ראש ישיבת איתמר
הדלקת נרות שבת במקום מזדמן שאיננו מקום אכילה או לינה של המדליקה
שאלה
מעשה שהיה כך היה, משפחה שהתארחה בירושלים בשביעי של פסח הסמוך לשבת, החליטה ללכת ממקום מושבם, בשכונת קטמון בירושלים, להתפלל מנחה בכותל המערבי סמוך לצאת החג ולומר שם זכר למצוות וידוי המעשרות כמנהג האדר"ת (שנהג לומר זאת בשנת ביעור המעשרות). כשהגיעו סמוך לכותל, היה עשרים וחמש דקות סמוך לשקיעה, ופתאם נזכרה האשה שלא הדליקה נרות לכבוד שבת.האשה נכנסה לצער גדול, ביודעה את דין הרמ"א, שאשה ששכחה להדליק נר שבת, צריכה כל חייה להוסיף נר בהדלקת נרות שבת. ונפשה בשאלתה, האם היא יכולה להדליק נרות שבת בברכה בבית של מישהי שגרה בעיר העתיקה.
עלינו לביתו של מו"ר הגר"א נבנצל, לשאול האם יכולה להדליק בביתו נר שבת, ותשהה מעט בכדי ליהנות מן הנר, או שמא מכיוון שהיא לא אוכלת במקום זה, אין היא יכולה להדליק שם.
הרב לא ענה במפורש, אך בני ביתו של הרב הפצירו בה שתדליק נרות, ואף עזרו לה בהכנת הנרות להדלקה.
נשאלת השאלה, מה היתה האשה צריכה לעשות במקרה זה, והאם יש הבדל בין דין לכתחילה ובין דין דיעבד?
♦
תשובה
א. האם אורחים הסמוכים לשולחן בעה"ב יכולים להדליק בברכה?
נראה שבמקרה דנן, קודם יש לברר היכן שוהה האשה בחג ובשבת, והאם במקום שהיא מתארחת היתה מישהי אחרת שמדליקה נרות בברכה בבית.והנה לאחר מעשה התברר, שהאשה התארחה בבית הוריה לחג ולשבת עם כל משפחתה, אלא שבדר"כ היא נהגה להדליק נרות בברכה כשהיא מתארחת בבית הוריה.
אלא שגם דין זה אינו פשוט וצריך ברור.
בשו"ת מהרי"ל (סי' נ"ג), הביאו הב"י (באו"ח סי' רס"ג), נשאל על כמה בעלי בתים האוכלים במקום אחד כיצד ינהגו בעניין הדלקת נרות שבת וכתב "ב' וג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, כל אחד מברך על מנורה שלו, אע"פ שיש כבר אורה מרובה, אע"ג שהאו"ז גמגם בזה, מ"מ (יש) מנהגינו הכי".
ומי שגמגם בזה כוונתו למהר"ח או"ז, בספרו דרשות מהר"ח או"ז (עמ' 71), והובא בשלטי גבורים על המרדכי (שבת סי' רע"ג אות ז) שכתב: "אם ד' דרים בבית אחד והדליקו ג' וד' לא הדליקה, כיוון שאין הנר כי אם בשביל שלום בית וכבר יש שלום בית, אם יש להדליק אם לאו", וסיים השלטי גיבורים בשם פסקי מהר"ם: "ומיהו נהג שכל אחד מוזהר על שלום בית ומברך".
ואף המהרי"ל מחזק את המנהג שהאורחות מדליקות עם ברכה, וז"ל (שם): "לעניות דעתי נ"ל ליישב (המנהג שמדליקות כולן עם ברכה. י.ו.) דכל מה דמיתווסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זוויות וזוויות, דבכה"ג מדליקין נרות בבית הכנסת ביו"ט, אע"ג דשרגא בטיהרא מאי אהניא, וכתב מהר"ם הטעם בתשובה, דלא הוה נר של בטלה, דכל מה דיתוסף נרות נהנה וחשיבה צורך היום ומצוותו, ה"נ כל מה דמוסיף אורה חשיב הנאה טפי, וכן בב"ה אי הוה מוסיפין הוה אור טפי ועשוי להאיר".
וכוונתו למהר"ם בן ר' ברוך (עמ' 120 סי' מ"ז) שכתב שנהגו להדליק נרות בביהכנ"ס ביום טוב ביום, ושאל האם אין זה נר של בטלה שאסור לעשות ביום טוב שהרי שרגא בטיהרא מה מהני. והשיב המהר"ם מרוטנבורג (שם) "דאלו הנרות עשויים לכבוד שמים לאפושי שמחת יו"ט דברוב אורה איכא שמחה וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, וכתוב והשבתי מערי יהודה קול ששון וקול שמחה קול רחיים ואור נר, דאלמא אורה יתירתא עבידא לרבויי שמחה וכיו"ב איכא קראי טובא... ובלבד שיהו י' בני אדם מנין בביהכ"ס... סוף דבר, נרות שמדליקין לשם מצווה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, לא מקרי כלל של אבטלה ומותר להדליק ביו"ט. דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהא לשמחת יו"ט קצת, אע"ג דלאו אוכל נפש הוא, וה"נ איכא שמחת יו"ט דבריבוי אורה איכא שמחה וכ"ש הכא דאיכא נמי מצווה". ראינו מפורש בדבריו, שיש מושג של ריבוי אורה משום כבוד, ולכן מותר להדליק נרות ביו"ט ביום בביהכנ"ס. וא"כ מסיק המהרי"ל, שגם כמה נשים יכולות להדליק "דכל מה דמיתוסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות".
ואע"פ שהב"י הביא את דברי שו"ת מהרי"ל, ולא הקשה על דבריו, ולא דחאו, מ"מ בשולחנו הטהור כתב מרן השו"ע (או"ח סי' רס"ג ס"ח): "ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום אחד, יש אומרים שכל אחד מברך על מנורה שלו, ויש מגמגם בדבר, ונכון ליזהר בספק ברכות ולא יברך אלא אחד". כלומר, מרן חשש לברכה לבטלה ולכן הסיק שרק אחת תדליק ותברך, והשאר או שלא ידליקו או שתשמענה את הברכה מהאחת וידליקו הן.
והרמ"א הגיה וכתב: "אבל אנו אין נוהגין כן", וביאר במ"ב (שם ס"ק ל"ז) שהנשים נוהגות כדעה הראשונה שכל אחת מדליקה בברכה. ואף ביפה ללב (אות כ"ט) כתב: "וכן הוא המנהג בינינו שכל בעה"ב מברך על מנורה שהניח לו על שולחן שלו, דלא כמרן, ואין כאן חשש ברכה לבטלה כיוון שלכל אחד יש לו נר מיוחד ושולחן מיוחד בפני עצמו", וכ"כ בשמש ומגן (ח"ב סוף סי' ל"ח). אך החזו"ע (שבת ח"א עמ' ר"ג) כתב לחוש לדעת מרן ולכן על בני ספרד לא לברך על הדלקה זו. אולם אף בני אשכנז "היוצאים ביד רמ"א" ונוהגים לברך על הדלקה של תוספת אורה, מ"מ כתב על כך הגר"ח נאה בספרו קצות השולחן (בבדי השולחן ס"ק כ"ד) דמה שהמנהג שכל אחת מדליקה ומברכת "היינו דווקא כשכל אחד אוכל משלו אבל אם כולם סמוכים על שלחן אחד מהם, הרי הם כבני ביתו ואין עליהם חיוב הדלקה כלל אם אין להם חדר מיוחד". והוסיף: "וצ"ע המנהג כשיש חופה וכל המחותנים אוכלים על שלחן בעל החתונה והנשים מדליקות ומברכות כלן בבית החתונה, וכן בת בבית אמה כשאוכלת משל אמה, אין לה לברך בחדר שברכה אמה (אלא אם מדליקה בחדר אחר שלא הדליקו שמה ומשתמשים שם צרכי אכילה...) ולפי שמצוות הדלקת הנר חביבה אצלם ויצטערו אם יבטלו ממנה ע"כ יש להורות להם להדליק בלא ברכה, ותשמע הברכה מבעה"ב דשומע כעונה".
ואף שרוב בני אשכנז לא נוהגים כמותו, ונהגו הנשים להדליק בברכה אף אם הן סמוכות על שולחן הוריהן ואוכלות משל הוריהן, ולקמן נבאר שיטה זו ביתר ביאור, מ"מ מידי ספק לא יצאנו, שלדעת מרן השו"ע אין לברך על נרות של תוספת אורה, ולדעת קצות השולחן אורחת הסמוכה על שולחן בעה"ב אין לה להדליק בברכה. וא"כ במקרה דידן, שהאם המארחת הדליקה בביתה ובתה לא היתה בזמן ההדלקה (כי הלכה להתפלל בכותל המערבי) פשיטא שאין לקונסה ולהצריכה להוסיף הדלקת נר כל ימי חייה כפסק הרמ"א בשם המהרי"ל (המובא בריש סי' רס"ג ס"א), דכל הדלקתה בברכה היא חידוש גדול, ולפוסקים רבים יש להימנע מכך. וא"כ פשוט שבדיעבד יש לסמוך על אותם פוסקים ולא לקנוס אותה, שהרי לדעתם כך היא היתה צריכה לנהוג לכתחילה, וכ"ש הכא שהיא עסקה בדבר מצווה ולא הגיעה למציאות זו מתוך רשלנות[2].
♦
ב. האם קיים הדלקת נרות שלא בביתה ולא במקום שאוכלת?
על דברי השו"ע (או"ח סי' רס"ג ס") שכתב: "שנים או שלשה בעלי בתים אוכלים במקום אחד, י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו", כתב המג"א (שם ס"ק ט"ו) להסביר: "דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות". וזה עפ"י דברי המהרי"ל (סי' נ"ג).והוסיף המג"א (שם): "וכן מה שנוהגים מקצת נשים כשהיא ליל טבילה והמקווה סמוכה לביהכנ"ס ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו ולכן מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת אין למחות בידם מדי דהוי אהדלקה ביום הכיפורים א"נ כשמדליקין בבית ואוכלין בחצר".
ומקורו של המג"א הוא משו"ת מהרי"ל (סי' נ"ג), שזהו מקור הדין של השו"ע (שם סעיף ח') שנהגו כשכמה אוכלים במקום אחד, כולן מדליקות נרות עם ברכה. ואף שמרן גמגם בעניין הברכה, כאמור, הרמ"א חיזק מנהג זה שנוהגות הנשים לברך.
ומכיוון שדין זה מחודש, נראה להביא את תשובת המהרי"ל כדי להבינה באר היטב.
בשו"ת מהרי"ל (סי' נ"ג) מובא שאלה בשם אחיו של המהרי"ל, וז"ל: "הנה ראיתי כמה נשים כשמתארחות במעלי דשבת במקומות אחרים, אז מדליקין את הנרות שהיה להן להדליק בבית, אותם הנרות מדליקין בבית הכנסת ומברכים עליהם להדליק נר ש"ש. וכן נוהגים הנשים כשאירע ליל טבילתם ליל שבת והמקוה עומד בבית הכנסת, כגון הכא במתא דקראשנ"ך, אז נוהגים לילך בסנדליהם בבית הכנסת כדי שלא יטנפו בגדיהם ויטנפו בשרם ולאו אדעתייהו והוי חציצה ומדליקין בב"ה ומברכין.
ותמהני על זה, כי עיקר נר של שבת ניתקן בבית משום שלום בית, ועל זה שייך לברך אשר צונו מלא תסור, אבל בביהכנ"ס מה שלום בית איכא. והלא כל מה שאנו מדליקין בבהכ"נ אינו אל משום כבוד המקום יתברך. (נראה מדבריו, שהם התפללו ערבית מוקדמת ועדיין היה אור, וא"כ הנרות הדולקים אינם לשם תאורה אלא לכבוד. י.ו.). ואע"ג שאנו מדליקין בחוץ בעוד היום גדול בע"ש ומברכים עליו, אע"פ שאין שייך התם משום שלום בית, דשרגא בטיהרא מאי אהני, וגם פעמים שמדליקין בבית ואוכלין בחצר, וכן ראיתי נוהג מהר"נ זלה"ה וכן יתר רבותינו, וכן לפעמים אין הנרות ארוכות כ"כ שמדליקין עד הלילה דשייך לומר על אותם נרות משום שלום בית ואפילו הכי מברכין. יש ליישב אותו מנהג, כיוון דבבית שייך שלום בית, אין לחלק בין קיץ לחורף, אבל בבית כנסת דאין מדליקין אלא לכבוד המקום ית' אין שייך שם אשר ציוונו להדליק וכו'".
הרי מפורש, בדברי השואל, שהיה מנהג שנשים הטובלות במקווה הסמוך לביהכנ"ס בליל שבת היו מדליקות, בבית הכנסת, נרות שבת עם ברכה, למרות שהן לא אוכלות שם סעודת שבת ולא לנות שם אלא חוזרות לבתיהן. והשואל שואל אם יש לכך היתר מבוסס.
ועל כך עונה לו המהרי"ל: "על הנשים המדליקין בביהכנ"ס ומברכין, אם היו מדליקים נרות שלהם או לוקחות נרות לשם כך, ומוסיפין אותם על נרות בבית הכנסת שבלאו הכי שם, היה קצת נראה ליישב מנהגא כי אלו הנוספים לידן חשיב לשלם בית, אע"ג דבלאו הכי איכא במקום אחד, כל אחד מברך על מנורה שלו, אע"פ שיש כבר אורה מרובה. אע"ג שהא"ז גמגם בזה מ"מ יש מנהגינן הכי.
ובעניות דעתי נ"ל ליישב, דכל מה דמיתוסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות, דבכה"ג מדליקין נרות בבית הכנסת ביו"ט, אע"ג דשרגא בטיהרא מאי אהניא, וכתב מהר"ם הטעם בתשובה דלא הוה נר של בטלה, דכל מה דמיתוסף נרות נהנה וחשיבה צורך היום ומצוותו, ה"נ כל מה דמוסיף אורה חשיב הנאה טפי, וכן בב"ה אי הוה מוסיפין הוה אור טפי ועשוי להאיר.
אע"ג דבסמ"ג כתב דכל נר שאינה לצורך אכילה, אין מברכין עליו, ודלא ככל רבותינו שכתבו לברך כשחל יוה"כ בשבת בהדלקה בשבת חובה, מ"מ חזינן דלא נהיגי כוותיהו, כמו שכתבת שמדליקין בבית ואוכלים בחצר כמו שכתבו הגדולים. וא"ת התם הוה קצת לצורך אכילה, שמשמש במקום נר לצורך מידי לאכילה, הכי נמי אפשר בבית הכנסת דעבדי מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה וקל למצוא". הרי מפורש, שהמהרי"ל מחזק את המנהג של אותן נשים הטובלות שהיו מדליקות בבית הכנסת, אלא שהדגיש שמדובר שמוסיפות נרות שלהן לשם ההדלקה ולא מסתמכות על הנרות הרגילים שהיו בבית הכנסת, כי על נרות אלו, כתב מהרי"ל שהם דולקים לשם כבוד ולא לשם תאורה, ולכן בהם לא יוצאים יד"ח, ולכן הוא יצא כנגד הנשים המדליקות בנרות ביהכנ"ס הרגילים. וז"ל: "אבל כתבת שמדליקין הנרות, משמע המבוררות, כלומר המיוחדות בלאו הכי לכבוד בית הכנסת, ולזה איני מסכים דלס"ד פרק אלו דברים חשיב נר בבית הכנסת לכבוד ולא להאיר". כוונתו לגמ' בברכות פרק שמיני (דף נ"ג ע"א) המבררת שרק נר שעשוי לאורה ולא לכבוד מברכים עליו במוצאי יו"כ בברכת מאורי האש, א"כ משמע שסתם נר בית הכנסת היה לכבוד ולא להאיר, ולכן אותן נשים צריכות להוסיף נרות שלהם לשם אורה, ואז יכולין להדליק ולברך עליהן.
אלא שהקשה המהרי"ל, שראינו שהדלקת נר שבת, עיקרה הוא במקום האכילה או לכה"פ לצורך אכילה, ולכן גם אם אוכלים סעודת שבת בחצר בחוץ כשעדיין יש אור יום, אך משתמשים בצרכי אכילה בבית, שקצת אפל, ולכן יוצאים יד"ח בהדלקת נרות בבית. וא"כ קשה, כיצד יש צורך אכילה בביהכנ"ס?
ועל כך כתב המהרי"ל: "הכי נמי אפשר בביהכנ"ס דעבדי מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה, וקל למצוא", אך לא באר כיצד יש בביהכנ"ס צורך אכילה.
אלא שבהמשך דבריו ביאר: "אבל בעירך שבית הכנסת של נשים הוה מרתפו של השמש, שמא חשיב לצורך סעודה למשוך יין בלילה, וכ"ש אם מדליקין בבית הכנסת של נשים אצל היין". כלומר, מדובר בעזרת נשים של ביהכנ"ס שהיה בו מרתף של יין, והיה שמש ביהכנ"ס האוכל ולן בחדר הסמוך לביהכנ"ס משתמש באור הנרות לצורך לקיחת יין וכדו', א"כ הוי צורך סעודה.
אלא שעדיין יש כאן חידוש גדול, שהרי אין האשה המדלקת אוכלת בבית הכנסת, אלא השמש, ולכאורה חובת הדלקת נר שבת, הוי חובת הבית, א"כ כיצד הדלקה לצורך אכילה של אחר ייחשב לה הדלקת נר שבת שיכולה לברך ולצאת בו ידי חובה?
מ"מ, המג"א (בס"ק ט"ו) הביא את דברי המהרי"ל, אלא שלא כתב לעשות כן לכתחילה אלא כתב בלשון: "וכן מה שנוהגים מקצת נשים כשהיא ליל טבילה והמקוה סמוכה לבה"כ... ולכן מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת אין למחות בידם". ובביאור דבריו הביא המג"א ב' טעמים להצדיק מנהג זה:
א. "מידי דהוי אהדלקה ביום הכיפורים". ובאר בפמ"ג (אשל אברהם שם) שביוה"כ מדליקים בברכה אף שאין אוכלים. וכן באר במחצה"ש שם.
ב. "א"נ כשמדליקין בבית ואוכלין בחצר" כלומר, שאף שם הנרות לא לצורך אכילה, כי אוכלים בחוץ ואעפ"כ מברכים עליהם. ומוסיף המג"א (שם) ומקשה, והרי שם, משתמשים בנרות לצורך אכילה ואילו בביהכנ"ס אין צורך אכילה? ומתרץ "ה"נ אפשר דעבדי מידי בבהכנ"ס דנהנה בו בלילה לצורך אכילה וקל למצוא". ונראה לכאורה שהכוונה מידי לצורך אכילה של השמש ולא של האשה, שהרי היא אוכלת בביתה.
ולדברי המהרי"ל המובאים במג"א, הסכימו הפמ"ג ומחצית השקל, וכן הביא דבריו התוספת שבת (סי' רס"ג ס"ק כ'). וכן פסק בשו"ע הגר"ז (בסי' רס"ג סעיף י') שכמה בעלי בתים שאוכלים על שולחן אחד, יכול אחד מהם להדליק ולברך בחדר המיוחד לראשון, אם הראשון משתמש שום צרכי אכילה באותו החדר "אע"פ שהוא לא ישתמש כלום אצל נרותיו". וכן הסיק לגבי נשים הנוהגות להדליק בביהכנ"ס בברכה בליל טבילתן "אם הוא סמוך לבית הטבילה והשמש משתמש שם שום דבר מצרכי אכילה לאור נרותיה וכ"ש אם היא עצמה יכולה להשתמש שם שום דבר שתהנה בו בלילה לצורך אכילה", אלא שהסיק: "ומ"מ יותר טוב שבליל טבילה ידליק הבעל ויברך". ומוסיף עוד שעדיף שהיא תדליק בברכה בביתה ותתנה שאינה מקבלת שבת בהדלקה זו, שתנאי זה מועיל בכה"ג במקום מצווה (עיי"ש סעיף י"א). והדרא קושייתנו לדוכתא, כיצד יתכן שאשה יכולה להדליק נרות שבת בברכה במקום שאינו ביתה ואינה אוכלת בו?
♦
ג. האם יש חיוב הדלקה בבתי כנסיות
ובכדי לברר דין זה, נראה שיש לעיין ברישא האם יש חיוב או היתר להדליק נרות שבת בבית הכנסת.הגמ' בשבת (דף כ"ה ע"ב) הסיקה: "הדלקת נר בשבת חובה" וכתב רש"י (שם ד"ה חובה): "כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפרק בתרא דיומא (דף ע"ה)". וגם התוס' (שם ד"ה הדלקת נר) כתבו: "שחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג". וכן מתבאר בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת תצוה) שעיקר מצוות הדלקת הנרות בע"ש באה בשביל סעודת ליל שבת. וכ"כ בתוס' הרא"ש (שם ד"ה הדלקת נר שבת חובה): "חובה הוא שיסעוד סעודתו במקום הנר, שזהו עונג שבת". וכ"כ בשבולי הלקט (סי' נ"ט) וכ"כ בחידושי הרשב"א (שבת כ"ג ע"ב ד"ה הא דאמר) וכן בספר המנהיג (הלכות שבת אות י"ז) בשם רב אחא משבחא, שסעודת השבת במקום הנר חובה. ומכל הראשונים הנ"ל פשיטא שמברכים על נרות שבת במקום האכילה.
אלא שיש לדון, האם אפשרי לברך על נרות שבת גם שלא במקום אכילה. הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ה ה"א) כתב שהדלקת נר בשבת חובה והוסיף: "אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת". אך לא באר כוונתו האם מדובר דווקא במקום האכילה או גם במקום אחר בבית (ולקמן בררנו דבריו).
על הפסוק "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג') דורשת הגמ' בשבת (דף כ"ה ע"ב): "א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת", וביאר רש"י (שם ד"ה הדלקת נר בשבת): "שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה". ולכאורה זהו פרושו של "שלום בית", וא"כ אין זה דווקא במקום אכילה אלא בכל מקום שמשתמש בבית יכול להדליק בברכה. וכן משמע ג"כ בתוס' (שם ד"ה הדלקת נר בשבת חובה) שפשיטא שחייב להדליק בביתו גם שלא במקום אכילתו, וכן הבין בדברי התוס' החיי אדם בהלכות שבת (כלל ה' סעיף י"ג בסופו). ומשמע שאף יכול לברך על הדלקתו.
ובדברי המרדכי בשבת (סי' רצ"ד) הדברים מפורשים, שכך כתב: "דבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכין להדליק נר של שבת בחדרם ולברך עליו משום דהדלקת נר בשבת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן, אבל מי שהוא אצל אשתו אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו לפי שאשתו מברכת עליו בשבילו. גם אומר שמותר להדליק בבית בע"ש בקיץ ואוכל בחצר ויהיה לו אורה מן היום, משום דנר שבת אינו אלא משום שלא יכשל בעץ או באבן והרי יש לו אורה גדולה." הרי מפורש בדבריו שנר שבת עניינו שלא יכשל בעץ ואבן ולכן גם אם אוכלים בחוץ לאור יום, אין בעיה להדליק בבית, כי כשתגיע החשיכה (לאחר האוכל) יהנו מאור הנרות שלא יכשלו בעץ ואבן, והוי שלום בית.
וכן משמע ג"כ בדברי המהרי"ל (סי' נ"ג) שכתב: "אע"ג דבסמ"ג כתב דכל נר שאינה לצורך אכילה אין מברכין עליו, ודלא ככל רבותינו שכתבו לברך כשחל יום הכיפורים בשבת דהדלקה בשבת חובה, מ"מ חזינן דלא נהיגי כוותיה (כצ"ל)". הרי מפורש ש"כל רבותינו" סבירא ליה שמברכים על נר גם בלא מקום אכילה, ולכן נוהגים לברך על נר של יוה"כ שחל בשבת, למרות שאסור באכילה (ומה שכתב סמ"ג, לא נמצא, אך נראה שכוונתו למרדכי יומא סי' תשכ"ח שם מובא: "ובספר המצוות כתב יוה"כ שחל להיות בשבת מדליקין בלא ברכה הואיל שאינה באה לצורך אכילה" וכן מובא באגור סי' תתקכ"ז). וכן משמע ג"כ ברמב"ם שכתב בהלכות שביתת עשור (פ"ג ה"י) שאם חל יוה"כ להיות בשבת חייבין הכל להדליק בכל מקום שהדלקת נר בשבת חובה. וא"כ משמע שהחובה היא אף שלא במקום אכילה.
והנה יכולים היינו להכריע ולומר שסוף סוף הוי מחלוקת ראשונים, אם חובת הדלקה היא דווקא במקום אכילה, או גם בשאר מקומות הבית, וספק ברכות לקולא, וע"כ אין לברך אלא במקום אכילה. אך אינו נכון, שהרי השו"ע (סי' רס"ג ס"ו) פסק במפורש כהמרדכי שבחורים ההולכים ללמוד חוץ לביתם צריכים להדליק נר שבת בחדרם ולברך עליו, והסביר המרדכי בשבת (סי' רצ"ד): "משום דהדלקת נר בשבת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן", אא"כ הוא נשוי שאז אין צריך להדליק בחדרו ולברך עליו לפי שאשתו מברכת עליו. הא קמן, שהשו"ע הכריע שאף הטעם שלא יכשל בעץ ואבן מצריך הדלקה בברכה, אלא שכשיש כמה חדרים בבית וגם מקום אכילה, האשה מדליקה בברכה במקום האכילה והבעל יכול להדליק בשאר החדרים בלא ברכה על סמך ברכת אשתו. וכן פסק הרמ"א בסי' רס"ג ס"י דעיקר ההדלקה תלוי בנרות שמדליקין על השולחן, אך אם אינו דר עם אשתו, חייב להדליק בברכה במקום שדר בו (עיין בביאור הלכה סי' רס"ג ד"ה בחורים, שהסביר זאת באר היטב). וכן משמע גם בדברי המ"ב שכתב (סי' רס"ג ס"ק א') שעיקר הדלקת הנר הוא חובה משום עונג שבת, והוסיף (שם ס"ק ב'): "והדלקת הנר צריך להיות בכל החדרים שהולך שם בשבת, עכ"פ נר אחד, אף שאינו אוכל שם, כדי שלא יכשל בעץ ואבן", אלא שהסיק: "מיהו, הברכה תברך על הנר במקום אכילה". אך ברור שכשאין לו מקום אכילה שאשתו מברכת עליו, כגון בחורים שאינם בביתם, פשוט שמדליקים בברכה במקום שנתם כפי שבאר המ"ב את סעיף ו' בשו"ע (שם). וכן משמע בשו"ע (או"ח סי' תר"י ס"א) שמדליקין ביו"כ שחל בשבת וכתב הרמ"א בברכה.
ואם נכונים דברינו, א"כ פשיטא שגם החצרות שלפני הבתים וחדרי המדרגות והפרוזדורים שהולכים שם בני הבית וכן בתי הכנסיות ובתי המדרשות ושאר כל המקומות שמצויים שם אנשים, יש חובה להדליק שם נרות, כדי שלא יכשלו בעץ ואבן. שמא תאמר ששלום בית שייך רק בביתו ולא במקום ציבורי כביהכנ"ס? זה אינו, שהרי כך סבר השואל בשו"ת מהרי"ל, שהוא אחיו של המהרי"ל, והמהרי"ל השיב שאף בביהכנ"ס שייך סברת שלום בית. והמעיין היטב בדברי השואל יראה שאם היו מתפללים בלילה, אף הוא היה מודה ששייך שם שלום בית.
אלא שלגבי גברים, כיוון שנשותיהם מדליקות בין כה במקום האכילה בביתם, א"כ כמו שאינם מדליקין בברכה בשאר חדרי הבית, אלא סומכים על ברכתה ומדליקין בשאר חדרי הבית, ה"ה שסומכין על ברכתה ומדליקין בביהכנ"ס בלא ברכה.
אך לפי"ז, אשה שלא היתה בשעת ההדלקה בביתה במקום האכילה, תוכל להדליק בבית הכנסת סמוך לכניסת השבת מדין "שלום בית" שלא יכשלו בעץ ואבן ואף תוכל לברך על נר זה.
שמא תאמר, והרי יש כבר נרות דולקים בביהכנ"ס, ואין צורך באור? על כך ענה המהרי"ל "שכל מה דמיתוסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות", והרמ"א פסק כהמהרי"ל (בסי' רס"ג ס"ח). וא"כ לבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, יכולות הנשים לברך בבית הכנסת אם אינן בביתן בשעת ההדלקה. ואף נשים מבני ספרד, אם ידליקו את הנרות הראשונים של ביהכנ"ס, לפני שהדליקו את שאר הנרות, אף הן יוכלו להדליק בברכה, כפי שפסק מרן השו"ע (בסי' רס"ג ס"ו).
ולפי דברינו, אף גברים, אם יבואו להדליק בביהכנ"ס קודם שנשותיהן הדליקו בביתן, לכאורה יוכלו להדליק בברכה, כפי שאם אדם היה מדליק בחדרו קודם שהדליקה אשתו במקום האכילה, שהיה יכול להדליק בברכה. ואכן כך כתב במפורש באשל אברהם מבוטשטש (סי' רס"ג סעיף ה' ד"ה וכשידליק יברך, וכן בס"ו ד"ה אצל אשתו): "והיה אצלי פשוט לברך כיוון שהדלקתי קודם לה ולא שמעתי ברכה שלה". ואם הוא בחור שלא גר בביתו, נראה שלכו"ע היה יכול לברך בהדלקת הנרות בביהכנ"ס כפסק השו"ע (בסי' רס"ג ס"ו). אלא שלדעת השו"ע צריך שיהיה זה דווקא הנר הראשון, כי אין מברכים על תוספת אורה, ולדעת הרמ"א שמברכים גם על תוספת אורה. יכול גם בשאר הנרות.
אלא שלגבי הדלקת נר של איש בברכה בביהכנ"ס, פוק חזי מאי עמא דבר, ולא מצינו ברוב הקהילות שמדליקים בברכה. וכדי ליישב את המנהג כתב האשל אברהם (שם) שנראה לו הטעם שמכיוון שבקיץ (באירופה) היו רגילים להתפלל תפילת ערבית של שבת מוקדמת ויוצאים מביהכנ"ס כשעוד אור יום בחוץ, ואינם ניאותים לאור הנרות כלל, לכן משום "לא פלוג" נהגו לא לברך. אך מצד האמת, אם היו נהנים מן הנרות בלילה בביהכנ"ס "נראה שהיה נכון לברך לפי מ"ש המרדכי ע"ה בפרק במה מדליקין שאין ההנאה מצד האכילה דווקא רק גם מצד ההלוך לאורם לבד" (אשל אברהם שם).
ובסעיף ו' הוסיף האשל אברהם (שם) סיבה נוספת מדוע לא נהגו להדליק בברכה בביהכנ"ס, למרות שנפסק בשו"ע כהמרדכי שמדליקים גם לצורך אורה, לא להיתקל בעץ ואבן - והוא משום "לא פלוג", שהרי אם אשתו הדליקה במקום האכילה לפניו, אינו יכול לברך ומדליק וסומך על ברכתה. ולכן אף אם הוא מדליק לפניה, תיקנו שלא יברך משום "לא פלוג".
אמנם היה מקום לחלק בין בית לבין ביהכנ"ס, ולומר שבבית מגורים שייך לומר את סברת המרדכי שלכן מדליקין בברכה משום שלום בית, משא"כ בביהכנ"ס, וכמו שאחיו של המהרי"ל רצה לטעון בשאלה (שם סי' נ"ג) "דבבית שייך שלום בית אין לחלק בין קיץ לחורף, אבל בביהכנ"ס דאין מדליקין אלא לכבוד המקום ית' אין שייך שם אשר צוונו להדליק". אך בתשובתו של המהרי"ל ראינו שהוא לא קיבל את דברי אחיו, ולא חילק, אלא שכתב שהנרות הראשונים שהדליקו, אותם הדליקו לשם כבוד, אך אם "לוקחות נרות לשם כך ומוסיפין אותם על נרות בביהכנ"ס שבלאו הכי שם... כי אלו הנוספים לידן חשיב לשלום בית... דכל מה דמיתוסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות" (מהרי"ל שם). הרי מפורש שהוא מחשיב סברת "שלום בית" גם בביהכנ"ס. ואף בדברי השואל נראה שהוא דיבר בקיץ שלא נהנו מהנרות אך בחורף אולי יודה, ודו"ק. וקצת קשה, מדוע הנרות הראשונים בביהכנ"ס הוי רק לכבוד ולא להאיר ממכשול עץ ואבן? ושמא דיבר המהרי"ל בימי הקיץ שהיו מתפללים מבעוד יום וכשיצאו עדיין היה אור יום של דמדומים, ולכן הנרות הראשונים אינם שלא יתקלו בעץ ואבן הם רק לכבוד בעלמא, ולכן רק אם תוסיף האשה נרות מיוחדים נוספים, אז זה ייחשב לתוספת אורה ולשמחה יתירה, ולכן רק אז כמו שכתב בפרוש שהדלקת נרות ביו"ט ביום לא הוי נר של בטלה, כי "כל מה שמוסיף אורה חשיב הנאה טפי" (מהרי"ל שם).
♦
ד. האוסרים לברך על הנרות בביהכנ"ס
וראיתי בחזון עובדיה (שבת ח"א עמ' ר"ו ס"ק ט"ז) שנשאל על קהילה מעדות המזרח שנהגו להדליק בביהכנ"ס נרות שבת עם ברכה. וכתב על כך שטעות הוא בידם, וברכתם היא ברכה לבטלה, ויש לבטל את המנהג. והוסיף שאף אם היה מנהג כזה, זה היה בעבר, כשהיו עניים האוכלים בביהכנ"ס ולכן היה שייך להדליק בברכה, משא"כ בזה"ז שאין אוכלים בביהכנ"ס לא שייך דין זה כלל. וכן ראיתי בשו"ת הרב הראשי לגר"מ אליהו זצ"ל (מהדורה שניה תשס"ט, כרך תש"נ-תשנ"ג) שביטל מנהג זה ואמר שטעות היא בידם.אלא שלפי דברינו, אם מיירי שהגבר מדליק בברכה קודם שאשתו הדליקה בברכה בביתה, או שמדובר בגבר אלמן או רווק שלא ברך על ההדלקה בבית, א"כ שפיר עביד, וכפסק הרמ"א שפסק כהמהרי"ל בסי' רס"ג ס"ח. אמנם אם כבר יש אורה, לדעת בני ספרד הפוסקים כהשו"ע אין מקום לברך על תוספת אורה, כפי שפסק מרן השו"ע (סי' רס"ג ס"ח), אך היה להם לסייג ולומר שאם זהו הנר הראשון שמדליק בביהכנ"ס, ומיירי שאין לו אשה, או שהוא מדליק לפני אשתו, א"כ שפיר עביד ויש להם על מה לסמוך במנהגם, ואם לאו, לאו שפיר עביד ויש להם להדליק בלא ברכה. אך שניהם כתבו לבטל מנהג זה מכל וכל בלא תנאי, וצ"ע.
ועוד, החזו"ע (שם) הביא תנא דמסייע ליה את שו"ת פנים מאירות (ח"א סי' ס"ט) שהובא בשערי תשובה (סי' רס"ג ס"ק ג') שאסור לברך על הנרות שבביהכנ"ס, אך המעיין בכל תשובתו יראה אחרת. דבתחילה כתב דלדעת הראשונים שהדלקה זה רק במקום אכילה, כיוון שלא אוכל בביהכנ"ס הוי ברכה לבטלה. אך הוסיף שאפי' לדעת המתירין (להדליק שלא במקום אכילה) משום שלום בית, שלא יכשל בעץ או באבן בחושך ובלילה, מ"מ "הני טעמי שייכי במקום שהוא דר שם, אבל בבית כנסת שאין מקום דירה לשום אדם, ויש שם הרבה נרות דולקות ובלאו האי נר שמש ביכ"ס לא יכשול באבן או בעץ, אין טעם וריח לברכה זו". כלומר, ס"ל דכיוון שיש כבר אור, אין עניין בתוספת אורה, והוא לא סובר כהמהרי"ל שמברכים על תוספת אורה אף שלא במקום אכילה. ולכן הוא מסיק שאין להדליק בברכה "אם לא שנאמר שלא ידליק השמש שום נר תחילה עד שהוא ידליק תחילה נר של שבת בברכה משום שלום שלא יכשלו זה בזה לכשתחשך, ואח"כ ידליק השמש שאר נרות" (שם). הרי מפורש כתב, שאם השמש ידליק את הנר הראשון בביהכנ"ס יוכל לברך על הדלקתו. וא"כ היה להאי גברי רבה לקיים את המנהג בכה"ג.
שמא תאמר, שבזמנינו אפשרות זו לא שייכת, כי בלא"ה, כשהגבאי בא להדליק נר ראשון, כבר יש אור חשמל מרובה, ולדעת מרן השו"ע, אין מברכין על תוספת אורה, ולכן כיום אי אפשר לקיים מנהג זה.
אך זה אינו, שהרי גם בבית כשהאשה מדליקה יש את אותה בעיה, שיש תאורת חשמל הדולקת, ושרגא בטיהרא מאי מהני. וא"כ כיצד מדליקות הנשים נרות בברכה, לדעת מרן שאין מברכין על תוספת אורה?
אלא שראיתי במנוחת אהבה (ח"א פ"ו סעיף ו') שכתב שיש להם על מה שיסמכו, שהרי אם הדליקה את החשמל לכבוד שבת, א"כ בהדלקת הנרות הו"ל המשך המצווה, כאשה המדליקה כמה נרות. ואם לא הדליקה את תאורת החשמל לכבוד שבת, והיה דולק קודם לכן, ביום שישי, א"כ אין יוצאים בתאורת חשמל יד"ח הדלקת נרות שבת, כמו שנפסק בשו"ע (סי' רס"ג סעיף ד' ברמ"א). א"כ הו"ל תאורת החשמל כמאן דליתיה, ושפיר יכולה לברך על הנרות שמדליקה לכבוד שבת. ומה שבשו"ע אסר לברך על תוספת אורה (סי' רס"ג ס"ח), זה דווקא משום שהדליקה אשה אחת נרות לכבוד שבת בברכה, שמן הדין נפטר כבר הבית מחיוב הדלקה, דהדלקת נרות חובת בית היא ולא חובת גברא כמדוייק ברמב"ם (שבת פ"ה ה"א). אבל בית שלא הדליקו בו נר לכבוד שבת, לא נפטר מחיוב הדלקה, אע"פ שיש תאורה שהודלקה שלא לכבוד שבת, וצריך להדליק בו נרות אחרים לכבוד שבת ולברך עליהם. ולא הוי כשרגא בטיהרא, הואיל ועכ"פ יש תוספת אורה בהדלקת הנרות הנוספים. וכמו שמדליקים נרות חנוכה בבית ויש גם מאור השמש, ואעפ"כ מברכים אח"כ על הדלקת נרות שבת, למרות שכבר יש אור בבית שמותר להשתמש בו (השמש), וא"כ דון מיניה ואוקמי באתרין.
שמא תאמר, שתאורת ביהכנ"ס הדליקוה לכבוד שבת, ואז אין לברך על תוספת אורה? הרי עובדה שהדליקו התאורה קודם תפילת המנחה, א"כ לא הדליקוה דווקא לכבוד שבת. ואם תאמר שכוונת הגבאים היא לשבת דווקא ולא למנחה, כי במנחה יש עדיין אור. סוף סוף גם בבית כן הוא, ואעפ"כ סומכים העולם להדליק נר שבת בברכה למרות שתאורת החשמל כבר נדלקה לכבוד שבת כי כיוון שהאשה עדיין לא ברכה, היא יכולה לברך על המשך המצווה, א"כ במה שונה ביהכנ"ס מביתו הפרטי?
כל זה כתבנו רק כדי לקיים את המנהג של הני קהילות שנהגו שהגבאי מדליק בביהכנ"ס בברכה, שיש להם על מה לסמוך, בתנאי שמדובר באדם המדליק בברכה קודם שהדליקה אשתו, או באלמן או רווק שאינו גר בבית הוריו, ולא הדליק בברכה. ושמא מכיוון שתנאי זה קשה מאד, ויבואו לטעות גם במקום שאשתו הדליקה בברכה, לכך רצו לבטל מנהג זה מחשש לברכה לבטלה, וצ"ע.
♦
ה. הדלקת נר לאורחת שלא לנה ולא אוכלת באותו מקום
הדרן לדינא, שמצינו במהרי"ל שנשים שהיו הולכות לבית הטבילה בליל שבת, והיו מדליקות בברכה נרות שבת, בעזרת נשים בביהכנ"ס. ועפ"י הסברנו הוה ניחא, דאף אם ראוי להדליק במקום האכילה, מ"מ נפסק גם כהמרדכי שנר שבת הוא משום שלום בית שלא יתקן בעץ ואבן, ובתוספת אורה יש שלום בית טפי ולכן יכולה להדליק בביהכנ"ס. ובפרט שאותה אשה לא היתה בביתה ולא הדליקה במקום אכילתה, ואף בעלה לא ברך על הדלקה זו, כי עיקר המצווה הטילוה על האשה, וע"כ יכולה היא להדליק בביהכנ"ס.אך הוסיף המהרי"ל (שם) שכדי לצאת יד"ח הסוברים שאין לברך אלא במקום אכילה, ואף לדעתם ראינו שנהגו להדליק בבית בימי הקיץ למרות שהיו אוכלים בחוץ מפני החום והזבובים, אלא שצריך לומר שגם לצורך אכילה הוי כמקום האכילה, ובבית משתמש לאורה לצורך מידי דאכילה, הוסיף המהרי"ל "הכי נמי אפשר בביהכ"ס כעבדי מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה, וקל למצוא". ובמהדיר של שו"ת מהרי"ל הוצאת מכון ירושלים תיקן את הגירסא וכתב דצ"ל "דעבדי מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה".
וקשה, כיצד יש לאשה ענייני אוכל בבית הכנסת? ועוד, בד"כ בתי הכנסת היו במקום שאין ערוב שבת, וכיצד היה אפשרי לטלטל מביהכנ"ס לבית צורכי אכילה? ושמא היה מדובר כשיש עירוב ואפשר לטלטל, אך עדיין קשה כיצד מצוי ענייני אכילה בביהכנ"ס, שתיקח אותם לביתה? ובדוחק אפשר ליישב, שהייתה לוקחת מביתה מצרכי מזון לעסוק בהם בעזרת הנשים לצורך האכילה בבית, ובכך יצאו יד"ח הפוסקים דס"ל דצריך להדליק במקום אכילה או במקום העוסקים בצרכי האכילה.
ובאשל אברהם בוטשטש ראיתי חידוש מופלג, שכתב שגם התפילה עצמה נחשבת לצרכי אכילה "דהוה ליה התפילה גורם מאכל שאין לאכול קבע קודם ק"ש ותפילת ערבית" ואולי זה דומה לדין "גביל לתורא". והוסיף שזו הסיבה שהתירו ג"כ להדליק בברכה בבית הטבילה עצמו (!). וכתב זאת בשם הא"ז ז"ל בשם זקנו ז"ל: "כי הטבילה גרם סגנון מאכלה עמו וע"י טבילתה אוכל שום וכדו'... וכ"ש תפילה שהיא גרם אכילה לגמרי". כלומר, כיוון שכתוב בהלכה לאכול שום וכדו' שהוא מרבה הזרע וגורם לפו"ר, א"כ כשתטהר יאכלו שום[3], מה שלא היה אוכל קודם לכן, ולכן הדלקה שם הוי "צורך אכילה". ונראה שכתב מסקנה זו מהגירסא שהיתה לפניו (ולפנינו) שכתוב "ה"נ אפשר בביהכ"ס כעבדי מידי, דנהנה בו הלילה לצורך אכילה, וקל למצוא". כלומר, הוא אינו גורס כהמהדיר עפ"י המג"א שמדובר שהאשה עושה משהו לצורך אכילה, אלא "כעבדי מידי דנהנה בו הלילה לצורך אכילה" כלומר שבביהכנ"ס נעשה מידי מעצמו, שנהנה בו צורך אכילה. ולכן כתב, או התפילה והק"ש שמתירים את האכילה או ההדלקה בבית הטבילה שהיא הטבילה, גורמת לשינוי המאכלים בסעודה (תוספת שום וכדו').
♦
ו. מקום שעוסקים בצרכי אכילה, גם לא של המדליקה, נחשב למקום אכילה
אך הוסיף המהרי"ל (שם) שלמרות הנ"ל אין צורך לכל הני, דבלא"ה "בעירך שביהכנ"ס של נשים הוה מרתיפו של השמש, שמא חשיב לצורך סעודה למשוך מן הלילה, וכ"ש אם מדליקין בביהכנ"ס של נשים אצל היין". כלומר, כיוון שהשמש היה דר בחדרים הסמוכים בביהכנ"ס והיה יין בעזרת נשים, א"כ הנר עוזר שם לצורך לקיחת יין לסעודה, והוי צרכי סעודה.אלא שאז חוזרת קושייתנו לעיל - היכן מצינו שיש הדלקה בברכה במקום אכילה, כשהאשה אינה אוכלת שם כלל, אלא מישהו אחר אוכל שם?
ואולי אפשר ליישב בדוחק, שביהכנ"ס הוי כמו בית של רבים, והשמש הרי הוא שלוחנו להחזקת ביהכנ"ס ושמירתו. א"כ השמש הרי הוא כמו עובד שלנו, והאשה נחשבת כאחת מבעלות הבית, וא"כ היא יכולה להדליק אף במקום המשמש בפנים ואכלו בחוץ, שאף אם בעלת הבית תשב כל הארוחה בחוץ ולא תיכנס לבית לעסוק בצרכי הסעודה, כיוון שיש מישהו מבני הבית הנכנסים לבית ונהנים מהאור של הנרות לצרכי הסעודה, יכולה בעלת הבית לברך על נרות אלו. א"כ ה"ה הכא ודון מינה ואוקי באתריה. אלא שעדיין קשה, דהתם זהו צורך סעודה שלה, ואילו כאן אצל השמש זה צורך סעודה שלו, של השמש, וצ"ע. ועוד נראה לומר, דכיוון שלשיטת המהרי"ל מברכים על תוספת אורה, א"כ כמו אורחת שהיתה באה לבית שאוכלים בחוץ, כבזמן המהר"מ, ומדליקין בפנים, כיוון שעשוי האור לצרכי סעודה, א"כ גם האורחת יכולה להדליק ולברך שם "דכל מה דמיתוסף אורה יש ביה שלום בית טפי ושמחה יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות" (מהרי"ל שם). וא"כ האשה הטובלת, שאינה נמצאת בביתה בשעת הדלקה, בכניסת השבת בזמן ההדלקה, כשהיא שוהה בביהכנ"ס, א"כ אז, נחשבת לאורחת, כי אין לה מקום אחר באותה העת, והיא לא הדליקה בביתה. א"כ ברגע זה, ביהכנ"ס נחשב למקום ראוי להדלקה, כי גם בו שייך שלום בית שלא יכשלו בעץ ואבן, וגם בו יש שמש המשתמש באור לצרכי סעודה, ולכן היא יכולה להדליק בביהכנ"ס נרות בברכה, לא פחות מאורחת אצל בעה"ב שמדליקה בברכה בביתו.
ואולי מפני קושיה זו נדחק האשל אברהם לבאר שתפילה וק"ש זהו ג"כ צורך אכילה, כי כיוון שאסור לאכול קודם התפילה וק"ש, א"כ מאור בביהכנ"ס, מאפשר לאשה שלא יודעת להתפלל, להתפלל לאור הנר. ומכיוון שאסור לאכול קודם התפילה הוי כצורך האכילה, כמו דין "גביל לתורא" שאסור לאכול לפני שנותנים לבהמות, כנאמר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". וע"כ אם הסיח ודיבר בין ברכת המוציא לאכילה ואמר "גביל לתורא" לא נחשב הפסק. וה"ה הכא שהדלקה בביהכנ"ס נחשב צורך אכילה.
ומ"מ גם בלא חידוש זה, יכוון שנפסק להלכה בשו"ע כהמרדכי, שאף בשבת שחל ביו"כ מדליקים נר שבת בברכה אע"פ שאין הנאת אכילה, כי ההדלקה היא גם מטעם שלום בית שלא יכשל בעץ ואבן. וכך פסק השו"ע לגבי בחורים שאינם לנים בבית נשותיהן שידליקו בברכה במקום שהם לנים, מוכח שפסק כהמרדכי. וא"כ גם הסיבה שלא יכשל בעץ ובאבן מספיקה בכדי להדליק בברכה, ואף בכה"ג יש שמחה בתוספת אורה, ועפ"י הרמ"א שפסק כהמהרי"ל יכולה להדליק בברכה. [ותמיהה לי על בעל השש"כ (ח"ב פרק מ"ה ס"ק ל"ב) שכתב שלא מצאנו את סברת תוספת שמחה אלא במקום אכילה ולא בשאר המקומות, והמעיין במהרי"ל שהוא הוא מקור סברת "תוספת שמחה" ייווכח שהוא סובר סברה זו גם בביהכנ"ס, אע"פ שאין זה מקום האכילה של האשה. וצ"ע].
עוד נראה ליישב קושייתנו, שאף שפסק המהרי"ל שאפשר לברך על הדלקה של תוספת אורה, הקשה על כך הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מובא בשש"כ ח"ב פרק מ"ג ס"ק קע"א) דצ"ע כיום כשיש אור חשמל המאיר מאד את הבית. וכיום, סתם כך, לא נהוג להדליק נרות לכבוד[4] או להרבות באור על ידם כדי ליהנות מריבוי האור, ואין משתמשים בנרות אלא רק ליארצייט או לבית האבל, א"כ כשיש אור חשמל חזק ובהיר, הרי ליכא שום שמחה יתירה מזה, וא"כ איך אפשר לברך על זה? ותרץ הגרש"ז שמפני שחז"ל קבעו את השמן להידור במצווה, וגם ידוע וניכר שזה לכבוד שבת, ה"ז חשיב כהנאה וגם שמחה. והוסיף: "וגם נראה דכיוון שכל הנשים הנשואות מקפידות מאד על מצווה זו, לכן אפשר שגם נעשה כמנהג חשוב להוסיף נרות לשם מצווה ולברך על זה, כמו שמברכים על הדלקת נרות חנוכה בביהכנ"ס, גם לדעת מרן הב"י שאין מברכים על הלל בר"ח, והיינו משום שהברכה היא בימים כאלה שכולם מברכים בבית בנוסח זה. וה"נ במנהג חשוב זה, אף שמעיקר הדין הוא נקבע להנאת אורה, אעפ"כ קבלו על עצמן הדלקת נרות לכבוד שבת בכל אופן שהוא. ובכך מיושב ג"כ כיצד ביו"ט שחל בע"ש או במוצ"ש, והחשמל כבר נדלק ע"י השעון, איך אפשר לברך על הנרות כשלא מוסיף כלום, ולדברינו ניחא.
ובספר תיקונים ומילואים לשש"כ לגרש"ז אוירבך (בפרק מ"ג הערה קע"א) הוסיף שלכן גם זוגות הבאים לשבת לבית ההורים מדליקים ומברכים, אע"פ שהם אוכלים על שלחן אחד, ולא חוששים לברכה לבטלה אע"פ שמעיקר הדין הן פטורות מהדלקת נרות. עיי"ש. ונראה שכוונתו היא שלמרות שהרמ"א פסק שכמה בעלי בתים כל אחת מברכת על נרותיה מפני סברת ריבוי אורה, אך כתב בקצות השלחן (הובא לעיל) שזה דווקא כשכל אחת אוכלת משלה, אך אם אוכלים כולם מבהע"ב אחת, אין לברך אלא לבעלת הבית. ואף שיש חולקים על דבריו, וכך משמע בדברי המהרי"ל בעצמו, אך סוף סוף הוי מחלוקת והיה צריך לפסוק בו סב"ל ולא לברך.
וכיצד בכל זאת נהגו שכל הנשים מברכות?
אלא ע"כ כסברת הגרש"ז שקיבלו הנשים על עצמן כמנהג חשוב להדליק תמיד בברכה, אף אם מעיקר הדין לא היו צריכות להדליק, כי בעלת הבית הדליקה בשבילן והוציאה אותן יד"ח. א"כ דון מיניה ואוקי באתרין, אף בנידון דידן. זהו מנהג חשוב שקיבלו הנשים, לכה"פ מבני אשכנז היוצאים ביד רמ"א, להדליק בברכה תמיד. וא"כ כ"ש בנידון דידן שאין במקום זה, בעזרת הנשים בביהכנ"ס, בעלת בית המדליקה, ואין אף אחד בביהכנ"ס סמוך על שולחן אחר. וע"כ יכולה היא עפ"י כל הסברות לעיל שהביא המהרי"ל להדליק בברכה.
זאת ועוד, בספר שלמי שבת לגרש"ז אוירבך זצ"ל, (פרק ט"ז) מובא: "עוד נשאל רבינו, אודות משפחה המתארחת ואוכלת סעודת ליל שבת במקום אחר, וחוזרת לישון בביתה – היכן עליה להדליק נרות? והשיב, שאם שיעור הנרות הוא שכאשר היא תשוב מהסעודה, עדיין הם עוד ידלקו, שתדליק בביתה, ובשובם ישבו וייהנו כרבע שעה ליד הנרות. אולם, אם בחזרתם הנרות יהיו כבויים, צריכים להדליק במקום סעודתם.
ובדיעבד אם שיעור הנרות אינו מספיק עד שיחזרו לביתם, אם האשה התכוונה ליהנות מהנרות לאחר הדלקתם סמוך לחשיכה, שישבה ונהנתה מהם קצת, אפשר להקל שאינם צריכים למהר לחזור לביתם. אבל באופן זה צריך שהאשה תהנה מנרות השבת הנאה של ממש, או שתשהה לאור הנרות משך זמן כזה, שאם יכבה אור החשמל תהנה מהנרות".
וא"כ ה"ה בענייננו, אשה שנמצאת במקום אחר בשעת ההדלקה ורחוקה מביתה, ואין לה מקום להדליק, א"כ אם תבוא לחברתה ותבקש להתארח מספר דקות, כדי שתוכל לקיים את מצוות הדלקת הנרות בברכה, ותשהה מעט לאחר ההדלקה, וכמובן קיבלה את השבת בהדלקתה. א"כ לא גרע מקרה זה ממה שפסק הגרש"ז אודות משפחה המתארחת במקום אחד ואוכלת במקום השני, ואין באפשרותה להדליק במקום האכילה (כי הדרך רחוקה וכדו') שתדליק במקום לינתה. אף אם הנרות לא יספיקו לדלוק עד שובם, מ"מ בדיעבד אם נהנית מאורם לאחר ההדלקה מהני. א"כ ה"ה בנידון דידן, אם היא תשהה מעט לאחר ההדלקה, ותהנה מאורם, הרי היא בזמן זה כאורחת אצל בעה"ב, לא פחות מהשוהה בעזרת נשים בליל טבילתה (שגם היא לא שהתה כל התפילה, שהרי הלכה לטבול). וע"כ תוכל להדליק בברכה בבית המארחת, לכה"פ בדיעבד.
כעת ראיתי בספר ירושלים במועדיה על שבת קודש למו"ר הגר"א נבנצל שליט"א (עמ' ס"ז סעיף ל"ט) וז"ל: "במלון וכדו', האם נחשבת ההדלקה כהדלקה במקום אכילה כאשר מדליקים כולם במקום מרכזי (בחדר האוכל, בריחוק מהשולחן שלו)? תשובה: יתכן שמקום ההדלקה נחשב כמקום אכילה גם אם מדליק בריחוק מהשולחן שאוכל עליו, אם יועיל הנר למקום אכילה (אפילו של אחר)". והוסיף בהערה (שם 73): "יעויין מג"א רס"ג ס"ק כ"א ומחצה"ש שם". וכוונתו למה שכתב המג"א בשם המהרי"ל ש"במקום שמשתמשים לצורך אכילה אפי' אחר רשאי לברך" ובמחצה"ש (שם) כתב במפורש: "אבל מקום שמשתמשים לצורך אכילה אפי' אחר וכו' – ר"ל אפילו הוא אינו אוכל שם רשאי לברך ולא אמרינן דאין המצווה מוטלת עליו". וכפי שאמרנו, מקורו הוא מדברי המהרי"ל. ואף המחצה"ש (שם ד"ה לברך) הקשה את קושיתנו: "ותיקשי נהי דגבי שמש הוי צורך סעודה, מ"מ היאך תברך האשה, הא אין המצווה מוטלת עליה כ"א על השמש"? ותירץ: "אלא ע"כ כיוון שהוא צורך אכילה אפילו אחר רשאי לברך". הא קמן, שבמקום שאוכלים, או ההדלקה היא לצורך אכילה, אף אם המדליקה לא אוכלת שם ולא נהנית בצרכי אכילה, מ"מ כיוון שהוי מקום אכילה או צרכי אכילה של אחר, מהני ויכולה להדליק בברכה. וא"כ דון מיניה ואוקמיה באתרין. וחזי לאיצטרופי מה שכתב הגרש"ז, שכיום קיבלו הנשים הדלקה עם ברכה בתורת מנהג. א"כ בשופי יכולה אשה זו להדליק בבית חברתה אם זה במקום אכילה או שעושים בו צרכי אכילה.
♦
ז. מדוע המג"א כתב זאת רק בדיעבד
אלא שאם כנים דברינו, קשה, מדוע המג"א כתב זאת רק בלשון דיעבד, וז"ל: "וכן מה שנוהגים מקצת נשים כשהיא ליל טבילה... ולכן מדליקין נרות שלהם בבית הכנסת אין למחות בידם", והרי לפי דברינו הוכחנו שמנהג זה הוי כדין?ונראה שזה תלוי בגירסת המהרי"ל. בגירסה של הוצאת מכון ירושלים כתב המהרי"ל בתשובתו (שם): "על הנשים המדליקין בביהכ"נ ומברכין... היה קצת נראה ליישב מנהגא" וכו', ומשמע שאין הוא סובר זאת לכתחילה, אלא כיוון שכך נהגו, הוא מנסה ליישב מנהגן. אך בהערות המהדיר (שם ס"ק ז') יש המוחקים תיבות "היה קצת" וגורסים "היה נראה ליישב מנהגא", א"כ סובר עפ"י גירסא זו שזו הנהגה לכתחילה.
אך נראה לומר, שאף אם נגרוס כהגירסא הראשונה, וכן נראה שכך הבין המג"א, ולכן כתב רק בלשון "אין למחות בידן", מ"מ אין זה מפני שהמהרי"ל לא מקבל את תשובתו ולא סומך עליה, אלא מפני שלכתחילה יש פתרון טוב יותר שיוצאים בו ידי כל הדעות, והוא שתדליק בביתה במקום אכילתה, שזהו עיקר ההדלקה כדברי הרמ"א (רס"ג סעיף י') ותתנה שאינה מקבלת את השבת, ותלך לחפוף בבית הטבילה, שתנאי זה מועיל במקום הצורך[5], או שבליל טבילה ידליק הבעל עם ברכה. ואכן כך כתב בשו"ע הגר"ז (סי' רס"ג סעיף י"א) שעדיף לעשות לכתחילה. אך אשה שלא עשתה כן וכעת אין לה אפשרות אלא להדליק במקום אחר כבית הכנסת או בית חברתה, בודאי שיש לה על מי לסמוך, ובפרט בהצטרף סברתו של הגרש"ז שכיום קיבלו כל נשות ישראל הנשואות להדליק בכל מקום מדין מנהג, וא"כ כ"ש שיכולה לסמוך על כך ולהדליק בברכה.
אלא שאם בעלת הבית עדיין לא הדליקה, נראה שעדיף שלא תברך ותשמע את הברכה מבעלת הבית, ובעלת הבית תכוון גם להוציא אותה ידי חובה, ובכך יצאה יד"ח לכו"ע בלא חשש כלל וכלל.
♦
ח. מסקנה
ולכן נראה במקרה דידן, שהאשה הלכה לכותל המערבי ולא נמצאת בשעת ההדלקה בבית שמתארחת בו, ואינה יכולה להדליק שם בברכה, יכולה היא לעלות לבית חברתה ולשהות שם זמן, ולהיחשב אורחת באותו הזמן, ותדליק בברכה נרות במקום האכילה של חברתה, ותשהה שם ליהנות מאור הנרות, ובכך יצאה יד"ח וקיימה את המצווה כדין.ואם חברתה עדיין לא הדליקה, עדיף שתשמע את הברכה מחברתה בעלת הבית, ותכוון להוציא גם אותה בברכת ההדלקה, ותוסיף נרות שלה עם כיסוי העיניים כמנהגנו, ויצאה יד"ח לכו"ע.
אך גם אם לא נהגה כן, ולא הדליקה כלל, מ"מ כיוון שהיא התארחה בבית הוריה, ואמה הדליקה במקום האכילה, א"כ מעיקר הדין יצאה יד"ח, ולדעת קצות השולחן כך צריך לנהוג לכתחילה, וא"כ ודאי שאין לקונסה להדליק נר נוסף בשבתות הבאות. וכיוון שהלכה לדבר מצווה, אין לה לדאוג, ושומר מצווה לא ידע דבר רע. כנלענ"ד.
♦
ט. לסיכום
א. אף שנפסק לבני אשכנז, היוצאים ביד רמ"א, שמברכים על תוספת אורה, ולכן גם כמה נשים במקום אחד יכולות להדליק נרות שבת בברכה, מ"מ נחלקו האחרונים האם מדובר על נשים שכל אחת אוכלת משלה, או גם על נשים הסמוכות לשולחן בעה"ב. ולכן במקרה שלאורחת הסמוכה על שולחנו של בעה"ב, כגון אשה נשואה המתארחת בבית הוריה, אף אם נהגה להדליק בברכה בבית הוריה, כשלא הדליקה אין לקונסה להדליק נר נוסף בכל שבת ושבת, שהרי לדעת קצות השולחן, לכתחילה לא היתה צריכה להדליק כלל.ב. בגמ' נפסק שהדלקת נר שבת חובה, ומצינו בראשונים טעמים רבים משום עונג שבת ומשום כבוד שבת ושלום בית ועוד.
לרש"י ותוס' ועוד ראשונים, עיקר חובת ההדלקה הוא במקום האכילה, ולדעת המרדכי עיקר חיוב הדלקת נרות שבת הוא משום שלום בית כדי שלא יכשל בעץ ואבן.
ג. השו"ע והרמ"א פסקו לכתחילה לברך על נרות שבת במקום האכילה, אך פסקו גם כהמרדכי שאפשר לברך במקום לינה וכדו' בשנהנה מן הנר שלא יכשל בעץ ואבן.
ד. אף בתוספת אורה יש שלום בית טפי ושמחה יתירה, ולכן פסק המהרי"ל שאפשר לברך על תוספת אורה, וכן פסק הרמ"א. והשו"ע חשש והכריע לא לברך.
ה. מצינו בראשונים הדלקה בברכה במקום שאינו ביתה של האשה המדליקה ולא אוכלת בו. לדוגמא, המהרי"ל פסק שטעם שלום בית שייך גם בביהכנ"ס ולא רק בביתו הפרטי כי גם שם נהנה מן הנרות, ואף שם אפשר לברך על תוספת אורה, ולכן אשה שלא נמצאת בביתה בשעת הדלקת נרות שבת, יכולה להדליק בעזרת נשים בביהכנ"ס.
ו. אף למחמירים להדליק במקום אכילה, מ"מ גם מקום של הכנת צרכי האכילה נחשב למקום אכילה שאפשר להדליק בו בברכה.
ז. היו קהילות שנהגו להדליק נרות שבת בביהכנ"ס עם ברכה, ועפ"י המהרי"ל ושו"ת פנים מאירות ועוד, יש להם על מה שיסמוכו.
ח. גם למחמירים שהצריכו להדליק בברכה במקום האכילה, ומועילה ג"כ מקום של הכנת צרכי האכילה כנ"ל בסעיף ו', פסק המהרי"ל שאפי' אם זה צרכי אכילה של אחר, ולא של האשה, הרי זה מועיל להדלקה בברכה, וכן פסקו אחרונים רבים.
וע"כ אורחת המתארחת בשעת הדלקת הנרות, ונהנית מהדלקתן, יכולה לברך במקום אכילה של האחרים, או במקום הכנת צרכי הסעודה לאחרים.
ט. לדעת הגרש"ז אוירבך, כיוון שכל הנשים הנשואות מקפידות כיום על הדלקת נרות שבת בברכה בכל מקום, א"כ הרי זה נעשה מנהג חשוב, ויכולה להדליק ולברך אף במקום שלא הייתה צריכה לברך מעיקר הדין, מדין ברכה על מנהג, כמו ברכה על מנהג הדלקת נרות חנוכה בביהכנ"ס.
י. אשה שאינה מצויה בביתה בשעת הדלקת נרות שבת ונמצאת בבית חברתה וכדו', אם חברתה עדיין לא ברכה על הדלקת נרות, תכין בעלת הבית נרות גם לה ותבקש האורחת מחברתה בעלת הבית שכשתברך תכוון גם להוציא אותה יד"ח, וכל אחת תדליק את נרותיה.
ואם חברתה כבר הדליקה וברכה, יכולה האורחת להדליק נרותיה בברכה אם תשהה אחר הדלקת הנרות ותהנה מהנרות שהדליקה כנ"ל.
♦ ♦ ♦