'היתר עסקא' התווספו תנאים נוספים, שקיומם ע"י מקבל העסקא קשים לביצוע, ומטרתם להביא בפועל לתוצאה מעשית זהה לתוצאתה של הלוואה בריבית מבלי שהיא תוגדר ככזו.
היתר עסקא הוא הפתרון ההלכתי הרווח והמקובל ע"י הפוסקים לבעיות ריבית. אך ראוי לדון בשאלה הערכית של השימוש, ולבחון עד כמה זהו כלי אידיאלי.
התייחסות ערכית לשימוש בהיתר עסקא והאם הוא מבטא את הדרך האידיאלית של התורה להתנהלות ממונית, יש בדבריו של הרב חיים דוד הלוי (מקור חיים השלם ח"ה פרק רצט). לדבריו, שימוש בהיתר עיסקא צריך להתאים לטעם מצות ריבית, המבוסס על וחי אחיך עמך:
טעם מצות התורה באיסור ריבית הוא פשוט ונרמז בשמו "נשך" כידוע. והנה שני מקרים הם שבהם נזקק אדם ללוות כסף מחבירו בשעת דחקו. איש עני מעיקרו שכל חייו הסדירים הם חיי מחסור ועוני אך לעיתים נזקק הוא לסכום כסף גדול יותר מהמצוי בהישג ידו להוצאה בלתי רגילה יחסית. לזה חובה להלוותו ללא ריבית כלל... לענ"ד לזה רמזה תורה במצות הריבית שבפרשת משפטים אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' ר"ל לאדם שהוא עני מעיקרו. ויש אדם שאינו עני מעיקרו, אלא שמטה ידו במסחרו... ולזה כיונה תורה במצות הרבית שבפרשת בהר: וכי ימוך אחיך.. אל תיקח מאיתו נשך...
אם במקרים הנ"ל ישתמש המלוה בהיתר שטר עיסקא, הרי הוא מסלף את כל עיקר כוונת המצוה וכונת ההיתר של העיסקא ולכן ברור שהבא לבקש הלואה בסכום סביר שאדם יכול להלוותו והיא לשם גמילות חסד בשעת דוחקו חייב להלוותו ללא כל ריבית והיא מצות התורה כפשוטה.
מאידך, לדבריו בהלוואה עסקית ע"פ הית"ע אין פגם ערכי, אף לא ממידת חסידות:
אבל כאשר בא אדם ומבקש הלואה בסכומים גדולים כדי לפתח עסקים גדולים מכניסי רוחים הרי לא מצינו שום חיוב בתורה להלוות לאדם זה, שאין הוא עני ואף לא אדם שמטה ידו, אך כיון שאסרה תורה את עצם הריבית, הרי שאדם זה אינו יכול ללוות כלל כי איש לא יסכים לתת לו סכומים גדולים שיתעסק בהם לרווחתו הוא, כשהמלוה עצמו יכול להתעסק בהם. מכאן צמח הרעיון הפשוט של העיסקא... אך אדם הרוצה לפתח עסקים גדולים אין שום חובה להלוות לו כלל ואם ירצה לשתף את המלוה בעסק אז מותר להלוות לו לפי היתר שטר עיסקא, ואין בזה שום פקפוק אף לא ממדת חסידות שאין אדם חייב לתת מעותיו לאחרים שיתעשרו מהם.
דברים ברוח דומה נמצאים גם בדברי הרב יעקב אריאל^[13], בהצדיקו את השימוש בהיתר עסקא לעסקאות מסחריות:
לא כל הערמה פסולה. חשובה מאד הכוונה. שימוש במנגנון ההלכתי לעקוף את ההלכה אסור רק כאשר מגמתו נוגדת את רוח ההלכה, או את המוסר הטבעי. אולם כשמטרתו היא לקיים את ההלכה כרוחה, השימוש בכללי ההלכה עצמה כדי לקיימה הוא לגיטימי וכשר לכתחילה... התורה מעוניינת לעודד השקעות מסחריות. מאידך, איסור ריבית החמור, המיועד בעיקר להלוואות צרכניות, לא נעקר ממקומו. הפוסקים שהציעו דרך מתוחכמת זו ראו את עצמם מחויבים לשני עקרונות: מצד אחד- לאיסור ריבית להלוואות צרכניות. מאידך – לעידוד השקעות למטרות מסחריות. כדי להתמודד עם שני העקרונות גם יחד הם השתמשו במנגנון שהתורה עצמה נתנה בידיהם. זו הייתה הדרך היחידה לאחוז את החבל בשני קצותיו.
עקרון דומה מופיע בתורה תמימה (ויקרא כ"ה ל"ו), שדן בבסיס הערכי של היתר עסקא ואומר שיסוד איסור ריבית נעוץ ב'חי אחיך עמך'. ומכאן שבזמנים עברו, בהם ההלוואה ניתנה "רק למען השג על ידו לחם ובגד למי שחסר לו", היא ודאי אסורה והיתר עסקא לא יתירה, אך בזמן בו ההלוואה היא לצורך עסקי ומועילה הן ללווה הן למלווה, ואדרבה היא מחזקת את היסוד של 'חי אחיך עמך' "ראו חכמים שיש למצוא היתר לאיסור זה וחשבו שעל דעת כן לא אסרה התורה..." .
נראה מדבריהם כי אף שאין חילוק הלכתי באיסור ריבית בין עני לעשיר^[14] ובין הלוואה אישית להלוואה עסקית, מ"מ טעם איסור ריבית מצביע על כך שיסוד האיסור נובע מהצורך לסייע לעני ולנזקק^[15], תוך זיקה לחובת ההלוואה המיועדת לנזקקים. ובזה התורה מצווה עלינו לעזור מבלי לנצל את מצוקתם על ידי נטילת ריבית. אך בהלוואה עסקית, בה לא קיים היסוד הערכי של האיסור, ניתן להשתמש בהיתר עסקא כפתרון טכני לבעיה ההלכתית.
אך הבנה זו בטעם איסור ריבית מוקשה ממקורות רבים. אכן, בספר שמות וספר ויקרא הוצמד איסור ריבית לחובת ההלוואה לעני, אך בדברים מופיע איסור נשך כאיסור עצמאי ללא קישור לעזרה לעני. כך כותב הכלי יקר^[16]: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו... אל תקח מאתו נשך ותרבית - מה שנאמר אל תקח מאתו משמע אבל מעשיר מותר ליקח, וכן בפרשת משפטים (שמות כב כד) נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וגו' לא תשימון עליו נשך. לכך כתבה התורה במשנה תורה (דברים כג כא) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך כל שהוא אחיך לא תשיך לו ואף על פי שהלווה מרויח בזה".
לדברי הנצי"ב בהעמק דבר (דברים כ"ג, כ"א) פשט הפסוקים מתייחס ישירות לאיסור הלוואה עסקית לצורך מסחר ורווח של הלווה, כשיש סברה להתיר נטילת ריבית, ואעפ"כ התורה אוסרת: "לנכרי תשיך וגו'. הוסיף הכתוב במלוה שאין לצורך עבודת הארץ, כדרך הנכרי בא"י כמש"כ שם שאין לו קרקע ואחוזה בארץ, ולוה לאיזה עסק, וע"ז הזהיר הכתוב לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, ולא תאמר כי אחר שהוא מסחור רשאי לשלם רבית, דמ"מ לא חלקה תורה, ועל זה סיים הכתוב למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידך. היינו מסחור שאדם עושה במעותיו כמש"כ כ"פ".
ובהסכמתו לספר אהבת חסד כתב הנצי"ב: "אם יש לאדם מעות שחייו תלויים בהם ואינו יכול להלוותם בגמ"ח כי אם להלוותם בריבית למי שהוא בעל שדה או סוחר ומצד חובת האדם הוא גמ"ח גדול ומצוה להלוות בריבית הראוי ויחיה גם הוא גם חבירו במעותיו. אבל הזהירה תורה אותנו ע"ז שאסור לקבל נשך בשום אופן. ואם כן א"א להלוות ולעשות זה החסד"^[17].
אף שבפסוקים ובפסיקת ההלכה^[18] אין חילוק בין עני לעשיר, ניתן היה לומר כי הדבר נובע מגדירת גדר בלבד. אולם לענ"ד הבנה זו הייתה אמורה להוביל לצמצום דיני ריבית להקשרים התואמים את רוח התורה. ואילו בדברי חז"ל אנו מוצאים כי ראו צורך להרחיב את איסור ריבית אף להקשרים כלכליים גרידא ולא לצמצמו למקום עוני ונזקקות^[19]. כפי שניתן לראות במשניות ובגמרא בפרק איזהו נשך, העוסקות ברובן בעסקאות כלכליות ללא ניצול חולשה. לדוגמה, איסור ריבית דרך מכר שמותר מדאורייתא אך נאסר מדרבנן^[20] מצביע על כך שחכמים ראו גם בעסקה כלכלית גרידא כמו 'דרך מכר' את היסוד הבעייתי של ריבית. כיוון זה של חז"ל מחזק את ההבנה שחז"ל רואים בריבית עצמה שיטה לא לגיטימית^[21] ולא כנספח לחובת הסיוע לנזקקים.
הטענה להצדקה ערכית של ריבית עסקית כבר נטענה ונדחתה בחריפות על ידי הגמרא (ב"מ עה:) לפי הסברי הט"ז, המהרש"א והמהר"ל.
"תניא ר"ש אומר מלוי רבית יותר ממה שמרויחים מפסידים ולא עוד אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת ואומרין אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר לא היה כותבו".
מסביר הט"ז^[22]: "בברייתא ס"פ איזהו נשך ולא עוד אלא שמשימין משה רבינו חכם ותורתו אמת (כלומר על דרך סגי נהורא) שאומרים אלו ידע שיש ריוח בדבר לא היה כותבו ולכאורה תמוה וכי לא ידע שיש ריוח טוב למלוה ברבית ונראה פירושו שאומרים שיש ריוח טוב ללוה במעות שלוקח ומרויח בו הרבה וע"כ אין עליו איסור אם נותן רבית כך הם אומרים המלוים ברבית".
סקרנו עד כה שלוש דעות מרכזיות שעולה מהן כי לא נדרש שינוי מהותי במבנה המשק העסקי הנוכחי הכולל ריבית, אלא רק התאמות מסוימות להגדרות ההלכה. לאור דעות אלו, ניתן להבין מדוע כיום, תיקון איסור הריבית בשוק ההון בא לידי ביטוי בחתימה על היתר עסקא בלבד, ולא בחתירה לשינוי המבנה הכלכלי. אך, לענ"ד, ממרבית המקורות לעיל עולה כי איסור ריבית מהוה פגם מוסרי ערכי אף למטרות עסקיות. מכאן שכל תוצאה זהה לריבית, כדוגמת הית"ע, אינה אידיאלית כחזון לטווח ארוך.
כבסיס למציאת חלופה אידיאלית יותר יש לדון בבסיס הערכי של איסור ריבית, שלא על בסיס הנזקקות של העני, וממנה תיגזר הדרך האידיאלית.
♦

יסוד איסור ריבית בפגיעה באחוה ולא בנזקקות

הבסיס להבנת איסור ריבית נעוץ בשאלת ההוגנות בקבלת תמורה עבור הלוואת כסף. הלוואה זו נחשבת כחוזרת בשלמותה ללא הפסד פוטנציאלי כלשהו. בניגוד להשאלת חפץ, שאינה נתבעת מהאדם בחינם מפני שהנותן מפסיד את השימוש בו, שנחשב כאכילה בלתי חוזרת של פירותיו. בעוד שלכסף אין שימוש או פירות מצד עצמו. כשהפוטנציאל להפקת רווחים ע"י קניית נכסים והשכרתם או עשיית עסקים טומן בחובו סיכון ואינו מובטח, ומכאן שאינו פרי מובהק הנובע מן הכסף עצמו.
במאמר מוסגר, במשק המודרני הכסף נתפס כמוצר בעל פירות ברורים ובטוחים אף יותר מחפצים אחרים בשל זמינות הריבית הבנקאית. ומכאן הקושי בהבנת היחס השלילי לריבית. אך מכיוון שתפיסה זו מושתתת על שליטת הריבית בכלכלה כשעל תקינותה נסוב הדיון, היא אינה יכולה להוות גורם ביחסה של התורה למושג הכסף.
הגדרה זו של הלוואת כסף כחוזרת בשלימות לגמרי ללא הפסד כלשהו מביאה לכך שביחסים בין אחים בני עם אחד ניתן לדרוש לנהוג על פי נורמה הנותנת הלוואה בחינם. אמנם ביחסים עם נכרים יש מקום לתשלום עבור אבדן הפוטנציאל לעשיית עסקים, אך אימוצה של נורמה זו, המתאפשרת בין זרים, לתוך עמ"י מהווה פגיעה באחווה ובאחדות הנדרשים בין אחים. פגיעה זו, היא שהביאה להתערבות התורה, בעוד ששאלת ההגינות הכלכלית הייתה יכולה להיפטר בכך שתנאי ההלוואה נעשו בהסכמת שני הצדדים. הסבר זה יכול להתיישב באופן מיטבי עם עקרונות הגמרא ופסיקת ההלכה, שאינם מחלקים בין עני לעשיר ובין ריבית פרטית לריבית עסקית.
הדברים מבוארים בדברי המהר"ל^[23] הרואה בהלוואת גמ"ח מקור ליצירת חיבור הנדרשת בין אחים: "כי ישראל הם עם אחד לגמרי עד שהם נקראים אחים ואי אפשר שיהיו אחד אם לא שזה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי".
נטילת ריבית על הלוואה מפירה את עקרון האחווה באופן כפול, כשמעשה נתינה מחבר של הלוואת גמ"ח הופך ע"י הריבית למעשה לקיחה המפריד בין אחים ובלשונו 'מהפך המתוק למר'
לדברי המהר"ל שם, הסובר כי גם בהלוואה עסקית לעשיר מתקיימת מצווה^[24], פשוט כי גבולותיו הערכיים של האיסור כוללים גם ריבית בהלוואה עסקית. אך גם לדעת הסוברים^[25] כי אין מצות הלוואה לעשיר לצורך עסקי, ניתן להבין כי נטילת ריבית מאמצת נורמה ברף נמוך של חיבור ומהווה פגיעה באחוה^[26].
אם כן, כיצד יתבצע גיוס הון לצורך עסקי. התנאים הנדרשים לקיומה של הלוואת גמ"ח לצורך עסקי נדירים, מפני שאף לסוברים שיש מצוה בהלוואה זו, מ"מ היא תהיה אחרונה בסולם סדרי העדיפויות - יקדמו לה עניים, קרובי משפחה וכן רווחיו של המלווה הקודמים לרווחיו של בעל העסק. כמו כן, אם נדרשת הלוואה, היא רק בכסף פנוי מהשקעה, שהוא מצב נדיר. נוסף על נימוקים אלו יש טעם ערכי, והוא שהלוואה יוצרת אחווה ע"י עקרון ההדדיות 'שזה מקבל מזה וזה מקבל מזה ובזה הם אחד לגמרי' אך במבנה המשק הנוכחי חברות המגייסות הון, בהגדרתן, אינן אמורות להלוות לאחרים, וממילא האפשרות להלוות להם ללא ריבית אינה מקיימת את עקרונות האחדות שבבסיס מצות ההלוואה.
מאחר שנשללה ההצדקה הערכית להלוואה בריבית לצורך עסקי, והלוואה ללא ריבית כאמור אינה מעשית ואף אינה נכונה ערכית בדר"כ. אם כן, מהי הדרך האידיאלית לגיוס הון עסקי, לפי רצון התורה.
נראה כי הדרך אליה מכוונת התורה לגיוס הון עסקי היא שותפות. היא עונה הן לצורך המעשי הן לצורך הערכי. היסוד הערכי שלה, יוצר חיבור בין השותפים, בניגוד להלוואה בריבית, והיא מתאימה גם כפתרון מעשי.
וביתר פירוט: בגיוס הון ע"י הלוואה בריבית כל צד ניגש לעסקה במטרה לקחת מהשני. בעל ההון, ודאי, מלווה רק ע"מ לקחת, אך גם בעל החברה בוחר דווקא באפיק ההלוואה מפני שאינו מעוניין לשתף את בעל ההון ביוזמתו וברווחיו העתידיים, ובחירתו במימון ע"י הלוואה נעשית ע"מ לקחת ולא לתת. לעומת זאת, שותפות היא דרך בה שני הצדדים נותנים זה לזה, האחד את הונו והשני את יוזמתו ומרצו, והצלחתם היא משותפת. אופן זה מביא לידי ביטוי את עקרון האחדות באופן מדויק יותר.
יש כמה אופנים ליצירת שותפות, כשאחת מהן היא העסקה, המהווה דרך לשותפות בין בעל הון ליזם. וחז"ל משבחים אותה (שבת סג.): "אמר רבי אבא אמר רשב"ל גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל מלאי בכיס [למחצית שכר רש"י] יותר מכולם".
סיכום עקרונות אלו ומימושם יומחש ע"י שלושה מקרי בוחן: לעני הנדרש לסיוע יש מצוה לסייע בין בהלוואת גמ"ח בין בשותפות, כשדרך הסיוע תבחן לפי צרכי העני. לחברה הנדרשת למימון עבור פיתוחה העסקי אין עניין להלוות כלל, מאחר שהעקרונות שבבסיס מצות ההלוואה לא מתקיימים. מנגד, המטרה העסקית אינה מובילה לצמצום בחומרתו הערכית של איסור ריבית, ומכאן שהלוואה בדרך של היתר עסקה לא תהווה פתרון אידיאלי^[27], אלא שותפות. מקרה הביניים יהיה של אדם פרטי הנזקק למימון צרכי חייו הבסיסים כגון בית ורכב. למקרה זה מתאימים עקרונות מצות הלוואה, אך מכיוון שהיקף החיוב להלוואה מוגבל, וחל בעיקר על כספו הפנוי של המלווה^[28], יקשה מאוד למצוא מקורות מימון בהלוואת גמ"ח, ולמעשה, תידרש עסקת שיתוף.
המעבר מהלוואה לשותפות מצריך פיתוח כלי שותפות נוספים, המשכללים ומדייקים את צרכי הצדדים לעסקה, הן בעל ההון הן המגייס. נציע מודל חליפי לאג"ח. מודל זה אינו מתיימר להיות בלעדי, אך הוא מנסה לענות על הצרכים של שני הצדדים לגיוס הון, במסלול חלופי לאג"ח.
♦

מודל שותפות משולש

הראנו את יתרונותיה הערכיים של שותפות, והיא אכן קיימת גם כיום בשוק ההון באופן של חלוקת הבעלות ע"י מניות. אולם אופן שותפות זה טומן בחובו סיכונים כלכליים משמעותיים, הגורמים לכך שבמרבית התיקים יש מרכיב משמעותי של הלוואה בריבית בדרך של רכישת אג"ח. בין הסיכונים נמנים: תלות מוחלטת בנאמנותם וכשרונם של בעלי החברה, סיכון משמעותי לטווח קצר הן מחמת תנודתיות שוק ההון והן מחוסר היכולת לצפות במדויק את ההצלחה בטווחים קצרים. בנוסף, בעלי החברה אינם מעוניינים לדלל את בעלותם בחברה בדרך של הנפקת מניות.
חסרונות אלו מביאים לאפיק האג"ח, בו מתמתנים סיכונים אלו. יתרונות האג"ח על פני מניות מתבטא בכמה נקודות: תלות במצבה הריאלי של החברה בלבד ולא בתנודתיות של שוק ההון, לו"ז מוגדר וקצר להחזר ההשקעה, ואפשרות להשקעה סולידית. ומצד שני, הבעלים אינם נדרשים לדלל את אחזקתם בחברה.
כאמור, אג"ח הוא שטר הלוואה בריבית קצוצה, דרכו לווה החברה מהציבור המלווה לה ע"י קניית אג"ח^[29]. הנפקת אג"ח היא האפיק המרכזי לגיוס הון בריבית, וע"מ להביא להחלפתו נדרשת חלופה שתענה על הן על צרכי החברות הלוות הן על צרכי ציבור המשקיעים, המלווים.
מוצעים בזאת שני מודלים לגיוס הון שיכולים להוות תחליף נאות להלוואה בריבית שע"י אג"ח, וע"י התאמות יכולים לשמש אב טיפוס לכל הלוואה עסקית. הראשון ייעודו תחליף הלוואה לפיתוח עסקי, והשני מיועד עבור רכישת נכסים.
בסיס המודל הראשון מושתת על שותפות, שלענ"ד היא הדרך המועדפת להשקעה עסקית ערכית, לאור איסור ריבית. החידוש בו על פני שותפות קלאסית היא בהוספת מובנית של גורם שלישי לשותפות הנוטל על עצמו את מרכיבי הסיכון בעסקה: תמחור וניהול הסיכונים בעסקה ונשיאה בהפסדים אם ישנם, בדומה לחברת ביטוח. אך ביתר מעורבות מביטוח קלאסי המוכר לנו, המבטח מצבים נתונים, כאן יש שותף המעורב בהגדרת הסיכונים, ניהולם ובניית העיסקה לפיהם. הוספת גורם זה לעסקה ממתנת את הקשיים המרכזיים הכרוכים בשותפות קלאסית: הסיכון והאימון. גורם הביטוח נצרך בעידן המודרני, בו ההיכרות האישית בין השותפים קטנה ואומדן הרווח הצפוי הכרחי לצורך זמינות ההשקעות.
ייעודו של המודל הראשון הוא ליצור תבנית מוגדרת למימון עסק בה בעל ההון והיזם הם שותפים אמיתיים, דה פקטו, והצלחתם העסקית היא מטרה משותפת, יוצרת אחוה. בסיסו של המודל היא ה'עסקא', המהווה כלי ערכי למימון עסקי, כאשר הוספת הגורם ה'ביטוחי' מגדרת ומנהלת את הסיכון, ומאפשרת לשותפים לדעת מראש את גבולות הסיכון והסיכוי. יכולת זו של ענף הביטוח לניהול סיכונים הולכת ומתפתחת בשנים האחרונות לצד תלותה של הכלכלה בכלי הריבית, ולדעתי ניצול יכולת זו יכול להוות כלי להשבת הכלכלה לנתיב של שותפות ולא פירוד.
♦

אגרת שותפות בפרויקט

כאמור לעיל שותפות ארוכת טווח כבר קיימת כיום ע"י חלוקת הבעלות למניות. ואילו שותפות הדומה במאפייניה לאג"ח: קצרת טווח, תלויה במצבה הריאלי של החברה, בעלת לו"ז מוגדר מראש ואפשרות לסולידיות, וכן אינה מדללת את אחזקתם של הבעלים בחברה, יכולה להתקיים ע"י שותפות בפרויקט ספציפי של החברה בעל אורך חיים תחום ותשואה צפויה מוגדרת, ולא בבעלות בחברה כולה. בשותפות מעין זו, בה אופק חיי הפרויקט קצר ואופק הרווחים מוגבל, לא סביר לחלק את הבעלות באופן סימטרי ליחס השקעת ההון, ראה הערה^[30], ונדרשת שותפות לא סימטרית בה באים לידי ביטוי תפקידיהם השונים של בעל ההון והיזם, כאשר חלוקת הרווחים וההפסדים תואמת את הסיכונים והתפקידים השונים של השותפים.
בגמרא מופיעה 'עסקא' כשותפות בין בעל הון ליזם, נבחן אותה תוך השוואה להלוואה בריבית. המימון המוזרם ל'עסקא' מוגדר לכתחילה כבנוי משני חלקים^[31], חלקו כהלוואה ללא ריבית לטובת העסק וחלקו כפיקדון בו היזם מרוויח עבור המשקיע^[32]. חלקי העסקא אינם חייבים להיות שווים, והפרופורציה בין שני חלקי העסקא יכולה להשתנות, ובלבד שאחוזי הרווח של המשקיע יותאמו לחלק הפקדון שנותר בבעלותו. בפרויקט בעל תכנית עסקית מוגדרת ניתן להתאים מראש את הפרופורציה בין שני חלקי העסקא, כך שהתשואה הצפויה תשקף את מכלול סיכוני ההשקעה. הגדלת התשואה בסיכון יתר תבוצע בדרך של הגדלת אחוזי הפקדון בעסקא.^[33] בעוד שבהלוואה סיכון יתר יביא להעלאת הריבית.
בהשוואה להלוואה בריבית, דרך זו מעלה מספר נקודות תורפה: בהלוואה יש פיצוי לרמת הסיכון ע"י הגדלת אחוזי הריבית, אך הוא אינו מותנה בתוצאות העסקיות אלא מובטח בהתאם לשעבודים, ומכאן שהגדלת הריבית אינה מגדילה את הסיכון אלא רק מפצה עליו. ואילו בעסקא הגדלת אחוזי הפקדון, כלומר מידת השותפות של בעל ההון בעסקא, אומנם עשויה להגדיל את הרווח לבעל ההון, אך בה בעת היא מגדילה את רמת הסיכון שלו.
בנוסף, הרווחים אינם מובטחים ותלויים בניהולה של החברה, שאינה חשופה לסיכון במקרה של העדר תשואה, ואילו הסיכון לקרן גדל ע"י הגדלת חלק הפקדון^[34]. נמצא שהגדלת התשואה למשקיע בדרך של הגדלת הבעלות מגדילה את הסיכון ללא הבטחת תשואה.
נקודת תורפה מובנית נוספת בשותפות בפרויקט ספציפי לעומת שותפות בחברה כולה^[35], היא הגדרת נקודות ההשקה בין הפרויקט לחברת האם. בפרט בתחום ההוצאות^[36], שהוא תחום 'אפור' בהגדרתו, מאחר שיש אינטרס מובהק לחברת האם המנהלת את הפרויקט להשית את הוצאותיה הכלליות על הפרויקט בו יש לה שותפים נוספים.
למשקיע הבודד אין את הזמן והיכולת לבדיקת התנהלות החברה, וכן לספיגת ההפסדים הנובעים מהתנהלות כושלת. ההצעה דלקמן לפתרון הקשיים הנ"ל, מבוססת על פירוק גורמי הסיכון מתוך העסקא והעברתם לגורם שלישי בעל יכולת ניהול לסיכוני העסקא, ובעת הצורך גם לפיקוח ולגביית מחיר מן החברה על אי עמידה ביעדים שהציגה. לצורך הדיון נכנה אותו בנק, אף שאין הוא דומה בתפקידיו לבנק^[37] אלא לחברת ביטוח.
כל הנפקת אגרת שותפות ציבורית עבור פרויקט ספציפי תונפק תחת ליווי עסקי של 'בנק השקעות', שיבחן ויאשר תכנית עסקית^[38] הכוללת אבני דרך והגדרות מדויקות, וחשבון סגור של הפרויקט, וכמו כן את היתכנות התוכנית והסיכונים הכרוכים בה על פי מודל שמרני. בהתאם לכך יקבע הבנק יחס הסיכון-סיכוי לפרויקט, וממנו אחוזי השותפות והתשואה הנדרשים לעסקא מסוג זה. במקביל, הבנק יציע למשקיע לקנות 'אופציה' למכירת חלק הפיקדון^[39] שבעסקא לבנק במחיר נקוב מראש, המשקף את השקעתו והרווח הצפוי מחלק זה. בכך יאפשר הבנק למשקיע לבטח את השקעתו והרווח הצפוי. לבנק זה יש יכולת וכן אינטרס לפקח על התקדמות הפרויקט ותנועות הכספים, תוך וידוא עמידת החברה בכללי התוכנית העסקית. זאת, מאחר שבתרחיש מימוש האופציה הבנק ייכנס תחת המשקיע, ויוכל לתבוע את היזם על רשלנות בחלק הפקדון.
בנוסף, אי עמידה של היזם ביעדי התוכנית תגרור ירידה בדירוג העסקי שלו, ובהתאם לכך לעלייה באחוזי השותפות שהוא יידרש לתת בעסקא הבאה. אומנם כאמור לעיל, הגדלת אחוזי השותפות גוררת בעקבותיה הגדלה משמעותית של הסיכון לבעל ההון, שמתחזק דווקא בחברה בעלת עבר של אי עמידה ביעדיה העסקיים. כפתרון לבעיה זו ניתן להגדיל משמעותית את פרמיית הביטוח, על חשבון גידול הרווח הצפוי שבעסקא זו^[40].
בדרך זו יצרנו עסקה שביחסים המהותיים והמעשיים בין המשקיע לחברה היא שותפות לכל דבר, ואף שהוספת הגורם השלישי המבטח הביא לנטרול מרבית הסיכונים מהמשקיע, עדיין בא לידי ביטוי עקרון השותפות בשני אופנים: א. בתרחיש רווח גדול מן התוכנית העסקית^[41], ב. ביכולת של משקיעים הסומכים על היזם שלא לרכוש את אופציית הביטוח, ובכך להיות שותפים לעסקא מלאה.
דרך זו מכילה שני כלים אפקטיביים להמרצת היזם לעמוד ביעדי התוכנית העסקית: א. הפיקוח של הבנק, שיכול להפוך לבעל עניין מחייב בתרחיש של מימוש האופציה. ב. הורדת הדירוג העסקי לגיוס בעסקא הבאה, במקרה כשלון, ולחלופין העלאת הדירוג, במקרה של הצלחה מעבר לתוכנית העסקית.
החשיפה של הבנק לסיכון שאינה גבוהה, מאחר שהחשיפה שלו היא לחלק הפקדון בלבדמא בעוד שמרכיב ההלוואה נשאר בבעלות המשקיע בהתאם לשעבוד שהוגדר בהנפקה. זאת, בנוסף ליכולת של הבנק לנהל ולפקח על תהליכי הפרוייקט.
הצעה זו מנסה לנטרל את נקודות התורפה בשותפות, שיכולות למנוע את זרימת ההון בין המשקיעים לחברות במשק המודרני, בו אין היכרות אישית בין המשקיעים ליזמים. תוך הפיכת המכשירים הפיננסיים ההלכתיים לשקופים וזמינים יותר, בעלי כללי משחק ברורים הן למשקיע והן ליזם.
♦^[42]

אגרת קניה - שכירות מדורגת[43]

הכלי הראשון עסק בגיוס עבור פרויקט שאמור להניב רווח מוגדר. אך גיוסי ההון של חברות לעיתים אינם לצורך פרויקט ספציפי אלא עבור הגדלת החברה, לדוגמה לשם קניית מבנה, רכבים וכדו', באופן בו אין רווחים מוגדרים הצפויים להתקבל, ושותפות ברווחים אינה רלוונטית.
גיוס לצורך קניית נכסים יכול להתבצע על בסיס שכירות וקנייה מדורגים של הנכס ולא של ההון. בדומה למשכנתא, בה התשלום החודשי כולל שני מרכיבים: רכיב של החזר קרן ההלוואה ורכיב של ריבית כשכירות על הכסף המהווה את נכס הבסיס. ניתן ליצור לוח תשלומים, בו נכס הבסיס הוא הבית או הרכב, והתשלומים מורכבים מקניה חודשית מדורגת של הנכס ושכירות על היתרה.
הקשיים בדרך זו ביחס להלוואה נובעים מחמת המורכבות של שותפות בנכס משתנה, לעומת הפשטות של שימוש בכסף כנכס הבסיס. כסף בעבר נחשב כבלתי משתנה, אך גם כיום הצמדתו למדד מאפשרת, בקירוב, שמירה על ערכו. לעומת זאת, שותפות בנכס משתנה כמו בית או רכב חשופה לשינויים הן במחיר הן בגוף הנכס, וחושפת את שני הצדדים לסיכונים. לדוגמה, עליית מחירו של הבית יכולה לייקר דרמטית את ההחזר החודשי, מאידך קלקול בנכס יכול לשנות את התמחור.
שני גורמי סיכון אלו בעסקה יכולים למצוא את פתרונם בעזרת תמחור מראש של מכלול הסיכונים, כמקובל כיום:
גורם הסיכון לגוף הנכס – ניתן לתמחור כבר בעת הקמת העסקה גם בנכס בעל פחת מהיר כמו רכב, כפי שבעסקאות ליסינג מתומחרים מראש כל מרכיבי הסיכון, לא רק תאונה וגניבה אלא אף שירות התיקונים. לאחר שסיכוני העסקה הוגדרו ותומחרו, יכול הקונה לבחור האם לשלם את פרמיית הטיפולים והביטוחים, כמקובל בליסינג תפעולי, או להשאיר מרכיב זה באחריותו, כמקובל בליסינג פרטי.
גורם השינוי במחיר הנכס - קביעת לוח תשלומים משתנה על פי מחיר הנכס קשה מאוד משתי סיבות: קושי לשום באופן מדויק את ערכו של הנכס, וחשש של הקונה משינויים משמעותיים בערכו של הנכס בלי יכולת התגוננות מפני שינוי זה. נראה כי הדרך המתאימה היא הצמדת לוח התשלומים למדד כללי כלשהו, כגון מדד יוקר המחיה או מדד מחירי הדיור, ולא למחירו של הנכס הספציפי. בהצמדה^[44] זו, בניגוד להצמדת הלוואה למדד, אין משום שכר המתנת מעות, מאחר שהתשלום אינו דחוי אלא נקבע ע"פ שעת חלות החיוב הן במרכיב השכירות^[45] הן בחלק הבעלות המועבר באותה שעה^[46]. דרך זו של חוזה שכירות לטווח ארוך מקובלת ומהווה דרך כלכלית ראויה^[47]. היא אינה מחייבת את הצדדים לנבא מראש את השינויים שיחולו בנכס ולתמחרם מראש. בנוסף, היא מאפשרת לקונה להתגונן מפני עלייה אפשרית על ידי מכשירים צמודי מדד.
♦

סיכום

העלנו גישות שונות לגישור הסתירה הגדולה בין השימוש הרווח בריבית בכלכלה המודרנית לבין האיסור הגורף שהתורה מטילה על הריבית. לשלוש הגישות הראשונות שהבאנו המתכונת הנוכחית בה הריבית היא כלי מפתח בעסקים אינה דורשת שינוי מעשי מעבר לחתימה על הית"ע. לפי הגישה הנוספת שהבאתי יש צורך בשינוי משמעותי באופן עשיית העסקים בתוך עמ"י פנימה, ולמעבר מהלוואה לשותפות. מעבר זה מצריך שינוי גישה, אך בה בעת גם שכלול מכשירי השותפות כך שיתאימו לעולם העסקי^[48]. לשם כך הצענו מודל חדש של שותפות בעלת סיכונים מתונים. עם זאת, אין ספק שבטווח הקצר בהעדר אלטרנטיבות, יש צורך להשתמש בפתרונות ההלכתיים הקיימים, ע"מ לקיים, גם אם באופן בסיסי, את דיני ריבית.
♦ ♦ ♦