רב היישוב מעלה מכמש
מעמד ומושב - בזמן הזה
המקור למנהג עשיית 'מעמד ומושב' נמצא במשנה בדרך אגב, המשנה מונה כמה דברים שאין לעשות אותם עם פחות מעשרה "ואין עושין מעמד ומושב... פחות מעשרה" (מגילה כג' ע"ב).ומבארת הגמ' "ואין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה, כיון דבעי למימר עמדו יקרים, עמודו! שבו יקרים, שבו! - בציר מעשרה לאו אורח ארעא".
♦
'מעמד ומושב' – תקנת חכמים
במשנה בב"ב צט ע"ב מובאת הלכה ביחס למעמד ומושב בדיני הקנין: "המעמד - דייני צפורי אמרו: בית ארבעה קבין" מי שמוכר לחברו מקום ל'מעמד', השטח צריך להיות מקום שניתן לזרוע ארבעה קבין.ובגמ' דף ק' ע"ב מובאת עוד הלכה בדיני הקנין: "ת"ר המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו - באין בני משפחה וקוברין אותו על כרחו, משום פגם משפחה". וביאר רשב"ם שזו תקנת חכמים[2]: 'משום פגם משפחה - גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה הלכך אמור רבנן לישקול דמי וליהדר והכי אמרינן בהדיא בבכורות בשלהי פ' יש בכור לנחלה'[3].
ואע"פ שמלשון הברייתא היה משמע שיכולים לעכב רק על הקבורה כותב היד רמ"ה (שם אות פ' ד"ה ת"ר המוכר קברו) וז"ל: "באין בני משפחה וקוברין אותו שם בעל כרחו של לוקח משום פגם משפחה. ואף על גב דאית ליה פסידא ללוקח. ואין צריך לומר שעומדים שם עליו בשורה במעמדו ומספידין אותו בבית הספדו, דלית ליה ללוקח פסידא". כלומר, מה שהברייתא לא הזכירה את הזכות למקום המעמד היא מכיוון שבזה אין הפסד ללוקח. והחידוש הוא שאפי' במקום של הפסד ללוקח יכולים לעכב.
גם הסמ"ע בחושן משפט סימן רי"ז ס"ק ט"ו סובר לדינא שיכולים בני המשפחה בעל כרחו של לוקח להשתמש במקום המעמד[4]. והוא מבאר את לשון הברייתא באופן אחר מהיד הרמ"ה[5], וז"ל: "ונותנים לו דמי הקבר. מפני שהקבר שקוברין בו המת הוא אסור בהנאה, משו"ה צריכין להחזיר לו דמיו, משא"כ דרך ומקום מעמדו והספדו, אם יתרצה הלוקח ויאמר תספדוהו אותו בו ואח"כ אקחם לתשמישי, אין יכולין לסלקו מזה, ומשו"ה נמי לא קאמר אלא קוברין אותו בעל כרחו, וק"ל". כלומר, לגבי מקום מעמד יש בחירה ביד הלוקח להחליט אם הוא רוצה להחזיר את המקח לגמרי או שמא הוא רוצה לתת להם להשתמש כאשר שהם צריכים ושאר הזמן הוא יישאר בבעלותו. בכנסת הגדולה (הגהות טור חו"מ סימן רי"ז אות א') הביא סמ"ע זה לדינא.
הלכה זו נפסקה בשו"ע בשני מקומות - חו"מ סי' רי"ז סע' ז' וביו"ד סי' שס"ו סע' א'. אמנם, לגבי הזמן הזה כתב ערוך השולחן: "וזהו הכל לפי מנהגם שכל משפחה היה לה מקום קברות מיוחד ששם קבורים כל בני המשפחה והיה להם גנאי שאחד מן המשפחה יקבר במקום אחר שלא בין קברי משפחתו... ובזמנינו במדינתו אין זה נוהג כלל".
יוצא מהנ"ל שקיימת תקנת חכמים לעשות מעמד ומושב, ואפי' בני המשפחה יכולים לעכב זכיות קנייניות על מנת לקיים תקנה זו.
ומוכח מכאן שעצם עשיית 'מעמד ומושב' היא תקנת חכמים, ולטובת קיום תקנה זו חכמים אפילו מבטלים את זכיות הקנין של הקונה.
♦
מהות התקנה – מטרת ה'מעמד ומושב'
הגמ' ב"ב הנ"ל כתוב "ת"ר: אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל."כתב בפי' המיוחס לר' גרשום: "כלומר מה שנברא בז' ימי בראשית הבל הוא סופו ליבלות". א"כ, זו תקנה שבאה להדגיש את העובדה שהעולם הזה הוא עולם חולף, וזה יגרום לאנשים להתבונן ולחזור בתשובה.
כתב הרשב"ם "הולכין מעט ויושבין לנחם האבל או להרבות צער על המת שמת ולהרבות בבכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל ועומדין והולכין מעט וחוזרין ויושבין מעט כך עושין ז' פעמים כדי לתת אל לבם שחיי האדם הבל והיינו דמפרש לקמיה כנגד שבעה הבל הבלים שכתובין בראש ספר קהלת כן נראה הטעם בעיני".
ר' גרשם מביא בשם 'המורה' עוד הסבר למעמד ומושב, וז"ל "כך אמר המורה מפני מה היו עושין המעמד ויושבין כשחוזרין מבית הקברות מפני ששדין מלוין אותן וכשיושבין ועומדין הצבור במקום אחד הולכין להם השדין ומפני מה לוקחין עפר ומריחין אותו ואחר כך משליכין על ראשם ואחריהם מפני שנזכור כי עפר אנחנו". ביאור זה מופיע באור זרוע (חלק ב - הלכות אבילות סימן תכב) בשם הרב ברוך מארץ יון זצ"ל[6], וכותב שם האו"ז שגם בתשובות הגאונים מובא פירוש זה.
וברשב"ם הקשה: "וראיתי כתוב מפני שהשדים מתלוים עם החוזרים מבית הקברות לכך תקנו מעמדות ומושבות כדי שבתוך כך יסתלקו השדים מעליהן ולא נהירא דא"כ יהיו עושין כן בכ"מ ולקמן אמרינן דבמנהגא תליא מילתא ועוד מאי כנגד הבל הבלים".
חשבתי לתרץ כוונתו של ר' גרשם שהסתלקות השדים היא סיבה למנהג שעושים את המעמד ומושב לאחר חזרתם מבית הקברות ולא לפני הקבורה. וכך היה ניתן לברר מדיוק לשונו "מפני מה היו עושין המעמד ויושבין כשחוזרין מבית הקברות", ואין זו סיבה לעצם התקנה, כפי שהבין הרשב"ם. אמנם מדברי ר' ברוך באור זרוע וכן מלשון תשובת ה'גאון' שמביא הטור בסי' שע"ו, נראה שזו סיבת התקנה וחוזרות קושיות הרשב"ם.
♦
'מעמד ומושב' חובה או רשות?
באור זרוע שם כתב "בתשובות רב נטרונאי בר הילאי שהשיב לרבנא נתן בריה דרבנא חנניה ולרבנא יהודה בריה דרבנא שאול כתוב וששאלתם נהגו רבנן למיעבד מעמד ומושב או לא אף על גב דאמר רב אין פוחתין ה"ק דכי עביד לא ליעבד פחות משבעה אבל מאן דלא ניחא ליה למיעבד כלל הרשות בידו".וכ"כ הרמב"ן בתורת האדם[7] שעשיית מעמד ומושב אינם חובה אלא רשות.
ומצאנו שחכמים תיקנו תקנות שהן רשות ולא חובה, כמו תפילת ערבית[8].
♦
מתי אסור לעשות 'מעמד ומושב'
גמ' ב"ב הנ"ל: "אחתיה דרמי בר פפא הוה נסיבא ליה לרב אויא, שכיבא, עבד לה מעמד ומושב. א"ר יוסף, טעה בתרתי: טעה, שאין עושין אלא בקרובים, והוא עבד אפילו ברחוקים; וטעה, שאין עושין אלא ביום ראשון, והוא עבד ביום שני. אביי אמר: בהא נמי טעה, שאין עושין אלא בבית הקברות, והוא עשה בעיר. רבא אמר: בהא נמי טעה, שאין עושין אלא במקום שנהגו, והתם לא נהוג. מיתיבי, אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן; ואי אמרת בבית הקברות וביום א', בית הקברות בשבת מאי בעי? בעיר הסמוכה לבית הקברות, דאמטיוהו בין השמשות"[9].בגמ' מבואר שצריך ארבעה תנאים ורק אז מותר לעשות 'מעמד ומושב':
א. רק בקרובים, ואסור לעשות ברחוקים.
ב. רק ביום ראשון, ואסור ביום שני.
ג. רק בבית הקברות (או סמוך לו[10]), ואסור לעשות בעיר.
ד. רק במקום שנהגו, ואסור לעשות במקום שלא נהגו.
במשנה במגילה דף כ"ג ע"ב הוסיפו עוד תנאי:
"ואין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה, כיון דבעי למימר עמדו יקרים, עמודו! שבו יקרים, שבו! - בציר מעשרה לאו[11] אורח ארעא" וכך גם במסכת סופרים[12]: "... ואין עושין מעמד ומושב על אנשים, כל שכן על נשים שאין עושין מעמד ומושב על נשים... פחות מעשרה".
ניתן לומר שהנימוק ש'לאו אורח ארעא' כלו' שזה לא מכובד[13] לעשות 'מעמד ומושב' בלי כמות אנשים מספיקה שאמרה הגמ' על הצורך ב'עשרה' הוא גם הנימוק לשאר הקריטריונים. דווקא בקרובים, שאין זה מכובד לעשות לכבוד המת ע"י אנשים אחרים וכ"כ הרשב"ם שם: "קרובי המת שאינם מתאבלים באים למעמדות ומושבות לכבוד המת[14]". כך ניתן לומר שדווקא ביום הראשון זהו כבודו וכן בבית הקברות ולא בעיר. אבל מדוע אין לעשות אלא דווקא במקום שנהגו. ולכאורה הייתי אומר להיפך - שאפי' במקום שלא נהגו אם רוצים לעשות ולהוסיף כבוד למת מה הבעיה בכך[15]?
הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל - ענין ההתחלה פיסקה מ"ה) לומד מכאן כלל לשאר דיני תורה, וז"ל: "ורבא אמר אפלו בהא נמי טעה שאין עושין אלא במקום שנהגו והתם לא נהוג, שמע מינה העושה דבר של רשות במקום שלא נהגו נקרא טועה..." וכ"כ בחי' הר"ן בשמו.
♦
'מעמד ומושב' ביום שבת
בגמ' ב"ב הנ"ל "א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי: היכי עבדי? א"ל: כדתניא, אמר רבי יהודה: ביהודה בראשונה לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת, כגון: עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו; אמרו לו: א"כ, אף בשבת מותר לעשות כן"חכמים סוברים שאסור לעשות בשבת ולכן מקשים על ר' יהודה שאם כדבריך ש'מעמד ומושב' זה רק עמידה וישיבה ז' פעמים הרי מותר לעשות בשבת. וכך נראה מפירוש רבינו גרשם וז"ל "אמרו לו אם כן. דלא עבדו טפי אלא כי האי גוונא דעומדין ז' פעמים. אפי' בשבת יהא מותר לעשות כן דאין בו שום איסור ולא שום מלאכה ואמאי לא עבדו הכי בשבת". וא"כ חכמים חולקים על ר' יהודה והם סוברים שאופן עשיית 'מעמד ומושב' כולל בתוכו דברים שאסורים לעשות בשבת ואינה רק פעולה של עמידה וישיבה[16]. וע' ברבינו גרשם בד"ה 'מעמד' בתחילת הסוגיא, שם כתב וז"ל 'מקום שעושין בו הספד לנחם אבל". ומשמע שבמעמד היו עושים הספדים וניחום, וכנראה שזו דעת חכמים, ולכן הם סוברים שאסור לעשות זאת בשבת.
הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל - ענין ההתחלה פיסקה מ"ה) מפרש וז"ל: "פי' דלרבנן היו מזכירין ענין של צדוק הדין או של אנינות כגון אוי ואבוי וכיוצא בהן כשהן עומדין על כל פעם ופעם" כלו' בכל פעם שעומדים היו מוסיפים ואומרים צידוק הדין או דברי בכי וע' בטור סי' שעו' שהביא בשם הרמב"ן "ואומר עמדו יקרים עמודו ועומדין ואומרין ברוך דיין האמת וכיוצא בזה דבר של צידוק הדין בקצרה...".
וביאר הרשב"ם וז"ל "עמדו יקרים - לאחר שישבו מעט היה הממונה אומר להן עמדו ולכו אל מקום אחר כך נראה בעיני, אמרו לו - חכמים א"כ אף בשבת היכא דקברו את המת סמוך לחשיכה כדלקמן יהא מותר לעשות כן מאחר שלא היו עושין כי אם עמידות וישיבות ....". ר' יהודה מפרש שאופן עשיית 'מעמד ומושב' הוא שבני החבורה יושבים ו'עמדו יקרים' זו בקשה שילכו למקום אחר. הסבר זה חולק על ר' גרשם בדעת ר' יהודה שאומר שזה רק עמידה וישיבה ואפי' באותו מקום[17].
אמנם באופן עקרוני נראה שהם לא נחלקו בהבנת הגמ', וחכמים חולקים על ר' יהודה וסוברים שהיה במעמד זה גם דברים שאסורים בשבת. כתב הרשב"ם בד"ה 'משבעה מעמדות ומושבות - בחזירתן מן הקבר הולכין מעט ויושבין לנחם האבל או להרבות צער על המת שמת ולהרבות בבכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל ועומדין והולכין מעט וחוזרין ויושבין מעט כך עושין ז' פעמים כדי לתת אל לבם שחיי האדם הבל". א"כ זה בוודאי לפי שיטת חכמים, כיוון שבדעת ר' יהודה נראה בברייתא שלא היה שום דבר מעמד לישיבה והליכה למקום אחר ובו יושבים וכן על זה הדרך ז' פעמים. אלא שלדעת חכמים בכל ישיבה שבני החבורה היו מתיישבים היו מנחמים את האבלים או מרבים צער על המת ומרבים בכי, והמטרה היא לשוב בתשובה. וכנראה זו הסיבה שאסור לעשות זאת בשבת, שאין מנחמים או מרבים צער ובכי בשבת.
וכ"נ דעת רש"י במגילה (דף כ"ג ע"ב) וז"ל: "היו יושבין שבע פעמים לבכות את המת, והרוצה לסופדו – יספוד".
וכך נראה בדעת המאירי שם, וז"ל "עומדין כל הקרובים... במקום ידוע לאותה משפחה מיוחד להם לכך ושאר העם אומרין לפניהם קינות ומושיבין אותם שם והוא שאומרים להם שבו יקרים שבו ואחר שישבו אומרים דברים אחרים ויראה שבישיבתם היו אומרים דרשות ודברי כבושין ותוכחות וחוזרין ואומרין עמדו יקרים עמודו וחוזרין לומר קינות כבראשונה וחוזרין ומושיבין אותם וחוזרין לדברי כבושין וכן עד שישלימו שבע מעמדות ושבע מושבות... ואינו נעשה בשבת אפילו הוליכו את המת בבית הקברות ערב שבת בין השמשות ונשארו שם עמו או שהיה בית הקברות בתוך התחום וחזרו להם ביום שבת".
המאירי מבאר שבזמן שהיו יושבים היו אומרים דברי כיבושין ותוכחות על מנת לעורר את העם בתשובה, ואילו בזמן שהיו עומדים היו אומרים קינות, שזה מעורר את הבכי על הנפטר. וסובר המאירי שאסור לעשות זאת בשבת, וכנראה הסיבה היא שאין לעורר בכי ע"י קינות או דברי כבושין ותוכחות בשבת.
ולכאורה כל הראשונים לעיל[18] מסכימים שלדעת חכמים אין לעשות זאת בשבת.
♦
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם בהלכות אבל פרק יב הל' ד' "אין פוחתין משבעה מעמדות למת, ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה, ואין עושין אלא בקרובים, ואין עושין אלא ביום ראשון ובבית הקברות ובמקום שנהגו, כיצד עושין במקום שנהגו, מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל, ואומרין לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן, ואחר כך אומר שבו יקרים שבו, ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואחר כך עמדו יקרים עמודו, ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים".הרמב"ם כותב מה נהגו לעשות במעמד ומושב[19] וכותב באיזה מצבים אסור לעשות מעמד ומושב, אבל אין הוא כותב שקיים איסור לעשות בשבת, ולכאורה יוצא שמותר לעשות בשבת.
והדברים צריכים ביאור שהרי מבואר ברמב"ם שמעבר לעמידה וישיבה גרידא מוסיפים לומר קינות, שאלו הם דברים של הספד, כפי שמבואר בהל' א' שעל מנת לעשות הספד שוכרים מקוננות, וכי מותר לעשות הספד ביום שבת?
היה מקום לומר שאין להוכיח שמותר לעשות בשבת מכך שהרמב"ם לא כתב במפורש שאסור לעשות בשבת.
אולי ניתן לתרץ שיש לחלק בין 'הספד', שבשבת אין לאמרו, לבין 'דרשה בשבחיו של מת' בפניו (כלו' בפני המת), שזה מותר לומר בשבת.
בשנת תרח"ם[20] בתימן היה פולמוס גדול בין גדולי הדור בנושא זה ויסוד הדיון היה האם יש לחלק בין הגדרת ה'הספד' שהוא אמירת אוי ואבוי לבין סיפור שבחיו של מת או דרשות של חז"ל על מצווה מיוחדת שהיה נזהר בה הנפטר, שאינה בכלל 'הספד' אלא בכלל לעורר הבכי ולחזור בתשובה. וזה מותר אפי' בשבת.
ולפי חילוק זה ניתן לומר בדעת הרמב"ם שיש אפשרות שיעשו 'מעמד ומושב' בשבת על תלמיד חכם לאחר הקבורה סמוך לשבת בין השמשות באופן של סיפור שבחיו של מת.
אמנם זה דוחק, ויותר מסתבר שגם לדעת הרמב"ם אין לעשות בשבת שהרי הזכיר כאן "ואומרין לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן", ואין עושים 'קינה' בשבת. ואפילו לת"ח אין להתיר לאחר הקבורה כמבואר ברמב"ם הלכות יו"ט פרק ו' הל' כ"ב-כ"ד.
♦
שיטת המהרי"ל ודרכי משה
דרכי משה בסי' שע"ו אות ד' הביא בשם נימוקי יוסף (ב"ב דף מט ע"א ד"ה הבל הבלים): "אם קברו המת סמוך לבין השמשות דמותר לעשות המעמדות והמושבות בשבת". וצריך ביאור כיוון שנראה להדיא בנימוקי יוסף שהוא כותב את זה לשיטת ר' יהודה שעושים רק עמידה וישיבה, אבל לדעת חכמים יהיה אסור לעשות בשבת.הד"מ הביא לפני כן משו"ת מהרי"ל (סימן כ"ג) וז"ל: "ומה שיושבים ג' פעמים בקברות וג' פעמים בחצר בית הכנסת, כן עיקר דשבע פעמים יש לישב כמו שהיו נוהגין ז' מעמדות ומושבות כנגד ז' הבלים כדאיתא בא"ז וג' וג' הרי ו', שוב הולכין עם האבל לביתו ויושבין שמה, הרי ז', כך שמעתי, וכן ראיתי בתו' כמדומני... וכמדומ' שבני אושטריי"ך תופסים פי' שני (כלו' את הפי' ש'מעמד ומושב' זה לסלק רוחות רעות), כי רגילים לומר ויהי נועם וגם בקשה אחרת, ובאילזש"א אומרים וידוי להציל ממיני פגעים ומשחיתים ביושבי בחצר בית הכנסת וגם מקפידים מאד אם יכניס אדם לבית אחד מהם קודם שישב בחצר בית הכנסת, ומנהג אבותינו תורה היא…".
א"כ מבואר שמנהג זה של עמידה וישיבה אינו כולל דברי הספד, ניחום, בכי, וקינות אלא רק עמידה וישיבה, ולפ"ז הוא מותר אפי' בשבת. וכנראה ראשונים אלו מבינים שאין מחלוקת בין ר' יהודה וחכמים, ומה שאמרו חכמים "אמרו לו: א"כ, אף בשבת מותר לעשות כן", אין זה כקושיא עליו.
♦
מעמד ומושב אחרי הקבורה או לפני הקבורה
נראה בהרבה ראשונים שהיו עושים זאת לאחר הקבורה - כ"כ רשב"ם, ר' גרשם, הטור בשם הרמב"ן ובשם הגאונים וכך נוקט המאירי בספרו בית הבחירה[21]. וכן הביא השיטה מקובצת (כתובות דף ח ע"ב) בשם ר' האיי ורבי שרירא וז"ל: "מנהגא דברכת רחבה הכי הוה אחר שקוברין את המת נקבצין ועומדין ברחבה והיא שדה שמפטירין בה המתים ועומדין מעמד ומושב אחרי קבורה יש להן מקום ידוע מוכן ברחבה ומכריזים ואומרים שבו יקרים שבו...".אמנם דעת רש"י (מגילה דף כ"ג ע"ב) שהיו עושים זאת לפני הקבורה, וז"ל: "אין עושין מעמד ומושב - למת, כשנושאין את המת לקוברו היו יושבין שבע פעמים..."[22], וכ"כ בפירוש ר"ע מברטנורא (מגילה שם). אמנם במסכת ב"ב (פרק ו' משנה ז') סתר דבריו וכתב: 'שהיו עושים... כשהיו חוזרין מלקבור המת'[23].
וכך היינו יכולים לומר בדעת הרמב"ם שכתב בפירוש המשנה במגילה (פ"ד משנה ג') "ומעמד ומושב, הוא כשמתקבצין בני אדם ללות את המת היו מתאספין להספד ואחד מספיד ואומר להם בפרקים מפרקי ההספד עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו".
אמנם בפירוש המשנה מסכת ברכות (פ"ג משנה ב') כתב וז"ל: "היה מנהגם אחרי שקוברין את המת נפטרין העם ביחד מאצל הקבר, ומתרחקים ממנו מרחק מסויים עד המקום הקבוע, ואותו המקום נקרא מעמד, עומדים שם האבלים והעם מתקבצין שם לנחם". ומשמע להדיא שה'מעמד' היה לאחר הקבורה. ולכן כוונת הרמב"ם במגילה היא שזה היה באותו זמן שמתקבצים ללוות אבל לאחר הקבורה[24].
♦
מה המנהג בזמן הזה
הטור (סי' שע"ו) כתב בשם הרמב"ן: "ובדורותינו בטלו מנהגות הללו שלא היה חובה ואפי' הברכות כולן שהיו מברכין רשות הם אלא כך נוהגין עכשיו נותנין המת בקבר וסותמין גולל הקבר וחולצין מנעל וסנדל ומרחיקין מעט מבית הקברות ומקדישין יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לחדתא... תתכלא חרבא וכפנא ומותנא מיננא ומכל עמיה בית ישראל ואמרו אמן...".וכתב הטור בשם אביו הרא"ש: "והאידנא לא נהגו לעשות אלא מעמד אחד בצאתם מן הקבר עושין שורה אחת ואומרים קדיש, ובאשכנז ובצרפת אומרים צידוק הדין ואח"כ אומרים קדיש ומנחמין האבל ומלוין אותו עד ביתו".
כתב הטור: "כל אלו הדברים תלויין במנהג לפיכך כל מקום ומקום יעשה כמנהגו".
ובדרכי משה (סי' שע"ו אות ג') כתב: "ובתשובת מהרי"ל סימן כ"ג כתב דנוהגין לישב שבע פעמים שלש פעמים בבית הקברות ושלש פעמים בחצר בית הכנסת ופעם אחת בבית האבל נגד שבעה מעמדות ויש אומרים שעושין כן להבריח רוחות הטומאה המתלוין עם החוזרים מן הקברות ולכן נוהגין לומר ויהי נועם עכ"ל. ואני ראיתי נוהגין לישב שלש פעמים ולומר בכל פעם ויהי נועם".
מר"ן בשו"ע (סי' שע"ו סע' ד') השמיט את נושא ה'מעמד ומושב', וכדברי הרמב"ן שבזמן הזה לא נהגו כלל.
הרמ"א (שם) הוסיף: "י"א שיושבים ז' פעמים, מפני שהרוחות מלוות אותו, וכל זמן שיושבין, בורחין ממנו (מהרי"ל בתשובה כ"ג בשם י"א). ובמדינות אלו לא נהגו לישב רק ג' פעמים, אחר שרחצו הידים, ואומרים כל פעם: ויהי נועם וגו' (תהילים צ, יז), יושב בסתר (תהילים צא, א) וגו' וכשנקבר המת ביום טוב, יכולין לישב כך ג"פ כמו בחול (מ"כ בהגהות מנהגים). וה"ה אם נקבר סמוך לשבת, עושין כן בשבת. ונהגו להקפיד אם יכנס אדם לבית אחר קודם שירחץ וישב ג"פ, ומנהג אבותינו תורה (שם במהרי"ל)".
וכתב ערוך השולחן (שם סע' י'): "והקפידא אינו אלא במי שהלך לבה"ק וחזר אחר קבורת המת וכן הישיבות ז' פעמים או ג' פעמים אינו אלא בענין זה ולא כשהולכין ללוות מטתו וחוזרין קודם הקבורה...".
א"כ מנהג 'אשכנז' הוא לעשות מעמד ומושב לאחר הקבורה גם בזמן הזה אבל זה מטעם רוחות רעות שמלוות את האדם, וכדעת ר' גרשם ובאור זרוע בשם הגאונים ור' ברוך. וע"ע בספר גשר החיים (חלק א' פרק י"ד) שהיום אין מדקדקים בישיבות אלו ורק האבלים הקרובים יושבים ג' פעמים ואומרים 'ויהי נועם'.
לגבי 'מעמד' לפני הקבורה כתב הרמ"א בסי' שנ"ח סע' ג': "יש אומרים כשמגיעים עם המת לקברות, מעמידים אותו כל ד' אמות קודם שנקבר וכן נהגו האידנא להעמידו ב' ג' פעמים קודם שאומרים עליו צדוק הדין, ובימים שאין אומרים צדוק הדין אין צריך להעמיד אותו (מ"כ בשם מהרי"ל)".
וביאר הש"ך (שם ס"ק ד') בשם הלבוש: "וטעם ההעמדה שמעתי כדי להבריח רוחות הטומאה הרוצים להחזיק בו שלא להכניס עמו לקבורה כי כשמעמידים אותו הולכים להם ובימים שא"א בהם צדוק הדין א"צ להעמיד אותו כי ביום זה אין כל כך רוחות טמאות מצויות".
וא"כ, אע"פ שרוב הגאונים והראשונים כתבו ש'מעמד ומושב' הוא לאחר הקבורה בכל אופן מבואר שמנהג 'אשכנז' שעושים לפני הקבורה בזמן הזה הוא משום 'רוחות רעות'. ולכאורה זה בגדר מנהג, ולא תקנת חכמים שנתבארה בגמ'.
מנהג עדת תימן
בני עדת תימן נוהגים לעשות ז' פעמים 'מעמד ומושב' עד היום[25], ובכל פעם אומרים דברי הספד ובהליכה עד למעמד הבא אומרים דברי צידוק הדין. אמנם גם בזה יש תמיהה גדולה, שהמנהג הוא שעושים זאת לפני הקבורה. והרי רוב הראשונים והגאונים, כמבואר לעיל, כתבו שעושים זאת לאחר הקבורה, למעט שיטת רש"י.האפשרות הפשוטה היא לומר שאצל עדת תימן, שידועה בשימור מנהגים עתיקים, כך הייתה מסורת תקנת 'מעמד ומושב'. ואולי יש בין הגאונים שסברו כך, אלא שדבריהם לא נכתבו בספרים.
אמנם קיימים עוד שינויים בין דינא דגמרא למנהג תימן[26] והם:
מנהג עדת תימן שמושיבים את מיטת הנפטר וכל הקהל נשארים עומדים במקומם.
מנהג הרווח שאין אומרים 'עמדו יקרים...' ו'שבו יקרים...'.
אין עושים 'מעמד ומושב' לאשה, אע"פ שבגמ' נראה להדיא שהיו עושים במקומות שנהגו.
כל שינויים אלו מסייעים לומר שלא עושים את התקנה המקורית אלא מנהג שנהגו בכך, מעין 'זכר' לתקנה הקדומה.
בספר ילקוט חיים (יורה דעה סי' שס"א אות י"א) להרה"ג שלמה קרח עמד על השינוי שקיים בין דינא דגמרא למנהג תימן וכתב שצריך לומר שרבני תימן הקדמונים הנהיגו את עשית המעמדות כדי לתקן ולהבריח הרוחות מנגעי בני אדם (הוצאת שז"ל – קרי), וזה מדברי המקובלים[27], ולכן הנהיגו לעשות קודם הקבורה.
והרי לך לשונו: "צריך לומר שרבותינו הנהיגו לעשות המעמדות הקבורה גם כן דרך תיקון להבריח הרוחות מנגעי בני אדם ואע"פ שאמרו שהם כנגד שבעה הבלים וכפי שהקשה רשב"ם צ"ל לפירוש זה דהגמרא אמרה זה דוקא לענין מנין השבעה למה לא עושין פחות או אפילו יותר וכן מדוייק מדנקט אין פוחתין וכו' ועוד יש לומר שאע"פ שהם כנגד שבעה הבלים התקינו רבותינו לעשותם קודם הקבורה לקיים שני הפירושים גם כן באופן הזה...".
והמשיך לבאר עפ"י נימוק זה מדוע אין עושים מעמדות לקטן ולאישה[28].
אני חשבתי לומר עוד אפשרות, והיא בסגנון מה שכותב רב נטרונאי שמובא באור זרוע (חלק ב - הלכות אבילות סימן תכב), וז"ל: "בתשובות רב נטרונאי בר הילאי שהשיב לרבנא נתן בריה דרבנא חנניה ולרבנא יהודה בריה דרבנא שאול כתוב וששאלתם נהגו רבנן למיעבד מעמד ומושב או לא אף על גב דאמר רב אין פוחתין ה"ק דכי עביד לא ליעבד פחות משבעה אבל מאן דלא ניחא ליה למיעבד כלל הרשות בידו ולא דכירנא ולא שמיעא לן נמי בדרי דהוו קמן דעבדין בתרתין מתיבתא כהדין מעשה דגמרא לא ביחיד ולא בצבור ולא בעיר ולא בבית הקברות אלא רגילי רבנן דמתיבתא דילנא דכד הדרין מאחורי המטה יתבין שבעה זימנין וקיימין לאפסוקי בעלמא ולאו משום מעמד ומושב ל"ש חד חד לא שנא עשרה עשרה".
ומבואר שכבר מימות הגאונים לא נהגו לעשות 'מעמד ומושב' כהלכתו ע"י עשרה קרובים, בבית הקברות וכו' אלא עשו 'זכר' לענין של 'מעמד ומושב' וישבו ועמדו שבעה פעמים 'לאפסוקי בעלמא', ובאופן זה לא הקפידו שיהיה עשרה אלא אפי' באחד. ואולי ניתן לומר השערה שאינה מבוססת, והיא - שעל מנת שלא יצטרכו להקפיד על עשרה, ודווקא קרובים וכו', לכן הנהיגו שעושים לפני הקבורה, וכיון שאין זו תקנת חכמים אלא מנהג שנהגו אין צורך להקפיד על דינים אלו.
♦ ♦ ♦