מח"ס וביום השבת, השולחן כהלכתו והמועדים כהלכתם
רב ומו"צ רמת בית שמש ג
ספיחין בעץ פסיפלורה
עד לפני כמה שנים לא היו מצויים עצי פסיפלורה בארץ ישראל, ולכן לא מצינו שדנו בו הפוסקים בכלל האם יש בו איסור ספיחין, אמנם בשנים האחרונות הפרי התחיל לגדול בארץ ישראל בחצרות בתים וגם בגידולי מסחר.ההבדל בין פרי זה לשאר פירות האילן הוא שהוא נותן פירות תוך זמן קצר מנטיעתו, אפילו בתוך שנה מנטיעתו, ומצד שני אחרי כמה שנים בודדות הוא נחלש מאוד ואחרי 5-6 שנים כבר מפסיק כמעט לגמרי לתת פירות ראויים, ומשום כך הפוסקים דנו האם הוא נחשב פרי או ירק לגבי ערלה [הרדב"ז מחדש שכל עץ שמניב פירות תוך שנה אין בו דין ערלה, אמנם דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל שיש ערלה גם בעץ כזה], ואם נאמר שיש בו דין ערלה א"כ רוב [!] הפירות שלו הם ערלה.
ויש לברר האם יש איסור ספיחין בפרי פסיפלורה.
בפסחים דף נא: נחלקו ר"ש ורבנן על ספיחי כרוב האם הם אסורים או לא, ומבואר בגמ' שמחלוקתם היא רק לפי שיטת ר' עקיבא שאיסור ספיחין הוא מהתורה. ולכאורה בפשטות משמע שאם איסור ספיחין היה מדרבנן, א"כ בודאי לכו"ע לא היה איסור ספיחים בכרוב, וכך באמת כתבו התוס' שם.ובביאור הדבר כתבו התוס' שמקור האיסור לר' עקיבא הוא ממה שכתוב לא נזרע ולא נאסוף, והרי אם לא נזרע בודאי שלא נאסוף, אלא מכאן שאסור ללקוט גם מה שצמח מעצמו. וכתבו שהרי ספיחי כרוב צומחים מהגזע ולכן אינם דומים לאילן, א"כ אם נאמר שהאיסור הוא מהתורה אפשר להבין שרבנן גזרו גם על ספיחי כרוב, שאינם דומים לאילן, גזירה אטו שאר ספיחים, אבל אם האיסור עצמו הוא מדרבנן א"כ אין טעם שרבנן יגזרו על ספיחי כרוב, כי זה כבר ייחשב כעין גזירה לגזירה.
ומבואר שלשיטתם אם האיסור מדרבנן, א"כ הוא איסור דומה לאיסור של התורה, והפסוק כעין אסמכתא, ולכן יש הבדל בין דבר הדומה לאילן לבין דבר שאינו דומה לאילן, וכל מה שרבנן גזרו הוא רק על דבר הדומה לאילן, וכפי שכתב בתוס' הרא"ש שכרוב יש לו קלח גדול וענפים כעין אילן ולכן אינו בכלל הגזירה, וכעי"ז כתב בר"ש וברא"ש [שביעית פ"ט מ"א].
וביאור הדבר לשיטת תוס' הוא שאם כל הירק צמח בשביעית, א"כ הוא 'כולו' באיסור, אבל אם יש לו גזע א"כ הגזע עצמו גם גורם לפרי ולא 'כולו' באיסור, ויש כאן מעין 'זה וזה גורם' שהרי הגזע היה קיים כבר לפני השביעית א"כ לא 'כולו' צמח בשביעית, ולכן הכל תלוי בדמיון לאילן.
ומצינו כעין זה בחזו"א (סי' י' סק"ו) שביאר את היתר נעבד לשיטת הרמב"ם, רק משום שהשדה 'ניטייבה', כלומר שהשביחו את מה שכבר היה קיים ולא שעשו את הכל בשביעית ורק משום כך לבית הלל מותר ליהנות. ולכן הרמב"ם מתיר נעבד בפירות, כי יש בו כעין זה וזה גורם שהיה גזע מלפני שביעית והושבח בשביעית. אבל בדבר שנזרע ונקצר בשביעית אסור נעבד לכו"ע, וגם הרמב"ם שהתיר ירק שנזרע בששית ונקצר בשביעית, היינו משום שה'גמר-פרי' שלו היה בשמינית וא"כ נחשב שהגמר שלו היה בשמינית, ויש זה וזה גורם שלא כולו נעשה בשביעית.
אבל ברמב"ם (שביעית פ"ד ה"ב) כתב שאיסור ספיחין הוא מדרבנן ואעפ"כ ספיחי כרוב אסורים.
וביאור הדבר שהרמב"ם חידש שאם האיסור מדרבנן, א"כ אין הוא שייך בכלל לענין 'דומה לאילן' או לא 'דומה לאילן', כי טעם האיסור הוא מפני שחששו שעוברי עבירה יזרעו בסתר, ויאמרו שנזרע מאליו. ואם זה טעם האיסור א"כ אין הבדל בין דומה לאילן או לא, כי שורש האיסור אינו בגלל הדמיון לזרע אלא בגלל החשש מעוברי עבירה, וא"כ כל מה שבכלל החשש הזה נאסר, בין אם דומה לאילן ובין אם לא.
והנה, לגבי ירק בננה, רוב ועדות הכשרות שבימינו מתירים למכור את מה שצמח בשביעית, ולא אוסרים באיסור ספיחין. ולשיטת תוס' הדבר מובן מאוד, שהרי גם כן יש לו גזע והוא דומה לאילן, וכיון שלהלכה נפסק שאיסור ספיחין דרבנן, אין זה נכלל בתוך הגזירה. אבל גם לשיטת הרמב"ם כתבו הפוסקים להתיר כיון שטעם האיסור הוא מפני הסברא של חשש מעוברי עבירה שיזרעו בסתר, א"כ האיסור לא שייך בבננה שאינה צומחת בתוך שנה אחת, והאיסור היה רק על דבר שנזרע בשביעית שהוא חמור יותר מאשר כל שאר נעבד בפירות אילן, שיש בהם זה וזה גורם [אמנם במנחת יצחק כתב שבבד"ץ העדה החרדית נוהגים לאסור בננות כמו ספיחין].
ולכאורה, משום כך לגבי פסיפלורה יהיה הדין תלוי בשיטת תוס' והרמב"ם, שלפי תוס' לא יהיה בו דין ספיחין כי אינו דומה לזרע אלא לאילן, שהרי סוף סוף הוא מוציא פירות מהגזע. אבל לפי הרמב"ם כיון שהאיסור תלוי בסברא של חשש עוברי עבירה, א"כ כמו שברור שבבננה לא יהיה איסור משום כך שהירק צומח יותר משנה מנטיעתו, ה"נ בפסיפלורה יש לחשוש לעוברי עבירה שיזרעו ויאמרו שליקטו ממה שצמח מעצמו, והרי העץ מביא פירות בתוך שנה לנטיעתו ויש מה לחשוש ולגזור על כך.
והרי לשיטת הרמב"ם אין משמעות לאילן או לזרע, אלא הכל תלוי אם יש לחשוש לעוברי עבירה, וא"כ לשיטתו יש לאסור פסיפלורה באיסור ספיחין.
ומה שיש לדון הוא אם נאמר שאין לחשוש שיאכל ערלה, שהוא איסור נוסף על הזריעה בשביעית, ואולי עד כדי כך לא יחטא, ועכ"פ למעשה איסור ערלה אינו מוחלט בפרי זה ותלוי בשיטות הפוסקים כנ"ל, וגם עיקר היתר זה לא מצינו לו מקור.
♦ ♦ ♦