פתח תקווה
כמה פרטי דינים בענין שמיטת כספים ופרוזבול
גדר הקפת חנות שאינה משמטת
הב"י בחו"מ סי' ס"ז סי"ד דן בסתירת המשניות בשביעית פ"י, שבמשנה א' איתא שהקפת חנות אינה משמטת לרבנן, אולם במשנה ב' איתא השוחט את הפרה בר"ה ונמצא מעובר משמט, והרי שם הקיף לו.ובתחלה כתב הב"י עפ"י הירושלמי, שמשנת השוחט את הפרה היא כדעת ר' יהודה במשנה א' שהקפת חנות משמטת, אבל לרבנן אינו משמט. ולבסוף כתב בדעת הרמב"ם חילוק אחר – עי' לקמן. וכבר כתב הב"ח שהר"ן בכתובות (דף כ"ב ע"א מדפי הרי"ף) הביא את הירושלמי ופסק להלכה כמותו שלרבנן אינו משמט, עי"ש [וכ"כ עוד הר"ן בחידושיו לשבת קמ"ח ע"ב, והביא את דברי הרמב"ם ואת השגת הראב"ד והסכים לראב"ד עי"ש]. ומקור דבריו הוא מהרמב"ן והרא"ה והרשב"א שם (בדף נ"ה ע"א). וכ"כ ריבמ"ץ והר"ש והרא"ש[2] בשביעית שם. וכן הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם העתיק את דברי הירושלמי הנ"ל, וס"ל שהשוחט את הפרה וכו' אינו משמט למעשה. וכן ס"ל למאירי בשבת (קמ"ח ע"ב) שכתב על משנה זו בזה"ל: "ואע"פ שהקפה אינה נשמטת - ביאורה בזקפה עליו במלוה. ואע"פ שאין זקיפת מלוה ביום טוב - שמא עבר ועשה" ע"כ. הרי שאם לא זקף במלוה אינה משמטת.
נמצא שלפי הראשונים הנ"ל כל שאינו מלוה אינו משמט, וכלשון הירושלמי 'במלוה הדבר תלוי'. וכן מתבאר מדברי הספרי בפרשת ראה שמיעט הקפת חנות ושכר שכיר מדכתיב 'משה' ידו, אשר 'ישה' ברעהו עי"ש. וכ"כ היראים: "וטעמא, דקרא לא איירי אלא במלוה דכתיב בעל 'משה' ידו" וכו' עי"ש. וכ"כ הר"ן בכתובות שם, וכ"כ מהר"ח או"ז בתשובה (סי' ק"פ) עי"ש.
והב"י הקשה לפי זה למה התנא פירט שכר שכיר ואונס ומפתה וכו', ליתני כל שאינו בדרך מלוה אינו משמט עי"ש. ובאמת שכבר עמד בשאלה זו המאירי בגיטין ל"ז ע"א גבי שכירות הבתים שאינו משמט משום שאינו דרך מלוה, ותמה למה לא הוזכר זאת במשנה, וז"ל: "ואם מפני שכל שאינו דרך מלוה אינו משמט למה הזכיר הקפת חנות ושכר שכיר ואונס ומפתה ומוציא שם רע וכל מעשה בית דין שאין משמיטין, והיה לו לומר דרך כלל כל שאינו דרך מלוה אינו נשמט. יראה שהקפת חנות מלוה היא, והוצרך בה ללמד שאינה משמטת ולהוציא מדעת ר' יהודה שאמר שם דוקא בכותב פירות אבל בכותב מעות משמט. ושכר שכיר לא הוצרך ללמד אלא שמתוך שכתוב בו ואליו הוא נושא את נפשו הייתי אומר שאף זקפו במלוה לא ישמט ומתוך כך הוצרך במשנה ללמד שני אלו, אחת מצד עצמו שאינו נשמט ואחת מצד שאם זקפן במלוה נשמט, וכל האחרים למדים מאלו, ואונס ומפתה ודומיהם אשמעתא אחרינא היא ומשום דכל שבבית דין גבוי ועומד הוא" ע"כ.
♦
בירור דעת הרמב"ם בענין הקפת חנות
הרמב"ם העתיק להלכה בסתמא את המשנה שהשוחט את הפרה וכו' משמט, וגם העתיק את הדין שהקפת חנות אינה משמטת, והקשו הראשונים סתירה בדבריו וכקושיית הירושלמי הנ"ל. ויש להוסיף שגם היראים במצוה קס"ד והאגודה בשביעית פ"י העתיקו בסתמא את ב' המשניות הנ"ל להלכה. ונאמרו בזה כמה יישובים.הב"י כתב שכל שחייב לחבירו, בין דרך הלואה בין דמי דבר שמכר לו הרי הוא משמט בשביעית, והקפת חנות שאני שדרך להקיף שנה ושנתים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנגשו, וכיון שכן הוה ליה כהלוהו עד אחר שביעית דלרוב הפוסקים אין שביעית משמטתו. וכן השכיר דרכו לקבץ שכר שנה או שנתים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אבל הם בידו כפקדון או כהלוהו עד אחר השביעית, אבל המוכר חפץ לחברו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר שביעית מיד שמכר לו הוה ליה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו עי"ש. ואפשר שזו כונתו בכס"מ פ"ט ה"ה בביאור הראשון, שכתב בזה"ל: "דלא מקריא הקפת חנות אלא כשלקח ממנו כמה פעמים בהקפה אז אינו חוב עד שיזקפם עליו במלוה אבל אם לא לקח ממנו בהקפה אלא פעם אחת הרי הוא כשאר חוב ומשמט" ע"כ.
והכס"מ בביאורו השני שם כתב: "ועי"ל שכיון שאינו יכול לפרוע בשעת המכר מפני שהוא י"ט הרי הוא כאילו לא מכר לו בהקפה שאילו לא היה י"ט היה פורעו מיד וא"כ הוי כאילו זקפה עליו במלוה עד שיגיע עת שיוכל לתובעו וכך נראה מדברי רבינו בפירוש המשנה" עי"ש. ותירוץ זה מקורו הוא מדברי הר"י קורקוס שם שהרחיב יותר והביא את דברי הרמב"ם בפה"מ שכתב בזה"ל: "לפי שלא חלקה אלא על מנת שימתין בדמיה הואיל ודימה שאותו היום יום טוב ואי אפשר למכור בו מכירה גמורה בפריעת הדמים" ע"כ. וכתב בזה"ל: "ביאור דבריו שכיון שאינו יכול לפרוע בשעת המכר כיון שהוא בחזקת י"ט הרי הוא כאלו מכר על דעת שיהיו המעות חוב בידו עד שיוכל לתבוע אותם וא"כ הרי זה זקפן עליו במלוה ובזקפן במלוה מודו רבנן וא"כ מתניתין אתיא ככ"ע מדלא דמי להקפת חנויות שדרך להקיפו אפילו שיוכל לתובעו אבל זה אינו מקיף אלא מפני שהוא יום טוב ואינה הקפה רק בזקיפה במלוה" עי"ש. וכתירוץ זה כתב גם הרש"ס בפ"י ה"ב וז"ל: "דסבר תלמודא דילן [בשבת קמ"ח ע"ב] דהא מתניתין רבנן היא ומשום דהוא יו"ט לא זקיף לה ואריא הוא דרביע עלויה דלא מצי להזכיר סכום מקח ולא דמים אבל זקופה ועומדת היא אצלו וכזקופה דמי, ולא דמי לא זקיף לה בחול ללא זקיף לה ביו"ט, ויפה כיון [הרמב"ם]” ע"כ. ונראה שזו גם כונת הרדב"ז בביאורו לרמב"ם שם, שכתב: "דהשוחט את הפרה לאו הקפת חנות היא דחנוני דרכו להקיף אבל זה ששחט את הפרה כדי לחלקה לא היה דרכו להקיף והוי כעין מלוה ולפיכך משמט" עי"ש. וכונתו היא כנ"ל, שהשוחט את הפרה לא היה דרכו להקיף אלא משום יו"ט הוא מקיף, משא"כ בהקפת חנות, ודוק.
ובאמת שמצאנו לחד מקמאי שכתב חילוק זה, והוא הריטב"א בשבת (קמ"ח ע"ב) שכתב בזה"ל: "ואע"ג דהקפת חנות אינה משמטת, שאני הכא דביום [טוב] הוא כאילו עשאה מלוה, וקיימא לן שאם עשאה מלוה משמטת" עי"ש ובדברי המגיה. וזה ממש כדברי האחרונים הנ"ל.
ולפי ביאור זה, אין הבדל מהותי בין הרמב"ם לשאר הראשונים, וגם הרמב"ם ס"ל שכל שאינו מלוה אינו משמט [ודלא כביאורו של הב"י], אלא שנחלקו מחלוקת נקודתית במוכר ביו"ט ולא יכול לתבוע האם חשיב הקפה או לא.
ונראה שלמעשה העיקר הוא כביאור רוב גדולי האחרונים והב"י מכללם [בביאורו השני בכס"מ], ובפרט שהריטב"א מסייעם. ומה גם שבלא"ה רוב הראשונים ס"ל שכל שאינו מלוה אינו משמט, ועדיף טפי לקרב הדעות זו לזו. וע"ע בפאת השולחן (סי' כ"ט אות ל') שדייק גם מלשון השו"ע דס"ל שכל שאינו מלוה אינו משמט, ודלא כדבריו בב"י עי"ש.
ולכן כל הקפת חנות בין בפעם אחת ובין בכמה פעמים אינו משמט, ודלא כמו שכתב האור לציון בעמ' פ"ו עי"ש.
וכמו כן לגבי שכר שכיר, אין הבדל אם הדרך לתבוע אותו לשנה שנתיים, או כמו בזמננו שהדרך לתובעו מיד, אלא בכל גוני – כיון שאינו מלוה אינו משמט.
♦
אם לא אמר אעפ"כ – תלי ליה
בגמ' בגיטין דף ל"ז ע"ב איתא: "המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני, ואם אמר לו אף על פי כן - יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמטה. אמר רבה ותלי ליה עד דאמר הכי" ע"כ.ופירש"י שתולהו על העץ. והרא"ש והר"ן חלקו עליו, דזה אסור. ויש להוסיף שכ"ד המאירי שכתב ע"ד רש"י שאין דבריו נראים עי"ש. וכ"כ הראב"ד בהשגותיו לרי"ף וז"ל: "ראיתי מי שפי' שתופס המלוה את הלוה בבגדו עד שיאמר לו אעפ"כ. ואין הדעת מקבלו גם אין לו פנים לזה הפירוש" ע"כ. וכן הרמ"ה בפריטיו כתב שאין לפרש כן עיש"ב.
והרמב"ן לא הביא את פירש"י אלא רק את הפירוש של הערוך שיתלה עיניו בו עד שיאמר לו אעפ"כ עי"ש. וכ"ד הרא"ש שהביא הב"י עי"ש. וע"ע לקמן בדעת הערוך.
והרשב"א והריטב"א הביאו את ב' הפירושים ולא דחו ולא הסכימו להדיא לאף פירוש.
והראב"ד שם כתב: "ואני כך נ"ל כשיאמר לו אעפ"כ, לא יצניעם מיד אלא תולה אותם לפניו שיחזירם במצות שמיטה" ע"כ, וכ"פ ספר התרומות.
והרמ"ה פירש דתלי ליה היינו שפושט המלוה ידו ללוה ותולה אותה לפניו כמי שמבקש מחברו לתת לו מתנה עי"ש.
♦
בירור דעת הרמב"ם בענין
כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות שמיטה הכ"ט: "החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו" ע"כ. וכתב הב"י שדעתו כדעת הערוך והרא"ש עי"ש.אולם מדברי המאירי נראה שיש הבדל ביניהם, שכתב: "ואם לא אמר אעפ"כ - רשאי הלה לעכבו בדברים עמו ולהעמידו כתליה שלא לילך עם המעות אלא שיסבבנו בדברים היאך הלוה לו מעותיו לאהבתו אלא שמצד המצוה הוא משמט ושמצות ההשמטה על המלוה אלא שהלוה יכול לפרוע אם ירצה אלא שהוא מודיעו שאינו יכול לתבעו עד שיאמר הלה אף על פי שאינך רשאי לתבוע רוצה אני לפרוע ולא בחוב אני נותן לך אלא כעין מתנה וכל שאמר כן יקבל מיד וזהו ענין ותלי ליה וכו', ויש מפרשים שאומר לו משמט אני ותולה עיניו בכיס עד שירגיש הלה שמעותיו הוא רוצה עד שיתבייש הלה ויאמר לו אעפ"כ וכן שיאמר לא בחובי אני נותן וכו' וזהו שאמרו בתלמוד המערב משמט אני בשפה יפה והימין פשוטה לקבל" עי"ש. ומבואר שלפירוש הראשון, שהוא פירוש הרמב"ם [שמעכבו בדברים] – תלי ליה הכונה כרש"י שתולה אותו, אלא שאינו תליה ממש אלא מעמידו כתליה, אולם לפירוש הרא"ש וסיעתו – תלי ליה הכונה שתולה עיניו. ובאמת שבכס"מ כתב שפירוש הרמב"ם לא כרש"י אלא 'קרוב' לפירוש הערוך [שזה הרמב"ן והרא"ש הנ"ל] עי"ש, והוא מדברי הר"י קורקוס עי"ש.
אולם המדקדק בדברי הרמב"ם יראה שכונתו אחרת לגמרי מהראשונים הנ"ל, דכל הראשונים פירשו דתלי ליה עד דאמר הכי היינו 'אעפ"כ', אולם הרמב"ם מפרש עד דאמר הכי היינו 'שלי הם ובמתנה אני נותנם לך'. ומיירי שכבר אמר לו אעפ"כ, והחזיר לו, אולם לא אמר שנותנם במתנה, שהרי הרמב"ם בהכ"ט קאי על מה שכתב בהכ"ח וז"ל: "כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש, ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך. החזיר לו חובו ולא אמר לו כן מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו" ע"כ. הרי שכונתו ברורה להדיא שלא אמר לו 'שלי הם ובמתנה אני נותן לך', וכבר נתן לו את המעות, מסבב עמו עד שיאמר לו ובמתנה 'נתתים', דהיינו דמה שנתן כבר זהו במתנה, ואם לא אמר כן יטול מעותיו וילך לו.
♦
הראשונים דסבירא להו כרש"י
אולם מצאנו לכמה ראשונים שהסכימו למעשה לרש"י. כ"כ האו"ז במסכת ע"ז (סי' ק"ח), וז"ל: "ולאחר שיכופו אותו ויאמר משמט אני אם יש כח ביד המלוה יכוף את הלוה שיאמר לו אעפ"כ תקבל הימני ואז יקבל המלוה" וכו', והביא פרש"י וכתב: "וכ"פ הערוך מכהו ותולהו מלוה ללוה עד דאמר אעפ"כ" ע"כ, וכ"ה לפנינו בערוך ערך תל[3]. וכ"כ הרי"ד בפסקיו וז"ל: "כיון שקיים המצוה ואמר משמיט אני רשאי לכופו עד שיחזור ויתנם לו" עי"ש. וכ"כ הריא"ז וז"ל: "אף על פי שאין אדם יכול לתבוע חובו בשביעית אם החזיר לו זה מעצמו וקיים הלה מצות שמיטה בדיבורו כמו שביארנו, יכול לגבות ממנו חובו בעל כרחו, וכופין אותו ללווה שיחזיר לו ויאמר לו דרך מתנה אני נותן לך" ע"כ. וכ"נ מדברי ראב"ן שכתב: "ואם אין הלוה רוצה לומר אעפ"כ - דוחק אותו המלוה עד שיאמר או יפתה אותו שיאמר ויקבל חובו" ע"כ. וכן מתבאר מדברי ראבי"ה סי' תתקצ"א שכתב: "וכי תלי ליה עד דאמר הכי - מיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן שאינו משמט מן התורה ולא הוי כמתנה על ד"ת, ותליוהו ויהיב אין מתנתו מתנה כדאיתא בחזקת הבתים שהרי הוא הלוה לו ממונו ולכן תלי ליה עד דאמר הכי" ע"כ, ומבואר מדבריו שתולהו ממש. וכן הסכים בספר יחוסי תנו"א ערך רב כהנא תלמידו של רב יהודה כפרש"י עי"ש.וביישוב דברי רש"י – עי' מש"כ הב"ח. וכעין דבריו כתב גם הרי"ד בפסקיו, וז"ל: "ודוקא אם הביאם לו מתחלה ואמר לו משמיט אני, אבל אם לא הביאם לו כלל אינו יכול לכופו שיביאם לו שהרי לא קיים שום מצוה" ע"כ. וכעי"ז כתב גם בספר יחוסי תנו"א הנ"ל, וז"ל: "ולאו פירכא היא דהכא הלוה בא להחזיר מעצמו החוב ואין כאן לא יגוש, וכיון שגילה בדעתו להחזיר בלא כפיה - הוי כמלוה בשטר שמסר שטרותיו לב"ד דכפינן ליה וב"ד כופין ולא הוא, וה"נ כיון דלא כפייה החזיר מדעתו ורצונו כבר משועבד ליתן לו וכו', הוי הכא לא יגוש כשכופה אעפ"כ אין זה על החוב אלא על הדיבור שיאמר אעפ"כ הר"ז מותר לקבל, אבל אם לא החזיר החוב פשיטא דאין לו לכופו להביא החוב, אבל בהחזיר מעצמו אין כאן איסור לא יגוש אלא על הדיבור ועל הדיבור לא הזהירה תורה, ש"מ דעביד איניש דינא לנפשיה במקום פסידא אף על מלוה" ע"כ. ואם כי יש בדבריו כמה ט"ס – מ"מ כונתו היא כעין מש"כ הרי"ד והב"ח.
וע"כ נראה שאם כי העיקר כדעת השו"ע שפסק כדעת הרמב"ם וס"ל שאינו יכול לכופו - מ"מ הנוהג כדעת רש"י וסיעתו יש לו על מה לסמוך בשביעית בזה"ז שהיא מדרבנן, דהא רש"י אינו יחיד והסכימו לו והסבירו שיטתו כמה ראשונים וכנ"ל. וכעין מה שכתב הב"ח שהמיקל כדעת רש"י ה"ז זריז ונשכר עי"ש. אלא שהאחרונים דחאוהו משום שחשבו את רש"י לדעת יחיד, אולם להאמור אין הוא דעת יחיד, והמיקל כמותו יש לו על מה שיסמוך.
♦
האם הלוה צריך לומר 'במתנה אני נותן לך' או סגי במה שאומר 'אעפ"כ'
הנה במשנה בשביעית כתוב שאומר אעפ"כ, ונראה דסגי בזה. אולם בגמ' בגיטין ל"ז ע"ב הובאה ברייתא כשהוא נותן לו לא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא במתנה אני נותן לך. ונחלקו הראשונים האם צ"ל משפט זה או לא.מדברי המאירי נראה שא"צ לומר כן, דבתחלה כתב שכשאומר אעפ"כ סגי, וכ"כ בסוף דבריו, אלא שבתוך הדברים לגבי ההסבר של תלי ליה כתב שמסבב בדברים עד שיאמר אני רוצה לפרוע ולא בתורת חוב אלא בתורת מתנה עי"ש, אבל נראה מדבריו שבסתמא א"צ לומר כן. וכ"נ מדברי ר' בחיי בפרשת ראה שכתב אם אמר לו הלוה אני רוצה לפרעך - יקבל המלוה ממנו עי"ש. וכ"נ מדברי הסמ"ק (מצוה רמ"א) שסתם שאם אמר אעפ"כ יקבל הימנו. וכ"נ מדברי תשובת גאון[4] המובאת באוה"ג גיטין (עמ' 73) עי"ש. וכ"כ להדיא הרמ"ה בחידושיו לגיטין שם, וז"ל: "וקי"ל כרבה [דתלי ליה], ואע"ג דתנא דידן באעפ"כ סגיא ליה, ורבה נמי עביד בה מעשה – לא קשיין אהדדי, דכי קתני בבריתא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך – מעיקרא קאמר, דמעיקרא דמייתי ליה, אי ניחא ליה [ללוה] דלישקלינהו מינה צריך למימר ליה במתנה אני נותן לך, ואי לא אמר ליה הכי צריך המלוה למימר ליה משמט אני, ואלו תנא דידן קאמר היכא דאייתי ליה סתמא א"נ בתורת חוב ואמר ליה מלוה משמט אני דאי אמר ליה לוה בתר הכי אעפ"כ גלי אדעתיה דבמתנה יהיב ליה ושרי ליה ללוה למשקל מיניה" ע"כ.
אולם הריא"ז כתב: ואם אמר לו זה אעפ"כ אני רוצה להחזיר לך דרך מתנה יקבל הימנו וכו', וכופין אותו ללוה שיחזיר לו ויאמר לו דרך מתנה אני נותן לך עי"ש. ומבואר שצ"ל יחד עם אעפ"כ – אני רוצה להחזיר לך דרך מתנה. וכ"כ בפסקי מהר"ח או"ז [קיצור מדברי אביו האו"ז] בע"ז (סי' ר"ח), וז"ל: "צריך לומר משמט אני, ואם יש כח ביד המלוה לכוף את הלוה עד שיאמר לו אעפ"כ שלי הם ובמתנה אני נותן לך מכהו ותולהו" וכו' עי"ש. וכ"כ רי"ו (נ"ז ח"א דף כ"ו ע"ג), וז"ל: "המחזיר חוב בשביעית כלומר אחר שביעית אומר משמט אני ואם אמר ליה אעפ"כ אני נותן לך במתנה יקבל ותלי ליה" וכו' עי"ש. וכ"כ הראב"ד שהביא הרמב"ן בספר הזכות בביאור הגמ', וז"ל: "ושני ליה לא כמו שאתה סבור אלא שאני אומר ותלי ליה אחר שאמר לי אעפ"כ לבד - אני אומר שיתלה לו עד שיאמר לו במתנה אני נותן לך" עי"ש. וכ"כ הרמב"ן גופיה בחידושיו שם בביאור הגמ', וז"ל: "והיינו דאקשי אביי דהא בעי למימר שלי הן ובמתנה אני נותן לך אלמא בעי השמטה גמורה" וכו' עי"ש.
ובדעת הרמב"ם. הרמב"ם בפ"ט הכ"ח כתב: "אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל - יקבל ממנו וכו', ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך, החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך" עי"ש. ונחלקו האחרונים בכונתו; מהר"י עייאש בלחם יהודה שם כתב בביאורו השני: "דמ"ש אלא יאמר שלי הן וכו' ר"ל כך ראוי לומר, ולא שיהא מחוייב בדקדוק, דלא בא לשלול אלא דאינו יכול לומר בחובי אני נותן לך, אבל באמירת אעפ"כ - ודאי סגי. מיהו דוקא במי שאמר אעפ"כ מעצמו בלי שום סבוב והתעוררות מהמלוה, אבל אם לא אמר אעפ"כ וסיבב עמו בדברים לא סגי באעפ"כ לחוד אלא דוקא עד שיאמר שלי הן ובמתנה אני נותן לך" עי"ש. אולם הקרי"ס שם כתב: "אמר לו אעפ"כ יקבל וכו' דאין צריך אלא דיבור אחד, ואם לא אמר שלי הם ובתורת מתנה אני נותנם לך לא יקבל ממנו וכו'” עי"ש. ונראה מדבריו שבכל גוני צריך לומר כן. ובספר מקצוע בתורה (כאן סי"ז) כתב במסקנת דבריו שא"צ לומר במתנה וכו', אולם כתב שמדברי הרמב"ם והשו"ע נראה שצריך לומר כן וצ"ע עי"ש, הרי שגם הוא הבין בדברי הרמב"ם שצריך לומר כן בדוקא. ולפי מה שהארכנו לעיל בביאור דברי הרמב"ם בהכ"ט – ודאי שהעיקר הוא כדברי הקרית ספר וסיעתו, שהרי הרמב"ם כתב שאם לא אמר לו במתנה אני נותנם תולהו בדברים עד שיאמר כן עי"ש, והוא לעיכובא ממש.
והר"ש בשביעית כתב שאם אמר לו אעפ"כ אני רוצה 'לפרוע' לך סגי. והתוי"ט הקשה דאם יקבל בפרעון א"כ אינו משמט ומאי מהני שאמר משמט אני ואינו עושה כן, ובגמרא ברייתא [שם] כשהוא נותן לו אל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו כן במתנה אני נותן לך ופסקוה הפוסקים עי"ש. וכונתו להקשות על לשון 'לפרוע', ויתכן שאם היה אומר 'לתת' לך לא היה מקשה. והמשנה ראשונה שם תירץ דאפילו אומר אני רוצה לפרוע מותר לקבל ממנו, אלא דלרווחא דמלתא הצריכו שיאמר לכתחלה דרך מתנה עי"ש. אולם בספר חזון נחום שם כתב: "וצ"ל שהר"ש לא דקדק בלשונו ולא נחת אלא לפרש לשון המשנה וכו', אבל אה"נ שצריך ליתנם לו בלשון מתנה" עי"ש. וכ"כ התפארת ישראל שם: "מיהו אעפ"כ אינו רשאי לומר לו שרוצה לפרוע, רק צריך הלוה שיאמר לו אעפ"כ אני במתנה נותן לך המעות אלו" עי"ש.
ולמעשה. בספר חזו"ע (עמ' ק"ה) פסק שא"צ לומר כן אלא סגי באעפ"כ, ותמה על ספר דבר השמטה שכתב שצריך לומר כן שלא ראה דברי הראשונים הנ"ל עי"ש. אולם אדרבה החזו"ע לא ראה את כל הראשונים הנ"ל שצריך לומר בדוקא במתנה וכו', וגם את דברי חלק מהאחרונים הנ"ל.
ולכן העיקר הוא שלכתחלה יש למלוה לגרום שהלוה יאמר במתנה אני נותנם לך.
♦
עשיית פרוזבול בין השמשות של ר"ה של השנה השמינית
עי' בחזו"ע עמ' פ"ג והלאה שהאריך בזה, והביא שדעת ראמ"ה בשו"ת אהל משה (סי' ל"א) וההתעוררות תשובה (ח"ג סי' כ"ג אות ב') דלא מהני עי"ש. ויש להוסיף שכ"ד הערוך השולחן (אות ב'), וז"ל: "וכשתשקע החמה בער"ה של מוצאי שביעית אבד חובו ומיד אסור לו לתובעו [ובל"ז היה מותר לו לתובעו בין השמשות אף שהוא ספק יום טוב דספק דרבנן לקולא]” ע"כ. הרי שהבין את דברי השו"ע שמקורם מהרמב"ם כפשטם, דמיירי בשקיעת החמה ממש, ומדין יו"ט דעלמא מותר לתובעו דהוי ספיקא דרבנן לקולא, אולם מדין השביעית אסור.ובחזו"ע כתב שאין לדייק כן מדברי הרמב"ם, דאפשר שכונתו לצה"כ, דומיא דכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינה תענית, ופירשו שם הראשונים דהיינו צה"כ עי"ש. אולם בספרי תורת הקדמונים ח"א סי' מ"ו הארכתי שגם שם דעת הרמב"ם ורבים מהראשונים ששקיעת החמה היא כפשוטו, ומותר לאכול בה"ש. ואף לדעת השו"ע שפסק שם דהיינו צה"כ – לאו בחדא מחתא מחתינהו, דהיכא דאיתמר איתמר, והכא שאני וכמו שנבאר בס"ד.
הנה בחזו"ע שם כתב שעיקר הטענה שהחוב אינו משמט היא משום שמצינו להרמב"ן והרא"ש לגבי המחלוקת במלוה את חבירו לעשר שנים אם שביעית משמטתו או לא, שכתבו דכיון דהוי ספק – אזלינן לקולא לתובע ויכול לגבות. והב"י הסביר משום דשמטה איסורא הוא ומקילין דלא תנהוג כיון דרבנן היא בזמן הזה, ונהי דנפקא מינה לענין ממונא והויא חומרא לתובע מכל מקום כיון דבעיקרא דדינא לא אתי למיבעי אי מפקינן ממונא מהאי גברא אלא לענין איסורא אי נהג השביעית או לא לקולא נקטינן כנ"ל עי"ש. וא"כ גם כאן הדין שוה עי"ש.
אולם שתי תשובות בדבר. חדא, שכבר האריך הערך השולחן באות י"ג להביא מדברי הראשונים וגדולי האחרונים שדנו בכה"ג האם איסורא בתר ממונא גריר או להיפך, והביא שרבים מהראשונים והאחרונים כתבו דאיסורא בתר ממונא גריר [וכפי שביאר הב"י בעצמו בדעת הרי"ף לדעת רי"ו עי"ש]. ומדברי השו"ע והב"י עצמו אין ראיה איך ס"ל למעשה, דהא הסיבה שפסק למעשה שאין השביעית משמטת זה משום שכך דעת רוב הראשונים, ושאר הראשונים יתכן שפסקו כן לא מחמת ספק אלא שכך פשיטא להו שהעיקר הוא כלישנא בתרא בגמ' לכל מילי. ולכן אין לנו ראיה שלמעשה הב"י סובר את הכלל הזה, אלא כתב טעם זה לבאר את דעת הרמב"ן והרא"ש ותו לא.
ואידך, דנראה שיש לחלק בין הספקות הנ"ל, דבמלוה לעשר שנים הספק שלנו הוא האם הספק הוא ספק איסור או ספק ממון, ואנו אומרים שהעיקר הוא שזה ספק איסור, ומכריעים את האיסור לקולא לפי כללי ספיקא דרבנן לקולא, ולאחר שהוכרע איסור זה – ממונא בתר איסורא גריר. אולם בספק בה"ש הספק הוא לא האם זה איסור או ממון, אלא האם זה יום או לילה, ובזה אין 'הכרעה', אלא הספק בעינו שהתובע טוען לטובתו והנתבע לטובתו, והדר דינא ספק ממון לקולא, ודוק.
ומה שכתב שם החזו"ע שלדעת ר' יוסי הוא עדיין יום – כבר כתבנו בספר תורת הקדמונים ח"א סי' מ"ו וק"ז שאף אחד מהראשונים לא הזכיר את סברת ר' יוסי בשאר המקומות אלא כולם כתבו 'משתשקע החמה', וגם כאן כתבו כן הראשונים, ולא כתבו 'מצאת הכוכבים' או 'מסוף' השקיעה וכדומה. ולכן אין לנו לנטות מדברי הרמב"ם המפורשים שבשקיעת החמה אבד חובו.
ושאר הספיקות שצירף בחזו"ע אימתי הוא שנת השמיטה וגם דעת היראים, אינם ראויים בפני עצמם, דדעות דחויות הם, ורק אם הייתה טענה חזקה מלבד טענות אלו אפשר היה לצרפם.
ולכן נראה שהעיקר הוא כדעת האחרונים הנ"ל דס"ל שלא יכול לגבות וגם לא יכול לעשות פרוזבול בזמן זה.
♦ ♦ ♦