ראש בית הוראה "נזר הוראה"
מח"ס שו"ת אורן של חכמים ב' חלקים ועוד
מנהג תימן בהפטרות 'תלת דפורענותא' בחתימתן בדבר שאינו טוב
'נהגו העם' כלשון רבינו הרמב"ם פרק י"ג מהלכות תפילה הלכה י"ט, להפטיר בשלש שבתות קודם תשעה באב בדברי תוכחות, והפטרה שניה מסדר השלשה הנזכרת שם, היא הפטרת 'חזון ישעיהו', וחתימתה בפסוק 'ואם תמאנו ומריתם, חרב תאֻכְּלוּ וכו''. והנה, יש הנוהגים לשנות לאחר קריאת פסוק זה את הפסוק הקודם לו, על מנת לסיים בדבר טוב. וכן נוהגים בהפטרת דברים בה מפטירין 'איכה היתה', בה הסיום הוא 'ּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה'. וכן בהפטרת 'שובה ישראל' שמפטירין ב'שבת שובה' שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וכן במנחת תשעה באב, בה מסיימים בפסוק 'וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם', יש המוסיפים לאחריה את שלשת פסוקי 'מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ וכו'' מספר מיכה, למרות שהיא עצמה מספר הושע. ונשאלת השאלה האם נכון לעשות כן על מנת לסיים בדבר טוב, או שמא אדרבא, ענין גדול יש בדבר באלו ההפטרות לסיים דווקא בעניינים אלו שאינן טובים.♦
הטעם לכך שאין מפסיקין באמצע קללות של פרשת בחקתי
בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג' הלכה ז', ניתנו שלשה טעמים לכך שאין מפסיקין בקללות של תורת כהנים, דהיינו פרשת בחקתי, אלא שאדם אחד קורא את כולן. וזה לשון התלמוד בפירוט שלשת הטעמים: 'אין מפסיקין בקללות. א"ר חייא בר גמדא, 'אל תקוץ בתוכחתו אל תעשה קוצים קוצים. א"ר לוי אמר הקדוש ברוך הוא, אינו בדין שיהו בני מתקללין ואני מתברך. א"ר יוסה בירבי בון לא מטעם הזה, אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב'.ואף בתלמוד בבלי מסכת מגילה דף ל"א עמוד ב', ניתנה ההתייחסות לכך, רק ששם ניתנו שני טעמים להוראה זו. 'ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי, אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי, דאמר קרא, 'מוסר ה' בני אל תמאס'. ריש לקיש אמר, לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות. אלא היכי עביד, תנא, כשהוא מתחיל, מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים, מסיים בפסוק שלאחריהן'.
והנה טעמו של רבי חייא בר גמדא זהה בשני התלמודים ונדרש מפסוק אחד במשלי, בבבלי מתחילת הפסוק ובירושלמי מסופו[2]. והטעם השני שבשניהם שונה הוא, אלא שעדיין אפשר לכוונם לכוונה אחת. ומאידך לטעם השלישי הנאמר בתלמוד הירושלמי לא ניתנה כל התייחסות בתלמוד הבבלי.
ורבינו הרמב"ם, בפרק י"ג מהלכות תפילה הלכה ז', הביא את ההוראה הנזכרת בשני התלמודים שאין להפסיק בקללות שבתורת כהנים, וזה לשונו: 'קללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהן, אלא אחד קורא אותן, מתחיל בפסוק שלפניהם ומסיים בפסוק של אחריהם', וקודם לכן בהלכה ה', הביא את היסוד הנזכר בירושלמי מבלי כל התייחסות להקשר בו נזכר, וזה לשונו: 'כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב'.
♦
מקור יסוד פתיחה וסיום בדבר טוב
ויסוד זה שלעולם יפתח אדם בדבר טוב ויחתום בדבר טוב, אף שהוא נאמר בירושלמי דרך יישוב וכנתינת טעם לכך שאין מפסיקין בקללות, ועוד, שהוא נאמר בכלל מספר יישובים הנאמרים (והוא האחרון להם במנין), מכל מקום בתלמוד ירושלמי על מסכת ברכות פרק ה' הלכה א' מבואר שהוא יסוד מוסד, שלאורו הלכו הנביאים הראשונים בכתיבת ספריהם, וזה לשונו:'מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות, אמר ר' אלעזר חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות. אמר לו רבי יוחנן, עוד הוא בדברי נחמות, חתם ואמר (ירמיה נ"א ס"ד) ככה תשקע בבל. לפי שהיה ירמיה חוזר ומתנבא על בית המקדש, יכול בחורבן בית המקדש חתם, ת"ל עד הנה דברי ירמיהו, במפולת של מחריביו חתם. לא חתם בדברי תוכחות, והכתיב (ישעיה ס"ו כ"ד) והיו דראון לכל בשר, בגויים היא עסיקינן. והכתיב (איכה ה' כ"ב), 'כי מאס מאסתנו', השיבנו תחת כי [אם] מאס מאסתנו'. ע"כ. ובתלמוד בבלי מסכת ברכות דף ל"א עמוד א' הובאה מימרא זו, אולם רק במה שנפתח בה בתחילה בדברי רבי יוחנן 'עוד הוא בדברי נחמות', ללא המשך שקלא וטריא הנזכר בירושלמי.
♦
חזרת פסוק 'השיבנו' מורה על תוקפו של יסוד זה
והנה בחתימת דברי הירושלמי אלו נגלה עיזוז תקפו של היסוד הנזכר, שאין לסיים בדבר שאינו טוב, באשר לא נמצא מזור ותעלה לחתימת ספר איכה כאשר הפסוק האחרון הינו בדבר שאינו טוב, 'כי אם מאס מאסתנו' וכו'. ועל כן הוצרך לחדש שאמנם אכן הסיום אינו טוב, אולם אם יחזור לקרוא את הפסוק שקודם לכן 'השיבנו', יבוא הדבר לכלל גמר טוב. והנה ממה שבירר לו דרך זו שהיא מחודשת מאוד, חזרה על פסוק שכבר קראוהו, ולא התרצה בעל התלמוד ליישב באופן אחר אלא רק בדרך זו, מורה הדבר בעליל שיש הקפדה בדבר.ולך נא ראה כמה מן הדוחק וההכרח שיש ביישוב זה והכל בגרמת היסוד הנזכר, שהרי מה הועלנו בחזרה על הפסוק הקודם בקריאתנו, הרי סוף סוף כיתוב מגילת איכה נחתם בפסוק שאינו טוב, ועל כך הרי באה תמיהת הירושלמי לאמור, מצינו מקום בו נחתם בדבר שאינו טוב.
ופשוט שאין לומר שאכן ירמיה סיים בכתיבתו את ספר 'איכה' בפסוק 'השיבנו', ולא נאמר כאן כל חידוש חזרה, וכסיוע לכך יש לדקדק מדברי הירושלמי שם באומרו השיבנו 'תחת' כי אם מאס וכו'', אלמא החיתום בפועל הוא בפסוק 'השיבנו'. זאת אין לומר, בהיות שאינו כן בכל הספרים שלפנינו מאז ועד עתה, וזאת לאות שהחתימה הינה כרגיל בדבר שאינו טוב, והאמור בעניינו ביישוב הנזכר, הוא רק בקריאתו של הספר בדרך חזרה על הפסוק הקודם לו.
אלא שעדיין קשה הדבר, מדוע לא סיים הנביא מעיקרה את כתיבת הספר עצמו בדבר טוב, שהרי על כך הדברים אמורים בירושלמי למעלה, בהצהיר שבכתיבת הספרים הקפידו הנביאים לסיימם בדבר טוב, ומה הועלנו במה שהקורא קוראם בכפילות הפסוק שלמעלה, הרי עדיין כאמור גוף הספר נכתב באופן הנזכר[3].
♦
הרחבת אופן כפילת הפסוק גם לשאר ספרים, וסימנם יתק"ק
ולא רק בספר איכה נאמר דבר חזרת קריאת הפסוק הקודם על מנת שתסתיים קריאתו בדבר טוב, אלא אף בעוד ספרים.הנה נמצא לרש"י סוף מגילת איכה בפרק ה' פסוק כ"ג שכתב: 'השיבנו ה', מפני שמסיים בדברי תוכחה הוצרך לכפול מקרא שלפניו פעם אחרת, וכן ישעיה ותרי עשר וקהלת'. וכן הוא במסורה סוף ספר ישעיה הובא הסימן, יתק"ק או יתק"א, היינו י'שעיה, ת'רי עשר, ק'הלת, ק'ינות או א'יכה. ומבואר שנכללו עוד שלשה ספרים נוסף על ספר איכה בהם חוזרים לקרוא את הפסוק שלפני הפסוק האחרון, וממילא אף עליהם יבוא הקושי הנזכר למעלה האמור במגילת איכה.
וכן נמצא לראבי"ה על מסכת ברכות סימן צ"א, ומדבריו מבואר שאין בדבר כל סתירה לדברי הירושלמי, שם נראה שרק ספר איכה הוחרג מכלל ארבעה ועשרים ספרים, היות שספר 'איכה' נזכר רק כדוגמא, אך בפועל יש עוד שלשה ספרים נוספים. וזה לשונו: 'ובירושלמי פריך טובא, ומשני שיש מקום שכפלו [בסוף] הספר כדי לחתום בנחמה, כגון בסוף איכה ישבה בדד, וקהלת, וישעיה ותרי עשר'.
ומבואר מדבריו עוד, שהאמור שם בירושלמי לגבי הפסוק האחרון בישעיה, 'והיו דראון לכל בשר', שם נאמר שפורענות זו מתייחסת אל הגויים, הבאנוהו למעלה, הנה בדבריו מבואר לא כן, אלא שפורענות זו מתייחסת לישראל, וכמו שהוא בהווה אמינא שם, וממילא נמצא שלא נתקבל היישוב הנאמר בירושלמי, שמדובר בפורענות גויים. ועל כן מן הצורך לכפול את הפסוק הקודם לו ('והיה מדי חדש בחדשו'). וכן יש לומר בדעת רש"י והמוסרה הנזכרים.
♦
דעת תוספות שרק ב'איכה' נאמר דבר החזרה
אלא שבתוספות מסכת ברכות דף לא ע"א ד"ה שכן מצינו, אין מבואר כן, אלא שרק בספר 'איכה' בלבד הוא שנאמר לחזור את הפסוק הקודם, וכפי שהוא פשיטות דברי הירושלמי. וכתב לנמק מדוע הספרים 'תרי עשר' ו'קהלת' לא נכללו בכלל זאת, למרות שאף בהם הסיום אינו בדבר טוב. זאת, משום שהם נחשבים כפסוקי נחמה. וזה לשונו: 'ומקשה בירושלמי חוץ מירמיה וכו', והא כתיב כי אם מאס מאסתנו (איכה ה). מיהו מההוא קראי דסוף תרי עשר וקהלת לא פריך מידי, שחושבו בטוב בדברי תנחומין, ולא מיירי בפורענות דישראל'. [והסיום שבספר ישעיה, נשאר כפי ההעמדה שבירושלמי, שמדובר בפורענות גויים][4].ואם כנים אנחנו, הרי דברי התוספות הם פשט דברי הירושלמי, שרק ספר איכה בלבד הוחרג מכלל הספרים, ולא שייך לומר שרק לדוגמא ננקט, באשר הוקשה שם בירושלמי על היסוד הנזכר מספרים נוספים, וטרח וכתב להם יישוב, ומאי שייר דהאיי שייר. ובתוספות שם מבואר אף יותר מכך, במה שהעמידו את תרי עשר וקהלת בכלל החיתום בדברים הטובים, ובזה התבאר פשר דבר, מדוע לא הובא בירושלמי דיון בעניינם כלל.
♦
מקור הוראת הרמב"ם ליסוד זה
וניהדר אנפין להוראת רבינו הרמב"ם, שאפשר שמחמת שננקט יסוד זה בגאון בירושלמי דברכות, ואדרבא נשקד שם על הדבר לשאת ולתת ולהכריח על כך ששייך הוא אף בספרים שחתמו בפועל בדבר שאינו טוב, על כן אמרתי בעניי, אפשר משם ראה רבינו הרמב"ם להורות יסוד זה בחיבורו הלכה למעשה. שאם על דרך האמור בירושלמי מסכת מגילה בלבד שהבאנו בפתח דברינו, לא היה שווה להעלותו בחיבור כאמור, מה גם שנאמרו עוד מספר יישובים לקושי הנזכר והוא בכללם, ואיזה יכשר הזה או זה.וסיוע על הדבר שכך הוא, ממה שראה לנכון להביא יסוד זה במקום אחר בחיבורו לעיל מיניה בהלכה ה', בו בשעה שייחד את הדיבור בענין 'אין מפסיקין בקללות' בהלכה ז', שמקורו מהתלמוד ירושלמי דמגילה, שם נאמר יסוד זה דרך יישוב. אלמא מחמת האמור בירושלמי דברכות דווקא העלהו בחיבורו שם בהלכה ה'.
אלא שבספר אור שמח ציין שמקור דברי רבינו הוא בירושלמי, סתם ולא פירש היכן, וראיתי שפירשו דבריו שהוא מהאמור במסכת מגילה הנזכר[5]. וכן ראיתי לגר"א בביאורו לשלחן ערוך סימן קל"ח, שציין לשם כמקור הדין, ואכן כך נראה, היות שאף פתיחה בדבר טוב נאמר בדברי הרמב"ם, ולא נזכר זאת אלא רק בירושלמי דמגילה, מה גם שמטבע הלשון זהה להאמור שם.
ובספר דרכי משה (סימן קל"ח) הביא כלל זה מדברי ספר אור זרוע (סימן מ"ד) ורבינו הרמב"ם הנזכרים, והעלהו בהגהתו לשלחן ערוך (שם סעיף א'), והובא אף באחרונים רבים להלכה[6].
♦
חידוש הרמב"ם שלא נאמר יסוד זה במקום תוכחה, ואדרבא הצורך להיעשות בהיפך
ורבינו הרמב"ם כתב חידוש גדול ביסוד זה יותר מעצם היותו, שהאף אמנם יש לפתוח ולסיים בדבר טוב אולם לעתים אין משגיחין בכלל זה, ואדרבא מחזרים בדווקא על סיום בדבר שאינו טוב, וזה לשונו: 'כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב, אבל פרשת האזינו קורא הראשון עד זכור ימות עולם, והשני מתחיל מזכור ימות עולם עד ירכִּבהו, והשלישי מירכִּבהו עד וירא ה' וינאץ, והרביעי מן וירא ה' וינאץ עד לו חכמו, והחמישי מן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי, והששי מכי אשא אל שמים ידי עד סוף השירה. ולמה פוסקין בה בעניינות אלו, מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה'. וכן כתב הרשב"א בתשובה חלק שביעי סימן קמ"ט, ואפשר מקורו הוא מדברי רבינו אלו.ומקור חלוקה זו הוא בגמרא מסכת ראש השנה דף לא ע"א, שם נאמר שבבית כנסת קורין את פרשת האזינו בסימן הזי"ו לָ"ךְ. וכיוון שראה רבינו בחלוקת המברכים בדרך זו סתירה ליסוד הנזכר שיש להתחיל ולסיים בדבר טוב, על כן כתב לבאר זאת בדרך זו. וכתב מרן בכסף משנה: 'ומה שכתב ולמה פוסקים, הוא לשון רבינו, ונכון הוא'.
ובספר מעשה רקח הצביע על השינויים שיש בדברי רבינו לעומת שאר השיטות שנאמרו לחלוקת הפסוקים בסימן הזי"ו ל"ך, שרבינו העדיף דווקא את הפסוקים האמורים לפתוח בהם את מברכי 'רביעי' ו'חמישי', מחמת מה שכתב שפסוקי תוכחה כדאיים הם לדחות את היסוד הנזכר, שסיומי הפסוקים קודם לפתיחת אלו המברכים הם דברי תוכחה, ולא כבחלוקת רש"י מסכת ראש השנה דף לא ע"א, ההיפך מכך, שכתב פסוקים אחרים לפתוח בהם מברכי 'רביעי' ו'חמישי', בהיות שסיומי הפסוקים קודם להם הם בדברי קללה.
♦
שימוש מהרי"ץ ביסודו של הרמב"ם להפטריות העוסקות בחרבן בית המקדש
ולאור יסוד זה שחידש רבינו הרמב"ם, למד מהרי"ץ לעוד מקומות נוספים. הנה בתכלאל עץ חיים 'סדר תשעה באב' דף לה ע"ב כתב אודות הפטרת מנחת תשעה באב, שהיא הפטרת 'שובה ישראל', שנוהגים לקראה גם בשבת שובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וזה לשונו:'ומסיים בהפטרה זו ופושעים יכשלו בם. ואינו אומר פסוק מי אל כמוך ופסוקים שאחריו הנזכרים בדפוסים, לפי שהיא תוכחה לעם שישובו איש מדרכו הרעה, לכך אין צריך לסיים בדבר טוב, כדי שיתעוררו העם לתשובה, וכדרך שכתב הרמב"ם ז"ל בטעם פרשת האזינו שמפסיקין בסימן הזי"ו ל"ך, עיי"ש'.
וכן כתב בחלק הדקדוק הנכתב עלי גליון ספר ההפטריות כתיבת יד בנו רבי אברהם, הובא צילומו בסוף "תאג' פרשה", וכן ראיתיו מעצם כתיבת יד קדשו אות באות, שם נכתב אודות סיום הפטרת מסעי שהיא הפטרת 'חזון ישעיה', השניה בתלת דפורענותא (על פי שיטת הרמב"ם וכן הוא בקדמוניות), וזה לשונו: 'כל הפטרות ישנות מסיימים כאן, ואין שונין פסוק 'אם תאבו', לפי שהם מילי דאוכחותא ופורענותא להיות זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, ולכך מסיימין בפסוקים אלו לעורר הלבבות. וכן בהפטרת דברים מסיימים והיה החסון לנעורת. וכן בהפטרת שובה מסיימים ופושעים יכשלו בם, ואין אומרים אחריו מי אל כמוך וכו'. והוא על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות תפילה וזה לשונו, כל העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב ומסיים בדבר טוב, אבל פרשת האזינו אינו כן. ולמה פוסקים בה בעניינות אלו, מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה'.
ונודע לי כעת שמקור הערת חלק דקדוק זו, הינה מעצם כתיבת יד הקדש של מהרי"ץ שכתב עלי גיליון ההפטריות של מארי סלימאן מנזלי זצ"ל, ומשם העתיקה בנו רבי אברהם בספר הפטריות שלו[7].
והיינו אמנם בכל מקום יש לסיים בדבר טוב, מכל מקום כאן 'שִׂים טְעֵם' לבלתי עשות כן, בהיות התכלית בעצם קריאת ההפטרה בעת הזו, לקראה חלף ההפטרות הנהוגות בכל ימות השנה לפי ענין הפרשה, הוא להוכיח את העם לשוב בתשובה, וממילא הצורך וההכרח הוא לסיימה דווקא בדברי תוכחה. וכיוון שסיומה במקום זה גם כך הוא כן, אין מקום להוסיף (ולגרוע) עליה פסוקי טובה וברכה או לִשנות פסוק קודם לו על מנת לסיים בדבר טוב. וסְמָךְ כקיבליה למהרי"ץ זצוק"ל הם דברי רבינו הרמב"ם בחיבורו בפרק ה' דתעניות, וכענייננו ממש בחיבורו פי"ג מהלכות תפילה בענין הפסקות הזי"ו ל"ך שבפרשת האזינו, שאף אמנם צריך לסיים בדבר טוב, מכל מקום תוך כדי דיבור ממש ציין בהלכה זו בלשון 'אבל', שבמקום שיש צורך להוכיח את העם אדרבא אין רשות לעשות כן. ויסוד זה חצוב הוא מדברי רבנן קמאי שסימנו הפסקות אלו ונתנו סימן בדבר, ואף בענייננו במה שחתמו לסיים את ההפטריות במקומות אלו דווקא.
ובדברי קדשו מדוקדק מספר נקודות חשובות, ראשית בסידור עץ חיים תלה מנהג מוסיפי פסוקי 'מי אל כמוך', ששורש להם בספרי הדפוס שפשטו בתימן ולא זולתם, אלמא אינו בספרי הפטריות קדמונינו כתיבת יד דידן, וכמו שאכן ציין זאת מפורשות בחלק הדקדוק הנזכר. והאף אמנם הפטרת מנחה של תשעה באב לא נהגו אצלינו מעיקרה לקראה, אלא רק בדורות האחרונים הונהגה קריאתה, כפי שכבר ציין זאת שם[8], מכל מקום הפטרה זו עצמה היא הפטרה 'שבת שובה' כפי שציין בחלק הדקדוק, ושם לא נוספו פסוקי 'מי אל כמוך'.
וכן הוא בכל ההפטריות המנויות שם, על אף שתיקוני קריאת פסוקים המביעים סיום טוב אינו שווה בכולם, שבחלקם כופלים פסוק קודם ובחלקם מוסיפים פסוקים נוספים, מכל מקום אב אחד לכולם, שלא אמרו הקדמונים לתקן מאום, אלא להשאיר את הסיום בדבר שאינו טוב בדווקא, כפי שהורו מתקני ההפטריות מעיקרה לכוונה מכוונת להפסיק במקום זה, על מנת לילף מתקנתא ממקללתא, לעורר את העם לתשובה, ואדרבא בכך יהיה תקות טוב לאחרית טובה. וכיוון שהם ראו לעשות כן, וכי נקום אנו ונבטל כוונתם.[9]
♦
הבאת האמור בספר נפלאות מתורתך בענייננו
וראיתי למו"ר שליט"א בספר נפלאות מתורתך ספר במדבר חלק שני עמוד תכ"ה, שכתב שהמנהג ברוב המקומות לחזור על הפסוק 'אם תאבו ושמעתם טוּב הארץ תאכלו', כדי לסיים בדבר טוב, ושכן נמצא בהרבה ספרי הפטריות כתיבת יד. ע"כ. וכן הובא בשלחן ערוך המקוצר (סימן ק"ג הערה י"ב)[10].ובהורמנא אם יורשה להעיר, הנה ממה שצוין לגבי מנהג 'רוב המקומות', פשוט שאין בכך כדאיות כלל ועיקר, בהיות שמהרי"ץ כבר עמד על כך ששורשה של הנהגה זו אצלינו, נעוץ בספרי הדפוס ואין לה חלק ונחלה כלל בכל ספרי ההפטריות הישנים הטובים שלנו. אלמא מה שאנו רואים כיום שנוהג כן בהרבה מן המקומות אצלינו, אינו אלא תוצאה של התפשטות ספרי הדפוס בתימן, וכמו שקרה בהרבה מאוד עניינים בפרט באותה תקופה, ואף זה כאחד מהם. וממה שראה מהרי"ץ להתייחס לתופעה זו ולהעלותה בחיבורו, נשמע שאכן כבר בזמנו פשט הדבר ביתר שאת, עד כדי שראה להעמיד את שורשה לאמור, לא לנו היא לא לנו. ובהיות שהדבר כן, אין ערך לכך שנהגו רוב מקומות כן, לחזור על הפסוק.
וממילא אין כל ראיה ממה שנמצא כן בהרבה ספרי הפטריות כתיבת יד הנמצאים כיום כפי שציין שם הרב שליט"א, שלאור דברי מהרי"ץ ברור הדבר שהועתקו מספרי הדפוס, וכמו שידוע שנעשה בהרבה מכתבי הקדש כתובי היד שנעתקו ישירות מן הדפוס[11]. וקביעה זו מושתתת על עדותו של מהרי"ץ שכל יקר ראתה עינו, שבכל ספרי ההפטריות הישנות לא נמצא כן, ואין בכלל 'הכל' אלא רק אלו שניתן לסמוך עליהם בהעברת המסורת הנאמנה, וכולן ללא יוצא מן הכלל לא תיקנו תיקונים על מנת לסיים בדבר טוב. עוד אמרתי לאור מה שיידע אותי הרב יואב פנחס הלוי הי"ו, שכל ההוספות המדוברות אינן בגוף כתב היד אלא בגיליון או שניכרות כתוספות, כך שאין בדבר האמור כל ראיה גם ללא עדות מהרי"ץ הנזכרת, שהרי מוכח בעליל שנוספו בדורות האחרונים. ויתירה מזו נמצא, שהספרים הנאמנים, עליהם הוסיפו תוספות אלו, נמצאו תואמים את גירסת ההפטריות הנושנות עליהם העיד מהרי"ץ, בהם אין תוספת כלל, והכל הולך אל מקום אחד.
וקרוב לי לומר שראה מהרי"ץ כבר בזמנו שפשט הדבר להוסיף פסוקי 'מי אל כמוך', אי נמי כפל פסוקים ביתר שאת, עד שהוצרך לעורר על הדבר חזור ושנֹה בשני מקומות, לעמוד בפרץ כנגד מנהג חדש זה שהורתו ולידתו בספרי הדפוס, ואין לו כלל חלק ונחלה בתורת קדמונינו. ולא רק זו, שלא מצא לנכון רק להסתפק בעדות על הדבר, אלא אף יצא ממחיצתו בחיבורו 'חלק הדקדוק', שאינו מיועד לביאורים ופירושים, וכתב להשביח נוסחת ספרי קדמונינו בתוספת טעם נכבד בדבר, השייך רק לעניינן של ההפטרות הנזכרות, ואף לא מנע מעצמו להביא ממרחק לחמו, על ידי דימוי מילתא למילתא ליסוד האמור בדברי רבינו הרמב"ם בענין אחר לגמרי.
♦
סתירת הרב לעדות מהרי"ץ על הדבר ותשובתה בצידה
ומכיוון שהדברים האמורים למעלה נסתרים על ידי דעת מהרי"ץ הלזו, ראה מו"ר שליט"א להעיר, לאחר בקשת הורמנא ממעלת כבוד גדולת קדושתו, שאין בראייתו מספרי ההפטריות כדי להוכיח מאום, שהרי גם סימן יתק"ק לא עלה עלי ספרי ההפטריות הקדמוניות. זאת, למרות שהמנהג פשוט ומפורסם ומוסכם לִשנות פסוקים אלו, ואף מהרי"ץ עצמו שם בסידור עץ חיים העיר על דבר חזרת אלו הפסוקים בספרים הנזכרים בסימן יתק"ק. ומחמת כן כתב הרב להעמיד את דעתם של רבנן קמאי בספרי ההפטריות, שסוברים כדעת האומרים שאין צריך לִשנות. והשתא בדורות האחרונים החמירו רבנן בתראי ונהגו לִשנות, וממילא הוא הדין כאן בנידוננו שיש להחמיר בדבר. והוסיף אפשרות שמא מהרי"ץ עצמו חזר בו כשהרגיש שאין ראיה לנדון דידן מהפטריות ישנות כדבר האמור, ועל כן לא נמצא ענין זה בשאר העתקות ומהדורות, וכן ליתיה בחלק הדקדוק כתי"ק עצמו שבידינו, עכת"ד.והנה ראשית אכן לא נזכר סימן יתק"ק בספרי ההפטריות הישנות דידן, ולא רק בהם אלא אף לא בספרי התיג'אן הקדומים. וגדולה מזו אף לא בכתר ארם צובה, כתב יד לנינגרד ועוד הרבה כתבי ידות קדמונים ומוסמכים מאוד[12]. אולם במחילה אין בכך כדי להוכיח כלל שאינן סוברים זאת מתוך שלא הזכירום, בהיות שמסורת הקריאה נמסרה בעל פה, וממילא אין צורך להרחיק עד כדי תליית דעתם באלו האומרים שאין צריך לִשנות פסוקים אלו, היינו דעת התוספות עמ"ס ברכות שהבאנוה למעלה, כמבואר מהציון למראה פנים שעל הירושלמי שהביא הרב שליט"א.
ובלאו הכי אין מקום לתלות בדעת תוספות כלל, כיוון שאף הם לא אמרו את דברם אלא רק לגבי חזרת הפסוקים האחרונים שבתרי עשר וקהלת בלבד שאין צורך לחזור ולשנותם, היות שפירשום דרך נחמה, אולם פסוק השיבנו שבאיכה, אף הם סוברים שצריך לחזור ולשנותו, שהרי זה ירושלמי מפורש. ולא אימעוט אלא הנהו תלת דוכתי בלבד (כולל ישעיה, שהתפרש בירושלמי שמתייחס על פורענות הגויים). ובספרי התיג'אן דידן אף גם זאת לא נזכר לחזור, ואם כן לא נמצא למי לייחסם, באשר אין מי שסובר שבכולם אין צורך לחזור ולשנות. ועל כרחך שהוא כדבר האמור, שלא הוצרכו להזכיר זאת, באשר לא הקפידו על מסורת הקריאה בעל פה, כיוון שנמסרת גם כך מדור לדור בעל פה, אלא רק על הנכתב.
ומגילת איכה עצמה תוכיח, שנכתב בירושלמי שיש לחזור על פסוק 'השיבנו' על מנת לסיים בדבר טוב, ולמרות כל זאת לא נכתב הדבר כלל בגוף הספרים להיות חתימת הספר בפסוק זה, וכפי שהוא בכל הספרים מעולם ועד עתה. אלא מאי אית לך למימר שרק בתור הוראת קריאה בעל פה נאמר הדבר[13] כפי שכתבנו למעלה, וחידש הירושלמי שאף בכה"ג נחשב סיום בדבר טוב, והוא מעיקר הוראת ירמיה הנביא בכתבו ספר איכה. ודון מינה ואוקי באתרין, שאין לומר מתוך שלא נכתב יש ראיה שאין לשנות את הפסוק. ודרך אגב, יש תכאליל קדומים שהורו מפורש לשנות את פסוק 'השיבנו' לאחר מגילת איכה, שכן נמצא בתכלאל משנת של"ו של הסופר המובהק רמצ'אן שכתב בכתב דק, 'ית'ני פסוק השיבנו', היינו 'יִשנה פסוק השיבנו'. וכן בעוד מספר תכלאל משנת הש"מ. זאת, מלבד מה שציין הרב שליט"א לתיג'אן של בניה שנכתב בשנת ה'רכ"א. ועכ"פ עיקר היישוב הינו כדבר האמור למעלה.
♦
חילוק בין 'חומרת' חזרת יתק"ק לבין הפטריות אלו
עוד יש להתייחס למה שכתב הרב שליט"א, אחר שהסיק את מסקנתו שהקדמונים סברו כמאן דאמר שאין לשנות, הוסיף שמכל מקום 'השתא בדורות האחרונים 'החמירו' רבנן בתראי ונהגו לשנות, וממילא הוא הדין כאן'. והיינו החמירו לִשנות כפי סימן יתק"ק וממילא אף כאן החמירו, או להוסיף או לכפול על מנת לסיים בדבר טוב.והנה אף שבסימן יתק"ק נכון הדבר להחמיר חומרא זו, מכל מקום אין מקום להקיש מכאן אל נידוננו כלל, בהיות ש'חומרא' זו כאן אינה רצויה, שהרי מהרי"ץ קרי בחיל שכל המוסיף גורע, באשר תכלית אלו ההפטריות הינה לשמש כתוכחה לעם לשוב מדרכם הרעה. ומה בצע כי יצטדק לצדק עצמו דווקא כעת, לילך בדרך טובים ולסיים בדבר טוב, באשר החפץ בדבר הוא ההיפך מכך.
♦
תשובה לגבי האפשרות שמא מהרי"ץ עצמו חזר מדבריו
ועל מה שהוסיף הרב שליט"א, שמא מהרי"ץ עצמו חזר בו כשהרגיש שאין ראיה לנדון דידן מהפטריות ישנות כדבר האמור, ותמך השערה זו באשר לא נמצא ענין זה בשאר העתקות ומהדורות, וכן ליתיה בחלק הדקדוק כתי"ק עצמו שבידינו. ע"כ.הנה תחילה יש לשאול מדוע יראה מהרי"ץ לנכון לחזור בו מהוראתו המושתתת על ספרי הפטריות דידן מכח מנהג הנהוג בזמנו, הרי ידוע שרב חילו בהוראה ובהכרעה בפרט במקום שנגלה כן בספרים עתיקים מדוקדקים דידן. ואף אם יהיה סותר מנהג הפושה בציבור מה בכך, אחר דשליחותייהו דקמאי עבדינן, והיא תהילתו והיא תפארתו כידוע (מלבד במקומות בודדים עליהם הפטיר לשון 'ועתה' או 'כבר נהגו'[14]). וכאן ביתר שאת תכון הוראתו ולא תמוט, באשר אין אפילו ספר אחד שאינו מורה כן, אלא ה'כל' שווים כלשונו במה שאין להוסיף על הנכתב, ובציינו לכך הודיענו לאמור, עד כאן תבא. יעויין עוד למעלה אות ח' ד"ה וממילא.
ועוד והוא העיקר, מאיזה טעם יראה מהרי"ץ לחזור בו באשר תלי זיניה - טעמו החזק, שמחלק חילוק ברור בין אלו ההפטריות שעיקר מטרתן והבאתן בעת הזו בדחותן את סדר ההפטריות הרגיל כפי ענין הפרשה, על מנת להוכיח את העם, לבין אלו הספרים שסימנם יתק"ק. וריחו וטעמו של חילוק זה נרקח כבר בקדמונים, רבינו הרמב"ם בחיבור והרשב"א בתשובה, בבארם פשר חלוקת פרשת האזינו בסימן הזי"ו ל"ך האמורה בש"ס דראש השנה.
ומה שלא נמצא ענין זה בשאר העתקות וכו', הנה טיעון זה אם שייך לטוענו, אין זאת אלא בקונטרס עלום לא נודע מי כתבו וכדומה, אולם כאן מצויה הארה זו בגיליוני ספר הפטריות כתיבת יד בנו רבי אברהם, וספר זה מקור מוסמך הוא לתורת מהרי"ץ. מה גם שמקום כבודו של כתב היד מונח היה בבית כנסת שלו וממנו היו קוראים בכל שבת. ואם לא נכתב בשאר העתקות לא עליו התלונה אלא על המעתיקים שלא ראוהו.
והנראה שהגורם לכך שלא הועתק, היות שספר זה נלקח ונעלם והיה מצוי בידיים פרטיות, ולא נפדה להיותו שב אל מקומו אלא רק בשנת ב'קפד לשטרות, התרל"ג ליצירה, כפי שמצויין בסוף הספר ענין זה. ואפשר שמחמת כך לא שזפה עין אותו, בהיותו נגלה מספר שנים מועט קודם העליה הגדולה (שבעים ושש שנים). ואף אם לא כן הוא, מכל מקום ראיה גדולה לי בדבר שלא חזר בו מהרי"ץ ממה שכתב, באשר הערה זו וטענתה בצדה כבר הובאה בתכלאל עץ חיים עצם כתי"ק, ואף במהדורא בתרא (דבתרא)[15].
ומה שרמז הרב שאפשר שאינה למהרי"ץ בהיות שאינה בחלק הדקדוק כתיבת יד קדשו שלפנינו, הנה לאור האמור למעלה אות ז' ד"ה ונודע, מבואר שמהרי"ץ עצמו כתבה עלי גיליון. ובנו שהעתיקה אף הוא בכלל כל ההערות שבספר ההפטריות שכתב, מן הסתם ידע שכך היא דעתו למעשה, אחרת מדוע יעלנה באשר כבר חזר ממנה. בפרט שהפטרה זו נקראת בכל שנה, מן הסתם ידע דעתו של אביו, ביחוד בדבר גלוי ומפורסם לכלל הציבור אם לחזור פסוק או להוסיף פסוקים, בקריאתם ממנה בציבור בכל שנה ושנה. ועל כן בבית כנסת שלו למעשה לא היו כופלין ולא היו מוסיפין, וזה לאות שעשו כמשנתו הידועה מעיקרא ללא חזרה.
ומלבד הִישנות הדבר פעמיים, לאמור לנו שזו דעתו למעשה ולא חזר כלל מכך, מלבד כל זאת יש לסתור טיעון הנזכר למעלה, בהיות שמהרי"ץ עצמו ב'סדר תשעה באב' שחרית, הביא את סימן יתק"ק וכתב לבארו יפה, ובתפילת מנחה הורה שאין להמשיך לקרוא פסוקי 'מי אל כמוך', מהטעם הנזכר, שהפטרה זו דברי תוכחה היא. ומבואר כאמור שאין לקשר בין הנידונים, שלחזר אחר סיום טוב בהוספת פסוקים או כפילת פסוק אחרון, היא הוראה כללית כדי לסיים בדבר טוב. אולם במקום שכל ענין הקריאה בעת הזו, מטרתה להוכיח את העם, אדרבא ענין גדול הוא לסיים בדברי תוכחה. והרמב"ם בחיבורו אדרבא הדגיש יותר מכך, שיש ענין לחזר אחר סיום שיש בו תוכחה.
♦
סיום הפטרת שחרית תשעה באב אינה סיום בדבר טוב
ויש שהביאו ראיה שיש לסיים בדבר טוב אף בתשעה באב עצמו, ממה שאנו מסיימים את הפטרת שחרית בפסוקים, 'אל יתהלל חכם וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אֹתי וכו', אלמא מסיימים בדבר טוב אפילו בתשעה באב. ולא רק זאת, אלא אף בעת השחרית שעדיין הוא בתוקף האבלות. ואם כן, כיצד בהפטרת מנחה דתשעה באב שהיא שעת הנחמה יהיה מסיים בדבר לא טוב, 'ופושעים יכשלו בם', ועל כרחך יחזור על הפסוק שקודם לו.והנה מעיקרא יש לשאול, מהיכן נלמד שסיום הפטרת שחרית הנזכרת הוא בדבר טוב, שמעיון בתוכן פסוקים אלו נגלה, שיסודם הוא הדרישה להפקת לקחים והסקת מסקנות על מנת שלא לשגות שנית בצר'ה. וזאת התכלית שבכל אבלות וכל שכן באבלות על החרבן, שאינה על מה שהיה ואיננו אלא על מה שעתיד להיות, להיותנו לומדים לקח טוב ומסיקים מסקנה ממה שאירע והיה הגורם לחרבן הבית והזוועות המתלוות אליו, ובעקבות כך יבנה את בית מקדשינו וישרה שכינתו בתוכינו, ואיה הסיום בדבר טוב.
♦
העולה מן האמור והמתלווה אליו, תמיד יראה לסיים בדבר טוב את כל קריאותיו בספר התורה[16], ולכן אף אירע והמשיך בקריאתו מספר פסוקים נוספים ובסופם פסוק שאינו טובטו, אף אם אין בעיה של פחות משלשה פסוקים לפני או אחרי פרשה, יראה להוסיף לקרוא עד שיסיים בפסוק טוב. ואף בדרך לימודו יחפש מאמר חכמים המדבר בדבר טוב, ואם לא מצא יאמר מימרא שיודעה בעל פה, כגון 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' וכדומה.[17]
ישנם מקומות שאדרבא לא רק שאין מחזרין בהם אחר סיום טוב, אלא משאירים את סיום הקריאה כפי שהיא בדבר שאינו טוב, אחר שכך סידרו ראשונים לסיים בדרך זו, בהציבם גבול בל יעבֹרוּן לאמר עד כאן תבֹא. כל זאת במחשבה מכוונת לסיים בדברי תוכחת ומוסר כי השעה צריכה לכך. ויסוד זה השמיענו מהרי"ץ זצוק"ל, רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, בביאור כוונת הראשונים בסידור פסוקי ההפטרה העוסקות בתשובתן של ישראל, וחצוב הוא מתורת רבינו הרמב"ם פרק י"ג מהלכות תפילה ה"ה, וכן עיקר.
וכיוון שכך, אין לחזור על הפסוקים הקודמים או להוסיף על הנסדר לפנינו כדי לסיים בדבר טוב, היות שנמצא בכך מבטל למעשה את כוונת הראשונים, בהוראתם לנו לסיים כאן לתועלת הנזכרת.
ועל כן הפטרת מסעי שהיא הפטרת חזון ישעיה (לפי מנהג הבלדי), שמסיימים בה בפסוק 'ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר', שמבטא פסוק זה חרון אף אם ימאנו לשמוע, אין לחזור על הפסוק הקודם לו, 'אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו', היות שנמצא בכך מכהה ומטשטש את הרושם העז שהותיר הפסוק הנזכר, וביטל בקום עשה את כוונת הראשונים.
וכן הפטרת דברים שהיא הפטרת 'איכה היתה', בה מסיימים 'והיה החסן לנעורת ופעלו לנצוץ, ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה', אין מוסיפין שום פסוק עליה. זאת, כדי לסיים בדברי תוכחת ומוסר.
וכן הפטרת 'שובה ישראל' שמפטירין ב'שבת שובה' שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וכן מפטירין בה במנחת תשעה באב, ובה מסיימים 'ופושעים יכשלו בם', אין מוסיפין עליה את שלשת פסוקי 'מי אל כמוך וכו'', אלא בפסוק הנזכר שהוא סוף ספר הושע.
כן היא דעת רבנן קשישאי בכל ספרי ההפטריות וכן שיטת מהרי"ץ זצוק"ל, בכוונה מכוונת, לסיים בדברי תוכחה ומוסר למען ישובו בתשובה שלימה, ובכך יהיו חותמים ימיהם בטוב ובנעימים, ונמצא בכך בדבר טוב חותמים.
♦ ♦ ♦