מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדין עדי חתימה ועדי מסירה בגט אשה ובשטרות ממון
נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר בגיטין ג: ושם פו. גבי גט אשה אם עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי. ושיטת הרי"ף בפרק המגרש מז: מדפי הרי"ף דלר"א אף עדי מסירה כרתי, ומהני גם עדי חתימה, ולכתחי' עדיף עדי מסירה. ומדעת הרמב"ן בגיטין ג: מבואר דלרי"ף ע"ח לר"א מהני כמו עדי חתימה לר"מ. ומה"ט הרמב"ן ג: ובפ' המגרש שם דן דלר"א היכא דאיכא רק ע"ח בגט בעי לשמה בחתימה כמו לר"מ, ומש"ה הקשה על הרי"ף - דמאי מקשה הגמ' ג: אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי לשמה, נימא דקאי כר"א, ומיירי בגוונא דאיכא רק ע"ח, דבעי לשמה בחתימה. והריטב"א הביא כמה תירוצים על קו' הרמב"ן, עי"ש. עכ"פ לרמב"ן בדעת הרי"ף מבואר דאיכא שני סוגי שטרות לר"א, האחד שטר גט שנעשה ע"י ע"ח, והשני שטר גט שנעשה ע"י ע"מ.ודעת התוס' דף ד. (ד"ה דקי"ל) דלר"א עדי מסירה בלבד הם הכורתים ועושים השטר, ולא מהני ע"ח לר"א, וע"ח דמהני לר"א הוא מתק"ח מפני תיקון העולם, שאם ימותו הע"מ וכו'. וכתבו התוס' שם הטעם דמהני ע"ח דמסתמא נעשה בהכשר, והוי ראיה בעלמא דנעשה בהכשר. ובתוס' רי"ד (להלן סופ"ב) מבואר דע"ח לר"א דמהני מתק"ח היינו דווקא במתו עדי המסירה, אבל באיכא לע"מ לא מהני ע"ח. והיינו דס"ל דע"ח מהני רק דמסתמא בהכשר נעשה, ולכן באיכא לברורי עדיף ע"מ. והרמב"ן והר"ן הקשו דמנ"ל דהוי בהכשר וכי כ"ע ידעי וכו', והרמב"ן הקשה עוד דוכי ע"י אומדנא נתיר אשת איש ונוציא ממון וכו'.
וצ"ל דאין הפי' דמתירין עפ"י האומדנא, אלא דמחמת האומדנא אמרי' דהוי שטר בעדי חתימה, וכוח השטר מעיד גם על מסירה. וכמו דלר"מ אמרי' דע"י ע"ח הוי עדות שנמסר לאשה כדין, ולר"מ רק ע"ח יכולים לאשויי שטרא, היינו דע"י חתימת העדים נעשה לשטר. ובאבה"א (פי"א ממלוה ה"א) כתב במהות עדי חתימה בשטר: "והגדתם בחתימתם הוא זה גופא שחותמים את השטר אבל אין כאן שום הגדת עדות", והיינו דהעדים מעידים שחתימתם אמת, וממילא הדברים הכתובים נעשים לכח שטר, אבל כח השטר ודאי פועל רק במסירתו ליד הקונה הלוה והמתגרשת. ונמצא דחל על ע"ח דין עדות אף קודם חלות העדות. ומקובל לבאר בזה דהוי אנן סהדי דאם רואים את השטר אצל השני ע"כ שהייתה מסירת השטר אליו. ועוד, דכיון דחל בחתימתם דין השטר, השטר מעיד שמי שנמצא השטר אצלו יש לו עדות על המעשה. ור"א ס"ל עדי מסירה כרתי, היינו דהמסירה היא העושה את השטר. ועי' לשון הגר"ח בהל' עדות פ"ה ה"ו ד"ה והנה כבר, שכתב בתו"ד וז"ל דבעיקר דין השטר חלוקין הן בדינן ע"ח וע"מ זמ"ז, דע"ח הן הן עצמו של שטר, משא"כ ע"מ דינן רק שמועילין לקיום דין שטר אבל לא דהן בכלל עצמו של שטר וכו'.
ויש להוסיף עוד דמחלוקת ר"מ ור"א היא במהות שטר וגט אם חלותו בעשייתו או במסירתו, וממילא פליגי מתי הוי עדים אם בשעת החתימה או בשעת המסירה. ולכן לשיטתם פליגי בדין לשמה בגט, דלר"מ הלשמה הוא בחתימה, ולר"א הלשמה הוא בכתיבה, והגמ' פו: סלקא דעתך דלר"א בעי לשמה במסירה עי' שם [וע"ע ברשב"א גיטין לו: דפליגי בקראי בירמיהו והעד עדים, אם אתי על עדי מסירה]. עכ"פ מפני תיקון העולם צריך בשטר ובגט עדי חתימה, ושוב לא חיישי' שנפל מידו וכו', כיון דנפילה לא שכיח, וממילא הוי ראיה מכח השטר.
♦
שיטת הרי"ף דגם לר' אלעזר דמועיל בעדי חתימה
והנה לשיטת הרי"ף דבגט מועילים ע"ח לר"א, אף דאין הם מעידין על מסירת הגט, אלא כיון דחזי' את הגט ביד האשה, וכלשון הרמב"ם בהל' גרושין פ"א הט"ז "והרי הגט יוצא מתחת ידה", עי"ז נחשב כעדות על המסירה, והרי בגט בעי' עדות לקיומי ולא מספיק בעדות לברורי. ומה"ט ס"ל לר"ת בתוס' ד. ד"ה דקי"ל דבע"ח בגט לר"מ מ"מ בעי עדי מסירה מחמת עדות לקיומי, דאין דבר שבערוה פחות משנים. אמנם הראשונים שחלקו על ר"ת ע"כ דס"ל דהנך עדי חתימה מעידים בשטר על המסירה וחשיב עדות לקיומי ולא רק בירור בעלמא, דהשטר מעיד על גירושין ולשטר יש כח עדות.אמנם בר"ן מבואר בדעת הרי"ף באופ"א מהרמב"ן, דתו"ד הר"ן בגיטין [מח. מדפי הרי"ף] דע"ח לר"א הוי כע"מ, ושני סוגי עדי מסירה ישנם לר"א, וגם בע"ח עדותם היא בשעת המסירה, דנתחדש דע"מ הם או בראית המסירה, או דכח השטר מעיד על המסירה, וחשיב גם עדות לקיומי, וכלשון הר"ן שם דתרי ע"מ נינהו - או עדות על המסירה עצמה או על גוף הדבר, היינו על השטר וממילא חשיב ע"מ. וכן נראה בנתיבות בסימן מה (סק"ג ד"ה ולכן ובסימן מו סקי"ט) שכתב דע"ח מעידין על המסירה, והביא את דברי הר"ן הנז'. אולם בקצות שם כתב בדעת הר"ן דע"ח מהני דהוי כאנן סהדי מתורת אומדנא. אכן בלשון הר"ן נראה באופ"א, דס"ל דע"ח הוי כע"מ, וכדברי הנתיבות הנ"ל, ומה"ט חידש הנתיבות בסימן נב דבע"ח שנפסלו בין החתימה למסירה דלא יהני. ובקצות במשובב שם פליג בזה, ואזיל לשיטתו דפי' בדעת הר"ן דע"ח הוי אנ"ס גרידא, ולהכי אין נפ"מ אם נפסלו הע"ח. ושמעתי ממרן האבי עזרי זצ"ל דנ"מ בזה אם יבואו עדים ויאמרו שלא נמסר השטר כדינו, דיאמנו, ול"ה כתרי ותרי - דאם הוי אנ"ס ליכא כאן האנ"ס, ובודאי העדים נאמנים, אבל לר"ן, דהוי כעדי מסירה, שפיר כה"ג הוי תרי ותרי.
והנה ידועים דברי הבית שמואל בשו"ע אב"ע סימן מב דעדים בקדושין שראו קודם הקדושין את הטבעת בידו ובשעת הקדושין רק שמעו את אמירתו ואח"כ ראו את הטבעת אצל האשה, דחשיב עדים לקיומי אף דלא ראו את מסירת הטבעת. ועי' בקצות (בסוף סימן צ) שכתב דסגי בעדות לקיומי מה דיכול להתברר אח"כ, אף דבשעת מעשה ליכא עדות, והוכיח כן מדברי הר"ן בדעת הרי"ף דע"ח חשיבי כע"מ. אכן כ"ז הוא לקצות לשיטתו, דמפרש בר"ן דע"ח הוי כאנן סהדי על המסירה, אך להמבואר בר"ן דע"ח חשיב ע"מ, הרי חשיב דאיכא עדות בשעת המסירה עצמה.
ונמצא לדברי הנתיבות בדעת הר"ן דבע"ח לר"א לשיטת הרי"ף דמהני היינו מתורת עדי מסירה. וכן נראה מפורש ברמ"ה [ריטב"א] מכ"י (להלן לו.) שכתב: אבל היכא דאיכא ע"ח לא בעי' עדי מסירה דע"ח אע"ג דלא עבדי כריתות משעת חתימה, כי נפקי בגיטא מתותי ידא דאיתתא מקיימי דבר נינהו וכו' כמאן דמסהדי ע"ח אמסירת הגט דמי דאנן סהדי דמחמת בעל אתא לידה, דאי לאו הכי מאי בעי גבה ולנפילה לא חיישינן וכו', וכ"ת אי מהאי טעמא אפי' בלא עדי חתימה נמי כי איכא עדים דבעל אמר ליה לסופר למיכתביה וכתביה לשמה ונפיק מתותי ידא דאיתתא ליתכשר, דאי לאו דבעל או שליחו מסריה לה מאי בעי גבה, י"ל שאני התם דכל היכא דלא חתימי עליה סהדי דיכלה לקיומיה בהו לא זהירי ביה וחיישינן לנפילה, ועוד דכיון דקי"ל דכל דבר שבערוה לא יהא פחות משנים ליכא לאכשורי או או בע"מ או בע"ח דנפקי בגיטא מתותי ידא דאיתתא עכלה"ק. ומפורש ברמ"ה דהעיקר הם הע"מ, והע"ח הוי כעדי מסירה, עד שהקשה הרמ"ה דיהני אף בלי חתימתם, ותירץ דאז חיישינן לנפילה. וע"ע ברא"ה ובריטב"א כתובות צד שכתבו דלר"א בע"ח לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו. ויתכן דטעמם דל"ה כע"ח לר"מ שהם בשטר, והכא לר"א הוי מתורת ע"מ, א"כ הוי כראי' מחוץ לשטר.
ולפי המבואר ברמ"ה ובדעת הר"ן מיושבת קושיית הרמב"ן דבע"ח לר"א ליבעי לשמה בחתימה, דלריטב"א והר"ן בע"ח לר"א החפצא של השטר הוא הכתב ועי"ז חשיב כעדות על מסירה. והיינו דאין הפי' דמצינו שני סוגי שטרות לר"א - שטר עם ע"מ, דעיקרו בכתב ובמסירה, ושטר עם ע"ח, דעיקרו בחתימה, דלר"א אין שני סוגי שטרות, אלא דכל שטר חל במסירה, ורק דע"י הע"ח נחשב כע"מ. וא"כ פשיטא דאת הלשמה בעינן רק בכתב הנמסר, ול"ש לחתימה, דאין הע"ח כרתי אלא המסירה, ורק דבעי' שיהא שטר, דהוא ע"י ע"ח [ולרמ"ה רק בשטר הוי עדות על המסירה, דאז ל"ח לנפילה וכנ"ל], דע"י השטר יש עדות על מסירת הכתב, ולכן דין לשמה בכל גווני לר"א הוא דווקא בכתיבה, וניחא היטב קו' הרמב"ן.
והר"ן בתו"ד הביא ראי' דאי נימא דע"ח בדעת ר"א הוא רק מפני תיקון העולם, א"כ בדין מזויף מתוכו אם ע"ח הוי רק לראיה מה שייך בהם לשמה, אלא ע"כ כשיטת הרי"ף. ולכאורה אם נימא דהפשט בר"ן בדברי הרי"ף הוא כקצות דהוי אנן סהדי, א"כ הדר תיקשי מ"ש לשמה ואמאי פוסל מזויף מתוכו. ומוכח כמש"כ בדעת הר"ן, דהוי עדות בשטר והוי כע"מ, ונמצא דהע"ח עושים בחתימתם כאילו הם מעידים על המסירה ונחשבים ככתב. ומש"ה שלא לשמה פוסל מדין מזויף בתוכו, היינו לאו מטעם גזירה בעלמא, אלא דמרבנן הוי בכלל הכתב דהגט וכמש"נ.
ובתוס' גיטין ג: (ד"ה שלשה) כתבו דבגט בכתב יד הבעל אין לך חתימה גדולה מזו. ורש"י להלן (פו. במתני' ד"ה ואם) כתב דהטעם הוא דהוי כמאה עדים [ועי"ש בב"ח דהוי הגהה ברש"י, ובתורא"ש שם הביא כן מתש' רש"י]. ולהלן שם כתב רש"י דוכתב ונתן קרינא ביה [וכפיה"נ זה כר' יהודה, דוכתב היינו גם כתיבה]. ובתוס' לפנינו שכתבו דאין לך חתימה גדולה מזו, אין לפרש כוונתם מדין הודאת בע"ד, דהא התוס' להלן (ד. ד"ה דקימ"ל) כתבו דלא מהני הודאת בע"ד בגט. וצ"ל בביאור התוס' כאן דכשהבעל כתב בכת"י יש ראיה מוכחת דהגט בא מהבעל לאשה. ולפ"ז מבואר בתוס' דגם לר"מ כח שטר הוא משום שהוא נכתב מדעת המתחייב, והע"ח מעידים על כך ומשוו לשטרא, ובכתב ידו, דמוכח בלא עדים דהוי מדעת המתחייב, אין לך חתימה גדולה מזו והוי שטר בלי ע"ח. וכ"נ בר"ן (קדושין סה:) בשם הרמב"ן דכת"י מהני "משום דכשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר". ובר"ן בקדושין שם מפורש דכתב ידו מהני רק לר"א ולא לר"מ, עי' בלשונו שכתב דהא לשווי שטרא לא בעינן עדים לדידן דקי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי. ומפורש דלר"מ לא מהני כ"י, דבעי' עדות בשטר על דעתו. ועי' עוד ברשב"א ביבמות ל: במתני' כמה טעמים דמהני כתב ידו בגט.
ויל"ע לתוס' שכתבו דאין לך חתימה גדולה מזו כו', והרי בעינן עדים לקיומי? ובפנ"י כתב דכ"י מהני בנוגע לשטר, אבל מ"מ בעי מסירת הגט בפני ע"מ לקיומי בשעת הגירושין. וכן נקט הגר"ח, כמובא בברכת שמואל (סימן יא), דבכתב ידו לר"מ בעינן עדי מסירה שיהיו עדים לקיומי על הגרושין, וכתב ידו מהני רק במקום ע"ח לאשויי שטרא. וכן משמע ברשב"ם ב"ב קעו. (ד"ה ואין עליו עדים) עי' שם. אולם צ"ע מהרשב"א מגילה טו שהביא בשם תוס' שהקשו באותה שאמרו באסתר שאמרה כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך וכו', דהו"ל למרדכי לגרשה, ותירצו דמרדכי היה ירא דמחמת העדים יתפרסם למלך וכו'. והרשב"א הקשה על זה, דמ"מ הו"ל למרדכי לכתוב הגט בכתב ידו, שהוא כשר דאוריתא, דלא היתה אסתר עוברת, ולא היתה נאסרת למרדכי עכ"ד. ואם נימא דצריך עדי מסירה, הרי גם בכ"י יהיה פרסום מחמת עדי המסירה, ומרדכי לא רצה לפרסם הדבר [מיהו י"ל דרק בע"ח חשיב דאיכא פרסום וקול משא"כ בע"מ]. ואכן בחי' הגר"ח בהל' גרושין (פ"ו ה"ט) כתב דגט בכתב ידו בלי עדי מסירה מהני לעדות לקיומי על הגרושין, דזו היא ההלכה שהשטר מעיד שבא ליד האשה, דעיקר השטר הוא שהבעל נותנו לה. ולכן כ"י מהני לאשויי שטרא ולעדות לקיומי על הגרושין וכו', ואכמ"ל.
[ובעיקר דברי הרשב"א במגילה הביא בברכי יוסף באב"ע סימן י לפשוט מדבריו לענין אשה שנתגרשה בגט כשר מהתורה ופסול מדבריהם והלכה וזינתה אם מותרת לחזור לבעלה לכתחילה. מי אמרינן דקרינן בה ונטמאה מדרבנן, כיון דאגידה ביה וגיטא מפסיל מדרבנן, או דילמא הואיל והגט כשר מהתורה, אף דזינתה מותרת לבעלה. והאריך הרבה בזה דליכא ונטמאה מדרבנן ומותרת לחזור לבעלה אף אם זנתה. ובסו"ד כתב הברכ"י להוכיח מדברי הרשב"א שכתב דאם הגט בכתב ידו שהוא כשר מהתורה ופסול מדרבנן, אף שאח"כ היתה עם אחשורוש, אינה נאסרת על מרדכי. ומוכח דמגורשת מדאוריתא שזינתה יכול בעלה שגרשה להחזירה עכ"ל הברכ"י. [והארכתי בזה במאמר בירחון האוצר גליון כו עמוד קעד].
♦
זמן בגט לרבי אלעזר דעדי מסירה כרתי
שיטת הרשב"ם ב"ב קעב: דלר"א דע"מ כרתי לא בעי זמן בגט. וז"ל הרשב"ם ד"ה דלמא "וכי היכי דר"א מכשיר ליה בלא עדים משום טעמא דעדי מסירה כרתי ה"נ מכשיר ליה בלא זמן" משום האי טעמא גופיה כדקתני יש עליו עדים ואין בו זמן וכו' שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם וה"נ אין כותבין בו זמן אלא מפני תיקון העולם דבת אחותו ופירות, וכיון שנתנו לה בפני עדים הם יעידו על הזמן ועל הגט וכו'.ובראשונים שם מבואר בדעת הרשב"ם דהטעם דלר"א דע"מ כרתי ליכא דין זמן בגט, דהוא משום דידעי' הזמן מהע"מ וליכא תקלה דפירות וחפוי. ובדו"ח רע"א גיטין ג: כתב דגם לרשב"ם דלר"א דע"מ כרתי גט שאין בו זמן כשר, מ"מ י"ל דהיינו דווקא בלא חתימת עדים, דאצטריך להביא עדי המסירה ויעידו על יום המסירה. וכן מבואר להדיא דעת הרמב"ם פ"א מגרושין הכ"ה שכתב וז"ל גט שיש עליו עדים ואין בו זמן וכו' פסול, דייק בלשונו הזהב שיש עליו עדים דמשמע בלא עדים כשר בלא זמן וכו' עכ"ל הרע"א. והיינו דהיכא דאיכא ע"ח הרי סמכינן עלייהו, ומעתה בעי לתקנת זמן, וכ"כ בתו"ג (בסימן קכז בחי' סק"ב) בשם כמה פוסקים. והנה הרע"א לא הזכיר את שיטת הרי"ף, ולכאורה כוונתו בע"ח לר"א לשיטת הרי"ף, אך אפשר דהרע"א מיירי בהא דבעי ע"ח לר"א מפני תיקון העולם.
וכדברי הרע"א והתו"ג מפורש ברשב"א ב"ב שם, שכתב ועוד דאפי' לר"א מכשר אפילו בע"ח ובהנהו ודאי צריך זמן וכו'. וכ"ה בעליות דר' יונה הובא בש"מ ב"ב שם, וז"ל: דודאי לר"א גט שאין עליו ע"ח כשר אע"פ שאין בו זמן דליכא למיחש משום בת אחותו שהרי האשה תצטרך להביא ראיה עדי מסירה וסתם עדים מכוונים עדותם ומעידים באיזה יום אבל אם יש עליו עדי חתימה הרי לא תזקק להביא ראיה בעדי מסירה "ואין אנו יודעים מי הם עדי המסירה שהאשה מגורשת היא בע"מ" ולפיכך העידו ע"ח הללו שכבר גירשה הילכך אי ליכא זמן פסלינן ליה משום בת אחותו וכו'.
ובריטב"א שם כתב ע"ד הרשב"ם: "ועוד דלא אשכחן מאן דפליג אזמן שתיקנו בגיטין משום פירי או משום בת אחותו". ומוכרח כן, דהרי במתני' גיטין יז. מבואר דשייכא תקנת זמן לר"ש, והרי ר"ש ס"ל כר"א דע"מ כרתי כדאמרי' בגיטין י:, ומוכח דגם לר"א איכא תקנת זמן בגט. ועמד בזה בבית מאיר באב"ע סי' קכז. והריטב"א ב"ב שם הוסיף דאע"ג דעדי מסירה יבואו ויעידו שמא לא יהיו זכורין מן היום, וכ"כ שם ברמב"ן: "ועוד שתקנה תקנו בו משום פירות או משום בת אחותו ואין עדי מסירה מועילין בכך שמא לא יהיו זכורין לעולם, ולא עוד אלא דכיון דמודה ר"א בע"ח דכרתי וצריך בו זמן משום בת אחותו שוב לא חילקו וכו', ועוד שיש גיטין בעדי חתימה בלבד בלא עדי מסירה לפיכך תקנו זמן בכולן" עכ"ל. ומשמע דכוונת הרמב"ן והריטב"א בע"ח לשי' הרי"ף דאף ע"מ כרתי, וכוונתם להקשות על הרשב"ם דבגט בע"ח גם לר"א בעי זמן, ולפיכך תיקנו זמן גם בע"מ. וכ"ה בהג"מ בפ"א פסול דכיון דאיכא ע"ח לא סמכי אעדי מסירה וכו'. אמנם בדברי הרשב"ם הנז' משמע דגם באיכא ע"ח, לר"א דע"מ כרתי כשר בלא זמן, וכמש"כ להוכיח מדברי הרשב"ם בבית מאיר באב"ע בסימן קכז עי"ש.
ונראה בביאור המחלוקת בזה, דהנה יש להקשות לשיטת ר"ת בתוס' ד. (ד"ה דקי"ל), דגם לר"מ דע"ח כרתי בעי למסור בפני ע"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכבר ביאר הגר"ח בדעת ר"ת דע"ח הם דמשוי ליה לשטר דגט, ורק מדין דבשב"ע בעי מסירה בפני שנים, ולכן ליכא קושיא דניבעי מסירה לשמה כמו דמקשי' לר"א וכידוע, ואכמ"ל. אך יש להקשות לדעת הרשב"ם [אם ס"ל כר"ת] איך איכא תקנת זמן לר"מ, הא נדע את יום המסירה ע"י הע"מ, ומה לי דע"ח כרתי הא מ"מ ידעי' הזמן מהע"מ. ומצאתי במהר"ם שיק שעמד בזה. ולדברי הרע"א דההבנה ברשב"ם דבע"מ לר"א ידעי' את הזמן מהע"מ, יותר קשה, דה"נ ידעי' את הזמן מהע"מ לר"מ. אמנם להנחת הראשונים והרע"א דבע"ח לר"א מודה הרשב"ם, ומשום דבזה לא ידעי' מיהם הע"מ כלל, וכדכתב רבינו יונה, א"כ ה"נ י"ל לר"מ ומש"ה בעינן זמן.
אכן נראה בפשיטות, ובהקדם המבואר בסוגיא דזמן גיטין יז, דדינא דזמן נאמר בכתיבה וחתימה שיכתב זמן עשיית הגט, ולדעת הר"מ בגזייה לזמן כשר כיון דבשעת הכתיבה נתקיימה תקנת זמן. מעתה י"ל בפי' דברי הרשב"ם דאין הכוונה דלר"א לא בעי זמן בגט, אלא דלר"א דע"מ כרתי מקרי קיום תקנת זמן בגט. והיינו, דדוקא לר"א דע"מ משוי ליה לשטרא, א"כ מיקרי דהזמן נכתב בשטר, והוי שטר שיש בו זמן, דע"י הע"מ ידעי' את הזמן, וא"כ מיקרי דנתקיימה תקנת זמן בגט. וכבר כתבו הראשונים דחזקה דביום שנכתב נמסר, וא"כ חשיב כמו שנכתב בשטר זמן המסירה, ודומה למש"כ בתורא"ש לעיל ג. דלר"א בעי' שידעו הע"מ שהוא השליח מדין מוכח מתוכו כמו לר"מ, וניחא קו' רע"א שם. ומבואר דלר"א הע"מ דהוי לאשווי שטרא דינם כמו שחתמו בשטר. אבל בע"ח לר"מ, אף דלר"ת בעי ע"מ משום דבשב"ע לקיומי, מ"מ הע"ח משוי ליה לשטרא, והע"מ הם לקיומי מחמת דהוי דבשב"ע. ולפ"ז ברור דהא דהך ע"מ לר"ת יודעים את זמן הגירושין זה אינו קיום תקנת זמן בגט עצמו, דהויא ידיעה חיצונית מחמת הע"מ של לקיומי, וזה לא הוי זמן בשטר עצמו, ולהכי לא מהני, כיון דתקנת זמן היא שיהא ידיעה בשטר עצמו.
ולפ"ז מיושבת היטב קושיית הרמב"ן והריטב"א על הרשב"ם דהא עדי המסירה ישכחו מהזמן וכו'. דנראה דכיון דע"מ כרתי, וכבר בשעת המסירה דמשוי ליה לשטרא הוי כנכתב הזמן, א"כ אף אם ישכחו מהזמן מ"מ כשר, דדמי לכמו דנכתב הזמן ואח"כ נמחק, או להר"מ בגרושין פ"א דגזייה לזמן דכשר כיון דבשעתו נכתב הזמן כתקנת חז"ל. ואף דעדיין איכא חששות דחפוי וכו' מ"מ אין דין זמן רק מחמת חששות גרידא, דהא גם בכתב שבוע כשר אף דעדיין איכא חששות, אלא דתליא אם נתקיימה תקנת זמן בכתיבה דאז מהני, וכמש"כ המרכבת המשנה שם. וה"נ הכא, דהע"מ משוי ליה לשטרא, כבר חל קיום תקנת זמן בשטר וכמש"נ.
והנה הר"מ וטוש"ע אף דפסקו כר"א דע"מ כרתי, הביאו לתקנת זמן בגט, ולכאורה מפורש דפליגי על הרשב"ם, וכמו שנקט הב"י בריש סימן קכז, והביאו הלח"מ בהל' גרושין (פ"א הכ"ה). מיהו י"ל דלאחר תיקון העולם דבעי חתימה תו ממילא בעי זמן, ואכן הרע"א הנ"ל הרי דייק בר"מ שהביא את הדין דגט בלי זמן פסול ביש עליו עדי חתימה. אך יש להעיר על הרע"א, דהרי הר"מ פסק כהרי"ף דאף ע"מ כרתי ומהני ע"ח מהתורה לר"א, ולכאורה בע"ח לר"א, גם להרשב"ם, אם יסבור כשיטת הרי"ף, הרי צריך זמן, כיון דהע"ח משוי ליה לשטרא, א"כ צריכים שיהיה כתוב זמן בשטר. וזו היא אכן קושיית הראשונים בב"ב הנ"ל דבע"ח בעי זמן, ולשון הריטב"א בקושייתו על הרשב"ם דגם לר"א היכא דע"ח כרתי וכו', מבואר דקאי כשיטת הרי"ף.
ונראה לחדש דלשיטת הרשב"ם דבע"מ לא בעי זמן, ונתבאר דס"ל דבע"מ חשיב כנכתב זמן בשטר כיון דהע"מ משוי ליה לשטרא, א"כ ה"נ בע"ח לר"א לשי' הרי"ף, כיון דגדר הע"ח הם מדין ע"מ, וכפי' הר"ן בפ' המגרש בדעת הרי"ף המובאת לעיל דתרי ע"מ נינהו או בראו את המסירה או בע"ח דחשיבי כע"מ. ונמצא דהע"ח לר"א, לא דמי לע"ח לר"מ, דלר"מ הע"ח הוי עדות בשטר ומש"ה בעי כתיבת זמן בשטר, אבל לר"א הע"ח הוי כע"מ.
ולפי המבואר ברמ"ה ובר"ן דגדר ע"ח לר"א לשיטת הרי"ף הוי כעדי מסירה, נראה לחדש דבזה לא תקנו לכתוב בגט זמן. והיינו דכמו דבעדי מסירה לר"א לא תיקנו כתיבת זמן וסגי בידיעת העדים בע"פ לזמן הגט, ומקרי כאילו כתוב בשטר, ה"נ בע"ח לר"א דחלותם היא מדין ע"מ, אף אם א"א לדעת כעת את הזמן, מ"מ בחתימתם מהני כע"מ, דהע"ח כאילו מעידים על המסירה, וחלות הגט נעשה על ידם מדין ע"מ. ובזה י"ל דלר"א בכל גוונא לא תיקנו לכתוב את הזמן בתוך השטר, דהוי ככל ע"מ כרתי דלא בעי' דין זמן בגט לשי' הרשב"ם, אף דבע"מ הטעם הוא דהם יודעים את הזמן וחשיב דנכתב הזמן, מ"מ גם בע"ח נימא כן וכדפי'. [והרמב"ן והריטב"א שהקשו מדין ע"ח כרתי לר"א, י"ל דאזלי לשיטתם, דהם מפרשים ברי"ף דע"ח לר"א הוי כמו ע"ח לר"מ, ושני סוגי שטרות איכא לר"א, שטר בע"מ ושטר בע"ח. ומה"ט הרמב"ן והריטב"א נקטו בחד תרוצא דבע"ח לר"א בעי חתימה לשמה כמו ע"ח לר"מ, וניחא לשיטתם מש"כ בסוגיא דב"ב שהבאתי].
ובבית מאיר באב"ע שם כתב בתו"ד דאף לרשב"ם דמכשר לר"א אין בו זמן אפי' חתום בעדים, מ"מ היינו דוקא בלא נכתב כלל זמן, אבל בנכתב זמן מוקדם ה"נ פסול אף דאיכא ע"מ. והוכיח זאת מהא דלהלן יז מבואר דטעמא דר"ש במתני' דס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה וכו', ותיפ"ל דר"ש ס"ל בדף י: כר"א דע"מ כרתי. וע"כ דהיכא דהוי מוקדם גם לר"א פסול. וציין לתרוה"ד בפסקים סימן יט דמבואר כן, שכתב דהוי כשינה שמו ושמה דלא מתכשר בע"מ. וכמ"כ ציין להג"מ בהל' גרושין פ"א הכ"ה, דמבואר כן בדבריו.
ונראה לי דכן מוכרח בתוס' לעיל ב: ד"ה לפי, שהקשו על תקנת בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאין לשמה, דאמאי לא מעיד גם על הזמן דנכתב ביום ונחתם בלילה פסול. והרי קאי לרבה, דמעמיד את המשנה אליבא דר"א, כדאוקי ליה רב אשי בדף ד. דמודה ר"א דמזוייף מתוכו. עכ"פ מבואר דגם לר"א בנכתב ביום ונחתם בלילה פסול, והיינו דבמוקדם גרע מאין בו זמן, דהוי זמן מקולקל, ולהכי בזה שפיר פוסל גם לר"א.
והביאור בזה נראה לפי"מ, שנתבאר בדעת הרשב"ם דלר"א דלא בעי זמן אין הפשט דלא בעי' זמן רק משום ההיכי תימצי דנדע את הזמן מהע"מ, דבזה הלא הקשו הראשונים דהע"מ ישכחו מהזמן, אלא גדר הדברים הוא דבע"מ דמשוי שטרא מיקרי דאיכא זמן בשטר ונתקיימה תקנת זמן. א"כ לפ"ז היינו דווקא בלא נכתב הזמן כלל, חשיב ע"י הע"מ דנכתב הזמן הנכון, אבל בנכתב זמן מוקדם גרע, ול"ש לומר דנכתב זמן נכון. ולהכי בכה"ג פסול אף לר"א. ויש להוסיף לדברינו ברשב"ם, דגם לר"א דע"מ איכא תקנת זמן, ורק דמתקיימת ע"י הע"מ תקנת זמן, א"כ מהו גדר התקנה? ובשלמא לר"מ התקנה היא לכתוב בשטר, אבל לר"א ע"כ דהתקנה היא דהע"מ ידעו מיום הגרושין. וי"ל דהתקנה היא שלא יכתב בשטר תאריך מוקדם, דבזה גם לר"א לא מהני, וכמש"נ.
ומעתה נראה בדעת הרמב"ם דאף דהוא סובר כרי"ף, דגם להלכה כר"א דע"מ כרתי מהני מהתורה גם ע"ח, אך מ"מ אם ס"ל להר"מ כהבנת הרמ"ה והר"ן דהע"ח לר"א הוא מדין ע"מ, וכדמשמע מלשון הר"מ גרושין פ"א הט"ו, א"כ ה"נ לא בעי זמן, דסגי ביודעים הע"מ את הזמן והוי קיום תקנת זמן. ושוב יקשה דאמאי כתב הר"מ בפ"א הכ"ה דגט בלי זמן פסול. ואכן מכאן הוציאו הב"י והלח"מ הנ"ל דע"כ דהרמב"ם חולק על הרשב"ם, וס"ל דגם לר"א איכא תקנת זמן. אך י"ל דאם הרמב"ם יסבור כרמב"ן בדעת הרי"ף דהע"ח לר"א הם כע"ח לר"מ והע"ח משוי ליה לשטר, שפיר י"ל דהוא חולק על הרשב"ם רק היכא דאיכא ע"ח, דבזה בעי זמן, אבל באיכא ע"מ גרידא, אולי מודה הרמב"ם לרשב"ם דליכא לתקנת זמן. וזהו שכתב הר"מ דביש ע"ח בעי זמן, אך אין כוונת הר"מ רק מחמת הע"ח שהם מפני תיקון העולם, כפי שנראה לפו"ר בדברי הרע"א הנ"ל. ולפ"ז יש לדון בדעת הרשב"ם דס"ל דאף באיכא ע"ח מפני תיקון העולם, מ"מ כיון דלר"א הגט חל ע"י הע"מ שיהיו אח"כ במסירה, והע"ח הוי רק לראיה בעלמא, א"כ נחשב כמו שתתקיים תקנת זמן בשטר מכח הע"מ. ואף דכעת לא ידעי' מהע"מ, ומחמת הע"ח הרי יהיה חשש חיפוי ופירות, מ"מ נתבאר דאין החשש גרידא מהוה סיבה לזמן, דזה הוי סיבה לעיקר תקנת זמן. ואם יתקיים דין זמן ע"י הע"מ, אף דכעת ליכא ע"מ, וע"י הע"ח עדיין יהיה חשש חיפוי, זה אינו פוסל. והוי כגזייה לזמן דאיכא חשש חיפוי או בכתב בו שבוע וכו', דאף דשייך חשש חיפוי, מ"מ אם נתקיים תקנת זמן כשר אף אם שייך החשש דחיפוי. ובדעת הרע"א אפשר דס"ל דאף בע"ח לר"א לדעת הרי"ף יתכן דלא בעי זמן, כיון דהוי חלות גט בע"מ לדעת הר"ן הנ"ל, אבל בתקנת חכמים דבעי ע"ח מפני תיקון העולם דינו כשטר בע"ח, ובזה בעי זמן גם לר"א. והיינו דהרע"א ס"ל דהתקנה היא דמהני מצד ע"ח ככל שטר.
ובתוס' גיטין לב: (ד"ה התם) כתבו דבלא נחתם הגט לא חשיב גמר מעשה [לענין ביטול הגט]. והרע"א בדו"ח ובכו"ח שם הקשה דכיון דמיירי שם לר"ש התנא, דס"ל כר"א דע"מ כרתי, כדאמרי' בגיטין י ע"ב, א"כ לא נגמר הגט בכתיבה או במסירה אבל החתימה לא אהני מידי, דאין תועלת בע"ח רק שלא תצטרך להביא עדי מסירה דאמרינן מסתמא נמסר כהלכתו וכו' עכ"ד. וכוונת הרע"א לתוס' ד. דס"ל דלר"א לא מהני ע"ח, ודלא כשיטת הרי"ף הנ"ל. עכ"פ מבואר ברע"א דלר"א, אף דבעי חתימה מפני תיקון העולם לא נחשב גמר בחתימה, כיון דהוי רק ראיה דנעשה בהכשר בע"מ. ולשיטתו צ"ל דלהכי בעי זמן, אף דיש בו ע"ח וע"מ, כיון דלא ידעינן מיהם הע"מ וכנ"ל. ולא דמי לע"ח לשיטת הרי"ף דמהני לר"א, וכנ"ל דחשיב כיש זמן בגט וכמש"נ לעיל. ומצאתי באור שמח (סוף פ"ו מהל' גרושין) שבתו"ד בביאורו בירושלמי נתכוין לקושית הרע"א, ונראה בדבריו דאם כשר בעדי מסירה אף שאין עליו עדים כבר נגמר הגט דראוי ליתנו בפני עדים והוי שוב כמעשה, ומשני בשרוצה לחתמו כיון שלא רצה למוסרו רק כשיחתום עליו עדים, עדיין לא נגמר הגט קודם שנחתם וכו' ועי"ש. והיינו דאז מהני מדין ע"ח ותלוי במש"נ.
♦
מזוייף מתוכו בגט אם פוסל מהתורה
הרי"ף (גיטין מח. מדפיו) הביא את שיטת הגאונים דגט המזויף מתוכו פוסל מהתורה, והר"מ (פ"ג מגרושין ה"ח) הביא שיטה זו וז"ל: "סופר שכתב הגט לשמו ולשמה כהלכתו וחתמו העדים שלא לשמה הואיל ומסרו לה בעדים הרי זה גט אלא שהוא פסול ולמה אינו בטל לפי שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם, ויש מי שאומר שאם חתמו העדים שלא לשמה הואיל והוא כמזוייף מתוכו הרי זה גט בטל וכן אם היה אחד מעדיו פסול וכו' ולא יראה לי דבר זה אלא כמזוייף לא מזוייף ודאי והואיל ונמסר בעדי מסירה כשרין הרי זה פסול מדבריהם" עכ"ל. מבואר ששיטת הר"מ היא דמזויף מתוכו אינו פוסל אלא מדרבנן. ובתחילת דבריו כתב הר"מ הטעם שאין העדים חותמים אלא מפני תיקון העולם וכו', ובסו"ד כתב הר"מ הטעם הואיל ונמסר בע"מ, וצ"ב. עוד צ"ב דמה זה שכתב הר"מ שאין העדים חותמים וכו', הרי להר"מ דפסק כרי"ף שפיר הע"ח מהני מהתורה כמו ע"מ.והנה החת"ס הקשה בסתירת דברי רש"י דלהלן י: (ד"ה מודה) כתב דמזויף מתוכו הוי פסול דרבנן דילמא אתי למיסריה באפייהו ומיסמך עלייהו, אך ברש"י סנהדרין כח: (ד"ה במזוייף) כתב דהוי מה"ת דהאי שטרא חספא בעלמא הוא, וכן תמה בצ"פ בהל' גרושין [והפלס חיים כתב לחלק דאם חתומים קרוב או פסול, ה"נ פוסל מהתורה, אך ברש"י בגיטין הנ"ל מיירי גבי ערכאות, דגוי אין לו תורת עד, בזה אינו פוסל אלא מדרבנן]. ועי' ברמב"ם דנראה שם גם כן סתירה זו, דבגרושין פ"ג הנז' כתב דמזויף מתוכו פוסל מדרבנן, ובהל' עדות פי"ד ה"ו כתב הלשון דהרי הוא כחרס, ומשמע דפסול מה"ת. ולכאורה י"ל דדוקא לענין שלא לשמה, בזה פליג הר"מ דפסול רק מדרבנן, משא"כ בע"ח פסולין פוסל מהתורה.
וברמב"ם בהל' גרושין הנ"ל הביא את היש מי שאומר דהוי מה"ת, לענין שחתם ע"א או עד פסול או שחתמו שלא לשמה וכו'. ובתרוה"ד סימן רכח הביאו רק בדין לשמה, דהוי מזויף מתוכו מה"ת. ולפ"ז י"ל דדוקא בזה חולק הר"מ דהוי דרבנן. אולם בשו"ע סימן קל סי"ז כתב גבי גט שחתמו עדים פסולים דהוי מזויף מתוכו מדרבנן, ולא הביא את שיטת הגאונים, ואילו בסימן קלא ס"ו הביא את ב' השיטות. ועמד בזה הב"ש בסק"ז. ובתו"ג בסק"ו כתב לחלק איפכא בין שלא לשמה לעד פסול, עפי"ד הרשב"א בסוגין, דע"י דסמכי' החתימות הוי כחלק מהתורף ובעי לשמה, ופי' התו"ג דהפסול מהתורה כיון דהוי חלק מהתורף, ולהכי היינו דווקא בשלא לשמה, משא"כ בשאר חתימות פסולים ל"ה אלא מדרבנן. [ובדעת הגאונים דגם בעד פסול הוי מהתורה, יש שכתבו דהוי מדין נמצא קו"פ כיון דמצטרפין לע"מ, עי' בחי' רבי שמואל ז"ל. ובזה ניחא הסתירה ברש"י, כיון דלהלן מיירי דחתמו גוים, דל"ה בני עדות וליכא בהו דינא דנמצא קו"פ, להכי אינו פסול אלא מדרבנן].
ומצאתי דבר נחמד בזה בתשובות ופסקים לבעלי התוספות (סימן קמח), וז"ל: "וגם מה דאמר ר"א מזוייף מתוכו פסול מן התורה משום דקסבר ר"א כי כתוב וכתב לה לשמה אכתיבת הגט כתיב דבעינן לשמה אם בא לחתום העדים שהן מכשירי הגט בתוך הגט הרשות בידו ועל כל מה שכתוב בגט שהגט נכשר בו כתב קרא דבעינן לשמה, ואל תתמה אילו לא נחתמו העדים כלל כשר, אם נחתמו שלא לשמה איך יתכן לפוסלו, דוגמתו מצינו בפ"ק דזבחים לר' שמעון בהולכה אם ביטלה כשר ואם הוליך זר לר"ש פסול" עכ"ל. ומבואר בדבריו דגדר מזויף מתוכו דפוסל מהתורה הוא דאף דלא בעי' ע"ח, מ"מ אם חתמו נעשה בכלל הגט והוי פסול של שלא לשמה בכל הגט. וזהו דמדמה ליה לעבודת הולכה, דאף שאפשר לבטלה, מ"מ בעשאה זר פוסל מדין פסול זר, ולא אמרינן דליהוי כמאן דליתא לעבודה. וה"נ ס"ל כן בחתימה עדים שלא לשמה דפוסל את הגט. וע"ע בשיטות קמאי בסוגין שהובא משו"ת בעה"ת מרבינו אביגדור, דמדמה סוגין דמזויף מתוכו לדין לשמה בקדשים, דסתמא לשמה ובחשב של"ש פסול, עיש"ה. וצ"ע, דהתם הויא מחשבה הפוסלת. ובשו"ת או"ז (סימן תשמה) כתב ג"כ לדמות לשמה בגט ללשמה בהקטרה דאינו פוסל מצד אחר שהוכשר וכו'. ושמעתי בשם הגאב"ד דמיר, הגרא"ב קמאי זצ"ל, לדמות סוגין לדין מיעוט בתרא בשחיטה, דלכמה ראשונים בחולין כט: פוסל בו כל דיני שחיטה ואכ"מ. עכ"פ מוכרח בדברי הגאונים דס"ל דאף דע"מ כרתי, מ"מ אם איכא חתימה הוי בכלל הגט, ושלא לשמה בחתימה פוסל את כל הגט.
ובתוס' ד. (ד"ה מודה) כתב דהוי גזירה של חתימה אטו כתיבה, והקשה הרש"ש דא"כ הוי גזירה חדשה וכו'. וביאר בשעורי רבי שמואל דמחמת גזירה זו נעשה כגט שחתמו בו קרובים, דחיישינן דיסמכו עליו ושוב הוי מזויף מתוכו וכו'. ובתרוה"ד (סימן רכח) הקשה על תוס' מלהלן י: גבי שמות מובהקין דגויים דאמרי' דליכא למיחש דיסמכו עליהם, והקשה דאכתי הו"ל מזוייף מתוכו משום חתימה שלא לשמה, דגוי אדעתי' דנפשיה קעביד. ותי' דאדעתי' דנפשיה לאו פסול ודאי הוא, אלא רק חששא, ולהכי לענין הגזירה דרבנן ל"ח שחתם אדעתי' דנפשיה [וקו' זו נמצאת גם בב"ש (קלא סק"ו) ובתו"ג ורע"א, ותירצו באופ"א]. ומבואר בדבריהם דהם נקטו בתוס' דהוי גזירה דחתימה אטו כתיבה, דאם הגדר הוא דממילא הוי מזויף מתוכו, הרי בערכאות, דלא יסמכו עליהם, ל"ה מזויף מתוכו, ומה לי דגם הוי שלא לשמה.
ונראה בגדר מזויף מתוכו דנתחדש דאף דהחתימה אינה נצרכת, לא אמרינן כל יתר כנטול, אלא חשיב ריעותא בשטר כיון דהחתימה נעשית כחלק מהשטר ושוב הוי כשטר שאינו עשוי כתק"ח, דכיון דאתי למיסמך עלייהו חשיב דיש קלקול בשטר ויש בו ריעותא, ושוב מיפסיל דאינו עשוי כתק"ח. ובזה ניחא קושיית תרוה"ד, כיון דחתימות גויים בשמות מובהקין הוי קשקוש בעלמא, ול"ה מכלל הגט והוי ריעותא מבחוץ ולא בתוך הגט, ולהכי אינו פוסל.
ובתרוה"ד שם הסתפק בעדים שחתמו ע"י חק תוכות אם נפסול מטעם גזירה אטו כתיבה, או דדמי לערכאות דלא גזרו. ולדברינו דוקא בערכאות ל"ג, דלא חשוב ריעותא בשטר, משא"כ בחק תוכות. וכן מבואר בקצוה"ח (סימן מח סק"ו) גבי שטר שנמחל שעבודו, דכתב הרמ"א דבחזר ומסר השטר על הלואה שניה בפני ע"מ מהני, והקשה הש"ך בסק"ה דמ"מ הוי מזוייף מתוכו, ותירץ דהוי כליכא עדים, וצ"ב. וצ"ל שהכוונה בקצות היא דמה שיכולין לסמוך עליהם לראיה ל"ה פסול בשטר, ורק בחתימה פסולה, דהוי חלק מהשטר, פוסל, ולהכי היינו דווקא בחתמו לשם עדות.
וכיו"ב נראה בשו"ת רשב"ש (סימן ה) בגט שחתום בו עד מפי עד, דהשיב דאם איכא ע"מ מהני דל"ה עדות כלל ול"ה מזוייף מתוכו. והרע"א בהגהתו על הרשב"ש תמה, דמ"מ יסמכו עליהם והוי מזוייף מתוכו. ולדברינו ניחא, דכל דל"ה עדות כלל, הוי ריעותא בעלמא ולא בגוף השטר וכמש"נ.
ועי' ב"ש (סימן קל סקכ"ח) דעדים שחתמו בכתב ע"ג כתב דל"ה חתימה כלל ואין להכשיר בעדי מסירה, דגזרי' חתימה אטו כתיבה והו"ל מזוייף מתוכו, וכ"כ בתו"ג. ואזלי לשיטתם בקושייתם דבערכאות הוי שלא לשמה וליהוי מזוייף מתוכו וכו', אבל לדברי הרשב"ש והקצות יש להכשירו, דכיון דל"ה כתב שוב ל"ה בכלל השטר ויהיה כשר בע"מ.
ונראה עוד בזה, ובהקדם דיש לחקור לגאונים דלר"א דע"מ כרתי חתימה של"ש פוסל או חתימת קרוב פוסלת מהתורה מדין מזוייף מתוכו, אם קאי כשיטת הרי"ף דלר"א אף ע"מ כרתי, וא"כ בע"ח שלא לשמה פוסל מחמת דאז הוי כרתי. אמנם ברמב"ן ג: ובמלחמות מפורש דלרי"ף ע"ח אינו פוסל מהתורה, ואם נחתם שלא לשמה מהני מחמת הע"מ, ורק מדרבנן פסול מדין מזוייף מתוכו. ובזה פליגי הגאונים וס"ל דפוסל מהתורה, ובחתמו שלא לשמה לא יהני אם ימסור בע"מ, כיון דכבר נפסל הגט מהתורה בחתימה שלא לשמה. וש"ר פליגי וס"ל דכיון דנותן בע"מ תו אינו פסול הגט מהתורה. אך י"ל יותר דגם אם לא קאי כרי"ף אלא החתימה הויא מפני תיקון העולם, ס"ל לגאונים דבשלא לשמה פסול מהתורה, כיון דהחתימה נעשית חלק מהגט ובעי לשמה. וכדמוכח ברשב"א דמחמת חתימה של תיקון העולם פוסל מהתורה. ובזה הדגיש הר"מ לחלוק על הגאונים, וכתב דכיון דנמסר בע"מ וגם החתימה אינה אלא מפני תיקון העולם, להכי אינו בטל מהתורה.
והנה שיטת רש"י במסכת גיטין (להלן כ: ד"ה ור"א, כב: ד"ה ר"א, סד. ד"ה ר"א) מבוארת דלא כשי' הרי"ף, אלא דלר"א מהני רק ע"מ. אמנם בשטרות ס"ל לרש"י מה"ק בכתובות צד (המובא בש"מ ובריטב"א שם) דמהני ע"ח. והחילוק נראה דס"ל דאכן ע"ח יכולים להועיל כעדי מסירה, וכביאור הר"ן הנ"ל ברי"ף, מ"מ בגט כיון דבעי' עדים לקיומי, לכן צריך ע"מ. וכן נוטה לשון רש"י להלן כב: דבעי ע"מ מחמת דבר שבערוה. ועוד יש לפרש דרש"י ס"ל דחלוק מהות השטר ממון מגט, ודוקא בגט תליא במסירה, דהיא הכורתת, ובזה דוקא ע"מ.
והנה הר"מ הנ"ל בהל' גרושין כתב בדין מזוייף מתוכו דפוסל רק מדרבנן מטעם דאין העדים חותמים אלא מפני תיקון העולם. ומבואר בדעת הר"מ דדוקא כיון דהחתימה הויא רק לראיה, להכי שייך לומר דיוכשר השטר ע"י הע"מ. ונראה הביאור דאם הויא כבר חתימה לאשויי שטרא, תו בחתימת עדים פסולים או בחתמו של"ש, הוי שטר בפסול, דהחתימה נעשה לחלק מהגט, והשל"ש כבר פסל את הגט והשטר. ואינו יכול להיות מוכשר ע"י הע"מ, דאין שטר מקולקל חוזר ומתכשר ע"י הע"מ, דהשטר כבר הוי חספא, וכשמוסר את השטר הוי מוסר שטר פסול שהוא חספא ול"ח מסירה. וכ"ה לשון הרמב"ן בתש' המיוחסות (סוף סימן צא) וזלה"ק: "... וא"נ כמו גט שנכתב שלא לשמו דאפילו רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי כיון דאפשר שיסמכו עליהם ואין העדות כשרה הרי זה מזוייף מתוכו בשעת חתימתו והרי זה פסול מיד דאע"פ שמוסרו אחר מכאן בעדים כשרים אינו אלא כמוסר שטר שכבר נפסל ואינו דומה לגט שחותמיו כותים ושמותיהן מובהקין שכשר בעדי מסירה לר"א כו' לפי שחתימתן של כותים אלו כיון שהן ניכרים תוך השטר עצמו לא אתו למסמך עלייהו והלכך אינה חתימה אלא ככתיבה דעלמא שאינה לא מעלה ולא מוריד ולפיכך אין הגט נפסל מתחילתו מחמת אותה חתימה וכשנמסר אח"כ בפני ישראל הרי זה כשר למאן דאית ליה עדי מסירה כרתי" עכ"ל הרמב"ן. וכן נראה ברגמ"ה ב"ב קע וז"ל: "מודה ר"א בגט מזויף מתוכו שאחד מן העדים קרוב או פסול פסול הגט ולא מועיל עדי מסירה" עכ"ל. ומפורש דלא מהני מהתורה העדי מסירה, והיינו דכיון דכבר חתמו עדים פסולים תו נפסל השטר וכבר ל"מ הע"מ. ויש להוסיף דדברי הרמב"ן הם לשיטתו דע"ח לר"א לרי"ף הוא כע"ח לר"מ, והיינו דידעי' ממה שהגט בידה, וחשיב עדות בגוף השטר לפסול השטר ולומר דהוי מסירת שטר פסול, אבל לר"ן הנ"ל דהע"ח הם מתורת ע"מ, שוב ל"ח עדות בשטר להחשיבו כמוסר שטר פסול.
ונ"ל דשאני היכא דהחתימה הויא לראיה בעלמא, דאז לא חל על ידם דין שטר פסול, ושוב יוכשר ויקבל דין שטר כתיקונו ע"י הע"מ. ודברים אלו מרומזים בברכת שמואל במסכתין (סוף סימן יב) במש"כ בשם גאון אחד שפי' ללשון הר"מ שאין העדים חותמים, ובדבריו נראה יסוד זה דאם הויא חתימה לאשויי שטרא ס"ל לגאונים דלא יהני הע"מ, דהוי מסירת שטר פסול. אמנם הברכ"ש שם הוסיף דהיינו דווקא בגט, דאיכא דין בעשייתו לכריתות משא"כ בשטרות, ולדברינו הוא גם בשאר שטרות.
ומעתה נראה בדעת רש"י דבזה חלוק שטר ממון מגט, דבשטר ממון דס"ל לרש"י דגם לר"א מהני ע"ח, הוי שטר שחלותו היא בעדי חתימה והע"ח מהני לאשויי שטרא, וא"כ נעשה ע"י הע"ח לדין שטר מקולקל, ובזה כבר נעשה השטר לחספא, דהע"ח נכנסים בשטר. ואפי' אם יתנהו אח"כ בפני ע"מ הוי נתינה של חספא ופסול מה"ת, דכבר חל עליה דין שטר בע"ח שדינו כה"ג דהוי שטר פסול, ולכן לא יועילו אח"כ עדי מסירה. וזהו שכתב רש"י בסנהדרין הנ"ל דמזויף מתוכו הוי חספא בעלמא, ופסולו מהתורה הוא. אבל בגט ס"ל לרש"י דלא מהני בו ע"ח מעיקר הדין, דלר"א ע"מ כרתי, ורק מפני תיקון העולם מהני הע"ח לראיה. א"כ ל"ה מגוף השטר, ולהכי חתימתם שלא לשמה או בפסול קרוב אינה פוסלת מהתורה.
ובדעת הרמב"ם שהקשינו סתירה בדבריו אי אפשר ליישב על דרך הישוב ברש"י, שהרי הר"מ ס"ל כשי' הרי"ף דבין בגט ובין בשטרות מהני ע"ח לר"א. אך נראה ליישב את שיטת הר"מ לאור המבואר דדוקא אם החתימה הייתה נצרכת מעיקר דין ע"ח, וחל על זה דין שטר פסול, תו לא מהני לחול מחדש דין שטר ע"י הע"מ, ובזה מזויף מתוכו פוסל מהתורה. ולפ"ז נראה דזהו שהוסיף הר"מ בהל' גירושין דכיון דחתימת העדים היא רק מפני תיקון העולם, בזה מזוייף מתוכו פוסל רק מדרבנן, כיון דאזלי' בתר הע"מ, דס"ל להר"מ דכיון דהחתימה היא רק מדרבנן, ומשום דרוצה בעדי מסירה ומסתמא ייחד כבר עדי מסירה, להכי לא אמרינן בזה דלא יהני הע"מ, דהוי שטר בפסלות, כיון דאין החתימה אלא מדרבנן. ויש להוסיף דכתב הרי"ף בפ' המגרש שם מח. דאף דגם ע"ח מהני, מ"מ לכתחי' בעי' ע"מ. ובראב"ד שם מבואר דהך לכתחילה היינו דווקא לענין גט ולא לענין שאר שטרות. א"כ בגט יש מעליותא לע"מ. וי"ל כן גם בדעת הרמב"ם. ולפ"ז מסתבר דהבעל רצונו שהגט יחול ע"י הע"מ, כיון שדינו לכתחילה בע"מ. א"כ את הע"ח החתים רק לראיה בעלמא אבל לא לאשויי שטרא, ושפיר יכול לחול שם גט רק ע"י הע"מ, ולהכי המזוייף מתוכו פוסל רק מדרבנן. וזש"כ הר"מ שאין העדים וכו', היינו דמחמת זה מקרי גט בעדי מסירה וחלותו היא ע"י הע"מ ולא ע"י הע"ח, ולהכי בגט ס"ל להר"מ דאינו פסול אלא מדרבנן. אבל בשטרי ממון, דכשר לכתחילה בע"ח, ואין שום מעליותא בע"מ על הע"ח, שפיר י"ל ע"ד רש"י הנ"ל דבשטרי ממון בע"ח הוי דין שטר שחל ע"י ע"ח, וכיון דהע"ח פסולים הם, תו מעיקרא חל ע"י חתימתם שטר של חספא והוא שטר מקולקל. ולהכי לא יהני הע"מ, דתו לא חל שנית דין שטר ע"י הע"מ, ולהכי במזויף מתוכו פוסל מהתורה. וזש"כ הר"מ בהל' עדות דהרי הוא כחרס ואיכא פסלות בשטר, ולא מהני המסירה לאשויי דין שטר מחדש ע"י הע"מ, ומיושבת היטב סתירת דברי הר"מ בדין מזוייף מתוכו.
♦ ♦ ♦