מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדיני גט שחרור לעבד כנעני
מתני' גיטין ט. אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא, וברש"י ד"ה למוליך לומר בפני נכתב. ובתוד"ה שוו כתבו: וא"ת בשלמא באשה הוי משום עיגונא [דנאמן השליח לומר בפני נכתב וכו'] אבל בעבד מה עיגון יש וכו', וי"ל דחשיב עיגון הא דאסור בבת חורין ומה שאינו מתחייב במצות ע"כ.וברע"א בכו"ח כתב דבר חדש, דלענין גט שחרור לא בעי' לקולא להאמינו בבפני נכתב, והשליח נאמן על הכשר גט שחרור מדין ע"א נאמן באיסורין, כיון דשחרור הוי כאיסורין וע"א נאמן (ול"ח איתחזק, דרוב בקיאין וכו'). וביאר את הדברים עפ"י המרדכי, דדבר שבערוה היינו דווקא היכא דהולד ממזר, וכיון דעבד כנעני בבת ישראל אין הולד ממזר לא מקרי דבר בערוה, וכ"כ בתפא"י. אמנם בדו"ח רע"א ב"מ כ. נראה דגט שחרור הוי דבשב"ע, שכתב דבעי נוסף על עדי חתימה שיתנהו בעדי מסירה משום דבשב"ע, ומשמע דלא כדבריו כאן. וכ"נ להדי' בראב"ד על הרי"ף בגיטין דף מב: דגט שחרור צריך שני עדים דהוי דבשב"ע.
אכן דברי הרע"א צע"ג, דאפי' אם נאמר דגט שחרור אינו נחשב לדבר שבערוה, מ"מ במעידין דהגט כשר והוא בן חורין, הרי הוי הוצאת ממון מהאדון, וצריך שני עדים ככל הוצאת ממון מחברו.
♦
האם גט שחרור מפקיע את קנין האיסור וקנין הממון בעבד בב"א
אכן אזיל הרע"א לשיטתו דלעיל ח: בסוגיא דעצמך ונכסי, דמבע"ל בגמ' בכל נכסיי קנויין לך אם פלגינן דבורא, וכתב הרע"א "לכאורה מדלא נקט הדין בפשוטו בלאו כל נכסי אלא בשחרור גרידא, דעצמו קנה לענין בת חורין דלענין איסור משום עיגונא מקילי' דמהני עדותו בפני נכתב, אבל לענין מעשה ידיו של עבד חיישינן למזוייף דלגבי ממון לא מהני עדותו, נלע"ד דמוכח דלזה אי אפשר לחלק דהכל א' הוא דמעשה ידיו לרבו כשהוא עבד אבל בבן חורין מעשה ידיו לעצמו, וכיון דפסקינן דאינו עבד ומותר בבת חורין ממילא אין מעשה ידיו לרבו דזה תלוי בזה, דלא שייך לדון שאינו עבד ומעשה ידיו לרבו".בדברי הרע"א מבואר דגט שחרור תכליתו להפקעת קנין האיסור של העבד, וממילא פוקע קנין הממון מהאדון, דזכות האדון במעש"י עבדו הכנעני היא תוצאה מדין עבד שבו, ואם פקע קנין האיסור תו ל"ל לאדון מעש"י. אולם בלשון הריטב"א בקדושין ג. ד"ה ותו שכתב "קולא בשחרורי עבדים שהוא ממון הקל", משמע דגט שחרור מפקיע ישירות גם את קנין האדון במעש"י עבדו. וכן נראה בלשון הרמב"ן קדושין טז. עי"ש. ונראה דהריטב"א לשיטתו בפי' בסוגיא לעיל ח: גבי פלגינן, עיש"ה.
וברש"י להלן פה, ב ד"ה אמר כתב דלהכי באמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר כלום: "דלגבי מלאכה לא אפקה מיניה וכיון דשפחה היא ושם שפחה עלה לא משתרי נמי לבן חורין", ומפורש ברש"י דגט שחרור מפקיעו גם בקנין הממוני. אכן ברש"י קדושין ו: ד"ה הרי כתב טעם אחר "דהרי את מותרת לשון גרושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה". וניתן לומר דרש"י בקדושין סובר דגט שחרור מהני על קנין האיסור בלבד וקנין מעש"י פוקע ממילא, ולכן הוצרך לבאר דלשון הרי את מותרת אינו מועיל בג"ש, הואיל ול"ה לשון שחרור אלא לשון גרושין.
והנה ברע"א בגה"ש להלן לח. הקשה גבי שפחה שנשבתה דשדר לה גיטא דחירותא: "קשה לי הא כיון דלא היה כח ביד ב"ד להוציאו מעכו"ם אין כח ביד הבעלים להקדישו ולהפקירו, דאף אם עבדא כמקרקעי הא בגזל קרקע אם אינו יכול להוציאו בדיינים א"י להקדיש כדאיתא בפ"ק דמציעא גבי מסותא, וא"כ היאך יכול לשחררו". ולכאורה לרע"א לשיטתו דגט שחרור מועיל על קנין האיסור וממילא פוקע קניינו במעש"י, מיושב היטב, שהרי קנין האיסור בכל מצב הוא ברשות האדון, ורק לגבי קנין מעש"י כיון דהיא שבויה הוי אינו ברשותו. ומצאתי עד"ז באחיעזר ח"ג סימן עח סק"ד שהביא את קו' הרע"א בגה"ש, ותירץ וז"ל "דהא חזינן דקנין אדון בעבדו מתחלק לב' קנינים הא' קנין ממון דנסתלק בהפקר ויאוש, הב' קנין איסור מה שמותר לישא שפחה ואסור בבת חורין אכילתו בתרומה ובפסח ודומיהן, ונראה דקנין האיסור אין זה שם איסור שחל על העבד בפ"ע אלא גם זה קנוי לרבו דקי"ל דלא כאמימר ומפקיר עבדו ומת היורש מפקיעו מיד איסורו ויורש יורש קנין האיסור, ולפ"ז במפקיר עבדו ומתיאש מהני הג"ש על קנין האיסור כמו שהגט באשה מהני להפקיע האיסור וכמו דילפי' לה מאשה משום שקנין איסור הוא קנין בפ"ע שהוא ברשותו וה"נ בכבושה ביד הכותי יש להרב כח לשחרר חלק האיסור וממילא נפקע גם ממונו" [ולהלן הוסיף דכ"ז למ"ד דמפקיר עבדו צריך ג"ש דאלמא דהג"ש הוא לחלק האיסור]. ומצאתי גם באור שמח בהל' גניבה פ"ט ה"ו שתי' כן בקצרה: "דקנין האיסור מצי להפקיע אף אם אינו ברשותו וכו' וממילא איפקע נמי קנין הממון", והן הם הדברים שנתבארו בס"ד.
ויש להעיר עוד דלדברי רע"א דשחרור עבד כנעני אינו דבר שבערוה ונידון כאיסורין דע"א נאמן בהם, א"כ בעבד כנעני שיאמר נשתחררתי יהיה נאמן והוי בן חורין, דהרי ע"א נאמן באיסורין הוא גם בבעל דבר, וכנדה שנאמנת על עצמה לומר טהורה אני. וזו לא שמענו. והרי בסוגיא בגיטין כאן מבואר דהשליח שמביא את גט השחרור צ"ל בפני נכתב והקילו להאמינו משום עיגונא וכנ"ל, ותיפ"ל דליהוי כאתיוהו בי תרי (לעיל ב:) דהעבד יאמר על עצמו שהוא ב"ח, וגם יהני לשון ידעתי. וע"כ דחשיב כדבשב"ע, או דנימא דחשיב גם הוצאת ממון דבעי' ב' עדים. עוד צ"ע לדברי הרע"א, דאמאי בגט שחרור בעי' ב' עדים בשטר, ונימא עיקר הגט יוכיח וכו' דבעי ב' עדים, וכקושית תוס' לעיל ב: ד"ה עד אחד לענין גט אשה. וע"כ דלא חשיב כאיסורין בעלמא [אכן בזה י"ל דמדין שטר בעי ב' עדים, כיון דיכול להכחישו. וכדברי רע"א בקדושין סה. דגם אם הגט לא היה דבר שבערוה, צריך בחתימת הגט שני עדים, דשטר הוא רק בחתימת שני עדים ואכ"מ]. ומוכרח לומר בדעת רע"א דדוקא כשהנידון הוא על השטר נחשב כאיסורין, כיון דגט שחרור מהני בעיקרו על האיסורין וממילא פקע הממון, אבל כשהעבד תובע שחרור מיקרי תביעת ממון ובעי ב' עדים. והרע"א כתב את דבריו רק לענין קיום גט שחרור דסגי בע"א כבאיסורין, אבל עיקר ג"ש בעי ב' עדים.
ונראה דאפי' אם גט שחרור להתירו בבת ישראל אינו דבשב"ע כיון דהוי רק לאו ואין הולד ממזר, וכנידון הרע"א הנ"ל, מ"מ להעיד על הכשרו של אדם אם הוי ישראל בעי' ב' עדים, וכיסוד המחנ"א בהל' עדות סימן יג, ומש"ה להעיד דהוי בן חורין בעי ב' עדים. והפנ"י כתובות כב הביא מהספרי דדריש לא יקום עד אחד "באיש", דלהעיד על יחוסו של איש צריך שני עדים ואכמ"ל. ולפ"ז נראה דרק הכא לענין קיום גט שחרור, דבזה מהתורה ידעי' דהוי ישראל, ורק מדרבנן חיישי' לזיופא, בזה כתב הרע"א דמהני קיומו בע"א, דהוי כאיסורין, דאמרו בגמ' לעיל ב: דרוב בקיאין לשמה ורבנן הוא דאצרוך, להכי משום עיגונא הקילו, וכתב הריטב"א לעיל שם דעשאוהו כאיסורין דסגי בע"א. וזש"כ הרע"א דלענין גט שחרור לא בעינן לטעמי' דעיגונא, אלא דכיון דהוי קל יותר דל"ה ממזר כו', להכי הוי כאיסורין דסגי בקיום הג"ש בנאמנות ע"א לומר בפ"נ וא"ש היטב.
♦
קיום גט אשה וגט שחרור
ויש לחקור בהא דבעי' בגט אמירת בפ"נ ע"י השליח, אם הוי כדין קיום בכל השטרות, והכא הקילו דאחד נאמן מדין שליח ומשום עיגונא כדאמרי' בסוגיא ג. והבפ"נ הוי כדין קיום בכל השטרות [והתוס' ב: ד"ה מאי בינייהו כתבו דבגט מקויים ה"נ לא בעי' בפ"נ, וכן פסק הרמ"א סוף סימן רמב, וראה מש"כ החמד"ש ע"ד התוס' הנז'], או דלמא דבגט משום עיגונא לא בעי' לדין קיום הנאמר בכל השטרות, וסמכו על הדאורייתא דנחקרה עדותן בב"ד, ובעי' קיום בפ"ע מדיני גט. וה"נ סמכי' אדאורייתא דהוי כנחקרה, ומדרבנן לא החמירו לדין קיום בגט כבכל השטרות, וסמכו גם על גט שאינו מקויים. אלא דחז"ל החמירו דבעי' לכה"פ לעדות השליח דל"ה מזוייף, ונתנו לזה כדיני קיום, ובעי' בפני ג'. וברש"י ה: ד"ה לפי כתב דבעי בפ"נ בפני ג' דהוי ככל קיום, ועי' בריטב"א ותוס' רי"ד שם. ולשון רש"י ה: ד"ה והא "ובעינן לקיימו", וכן רש"י כג: ד"ה בחוצה לארץ כתב שהצריכוהו לומר בפני נכתב וזהו קיומו, וכן בתוס' רי"ד ה: כתב כבר מקויים הוא.ולכאורה נראה דלכל טעמי הראשונים בריש גיטין שכתבו בהא דבארץ ישראל ליכא חשש מזויף, דהתוס' כתבו משום עיגונא, והרמב"ן ריטב"א ור"ן כתבו דאין האשה ממון הבעל ואנן לא מנעינן לה והוי כמת בעלי וכו', לכל הטעמים היינו דמש"ה בא"י סמכו על הדאורייתא דנחקרה. ונמצא דאף לדעת הרמב"ן דס"ל [בתשובה שנדפסה בספר התרומות סימן ח] דבכל השטרות מדרבנן דבעי קיום הוי חספא בעלמא דבטל דין נחקרה, אמנם בגט אשה משום עיגונא או טעמים אחרים נשאר הדאורייתא דנחקרה, ורק דחששו לערעור הבעל, ולהכי תיקנו דבגט הבא ממדה"י בעי אמירת בפ"נ ע"י השליח, וסגי בכך אף דהשליח הוא אחד, אבל לא נעשה עי"ז לגט מקויים כדין קיום כל השטרות. וחזינן לשי' הרשב"א ג. דהסתפק דאם הבעל מערער לא סגי באמירת השליח ובעי' לקיום. אמנם הרשב"א הסיק דאין הבעל יכול לערער אחר אמירת הבפ"נ של השליח, ומשמע מספק הרשב"א דבפ"נ ל"ה כדין קיום בשטרות.
ונראה דאכן קיום בגט לא שייך לדין קיום בשאר שטרות, ואיכא תקנה מיוחדת של אמירת בפ"נ ע"י השליח למנוע את ערעור הבעל. ומבואר בזה הא דחלוק דין קיום בשטרות מדין קיום של אמירת בפ"נ, דעי' בר"מ פ"ו מעדות ה"א דבקיום בעי מושב ב"ד ואין מקיימין בלילה וב"ד כתבו נתקיים השטר בפנינו וכו', ובהל' גירושין לא נזכר כ"ז בר"מ. וגם לא נזכר בראשונים דב"ד צריך לאשר את הקיום, ויש כמה ראיות דאכן לא בעי' בגט קיום דין הנפק ע"י ב"ד, וכן מפורש בשו"ת הב"ח סימן קב. ויש להוכיח דבגט ל"ב הנפק דהרי אמרי' בריש פ"ב דשליח להולכה שעשה שליח, השליח השני אומר שליח ב"ד אני, ואם איכא הנפק הרי איכא קיום ביד השליח השני ול"ל לומר שליח ב"ד אני. ועוד ראיה, דלס"ד דבעל פסיל ליה לגמרי, איך יכתבו הנפק הרי יכול להתבטל הקיום.
ועי' בטור סי' קמב דצריך שיתן בפני ג' שיהיו דיינין וכו' וא"צ שישבו הג' אע"פ שהם "כעין דיינים" והשליח צריך לעמוד, והביא ממורי דמצריך להושיב ג' דיינים לקבל את עדות השליח, והסיק הטור דזה אינו אלא לכתחילה [והו"ד ברמ"א ועי' בהגר"א שם]. ומוכח דהטור ס"ל דבגט ל"ה ככל דין קיום שטרות, וזהו שהדגיש דגם הא דהוי בפני ג' הוי "כעין" דיינים. ועי' בדרכי משה קמב סק"ה שהביא כן ממרדכי [מתש' רש"י] דיכול ליתנו בלילה, ול"ד לקיום שטרות דעלמא דתחילת דין הוא אבל הכא סוף דין הוא וכו', ודברי המרדכי הם בהגהות בסוף מסכתין סימן תסז. ובש"ך בסימן מו סק"ה הביא מתש' הרא"ם סי' פד דגם קיום גט אי אפשר בלילה כמו קיום שטרות.
וראוי להביא את דברי הרא"ם דהביא שם מתש' למהר"ם איברא שחילק בין קיום שטרות דעלמא לקיום הגט, ואמר דאפי' אי שוייה רבנן לקיום שטרות כמשפט לגבי הא דאין מקיימין בלילה, נראה לחלק בין קיום שטרות וכו', דקיום שטרות בעלמא תחלת דין הוא דצריך להוציא השטר לדון ולערער לטרוף ולגבות וכו'. והרא"ם הקשה דגם בגט גובה אח"כ כתובתה וכו'. ולהלן הביא דקצת הראשונים היו אומרים כיון דאקילו רבנן לגבי גיטא משום עגונא דאתתא והמנוה לשליח כבי תרי ולא אצרכו תרי סהדי כמו בקיום שטרות דעלמא, ואין זה קיום גמור ואין שם משפט עליו וכו'. הרי לנו דבר חדש בדברי הרא"ם, דהא דקיום דגט מהני בלילה הוא כיון דל"ה כקיום שטרות ול"ה משפט דאין זה קיום גמור. וצ"ב אם זו כוונת המרדכי, דהרי המרדכי כתב שהטעם דקיום גט מהני בלילה הוא דהוי כגמר דין.
ונראה לפרש בשיטת הרא"ם דהן הם דברי המרדכי, והיינו דאכן קיום דבפ"נ ל"ה עלה תורת עדות כלל, והיא נאמנות מיוחדת שנתנו לשליח [ולריטב"א ג, ולהלן ט. כתב דהוי כבי תרי], אבל ל"ה דין עדות. והרבה ראשונים כתבו להדי' בדף ה. גבי אילם דאמירת בפ"נ כשרה גם מפי כתבם. וגם המ"ד דבעי' בפ"נ בפני ג' י"ל דהוי מדין מידק דייק, וכלשון הגמ' ג. דשליח מידק דייק כיון דנותנו בפני ב' או בפני ג'. ושפיר י"ל דהא דכל קיום הוי משפט הוא משום דיש כאן תחילת דין, שהוא קבלת עדות, כיון דבדרבנן הוי השטר כחספא וע"י הקיום עושה חלות שטר, וכרמב"ן הנ"ל. אבל בגט נשאר הנחקרה מהתורה ול"ה חספא, אלא דחז"ל הצריכו קיום דבפ"נ, א"כ אינה עושה חלות שטר, אלא מאשר את הגט, דנשאר הנחקרה וליכא קבלת עדות מחדש. ולהכי שפיר הוי כגמ"ד לאישור הגט, ול"ה משפט גמור, ולהכי כשר בלילה.
ונראה דהן אמנם דבפ"נ הוי כעין עדות מהשליח דאינו מזוייף, אמנם נתבאר דזה ל"ח קיום דכל השטרות, אלא דרבנן העמידו בגט על הדאורייתא דהוי נחקרה, ותיקנו קיום דבפ"נ. ומעתה י"ל דבכל קיום כיון דהשטר הוי כחספא [לאחר דרבנן הצריכו קיום], שפיר הוי הקיום כתחילת דין לאשויי שטרא. ונמצא דבכל קיום הנידון הוא על השטר וזה הוי תחילת דין, כיון דבעי' לעשות מחספא דין שטר ושוב הוי תחילת דין. משא"כ בקיום הגט דנתבאר דלא בעי' קיום לאשויי שטרא, אלא בעי' אמירת בפ"נ למנוע את ערעור הבעל, והקיום הוא כדי שלא יוכל הבעל לערער, בזה הוי הקיום כגמר דין לחזק את השטר, ולכן אפשר לעשותו בלילה. והן הם דברי הרא"ם והמרדכי הנז' דקיום גט ל"ה קיום גמור ול"ח משפט ומש"ה כשר בלילה ודמי לגמ"ד. והיינו דב"ד רק מאשרים את הגט ומהני למנוע ערעור מהבעל, אבל אין ספיקות בעצם והגט בחזקתו. וניחא בזה דלא מצינו דלאחר הבפ"נ הב"ד כותב הנפק ומאשר את הגט, כמו שב"ד עושה בכל קיום שטרות וכמש"נ. ומיושב היטב לשון הטור דלהכי ליכא על השליח דין עמידה וכן על הדיינים שאומר בפניהם בפ"נ דין ישיבה, כיון דל"ה דיינים ממש אלא כעין דיינים, והיינו דבקיום דגט לא בעי' דין ב"ד הנא' בכל קיום שטרות. [מיהו בשו"ת הרא"ש כלל מו סימן ג משמע דהקיום הוא גמר הכשרו של הגט, ולהכי בלי בפ"נ ל"ה גרושין והולד ממזר. ויותר מכך כתב בשו"ת רשב"ש, הו"ד בב"י בסימן קמא סנ"ז, דבלי הקיום הוי כאילו לא חתמו בו מעולם ול"ה גיטא וכו'. הרי דהבפ"נ הוי קיום ומטבע בגוף הגט, ונוטה לומר דס"ל דגם בגט בלי הקיום הוי חספא בעלמא כמו בשטרות].
והנה הרמב"ם כתב לגבי גט שחרור בפ"ו מהל' עבדים ה"ז: וכיצד שוין במוליך ומביא כו' ובחו"ל אם אין עדים מצויין לקיימו ואמר השליח בפ"נ ובפ"נ "זהו קיומו". הרי בלשון הר"מ דהבפ"נ זהו קיומו, וצ"ע דאמאי בהל' גרושין לא כתב הר"מ האי לישנא דהבפ"נ זהו קיומו. ונראה, ובהקדם קו' הפנ"י בדף ט. על הר"ן וש"ר שתי' דלהכי לא טענינן לבעל בגט דהוי מזוייף, דהאשה לאו ממונא של בעל. וקשה, דהרי בגט שחרור ל"ש האי תירוצא כיון דהעבד הוי ממונו של האדון. והפנ"י תי' דמ"מ עיקר גט שחרור הוי להפקעת קנין האיסור של העבד, וממילא נפקעו הממונות.
אמנם י"ל דאכן בדין בפ"נ בגט אשה ל"ח קיום גמור ולא הצריכו קיום בגט כמו בשטרי ממון וסגי בבפ"נ וכמבואר, אבל בגט שחרור, דהוי גם שטר על ממון העבד, בזה הצריכו קיום כבשטר ממון, ורק הקילו דהבפ"נ זהו קיומו. ולהכי הוא דכתב הר"מ האי לישנא בדין בפ"נ בגט שחרור. ונ"מ למש"נ לעיל בדברי המרדכי והטור דקיום דבפ"נ בגט מהני גם בלילה דהוי כגמ"ד, ונתבאר הטעם דנשאר הנחקרה מהתורה ול"ה חלות עשיית שטר מחדש. אכן להמבואר בשי' הר"מ דגט שחרור שאני, כיון דמהני גם על קנין הממון א"כ בעי קיום ובפ"נ זהו קיומו, ולפ"ז מה"ט אין עושין את הקיום דגט שחרור בלילה, דהוי כתחילת דין כקיום דשאר שטרות.
אמנם יל"ע בזה בסוגיא ח: דבמשחרר את העבד ונותן לו גם את הנכסים דנחלקו אביי ורבא אם אמרי' פלגי'. וצ"ע, דהרי בכל שטר מקויים מהני דמוי החתימות לשטר אחר, וא"כ אם בפ"נ הוי ככל קיום, יהני לגבי הנכסים ג"כ מדין דמוי החתימות. ומוכרח כמש"כ, דלבפ"נ אין דין קיום גמור ולא יהני לזה דמוי החתימות. ולפ"ז תהיה ראיה דגם בגט שחרור, דהוי שטר גם על הממונות של העבד, אין דין הבפ"נ כקיום בשטרות ממון. ויבואר לרע"א הנ"ל דשטר שחרור מהני על קנין האיסור דעבד, וממילא פוקע הממון, ולהכי הוי כדין איסורין. ולפ"ז בדין בפ"נ, גם בגט שיחרור ל"ה חלות דין קיום.
♦
לשמה בגט שחרור
יש לדקדק בלשון הרמב"ם, דאף דבלשמה בגט אשה כתב לשם הבעל והאשה, מ"מ לענין גט שחרור כתב הר"מ פ"ו מעבדים ה"ה לשם המשוחרר עצמו, ולא הזכיר לשם האדון. ועמד בזה בס' מכתבי תורה בסי' קצג במו"מ עם הצפנת פענח, ומדבריו בקצרה משמע דדוקא בבעל בעי לשמה גם לשם הבעל, אך לא בגט שחרור דסגי שיהיה לשם המשתחרר [וציין לג"א שביאר בר"מ דאתי לאפוקי שלא יכתוב לשם ב' עבדים, והכוונה לדברי האור שמח פ"א מגרושין ה"א].ונראה לי לחדש בזה דדוקא בגט אשה דהכריתות הוא בין אישות הבעל לאשתו דאיסורה הוא מחמת הבעל והגט כורת להכי בעי גם לשם הבעל, אבל בעבד קנין האיסור שלו אינו מחמת האדון וגם במפקיר עבדו בעי גט שחרור, מחמת דין עבד שבו, להכי הלשמה הוא רק לשם המשוחרר ולא בעי' לשם האדון, דאין הוא הסיבה לשם עבד שבו. אכן מצאתי בלבוש בהל' עבדים סימן רסז ס"ק מח שכתב להדי' הוספה על לשון הרמב"ם הנ"ל והדגיש דבעי בגט שחרור שיהא לשם המשוחרר ולשם המשחרר, דומיא דגט אשה דבעי לשמה לשם הבעל והאשה, עיש"ה. והיינו דגם בעבד הקנין איסור הוא מחמת האדון, וצריך גט שחרור כדי לכרות את קנין האיסור שחל ע"י האדון, ובעי כרות גיטא כדאי' בגמ' ט.
♦
ביאור סוגית הגמ' בגט שחרור לדין פלגינן דיבורא
בגמ' גיטין ח ע"ב ת"ר עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי וכו', איבעיא להו וכו'. וברש"י דמיירי באומר בפ"נ. ועי' ברע"א דבלא"ה ל"ש לפלגי' אלא דלגבי הנכסים אנן חוששין למזוייף משא"כ לגבי השחרור. אמנם בתוס' רי"ד וכן ברמב"ם בהל' עבדים פ"ז וברי"ף מפורש שהסוגיא איירי גם בגוונא דמביא גט שחרור בא"י דלא בעי בפ"נ, ודלא כרע"א. וביאור דברי הרע"א הוא דס"ל דדוקא באומר בפ"נ, דהוי דין נאמנות על השטר, בזה פליגי אם אמרי' פלגי' נאמנות, אבל בא"י, שדנין על השטר עצמו, הרי השטר בחזקתו, ורק אנן הוא דחיישינן לממון למזוייף, וזה ל"ש לפלגינן. וכפיה"נ ס"ל לרע"א דאף דמדרבנן בעי קיום בממון, מ"מ יש חזקת השטר, ורק בטוען מזוייף או בטענינן בעי קיום. ובד' ברש"י י"ל עוד דבלא צריך לבפ"נ לא בעי לפלגינן דבאמת נאמן בכל דבורו, ורק דלגבי הנכסים הוי ע"א ובעי לצירוף לעד שני [דבממון מהני עדות מיוחדת] אבל ל"ה עד פסול לגבי הנכסים, ומש"ה ל"ב לפלגי'.ומצינו ברמב"ן בסוגיא ב' דרכים אם הוי כדין פלגינן דיבורא בעדות, ורבא לשי' דס"ל בסנהדרין ט. גבי פלוני רבעני וכו' דפלגינן. ובדרך השניה ברמב"ן נראה דהפלגינן הוא לומר דמקבלין חלק מהשטר וכו', דל"ש קיום על חלק מהשטר, והשו"ט היא בקיום דלגבי הנכסים הוי כחספא, וממילא הוי שטר שבטל מקצתו וכו'. ומפורש ברמב"ן דלא כסברת הרע"א. ונראה דא"ש היטב להרמב"ן לשיטתו הנ"ל דבדרבנן דבעי קיום הוי כחספא, א"כ בעי' קיום לעשותו שטר [ולא דהוי רק חשש שלנו, כהנחת הרע"א דלהכי ל"ש לפלגינן]. ונמצא דלגבי גט שחרור הוי שטר ולגבי הנכסים הוי כחספא, ולהכי מבע"ל דל"ש קיום לחצאין.
ועי' בריטב"א שכתב באביי דאמר מתוך וכו' דאינו בדין ששטר זה יהיה מקויים למקצת ולמקצת אינו מקויים וכו'. והא דבעצמך ונכסי אמרי' לכ"ע פלגינן, היינו דהתם הוי כב' שטרות, והוי כמעיד על שתי חתימות שהן אמת, ומקבלים את ההגדה לגבי השחרור ולא לגבי הנכסים, ובכל נכסי אם אמרי' פלגי' משמע בבית מאיר בסוגין דע"י הפלגינן חשיב כשני חתימות.
ובאור גדול בסימן נג הקשה דלגבי שחרור עצמו סגי בנתינה וקבלה גרידא, ולקנין הנכסים בעי' שיזכה העבד בשטר קנין, ונמצא דא"א שיקנה את הנכסים אלא אחרי שיחול השחרור, ואיך יזכה בנכסים [ובאמרי משה בסימן כה סקי"ב הוסיף להקשות כן לדברי הקצות בסימן ר דגיטו וידו בכ"א היינו דווקא משום דשחרור סגי בנתינה גרידא, ועי"ש שר"ל דמיירי במזכה ע"י אחרים]. ומתבאר חידוש בסוגיא, דבשטר אחד יש שחרור והקנאת נכסים, וע"י הפלגי' הוי הקנאת שחרור בפ"ע, ושייך קיום על חלק זה, אבל אם ל"א פלגי' ליכא דיבור בפ"ע על שיחרור ול"ש לקיים את השטר בחלקו רק על דיבור של שחרור. ונמצא דלפי' זה מח' אביי ורבא היא דאביי ס"ל דדוקא בעצמך ונכסי הו"ל כשני שטרות, אבל בכל נכסי, דאין הקנאה בפ"ע בעבד דנעשה בדיבור אחד דכל נכסי העבד נידון כגוף אחד עם הנכסים והוי חדא שטרא. ורבא ס"ל דמ"מ נעשו כשתי הקנאות, ושחרור העבד וקנין הנכסים כתרי שטרות נינהו.
וברידב"ז בתוס' הרי"ד בירושלמי גיטין דף א: האריך דכל טעמא דרבא דפלגינן הוא משום ששחרור העבד והקנאת הנכסים תרי ענינים הם, אבל אם הוי קנין אחד ל"ש פלגינן, ובזה הוא מיישב שי' הרמב"ם בסוגיא. ומכל דבריו נראה דהנידון בסוגיא הוא משום דבחדא קנין אם בטל מקצתו בטל כולו, וכדיבואר להלן. ונ"ל לפ"ז ליישב את קושיית הרע"א שהבאתי בתחילת הדברים - דבכל שטר שחרור יש שני קנינים, שחרור קנין האיסור וקניון הממון ונימא פלגינן? די"ל דדוקא בשני סוגי קנינים, כשחרור והקנאת נכסים דהוי שני סוגי קנינים, להכי אמרי' פלגי', אבל שחרור גופו האיסור והממון דעבד הוי סוג הקנאה אחד של שחרור מהאדון, ובזה ל"א פלגינן. [ויש מהאחרונים שפי' דהכא הוי מענין פלגינן נאמנות, עי' בקובץ הערות ביבמות סימן כא סקי"א דתלי ליה אם הוי הקנאה אחת וכו' ואז ל"א פלגינן נאמנות דהוי בתולדה, עי' בדבריו].
והנה בתש' התרוה"ד בסימן שיח שהובאה ברמ"א חו"מ בדיני אונאה סימן רכז סל"ג, גבי שכר פועל ובהמה דאיכא אונאה על הבהמה ולא על הפועל ואף דהוי שכירות אחת מחלקי' את השכירות. והגר"א שם סקמ"ט ציין כמקור לסוגין לדברי רבא דאמרי' פלגינן. ואכן התרוה"ד שם הביא ראיה זו, עי"ש שכתב דלדעת אביי הוי דין אחד בכל השכירות, ולרבא אמרי' פלגינן. וצ"ע השייכות. ועוד, דבסוגין הנידון הוא מצד דהוי לשון כולל בשטר. וע"כ דהתרוה"ד מפרש דהנידון בסוגין הוא גם לענין מקח שנעשה על שני דברים בצירוף, אם הוי כהקנאה אחת.
ומצינו בסוגיא בב"ב קמג. דקני את וחמור, דיש מהראשונים שפי' דהוי ענין דאומדנא דאין להקנות לזה בלא חבירו, אכן שיטת רבינו יונה שם קמח שכתב "שמעי' מינה דכל הקנאה שאין כלה מתקיימת אין מקצתה מתקיימת", והיינו דאם הקנין בטל בחלקו ל"ה קנין כלל, והארכתי בזה בהערותי על הריטב"א ב"ב שם בהוצאת מוה"ק עי"ש.
ומעתה נראה דדינא דפלגינן דיבורא לרבא, היינו דאף דאיכא פעולה אחת של קנין לעצמו ולנכסיו, ס"ל לרבא דאמרי' פלגינן והוי כשתי חלויות וכב' קנינים, ואמרי' דעצמו קנה ונכסים לא קנה, ומינה הוציא התרוה"ד דכמו דס"ל הכא לרבא, ה"נ התם חשיב שכירות הבהמה לשכירות בפ"ע. ועי' אבני נזר אב"ע ח"ב סימן תמו וברש"ש בקדושין נא ובחכמת שלמה ובית מאיר באב"ע סימן מא שקישרו בין סוגין לסוגיא דאת וחמור וכמבואר. וכל מהלך זה נוטה יותר לפי' הרמב"ן הנ"ל דהכא ל"ה מענין פלגינן נאמנות ודיבורא, אלא פלגי' בקיום שטר לחצאין. ועד"ז י"ל בדברי תרוה"ד והגר"א דהפלגי' הוא אם קנין שבטל מקצתו מבטל את שאר הקנין, וכמש"נ.
♦
שיור בנכסים בשטר שחרור העבד
והנה בגמ' תלינן הך מח' בפלוגתא דר"מ ור"ש במתני' דפאה בשייר קרקע אם שייר נמי את העבד, ועי' בר"מ בפה"מ פאה פ"ג מ"ט שכתב דלא נחלק השטר וכאילו התנה על אחד מאבריו וכו'. וצ"ב, דהזכיר את סברת המסקנא דכרות גיטא, וכתב את טעם הס"ד דל"א פלגינן, וכבר עמד בזה בתורע"א שם על דברי הרע"ב שם. אכן דברי הר"מ מקורם בר"י מיגש בב"ב שם, שכתב דכיון ששייר כל שהו נעשה כאילו שייר בגוף העבד וכו'.ובביאור הדברים נראה דת"ק בפאה שם ס"ל דל"א פלגינן, היינו דכיון שכתב בדיבור אחד העבד והנכסים, דכתב כל נכסי, תו הוי הקנאה אחת, כיון דל"א פלגינן, מש"ה הוי כשייר בגוף העבד, וכ"נ ברמב"ן. וכ"ה מפורש ברמ"ה ב"ב שם פ"ט אות קו, וז"ל ת"ק סבר לא פלגינן כו' אלא כיון דלא אקני ליה עצמו בפירוש אלא בכלל הנכסים נעשה גוף העבד עם שאר הנכסים לענין הקנאה זו כגוף אחד וכששייר לעצמו בנכסים נעשה כאילו שייר בגוף של עבד דמי דלאו כריתות הוא, ור"ש סבר פלגינן ושיורא דשייר בנכסים לאו כמאן דשייר בגופו של עבד דמי, אלא אע"ג דבחד כללא הוא דאקני ליה גופו בכלל הנכסים פלגינן דיבורא, והוו להו כשתי הקנאות ובמאי דשייר שייר ובמאי דלא שייר לא שייר וגבי גופו מיהת גט כריתות הוא עכ"ל. הרי להדי' דאם לא פלגינן, הרי יש הקנאה אחת על כל הנכסים, וגם העבד משתחרר בזה דהוא בכלל ההקנאה של הנכסים [וזה חידוש דהוי הקנאה אחת, אף דעל העבד הוי שחרור ועל הנכסים הוי הקנאה, וכנ"ל. ויש לדון דנ"מ דאם העבד אינו רוצה לקנות את השטר לא יהני גם השחרור, דבהקנאת כל נכסי השחרור הוי כהקנאה ולא יהני בע"כ].
ולפ"ז בדין פלגינן בשטר אמרי' דהוי שני עניני הקנאה בשטר, ומ"מ כיון דהוי בעדות אחת של בפ"נ בעינן גם לפלגינן בעדות שהוא ככל פלגינן בעדות. ונמצא דתרי עניני פלגינן נאמרו בסוגיא, וניחא דהא דהגמ' מדמה סוגין לכותב כל נכסיו ושייר, אף דהתם ל"ה דין עדות כלל. וביותר, דהא ר"ש ס"ל דע"מ כרתי ונמצא דהע"ח בשטר ל"ה עדי קנין כלל, ול"ש לעשות פלגי' בשטר אלא בדברי המוכר. אלא ע"כ דהגמ' מביאה הך מתני' כראי' לדין פלגי' בשטר לעשותם כשני עניני הקנאה וכמש"נ.
ובדברינו יבואר הסברא דאמרי' בגמ' ב"ב שם דבשייר מטלטלי אם עבדא כמטלטלי דמי אמרי' מדשייר וכו', ועי' ברשב"ם. ונראה דאם לא נימא עבדא כמטלטלי, ל"ש לומר דהוי קנין אחד דהא העבד מקרקעי ושייר מטלטלי, וגם בדין מדנחית לשיורא כו' היינו דווקא אם הוי כיוצא בו. ומפורש כן ברמ"ה ב"ב שם בהמשך דבריו שהבאתי לעיל. והוסיף הרמ"ה שם "דאם עבדא מטלטלא הוא כיון שהקנה לו כל נכסיו בדבור אחד נעשה העבד בן חורין והמטלטלין כגוף אחד, וכששייר מטלטלין נעשה כאלו שייר בגוף של עבד דהא תרוייהו מטלטלא נינהו ושייכא הקנאה דידהו בהדי הדדי והו"ל הקנאה דעבד כחדא הקנאה וכי שייר ההוא שיורא גבי עבד כמאן דשייר בגופו של עבד דמי" וכו'. וכ"כ הר"י מיגש בהמשך דבריו הנ"ל דנתערב גופו עם המטלטלים ונעשה כדבר אחד, וכיון ששייר במטלטלי כאלו שייר בגופו דמי וכו', והובא בש"מ שם בשם הרא"ם. ומבואר דאם עבד כקרקע אין צירוף בין הקנאת העבד להקנאת הנכסים, וממילא אין שיור המטלטלין כשיור בגוף העבד. ומבואר דהצירוף הוא בעיקר ההקנאה, ולהכי כל שמשייר בהקנאה שהעבד משתחרר הוי שיור בשחרור, דכיון דכלל יציאתו לחירות יחד עם הנכסים הוי שיור לאדון. ומוכרח דאין הפי' דהוי רק צירוף בנוסח השטר, דא"כ הוי צירוף גם אם עבד קרקע והוי בשטר אחד עם מטלטלין, וע"כ דהוי צירוף בקנין, ולהכי אם תרוייהו כמטלטלין אז חשיב שיור בעבד, וכן יבואר להלן בדברי הרמב"ם בפה"ש ועו"ר וכמש"נ.
♦
כרות גיטא בגט שחרור
והנה למסק' הגמ' דאמרי דבשייר נכסים במתנה שבשטר שחרור ל"ה כרות גיטא, עי' בפרש"י. ובתורע"א במשניות בפאה שם כתב דס"ל לרש"י דכיון דנחית לשיורא ואי"ל דשייר להעבד לאו כריתות הוא, דאף דודאי ראוי לומר דמה דשייר שייר ומה דלא שייר לא שייר אלא בגט בעי כריתות מוכח דלא יהא נדנוד ספק בלשון השטר וכיון דאיכא לספוקי קצת דשיירו אין עליו שם כריתות עכ"ל.והנה שיטת הרי"ף והר"מ פ"ז מעבדים ה"א דכיון דשייר לעצמו זכות בגט ל"ה כריתות ולכן אף בעצמך ונכסי אין זה כריתות. והרע"א בפאה שם הקשה מהגמ' להלן מ. בכותב לשפחתו בשטר צאי והתקדשי בו, עיש"ה תירוצו, ומש"כ התו"ג. ונראה בהבנת דברי הרע"א דפשוט דמה דהוי תועלת לאדון ל"ה חסרון בכרות גיטא, ורק אם במסירת השטר איכא שיור לאדון, הוי חסרון כרות גיטא, ולשון רע"א דשיור הוי כחזר ולקחו. וכתב הרע"א שם דבמה שכתוב בו חוץ מקרקע פלוני הוי כמו שטר מהעבד לרבו, ויש זכות לרבו בהאי שטרא, והוי כאילו הי' שטרא דידיה וזה מיקרי אגידא ביה וכו'. ומבואר ברע"א דבכל שיור אין פי' דהקרקע שמשייר ל"ה בכלל הקנאתו, דא"כ אמאי חשיב דיש לאדון שטר על השיור והא אין זה אלא דמפרש את הקנאתו מה נכלל בה (והרי פשוט דבמכר בית כור אחד ל"א דכיון דיש ביד הקונה שטר שיש בו גם ראיה למוכר שאין מכירה על שני בית כור, ואמאי הכא חשיב שטר ראיה לאדון). אלא הפי' הוא דהוי חלות דין שיור, אבל מצד עצם הקנאתו הכל בכלל, ויש כאן הקנאת "הכל" עם שיור של חוץ, ולהכי חשיב דיש לאדון שטר על חלות השיור. וראיה מוכחת דשיור הוי כהקנאה חדשה, נראה ממש"כ הראשונים בב"ב מט דשיור לא מהני על דבשלב"ל ובמוכר הדקל ושייר פירותיו הוי שיור על דבשלב"ל ולא מהני, ומוכרח דהוי כהקנאה.
ולפ"ז ניחא דבהתקדשי בשטר שחרור הוי נתינת שטר גמורה גם לענין הקדושין, דעיקר השטר הוא בשבילה שנתקדשה וחלה הקנאת השטר לגמרי דמהות השטר הוא למקבל ושפיר ל"ה חסרון בכרות גיטא. ובזה מיושבת היטב גם קו' הרי"ט אלגזי בגט מקושר בהא דבמשחרר שפחתו וכותב דולדך עבד דמהני אם עובר לאו ירך אמו, והא ל"ה כרות גיטא. אכן התם פשוט דמעיקרא לא שיחרר את העובר ול"ה כשיור דחוץ, ולהכי ודאי דהוי כרות גיטא.
ונראה נ"מ בההיא דריש פ' המגרש דחוץ מירושתך והפרת נדרים כו' ובודאי אם יכתוב כן בגט לא יחשב חסרון בכרות גיטא לפי' הרי"ף. ולכאורה הרי יש לבעל זכות בגט לענין הכתוב בו חוץ וכו'. ולדברינו ניחא, דרק בכל נכסי ושיור בזה אמרי' דנתן כל הנכסים והוי כשטר לאדון שיש לו אך חוץ, אבל בנידון הגמ' בגיטין הרי מעיקרא הוי שיור בגרושין לענין ירושה והפרת נדרים.
והנה בר"מ שם מדוייק דחסרון כרות גיטא הוא בגוונא שכתב לו עצמך וכל נכסי, וכ"נ ברדב"ז שם בכוונת הר"מ. ובכתב סופר בסוגין חידש דדוקא בכל נכסי אבל אם יכתוב עצמך ונכסי ליכא חסרון דכרות גיטא, דדוקא בכותב כל וחוץ הוי כמבטל הכל נכסי והוי כיש לאדון שטר על הביטול שכתוב בו השיור. וזה חשיב זכות בגויה והוי חסרון בכריתות. משא"כ בעצמך ונכסי וכתב חוץ מקרקע פלונית מפרש דלכתחי' אין כוונתו לכל נכסי, ודבריו מובנים היטב עפ"י הנתבאר. והדברים תואמים למש"כ בדברי הרע"א, והרע"א שם אכן הדגיש גוונא דכל נכסי, ולהמבואר היינו דבכותב כל נכסי הוי הקנאה אחת על כל הנכסים, ומה שמשייר הוי כמקנה לו בחזרה, ולהכי חשיב דיש לאדון זכות בשטר. אבל בעצמך ונכסי ל"ה הקנאה כללית, וכשמשייר היינו דהשיור ל"ה בכלל הקנאת הנכסים, ואין לאדון זכות בעצם השטר, דא"ז אלא פי' מה נכלל בהקנאה, ול"ח שיש לו שטר על השיור. ולפי זה ניחא הקו' ממשחרר שפחתו וולדך עבד וכו', דהרי התם לא כתב כל נכסי.
ונראה להוסיף עוד ראיה ברורה בזה, דבאמת יש להקשות דטעמא דכרות גיטא שייך גם באשה בגוונא שיתנה תנאי מסויים בגט לענין הנכסים, ואמאי נקטה הגמ' כל הסוגיא לענין גט שחרור. אכן נראה דדוקא בג"ש, דהוי גט גם על הפקעת הממון, א"כ הוי בגדר הקנאה, ולכן שייך לומר דהוי הקנאה אחת של שחרור ונכסים ולהכי נחלקו אם אמרי' פלגי', ואם הוי כרות גיטא וכדפי'. אבל בגט אשה, דהגט הוי על האישות פשיטא דאם תלי ליה גם בנכסים הוי שני ענינים, ולכן לא יהיה בזה חסרון כרות גיטא, כיון דזה ל"ש לגט עצמו וכמש"נ.
♦ ♦ ♦