כולל תפארת אלעזר
בני ברק
באיסור לפני עור לא תתן מכשול בחד עברא דנהרא
בגמ' בע"ז (דף ו ע"א) איבעיא להו משום הרווחה או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול, למאי נפק"מ דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה אי אמרת משום לפנ"ע לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה, וכי אית ליה לדידיה לא עבר משום לפנ"ע לא תתן מכשול והתניא אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול וכו' הב"ע דקאי בתרי עברי דנהרא.מבואר בגמ' דאינו עובר על לפנ"ע אלא בתרי עברא דנהרא שאז חשוב כנתינת מכשול, אבל בחד עברא דנהרא אינו מכשילו כיון שיכול ליטלו בעצמו. נמצא שאינו אלא כמקרב האיסור ואינו גורם כלל בגוף האיסור.
והנה יש לדון בגדר דינא דחד עברא דנהרא היכא דליכא לנכשל האי איסורא תח"י אבל מצוי האיסור בשוק וכדו', א"נ דכיון דתלוי באחרים מיקרי תרי עברא דנהרא, או"ד דכיון דבידו להיכשל חשיב חד עברא.
וכתב המרדכי בסוגיין בזה"ל: גם מכאן מוכיח בה"ג דמותר להלוותן בזמן הזה אף על פי שהן נותנין מן המעות תקרובת עבודה זרה לשמש ביום חגם, לפי שאין נותנים לשמש כל כך שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללוות מגויים אחרים אפילו לא היינו מלוים להם, וכן אומר רבי אבי העזרי בספרו משם אביו רבינו יואל להתיר למכור לגויים בגדי הכומרים שמרננים בהם לגויים כל היכא דאית להם לכומרים אחריני אף על גב דברור דקנו לעבודה זרה שרי, עכ"ל.
מבואר בדברי המרדכי דהיכא שמצוי לקנות במקו"א מותר למכור וליכא איסורא דלפנ"ע. וכ"כ המאירי בסוגיין דכל מה שנאסר לנו משום לפנ"ע אם הוא רשאי ליקח מאותו דבר בזולתינו מותר למכור לו שהרי אין המכשול בא בשלנו, עכ"ל. וכ"פ הרמ"א (יו"ד סי' קנ"א ס"א) בשם המרדכי.
והנה תנן בגמ' קידושין (דף נו ע"א) אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומם, במזיד תעלה ותאכל במקום וכו', אמר רבי אלעזר אשה יודעת שאין מעות מע"ש מתחללין ע"י ועולה ואוכלתו בירושלים. ופרש"י דטעמא דקנסינן ליה למוכר הוא משום שיודע שהמעות מתחללות על הבהמה וחולין הן בידו ועבר על לפני עור, שיודע שהלוקח מתכוין לאוכלו בעירו.
ובתוד"ה אבל כתבו להקשות ע"ד רש"י מאי לפנ"ע איכא הלא אם לא יקח ממנו יקח מאדם - אחר, ול"ש לפנ"ע אלא דוקא דקאי בתרי עברא דנהרא כגון מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח.
וכתב המקנה שם ליישב את שיטת רש"י, דס"ל דהא דאמרינן דאינו עובר אלפנ"ע בחד עברא דנהרא היינו היכא דיכול ליטול את האיסור בעצמו והוא אינו אלא כמושיט, והיינו חד עברא דנהרא. אבל אם הוא בענין שאם לא יתן לו זה יכול להגיעו ע"י איש אחר או שהוא יכול למצוא אבר מן החי במקום אחר, מ"מ כיון שזה הדבר עצמו אינו מגיע לבן נח בעצמו חייב משום לפני עור, כדמשמע גבי אין מוכרין להם כלי זיין ואין מוכרין להם בהמה דקה משום לפני עור. ואף שיכולין ליקח במקום אחר מ"מ עובר עליו משום לפני עור.
ודברי המקנה קשים ביותר, דנימא דהאי כללא דחד עברא דנהרא הוא דוקא היכא שמצוי ההוא חפצא דאיסורא עצמו תחת ידי הנכשל ובידו ליטלו, אבל היכא דאין יכול ליטול בעצמו האי איסורא דמושיטו המכשיל, אע"פ שמצוי תחת ידו איסור כעי"ז אפ"ה עובר הלה באיסור לפנ"ע. דמהיכ"ת ליה למימר הכי, אחר שלא הוזכר בדברי הגמ' והראשונים אלא הא דחד ותרי עברא. וביותר, דמאיזה טעם אסר בגוונא דחד עברא דנהרא אחר שהתירוהו בגמ'.
ויסוד דבריו נראה דס"ל למקנה דכיון דכל כוס וכוס הוה עבירה בפנ"ע, משו"ה שפיר מיקרי "מכשול". והיינו דס"ל למקנה שכל נתינת איסור חשובה מכשול, אע"פ שיכול להיכשל ע"י עצמו בההוא איסורא גופא, מ"מ כיון דההיא כוס יין הויא תוספת עבירה מיקרי מכשול, וכלפי ההוא כוס יין הוא בלבד המכשיל ואין אחר המכשילו באותו מכשול, משום כך קעבר אלפנ"ע [ויבואר עוד להלן].
אלא דיש להקשות ע"ד המקנה מסוגיין, דהנה איבעיא להו משום הרווחא או"ד משום לפנ"ע למאי נפק"מ דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרווחה הא קא מרווח ליה אי אמרת משום לפני עור לא תתן מכשול הא אית ליה לדידיה וכו'. מבואר בגמ' דכי את"ל בהמה לדידיה שרי למכור לו, ולא חיישי' ללאו דלפנ"ע כיון דכבר מצוי לו האיסור. ולשיטת המקנה תיקשי, דמאי איכפת לן דאית ליה בהמה לדידיה, הא אכתי יעבור בבהמה הנוספת שהוא מוכר לו, משום שהיא עצמה אינה תחת ידו ליטלו.
♦
א. ב.
והנה פליגי קמאי בתוספת איסור אי קעבר ישראל אלפנ"ע כיון דהוא הכשילו בעוד עבירה, או"ד דדוקא היכא שאין לו מן האיסור כלל, רק אז חשוב "מכשול", אבל היכא שיש לו מן האיסור לא חשיב מכשול.התוס' (לקמן דף י"ד ע"ב) כתבו גבי איסור מכירת בהמה לנכרי דחיישי' התם לרביעה ואפ"ה דאית"ל בהמה לדידיה, מבואר בד' דס"ל דהיכא דיקריב את שתיהן יעבור אלפנ"ע כיון דבתוספת איסור נמי מיקרי "מכשול". וכך מפורש בפי' הראב"ד.
וכ"מ בתוס' רבינו אלחנן, שכתב דאפי' היכא דאית ליה בהמה לדידיה אי יקריב שתיהן יעבור על לפנ"ע, והכא מסתמא אין לחוש שיקריב יותר מבהמה אחת. מבואר בדבריו דכל תוספת איסור חשיבא כמכשול בפנ"ע ולכך קעבר אלפנ"ע.
אמנם הרא"ה (לעיל דף ב ע"א) כתב דכיון דאית"ל בהמה לדידיה, א"כ אפי' מקריב את שתיהן אינו עובר "שכן הוא עובר באחת כמאה". מבואר בדבריו דאפי' היכא דודאי יקריב את שתיהן אינו עובר, כיון דתוספת מכשול אינו בכלל הלאו דלפנ"ע.
והריטב"א כתב וז"ל: והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששין לתקלה אכל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו, לית' משום לפנ"ע ואע"פ שאפשר שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, עכ"ל.
מבואר בריטב"א וברא"ה דאינו עובר במכשיל את חברובשיעור האיסור. ויל"ע בדבריהם אמאי אינו עובר על כל מעשה איסור נוסף. וביותר לשיטת הריטב"א דס"ל דהכל חשיב כהקרבה אחת, אמאי לא ניחוש לתוספת וריבוי איסור.
וכתב בחכמת שלמה (אהע"ז סי' ה') לבאר את דברי הריטב"א דהא דשרי' משום לפנ"ע, אינו אלא היכא דלא ידעי' בהאי גברא אי יעבור על זה האיסור או לאו, אבל היכא דפשיטא לן דיעבור עלה ליכא כלל איסור, ואדרבא הלעיטהו לרשע וימות. וכ"ז אינו אלא היכא דהנכשל הווה מזיד לעבור עלה, אבל בגוונא דשוגג אזי אמרי' דתוספת איסור קמיה הוה איסור ודייני' ליה כתרי עברא דנהרא .
אכן מדברי הריטב"א לקמן נראה לא כן, דהנה כתב בדף ט"ו ע"א בזה"ל דליכא לאו דלפנ"ע אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי. מתבאר בדבריו דאינו עובר בלאו דלפני עור היכא דמספק"ל אם יעבור. והיינו דמבואר בריטב"א דאפי' בכלי שודאי מלאכתו לאיסור, וכגון מושיט כוס יין לנזיר, אינו עובר בלאו דלפנ"ע אלא היכא שמושיט למי שודאי יעבור בו איסור. והיינו דלא כדברי הרא"ה דפי' דאפי' בגוונא דידעי' בודאי דיקריב את שתיהן אינו עובר, וכ"מ במאירי בסוגיין.
ונראה ליישב לפי"ז את שיטת המקנה, דבסוגיין חזי' דכיון דאית"ל בהמה לדידיה לא קעבר הישראל אלפנ"ע, ולשיטתו היה לו לעבור כיון דההיא בהמה לא היתה תחת ידו. ומעתה א"נ כשי' הרא"ה, והיינו דטעמא דאית"ל בהמה לא קעבר הוא משום "שכן הוא עובר באחת כמאה", א"כ מבואר להדיא דטעמא דלא קעבר אלפנ"ע הוא משום דכולה חדא אקרבה וליכא איסורא בריבויים. וא"כ הדרא קו' לדוכתא מ"ש אית"ל בהמה מאית"ל כוס יין? אבל לשיטת הריטב"א ורבינו אלחנן דהכא מסתפקינן בעצם המכירה אם היא מכירת קרבן לע"ז או מכירת בהמה לשחיטה, וא"כ אפשר דנתינה דכה"ג אינה בכלל "תתן מכשול". משא"כ בגוונא דאיירי המקנה, דנותן כוס יין לנזיר דהתם האי נתינה ודאי דחשיבא נתינת מכשול קמי הנזיר. ומה שיכול להימנע הנזיר מלשתותו אכתי לא נפיק מכלל "מכשול", דהא כוס היין ודאי דהוה מכשול קמיה דהנזיר. אבל בהמה, דאפשר דאינה כלל לתקרובת אלא לאכילה, בכה"ג מודה המקנה דלא מקרי מכשול.
וסייעתא לדברינו יש להביא מדברי הריטב"א גופא, שכתב לקמן (דף ס"ג ע"א) בהא דאיתא התם בגמ' אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה צאו ושתו בדינר זה ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי"נ. ופרש"י וז"ל דאם עמי הארץ הם ויקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילו, דהא איהו לא ספי להו מידי אלא פריטי יהיב להו, עכ"ל. ובריטב"א שם כתב להקשות וז"ל: ואם תאמר ולמה אינו חושש בעמי הארץ אלו משום לפני עור לא תתן מכשול מיהת, ויש לומר דמהכא שמעינן דכל שאין אנו נותנין לו האיסור עצמו והדבר ספק אם יקח איסור אם לאו אין בו משום לפני עור אפילו לגבי ישראל, עכ"ל. מבואר בדבריו דכיון דהאדם דלא נתן את האיסור עצמו, משו"ה מהני הא דהוה ספק אם יקח, אבל היכא דנותן האיסור עצמו לא איכפת לן דהוה ספק ולעולם אסור.
ועוד יש להוכיח מהא דאיתא בגמ' לקמן (דף ט"ו ע"א): רב הונא זבין ההיא פרה לגוי א"ל רב חסדא מ"ט עבד מר הכי א"ל אימור לשחיטה זבנה ומנא תימרא דאמרינן כי האי גוונא דתנן בש"א לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול לשוחטה אמר רבה מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת.
וכתב הריטב"א (שם ע"ב) וז"ל: תמיה לי מילתא מאי קאמר אדרבה נהי דהתם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית איכא איסורא אחרינא והיינו איסורא דלפני עור, והא חמיר שהוא איסור שבגופו טפי מאיסורא דהכא שאינו בגופו. ומסתברא לי דהכי קאמר דהתם כיון דליכא אלא לאו דלפני עור אין לאו דלפני עור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי , ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשו סתמו כפירושו, וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעבירה בעי ליה אוקמוה רבנן אדינא והתירוהו, אבל הכא שהוא מוזהר מן התורה על שביתת בהמתו כל היכא דאיכא חשש מלאכה חיישינן ואסרו רבנן ולא תלינן לקולא, עכ"ל.
נמצא דהריטב"א לשיטתו דס"ל דכל היכא דאיכא לספוקי אי יעבור הלה בעבירה אינו בכלל הלאו דלפנ"ע, וכמו שכתב לקמן (דף ט"ו ע"א) דליכא לפנ"ע אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי.
אמנם יש לתמוה ע"ד הריטב"א, דהנה בגמ' בב"מ (דף י' ע"ב) אמר רבינא היכא אמרי' דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דאינו בר חיובא יש שליח לדבר עבירה, וכגון כהן שאמר לישראל קדש לי גרושה דכיון דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו. ובתוס' הקשו אמאי לא מקרי הישראל בר חיובא כיון שעובר הישראל בלאו דלפנ"ע. ותי' דכיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב, לא מקרי בר חיובא ע"י לאו דלפנ"ע.
ובריטב"א שם כתב ליישב את קושיית התוס' באופ"א, והוא דהתם איירי דהכהן מצי לקדשה בעצמו ולכך לא קעבר הישראל אלאו דלפנ"ע כיון דהוה כחד עברא דנהרא. מבואר בדברי הריטב"א דס"ל דע"י לאו דלפנ"ע נעשה השליח בר חיובא ואפ"ה אינו עובר בלפנ"ע כיון דהוה כחד עברא דנהרא. ואע"פ שעובר הכהן עבירה בודאי על ידו, אפ"ה אינו בכלל לאו דלפנ"ע.
ודבריו סותרין למה שפי' בסוגיא דלקמן דף ט"ו ע"א, דפי' התם דהיכא שנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי קא עבר אלפנ"ע.
והנה כתב הריטב"א שם בע"ב על הא דאמרי' בגמ' דסתם רועה פסול לעדות דמרעה בהמותיו בשדות אחרים, ומוקמינן ליה ברועה בהמות דידיה אבל ברועה בהמות דעלמא אינו נפסל, דאי לא תימא הכי אנו חיותא לרועה היכי מסרינן והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול. וכתב שם הריטב"א וז"ל: פירוש דאע"ג דהיכא דאית ליה בהמות מדידיה דבלאו דידן מצי עביד איסורא, לית ביה משום ולפני עור כדאיתא בפ"ק דע"ז, מ"מ אין לנו לגרום איסורא דמסייע ידי עוברי עבירה איכא, והכא נקטי' קרא לרווחא דמילתא, וכו', ועוד דהכא דסתמא עביד איסורא ודאי אפילו היכא דאית ליה לדידיה איכא משום ולפני עור משא"כ בכוס יין לנזיר דאפשר דלאו למשתי בעי לה, עכ"ל. מבואר בסוף דבריו כמו שכתב במסכתין דף ט"ו ע"א, והיינו דליכא לפנ"ע אלא כשנותנו למי שודאי יעשה בו עבירה ודאי, ויש ליישב.
והנה יש לתמוה ע"ד הריטב"א אמאי לא נימא ביה ספק דאו' לחומרא כבשאר איסורי תורה. וביותר להנך דס"ל דספק אסור מן התורה, א"כ הכ"נ אמאי לא אמרי' דספק מכשול יאסר משום ספק איסור תורה.
ואפשר דכיון דלא אסרה תורה אלא "מכשול", א"כ שמעי' מיניה דדוקא מכשול ודאי אסרה תורה וספק מכשול לא מקרי מכשול.
אמנם החזו"א בשביעית (י"ב סק"ט) כתב לבאר עני"ז באופ"א, וז"ל: ונראה דהא דהקילו חכמים בספק משום דאם באנו להחמיר בספיקות נמי נעשה מכשול שנמנע חסד ודרכי חיים מעצמנו ומהם, ומצווים אנו להחיותם ולהיטיב עמם, וכ"ש שלא להרבות שנאה ותחרות בינינו וביניהם, ועוברים על לא תשנא ועוד כמה לאוין שאין איסורן קל מאיסור זה שאנו באין להצילם מאיסור זה שאנו באין להצילם ממנו והלכך שקלו חכמים בפלס עד כמה שיש להתנהג לקונסם ולמשוך ידינו מהם ושלא נגרום מכשולים יותר גדולים לנו ולהם, והכריעו לאסור למכרם בזמן הוא ודאי, ולהתיר בספק וזו דרך הממוצע והישרה, עכ"ד.
ובעיקר שיעור התלייה יעויין במשנה בשביעית (פ"ה משנה ז') דתנן היוצר מוכר אפי' לחשוד וכו', וכתבו בתוס' אנשי שם דצ"ל דלא תלי' אלא בגוונא שהאיסור וההיתר שקולים.
וכתב באגר"מ (יור"ד סי' ע"ב) להוכיח ממתני' דשביעית דאיירי התם בחשוד על השביעית ואפ"ה שרי' ליתן כלים העשויים לאיסור ולהיתר, אע"פ דידעי' שיעשה ודאי עבירה, עיי"ש, והוא חידוש גדול.
♦
ונראה דשיטת ר"ת לפי' הרא"ש כשיטת הרא"ה דלעיל, והוא דליכא לאו דלפנ"ע בתוספת איסור. דהנה בריש מסכתין כתבו התוס' בד"ה אסור להביא את שיטת ר"ת, וז"ל: ובעיא דגמרא הכי מפרש טעמא דאסור לשאת ולתת עמהם במידי דתקרובת משום הרווחה שיהיה לו בהמות רבות בריוח אפי' אית ליה לדידיה נמי אסור שמתוך שיהיה לו הרבה בהמות יקריב מן המובחר, עכ"ל.
וביאור דבריהם נראה בתרי אופנים. אפשר דמשו"ה דאית"ל בהמות רבות בריוח, מקריב יותר לע"ז, ואפשר דהוא מטעם שיקריב לע"ז מן המובחר.
ובמלא הרועים כתב כהפי' הב', דא"נ שיקריב יותר לע"ז א"כ שוב ליכא נפקותא בין הנך טעמי דהרווחה ולפנ"ע, דהא משום לפנ"ע לת"מ נמי אסור להכשילו בריבוי הקרבות לע"ז, אלע"כ כתב דהוא משום שאסור לנו להכשילו שיקריב לעבודתו מן המובחר.
אכן הרא"ש בריש מסכתין כתב בשיטת ר"ת וז"ל: ולשאת ולתת דמתני' מפרש ר"ת וקמיבעיא ליה האי דאסרו למכור להם מידי דחזי לתקרובת עבודה זרה משום הרווחה דכשיש לו הרבה להקריב לעבודה זרה הוא מקריב בריוח ומן המובחר ומשבח לעבודה זרה שלו שזימנה לידו להקריב בריוח ומן המובחר ואפי' יש לו כראוי להקריב אסור למכור לו, עכ"ל.
נמצא מבואר בדבריו תרתי. חדא דהרווחה היינו שמקריב יותר לע"ז, ועוד דאיהו קגרים ליה להודות לע"ז.
וכתב המלא הרועים להקשות ע"ד הרא"ש כדלעיל, דא"ה אף לטעם דלפנ"ע יעבור דהא קגרים שיקריב עוד לע"ז. ומשו"ה כתב לבאר את שיטת הרא"ש באופן אחר, והוא דסבירא ליה לרא"ש דהיכא דאית ליה בהמה לדידיה אלא שאינה מצויה לו תיכף להקריבה, והוא מזמין לפניו שיוכל להקריבה תיכף, סבירא ליה לרא"ש דעובר. וזהו שפי' הרא"ש דמקריב בריוח, היינו במהירות בלא טורח.
איברא נראה דמדברי הרא"ש מבואר דליכא כלל איסור היכא דאית ליה לדידיה. והא דהקשה המלא הרועים, י"ל דסבירא ליה לרא"ש בהא כשיטת הרא"ה דבריבוי הקרבות אינו עובר משום לפנ"ע, דלא מקרי מכשול קמיה, וכדלעיל.
והנה להאי פי' שהבאנו לעיל דהוא מטעמא שיקריב מן המובחר, כתב המלא הרועים דצ"ל דאיירי דלית ליה לההוא גוי מובחר כי האי, דאי לא הכי אינו עובר. ודבריו תמוהין, דמי הכריחו לפרש ולאוקמי את דברי ר"ת רק בכה"ג דלית ליה מובחר כי האי, ובגמ' לא איתפרש אלא האי דאית ליה בהמה לדידיה. וא"נ כדברי המלא הרועים הו"ל לש"ס לאתנויי מימרייהו דבד"ה בדאית ליה בהמה לדידיה, ולית ליה מובחר כי האי.
ומשום הכי נראה לבאר באופ"א, והיינו דלהאי טעמא שיקריב מן המובחר, הוא משום דתלי' דאי לאו האי מכירה לא היה מקריב את המובחר שבבהמותיו, כיון דצריך לה לעבודתה וכדו' אבל כעת דאית ליה עוד בהמה שוב יכול להקריב את המובחר כיון דהאי בהמה תשלים את העבודה, ודו"ק.
ונראה דיש לעיין עוד בדבריו, דכתב דע"כ צ"ל דלית ליה מובחר כי האי, ומשמע מדבריו דדוקא דל"ל כי האי אלא פחות, אבל אי אית ליה ממש כי האי, נמי שרי. ולכאו' הוא מטעם דלא הוה אלא ספק מכשול ושרי. ואם כדברינו יש לעיין בדבריו, דהא מן המפורש הוא דאפי' במקום ספק אסרי' משום לפנ"ע. דהנה מבואר בגמ' ב"מ (דף ע"ה ע"ב) דהמלוה בלא עדים עובר משום לפני עור שמא יכפור בו, הרי דגם בספק עובר בלפני עור. ומקדושין ל"ב דאמרינן דלמא רתח, וממו"ק י"ז דאמרינן שמא יבעט ע"כ. נמצא מפורש דבספק מכשול נמי קעבר. וא"כ מה הזקיקו לפרש את דברי ר"ת בהאי דוקא.
והנראה לומר בזה, בהקדם דברי המשנה בשביעית (פרק ה' משנה ח') בית שמאי אומרים לא ימכור לו {לישראל חשוד, ומשום לפני עור לא תתן מכשול} פרה חורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשחטה. ואף על פי שאין דרך לשחוט פרה המלומדת לחרוש, ורובא לרדיא זבני, כל היכא דאיכא למתלי תלינן, כמו שכתב הר"ש שם.
ובמתני' דגיטין (דף ס"א ע"א), משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור. ופירש ר"ת בתוס' שם, דמתני' איירי כשידוע שאין לחשודה אלא פירות שביעית, ואפילו הכי התירו משום דרכי שלום, וכמו שאמרו בירושלמי, אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחים לטחון בהם סממנים, תנור לטמון בו אונין של פשתן. ומכיון דלא הוי תלייה גמורה אלא על צד רחוק, ולא דמי לפרה לשחיטה, משום הכי בעינן טעמא משום דרכי שלום ע"כ. וכ"כ הריטב"א (ס"ג ע"ב) שכל שאין אנו נותנים את האיסור עצמו, והדבר ספק אם יפגע באיסור אם לאו, אין בו משום לפני עור לא תתן מכשול. ומתוס' מסוגיין נמי משמע שדוקא כשהדבר ודאי שיעשה באיסור, שייך איסור לפני עור לא תתן מכשול, מה שאין כן בספק ע"ש.
♦
ג. ד.
נמצא מבואר מהני מתני' ומהנך רבוותא דלא נאמר איסורא דלפנ"ע אלא בגוונא דודאי, אבל היכא דמספק"ל בדבר ליכא איסורא, וא"כ יש ליישב הא דב"מ דאמרי' התם דאסור שמא יכפור בו, ומקדושין ל"ב דאמרינן דלמא רתח, וממו"ק י"ז דאמרינן שמא יבעט, ומ"ש הני מהני.וביאור הדבר נראה, עפי"מ שכתבו האחרונים לחדש דההוא דשרי' בחד עברא דנהרא, אינו אלא בגוונא דהושטה, והיינו משום דגם כשמושיט לו אינו עושה את האיסור בידים, וביד הנזיר שלא לשתות את הכוס. וא"כ כיון שהוא יכול ליטלו בעצמו אינו אלא כמקרב קצת את הדבר אליו, אבל אינו גורם כלל בגוף מעשה האיסור, כיון דאינו תלוי אלא ברצון הנזיר, וזה שייך אחר ההושטה כמו קודם ההושטה. משא"כ בתרי עברי דנהרא, שאם לא יושיט לו לא יוכל לקחתו כלל, גורם לו את כל מעשה האיסור. וכ"ז רק כשאינו עושה את גוף האיסור, אבל אם הוא שופך את הכוס לתוך פי הנזיר ועושה לו את האיסור בידים, אין לך לפ"ע גדול מזה, ולזה אף בחד עברא עובר על לפ"ע.
ומעתה בנידון דידן נמי י"ל, דשאני הני דקידושין דאמרינן דלמא רתח ומו"ק דאמרינן שמא יבעט דהתם י"ל דחשוב כגורם בגוף האיסור, כיון דהמכשיל לבדו הוא שפעל היא מכשילה, ודו"ק.
אלא דאכתי יש להקשות דכ"ז אינו אלא בהני תרתי סוגיות דב"מ ומו"ק, דהתם שייך לומר דהוא הפועל במעשה האיסור, אבל האי דב"מ דאמרי' דהמלוה בלא עדים עובר משום לפני עור שמא יכפור בו, הא הוא לא פעל כלום באיסור עצמו, ואדרבא י"ל דקיל טפי מכוס יין לנזיר, דהתם מושיטו האיסור עצמו משא"כ הכא דאינו איסור מחמת עצמו לנכשל, רק שע"י יגרם האיסור, ואעפ"כ אסרי' ליה מספק.
ואפשר דס"ל בזה כשיטת האור זרוע (ח"ד פסקי ע"ז סי' ק') דהנה כתבו האחרונים לחלוק בהאי ענינא המהר"ם שיק (מצוה רל"ג אות ג') כתב לדייק מהא דפי' רש"י בסוגיין את דברי ר"ה דלא יושיט אדם כוס יין וכו', ופרש"י דטעמא הוא משום שמא יבא לשתותו משמע דאפי' היכא דמספק"ל אי יכשל הלה אסור להושיט. אכן באור זרוע (ח"ד פסקי ע"ז סי' ק') כתב לגרוס ברש"י "אם בא לשתותו", וכתב האור זרוע לפי"ז דאם א"ל תושיט לי כוס יין ולא אמר שאני רוצה לשתותו, משמע שמותר להושיט לו ואינו עובר אלפנ"ע, עיי"ש.
אכן נראה דיש להקשות ע"ד האור זרוע מהאי דמו"ק, דאיתא התם דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול דתניא לפני עור לא תתן מכשול במכה בנו גדול הכתוב מדבר ע"כ. ופי' רש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והו"ל איהו מכשילו עכ"ד. הא קמן מבואר דמיד שהאב מכה לבנו הגדול ונתן את המכשול לפניו, אז הוא עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, הגם שאפשר שבנו לא יבעט בו ולא יכשל, דהא פרש"י בל' שמא, וכדפי' בסוגיין. והתם הא ליכא למיגרס כבסוגיין.
ונראה דע"כ ס"ל לאו"ז כמו שכתבנו לעיל, דיש לחלק בין סוגיין דידן דאינו אלא כמקרב האיסור, ולכך הכא אפשר דבספק לא אסרה תורה, אבל בסוגיא דהתם, דחשבי' ליה כמאכילו לאיסור בידים, אפשר דבספק נמי כיון דהמעשה מחמת עצמו הוה מעשה איסור, וכדלעיל.
אלא דדברי האור זרוע אכתי מוקשים מהא דבב"מ דקתני דכל המלוה בלא עדים עובר בלפנ"ע שמא יכפור בו, והתם הא ליכא למימר דמכשילו בגוף האיסור, כדאמרן לעיל, אלא ע"כ צ"ל דהתם נמי יגרוס האור זרוע אם יכפור בו.
ולפי"ז אפשר ליישב את סתירת הסוגיות, דהנה אקשי' לעיל מ"ש הא דב"מ דאסרי' ליה אפי' בספק, ולגירסת האור זרוע הכ"נ דלא נאסר אלא בודאי מכשול.
♦
ומעתה אם כנים דברינו נראה לבאר ענין נוסף. הנה הבאנו א"ד לקמן (דף ט"ו ע"א) דאינו עובר אלפנ"ע אלא היכא דיעשה בו עבירה ודאי, אבל היכא דמספק"ל אי יכשל עלה שרי. והנה כתב בחי' עמ"ס בב"מ ד"ה: וז"ל ועוד דהכא דסתמא עביד איסורא ודאי אפילו היכא דאית ליה לדידיה איכא משום ולפני עור משא"כ בכוס יין לנזיר דאפשר דלאו למשתי בעי ליה. מבואר בדבריו דאפ"ה עובר עלה בלאו דלפנ"ע, אע"פ דאפשר דלאו למשתי בעי ליה.
ועוד, דהנה תנן לקמן (דף כ"ב ע"א) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוי מפני שחשודין על הרביעה, והתם אינו אלא ספק מכשול, ואפ"ה קעבר אלפנ"ע.
ולפי מה שנתבאר לעיל הדברים בהירים, דהנה הבאנו לעיל את דברי הריטב"א דלא חיישי' היכא דמרבה באיסור על ידינו, וביאר דכ"ז אינו אלא היכא דמספק"ל אי יקריב תרוייהו, אבל היכא דידעי' בודאי דיעבור ויקריב תרוייהו מודה הריטב"א דאסור ודלא כשי' הרא"ה שהבאנו לעיל. ולפי"ז כתבנו לבאר את שיטת המקנה דיש לחלק בין נתינת כוס יין לנזיר דאסור, כיון דמיקרי "מכשול" קמי הנזיר, ומשו"ה אפי' היכא דמסתפקינן אי יעבור עלה אסור.
איברא נראה דבגוונא דידן, דמסתפקינן בעצם המכירה אם היא לצורך תקרובת לע"ז או לשחיטה כזבנה, בכה"ג כו"ע מודו דשרי, ולא פליגי אלא היכא דעיקר הנתינה הויא נתינת איסור וכדפי' לעיל.
♦
ה. ו.
והנה כתב במחנה חיים (או"ח סי' מ"ה) לחקור היכא דאיכא לנזיר כוס יין ולבן נח אבר מן החי, אם שרינן לישראל להושיט לו עוד כוס יין ואבר מן החי. מי נימא דדוקא אם אין לו מן האיסור כלל והוא מכשילו להתחיל העבירה או אז חשיב "מכשול" וקעבר אלפנ"ע, אבל היכא דאית"ל מן האיסור והוא רק מוסיף חשיב כמרבה בשיעור ולא חשיב כעבירה בפנ"ע, או דלמא דכיון דאם היו מתרים בפניו על כל כוס היה לוקה על כל כוס וכוס, ממילא מוכח דהאי ריבוי שמרבה לו איסור וקעבר אלפנ"ע. וכתב דזהו ספק עצום, וצ"ע.ונראה לתלות ספק זה במחלו' הראשונים הנ"ל, דהנה לשיטת הרא"ה דס"ל בסוגיין דכיון דאית"ל בהמה אינו עובר, כיון דתוספת איסור אינה בכלל מכשול, א"כ בכה"ג דכבר עבר ונכשל לא יעבור הלה בלאו דלפנ"ע. אבל לשיטת ר' אלחנן דתוספת איסור שפיר מיקרי מכשול, א"כ הכ"נ י"ל דיעבור המכשיל בלפנ"ע. ואפי' לשיטת הריטב"א דס"ל דתוספת איסור אינה בכלל "מכשול", כ"ז אינו אלא בגוונא דאיכא לספוקי בכוונת הנכשל, אבל היכא שיש רגלים לדבר שהוא יעבור את העבירה אסור, וכמו שכתב לקמן (דף ט"ו ע"ב). וא"כ הכ"נ כיון דאיכא רגלים לדבר שישתה את כוס היין כמו ששתה בפעם הראשונה וביותר לבן נח, דחיישי' טפי שיכשל, א"כ בכה"ג מודה הריטב"א דעובר המכשיל בלאו דלפנ"ע.
והראשונים נחלקו בטעמא דלוקה אחת בעבר עבירה במזיד כמה פעמים בהתראה אחת.
שיטת רש"י במכות (דף כ"א ע"א) דהוא משום דמצי למימר שכחתי שהוא אסור. מבואר בדברי רש"י דמעיקר הדין הוא לוקה על כל רביעית.
וכתב שם הריטב"א לחלוק, דכל שהתחיל בעבירה תוך כדי דיבור לא יכול לומר שכחתי, והא דלוקה אחת הוא משום דכל היין ששתה הוא "שם אחד וגוף אחד", משו"ה כיון ששתה כולם בבת אחת חשיב כשתייה אחת.
ובספר עבודה ברורה כתב לתלות את ספיקת המחנה חיים בהאי פלוגתא. דלשיטת רש"י דכל רביעית חשיבא עבירה בפנ"ע, ממילא בהוספת רביעית עובר אלפנ"ע. משא"כ לשיטת הריטב"א דס"ל שם שתייה אחת, ממילא אינו עובר בלפנ"ע, כיון דחשיב רק כמרבה בשיעור.
ודבריו אינן נראין. דהנה כתב הרא"ה דבסוגיין כיון דאית"ל בהמה לדידיה חשיב הכל כהקרבה אחת ושרי. והבאנו שהריטב"א כתב לחלוק על דבריו, והיינו דהיכא דודאי ידעי' דזבנה האי נכרי לצורך תקרובת ע"ז ודאי דאסור למוכרו, ולא אמרי' דהכל חשיבא "כהקרבה אחת". ומ"ש הכא מהתם, דפי' הריטב"א דכל השתייה "שם אחד וגוף אחד"? אלא ודאי דדייני' ליה כתוספת איסור דאסורה בכה"ג דידעי' דלצורך כך זבנה, ולא הותר תוספת איסור אלא היכא דמספק"ל אי לשחיטה זבנה אי לתקרובת זבנה.
נמצא מוכח דהאי דמכות לא שייך כלל לסוגיין, והתם לא איירי אלא תוך כדי דיבור ולכך חשבי' ליה כאכילה אחת, משא"כ בסוגיין.
♦ ♦ ♦