הרב משה מרדכי אייכנשטיין
ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב

תשעה באב שחל להיות בשבת[2]

א. סברת רבי דתענית ת"ב תלויה ברצו ולא רצו כשאר תעניות לעולם או כשנדחית ורק האבלות קבועה בה

בגמ' מגילה (ה' א'): "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא רבי נטע נטיעה בפורים ורחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז ובקש לעקור תשעה באב ולא הודו לו, אמר לפניו רבי אבא בר זבדא רבי לא כך היה מעשה אלא תשעה באב שחל להיות שבת הוה ודחינהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה ולא הודו לו חכמים, קרי עליה טובים השנים מן האחד".
והקשו התוס' (ד"ה וביקש) דהאיך ס"ד דרבי בקש לעקור את ת"ב, והלא אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין.
וכוונת קו' התוס', כמו שפי' הריטב"א (בחידושיו שם), דמתני' דר"ה (י"ח ב') קאמרה דעל ששה חדשים שלוחים יוצאים וכו', על אב מפני התענית, והקשו שם בגמ' ולפקו נמי על תמוז וטבת, ותי' משום דילפינן מצום הרביעי וכו' יהיו לבית ישראל לששון ולשמחה, קרי ליה צום וקרי ליה ששון ושמחה, בזמן שיש שלום [דהיינו שביהמ"ק קיים או כשאין יד הגוים תקיפה עלינו] ששון ושמחה, בזמן שיש שמד צום, ובזמן שאין שלום ולא שמד רצו מתענים רצו אין מתענים. ולכן על תמוז וטבת אין מטריחים להוציא שלוחין, הגם שנהגו להתענות בהן, כיון ואינו מעיקר דינא, אולם ת"ב, שהוכפלו בו צרות, לא תליה ברצו ולא רצו ושלוחין יוצאים בו.
וזו כוונת קושיית התוס' דהאיך ס"ד דרבי חשב לבטלו, והא קבוע הוא מעיקר דינא, כמבואר במתני' ר"ה.
ובתוס' תי' דלא ס"ד שרצה רבי אלא לעקרו מחומרא שבו או לקובעו בעשירי. והקשה על זה הריטב"א, דהא אף זה כל זה בכלל תקנת בי"ד שקדם לרבי, והוא תי' שאף ת"ב מעיקר דינא תלוי ברצו ולא רצו, אלא ממידת חסידות נהגו להחמיר בו, עיי"ש.
ויש להקשות עליו, דאם כן, למה היו שלוחין יוצאים עליו, והא הוי כתמוז וטבת שאף שהיו נוהגים להתענות בהן כיון דברצו תליה מילתא לא היו מטריחים את השלוחין, עיי"ש פרש"י, וצ"ב.
והנה ידוע כבר מה שיסדו המנ"ח (במצות יוה"כ) והרי"ז הלוי בספרו (הל' תענית) עפ"י לשון פיה"מ בסוף תענית, שיש ב' הלכות בת"ב: הל' אבלות, כדתניא בתענית (ל' א') כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בת"ב, אסור ברחיצה וכו' ואסור לקרות בתורה וכו'. ועוד איכא דין בת"ב של תענית חמורה כיוה"כ, שמחמתה אסור אף להושיט אצבעו במים כביוה"כ, כמבואר בפ' מקום שנהגו (פסחים נ"ד ב'), דאבל לא נאסר אלא לרחוץ כל גופו בצונן ופניו ידיו ורגליו בחמין כמבואר בתענית (י"ג ב'). ויש בזה הרבה נפק"מ, וכתבנו על כך במקום אחר (ירחון האוצר ו, אב תשע"ז).
ויסוד הדברים בארנו שם, שהנהגות האבלות בת"ב הן מחמת חורבן העבר, ובאמת בשם אבלות ישנה היא נקראת בפ' החולץ (יבמות מ"ג ב'), אולם התענית החמורה עניינה הוא מחמת המצב הנוכחי שאנו נמצאים בו, שלא נבנה ביהמ"ק בימינו, וכתעניות שגוזרים על עצירת גשמים וכדו'.
וכן מפורש ברמב"ם בפ"ה מהל' תענית "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח בהן דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזיכרון דברים אלו נשיב להטיב שנא' והתוודו את עוונם ועוון אבותם". ושם בה"ה "ותשעה באב" וכו'. הרי דמבואר שאף תענית של ת"ב עיקרה לעורר לתשובה על מעשינו הרעים שגרמו לאבותינו ולנו לצרות.
ובזה יש ליישב את קושיית התוס', דהא דס"ד דרבי בא לעקור ת"ב הוא משום שלדעתו אף תענית ת"ב, כשאר תעניות, תליה ברצו ולא רצו, דביאור מה דתלי כל התעניות ברצו בזמן שאין שמד הוא, כדאמרן, דדין התענית הוא לזכרון הצרות הנוכחיות שבאו עלינו כעל אבותינו, ושנשוב בתשובה על חטאנו שגרמו לכך.
ועל כן סלקא דעתך שכיון דבימי רבי הייתה שלווה יחסית ולא היה שמד, לכן רצה לבטל את תענית ת"ב.
ומה דמבואר במתני' דר"ה ששליחים היו יוצאים על אב, או דנימא דזה הוה עד זמן רבי, והיא משנה קדמונית, ואפי' אי לא נימא כן, והרי לא מסתבר שיעשה רבי נגד דין שפירשו בעצמו במתני', הלא יש לפרש דזה אינו אלא משום הנהגות האבלות הישנה דאיכא בת"ב, שזה לא בא רבי לבטל כלל, דזה אין שייך לרצו ולא רצו, דהא כל שלא נבנה ביהמ"ק הרי לא חזר המת לחיים, ואכתי יש לאבל על מה לחול.
ועל דרך זה יש לפרש, גם למאי דמסקינן דלא רצה רבי אלא לבטל ת"ב שחל להיות בשבת, שבזה סבר דכיון ונדחה ידחה. דהנה המג"א (ס' תקנ"ג ס' ז') הביא את המדרש איכה דרבי קרא במגילת איכה בשבת שחל בה ת"ב, ובאר דהוא מדינא דדברים שבצנעא שנוהג בו, אף שנדחה ליום א', כמש"כ הרמ"א (ס' תקנ"ד סע' י"ט) עיי"ש.
ומתבאר, דאף רבי, דסבר דת"ב שחל להיות בשבת הואיל ונדחה ידחה, לא רצה לבטל את עיקר האבלות של ת"ב בשבת, שנוהג בו דברים שבצנעא, ורק התענית הוא שנדחה ליום א' וגורר עימו גם הלכות אבלות, דהא גם ביום א' אסור בת"ת ובכל דיני אבלות [וזה דלא כהאבנ"ז או"ח תכז שצידד דעכ"פ אבלות שבפרהסיא לא נוהג בו, שלא שייך תשלומין בדבר שאין שייך בשבת כלל, עיי"ש. ודבריו תמוהים, שא"כ יותר אף כיבוס, עכ"פ לאחר חצות ביום א']. את זה רצה רבי לבטל משום שהוא נדחה.
ואת סברתו יש ללמוד ע"ד שכתבנו לעיל, שלצד זה אף דרבי הודה שתענית ת"ב עצמו לא תליה ברצו ולא רצו, מפני שהוא נגרר אחר הלכות האבלות, שאינן בטלות בו, מ"מ היכא שאנו באים להפך, לגרור את האבלות אחר התענית ביום א', סברא היה שיהיה הדבר תלוי ברצו ולא רצו, ושפיר יש לבטלן.
ועוד טעם י"ל עפ"י מה ששמעתי, שעשירי לא הוכפלו בו הצרות [דבית שני היה עיקר שריפתו בט', עי' בספר אור שמח הל' תענית], ושפיר תלי ברצו ולא רצו, ולכן רצה רבי לבטלו [ועי' עוד בשו"ת חת"ס או"ח ס' קנו].
♦

ב. סוגי' הירושלמי בדין שבוע של ת"ב שחל להיות בשבת, והעולה לדינא

ירושלמי תענית (פ"ד ה"ו): "ר' בא בר כהן אמר קומי ר' יוסא רבי אחא בשם רבי אבהו ט' באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרים", והיינו משום דליכא כאן שבת שחל להיות ת"ב בתוכה.
ויש להעיר מזה על דעת האור זרוע הנ"ל, הסובר דדברים שבצנעא נוהג בשבת כזו, דלפי זה הא איכא לת"ב שחל בשבת דין ת"ב, ולא נדחה הוא מכל וכל. אם כן, למה לא ינהג דין שבוע שחל בו.
ואפשר דכיון דאין האבלות מדברים שבצנעה נוהג בו רק כקובר מתו ברגל, כמש"כ, לא חשיב שניהוג האבילות חל בו מצד עצמו ולכן לא חשיב לגרור כל שבוע שלפניו, ועוד צ"ע [וכן ראיתי בכל בו בשם הר"פ, שהקשה מזה על שיטה זו].
אמנם כבר כתבנו שם (ירחון האוצר ו, אב תשע"ז), שיש לדון דאיסור תספורת וכיבוס אינו מדין האבלות, כמו שנראה בפשיטות מלשון המיוחס לרש"י בסוגי' בתענית (כ"ט ב' ד"ה אפי'), שע"י שמתעסק בהן נראה כהיסח הדעת מאבלות [ושם כתבנו שיש לדון אם יש לשמוע כן מרש"י זה עי' שם], אלא איסורן הוא מדין התענית, שאנו מראין עצמינו ע"י מניעתנו מהן כנזופין ועצבים ומלוכלכים בעוונתינו, שמחמת כך אין אנו עוסקים ביפוי וניקוי ע"ד שנא' אם תכבסי בנתר וגו', וככלל דיני ממעטין בשמחה שמר"ח אב, ובפרט לרש"י בפ' החולץ (יבמות מ"ג ב' ד"ה אמר רב אשי) דסבר דאבלות ישנה ודרבים תרוויהו לקולא, ולדידיה לא מוסבר שם למה החמירו בכיבוס וכל מיעוט משא ומתן של שמחה וכו' שנזכר שם, בעוד שלעניין אבילות, כאירוס, ת"ב קיל טפי משאר אבלות, עי' שם בסוגי' ובתוס'. אכן, מתיישב טפי לומר שאין דינם של אלו מחמת האיבול, שבזה ת"ב קיל משאר אבלות, מפני שהוא אבלות ישנה ודרבים, ולא נאסרו אלו אלא מחמת מיעוט התענוג והשמחה הנוהגים בת"ב כהל' התענית בו, ועי' עוד שם במה שהארכנו בזה.
ולפי זה מתיישב, שבחל ת"ב להיות בשבת ליכא לדיני שבוע שחל בו, גם לדעתהסוברים שדברים שבצנעא נוהג בשבת זו, כיון דעכ"פ התענית נדחית ליום א' ליכאלשבוע שחל בו התענית לעניין סיפור וכיבוס, שמחמת התענית הן נאסרים,כאמור.
והנה בסוגי' הירו' שם להלן הביאו פלוגתת ר"י ור"ל אי לאחריו שרי או אסור, דדעת ר"י דאסור אף לאחריו ודעת ר"ל דשרי. ולהלן שם נראה שהקשו על ר"ל ממתני', דמשמע ששבוע שחל בו ת"ב אסור כולו גם לאחריו, ותי' "רשב"ל פתר לה ט' באב שחל להיות בשבת ולית את שמע מינה כלום". והיינו שבאופן זה כל השבוע נאסר, אף שהוא לפניו.
וכבר עמד שם בגל' הש"ס שלכאורה סותר מה שאמרו שם לעיל, דבחל להיות בשבת לא נאסר כלל כל השבוע וכנ"ל. ועי' שם שרצה להגי' חל להיות בע"ש [ולפי זה מתני' איירי רק בהכי, כדתנן שם בחמישי מותרים מפני כבוד השבת דאיירי בהכי, עיי"ש], אולם הגרסא כמות שהיא לפנינו צ"ע.
אמנם מלשון המימרא לעיל משמע שאכן סברי שלאחריו אסור, דהא אמרו ט' באב שחל להיות בשבת ב' שבתות מותרים, ומשמע שרק מפני שהוא נדחה שרי אף שבת שלאחריה. ולפי זה יתכן שהירו' אכן סבר שלר"ל, הסובר שלאחריו שרי, מסתבר לאסור כל שבוע שחל בו אף שכשחל ת"ב בשבת, אלא דטעמא בעי למה הוא תלוי זב"ז.
ויתכן די"ל, דהנה עיקר טעמם של אלו דסברו שלאחריו אסור מבואר בסוגי', דדרשו מוהשבתתי כל שבתה או חדשה, עי"ש. אולם יסוד טעמם יל"ע, דלכאורה אם איסור כיבוס הוא מילתא דאבלות לא מצינו, וגם מסברא לא נראה לתת, דיני אבלות לאחר ת"ב. אולם, אם הוא מדין תענית כמש"נ י"ל דשפיר מצינו שגם לאחר התענית כל שלא נענו מראים עצמם כנזופים, וכדאשכחן לעניין תעניות גשמים. וכן מצינו לענין איסור כיבוס ותספורת, שהמהרש"ל בביאור הטור אסרו גם ביום עשירי, כמו שהביא הב"ח בשמו בס' תקנ"ח, והוא מליתא דתענית, כמבואר בטור שם ע"פ הירו', שהיו אמוראים שצמו אף בעשירי שבו היתה עיקר השריפה.
ולפי זה הרי י"ל, דכל מה שאמרו שת"ב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרים, הוא לדעת רבי יוחנן ודעימיה, הסוברים שלאחריו אסור, שסברתם כאמור דאיסור כיבוס ותספורת הוא מליתא דתענית, ועל כן כשנדחתה התענית ליום א' ליתא כלל לאיסור זה, דלפניו אין לאסור, דהא בשבת ליכא תענית, ולאחריו אין לאסור כיון שהוא תענית נדחה. וזה מה שאמרו דבת"ב שחל להיות בשבת ב' שבתות מותרים.
אולם למ"ד הסובר דלאחריו מותר, הרי הוא משום דהוא סבר דאיסור כיבוס ותספורת הם מליתא דאבלות, ולאחר ת"ב לא שייך אבלות, אבל לדידיה יש לאסור גם בת"ב שחל להיות בשבת כל השבוע שלפניו, דהא דברים שבצנעה נוהג אף בשבת זו [כדעת האו"ז, וכמו שהוכיח המג"א ממעשה דרבי כנ"ל]. ושפיר אמרו דלר"ל יש להעמיד את משנתינו בת"ב שחל להיות בשבת.
ולפי זה יצא שלסוברים שדברים שבצנעא נוהג בשבת כזו אכן יש לאסור שבוע שלפניו מעיקר דינא ולא רק ממנהגא, וכמו שנתבאר.
♦ ♦ ♦