מח"ס אוהל יעקב ושא"ס
ירושלים
האם מותר בדברי קדושה במקום שיש תינוק שספק אם הוא מטונף
לכבוד הגאון החשוב רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, דומ"ץ קהילות קרעטשניף ומח"ס גם אני אודך ושא"ס, אחדשה"טבדבר השאלה בזמנינו שהקטנים לובשים טיטולים (diapers), נמצא דאף אם הוא מטונף הוי זה דין צואה מכוסה. והיינו, שבמקום שאין ריח רע יוצא ממנו, מה הגדר בזה לענין הרחקה מהם או מתי חייבים לבדוק אותם, כדי ללמוד או להתפלל או לברך בבית כשמסתובבים עם הטיטול.
♦
מקור שצריך להרחיק מצואה ומי רגלים כשרוצה לומר דבר שבקדושה
הנה אסור לומר דברים שבקדושה כגון תפלה, ק"ש דברי תורה וכו', כנגד צואה ומי רגלים וכיוצא בהם דכתיב "כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך… והיה מחניך קדוש וגו'", ודרשו חז"ל שבכל מקום שה' מתהלך עמנו, דהיינו בשעת אמירת דברים שבקדושה, אסור שיהיה במחנינו צואה ומי רגלים וכל דבר שנודף מהם ריח רע מחמת עיפוש, ראה בביאור הלכה בהקדמתו לסימן ע"ט סעיף א', ובשו"ע (סימן פ"ו).אולם מי רגלים שלא נודף מהם ריח רע אין איסור לומר דברים שבקדושה כנגדם מהתורה אלא רק כנגד העמוד, וכשהם נמצאים על הרצפה האיסור מדרבנן. ראה בשו"ע (סימן ע"ו סעיף ח'), ובמשנה ברורה (ס"ק כ"ד) הביא דעות במי רגלים ששותתים אם האיסור מהתורה או מדרבנן. ובגמ' ברכות דף כ: מבואר הטעם שהאיסור מהתורה במי רגלים הוא רק כנגד העמוד ולא אחר שנפלו לארץ כיון שכתוב ויד תהיה לך על אזנך ויצאת שמה חוץ, וכתוב ויתד תהיה לך על אזנך וכיסת את צאתך, הא כיצד מתרצת הגמ' כאן בגדולים וכאן בקטנים כלומר שבקטנים כתוב ויצאת שמה חוץ ולא כתוב שצריך לכסות משמע שכל האיסור מהתורה כנגד העמוד שאז צריך לצאת החוצה.
♦
צואה ומי רגלים מכוסים
צואה ומי רגלים שמכוסים ולא נודף מהם ריח רע אין איסור לומר דברים שבקדושה כנגדם אף אם נראים כגון שמכוסים בכיסוי שקוף, כיון שכתוב בתורה וכיסת את צאתך, וכיון שמכוסה מותר. כך מתבאר מדברי השו"ע (סימן ע"ו סעיף א'), ודין זה שונה מערוה כיון שבערוה האיסור אם נראית הערוה ולכן כשמכוסה בכיסוי שקוף אסור כיון שנראית אבל בצואה וכיוצא בה האיסור שלא יהיה במחניך, ולכן אם מכוסה מותר כי אין זה נחשב מחניך.♦
ריח רע שיוצא ממקום הטיטול
אולם אם יש ריח רע יוצא ממנו, נחלקו הפוסקים אם נידון כריח רע שיש לו עיקר שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, או דכל זמן שאין מגיע אליו הריח א"צ להרחיק, וכמו שהביא הביאור הלכה (בהק' לסי' ע"ט, בדין השביעי). ומבואר שם בביה"ל דכיון דהוי ספק בדין דאורייתא, צריך להחמיר. ונמצא דבנידון דידן אם יודע שיש ריח רע יוצא מהטיטול צריך להחמיר ולהרחיק ממנו, ואף אם אינו מרגיש בריח רע, עדיין יש לדון אם צריך לחשוש שבאמת הוא מטונף ויש ריח רע יוצא ממנו, אלא שאינו מרגיש בו מחמת שהוא רחוק ממנו ואילו היה קרוב לו היה מרגיש בזה.והנה כתב השו"ע (סי' ע"ו ס"ז) ספק אם צואה בבית מותר לקרות, דחזקת בית שאין בה צואה. ספק אם צואה באשפה אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה. וכתב המ"ב (ס"ק כ"ג) דאם מצוי קטנים בבית צריך לבדוק, ע"כ.
ועוד כתב המחבר (שם ס"ח) שאם קרא ק"ש במקום שראוי להסתפק בצואה ומצאה אח"כ צריך לחזור ולקרות. ובמ"ב (ס"ק ל"א) כתב דהיינו עם הברכות, וגם ה"ה לענין תפלה. עוד כתב שאם כשהשלים תפלתו ומצא צואה עבר זמן תפלה אין משלימה בתפלה אחרת, דפושע היה ואין תשלומין אלא בנאנס, ע"כ. וע"ע בביאור הלכה (ד"ה צריך לחזור) שהביא שהאחרונים מסתפקים אם הא דצריך לחזור הוא מה"ת או מדרבנן. וסיים וז"ל: ואעפ"כ לכו"ע אם הוא במקום המטונף אף שא"א לו לצאת משם לכתחלה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא, עכ"ל. ולפ"ז ה"נ לכאורה צריך לבדוק.
אולם כתבו הרבה פוסקים דבזמנינו שהנידון רק בצואה שהוא מכוסה, וכנ"ל, א"צ לחשוש מספק, דהוי ספק ספיקא, שמא אין שם צואה, ואפילו יש שם צואה ויוצא ממנו ריח, שמא הדין דצואה מכוסה אין צריך להרחיק מריחו ד' אמות, וממילא כל שאינו מרגיש עכשיו בריחו, מותר.
♦
דברי הפוסקים שדנו אם צריכים לבדוק את התינוק לפני שמברכים או שסומכים על ספק ספיקא
והנה דעת הגרש”ז אויערבאך זצ”ל, הובאה בספר הליכות שלמה על תפילה (פרק כ' סעיף ד'), היא דמותר להביא לבית הכנסת תינוק מחותל הלבוש בבגדים, ואין צריכים לחוש שמא יעשה צרכיו, הואיל ואף כשיש צואה, יש מתירים אם היא מכוסה ואין מריחים ריח רע, ולכן אף בזה כיון שהוא מכוסה לגמרי, כל שאין מרגישים ריח רע כלל מותר. ועי' שם בהערה י' שכתבו דרבינו לא חש לזה אפילו בביתו כשעשה קידוש וכדומה, אא”כ היה ריח.ועי' בשו”ת שבט הלוי חלק ט' (סימן ר' אות ב') שכתב ולענין לחשוש על תינוק שהולך בטיטולים שיש לו צואה אע”פ שאין מריח שום ריח גם כשעומד אצלו, פשוט שאין צריך לחשוש, חדא דכיון שאין שום ריעותא לפנינו דהא לא מריח גם בעמדו אצלו א"כ איסורא מספיקא לא מחזקינן דבכה"ג הוא ספק הנוטה לרוב היתר וגם את"ל דיש צואה תוך הטיטול מ"מ הטיטול מכסה אותו ומה גם שהוא רק ספק בעלמא, אבל אם יש ודאי צואה פשוט מאוד דלהלכה הוא כריח רע שיש לו עיקר.
וראה עוד בשו”ת אור לציון חלק ב' (פרק ו' סעיף י”ד) שכתב דמותר לקרות ולהתפלל ליד תינוק שמסתובב עם חיתול אם אין יוצא ריח רע משום דכל שהצואה מכוסה ואין יוצא ריח רע שרי, ואם אינו יודע אם התינוק מלוכלך או לא אינו צריך לבדוק אותו, משום דמבואר בשו”ע או”ח סימן ע”ו סעיף ז' דאם יש ספק צואה בבית מותר לקרוא, דחזקת בית שאין בה צואה, משא”כ ספק צואה באשפה שיש חזקת צואה אסור לקרות לפניו, ותינוק הרי הוא בחזקת שאין בו ריח, ועוד יש כאן כמה ספיקות ספק אם מלוכלך ואת”ל שכן מלוכלך ספק אם הריח יוצא מחוץ לחיתול, ואפילו אם יש ריח כיון דאינו מריח שמא הלכה כהסוברים שצואה מכוסה דינו כריח שאין לו עיקר, אבל אם התינוק מלוכלך רק אינו יודע אם יש לו ריח או לא צריך לבדוק כיון דהוי כצואת אשפה שיש לו לכלוך, עכ"ד.
וכ"כ בספר אשי ישראל (פנ"ב הערה עא), והוסיף דאף דאיכא לברורי, מ"מ היכא שאף אחר הבירור ישאר ספק אחד שמא הלכה דצואה מכוסה אין דינו כריח רע שיש לו עיקר, א"צ לברר, וכמש"כ הפוסקים (הובאו בפת"ת יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס סקל"ה). [והנה בשו"ת הגרעק"א (סי' עז) מצדד דבמקום שאפשר בהיתר גמור צריך לברר גם בכה"ג שישאר ספק אחד, וכעי"ז כתב הפמ"ג (יו"ד סי' פ"ד מש"ז סק"ח), וה"נ הרי אפשר לבודקו ולעשות בהיתר גמור. אך י"ל דלא אמרו אלא במקום שאם יבדוק פעם אחת יתברר הספק, משא"כ בנידון דידן שבכל שעה יצטרך לבדוק אם יש שם צואה, נראה שיודו שלא חייבוהו לבדוק]. כך העיר בשיעור הלכה להגר"ש פעלדער שליט"א, ולמעשה העלה להלכה כשאין ריח רע נודף מותר לברך ולהתפלל ולסמוך על ספק ספיקא.
ובספר זאת הברכה (עמוד ק”נ) הביא בשם הגרי”ש אלישיב זצ"ל שאין לחוש ללכלוך ויכול לברך כל זמן שאינו יודע שיש צואה. אמנם דעת הגר”נ קרליץ זצ"ל הובא בספר נקיות וכבוד תפילה (פרק ו' הערה ע”א) דצריך להחמיר לבדוק התינוק, וכן בזאת הברכה שם מביא בשם הגר”מ אליהו זצ"ל שיש להחמיר משום תינוק מוחזק שיש לו צואה.
וראה עוד מה שכתב בספר חוט שני הל' תפילה (עמוד קנ"ה) שאם תינוק מלכלך בבגדיו, אם בדקו קודם שעמד להתפלל או להזכיר שאר דברים שבקדושה, אין צריך לחזור ולבדקו באמצע התפילה כל זמן שלא ראה ריעותא לחוש, כגון שעושה התינוק תנועות. אבל מה שיודעים שבמשך שעה זו צריך לעשות, זה לא הוי ריעותא. אף שלא נתבאר הגדר בזה עד אימת שייך שתועיל בדיקה. וכן אם שייך כאן איזה חזקה שלא לכלך. ולענין אם יש לומר ספק ספיקא ספק אם יש כאן צואה כלל, ואת"ל שיש כאן צואה שמא מכוסה הוא דהיינו שאין הריח יוצא מן הכיסוי, אפשר דהוי ספק ספיקא. ולענין מעשה יש לסמוך כשבדקו קודם התפילה שלא לבדוק באמצע התפילה בלא ריעותא וכנ"ל. ומה שאומרים על החפץ חיים שלא הניח תינוק לידו אלא עטוף בשמיכה, אינו אלא זהירות.
תינוק שמסופקים אם הוא מטונף, ואף אם הוא מטונף, מ"מ שמא אין הריח יוצא לחוץ והוי ספק ספיקא, לכאורה הוי ספק ספיקא מעליא, ודמי לספק אם נכנס הארי ולא לספק אם נשבר העצם קודם ושמא לא יצא לחוץ שכתב הש"ך (סימן ק"י כללי ס"ס ס"ק י"ד) דהוי ספק בעצם הגוף ואפשר מיד להתחיל בשמא יצא לחוץ, דהכא הוי שפיר שני ספיקות וכל ספק מצד עצמו יש לו דינים אחרים. אמנם אם אי אפשר לברר לכאורה מותר, ועל כן תינוקות המובאים לבית הכנסת לכתחילה אין להיכנס להתפלל בקרבתם, אבל אם באמצע התפילה באו למקומו ואי אפשר לברר, בזה יש לסמוך על הספק ספיקא, וגם שמסתמא בדקום קודם שהביאום.
תינוק העושה צרכיו בבגדיו, דינו כאשפה שמצוי שם צואה, ומ"מ אם הולך עם טיטול אין צריך לחוש מלומר אצלו דברי קדושה, כיון שהוא מכוסה ואם היה ריח היה כבר מרגיש. ואין צריך לחוש שמא יש ריח בסמוך לתינוק ועדיין ליכא ד' אמות ממקום שכלה הריח, דאין זה מצוי דבדרך כלל אם יש ריח מרגישים שפיר.
ויש לומר דאף אם אין התינוק הולך עם טיטול, מ"מ הרי מי רגלים הוי ספק דמותר אף באשפה משום דהוי דרבנן, וצואה כנ"ל. ולכאורה ה"ה בטיטול דחשיב כיסוי שמשמש גם ללבישה, וצ"ע אם לאחר שנתלכלך לגמרי אם חשיב כיסוי, עכ"ד.
נמצא שלפי רוב הפוסקים בצואה שהוא מכוסה וכנ"ל, א"צ לחשוש מספק, דהוי ספק ספיקא, שמא אין שם צואה, ואפילו יש שם צואה ויוצא ממנו ריח, שמא הדין דצואה מכוסה אין צריך להרחיק מריחו ד' אמות, וממילא כל שאינו מרגיש עכשיו בריחו, מותר.
♦
אם לבישת הטיטול כשיש בו צואה דינו כגרף של רעי
ומעתה יש לדון עוד מטעם אחר, די"ל שהטיטול עצמו שיש בו צואה דינו כגרף של רעי, וכמש"כ בספר הליכות שלמה (הל' תפלה פ"כ ה"ה) כיון שכבר יש בו צואה הרי הוא מיוחד לצואה ואינו עומד אלא לשימוש זה. ובספר שיעור הלכה להגר"ש פעלדער שליט"א הביא שכן נראה משו"ת אגרות משה וז"ל: ולכאורה כן יוצא מדברי האג"מ (או"ח ח"ד סי' קו אות ב) שכתב לענין חיתולים של בגד, שאחר שכבסם מותר לקרות כנגדן כיון שיוצאין כל הבליעה אשר בהם. וכתב עוד דלא דמי לעביט של עץ דאסור לקרות כנגדו, דהתם כיון דהדרך להשאירו כן הוי מאוס, והוי כבית הכסא דאף שאין בו צואה אסור משום המאיסות, משא"כ חיתולים שהדרך לכבסן ולנקותן, מותרים, ע"כ. ולפ"ז בחיתולים שלנו שאין מכבסין אותן ונשארים במיאוסן לעולם, באמת הוי דינם כגרף של רעי.ובספר וזאת הברכה (פט"ז, ברכה כנגד צואה אות ג) כתב ששמע בשם הגר"נ קרליץ זצ"ל שאין לחיתול דין גרף של רעי כיון שהוא עומד ליזרק ואין לו דין כלי, ע"כ, וכך הביאו בשמו בספר נקיות וכבוד בתפילה (פרק ו' הערה 67). ולבד מה שקשה לסמוך על דבר שהוא מפי השמועה, גם מסברא אין לחלק בזה דמהיכי תיתי שצריך כאן דין כלי, אלא מסתבר דגם דבר העומד ליזרק יש דין גרף של רעי. וכן משמע מדברי החזו"א (או"ח סי' יז סי"א) שכתב דדבר שהזמינו לגרף ועדיין לא נפנה עליו קורא כנגדו, וכן ניירות שהזמינן לקינוח קורא כנגדן, ע"כ. ומשמע דאחר שקינח בהן שוב דינם כגרף אף שאין משתמשין בהם אלא פעם אחת ועומדין ליזרק.
וא"כ שוב אין זה ספק צואה מכוסה אלא דין ספק צואה ממש, דהרי גרף של רעי דינו כצואה עצמה (כמבואר בסי' פ"ז ס"א), וממילא אין כאן אלא ספק אחד שמא יש בו צואה. ולכן אם התינוק לובש רק טיטול בלי מכנסיים אין לקרות כנגדו עד שיבדקנו, אבל אם לבוש עם עוד בגד שמעל הטיטול, מותר לקרות כנגדו, דשוב הוי ספק צואה מכוסה ואין צריך לחשוש לה, וכנ"ל. כך העיר בשיעור הלכה של הגר"ש פעלדער שליט"א.
♦
העולה לדינא: טיטול שתינוק לבוש בו נחשב ככיסוי לצואה ומי רגלים, ואין צריך להרחיק ממנו כשאין ריח נודף ממנו. ואם נודף ריח רע ממנו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. ואם התינוק מסתובב בבית עם טיטול וגם מכנסיים מעליו אם אין ריח רע נודף אין חיוב לבדוק אם הוא עשה לפני שרוצה לברך או להתפלל או ללמוד תורה כשהוא נמצא בחדר. אולם נראה שיש להחמיר לבדוק תינוק את הטיטול אם הוא מסתובב בבית בלי מכנסים שמכסים את הטיטול, ואף בזה מי שמקל לברך בלי לבדוק כשאינו מכוסה עם מכנסיים יש לו על מי לסמוך.
בברכה מרובה
יעקב אהרן סקוצילס
♦ ♦ ♦