בן הג"ר יעקב יוסף זצ"ל
מדין פדיון הבן, בר מצוה וברית דחוי בתענית שחלה בשבת ונדחית ליום ראשון
בדין פדיון הבן שחל בצום דחוי
האחרונים בסי' תקנט הביאו מה שכתב המעדני יו"ט שה"ה שפדיון דוחה את התענית.והנה באור לציון (פרק כט הלכה ט בסופו) פקפק טובא על דינו של המעדני יו"ט שה"ה פדיון, כי אף שנחשב לסעודת מצוה לא הותר לאכול בתענית, אלא למי שיו"ט שלו הוא והגדר בזה הוא מי שאסור בעשיית מלאכה, כדאיתא בתענית יב. ביו"ט של קרבן עצים, וחתן אסור במלאכה, וכן בעלי ברית נהגו לא לעשות מלאכה כמש"כ מאמ"ר (סי' תסח אות א), משא"כ בפדיון לא, וע' בנהר מצרים הלכות פדיון הבן אות כא. עכ"ד. ודפח"ח. ולפי זה גם חתן בר מצוה יש לו להתענות. ודוק.
והנה דבריו חשובים ביותר, אמנם אליה וקוץ בה, שהנה הרגיש מזה בא"ר ובכל זאת לא חלק על עיקר הדין, שכתב שם על מש"כ מעדני יו"ט שפדיון יעשו סעודת מצוה, העיר שאין לעשות סעודת מצוה אלא רק לא לצום, ע"ש. ולא קאמר שחייבים לצום בכה"ג.
ועוד, שהרי בעלי ברית לדינא אין איסור לעשות מלאכה, עמש"כ בשו"ת יביע אומר חלק ו (חלק אורח חיים סימן כג אות ב), שבספר מאמר מרדכי (סי' תסח סק"א) כתב שנראה סמך למה שנהגו שבעלי ברית אינם עושים מלאכה ביום המילה, ממ"ש הר"ן ר"פ מקום שנהגו בשם הירוש' דה"ט שאסור לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות מפני שהוא זמן הקרבת קרבן פסח, וביום שהיחיד מקריב קרבן אסור בעשיית מלאכה. ולפ"ז גם בעלי ברית שהם כמקריבים קרבן (וכמ"ש בזוה"ק פר' לך לך וביו"ד סי' רסה), אין להם לעשות מלאכה, וכבר אמרו בכ"מ שיו"ט שלהם הוא. ולכן אין לשנות ממה שנהגו. ע"כ. וכן העלה בשו"ת נשמת כל חי (חיו"ד סי' סב), והביא מפי השמועה בשם הרה"ג אליקים גאטינייו (מח"ס תועפות ראם ואגורה באהלך ויצחק ירנן), שהורה לאבי הבן שהיה בעל ברית לאחר שסיים הסעודה לצאת למלאכתו ולעבודתו. וכתב, וכשאני לעצמי נ"ל שיש טעם נכון לאסור בעל ברית בעשיית מלאכה דהוי כמקריב קרבן, וכמ"ש המאמר מרדכי הנ"ל. עש"ב. וכ"פ בס' פני לוי (בקונט' נוצר הברית סי' יד). ע"ש. (ומ"ש שם שהבאר יעקב ציין להפר"ח שמתיר בעשיית מלאכה, וכתב ע"ז: וחפשתי בפר"ח ולא מצאתי, לא זכר דברי הפר"ח ר"ס קלה שבאמת ס"ל להתיר), ובשו"ת זרע אמת (חאו"ח סי' עו) כתב דיו"ט של בעלי ברית מנהגא בעלמא הוא. וע' בברכי יוסף ויפה ללב. ע"ש. עכ"ד. הנה למעשה כתב מו"א זצ"ל משם מו"ז שהורה למוהל ר' יעקב ששון ז"ל שמותר לו לעבוד (היה עובד בחייטות), למרות שלפני כן הורה להחמיר בזה, ויש מקום לחלק בזה שאבי הבן יותר אסור לו כי הוא בעל הקרבן מאשר הסנדק והמוהל שהוא קל יותר. ומסתבר שהכהן המקריב מותר במלאכה, ורק הבעלים המקריבים אסורים, ועל כן המוהל והסנדק מותרים. וכן פסק מו"ז במוהל להקל, ולחק"ל אין יו"ט דידיה אלא מנהג ולא חובה, אך לזר"א הוא חובה מדרבנן, וכ"פ הגר"ח פלאג'י (ולא נשא פני זקנו, פני זקנים לא נהדרו). עכ"ד מו"א.
יוצא שלדינא שבעל ברית באמת מותר במלאכה, ועל כן הגדרת יו"ט שלו קאי על כל מקום שהוא.
והנה לענין חתן הנ"ל לפי הגדרת האור לציון שהוא גדר מי שאסור במלאכה, הנה לפי זה חתן אסור במלאכה כל שבעה ולכן יהיה פטור כל שבעה מהתעניות. אמנם בבאה"ל סי' תקנט כתב שלא נאמר אלא ביום חתונתו, ע"ש. והוא ראיה שלא תלוי באיסור מלאכה. ואפשר יהיה לומר שה"ה לפדיון, וה"ה לחתן בר מצוה, ועדיין צ"ע בהגדרת הענין.
ולכאורה אחר הפדיון סגי ואין צריך להמתין עד אחר חצות, לאור לציון שהקל בברית. ודוק.
והנה כל זה כשחל הפדיון בזמנו, אבל שלא בזמנו לא, וכמש"כ במשנ"ב. והנה יש מחלוקת גדולה לענין פדיון הבן אם צריך שיהיה כט יב תשצ"ג או סגי בל' יום, וצריך לידע שכאן הוא לכו"ע תאריך של הפדיון, אף שלדינא לא מחמירים לכט יום יב תשצ"ג.
והנה אם חל הפדיון בשבת יש לנו את דברי תרוה"ד שאפשר לתת לכהן כסף בתנאי שיפדה בשבת, וצ"ע לדינא לנ"ד.
עוד צ"ע אם במוצאי שבת נעשה הפדיון, הנה נראה שבת"ב יכול לא לצום כיון שפתח את הצום בלילה, אבל בי"ז בתמוז כיון שהצום רק למחרת אפשר שיצום לכאורה, או נימא שהוא יום של פדיון, ויל"ע.
♦
לענין חתן בר מצוה שחל ביום ראשון
והנה לענין חתן בר מצוה, הנה מו"א זצ"ל היקל בזה שיש כאן ג' סניפים להקל שלא יצום:א. שדינו כמו בעלי ברית שיו"ט שלו הוא לענין אחר חצות, ואף שאור לציון לעיל תלה באיסור מלאכה וכאן אין איסור מלאכה, אך הוכחנו כנ"ל שאין הדברים פשוטים. אולם האמת היא שאין לומר על חתן בר מצוה שהוא חתן כל כך, ועד לפני כמאה שנה עוד היו אומרים וידוי בתפלה כשיש בו חתן בר מצוה, כנודע. ועמש"כ הרב רצאבי בעולת יצחק ח"ב (סי' נב), שהעלה שאומרים וידוי אצל חתן בר מצוה, ושעד לפני כמאה שנה היו אומרים ודוי כשנמצא חתן בר מצוה, ע"ש. אך עיין יב"א ח"ד (סי' יד), שיש בו מצוה מהזה"ק וכו', ובצי"א חלק יג (סי' יז). אמנם בחזו"ע (ע' רכד) התיר לו תספורת לנוהגים מר"ח אב, וכן מצינו במקור חיים להגאון חו"י בסימן תצג שהעלה לענין אבילות הספירה שיש להקל לחתן בר מצוה שיו"ט שלו הוא, ע"ש. וכ"פ בחזו"ע שם. חזינן שיש כאן טענה באמת לומר שיו"ט שלו הוא. ודוק. רק בחזו"ע לענין דין ממש לא רוצה לסמוך על זה רק לענין מנהג, ודוק. אבל כאן יש תוספת ספק של תשלומין. ודוק.
ב. היות שהוא נעשה בר מצוה רק ביום א', יש לומר שהיות שעיקר חיוב התעניתהוא ביום שבת ויום א' הוא רק תשלומין, פטור, וכדעת המהרש"ם ואבן ישראל וכ"כ באב"נ ובבית אבי. וע' בחזו"ע בארוכה מזה שכתב להחמיר לכתחילה, ואם יקשה עליו הצום יאכל, אבל לענין יולדת שחל ביום ראשון יום הל"א של הלידה צריכה לצום, ע"ש. וע"ע בצי"א חלק ט (סי' כז), לענין קטן שהגדיל בי' אב אם חייב בתענית ולדינא העלה שחייב, והראיה שאין דין של שבוע שחל בו ת"ב בשבת שכזו, ואף למחמירים הוא רק מפני המנהג, ע"ש. והאמת כן הוא, שאין לומר כאבני נזר שתלוי במחלוקת אם יש שבוע שחל בו, כי באמת אין שבוע שחל בו ורק מחמירים בעלמא, וכן לענין דברים שבצנעא בשבת הוא חומרא בעלמא, וכן העלה ביב"א חלק יא.
וקשה לי טובא על שיטת הראשונים שסוברים שעיקרו בעשירי כיון שנשרף רובו של היכל בעשירי, וכן אמר ר' יוחנן וכו', והלא מרן כתב בסי' תקמט שאבילות אחרונה חמיר לן, ואז היה בט' באב, ולא בי' וכמש"כ בדברי מלכיאל ח"ג (סי' כו), וכמש"כ באבן עזרא בזכרי' ז' שאנו מתענין בט"ב לפי שאז היה חורבן בית שני ע"ש. ואף שהוא לכאורה נגד הש"ס בתענית שם, דקאמר טעמא דאתחלתא דפורענותא עדיפא, מ"מ שמענו דעתו שבית שני נחרב בט"ב. שוב מצאתי בגבורת ארי בתענית שם שכתב ג"כ להוכיח שבית שני נחרב בתשיעי, ע"ש שהאריך בזה. עכ"ד. הרי שאליבא דאמת אמרינן שחרבן בית ראשון חמיר לן, ואיך מרן קאמר שאבילות אחרונה חמיר לן? אך שם בדברי מלכיאל ביאר שבט' הוכפלו הצרות, משא"כ בעשירי לכן החמירו בתשיעי, ע"ש. אבל אם היה רק בתאריך אחד, כמו צום י"ז בתמוז או ט בתמוז, בזה אמרינן כמש"כ השו"ע שפורענות אחרונה חמיר לן, ודוק. ולפ"ז בית ראשון עיקר, וצ"ע. ומעתה לענין י' באב יצא שבאמת אין לחוש לו ולומר שהוא עיקר הצום מפני דברי ר' יוחנן, אך מה נעשה מדברי הראשונים בזה.
וע"ע מש"כ הרב שמחה בונים וולדברג בקנין תורה (חלק ה בסופו בהערה לסימן כא), ומו"א כתב שדברי מלכיאל מחייבו בכל הצומות וכ"פ שבט הלוי, מטעמי יצחק, צ"א, שרגא המאיר, יד סופר. אמנם בצפנת פענח מחייב בט"ב, כיון שרובו של היכל נשרף בי', אבל בשאר צומות בכה"ג פטור.
ג. עוד יש לצרף שיש ספק אם הביא ב' שערות, ובזה כל חיובו דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ועוד, שלמקנה בקידושין (ע.) רק ביום יביא ב' שערות, וא"כ גם בליל י' היה פטור. וס"ס בדרבנן לקולא[2]. וצידד מזה בחזו"ע להחמיר לכתחילה שיצום אבל לא מן הדין. וכן העלה הגרי"ש אלישיב בקונטרס שלו שקטן שהגדיל בי' שנדחה אפילו הוא תשלומין ופטור, מ"מ יש לחייבו מדין שלא לפרוש מן הציבור. ואם הוא כחוש וחלוש יש להקל. עכ"ד. ולכן בצירוף שיו"ט שלו הוא יש להקל אחר חצות מו"א. ודפח"ח. וכל ספק כאן הוא לא לדינא ולא שקול כל כך, שעל הספק הראשון ועל הספק השני לדינא חייב לצום,
ולכן למעשה המקל בחתן בר מצוה יש לו על מי לסמוך [ויש לומר במדה מסויימת שהוא יותר קל ממי שמקל בפדיון הבן].
בדין מילה שלא בזמנה האם דוחה את התענית
בדין מילה לא בזמנה, האם דוחה גם את הצום, דייק הגרשז"א (בשש"כ פס"ב הערה קטז, והליכות שלמה בין המיצרים פט"ו, ודבר הלכה אות כד, וארחות הלכה הערה 60), שממה שהמשנ"ב לא מביא אלא על פדיון לא בזמנו שלא דוחה את התענית, משמע שברית אפילו לא בזמנו דוחה, וכן דייק בט"ב שחל בשבת (פ"ח סי"ג), וכן נראה דעת האור לציון (פרק כט סעיף ט). אמנם בתורת המועדים (סי' ב אות ו) החמיר בזה. וע"ע בכה"ח (ס"ק סט), שהחמיר בזה, משם ברכ"י משם פרי הארץ ח"ב חאו"ח סימן ח, וא"א, וכן הביא בשע"ת בסי' תקנט, למרות שלענין אכילת בשר בתשעת הימים יש להקל בזה כמש"כ בשע"ת (סי' תקנא ס"ק לג). ובהגהות אשל אברהם על השו"ע הסתפק בזה. ע"ש.ובחזו"ע (ע' תג) לא חש לדון בזה, רק כתב שאסור לדחות את המילה שלא בזמנה בעוד יום, ע"ש.
אלו דברים עוד נדחים מפני המילה:
מה שכתב הטור משם היעב"ץ לבעלי ברית, עמש"כ להקשות בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא (חיו"ד סימן ריג), שרבינו יעבץ לא היקל בתספורת. והנה כתבתי שאפילו אם נימא שמהר"ם שלבש בגדי שבת התיר אפילו לבנים ומגוהצים האסורים מדינא דגמרא, אף על פי כן לא התיר תספורת, וגם היא גופא טעמא בעי אם התיר רבינו יעבץ האכילה בתשעה באב שנדחה מטעם יום טוב שלו הוא למה לא התיר התספורת. ותירץ בהגהות רב"פ שנראה דשאני אכילה דהיא גופה מצוה יעוין שבת ק"ל ברש"י ד"ה בשמחה ותוס' ד"ה שש וביו"ד סי' רכ"ה סי"ב ובבאר הגולה שם. ועמש"כ בנו"ב שם באו"א. וכן עי' בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' קנח). ולאחר מיכן ראיתי מה שהאריך בזה בשו"ת יביע אומר חלק ה (חיו"ד סימן לא אות ג), ותלה זאת בספק אם חיוב סעודה ומשתה לבעל ברית הוי מדינא או ממנהגא. וע' שו"ת זרע אמת ח"א (סי' קנח) דהוי חיובא מדרבנן. וכמ"ש תוס' (שבת קל). ע"ש. והחקרי לב ח"ג מיו"ד (סי' קנ) העלה שאין זה אלא ממנהג בעלמא. וע' בשו"ת נשמת כל חי ח"א (חיו"ד סי' סב דף ק רע"ב), שהעלה שיש בזה חיוב מד"ס. ע"ש.
ועי' בשו"ת הרדב"ז החדשות ח"ח (סי' קעד) שכתב שאין אבילות אם הוא אבי הבן. ורק מפני שמקילים לא לעשות כן לדינא, ע"ש. ומשמע שהוא רק מיום השני והלאה, ועי' בשו"ת רדב"ז מכתב יד (חאו"ח, יו"ד (חלק ח) סימן ר), שסעודה שלאחר המילה היה מותר, ובלבד שלא יביא כלי זמר ומיני ניגון, דאפושי בשמחה אסור, וכן מותר לו ליכנס בסעודה כזו, כיון דאיכא מצוה וליכא שמחה כולי האי משום צערא דינוקא, מותר. ע"ש. אמנם בחזו"ע אבילות ח"ב לקראת סופו שהעלה לא כחת"ס, ומה שנאסר מדינא דגמרא אי אפשר להתירו לבעלי ברית כלל, ע"ש. אמנם הגרי"ש אלישיב בקונטרס שלו כתב שהמנהג להתיר להסתפר לבעל ברית בשבוע שחל בו ת"ב, עכ"ד.
ולמעשה כתב בחזו"ע ת"ב (ע' שצז והלאה), שאבי הבן אבל אסור בנעילת הסנדל, אך במשנ"ב דרשו (הערה 39) הביאו שבשבט הלוי (ח"ז סי' עז) היקל בזה, ובאבן ישראל החמיר משום מראית העין.
הגרי"ש אלישיב בקונטרס שלו כתב שהאמא של התינוק לובשת בגדי שבת כאבי הבן. ע"ש. וע' בשו"ת חיים שאל ח"א (סו"ס כא), שכתב שהאמא חשובה מאבי הבן ע"ש.
עוד העלה שם הגרי"ש אלישיב שלענין יין רק היולדת תשתה ולא בעלי הברית, כיון שלא מוזכר בגמרא ברכה על היין רק ברכת אשר קידש.
♦ ♦ ♦