אם גויים נצטוו על איסור שיתוף
הרב משה צוריאל האריך במאמרו אם גויים נצטוו על איסור שיתוף בקובץ האחרון (גיליון סו, ר"ח סיון פ"ב) בהגדרת הנוצרים כעובדי עבודה זרה, ובבסיס ההיתר לבני נח לעבוד עבודה בשיתוף מדברי התוספות, וכטענת הנודע ביהודה שלא הותר להם אלא לשתף שם שמים ודבר אחר בשבועה, אך לא לעובדם.מכל מקום, כמה וכמה מן הראשונים והאחרונים ראו בנצרות עבודה זרה בשיתוף, ודיונם היה בנוגע להיתר או לאיסור לבני נח. ואני בא לדון על עצם הגדרת הנצרות כעבודה זרה בשיתוף.
הבה ואסדר ארבעה סוגי עובדים, ואנסה לבדוק האם הם מוגדרים כעובדים בשיתוף או כעובדים אל זר לחלוטין.
א. העובד מאמין בעושה שמים וארץ ובכך שביכולתו להנהיג את העולם, אלא שגם לאל זר המצוי בשליטתו, יש כוח משל עצמו לבחור ולקבוע אם להטיב או להרע. היינו, ביכולת עושה שמים וארץ לנטרל את השפעת האל הזר, אך כל עוד הוא לא עשה כן, יש גם לאל הזר סמכויות ואפשרויות שליטה בחיריות. על כן הוא עובד אך ורק את הכוח האמצעי, על מנת למצוא חן בעיניו על מנת שישפיע מחסדו עליו.
ב. העובד מאמין בעושה שמים וארץ ובכך שביכולתו להנהיג את העולם, אלא שגם לאל זר המצוי בשליטתו, יש כוח משל עצמו לבחור ולקבוע אם להטיב או להרע. היינו, ביכולת עושה שמים וארץ לנטרל את השפעת האל הזר, אך כל עוד לא עשה כן, יש גם לאל הזר סמכויות ואפשרויות שליטה בחיריות. והוא עובד את שניהם יחד, על מנת למצוא חן בעיניהם על מנת שישפיעו מחסדיהם עליו.
ג. העובד מאמין שעושה שמים וארץ שולט שליטה משותפת עם אל זר. היינו, אין עושה שמים וארץ יכול לנטרל את השפעת האל הזר, כפי שהאל הזר אינו יכול לנטרל את השפעת עושה שמים וארץ. לעתים הוא מייחד את עבודתו למצוא חן בעיני עושה שמים וארץ, ולפעמים הוא מייחד את עבודתו למצוא חן בעיני האל הזר.
ד. העובד מאמין שעושה שמים וארץ שולט שליטה משותפת עם אל זר. היינו, אין עושה שמים וארץ יכול לנטרל את השפעת האל הזר, כפי שהאל הזר אינו יכול לנטרל את השפעת עושה שמים וארץ. והוא עובד את שניהם יחד על מנת למצוא חן בעיניהם על מנת שישפיעו מחסדיהם עליו.
במושכל ראשון, ראוי היה להגדיר אך ורק את הסוג השני והרביעי, אשר המכנה המשותף ביניהם הוא העבודה המופנית לה' בשיתוף עם אל זר, כעבודה זרה בשיתוף; ואילו את הסוג הראשון, היה נכון להגדיר כעבודה זרה חלוטה, בעוד את הסוג השלישי ניתן להגדירו כאשר הוא עובד את האל הזר כעובד אלילים חלוט, וכאשר הוא עובד את עושה שמים וארץ כעובד ה' חלוט.
למעשה, כפי שניתן לראות במקורות אשר הרב צוריאל מציין אליהם במאמרו, הסוג הראשון הוא הדוגמא הרווחת לעבודה זרה בשיתוף, ואף שהרמב"ם מגדיר זאת כעיקר עבודה זרה שהיה מימי אנוש, יש אשר מפרשים זאת כשורשה ותחילת התפתחותה של עבודת האלילים, בעוד שאין שלב זה לכשעצמו אסור לבני נח.
נראה, שהבנתם היא כי עבודת אל זר כממוצע בעל סמכות בין ה' ולבין העובד, מוגדרת כשיתוף גם אם העבודה עצמה מיוחדת אך ורק לאליל. כי עדיין הם מגבילים את כוח האל הזר ומכפיפים אותו לעושה שמים וארץ.
בהעמקה נוספת, יש לדון על הסוג השלישי והרביעי, ולהגדירם אחרת ממה שהצעתי בתחילה.
נניח ויש הוראה להאכיל את משה, וכאשר נשאלת השאלה המתבקשת מיהו משה זה, מוצגים מאפיינים עיקריים להכרתו על מנת שיוכלו לזהותו. משה זה שמו משה, גובהו מטר שמונים, צבע שערו שחור, והוא הקים חברה לייצור מזון. והנה, אחד ממקבלי ההוראה, הלך ומצא אדם ששמו משה, גובהו מטר שמונים, צבע שערו צהוב, אשר הקים חברה לייצור מזון. עמד והאכילו, בא והתייצב והצהיר קיימתי את ההוראה. וודאי שטעות גדולה בידו, כי אם אותו משה שהוא האכיל לא היה שערו שחור, אין זה כלל אותו משה שעליו דנו.
קל חי וקיים, אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אחד ויחיד הוא, עושה שמים הוא. אלו מאפייניו העיקריים של ישותו הבלתי מושגת. אם יבוא אי מי ויעבוד ישות אשר לפי המוצהר עושה שמים הוא, אחד ויחיד הוא, אך בעל גוף; או לחילופין, אינו בעל גוף, עושה שמים הוא, אך אינו אחד ויחיד - הרי הוא עובד ישות שאינה קיימת במציאות, וודאי אין עבודתו מכוונת לקל חי וקיים.
נמצא אפוא, שהסוג השלישי, גם בשעה שעובד הוא את עושה שמים וארץ, שלדמיונו אינו יחיד בשליטתו אלא מוגבל בשותפות עם אל זר, אין הוא עובד ה'; והסוג הרביעי, אין אנו יכולים להגדיר כעובד בשיתוף עושה שמים וארץ עם אל זר, שהרי גם האל העושה שמים וארץ המוגבל, אינו הקדוש ברוך הוא שאותו חייבים לעבוד.
לפי הבנה זו, אין מקום להגדיר את הנוצרים כעובדים בשיתוף. מאחר שהם מגדירים את עושה שמים וארץ ככזה שמורכב משלוש, הרי גם כשהם עובדים לעושה שמים וארץ, עדיין אין זה אותו אלוקים שאנו עובדים אותו, שכפי הידוע לנו אחד ממאפייניו הוא היותו אחד ויחיד.
אלא שהראשונים והאחרונים שהכירו את הנוצרים, ובכל זאת עמדו ואמרו שמדובר בעבודה זרה בשיתוף, צריכים אנו לומר בדעתם שמאפיינו העיקרי של אלוקינו, הוא היותו עושה שמים וארץ. מאפייניו האחרים נמסרו אך ורק לבני ישראל, ואילו בני נח לא הכירוהו לחלוטין, ומותר להם לטעות ולהגדירו כבעל גוף, או כמורכב משלוש חלקים, ועדיין יש להחשיב את עבודתם כמכוונת אליו.
נמצא אפוא לכאורה, שאיש ישראל אשר אמור לדעת כי ה' אחד, העובד את האל הנוצרי המשולש, יש להגדירו כעובד אל זר חלוט, שהרי הוא עובד ישות שאינו אלוקי ישראל; ואילו גוי העובד את האל הנוצרי המשולש, או אפילו פסל אשר הוא טועה להתייחס אליו כעושה שמים וארץ, יתכן להגדירו כעובד ה' ולא כעובד עבודה זרה כלל. שהרי הוא לא משתף שם שמים ושם אל זר, אלא טועה להגדיר את הישות הלא נכונה כשם שמים, והוא כבן נח אינו אמור לדעת שעושה שמים וארץ אינו גוף, ואינו מורכב, והרי הוא עובד אך ורק לשם שמים.
נראה, כי הרמ"א כאשר בא ללמוד מדברי התוס' שאין הנוצרים מוגדרים כעובדי עבודה זרה, לא עשה זאת על בסיס ההיתר להשביעם בשיתוף עם הקדשים, אלא מכוח ההנחה המבוארת בדבריהם שהזכרתם שם שמים מכוונת לאלוקינו אשר מצווה על כל יושבי תבל לעובדו. וזאת, למרות העובדה כי נוצרי המזכיר שם שמים, מתכוון לאותה תרכובת משולשת אשר אינה אלא ישות דמיונית ולא קיימת.
ומכך, אכן יש להוכיח כמסקנה האמורה, שבן נח לא הוזהר לדעת על מאפיין היחוד בעושה שמים וארץ, ולכן אם הוא טועה לחשוב שישות משולשת היא זו שבראה את העולם, והוא עובדה, אין להגדירו כעובד אלילים כלל, אף לא בשיתוף.
הבה נשים מבטנו ללשון הרמ"א בהגהת מפתו בשו"ע או"ח קנו, אשר לדעתי ביאר דבריו שם יותר מאשר בדרכו על הטור:
ויש מקילין בעשיית שותפות עם הגויים בזמה"ז, משום שאין הגויים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואף על גב דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ. אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול דהרי אינם מוזהרין על השתוף.
המקילים סוברים, שאין הגויים נשבעים כלל בעבודה זרה.
יתמה התמה: וכי אותה תרכובת משולשת אינה עבודה זרה?! והלא הנוצרים נשבעים בשם אלוהיהם זה! עונה הרמ"א: הם אכן מזכירים את התרכובת הזו, אשר מבחינתנו היא עבודה זרה גמורה, בהיותנו יודעים שה' אלוקינו אחד ויחיד הוא; אך הם כוונתם לעושה שמים וארץ, ומבחינתם די בכך על מנת להגדיר אותם כעובדי ה' אלוקי האלהים.
ועדיין, הלא הם משתפים את הקדשים יחד עם שם שמים! על כך טוען הרמ"א, שאין בזה משום 'לפני עיוור לא תיתן מכשול', שהרי אינם מצווים על איסור שיתוף שם שמים ודבר אחר בשבועה כמונו.
שוב, אין עבודת הנצרות מוגדרת לדעת הרמ"א כעבודה זרה בשיתוף, אלא מבחינת בני ישראל היא עבודת אלילים חלוטה, ומבחינת בני נח היא עבודה ה' חלוטה.
אלא שלפי זה יש להסיק עוד מסקנה מחודשת, כי אף שאסרה תורה להזכיר שם אלהים אחרים על ידי השתתפות עם גוי אשר תביא לשבועה בשם אל זר, אין אנו אוסרים שותפות עם גוי אשר תביא לשבועה בשם אלוהות המוגדרת על ידי בני ישראל כאל זר, ועל ידי בני נח כאל המותר בעבודה.
ולכן, מסתבר שימצא מי שיסכים לדברי הרמ"א בעצם הגדרת הנצרות והיתירה לבני נח, ועדיין יאסור השתתפות עימם על מנת שלא יבואו להישבע בשם אלוהיהם, שמבחינת בני ישראל הם אלוהים אחרים.
ויש להעיר, שאף לדעת הרמ"א, מסתבר שהאיסור להיכנס לבית עבודה זרה תקף גם ביחס לכנסיות הנוצרים. שהרי לגבי בני ישראל מדובר בבית עבודת אלילים לכל דבר, למרות שלגבי הגויים, עבודתם שם בהיתר גמור הוא.
♦ ♦ ♦