הר נוף, ירושלים
חיוב תשלומי ארבעה דברים
א. מחלוקת הסוגיות דב"ק דף ל"ג וב"ק דף כ"ו בגדר ארבעה דברים
ל"ג ע"א. ורבנן זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים. הקשה בתוס' תלמיד ר"ת ורבינו אליעזר, שלעיל כ"ו ע"א נקט סתמא דגמרא דממעטינן שור מד' דברים מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו. ותירץ דההיא ר"ע היא, אי נמי, נקט דרשה ששוה לר"ע וחכמים, ולא חש להזכיר שלפי חכמים צריכים גם הזה בנוסף לבעמיתו, ע"ש.ונראה לפרש בדרך אחרת לפי רש"י.
לפי הסוגיא דדף כ"ו, הה"א ששור יהיה חייב בד' דברים באה מק"ו. "ומה אדם שאינו חייב בכופר חייב בארבעה דברים, שור שחייב בכופר אינו דין שיהא חייב בארבעה דברים". הגמרא שם לומדת מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו שלא דנים ק"ו זה.
הסוגיא דדף ל"ג אינה מזכירה את הק"ו. ריהטא דלישנא ד"ורבנן זה למה לי לפוטרו מארבעה דברים" משמע שיש ה"א לחייבו בד' דברים אפילו בלי ק"ו. וכך מפורש ברש"י – מסקנת הסוגיא היא שרבנן ממעטים מאיש בעמיתו רק צער "אבל ריפוי ושבת אימא ליתן ליה קמ"ל [תיבת זה, ששור פטור גם מריפוי ושבת]". ופירש רש"י: "אבל רפוי ושבת. דחסר ביה ממונא אימא כי נזק נינהו ומיחייב". הרי שהה"א ששור יהיה חייב ברפוי ונזק אפילו אחרי המיעוט דאיש בעמיתו, אין מקורה מק"ו, אלא מסברא אחרת, ד"אימא כי נזק נינהו".[2]
ונראה לפרש שממה שהק"ו דדף כ"ו אינו מופיע בסוגיא דדף ל"ג יצא לו לרש"י שהסוגיות חולקות בשאלה אם הה"א ששור ישלם ד' דברים נובעת מהק"ו או מסברא ששייכת גם בלי הק"ו. וצ"ב במחלוקת זו.
רש"י בדף כ"ו פירש: "איש כי יתן מום בעמיתו איש בעמיתו. הוי בדין נתינת מומין ולא שור בעמיתו של בעליו". רש"י בדף ל"ג אינו מעיר כלום על דרשת איש בעמיתו ולא שור בעמיתו, וצ"ב.
ועוד קשה, איך ממעטים ד' דברים מאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו. הלא הפסוקים "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" מדברים דוקא בתשלומי נזק של חבלת אדם, והוא התשלום היחידי ששור באדם חייב בו. ואיך ממעטים מפסוק זה דוקא את ד' הדברים ולא נזק.
כבר הערנו שלפי רש"י בסוגיא דדף ל"ג, הה"א ששור יהיה חייב בד' דברים היא משום ד"אימא כי נזק נינהו". ונראה לומר בביאור סברא זו שדין תשלומי נזק שונה בנזקי גוף אדם מבשאר חפצים הניזוקים. בשאר חפצים, ההפסד המתייחס ישיר למעשה המזיק הוא רק פחת הדמים כשיבואו למכור את אותם החפצים. אבל בנזקי אדם באדם, גם ד' הדברים מתייחסים ישיר למעשה המזיק והם חלק מהנזק שהמזיק עשה. לכן, ה"א אפילו בלי ק"ו שגם בשור שהזיק גוף אדם ישלם ד' דברים, שכך משערים את הנזק בחפץ זה, בין אם המזיק הוא אדם ובין אם הוא שור. קמ"ל איש בעמיתו שזה אינו. רק למעשה נזק שעושה אדם המזיק מתייחס המעשה גם לנזק של ד' הדברים, אבל מעשה שור אין כחו מגיע אלא לנזק במובנו הצר, ואין חיבור ישיר בין מעשה הנזק ובין הצער, הריפוי, השבת, והבושת. ולפי רבנן היינו מחלקים בין צער לריפוי ושבת, שמאיש בעמיתו היינו אומרים שרק צער, דלא חסר ביה ממונא, אינו מתייחס למעשה השור, וכדי לנתק גם ריפוי ושבת ממעשה השור צריכים להגיע לשלב הנוסף של "הזה".
כל זה לפי הסוגיא דדף ל"ג שסוברת שד' הדברים הם בכלל נזק. אבל הסוגיא דדף כ"ו שצריכה להגיע לה"א ששור ישלם ד' דברים על ידי ק"ו, אינה סוברת שד' דברים הם בגדר נזק. דוקא שם מחדש רש"י שד' דברים הם "דין נתינת מומין", מונח שלא השתמש בו בשום מקום אחר בפירושיו. מכיון שבנזקי שור לא כתבה התורה בפירוש אלא תשלומי נזק בלבד, כדי לחדש שגם דין נתינת מומין שייך בשור צריכים להגיע לק"ו.
ונראה שעיקר מגמת רש"י בדבריו בדף כ"ו על דרשת איש בעמיתו הוא לתרץ את הקושיא שהקשינו, איך ממעטים ד' דברים מפסוק שמדבר על נזק. לזה מפרש רש"י ש"איש כי יתן מום בעמיתו" מתאר מצב שבו שייכים כמה דינים. הפסוקים "איש כי יתן" וגו' "שבר תחת שבר" וגו' שהבאנו למעלה דנים באופן ישר בדין נזק, אבל משמעות המילים המסויימות "איש כי יתן מום בעמיתו" ממעטת שור מכל הדינים ששייכים ל"איש כי יתן מום בעמיתו" – גם נזק וגם ד' הדברים הנמצאים בפרשיות אחרות. ולפי זה, אה"נ, שור אינו נכלל בחיוב הנזק שבפסוק שבר תחת שבר וכו', שהוא אחד מ"דיני נתינת מומין". חיוב נזק של שור באדם בא מפסוק אחר, מכמשפט הזה, כסוגיית הגמרא בדף ל"ג.
אבל רש"י בדף ל"ג אינו דן בקושיא זו משום שלפי הסוגיא ההיא קושיא מעיקרא ליתא. "איש כי יתן מום בעמיתו" ממעט שור מתשלומי נזק לגוף אדם, כמשמעות הכתוב. אבל לפי הסוגיא ההיא תשלומי נזק דגוף אדם כוללים נזק, צער, רפוי, שבת, ובושת. אין הכי נמי, כמו שחשבנו בקושייתינו, הכתוב ממעט שור מהדין ההוא לגמרי, כולל מתשלום נזק בסיסי ששייך בכל חפץ הניזוק. ובא הכתוב דכמשפט הזה ומחייב, לפי רבנן, דין נזק של שור באדם, שהוא דין שוה לדין נזק של שור בשור. וגם לרבי עקיבא מחייב הפסוק ההוא דין נזק שור באדם, אלא שלפי ר"ע שונה הדין הזה גם מדין שור בשור וגם מדין אדם באדם.
והנה בסוף דבריו בדף כ"ו כתב רש"י "ולא שור בעמיתו של בעליו". הרי שרש"י חשש פן יעלה על דעתו של הלומד שכוונת הגמרא היא "ולא שור בעמיתו שלו", דהיינו שאין שור שמזיק שור חייב בד' דברים. לפי ה"א זו ששור בעמיתו ממעט שור מתשלומי ד' דברים כשהזיק שור, לולא המיעוט דעמיתו, דין שור היה חמור מדין אדם כמו בכופר; אדם אינו משלם ד' דברים אלא כשמזיק אדם, ואילו שור היה משלם ד' דברים גם כשמזיק שור. בדף ל"ג רש"י אינו מתייחס לה"א זאת, והוא משום שה"א מוטעית כזאת שייכת דוקא אם ד' דברים אינם בכלל תשלומי נזק אלא דין לעצמם. אבל בתשלומי נזק, לא שייך לומר שמעשה נזק דשור יש לו יותר כח לחייב נזק ממעשה נזק דאדם עצמו.
התוס' בדף ל"ג ד"ה ורבנן הזה למה לי הקשו למה צריכים רבנן ללמוד שיש דין תם ודין מועד בשור שהזיק אדם מכמשפט, הרי אפילו בלי הפסוק היינו מניחים שלתם שהזיק אדם יש דין תם שהזיק שור. לפי דברינו ברש"י, י"ל שמדין ד' דברים רואים שגוף אדם הוא חפץ הניזוק שונה משאר חפצים הניזוקים, ודין נזק שלו חמור מדין נזק שלהם. אם כן אין להניח בפשטות שקולות הנוהגות בשור הניזק, כגון חצי נזק דתם, שייכות גם לאדם הניזק.[3] וכך היא פשטא דלישנא דברייתא: "כמשפט הזא יעשה לו כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם וכו' אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם".[4] הרי שגם נזק שלם דמועד שהזיק אדם ילפינן מכמשפט הזה יעשה לו.
כמו שכתבנו לעיל, בסוגיא דדף כ"ו אין זכר למיעוט דד' דברים מ"הזה" שנמצא בדף ל"ג. וכמו שהערנו לעיל, לפי תוס' תלמיד ר"ת ור"א, סוגיא דדף כ"ו סוברת או כרבי עקיבא, או גם כרבנן וגם כרבי עקיבא, אלא שהגמרא לא הזכירה את המיעוט הנוסף ד"הזה" שקיים לפי רבנן. אמנם, גם כמו שהערנו לעיל, דוחק הוא להעמיס כוונות הללו בסתימת רש"י, ואם כן לפי רש"י קשה ממ"נ – להעמיד את הסוגיא דדף כ"ו כר"ע הוא דוחק משום דלית הילכתא כוותיה, ולהעמיד את הסוגיא כרבנן שחולקים עליו גם כן קשה, שרבנן אינם ממעטים שור מד' דברים מבעמיתו בלבד, אלא מצירוף של בעמיתו והזה.
יתכן שלפי רש"י סוגיא דדף כ"ו אזלא לפי תנא שלישית החולק גם על ר"ע וגם על הרבנן במקור תשלומי נזק של שור באדם, כמו שיבואר.
סוגיית הגמרא בב"ק דף מ"ג ע"ב-מ"ד ע"א דנה במקור חיוב המיתה של שור שנגח קטן. הגמרא מביאה ברייתא שלומדת דין זה מהפסוק ד"או בן יגח או בת יגח". אבל הגמרא שואלת על זה "ואין לי אלא במועדין. בתם מנין". תשובת הגמרא לשאלה זו במסקנא היא "ת"ל או בן יגח או בת יגח נגיחה בתם נגיחה במועד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין". הראשונים דנו בשאלה איזה חיוב נזקין של שור לומדים מאו בן יגח או בת יגח, וכתב התוס' רי"ד וז"ל: נגיחה למיתה ונגיחה לנזקין. פי' כי היכי דבמיתה לא חלקתה בין קטנים לגדולים הכי נמי בנזקין ונזקי אדם משור ילפי' להו מכמשפט מדכתבינן לעיל כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם ואיצטריך למכתב נגיחה לנזקין שלא תחלוק בשור באדם בין גדולים לקטנים, עכ"ל. ובדרך דומה פירשו התוס' והתוס' רבינו פרץ. אבל קשה להעמיס כוונה זו בדברי רש"י, שלא כתב רש"י אלא "ת"ל או בן יגח או בת יגח. יגח יגח תרי זמני דריבה לה נגיחה למועד ולתם למיתה ולנזיקין". ומשמע שרש"י לומד חיוב נזקין דשור תם שנגח אדם מפסוק זה, כשם שהוא לומד ממנו חיוב מיתה, ודוחק להעמיס בלשון רש"י את כוונת בעלי התוס'. אם כן קשה לרש"י איזה חיוב נזיקין דשור ילפינן מאו בן יגח או בת יגח. אלא נראה שאין לנו בהבנת לשון רש"י אלא משמעו, שמבן יגח או בת יגח לומדים דין נזק שור באדם. שלפי הסוגיא דדף כ"ו מאיש בעמיתו ממעטין שור מכל חמשה הדברים, כשיטת ר"ע בדף ל"ג, אלא, שלא כר"ע, הברייתא דדף מ"ג סוברת שגם בשור באדם יש חילוק בין תם למועד, כרבנן דר"ע בדף ל"ג. אבל בזה שונה תנא דברייתא דדף מ"ד מרבנן דדף ל"ג, שלפי תנא דברייתא דדף מ"ד ד' דברים הם דינים נוספים לנזק, ואילו לרבנן הם חלקים של תשלומי נזק. אלא שלפי זה קשה, שלכאו' לפי סוגיא דדף ל"ג מה הפירוש של הברייתא שאומרת נגיחה לנזקין, וצ"ב.
♦
ב. קושית רע"א ביבמות דף נ"ד ומחלוקת הסוגיא שם עם הסוגיא דב"ק דף כ"ז
על פי דברינו, אולי נמצא פתח לתרץ את קושית רע"א בדו"ח, יבמות נ"ד ע"א. איתא התם: "אמר רבה נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים וביבמתו לא קנה". וברש"י שם: "חייב בד' דברים. בנזק וצער ורפוי ושבת כדאמר בהחובל פצע תחת פצע לרבות השוגג כמזיד ואונס כרצון אבל בבושת לא כדמפרש לקמן".הקשה רע"א בדו"ח: "נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים. האי נפל ע"כ ברוח מצויה דהוי כמזיד, דאי לאו הכי אינו חייב כ"א בנזק, דמה דמרבינן מפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד, אינו לענין ד' דברים כי אם לנזק בלחוד, כדאיתא ספ"ב דבב"ק. ורש"י ז"ל כתב הכא חייב בד' דברים וכו' כדאמר בהחובל פצע תחת פצע, ותמיהני".[5]
רע"א מניח שרש"י ביבמות סובר שמדובר ברוח מצויה, אבל אם כן צ"ב למה לא כתב רש"י כן להדיא כמו שעשה בב"ק כ"ז ע"א ד"ה ונתקע באשה חייב בד' דברים.[6]
עוד צ"ב, שלפי רע"א בנתקע ברוח מצויה אינו אנוס, שאם היה אנוס היה פטור מד' דברים, אלא שהוא פושע. אבל נהי שביבמה לא קנה אפילו בכה"ג, מכיון שאין כוונתו לביאה, בכל זאת, לפי דבריו צ"ל שמה שהסוגיא דיבמות קוראת לנתקע ברוח מצויה אנוס הוא לאו דוקא. ונראה שמשום זה רש"י שם דוקא לא נקט שמדובר ברוח מצויה, שרש"י הבין שדינו של רבה כולל מקרה של אונס ממש, דהיינו רוח שאינה מצויה, כדי להתאימו ללשון הגמרא שבאה לפרש לשון אונס של המשנה בדף נ"ג ע"ב שם. וכן רואים שהגמרא שם מחפשת מקרים של אונס ממש, כגון אנסוהו גויים וישן, אע"ג שביבמה לא קנה אפילו בפשיעה אם אין כוונה לביאה, כגון בנפל ברוח מצויה או בהטיח בכותל. אבל אם כן דברי רש"י ביבמות סותרים את הסוגיא בב"ק כ"ו ע"א-כ"ז ע"א, שאיתא שם להדיא בשם רבה שאין חיוב ד' דברים אלא בפושע, כמו שהעיר רע"א.
אבל לפי דברינו, מצאנו פתח לתרץ את הסתירה. כבר הראנו שלפי רש"י יש מחלוקת בגדר ד' דברים. לפי הסוגיא דדף כ"ו הם תשלומים בנוסף לתשלומי נזק, ואילו לפי הסוגיא דדף ל"ג הם נכללים בתוך תשלומי נזק במקרה של אדם שהזיק אדם. אם כן, יש לומר שהסוגיא דרבה בב"ק כ"ו-כ"ז אזלא בשיטת הסוגיא בריש דף כ"ו שם, שסוברת שד' דברים אינם בכלל תשלומי נזק. ואם כן גם אינם בכלל פצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד, שלא נאמר אלא בנזק, כמש"כ רע"א בדבריו שהבאנו למעלה. אבל הסוגיא דיבמות אזלא בשיטת הסוגיא דב"ק דף ל"ג, שסוברת שד' דברים הם בכלל נזק, ואם כן שפיר שייך בהם פצע תחת פצע. כמו שכתבנו לעיל, לפי רש"י הסוגיא דיבמות מוכרחת לסבור שרבה מחייב ד' דברים גם באונס, משום שהגמרא מביאה את דבריו כדי לפרש מה שנאמר במשנה שם "הבא על יבמתו... בין באונס בין ברצון". אבל בסוגיא דב"ק אמר רבה להדיא "היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור", ופירש רש"י שהוא משום שרבה אינו מחייב ד' דברים אלא בפשיעה.
♦
ג. צער במקום נזק
בשני מקומות מגדיר רש"י את דין צער במקום נזק. בב"ק דף כ"ו הגמרא מביאה את הברייתא דתנא דבי חזקיה דיליף אדם מועד לעולם מפצע תחת פצע, ומקשה על זה הגמרא "האי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק". רש"י שם מפרש: "במקום נזק. דאפי' היכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתבה רחמנא היינו בדליכא נזק כגון כוואו בשפוד על צפרנו דלא אפחתיה מכספיה ולהך דרשה מפקינן ליה בהחובל".שם בדף פ"ד ע"א רש"י מגדיר דין צער במקום נזק בתוך ביאורו לדברי רב זביד אמר רבא בענין אחר. הגמרא שם שואלת למה לא אומרים עין תחת עין ממש. רב זביד משמיה דרבא מתרץ: "אמר קרא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק ואי סלקא דעתך ממש כי היכי דלהאי הוי ליה צער להאי נמי אית ליה צערא". על זה מקשים: "ומאי קושיא דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא למאי נפקא מינה למיתב ליה האיך דביני ביני".
לשון רש"י בדף פ"ד הוא: "במקום נזק. ואף על פי שיש שם תשלומי הנזק משלם אף הצער ומקרא יתירא קדריש דהא כתיב כויה תחת כויה למה לי פצע תחת פצע וכויה וחבורה מדריש לקמן".
נשוה את לשונותיו בשני המקומות.
בדף כ"ו רש"י מדבר על "נזק" ו"צער". בדף פ"ד הוא מדבר על "הנזק" ו"הצער".
בדף פ"ד רש"י מדבר על "תשלומי" נזק וצער, ובדף כ"ו לא מופיעה תיבת "תשלומי" בדבריו.
עוד צריך ביאור למה לא נקט רש"י בדף פ"ד "ואף על פי שיש שם תשלומי נזק משלם אף תשלומי צער" בלשון מקביל בנוגע גם לנזק וגם לצער, בדומה למה שנקט בדף כ"ו "היכא דאיכא נזק משלם נמי צער", בלי להשתמש בתיבת "תשלומי" לא בנוגע לנזק ולא בנוגע לצער.
בדף כ"ו רש"י מבאר את הה"א שלא ישלם צער במקום נזק, שלא משלם אלא היכא "דלא אפחתיה מכספיה", משא"כ בדף פ"ד.
אפשר לומר שרש"י מפרש את צער במקום נזק בדרכים שונות בסוגיות הללו מפני שהן חולקות בגדר תשלומי חבלות.
רש"י בדף כ"ו ע"ב סובר שהסוגיא ההיא, כמו הסוגיא בדף כ"ו ע"א, סוברת שצער (כמו שאר ד' דברים) הוא בכלל דין נתינת מומין, חמשה דינים ששייכים במקרה של חבלת אדם באדם. מלשון "דאפי' היכא דאיכא נזק משלם נמי צער" בדף כ"ו משמע, אפילו במקום שחל דין נזק, חל דין צער. משפט זה אינו מדבר במקרה ממשי שבו קרה במציאות צער במקום נזק, אלא בדיני התורה המופשטים; דין צער נאמר בתורה אפילו במקום שיש חיוב נזק. במילים אחרות: אין כוונת רש"י לומר אפי' כשחבלת ראובן בשמעון הביאה לא רק לידי צער לשמעון אלא אפילו לידי נזק, ראובן משלם גם צער. אלא, כוונת רש"י היא שכשהתורה כתבה את דין צער, הכוונה היתה שצער חל גם כשחל דין נזק. אבל לשון רש"י בדף פ"ד: "ואף על פי שיש שם – דהיינו במקרה המסויים -- תשלומי הנזק, משלם אף הצער". כאן הוא אינו מדבר על הדין אלא על המקרה; רש"י אומר שאע"פ ששילם ראובן את תשלומי הנזק שקרה, והוה אמינא שבזה יצא ידי חיוב מעשה נזקו כמו בשור שהזיק אדם, עדיין הוא "משלם אף הצער" של שמעון בתוך תשלומי נזקיו. רש"י לא נקט שם תשלומי הצער, כי לפי הסוגיא ההיא אין תשלומי צער דין נפרד מתשלומי נזק. הכסף שמשלם ראובן עבור הצער שקרה הוא חלק מתשלומי הנזק ולא דין נפרד, שבאדם שהזיק אדם משערים את הנזק באופן שונה מבשור שהזיק אדם, ונכלל בנזק גם ד' הדברים.
בדרך זו אפשר לפרש גם למה לא פירש רש"י בדף פ"ד את ההוה אמינא שלא יהיה חיוב צער במקום נזק מצד שחייב רק היכא "דלא אפחתיה מכספיה", כמו שעשה בדף כ"ו. בפירושו על הפסוק פצע תחת פצע (שמות כא, כה) רש"י פירש: "ומקרא זה יתר, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאע"פ שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך וזה חתכה בברזל וצערו". לפי רש"י עה"ת, בתשלומי נזק ה"א שהמזיק קנה את האבר הניזק, ולכן הוא פטור מצער, שיש לו את הזכות לחתכו אפילו באופן שיביא לידי צער. ה"א זו שייכת דוקא אי אמרינן שתשלומי צער הם דין נפרד מתשלומי נזק. לכן, כש"אפסדיה מכספיה" והחזיר החובל לנחבל את הכסף, ה"א שהאבר הנחבל קנוי לו. אבל לפי הסוגיא דדף פ"ד שסוברת שד' דברים הם חלק של תשלומי נזק, אין ה"א שהחובל קנה את האבר בתשלום דין נזק בלבד, שהרי כל ד' הדברים הם תשלום עבור הפסד האבר עצמו, ואין מקום לומר שקנה את האבר עד שישלם את כולם, כולל צער. הה"א שלא ישלם צער במקום נזק היא ה"א שאין ד' דברים נכללים בכלל נזק,[7] ושדין נתינת מומין לא נאמר אלא במקום שאין נזק, קמ"ל שד' דברים הם בכלל נזק, ויש צער במקום נזק.
והנה יש עוד סתירה ברש"י בין שתי הסוגיות המקשרות את דין צער במקום נזק לפצע תחת פצע. לפי שתי הסוגיות, לומדים צער במקום נזק ממה שה"פצע בפצע" הנמצא בתוך פצע תחת פצע עושה מפצע תחת פצע קרא יתירא, דבלאו האי קרא היינו יודעים שיש דין תשלומי צער. אבל יש סתירה ברש"י בנוגע לאיזה קרא היינו לומדים ממנו דין צער אי לאו פצע תחת פצע. רש"י בדף פ"ד אומר: "קרא יתירא קדריש דהא כתיב כויה תחת כויה". אבל בדף כ"ו רש"י אומר בד"ה פצע תחת פצע: "קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו'". אלא מכאן ראיה שסוגיא דדף כ"ו ע"ב, כמו סוגיא דדף כ"ו ע"א, סוברת שצער הוא בכלל דין נתינת מומין, ודין צער משתמע מפשטא דקרא דכי יתן וגו' אפילו בלי פצע תחת פצע. אבל לפי הסוגיא דדף פ"ד לא קיים המושג של דין נתינת מומין, וד' דברים הם בכלל תשלומי נזק המוגדלים שחייב בהם באדם שהזיק אדם, ומה שנזק זה כולל גם צער היינו לומדים מכויה תחת כויה, שיש בזה גם משמעות של צער.
אבל עכשיו צריך להסביר איך ראה רש"י שהסוגיות דדף כ"ו ודף פ"ד חולקות בגדר תשלומי חבלות. וכדי להבין ענין זה נעיין בדברי המרומי שדה בדף פ"ד: "רב זביד משמיה דרבה אמר אמר קרא פצע תחת פצע כו'. וקשה לי מאי ראיה הא אי נימא תחת עינו ממש אין הדין נותן שיכו את עינו כמו שהוא הכה, אלא לסמא בסם. וכמו בנפש תחת נפש, שאין הדין שיהרגו אותו באותו אופן שהרג אלא בדין סייף. וה"נ א"צ אלא לקחת את עינו אבל בלי יסורים. ואיצטריך למיכתב פצע תחת פצע, היינו שיהא צער במקום נזק ג"כ, והכל שלא בממון. ואולי מלשון כאשר עשה כן יעשה לו עין תחת עין משמע כן ממש וצ"ע".
ולענ"ד מה שהציע הנצי"ב בהיסוס "ואולי מלשון כאשר עשה כן יעשה לו עין תחת עין משמע כן ממש" הוא ההסבר הנכון. ויסוד הדברים הוא, שאי לאו דילפינן מפצע תחת פצע לרבות צער במקום נזק, ה"א שחיוב חבלות הוא לפצות את הנחבל עבור חבלתו, על ידי זה שיעשו אותו מעשה חבלה לחובל.
אבל לפי רב זביד אמר רבא, כל זה הוא הה"א. על ידי זה שהתורה מחייבת צער במקום נזק רואים שא"א להבין עין תחת עין ממש. אבל בכל זאת אין שום הכרח לומר שצריכים לסגת ממה שחשבנו בה"א שצער ונזק כרוכים זה בזה, אלא שבה"א חשבנו שהם מתבצעים על ידי מעשה חבלה אחד, ואחרי הגילוי של צער במקום נזק רואים שהם מתבצעים על ידי תשלומין אחד.
ולפי זה אין רב זביד אמר רבא רואה את הקושיא למיתב ליה היאך דביני ביני כפירכא. המקשן סובר כסוגיא דדף כ"ו שצער ונזק הם שני דינים נפרדים, ובדומה לזה, אילו היינו אומרים עין תחת עין ממש, יתכן שהדין הבסיסי של חבלות (שלפי הה"א היה קיים במקום תשלומי נזק) היה מתבצע על ידי מעשה דוקא, והדין השני של צער היה יכול להתבצע בחלקו על ידי תשלומין. אבל רב זביד אמר רבא סובר שגם לפי הה"א וגם לפי המסקנא צער אינו אלא חלק של הדין הבסיסי של עין תחת עין, ומתבצע בדיוק כמו עין תחת עין.
♦ ♦ ♦