בני ברק
תפאר אחריך
א. הקדמה
ג' מקרים בלשו"פ ועניים לא מחזרים אחריהם
כתיב בקרא (ויקרא י"ט) "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם". וכן כתיב בקרא גבי פירות האילן (דברים כ"ד) "כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה". וגבי ענבים יש גם דין פרט ועוללות, כדכתיב "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה". ובחולין דף קל"א ילפינן לה גם לכל פירות האילן. ומצינו בש"ס ג' מקרים חלוקים במתנות עניים ואין עניים למשקל. ודיניהם חלוקים.א. זרע במקום שאין שם עניים כלל, כמו במדבר וכדו' שמבואר בחולין קלד: לדעת רוב הראשונים שפטור מלשו"פ מקרא דתעזוב. וכפי שיובא להלן.
ב. במקרה שיש עניים אלא שאלו מתנות עניים שאין העניים מקפידים עליהן, במקרה שהמתנות מועטות או גרועות שאינן ממין חשוב ואין כדאי לעניים לטרוח ללקטן, ואינם באים לקחתן. שמבואר בתוספתא פאה פ"ב, י"ט "שאר כל מתנות עניים שבשדות שאין העני מקפיד עליהם הרי אלו של בע"ה". וכן בירושלמי פאה פ"ח הל"א בתוספת ביאור להך תוספתא: מתנות שאין העניים מקפידים עליהם הרי הן של בע"ה, רבי בון בר חייא בעי ויש אדם קורא פאה לעצמו (דס"ד דהש"ס מחייבו להפריש ואח"כ יכול לקחת לעצמו), ותי' תני רבי שמעון בר יוחאי לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים (ובטור דה"ה דלא לנכרים).
ג. במקרה שהשאיר מתנות ובאו עניים וליקטו, ופסקו העניים, שמותר לכל אדם. במשנה פאה פ"ח מ"א, ובירושלמי פאה פ"ח מ"א מאימתי כל אדם מותרים בלקט משילכו בו הנמושות. ומבואר בב"מ כא: דמשום יאוש הוא, וכך פשטות ביאור המשנה, ויבואר להלן בע"ה.
♦
ב. הסוגיה בחולין
חיוב מתנות כשאין עניים כלל
איתא בחולין קלד: לוי זרע בכישור, ולא הוו עניים למשקל לקט, אתא לקמיה דרב ששת אמר ליה לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים.♦
דעת רוב הראשונים דתעזוב הוא פטור גמור
בפשטות זו דרשה גמורה, ושיטת רוב הראשונים שהדרשה מלמדנו שפטור מלהשאיר פאה, וכן לענין לקט ושכחה מותר לו לקחת לעצמו. וז"ל הרי"ף (מו. מדפ"ה) אבל לשו"פ דלא כתוב בהוא נתינה, אי ליכא עני דשקיל להוא לא צריך לאסוקינהו בדמי דכתיב וכו'.וכן מבואר ברש"י ד"ה ואם אין שם כהן וכו', שהש"ס מקשה על רב ששת מתרומה שהכהנים מקבלים בגורן, ואם אין שם כהן שוכר פרה (על חשבון הכהן) ומביאה לעיר, וס"ד דגם במתנות עניים צריך להיות כן. ותי' הש"ס דדין זה נאמר בתרומה דיש בזה דין נתינה, משא"כ במתנות עניים שכתוב תעזוב. ובפשטות דכשכתוב ונתן זה מחייבו לתת לידי כהן. וכשכתוב תעזוב, אם אין לו עני לעזוב לו, אינו מחוייב לעזוב.
♦
שיטת הראשונים שכתבו להדיא דפטור מלהפריש מתנות
וכ"כ הבה"ג (מובא בדרך אמונה א' ממתנות עניים י-יא בביאור ההלכה ובציון ההלכה) שבמקרה של לוי שלא היו עניים פטור מלתת לשו"פ. וכן בריטב"א גיטין מז. דכשאין עניי ישראל חייב במעשרות על הלקט, משום דפטור לגמרי. וכתב בדרך אמונה שם דגם השאילתות ס"ל דפטור לגמרי ממתנות, מדהעמיד את דעת רב ששת כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וההיתר דתעזוב הוא לפוטרו לגמרי, למרות דלא הוי יאוש (דאם ישל"מ הוי יאוש, קשה ליה לשאילתות דא"צ לטעם דתעזוב). ועוד כתב שם הדרך אמונה דפשוט דכך ס"ל להרי"ף ורש"י הנ"ל שפטור מלהשאיר וחייב במעשר. מ"מ בריטב"א בגיטין הנ"ל הוא מבואר להדיא.ובשו"ע יו"ד של"ב פסק "לקט שכחה ופאה, אם אין עניי ישראל מצוים שם ליטלם אין צריך להניחם".
♦
שיטת המאירי דחייב להפריש ומותר לקחתו
שיטת המאירי שאם לא באו עניים או שאין שם עניים, הרי זה מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר והוא משילכו הנמושות, ע"כ.♦
איך שייך בל תאחר במתנ"ע
שיטת תוס' בר"ה דף ד: על הגמ' שנקטה את לקט שכחה ופאה בשורה אחת עם הדברים שיש בהם איסור בל תאחר, והקשו הראשונים איך שייך ב"ת בזה, הלא דינם בעזיבה. ותירצו תוס' בתי' הראשון שליקט באיסור, עיי"ש. ועוד תירצו דשקל בהיתר ומיירי שלא היו עניים, דהפטור דתעזוב הוא רק שלא יעבור על ב"ת מיד, אבל צריך להביאם לעניים, ועובר ב"ת רק אחרי ג' רגלים (ומ"מ תעזוב ולא לעורבים מלמדנו דצריך להביא לביתו וליתנו לעניים).קושית האחרונים על תוס'
ובאחרונים שם הקשו דתוס' שם כתבו מיד דמהסוגיה לא משמע דצריך להשאיר, אלא פטור, ומ"מ נקטו כפשט הזה. וראיתי באחד מהאחרונים (יד נאמן על ר"ה) שהקשה על תוס' והביא דהרשב"א בר"ה כתב להדיא דאם אין עניים פטור ורק אם עבר ואסף עובר על ב"ת. וכ"כ בספר חובת גידולי הארץ על לשו"פ הל' י"ג בשם הרשב"א בר"ה. ולכאו' הטעם שתוס' ביארו שב"ת הוא כשילקט בהיתר, דלא כפשטות הסוגיא דחולין כמש"כ תוס', משום דקשיא להו, דאם ליקט באיסור עובר ב"ת מיד ולא אחר ג' רגלים, ומה שתירצו על זה נראה לו דוחק. לכן ביאר באופן אחר, שליקט בהיתר.♦
שיטת הש"ך שדברי רב ששת הם רק בלשו"פ דחו"ל
ובש"ך שם כתב בדעת השו"ע שהפטור דקאמר רב ששת זה רק בחו"ל, ובא"י חייב. ולמד זאת מדברי הטור, וז"ל מתנות עניים שאין נוהגין מן התורה אלא בארץ ובח"ל הם מדרבנן ואם אין שם עניים א"צ להניחם והאידנא אין נוהגין בהן לפי שהרוב נכרי' אם יניחום יבואו נכרי' ויטלום לפיכך איני רוצה להאריך בהם.וס"ל להש"ך דמש"כ אם אין שם עניים אין צריך להניחם, קאי אלפניו בחו"ל ולא אלפני פניו בכל פאה. (ודברי הב"ח שהביא את הכ"מ, הוא רק על עיקר חיוב מתנות בחו"ל דהוא מדרבנן, ולא על פטור אם אין עניים). ובפ"ת שם הביא מהחת"ס בתשו' (יו"ד רמ"ד) שהקשה על הש"ך שדבריו תמוהים, שהוא נגד הסוגיה דחולין קמד: שיש מיעוט דלא לעורבים ועטלפים. דבשו"ע אין חילוק בין א"י לחו"ל לענין החיוב. והחת"ס ס"ל דאף בדעת הטור צ"ל דאם אין עניים פטור אף בא"י, רק דלשון הטור הטעה להש"ך. ובאמת מש"כ הטור ואם אין שם עניים קאי על כל מקום, ע"כ דברי הפ"ת.
ולכאו' מש"כ החת"ס שם דהוא נגד הגמ' בחולין, קשה, דהש"ך למד מהטור דהוא מלשון הגמ' שם שכתוב דלוי זרע בכישור, וקשיא ליה דהזכיר שם המקום ששם זרע, ומזה למד שדינו דרב ששת בחו"ל דוקא, וצ"ע החת"ס.
וראיתי במראה כהן על הש"ך שם שכתב שדברי הש"ך כהכ"מ והב"ח דהביא מקור דאפי' במקום שיש עניים, בחו"ל הוא רק מדבריהם, ולא מדאו', ולפ"ז אין מקום לקו' החת"ס, וגם שינה מעט את הגירסה בש"ך. (ועוד יש להעיר דהחת"ס בחידושיו בחולין, ומובא בסמוך, ביאר בסוגיה כהש"ך, וכאן בתשו' כתב דהסוגיה דלא כהש"ך, וצ"ע. ובהג' השו"ע של החת"ס ציין לדבריו אלו, ולמש"כ בחידושין).
♦
ביאור החת"ס בדברי רב ששת דלא לעורבים ועטלפים נאמר רק בחו"ל
החת"ס בחולין קלד: על מעשה דלוי, הקשה מה לי זרע בכישור או במקום אחר. ועוד הקשה דדברי רב ששת מבוארים בתוספתא (כונתו לתוספתא בפאה פ"ב, י"ט המובאת לעיל, ובתוספת ביאור בירושלמי כנתבאר לעיל), ורב ששת לא אמר מתניתא היא.וכתב ליישב, דרב ששת סבר דאין הלכה כהך תוספתא, כיון דדרשינן מתעזוב להזהיר עני על שלו, ולכן למאן דפליג על התוספתא ס"ל דחייב להשאיר אפי' לעורבים ועטלפים.
אלא דקיי"ל כל המקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. לכן הקל רב ששת בחו"ל דוקא כהתוספתא. (וא"ש דברי הש"ך יו"ד של"ב), עכ"ד.
♦
ביאור דברי החת"ס
ובתחילה כשראיתי את דברי החת"ס התקשיתי, דקאמר דרשה מדיליה דלא כרב ששת, דפשטות הסוגיה דר"ש קאי בכל מקום ולא רק בחו"ל. ועוד, הרי רב ששת ידע את הדרשה דלהזהיר עני על שלו.אלא דאחר דברי הש"ך בדעת הטור שהטעם שכתב דאם אין עניים בחו"ל פטור הוא רק מפני שחיובו בחו"ל הוא רק מדרבנן, וצ"ב החילוק מ"ט רק בחו"ל פטור אם אין עניים ובא"י יתחייב אפי' אם אין עניים. וע"כ צ"ל דס"ל לטור שדברי רב ששת דפטור בשאין עניים מתעזוב ולא לעורבים אינה דרשה גמורה, ולכן לא קאי על א"י, אלא על חו"ל שהוא מדרבנן, וסמך דבריו על קרא. ובא"י חייב. ושיטת החת"ס דלא כדביארנו בש"ך דדרשה דרב ששת קאי רק על חו"ל, כי חיובו רק מדרבנן, ובא"י חייב מדאו'. ולפי החת"ס שיטת רב ששת היא דיש פלוגתא אם דרשינן תעזוב לעניים ולא לעורבים בא"י, ויש תנא דס"ל דתעזוב אפי' לעורבים ועטלפים. מ"מ אחר דמצינו דהש"ך למד בדעת הטור דאי"ז דרשה גמורה, אפשר להבין את דברי החת"ס שכתב שיש מחלוקת בהך דרשה.
♦
שיטת הרמב"ם דתעזוב דרשה גמורה היא
ובדברי הרמב"ם מבואר דהוי דרשה גמורה וקאי גם על א"י, כפי שיבואר בע"ה לקמן, אלא דלדעת הרמב"ם יש ביאור אחר בדברי רב ששת.ובהמשך הסוגיה הגמ' שואלת ואלא תעזוב יתירא למה לי, ומתרצת לכדתניא המפקיר את כרמו וכו'. וצריך להבין, למה מקשה רק כאן, והרי גם לעיל (דף קלא) דרשינן מיניה. ונראה דכיון דכאן נאמר דחלוק מתרומה שצריך לתת וגם להביא לעיר כשהכהנים לא באים, ואילו במתנ"ע הדין שצריך לעזוב לעניים, קשה מה ילפינן מכפלות הקרא. ובפרש"י כתב אלא תעזוב יתירא דכתיב בלקט למה לי וכו' לאו לרבויי שאפי' במקום שאין עניים שעליו להצניעם עד שימצא עניים ע"כ.
וצריך להבין איך אפשר ללמוד מתעזוב יתירא שבעה"ב יצטרך להצניעם, הרי המשמעות של תעזוב שהעניים יקחו לבד, בשונה מתרומה, שמחובת בע"ה לתת לכהנים, ובשביל שיקחו לבד צריך להפקיר את המתנות, כפי שמצינו דב"ש למדו דיני הפקר ממתנ"ע.
וי"ל דתעזוב פי' לעזוב כמו עזוב תעזוב עימו, וכאן העזרה לעניים היא להשאיר להם את המתנות בשדה שיקחו. ולכן אם היה כתוב תעזוב יתירא היינו למדים שאם לא באו עניים צריך להצניעם עד שימצא עניים. קמ"ל דהתעזוב לא מיותר ואינו מחויב להציע את המתנות והן נשארות לעורבים ולהפקר. ומצינו גם להלכה במתנות עניים שתעזוב הוא מלשון לעזור, דכתב הרמב"ם (בפ"ב הלט"ז והוא מהמשנה) דפאה של דלית ושל דקל שאין העניים מגיעים לבוז אלא בסכנה גדולה, בעה"ב מוריד להם ומחלק, ע"כ. ודין זה דכל פאה דינה לבוז נלמד מתעזוב, וגם הדין דכשא"א לבוז אלא בסכנה, שבעה"ב מחלק, נלמד מתעזוב. הא חזינן דמשמעות דתעזוב אינה רק להפקיר.
♦
ג. דבריו המחודשים של הרמב"ם בהל' מתנות עניים ובפה"מ
דברי הרמב"ם במתנות עניים כשהלכו בהם הנמושות
כתב הרמב"ם וז"ל א מתנות עניים הלכה י נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים לבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מהן מותר לכל אדם, שאין גופו קדוש כתרומות, ואינו חייב ליתן להן דמיהן שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם, ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים. ובהלכה יא מאימתי מותרין כל אדם בלקט, משיכנסו המלקטים שניים וילקטו אחר מלקטים הראשונים ויצאו, מאימתי מותרין כל אדם בפרט ובעוללות וכו'. ומבואר בדבריו שגם במתנות עניים, כשהיו עניים והלכו בהן הנמושות, כדי להתירן לכל אדם צריך לטעם דתעזוב ולא לעורבים ועטלפים, שזו גזה"כ, ולא מטעמי יאוש.♦
ביאור דברי הרמב"ם, ובהקדם כמה דברים שטעונים ביאור בדבריו
בביאור דברי הרמב"ם צריך להקדים, דלהמתבאר דבריו בהל' י' קשה, וכבר הקשו כן כמה אחרונים, והתוס' אנשי שם על המשנה בפאה הביא בשם ש"י שהק' גם על הרמב"ם בפה"מ שכתב טעם שמותר לכל אדם הלקט אחרי שהלכו הנמושות. משום שמצות מתנות עניים הוא להניח להם, שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם, וכאשר פסקו מלחזר אחריהם הותרו לכל אדם, כי לא ציוה ה' לעוזבם לעופות ולאיבוד, ע"כ.ודבריו אינם מובנים שהרכיב שני עניינים החלוקים בטעמם ובהלכותיהן, שהדרשה דתעזוב בחולין נאמרה על מקרה שאין עניים כלל ולפטור את בעה"ב מפאה לגמרי, ואפי' הלקט והשכחה חייבים במעשר. ואת המקרה הזה לא הביא הרמב"ם (וודאי דלשיטתו זה כלול בהך דין, דכ"ש הוא, אם הלכו הנמושות מועיל הטעם דתעזוב, כ"ש שיועיל הך טעם כשאין עניים כלל). ועוד הקשה דהך דין דהלכו בו הנמושות הובא בב"מ דף כא: בנידון של יאוש שלא מדעת, ומבואר דמטעם יאוש נגעו בה.
♦
הסוגיה דישל"מ בב"מ כ"א
ובגמ' שם מקשים על אביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ומקשה הש"ס דבהך משנה מבואר דהוי יאוש, דמ"ט כל אדם מותרים בלקט אחר שהלכו הנמושות, הרי עניים שבמקום אחר אינם יודעים שסיימו לקצור כאן, וכשנודע להם אחר כמה ימים שסיימו לקצור והעניים לקטו מתייאשים, והוי יאוש שלא מדעת. ותירץ הש"ס דהוי יאוש מדעת, דמעיקרא כבר מתייאשים העניים מללכת ללקט בעיר אחרת כיון שעד שיגיעו לא ישאר.♦
ד. ג' קושיות מהאחרונים בהסוגיה דהלכו בו הנמושות
ולפני שנחזי כמה ישובים בדברי הרמב"ם, נקדים את קושיית הגרע"א בהסוגיה דמאימתי כל אדם מותרים בלקט, והמתבאר בגמ' (ב"מ) דמשום יאוש מדעת מותר לכל אדם.♦
קושית הגרע"א מיאוש דקטנים
א. הקשה הגרע"א על המשניות על מש"כ בגמ' בהו"א שלגבי עניים שבדוכתא אחריתי הוי יאוש שלא מדעת, הלא יש גם עניים קטנים שיש להם חלק במתנות. ולגבי קטנים זה יאוש שלא מדעת, כדמוכח בתמרי דזיקי (בב"מ כב:) דאין יאוש של יתומים מועיל.והביא הגרעק"א מתוס' ב"ב קמג: ד"ה ואם שכתבו לחלק בין דבר שהגיע לידם לדבר שלא הגיע לידם, דבממון שלהם אין מחילתם מחילה, אף דהוי במקום שאינו משתמר. ובממון שלא יפסידו וגם לא הגיע לרשותם, מועיל היאוש, שלא יזכו בו, וסיים הגרע"א שעדיין צ"ב. וכמה אחרונים דבקו בהחילוק של תוס' בין ממון שהגיע להם לממון שלא הגיע לידם, ובממון שלא הגיע לידם שהיאוש הוא רק שלא תהיה להם זכות לקחת לקט, מועיל יאוש גם בדרגה של יאוש שלא מדעת, ויבואר עוד להלן[2].
ב. הקשה הגרע"א דמבואר כאן דאחר שהלכו הנמושות הרי הלקט מותר לכל, ואין השדה קונה לבעל הבית בקנין חצר, ובאמת אם השדה משתמרת קונה לבע"ה. אבל מדברי המשנה שאימתי כל אדם מותר בלקט מוכח דשדה שאינה משתמרת אינה קונה לו. וקשה על רבי אבא (ב"מ יא.) דס"ל דשדה של אדם קונה לו שלא מדעתו אפי' אין עומד בצד שדהו. וכאן מבואר דמותרים לכל אדם ולא רק לבעל השדה[3].
ג. הקשה הרש"ש איך מועיל היאוש של העניים להתיר את הלקט הרי אין להם בלקט דין ממון אלא הוא הפקר לעניים ואין אדם מפקיר או מתייאש מדבר שלא בא לידו. והוכיח מרבי אליעזר בפאה פ"ה מ"ב שאדם שהתערבה לו חיטה של לקט בכריו, שר"א אומר דא"א לעשות חליפין עם העני, כיון שלא זכה בלקט, כך כאן שהעניים לא זכו בלקט, איך יפקירו ויתייאשו מזה. וחזינן ברש"ש דמתנות עניים הן הפקר גמור לעניים, ולא ממון עניים. דאם היה ממון עניים היה מועיל היאוש, עיין להלן. וכן כמה אחרונים כתבו לחלק בין המקרה של ר"א דא"א לעשות חליפין על חיטה של לקט שלא הגיע לרשותו, דכיון שאין לו בעלות על זה לא יכול לעשות חליפין, לבין יאוש שלא יהיה לו לעני הזכות ללקט, שלזה מועיל יאוש, דהוי כלפיו. ובר"א החליפין בחיטה. והעיר בני החריף מו"ה שלמה נ"י מ"ט באמת הרש"ש לא שאל מסברא, דהרי ס"ל דמתנ"ע הן הפקר לעניים כדחזינן כאן ולעיל, וא"כ הול"ל דא"א להתייאש מדבר שלא בא לרשותו, ומ"ט הוכיח דבריו מר"א, דיש מקום לחלק, וצ"ע[4].
ד. בתפארת ירושלים על המשנה העיר מ"ט כשהלכו הנמושות צריך להגיע לדין יאוש של העניים להתיר לכל אדם. הלא אם העניים לא יבואו יותר, יש היתר דתעזוב ולא לעורבים. ולהלן נחזי מדברי האחרונים ישוב גם לזה.
♦
ד' דרכים לישוב הרמב"ם
שלושת קושיות אלו הן מבוא להבין את שיטת הרמב"ם, ונחזי כמה דרכים מהאחרונים בזה. ונקדים את דברי הרדב"ז על מה שכתב הרמב"ם שם שאחרי שהלכו הנמושות כל אדם מותרים בלקט, כתב הרדב"ז שאם החצר משתמשת או אם עומד בצד שדהו ואומר תזכי לי חצרי, בעה"ב זוכה במתנות עניים. והקשה הרדב"ז מלשון הירושלמי (הובא לעיל) שכתב במתנות שאין עניים מקפידים עליהם הרי הם של בעה"ב, דמשמע דבעה"ב זוכה ולא כל אדם.ותירץ הרדב"ז דכל אדם לאו דוקא, אלא דמותר לעשירים, ולעולם בעל השדה דוקא זוכה. וסיים שזהו הנכון (שלא לחלק בין מתנות שלא מקפידים עליהן דהלכה י"ד למתנות שהלכו כבר הנמושות דהלכה י"א). ולדברי הרדב"ז כל אדם היינו עשירים דעלמא והם בעלי השדות, אבל לא כל העשירים. ובדרך אמונה הקשה שזה דחוק בלשון המשנה, וגם בלשון הרמב"ם קשה לומר כן, וגם מ"ט הרמב"ם חילקם לב' הלכות הי"א והי"ג.
♦
ה. מהלך של הדבר אברהם והדרך אמונה דצריך לשני הטעמים
הדבר אברהם מעמיד סתירה בין הבבלי לירושלמי
הדבר אברהם (ח"א סימן י"ג) כתב ליישב דברי הרמב"ם עם סוגיות הבבלי והירושלמי, דלכאו' דברי הבבלי דהיתר הלקט משום יאוש אינם עולים בקנה אחד עם הירושלמי, דמתנות שאין עניים מקפידים עליהן וכו' משום תעזוב ולא לעורבים ועטלפים. דהמיעוט דתעזוב הוא להפקיע חיוב לקט, ודין דיאוש הוא לא מפקיע דין לקט, אלא כשהעניים מתייאשים מותר משום יאוש דכבר נעשה ממון עניים וצריך שיתייאש.ולבבלי ל"ק מהא דלוי זרע בכישור, דשם אין עניים באמת ילפינן מתעזוב לפטור ממתנות. אבל במקרה דהמשנה בפאה דהלכו כבר העניים א"א לפטור משום תעזוב, כי כבר זכו העניים.
אבל בירושלמי במקרה דמתנות שאין עניים מקפידים נקט הטעם משום תעזוב, ולכאורה הך טעם קאי על כל הסוגיה שם, דס"ד דאדם קורא שם פאה לעצמו ותירץ דפטור לגמרי. וי"ל דרבי בון קאמר הך טעם רק על מתנות דאין עניים מקפידים עליהם, ולא על המשנה דכל אדם מותרים בלקט משילכו בו הנמושות. כיון שהעניים זכו במתנות צריך לטעם דיאוש דוקא להפקיע מרשותם.
♦
מוכח מהירושלמי דצריך יאוש להתיר את ממון העניים ותעזוב להתיר לבע"ה
וביאר עוד דבהו"א דהש"ס דתעזוב יתירא למה לי, דחייב לעזוב אפי' כשאין עניים ויישאר לעורבים ועטלפים. וכן בס"ד דהירושלמי וכי אדם קורא פאה לעצמו דס"ד דתעזוב שייך אפי' לעורבים, דלא נפקע מבעה"ב הך חיוב, ואפי' אם התייאשו העניים ופקע ממונם, מ"מ חיוב תעזוב לא פקע, ואסור לבעלים לקחת, ומותר רק לכל אדם. וא"כ קושיית רבי בון דאדם קורא פאה לעצמו קשה רק על מימרא דבריתא דהתירה המתנות לבעה"ב, אבל במתני' דקתני שמותרים לכ"א ל"ק, כי עניים התייאשו וכ"א מותרים ורק לבעה"ב אסור, דחייב עדיין לעזוב. ועל זה תירץ ר"ש בן יוחי דגם לבעה"ב מותר, דכתיב תעזוב ולא לעורבים ועטלפים.♦
גם כשהלכו הנמושות צריך לטעם דתעזוב
ולפ"ז הא דקתני במתני' מאימתי כל אדם מותרים בלקט כולל אף את בעה"ב שמותר, ובעינן לתרי טעמי - א' יאוש עניים, ב' דתעזוב ולא לעורבים, ומכח ב' טעמים אלו דהבעלים מותרים.ולפ"ז תירץ את שיטת הרמב"ם שעל המקרה דכבר הלכו בו הנמושות כתב הרמב"ם דטעם ההיתר הוא משום תעזוב ולא לעורבים. וי"ל לפ"ז דהוצרך הרמב"ם לטעם זה כדי לבאר מ"ט גם בעה"ב מותר בלקט, דאחר שהלכו הנמושות התייאשו העניים ואין בזה גזל עניים, אבל מ"ט כל אדם מותרים בלקט, היינו גם בעה"ב שיש עליו חיוב תעזוב, ולזה כתב הרמב"ם דגם כל אדם מותר, וכולל גם את הבעה"ב דלא חייבתו תורה לעזוב לעורבים ועטלפים.
♦
ביאור שני של הדבר אברהם ברמב"ם, וישוב קושיית הגרע"א מקנין חצירו של בעה"ב
עוד ביאר הדבר אברהם, ובהקדם דקדק כנ"ל דרבי בון בר חייא הקשה דאדם קורא פאה לעצמו רק על הברייתא שכ' דהרי הן של בע"ה, ולא הקשה על המשנה שכל אדם מותרים בלקט. והקשה בדבר אברהם מ"ט כל אדם מותרים בלקט ולא זכתה חצירו של בעה"ב (וזו קושיית הגרע"א הנ"ל). ותי' דמיירי בחצר שאינה משתמרת. ועוד הקשה הדבר אברהם א"כ בברייתא במתנות עניים שאין עניים מקפידים עליהן הרי הן של בע"ה, וכי תימא דברייתא מיירי בחצר המשתמרת, זה דחוק מ"ט הברייתא שינתה מהמקרה של המשנה בחצר שאינה משתמרת שמותרים לכל אדם.וביותר קשה על הרמב"ם, שבהל' י"א הביא דינא דמתני' דכ"א מותרים בלקט, ובהל' י"ג הביא דינא דברייתא דמתנות שאין עניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה, ואע"פ שעדיין לא פסקו עניים מלחזר אחר מתנותיהם. ולא הזכיר מענין החצר ומהותו אם היא משתמרת או לא. ולא חילק דכאן בחצר המשתמרת ולעיל בחצר שאינה משתמרת.
ועוד הקשה הדבר אברהם על הרמב"ם מ"ט לא כלל שני דינים אלו דהלכו בו הנמושות, ואין עניים מקפידים, בהלכה אחת, כיון דשורש אחד להם, דמה שאין עניים מקפידים הוי כהלכו בו הנמושות.
♦
מחלק בין מקרה שהיו עניים ופסקו לבין מקרה דאין עניים מקפידים עליהן
ומכח זה ביאר הדבר אברהם לחלק בין המקרה שעזב את הלקט מתחילה כדין, ונעשה בכך ממון עניים, וכשהלכו בו הנמושות יעשה הפקר ומותר לכל אדם מכח יאוש העניים, ובאמת גם בעה"ב יכול לזכות ככל אדם. וכן אם היתה חצרו משתמרת וכיוצ"ב הוא קודם לזכות, ולאו מתורת בעה"ב דהוי שלו, אלא מתורת זוכה ראשון.ובברייתא דמתנות שאין עניים מקפידים עליהן מעיקרא, כגון שהיו המתנות גרועות או מועטות, הוי ממש כההיא דלוי זרע בכישור. דאין חיוב עזיבה והוי של בע"ה לחוד, דלא נעשה ממון עניים כלל, שאח"כ יתייאשו מהן ויוכלו לזכות בהן כל אדם, דלא יצאו מעולם מרשות בעל השדה.
ולפי דבריו, הסוגיא דחולין דלוי זרע בכישור כלולה בדברי הרמב"ם במתנות שאין עניים מקפידים עליהן, שכולל גם בגלל הטיב, וגם בגלל המרחק, שלא משתלם להם ללכת לשם, שנתמעט מתעזוב.
♦
הערה בדברי הדבר אברהם
ובדבר אברהם כתב בישוב האחרון נ"ל ליישב עוד בדרך אחרת. מ"מ נלע"ד דצריך גם בישוב זה האחרון למש"כ בישוב הראשון, דמש"כ כאן לא מיישב מ"ט הרמב"ם בה"י, בהביאו את הדין כשפסקו העניים מלחזר אחר המתנות והלכו הנמושות מותר לכל אדם, מטעם דכתיב תעזוב, ולכאו' לפי הישוב השני היה צריך להיות דמטעם יאוש יהיה מותר אף לבעה"ב. וצ"ל דגם בישוב זה צריך למה שכתב בתי' הראשון, דלבעה"ב צריך תרי טעמי להתיר לו, גם משום יאוש להתיר הממון וגם תעזב ולא לעורבים להתיר את הס"ד תעזוב אף לעורבים, דלא נפקע ממנו חיוב זה קמ"ל. [ומש"כ ישוב באופן אחר, הוא לבאר בשו"ט דהירושלמי שם].ונראה דלמהלך של הדבר אברהם קצת צ"ב, דהרמב"ם לא הביא כלל את דברי הגמ' בב"מ דהממונות דמתנ"ע מותרים מכח יאוש.
♦
מהלך של הדרך אמונה דס"ל לרמב"ם דתרוויהו בעינן
ובדרך אמונה שם סעיף י' בביאור ההלכה ד"ה נאמר כתב לבאר מ"ט נקט הרמב"ם את הדרשה דתעזוב במקרה שהיו עניים, והלא פשטות הסוגיה בלוי זרע בכישור דרב ששת אמר תעזוב ולא לעורבים דפטור מלתת. וכן בירושלמי דמקשה וכי אדם קורא שם פאה לעצמו, ותירץ דיש מיעוט דתעזוב ולא לעורבים ועטלפים פשטות דפטור מלתת. וקשה, דהרמב"ם הביא דין זה על מקרא שהשאיר לשו"פ.וביאר דס"ל לרמב"ם דבכל מקרה חייב להשאיר לשו"פ אפי' אם אין עניים, משום הקרא דלא תכלה פאת שדך, דצריך לקרוא שם פאה, אבל אחר שקרא שם פאה אינו מחויב לעזוב, שלא אמרה תורה לעזוב לעורבים ועטלפים, ויוכל לקחתו מיד לעצמו. והפשט בירושלמי לפי"ז, דמקשה ויש אדם קורא שם פאה לעצמו, ומשני דאה"נ, דגזה"כ היא דלא לעורבים ועטלפים, שא"צ לעזוב, ויכול לקחתו ומיד. והא דקאמר דהוי לבעה"ב ולא לכ"א, י"ל דאין ה"נ אם יבא כל אדם וילקט הפאה מיש אחד שבעה"ב קרא שם מועיל אלא כיון שהוא שם הוא יודע ומיד מקדים לזכות. משא"כ בלקט, דאין דוקא בע"ה עומד לראות אימתי הלכו הנמושות ובעי עומד בצד שדהו, נאמר דהוא לכל אדם.[5]
(הוסיף הביאור ההלכה דמש"כ במאירי להשאיר עד שיעור שיעבור הנמושות, צ"ל דמיירי שכבר היו עניים (והלכו), ומש"כ המיוחס לטור בספר הלכות א"י (נדפס במשך השנים בירחונים שונים) שאם אין עניים יפריש השכחה ויאסוף וכו' צ"ל שיש ספק שמא יבואו עניים).
ולפ"ז א"ש מש"כ הרמב"ם גם כאן משום תעזוב ולא לעורבים. דגם כה"ג צריך לדין דתעזוב להתיר לבעה"ב לקחת, ומ"מ שפיר פריך מיניה בב"מ איאוש שלא מדעת, דאי לאו יאוש נהי דאינו מחויב לעזוב, מ"מ איך מותר לקחת, הרי הוי ממון עניים אחרי שחייב להשאיר משום לא תכלה (לקט קצירך לא תלקט). לזה מועיל היאוש להתיר את דיני הממון של העניים.
ע"כ מצינו ביאור של הדבר אברהם והדרך אמונה דבענין לתרתי, גם ליאוש וגם לדין תעזוב ולא לעורבים, להתיר לבעה"ב לקחת את המתנות. אלא דלמהלך זה צ"ב קצת, הא דלא הביא הרמב"ם לטעם דיאוש דהרי להתיר בעינן גם יאוש, והוא מפורש בש"ס בב"מ. ולהלן לפי ביאור הקו"ש והגרש"ש יש ליישב גם את זה.
♦
ו. מהלך אחר מהקו"ש ושערי יושר
ובקו"ש ושערי יושר מבארים באופן שונה דדין יאוש כאן הוא פועל בדין תעזוב, ולא משום שהיאוש מתיר את הממון, אלא היאוש מתיר את התעזוב, דאין חיוב באופנים אלו לעזוב, דהוי לעורבים ועטלפים.♦
מהלך של הקו"ש שבאמת לעולם ההיתר דמתנות משום תעזוב והמתנות הם הפקר לעניים
כתב הקובץ שיעורים ח"ב סימן י"ז שלמרות שבגמ' ב"מ משמע דהיתר דמתנות לכל אדם הוא משום יאוש, ברמב"ם נקט ההיתר משום תעזוב ולא לעורבים.♦
חוקר במתנות עניים אם הוי ממון עניים או הפקר לעניים
והביא לחקור במתנות עניים אם הוי ממון עניים כמו מתנות כהונה דהוי ממון השבט, או דהוי הפקר לעניים.והוכיח מהירושלמי ריש פ"ו דפאה דמתנות עניים הן הפקר לעניים, דנחלקו ב"ש וב"ה אם הפקר לעניים הוי הפקר או רק הפקר לעשירים הוי הפקר וב"ש למדו מפאה דהוי הפקר רק לעניים, וב"ה דחו להם דשם כתיב תעזוב. וא"א ללמוד משם להפקר של כל אדם לעניים. ולכאו' אם מתנות עניים הוי ממון עניים לדעת ב"ה, לא היו צריכים לומר לב"ש דכתיב תעזוב, כיון דהוי ממון עניים א"א ללמוד משם להפקר. ולפ"ז איסור העשירים ללקט פאה לאו משום גזל אלא דתעזוב מחייב גם את העשירים לעזוב את המתנות לעניים.
ולפ"ז היאוש של העניים לא פועל בהממונות של הלשו"פ, כיון דאין להם בעלות על זה. ומה דכתב בב"מ דמטעם יאוש הוא. לאו יאוש דממון הוא, אלא שהענין של יאוש שייך בכל מקום, שא"צ רצון הבעלים בחיוב אלא סגי בניחותא כמו בכי יותן והפרשת תרומה ע"י שליח שם בב"מ, דאביי ס"ל דבעינן ניחותא בפועל, ולרבא סגי בניחותא בכח.
ולכן בפסקו העניים מלחזר אחר הלשו"פ ועניים דמק"א לא יודעים, אלא דכשידעו יתייאשו מלחזר אחרי הלשו"פ תלוי בזה דלאביי דבעינן ניחותא בפועל, לא סגי כשאינם יודעים. ולרבא דבכח סגי אף אם אינם יודעים הוי יאוש וחשיב דפסקו מלחזר אחריהן, ומותר במתנות משום תעזב ולא לעורבים.
אלא דלפ"ז צריך לחלק בין אם הוי מתנות שאין עניים מקפידים עליהן או במקום שאין עניים, דמכח התעזוב פטור ממתנות, לבין מקום שכבר חל שם מתנות כי היו עניים במקום, וכשפסקו לחזר אחריהם מותר לכל אדם, כי נפקע זכות הבעלים מהמתנות, וההיתר לכל אדם משום הפקר.
ובסוף דבריו דחה הקו"ש ביאור זה שמתנות הן הפקר לעניים, דא"כ דהוי הפקר לעניים ולא לעשירים. מתי שנתבטל חיובא דתעזוב, כשהתייאשו העניים לגמרי, הרי הממון חוזר להיות לבעלים, כי הפקר לעניים ולא לעשירים הוא דכלפי העשירים הממון שייך לבעלים. וכשפסקו העניים מלחזור אחריו, כבר אין חיוב דתעזוב צריך לחזור כל הדין ממון לבעלים, ומ"ט כל אדם מותרים בלקט.
ובשלמא אם המתנות הוי ממון עניים, הרי כשנעשה ממונם שעה אחת נפקע כח הבעלים לגמרי, וכשתייאשו הוי הפקר לכל, אבל אם הוי הפקר לעניים כשנתייאשו העניים הרי חוזר הממון לבעלים, ואיך מותר לכל אדם, ועמד בצ"ע.
וקושיא זו היא לא רק על ביאורו ברמב"ם, אלא מהווה סתירה למה שהוכיח מהירושלמי דמתנ"ע הן הפקר לעניים, וכאן מוכח דהוי ממון עניים, מדקאמר שכל אדם מותרים בלקט, ולא רק הבעה"ב.
♦
הגדרה חדשה במתנות עניים
ולכאו' היה מקום לומר דמתנות עניים הן הפקר לעניים ולא נשאר לבעלים שום זכות מזה, דהתורה חייבתו להפקיר המתנות, ולהוציאן מרשותו לגמרי. והתורה אמרה דהפקר זה שייך רק לעניים לא לעשירים, ואסור לעשירים ללקט, ולא משום גזל מהעניים או מהבעלים אלא משום דהתורה אמרה שיעמוד לעניים ללקט. ואפשר לומר דהפקר לעניים יוצא מרשותו, וחשיב שהעשירים גוזלים, כמש"כ הגרח"ק בביאורו על הירושלמי דאפי' למ"ד דהפקר יוצא מרשותו מיד והפקיר לעניים ולא לעשירים, אם עשירים יקחו הוי גזל (למרות שיצא מרשות הבעלים ולא נכנס לרשות העניים). וביאור הדבר נראה דהעשירים גוזלים את זכות העניים.ולפ"ז מיושבת הראיה דהביא מהירושלמי דפ"ו מפאה, דמתנות לב"ה הן הפקר, ומאידך מיושבים דברי המשנה דאחר שהלכו הנמושות מותר לכל אדם, ומיושב גם הרמב"ם דלהתיר הלקט לכ"א צריך תעזוב ולא לעורבים, דבלא זה אסור ללקט, כי הן מתנות עניים ואסור ללקטן (ולכה"פ לבעלים יהיה אסור ללקט, משום שנצטווה לא תכלה ולא תלקט ותעזוב אפי' לעורבים). ולכן צריך את המיעוט ולא לעורבים ולעטלפים, דאם עוזב לעורבים פטור ונפקע מזה שם מתנות (אפי' אם כבר חל ע"ז בהתחלה שם מתנות).
וביותר צ"ע דבהקו"ש כתב באות ד' דבזמן שעדיין העניים מלקטים להצד דהוי הפקר לעניים מ"ט אסור לעשירים ללקט. ותירץ דדין דתעזוב מחייב את כל אדם. ולפי מש"כ כאן הול"ל דאסור לעשירים לקחת משום גזל, דכלפיהם הוי ממון של הבעלים, כי הפקירו רק לעניים.
וחזינן דאף בקו"ש יש צד שהוי הפקר לעניים ואפי' אם נאמר דאין לבעלים זיקה ממונית, ויהיה אסור לעשירים ללקט משום תעזוב, וגם אם נאמר דתעזוב הוא חיוב רק לבעלים ולא לכל אדם כהפשטות של הקרא, מ"מ אפשר דכיון דהתורה יעדה את המתנות לעניים אסור לעשירים לקחתם (אפי' דאין איסור גזל). וא"כ מ"ט בסוף דבריו שדן על הזמן שפסקו העניים מלחזר אחר המתנות ומותר לכל אדם, הקשה דזה שייך בממילא לבעלים.
♦
ישוב לשיטת הקו"ש
ושאלתי את הג"ר מיכאל אדלשטיין בטעם הדבר שנקט הקו"ש להצד שמתנות עניים הן הפקר לעניים, דכלפי עשירים הוי ממון של הבעלים.וביאר דבהכרח דלב"ש דסברי שיש הפקר לעניים ולא לעשירים כלפי העשירים נשאר ממון של הבעלים, דאל"כ מ"ט אסור לעשירים לקחת, כיון שיצא מרשות הבעלים לגמרי, ובהכרח דכלפיהם נשאר הבעלות שלו. ודין הפקר לעניים ולא לעשירים לב"ש נלמד מלשו"פ, כמבואר בירושלמי ריש פ"ו מפאה, וממילא זה הגדר של הפקר דלשו"פ, ולא מצינו דב"ה פליגי על ב"ש בדין זה, ממילא לכו"ע הפקר דלשו"פ הוא דכלפי עשירים הוי ממון הבעלים.
ופלוגתת רבי מאיר ורבי יוסי בירושלמי שם אם בכל הפקר לא יצא מרשות הבעלים עד דאתי לרשות זוכה (וכן ס"ל לר' יוסי) או דיצא מרשותו מיד (כשיטת ר"מ), אין נידון זה שייך לדברי הקו"ש, כי שם הנידון הוא כלפי מי שמופקר לו אם יצא מרשות הבעלים מיד, או עד דאתי לרשות זוכה לא יצא מרשות בעלים (ובזה קיי"ל כר"מ, דהפקר יוצא מרשותו מיד, כדמוכח בחמץ שמועיל הפקר ולא עובר על ב"י וב"י אחר שמפקיר).
ולפי"ז מתחדדת השאלה של הקו"ש מ"ט כל אדם מותרים בלקט אחר שהלכו הנמושות, הלא הכל צריך לחזור לרשות הבעלים בלא קנין חדש, דכשהתיאשו העניים מתברר שזה היה של הבעלים מהתחלה, דכלפי עשירים הוי ממון דבעלים.
ושאלתי להגר"מ אדלשטיין מ"ט באות ד' לא כתב הקו"ש טעמא דאסור לעשירים ללקט עוד לפני שהלכו הנמושות, משום גזל, דכלפיהם הוא ממון של בעלים. ובקו"ש כתב טעם אחר דגם לשאר בנ"א הוא אסור משום תעזוב (והוא חידוש כנ"ל דתעזוב נאמר לבעל השדה).
וביאר הגר"מ אדלשטיין דכל שהעניים לוקטים את התבואה לא שייך לחייב את העשירים משום גזל של הבעלים, כיון שהעניים לוקטים הרי שאין התבואה מיועדת לבעלים ולא חשיב גזילה להם, וצריך לטעם אחר. אבל אחר שהעניים התייאשו, ממילא חוזר הבעלות שהיתה כבר קודם.
♦
ישוב לקו' הקו"ש באות י' הנ"ל
וליישב קושיא זו דהקו"ש אות י' ראיתי בשיעורי הגרש"ר סימן יא אות ד-ו שנתחבט רבות בשאלה זו, ובהגדרת הדין הממוני של מתנ"ע לפני שבאו לידי עניים, והתירוץ שנקט למרווח לשאלה זו ע"פ התוס' אנשי שם דמעיקרא הבעה"ב מתייאש מהלשו"פ כיון שיש כאן עניים. ולכן כשפסקו העניים מלחזר אחריהם אין הלשו"פ חוזר לרשותו בממילא, ורק אם אמר תזכי לי שדי חוזר דין הבעלות שלו, ואם לאו הרי הלקט מותר לכל אדם.♦
מהלך של השערי יושר (שאפי' שמתנות עניים הן ממון עניים) ההיתר כשהלכו הנמושות הוא רק משום תעזוב
השערי יושר שער ה' אות י"ט הקשה דבגמ' ב"מ כא: משמע דמועיל יאוש העניים במתנות, ולהתיר את המתנות לכל אדם צריך ליאוש, ובחולין קלד: משמע דא"צ ליאוש כדי להתיר את המתנות.ותירץ דהיאוש של העניים אינו יאוש של דיני ממונות. ופשוט דהיתר מתנות עניים הוא משום תעזוב ולא לעורבים, אלא דהיתר זה תלוי באם ודאי שלא יבואו עניים, ולכן במקרה דלוי זרע בכישור פטור משום תעזוב. כי פשוט שלא יבואו עניים. ולמסקנת הגמ' דב"מ דעניים שבדוכתא אחריתי מעיקרא איאושי מיאשי, ז"א שפשוט שלא יבואו יותר ולכן יש היתר דתעזוב. ורק בס"ד דלא ברור שלא יבואו שיש חשש שהעניים שבמק"א יבואו אחר שלקטו לקוטי בתר לקוטי, ויראו שכבר אין מה ללקט, ותלוי ביאוש שלא מדעת, דלמ"ד דהוי יאוש התברר למפרע דכבר היה עומד ליאוש, וזה מתיר משום כשעומד לעורבים ועטלפים, ולמ"ד דלא הוי יאוש דבשעה שהלכו הנמושות עדין לא התייאשו, נחשב שלא עומד לעורבים ועטלפים.
♦
תירוץ קושיית הגע"א מיאוש דקטנים
ולפ"ז כתב השערי יושר דלא קשה קושיית הגרע"א מיאוש דקטנים דהוי יאוש שלא מדעת, גם לתירוץ הגמ' מעניים דמקום אחר. משום שכיון שעניים קטנים לעולם לא יבואו, כלפיהם חשיב המתנות דעומדים לעורבים ועטלפים, ואין צריך ליאוש שלהם כדי להתיר את הלקט. ורק כלפי עניים שבדוכתא אחריתי, שיש צד שיבואו ואולי גם ילקטו קצת, הוי תלי ביאוש, יש חסרון ביאוש שלא מדעת.♦
ביאור דברי הרמב"ם למהלך דהגרש"ש
ולדבריו א"ש היטב דברי הרמב"ם בהל' י' דלא הביא כלל לדין יאוש אף בהלכו בו הנמושות, כי אין ההיתר דיאוש אלא מכח תעזוב, דהיאוש הוא מדעת משום שודאי לא יבואו עניים, והוי עזיבה לעורבים ועטלפים.[6]ולדבריו אפשר לבאר מש"כ הרמב"ם בהל' י' וי"א דכשהלכו הנמושות מותר לכ"א, כיון שחל דין לקט, והתייאשו העניים הוי היתר המתנות לכולם, דאין השדה משתמרת בשעה זו שגמרו לקצור ועניים הולכים בתוכה. אבל בהל' י"ג במתנות שאין עניים מקפידים עליהן, ולא יבואו כלל, התעזוב פוטר לגמרי מלהשאיר מתנות, והלקט והשכחה של בעה"ב ופטור מלהשאיר פאה.
♦
בדין תעזוב יש פטור מלשו"פ ויש היתר אחר שחל החיוב
ולפ"ז יוצא דגם להרמב"ם תעזוב פוטר ממתנות, כשיטת שאר ראשונים, אלא דגם במקום שכבר חל על המתנות שם מתנות עניים במקרה שהיו עניים, ואח"כ כשהלכו הנמושות התייאשו העניים מלחזר אחריהן חזר המצב שהמתנות נשארים לעורבים ועטלפים, ופקע מהן שם מתנות, כי הם תלויים בתעזוב לעניים דוקא.ולענין דעת הגרע"א שמדוייק מדבריו שמתנות הן ממון עניים, י"ל דמ"מ אין חסרון ביאוש שלא מדעת של הקטנים, כיון דהם לא יבואו ללקט, הרי כלפיהם המתנות (אחר שהלכו הנמושות) עזובים לעורבים ועטלפים, ומותר לכל אדם. (בחידושי הגרש"ר העיר דקטנים של העיר הזו כן יכולים לבא ללקוט, וכלפיהם הוי חסרון של יאוש שלא מדעת).
ולפ"ז מיושבת אף קושיית הרש"ש איך העניים יכולים להתייאש מממון שלא בא לרשותם, די"ל דפשוט דהמתנות הן כממון עניים ומועיל יאוש שלא יבואו יותר, ומותר משום תעזוב ולא לעורבים.
♦
דברי הפרי יצחק בגדר היאוש בהמתנות עניים
כהיסוד הזה מצינו בפרי יצחק (להגר"י בלאזר בסוף הספר, בענף פרי סימן לא) שכתב ליישב בין הסוגיות דב"מ וחולין. ואלו דבריו, דלאו מצד יאוש מתירים, אלא דמצד היאוש הוי פסקו עניים לחזור, דכשנתייאשו לא יחזרו עוד, ולכן נפקע מזה דין מתנות עניים משום דלעניים ולא לעורבים. ורק לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, לא מקרי עדיין פסקו העניים מלחזור, דהא לא נתייאשו עדיין בפועל. ולפ"ז ביאוש קטן אף דהוי יאוש שלא מדעת, מ"מ לענין שהיה נקרא שפסקו עניים מלחזור, מהני גם יאוש קטן, דהא לא יחזור עוד, שייך לומר על זה לעניים ולא לעורבים ועטלפים. והוא נכון. עכ"ד. ומתבאר היטב לפי כל המתבאר לעיל בסמוך.להלכה כתב הדרך אמונה למרות שמדברי הרמב"ם משמע דאפי' במתנות עניים שלא מקפידים עליהן או שאין כאן עניים צריך לקרוא שם פאה, כדי שלא יעבור על לאו שלא תכלה, אלא דמיד מותר לו ליטלן משום דלא לעורבים ועטלפים, ופטור מהפרשת תו"מ. אבל דעת רוב הראשונים, וכך פסק בשו"ע יו"ד של"ב, דפטור מלהשאיר. ולכן אף אם השאיר חייב במעשר. ואפי' אם יבואו עניים אח"כ כתב הרשב"א ר"ה דף ד' שלא צריך לתת להם.
וכתב הרמ"א דהאידנא אין נוהגים מתנות עניים אפי' בא"י כיון דרובם נכרים ואם ישאיר יטלו נכרים, ורחמנא אמר תעזוב, ולא לעורבים ועטלפים, וה"ה נכרים. וכתב החזו"א דדין זה לא השתנה בזמננו ופטור, דעינינו רואות שלא יבא עני ללקוט מתנ"ע דטרחתו יותר על שכרו, ואם ישאיר יבואו נכרים ויטלום, עכ"ד.
לפי ההגדרה של החז"א דכשטרחתו יותר על שכרו פטור, נראה דלא רק בחיטים הדין כן אלא אף בענבים הדין כן. דאע"פ דכתב הירושלמי שם על ענבים "דעניים תאבים להם", מ"מ עדיין טרחתו יותר על שכרו.
נמצא שיש מקרים שכן תפאר אחריך.
♦ ♦ ♦