עשרה הסברים למחלוקת האמוראים האם בין השמשות של תשעה באב אסור או מותר
הגמרא בפסחים (נד, ב) דנה בשאלה האם בין השמשות של תשעה באב ומופיעות בה שתי דעות: "אמר שמואל: תשעה באב, בין השמשות שלו מותר", "דרש רבא: עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכיפורים, ובין השמשות שלו אסור". להלכה נפסק ברמב"ם (הלכות תעניות פרק ה הלכה ז) ושו"ע (או"ח תקנג, ב) ש"בין השמשות שלו אסור כיום הכפורים"[2].העיר המגיד משנה: "ועיקר בפסחים פ' מקום שנהגו (דף נ"ד:) ושם נתבאר שבין השמשות שלו אסור ואף על גב דספיקא דרבנן, הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא כדאיתא התם", ולא ביאר מדוע. עלינו להבין אם כן במה נחלקו האמוראים ומה פשר הדעה שנפסקה להלכה.
הדברים יתחלקו לשניים, בתחילה הסברים הרואים את פשר החומרה כנובעת מענין מיוחד הקשור ליום לתשעה באב ומעמדו, ואחר כך, הסברים הרואים כאן מקרה שנכון להחמיר בו לאור כללי הספקות הכלליים.
אם נאמר שדין תשעה באב כדין תורה, לאור היותו מדברי קבלה שיש מקום לראותם כדין תורה[3], תוסבר הדעה המחמירה ונצטרך להסביר את הדעה המקילה, ואם ננקוט שת"ב הוא דרבנן, כדברי המ"מ, נצטרך להבין מדוע מחמירה הדעה שנפסקה להלכה.
אלא שגם אם נאמר שת"ב כדברי קבלה הוא, יהיה עלינו לדון בדבר לאור דברי הגמרא בראש השנה (יח, ב) המחלקת ביחס לשאר הצומות, בין שעת שמד לשעה שאין שלום ואין שמד, וז"ל: "אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לששון ולשמחה, יש שמד - צום, אין שמד ואין שלום, רצו - מתענין, רצו - אין מתענין. אי הכי, תשעה באב נמי! - אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר”.
יש לשאול, האם ת"ב שהוכפלו בו צרות, שונה בגדרו משאר צומות שתלויים ברצו, והוא מדברי קבלה אף היום או שבו קבלו עלייהו כחובה כיון שהוכפלו הצרות, אך אינו שונה בתוקפו?
ברמב"ם (תעניות פרק ה הלכה ה) למדנו: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן".
המ"מ גרס: "... בזמנים אלו להתענות, ובי"ג באדר", משמע שכל הצומות הם ממנהג[4] וכתב על זה: "ונהגו כל ישראל וכו'. תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא שם שבזמן שיש שלום דהיינו לכשיבנה בהמ"ק הן לששון ולשמחה אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתענית תשעה באב הואיל ונכפלו בו צרות". ואפשר אם כן שגם היום הוא מדברי קבלה. וכ"כ בטור (סימן תקנ"ד): "ואיסור אכילה ושתייה בו כדרך איסורו ביום הכיפורים, אלא שזה ענוש כרת וזה מדברי קבלה". וכ"מ בט"ז (או"ח סימן תקנד ס"ק ד): "וצום גדליה מדברי קבלה ודברי קבלה כד"ת, אפ"ה מותר כיון דרצו אין מתענין כו' אם כן רשות הוא עכ"ל, משמע דבט"ב אסורה לאכול שלא כדברי הרמב"ן, דהא בט"ב לא תליא ברצו כיון שהוכפלו בו הצרות".
א"כ מובנת הכרעת ההלכה, וצ"ב מה סובר שמואל[5]. בשו"ת בית יצחק (תוכן העניינים אבן העזר ב) כתב: "... הבאתי דר"י דס"ל בה"ש אסור בט"ב פסחים נ"ד ס"ל דברי קבלה כדברי תורה דמי ושמואל דס"ל בה"ש מותר ס"ל דברי קבלה לאו כדברי תורה דמי"[6].
בשו"ת רמ"ץ (סימן ל"ט) העלה אפשרות[7] בהסבר הטור, שאף שמדובר בדברי קבלה מסרן הכתוב לחכמים, שכן בהמשך דבריו כתב: "דבמקום חולה לא גזרו רבנן", "ובזה אתי שפיר כיון דהמה מסרו לחכמים ס"ל לשמואל דלא החמירו בספקו, אבל ר' יוחנן ורבא ס"ל דגם בספיקו החמירו".
אפשרות נוספת בביאור מחלוקת האמוראים, לאור ההבנה שמדובר בדברי קבלה גם היום, היא ששמואל חלוק על רבא וסובר שאינם דברי קבלה בזה"ז, וממילא דינם כספק דרבנן לקולא.
♦
הסוברים שבזמן שתלוי ב"רצו" אינו דברי קבלה
כתב הריטב"א: "... ודאי אף ט"ב תלוי ברצון מגזירת נביאים, ולפיכך אמר שבקש רבי לעקרו שלא לנהוג בו אלא בעינוי אכילה ושתיה כיחידים בעלמא ולא בתורת תענית צבור... ולהכי פרכינן הכא אי הכי אפילו ט"ב נמי כלומר שאף הוא תלוי ברצון ומאי שנא מאידך, ופרקינן שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות לעולם החזיקו בו להיות צום כגזירת נביאים בכל חומרי תעניות וכדאמר בעלמא (פסחים נ"ד ב') אין תענית צבור בבבל אלא ט"ב". וכ"כ הרשב"א (מגילה ה, ב): "והא דמחמרינן בט' באב הנהגת הדורות היתה הואיל והוכפלו בו צרות". וכ"כ בשו"ת אבני נזר (חלק או"ח סימן תכז) ע"ד הט"ז הנ"ל: "אך מה שכתב הט"ז דתשעה באב הואיל ולא ברצו תליא חשוב דברי קבלה הנה ברשב"א מגילה (דף ה' ע"ב) וריטב"א ראש השנה (דף י"ח ע"ב) דמעיקר ד"ק גם תשעה באב ברצו תליא וחכמים שלאחריהם תקנו בט"ב הואיל והוכפלו בו צרות וגם תשעה באב עצמו דרבנן. לפי זה יש להקל גם בתשעה באב עצמו ביום טוב שלנו כגון לאבי הבן ומוהל וסנדק שלא להשלים"[8].ולדבריהם לא יועיל לומר שת"ב הוי דברי קבלה והם כדברי תורה, שכן היום אינם בגדר זה, וצריך להבין מדוע החמיר בהם רבא, וכך נפסקה הלכה?
♦
יסודו מדברי קבלה
וכתב הטורי אבן (מגילה ה, ב):"איכא למימר דודאי מדברי קבלה כל הד' צומות שוין בין לקולא בין לחומרא שהרי הקישן וכללן הכתוב ביחד דכתיב כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וגו', ובזמן שאין שמד תשעה באב נמי ברצו תליא צום דידי' אלא מדרבנן החמירו בת"ב דאפי' אין שמד חייבין להתענות מה"ט דהואיל והוכפלו בו צרות, וכיון דמדרבנן הוא ולא מדברי קבלה אזיל שמואל בספיקא לקולא.
ורבא ור"י דס"ל התם דתשעה באב בין השמשו' שלו אסור אף על גב דמדרבנן הוא וספיקו לקולא, איכא למימר הואיל דביש שמד איסורו מדברי קבלה לא פלוג רבנן וגזרו הא אטו הא, דאי אזלת בספיקו לקולא באין שמד יזלזלו בספיקו אפי' ביש שמד, ושמואל לא גזר הא אטו הא ומש"ה נקט שמואל ת"ב לחוד ולא כל הד' צומות משום דבאינך אם אין שמד אין חייבין להתענו' אלא א"כ יש שמד וביש שמד חייבין להתענות בהן מדברי קבלה ואז בין השמשות שלהם אסור דספק דדברי קבלה לחומרא[9], אבל תשעה באב... בו חיוב תענית מדרבנן ולא מדברי קבלה באין שמד מש"ה אזיל שמואל בספק שלו להקל ובין השמשות שלו מותר”.
כעי"ז כתב המנחת חינוך (מצוה שיג אות יא): "ונראה הטעם עפ"י המבואר בראשונים דט"ב היום ג"כ במנהגא תליא מלתא דבזמן שאין שלום כו' גם ט"ב ברצו תליא מלתא רק קבלו עליהם מחמת שהוכפלו כו'. והנה בזמן שמד ח"ו התענית מדברי קבלה וד"ק כד"ת דמי א"כ בה"ש שלו אסור דהוי כמו ספק תורה ע' בט"א במגלה, א"כ אף בזמן שאין שמד מ"מ קבלו עליהם כחומר דברי קבלה ע"כ הוי בה"ש שלו אסור, ושמואל סובר דמ"מ כיון דהוי האידנא רק מדרבנן בה"ש שלו מותר".
נראה שיש הבדל בהסברם לאיסור - האם הוא גזרה אטו זמן שיש בו שמד, או שהוא חלק מאופן הקבלה ולא בגדרי גזירה וכו'.
♦
דומיא דיום הכיפורים
מרן הראי"ה קוק העיר (שבת הארץ מבוא ח, ח) על דברי הטורי אבן: "מה שהשיג הטו"א מהא דבין השמשות של ת"ב אסור, דמשמע לו שהוא משום ספק דברי קבלה לחומרא – זה אינו מוכרח כלל שהרי משמע בגמרא שם..שהוא חומרא בכל תענית ציבור..ואולי משום שהוא דומה ליוה"כ בהפסקה מבעו"י , גזרו משום יוה"כ, ובטו"א עצמו נחית לסברא דגזירה בת"ב...".כוונת הרב בקושיתו לכך שבתחילת הסוגיה נאמר: "אמר שמואל: אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור?" וכן בהמשך: "וכן אמרו משמיה דרבי יוחנן. ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: תשעה באב אינו כתענית ציבור. מאי לאו - לבין השמשות?", אבל אפשר שהטורי אבן סבר שלמסקנה מתפרשת ההשוואה לתענית ציבור לענין אחר ולא לענין בין השמשות.
בכל אופן, מפרש הרב שהאיסור נובע מהדמיון ליום הכיפורים, וכדבריו משתמע ברמב"ם ובשו"ע שכתבו "בין השמשות שלו אסור כיום הכפורים" .
וכ"כ בשפת אמת (מגילה ה, ב): "שם בגמ' חזקי' קרי בטבריא בארביסר ובחמיסר כו', כתבו הראשונים ז"ל דמן הדין מטעם ספק אין חיוב לקרוא בב' הימים דסד"ר לקולא ע"ש, אך בס' ט"א הוכיח דספק דברי קבלה לחומרא מהא דבת"ב ספיקו אסור ע"ש שהאריך, אבל אין כדאי לדחות בזה דברי הרמב"ן שכ' בהדיא דאפי' בדברי קבלה ס' לקולא ופלוגתא דאמוראי בת"ב היא ענין אחר שהחמירו בו לעשותו כיוה"כ לאסרו אף בבה"ש ולא מטעם דס' דברי קבלה לחומרא"[10].
♦
ספק דרבנן שמחמירים בו - תרתי דסתרי
נמצא לפי האמור עד כאן שהדיון הוא מדוע תשעה באב לא נמדד בגדרי ספק דרבנן, ופשוט לכל בעלי ההסברים הנ"ל, שבגדרי ספק דרבנן היה צריך להקל.אולם המגיד משנה (הלכות תעניות פרק ה הלכה ז) כתב: "ועיקר בפסחים פ' מקום שנהגו (דף נ"ד:) ושם נתבאר שבין השמשות שלו אסור ואף על גב דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא כדאיתא התם[11]". ולא ביאר מדוע.
בעל הטורי אבן עצמו כתב מהלך אחר בגבורת ארי (תענית יב, ב) היכול להיות תואם לדברי המ"מ: "והיה נראה לי דכי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא הני מילי היכא דאי אפשר לבא לתרתי קולא דסתרן אהדדי, אבל היכא דאפשר לבא לזה לא, והרי הכא אם אתה מיקל בבין השמשות הואיל וספיקא דרבנן הוא והא בבין השמשות דעיולי יומא דתענית ציבור ניזול לקולא דהוי ליה ספק יום, ובאפוקי יום בבין השמשות שלו ניזל נמי לקולא משום דהוי ליה ספק לילה, הוה ליה תרי קולי דסתרן אהדדי דבעיולי עבדת ליה יום ובההוא יומא גופא באפוקי עבדת ליה לילה וממ"נ בחדא יומא עביד איסורא בודאי[12]".
ומצא מקור לכך: "וכהאי גוונא מצינו בפרק י' דפסחים (דף ק"ח) דפליגי בד' כסי דפיסחא לענין הסיבה דאיכא מאן דאמר תרי כסי קמאי בעי הסיבה בתראי לא ואיכא מאן דאמר איפכא ומסיק הגמרא השתא דאמר הכי ואמר הכי תרווייהו צריכי הסיבה ופירש הר"ן[13] אף על גב דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא הכא על כרחך כולהו בעי הסיבה דאי ניזול לקולא אמאי ניזול בהני טפי מהני ואי ניזול בתרווייהו לקולא הא נעקרה מצות הסיבה. ביאור דבריו דהא בעל כרחך ב' כסי מינייהו מיהת בעי הסיבה והוה ליה תרי קולא דסתרן אהדדי והכא נמי בהני תרתי בין השמשות משום דעיולי ואפוקי להקל בשניהם הוה ליה תרתי דסתרן ואי בחדא להקל ובחדא להחמיר אמאי ניקל בהאי טפי מהאי הלכך תרווייהו לחומרא ואסירן”.
ומסיים: "ואף על פי שהר"ן פירוש שם בשם המפרשים דמשום הכי אזלינן התם להחמיר משום דלאו מילתא דטירחא היא עביד לרווחא דמילתא[14]. פירוש הר"ן נראה לי עיקר".
♦
קושיות הרש"ש וישובן
על דבריו הקשה הרש"ש (תענית שם): "ומה יענה להא דרבי דס"ל בעירובין (לב ב) דכ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בבין השמשות,[15] וכן לשמואל בפסחים שם דס"ל דבהש"מ שלהם ושל ט"ב מותר, וגם אישתמיטתי' מש"כ המרדכי במכלתין (סי' תרל"א). וכן הב"י ר"ס תקס"ב בשם הג"מ דלכ"ע אסור בהש"מ דאפוקי יומא דמספיקא לא נפיק מאיסורא ועמ"א סי' שמ"ב".שלוש נקודות בדבריו - שיטת רבי לגבי שבות בבין השמשות[16], שיטת שמואל החולק בפסחים, ודברי ראשונים על בין השמשות ביציאת היום שחמור מכניסתו.
לגבי שיטת רבי, עמד על כך בשו"ת באר משה [ירושלימסקי] (סימן נ) ויישב: "אכן נראה עיקר דהתם הא בלא"ה קי"ל אין עושין ספיקות בידים, (יעו' בר"ן סוף פסחים במ"ש לענין ספירה דרבנן שלא יכניס עצמו בספק לכתחלה לספור בבה"ש (יעו"ש ברא"ש סימן מ), ויעו' בב"י או"ח (סי' פג) בפסקו של הרמב"ם לענין האבעיא דיש יד לבה"כ (נדרים ז ב) דאף דהוי ספק דרבנן מ"מ לכתחלה יש ליחוש... ואיך יעשה לכתחלה ספק איסורא דרבנן”.[17]
ועוד הוסיף ליישב: "אלא דבאמת התם לאו מטעם ספיקא דרבנן היא (ואינו בסוג כללי הספיקות), דבאמת לא הקילו התם אלא לדבר מצוה וכדומה.. והטעם דבמקום מצוה לא גזרו על שבותין בה"ש...אם כן י"ל דוקא התם התירו אפילו לכתחלה דראו חכמים שבמקום מצוה ובה"ש אין לגזור על שבותין, ואין מדמין גזירות חכמים זה לזה..אבל בכל מקום דמקילין מטעם ספיקא דרבנן שפיר יש לומר דבספק בין השמשות לא הקילו כמש"ל”.
על הערת הרש"ש, מה יאמר על כך שמואל, שמשמעותה כנראה, שלדעת הגבורת ארי זו סברה חזקה שאי אפשר להתעלם ממנה, י"ל שגם הוא מבין שאפשר לומר אחרת, וכך סבור שמואל.
ועל ההערה השלישית ממי שחילק בין עיולי יומא לאפוקי יומא, שכוונתה שאף אם נקל בבין השמשות, לא יהיה תרתי דסתרי שכן ביציאת היום נחמיר, י"ל שהדבר אכן שנוי במחלוקת, שהרי על דברי המג"א אליהם ציין הרש"ש בסימן שמ"ב: "צ"ע אם במ"ש ב"ה נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקע קדושה". ואם נאמר כצד החמור של ספקו, תיושב הערת הרש"ש שכן אין כאן תרתי דסתרי, העיר בשו"ת גור אריה יהודא (אורח חיים סימן ק): "ותמיהני דלא זכר מה שכתב בהלכות יוה"כ סוף סי' תרכ"ג בזה שכתב השו"ע (ס"ו) ותוקעין כו', וכתב שם המג"א (סק"ד) אף על גב שעדיין לא הבדילו בתפלה, מ"מ כיון דחכמה היא ואינו מלאכה לא אחמיר בה רבנן כולי האי כיון שכבר עבר היום, ואף על גב שכתב שישלימנה סמוך לשקיעת החמה, משמע שעדיין לא יצאו הכוכבים, מ"מ הוי בין השמשות עכ"ל ע"ש, הרי להדיא דאף במוצאי שבת לא גזרו על שבות בין השמשות במקום מצוה". כך שאף בדעת המג"א צ"ע ואין הדבר מוחלט[18].
♦
ספק דרבנן מקרי וקבוע
הסבר נוסף מדוע לא מקילים בספק דרבנן של בין השמשות הובא בשו"ת באר משה [ירושלימסקי] (סימן נ): "הנה מה שחילק הגאון מה"ר שם דספק מה"ת להקל הוא דוקא בספק המקרה שקרה בפעם זה, משא"כ בספק הקבוע כבה"ש שקבוע תמיד הספק וכלל לכל העולם בזה לא מקילין בספיקו, הנה ודאי יש מקום בראש לחלק כן, והסברא בעצמה נכונה היא (בלא הטעם דתרתי דסתרי), וכעין חילוק זה כתבו התוס' כתובות (כח ב) ד"ה בית הפרס דלהכי הוי דרבנן אף על גב דבעלמא טיהרו חכמים ספק טומאה ברה"ר, היינו היכא שהטומאה מבוררת ולא נולד הספק אלא באקראי כו' אבל הכא שלעולם השדה בספק לא רצו לטהר כו' יע"ש... עכ"פ יוצא לנו מתורת רבותינו בעלי התוס' לחלק בין ספק המקרה (בטומאה ברה"ר) דמותר אף מדרבנן לבין ספק תמידי וקבוע שלא רצו להקל לעולם. ועפ"ז יש מקום ליישב קושית הגבו"א (תענית יב א) דיש לחלק כן לגבי ספיקא דרבנן לקולא שלא אמרו כן אלא בספק הבא במקרה אבל להתיר תמיד בה"ש של ת"צ לא רצו להקל. ועפ"ז יש לישב ג"כ קושית הר"ן פרק ערבי פסחים גבי הסבה דכוסות... די"ל דספק דהסבה הוי ג"כ ספק תמידי ולא הקילו בזה אף בדרבנן, ולכן פסקו שם דאידי ואידי בעו הסבה ואפשר דזה ג"כ כונת הר"ן[19] וצ"ל ששמואל סובר שאין לחלק בכך ולכן ספקו לקולא”.♦
ספק דרבנן הקשור לדאורייתא
עוד הסביר שם: "ועוד נלפע"ד דיש צד חומרא בספק זה ע"פ דברי המג"א (סי' קפד ס"ק ז) דכשיש ספק על דאורייתא ודרבנן יחד יש להחמיר גם בדרבנן דלא לזלזולי ביה יעו"ש גבי ברכה ד' דברכת המזון, וא"כ יש מקום גדול לומר דבספק הכולל כבה"ש וכדומה דבשעה שיש ספק לענין תענית וכדומה יש ג"כ ספק לעניני דאורייתא דמחמירין בספיקן, וע"כ הוי כאלו בא לפנינו שני הספיקות על דאורייתא ודרבנן יחד דיש להחמיר גם בדרבנן שלא יהי זלזול", ושמואל לא סובר כך.♦
איקבע איסורא
כתב בספר נחל איתן על הרמב"ם (הלכות ברכות פרק י): "ומ"ש רבינו בהלכות תענית פ"ה גבי ט' באב דבין השמשות שלו אסור והוא מסוגיא דפרק מקום שנהגו (דף נ"ד ע"ב) ובטורי אבן פ"ק דמגילה למד מזה דספק דברי קבלה לחומרא כמו ספקו של ד"ת. ולדידי אינו מוכרח די"ל דשאני ספקא דביה"ש משאר ספיקות. דביה"ש איקבע איסורא מיקרי כיון שהוא בהכנסת היום וסברא זו כתב הלח"מ לדעת רבינו בפ"ח מהלכות שגגות דמחייב שם רבינו אשם תלוי לעושה מלאכה בביה"ש דערב שבת אף על גב דלא מחייב אשם תלוי אלא בדאיקבע איסורא ודייק מזה דהא נמי חשיב איקבע איסורא וכדאמרן[20]. וא"כ אין ראיה מכאן לשאר ספק דדברי קבלה ואפשר שלזה נתכוון ג"כ הרב המגיד שם בהל' תענית שכתב דאע"ג דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא ע"כ. והיינו משום דספק זה דביה"ש חמור כנ"ל". שמואל, לפי זה, יראה בבין השמשות של כניסת היום כדבר שלא ניקבע איסורו, ולכן דינו להקל. או שמא הוא יחלק בין קדושת שבת ליום תשעה באב, וצ"ב.♦
סיכום וסיום
ואלו ההסברים שהובאו בדברינו:א. בית יצחק - נחלקו אם דברי קבלה כדברי תורה.
ב. שו"ת הרמ"ץ - דברי קבלה נמסרו לחכמים, והם נחלקו האם להחמיר בספקן כדאוריתא.
ג. נחלקו האם בזמן הזה הצום מדברי קבלה.
ד. טורי אבן - הואיל דביש שמד איסורו מדברי קבלה, לא פלוג רבנן וגזרו הא אטו הא, דאי אזלת בספיקו לקולא באין שמד יזלזלו בספיקו אפי' ביש שמד, ושמואל לא גזר הא אטו הא.
ה. מנחת חינוך - "הנה בזמן שמד ח"ו התענית מדברי קבלה וד"ק כד"ת דמי א"כ בה"ש שלו אסור דהוי כמו ספק תורה ע' בט"א במגלה, א"כ אף בזמן שאין שמד מ"מ קבלו עליהם כחומר דברי קבלה ע"כ הוי בה"ש שלו אסור" ושמואל סבר שאין להחמיר עקב הדין המקורי.
ו. שפת אמת, שבת הארץ - "משום שהוא דומה ליוה"כ בהפסקה מבעו"י, גזרו משום יוה"כ", ושמואל לא גזר.
ז. גבורת ארי - נחלקו האם מסייגים את דין ספק דרבנן לקולא "דכי אמרינן ספיקא דרבנן לקולא הני מילי היכא דאי אפשר לבא לתרתי קולא דסתרן אהדדי, אבל היכא דאפשר לבא לזה לא".
ח. באר משה - נחלקו האם "יש לחלק כן לגבי ספיקא דרבנן לקולא שלא אמרו כן אלא בספק הבא במקרה אבל להתיר תמיד בה"ש של ת"צ לא רצו להקל".
ט. באר משה - נחלקו האם "דכשיש ספק על דאורייתא ודרבנן יחד יש להחמיר גם בדרבנן דלא לזלזולי ביה".
י. נחל איתן - נחלקו האם לומר "דשאני ספקא דביה"ש משאר ספיקות. דביה"ש איקבע איסורא מיקרי כיון שהוא בהכנסת היום".
לסיום, יש לשאול האם יש נפ"מ להלכה בין שתי סיעות התירוצים הנ"ל, שכן אם מדובר בדין ספק הקרוב לספק דאורייתא, יהיה הדבר חמור יותר, לפי שיטת הרשב"א שספק דאורייתא מה"ת לחומרה, ואילו אם מדובר על דיני דרבנן שמסיבה כלשהי לא אומרים בהם ספק דרבנן לקולא, יהיה הדבר קל יותר. אולם, כאמור לעיל גם בסיעה הראשונה סוברות רוב הדעות שאין מדובר בדין דברי קבלה כד"ת דמי ממש. וממילא אין כאן צד של חומרה כספק דאורייתא, מלבד דעת הבית יצחק הנ"ל[21].
♦
נספח – ביאור דברי ר' יוסי בעירובין מא, א על ת"ב שחל בשבת ונפ"מ לדידן
למדנו בעירובין מא, א: "אמר להן רבי יוסי אי אתם מודים לי בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת, שמפסיק מבעוד יום", והקשו בתוספות ד"ה אי אתם: "וא"ת והא אמר שמואל בפרק מקום שנהגו (פסחים דף נד:) תשעה באב בין השמשות שלו מותר" ותירצו שני תירוצים: "וי"ל דמ"מ מתחיל מבעוד יום לפי שאי אפשר לכוין תחילת הלילה". וכנראה לא ניחא להו לגמרי בתירוץ זה, שכן למעשה יוצא שאין נכון לומר שבין השמשות מותר, ולכן הוסיפו: "ועוד דר' יוסי סבירא ליה בין השמשות כהרף עין ואין אדם יכול לעמוד עליו". כלומר, שר' יוסי לשיטתו בלבד אמר את דבריו, אבל לדידן שבין השמשות ארוך, באמת אין צורך להפסיק בבין השמשות.אולם בתוספות הרא"ש כתב מעט אחרת: "... מה שצריך להתחיל כאן מבעוד יום היינו לפי שאינו יכול לכוון ולצמצם מתי הוא תחלת הלילה לכך הוא צריך להתחיל מבעוד יום כדי שלא יאכל בלילה, וכ"ש לר' יוסי דסבירא לי' בין השמשות כהרף עין ואין אדם יכול לעמוד עליו". משמע שאף לדידן נכון הדבר ואין חולק, אלא שלר' יוסי הוא ק"ו.
מהלך שלישי מצינו בתוספות רבנו פרץ: "... וא"ת והא בפסחים [נ"ד, ב'] איכא מ"ד דט' באב בין השמשות שלו מותר, והיכי מותר. וי"ל דההיא דהתם סבירא לי' כר' יהודה דאמר [שבת ל"ד, ב'] דיש שיעור בבין השמשות, אבל הכא היינו ר' יוסי, ור' יוסי לטעמיה דאמר בין השמשות כהרף עין, הלכך ע"כ צריך להפסיק משהו מבעו"י". כלומר, שרק לר' יוסי נכון הדבר, ואילו לר' יהודה אין שום צד לאסור בבין השמשות, וזה שלא כתוספות רא"ש שפשיטא ליה שאסור לפחות חלק מבין השמשות, ולא כתוספות שהסתפקו בזה.
דרך רביעית מצאנו בריטב"א שכתב: "שהוא מפסיק מבעוד יום. פי' ואתא כמ"ד התם דתשעה באב בין השמשות שלו אסור". משמע שלשמואל מותר לאכול בבין השמשות, אף לר' יוסי.
ודרך חמישית כתב בחדושי הר"ן: " וא"ת אם כן תקשי ליה לשמואל דאמ' התם בפרק מקום שנהגו דתשעה באב בין השמשות שלו מותר; י"ל דאמ' לך שמואל דמתחיל מבעוד יום אם ירצה קאמר". כלומר, שבאמת לשמואל מותר כפי שעולה מהריטב"א, אך אין זה סותר את דברי ר' יוסי שאמר שאפשר להתחיל להתענות ואין בכך איסור מפאת כבוד השבת. כיוצ"ב כתב בחדושי המהר"ל: "אי אתם מודים בט' באב וכו'. אף על גב דאמר שמואל בה"ש שלו מותר, מ"מ אם ירצה לא יאכל, וכאשר הוא מתענה נקרא זה תענית, רק שאם לא ירצה מותר, ואם אסור להשלים לא היה מותר להתענות בה"ש, דסוף סוף יושב בתענית, כך יראה".
ויש לשאול האם יש נפ"מ לדידן דפוסקים כרבא שבין השמשות אסור? ואולי יש נפ"מ בזמן הסמוך לצאת הכוכבים, אך קודם לו, שאם נאמר שכו"ע מודו שמתחיל מבעוד יום כי אי אפשר לכוון את הלילה, ומשמע שזה יותר חמור מספק דבין השמשות שבו מתיר שמואל לכל אחד מעשרת ההסברים כדאית ליה. וא"כ אף לרבא יהיה הדבר שם יותר חמור מספק סתם דמחמירים בו לכל הסבר כדאית ליה, ואם יהיה צורך לאכול תהיה נפ"מ בין הדקות הראשונות של בין השמשות לאחרונות, בבחינת הקל הקל תחילה וצ"ב.
♦ ♦ ♦