בתנאי היובל, בגדרי כל יושבי עליה, האם היה היובל אחר בית ראשון [חלק ג']
הקדמה
במאמרים הקודמים הורחב אימתי פסק היובל בזמן בית ראשון, בשיטות האם נהג היובל בבית שני, ולשיטות שנהג אם מדאורייתא אם מדרבנן, ואם נהג יובל אחר חורבן בית שני, ותולדת הדברים הללו האם שמיטה דרבנן ומשמעותה.בחלק זה יבואר המשך חוזקה של שביעית דרבנן במשנת חזו"א, בשיטת הרמב"ם אם שביעית בזמן הזה דאורייתא או דרבנן, במחלוקת הגאונים והרמב"ם אם מונים יובלות לקדש שמיטים בזמן הזה, וסדר זמני שמיטים ויובלות לדעת הרמב"ם, בסוגיית היובל בערכין י"א, האם יחזור יובל שיהיו רוב ישראל.
♦
תוקף שביעית דרבנן במשנת החזון איש
לחזון איש יש 'וצויתי את ברכתי' בשביעית דרבנן ואפשר גם במקום שכל קדושתו דרבנן
החזון איש (שביעית סימן י"ח ס"ק ד') טוען שברכת התורה וציותי את ברכת וגו', קיימת גם בשביעית דרבנן, ואף לאחר חורבן בית שני, וכלשון החזון איש: "ומסתבר דהיתה הברכה גם בבית שני וגם אחר החורבן דב"ד שלמעלה עושין מה שגוזרין בב"ד של מטה"[2]. והנה משמעות דברי החזון איש היא שתחול הברכה לא רק בארץ הקדושה מהתורה, אלא שהשביעית שלה דרבנן, כמו פשטות שיטת רבי שהשביעית תלויה ביובל אבל קדושת הארץ שלימה היא, אלא אפילו בזמן הזה למאן דאמר בטלה קדושת הארץ, והארץ היא כחוצה לארץ לגבי מצוותיה, מכל מקום יש את הברכה אחר שיש חיוב דרבנן. ויתכן שגדר שביעית דרבנן בארץ שבטלה קדושת הארץ, שמדרבנן יש קדושת הארץ[3].והנה שביעית (ברוב דיניה) נוהגת גם בסוריא (שביעית פרק ו' משנה ב') גם לדידן שסוריא אינה כארץ ישראל שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, ויש לדון לשיטת החזון איש האם גם בסוריא שאינה מארץ ישראל כלל, אחר שתקנו חכמים שביעית תצווה ברכת ה'[4], גם יש לדון האם יש בסוריא איזו קדושה מדרבנן, ובר"ש[5] בביאור דברי הירושלמי (שביעית ו' ב') מבואר שיש איסור לצאת מארץ ישראל לסוריא, ומכל מקום יש עניין לא לצאת מסוריא לחוצה לארץ גמור.
והנה החזון איש לא הוכיח שברכת השבע קיימת גם בשביעית דרבנן[6] אלא כתב כן מדעתו הרחבה, אלא שהוא בא לדחות ראיות שמוכח שלא הייתה הברכה וגם שחכמים השתדלו ולא סמכו על הברכה, וכמבואר להלן. וכבר מבואר כשיטת החזון איש בדברי המבי"ט (חלק ג' סימן מ"ה).
♦
לחזון איש הברכה תלויה בהשתדלות ועוד החטא יכול לקפחה
למרות[7] שסובר החזון איש שהברכה קיימת גם בזמן ששביעית דרבנן, מכל מקום טוען החזון איש שברכת התורה שנאמרה אינה עומדת למבחן ותלויה בדברים הרבה כמו א) בשמירת המצוות ב) ובהשתדלות הראויה. וכלשון החזון איש: "והבטחה זו אפשר שיגרום החטא לקפחה, וגם הברכה אינה אלא לכל ישראל[8], אבל היחיד יוכל ללקות בשביל חברו".ואלו דברי החזון איש שהברכה לא תהיה אלא אחר ההשתדלות הראויה: "אבל למש"כ שאין ב"ד פורשים מלעשות מה שמתחייבים בהשתדלות בשביל הציבור ובשביל עניי הציבור מפני הבטחת ברכה כו', והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מהשתדלות, ועד כמה להשתדל מסור לחכמים ע"פ עיון התורה ברוח קדשם"[9].
♦
הוכחת החזון איש שאין הברכה דבר חלוט
והחזון איש הוכיח את שיטתו שאין ברכת שנת השבע דבר חלוט אלא צריך לעשות את ההשתדלות הנאותה, ממה שחכמי הדור וראשיו הניחו הרבה כרכים מלקדשם בקדושת הארץ כדי שיסמכו עליהם עניים[10]. ואם הבטחת ברכת שנת השבע אינה תלויה בדבר, למה השתדלו חכמים בדבר העניים, והרי אף הם בכלל הברכה. ואלו דברי החזון איש: "ובזה ניחא[11] שהניחו כרכים מלקדש כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ולא סמכו על הבטחת ברכה בששית דודאי גם עניים בכלל הברכה, אלא שראו שגברה העניות ולא אמרה תורה לסמוך על הברכה להמנע מהשתדלות המחויבת בדרכי הטבע".♦
דחיית החזון איש לביאור הסמ"ע שאין ברכה בשביעית דרבנן
והנה התוספות בגיטין (ל"ו ע"ב) ביארו למה תקנו חכמים שמיטה ולא תקנו יובל, כי בשמיטה יכלו לעמוד ובתוספת שנת היובל לא יכלו לעמוד. והוקשה לסמ"ע הרי יש את ברכת וצויתי את ברכתי וגו', ואיך לא יכלו לעמוד. וביאר הסמ"ע שהברכה אינה אלא בשביעית של תורה[12]. אמנם החזון איש הכריח שלא כדברי הסמ"ע, שהרי נמנעו חכמים מלקדש כרכים בזמן עזרא, והרי יש מאן דאמר שהייתה שביעית של תורה, ולשיטתו למה לא קדשום. וביותר, שלפי התוספות [שיטת רבינו תם] כל ימות בית שני היה היובל של תורה וממילא הייתה השביעית והיובל בין לרבי בין לחכמים של תורה, ואם כן למה הניחו את הכרכים מלקדשם והברכה קיימת. אלא על כרחך שגם בזמן שהכל של תורה אין הברכה קיימת בכל תנאי ולכן הניחו את הכרכים, וכיון שעלינו לומר כן, ממילא אין צורך לחידושו של הסמ"ע שאין הברכה קיימת בשביעית דרבנן. וכשם שנתרץ את מעשה חכמים בהנחת הכרכים כך נבאר את הנחת היובל מלתקנו, ולמה נמנעו חכמים מעשות כן [לקדש את הכרכים תחילת בית שני ומלתקן היובל אחר חורבנו], שכל זה מדרכי ההשתדלות הנראים לחכמים. וכל זה כלול בדברי החזו"א בלשונו: "ובסמ"ע סי' ס"ז סק"ב פי' כונת תו' גיטין ל"ו ב' בהא דלא תיקנו יובל בזה"ז משום דאין רוב הציבור יכולין לעמוד, שאין הברכה אלא בזמן שהוא מה"ת, ועדיין אינו מתישב בהא דלא כבשו עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, אבל למש"כ שאין ב"ד פורשים מלעשות מה שמתחייבים בהשתדלות בשביל הציבור ובשביל עניי הציבור מפני הבטחת ברכה ניחא הכל, ומסתבר דהיתה הברכה גם בבית שני וגם אחר החורבן דב"ד שלמעלה עושין מה שגוזרין בב"ד של מטה, והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מהשתדלות, ועד כמה להשתדל מסור לחכמים ע"פ עיון התורה ברוח קדשם".♦
הפלא הגדול בשיטת החזון איש בדרכי ההשתדלות
הנה מבואר בדברי החזון איש שמניעת חכמים מקידוש הרבה כרכים היא מדרכי ההשתדלות, והדבר מחודש הרבה, שכביכול אין ברכת התורה יכולה לחול אם תהיה כל הארץ קדושה, ואין מקום לברכה אלא אחר ההשתדלות בקידוש הארץ למחצה.ובפשטות כל עניין השתדלות תבוא אחר שהשביעית בארץ כולה, ואין בגדרי ההשתדלות למעט מהארץ הקדושה. וכן משמע בחזון איש שמדרכי ההשתדלות לא לקדש יובל מדרבנן, שאין מקום לברכה לחול גם על זמן השמיטה והיובל, וכל זה פלא [ויש לדון בהנהגת החזון איש הלכה למעשה לעשות אוצר בית דין, האם הוא גם מדרכי ההשתדלות לדעתו ובזאת להרבות שומרי שביעית. והנה מנהג אוצר הבית דין לתת את העבודות לבעל השדה, אף שלפי ההלכה אין כל זיקה אמיתית בין בעל השדה השובת לבין פירות ארצו].
♦
האם היתר במקום פסידא הוא דרכי ההשתדלות
ויש לעיין לשיטת החזון איש בעניין ההיתרים במלאכות דרבנן הידועות משום פסידא, כשיטת אביי במועד קטן ב' ע"ב האם גם הם בכלל דרכי ההשתדלות, או שאף שיש ברכה לגבי עיקר התירו חכמים להרבות עוד בשביעית דרבנן.והנה שיטת רבא היא שכל המלאכות, מלבד זריעה וזמירה, דרבנן הן גם בזמן ששביעית דאורייתא. ויש לדון האם גם על מניעה ממלאכות אלו באה הברכה של וצויתי את ברכתי, וכמו שהברכה קיימת בשביעית דרבנן הוא הדין למה שהוסיפו חכמים לכלל המלאכות האסורות.
♦
הוכחה שיש ברכת התורה גם בשביעית דרבנן ממה שתקנו שביעית דרבנן
והנה מעצם זה שיש שביעית דרבנן, לכאורה יש הוכחה שיש ברכת התורה וצויתי את ברכתי, כי איך יתקנו חכמים שביתת הארץ החמורה יתר משביעית של תורה. והרי התורה עצמה לא נתנה שביעית אלא ששוברה בצידה ברכת הארץ, ואיך יבואו חכמים ויצוו בשביתת הארץ ללא ציווי הברכה. ובאמת התירו חכמים כמה דברים מחמת פסידא, ולא באו להתיר דבר מטענת מה נאכל, ומשמע שבימי בית שני צלחו בשמירת השמיטה. והנה גזירת ארנונא המוזכרת בתלמוד בסנהדרין כ"ו ע"א היא הוכחה שעד זמן גזירה זו לא היה צורך בהיתר פוקו זרעו משום מה נאכל. והאם כל זה מחמת הברכה? ואדרבה, מכל זה מוכח שרבנן גזרו במה ששייך לעמוד בו[13], ואם נאמר שאין ברכה איך שייך לעמוד בדבר שהתורה העידה עליו שאי אפשר לעמוד עליו ללא ברכה[14]. ומכל מקום, דברי התוספות לחלק בין יובל לשביעית צריכים תלמוד.שוב ראיתי עיקר הטענה בפי החתם סופר[15] ונקט החתם סופר שכמו שיש ברכה בשביתת
הארץ כך נאמרה ברכה בשמיטת כספים, ולכן אימתי ששביעית דרבנן איך שייך שמיטת כספים, אבל דברי החתם סופר תמוהים הרבה שסוף דבר באו חכמים ותקנו שביעית דרבנן בעבודת קרקע למרות שאין ברכה לדעתו שאין ברכה בשביעית דרבנן, וצ"ע.
♦
ממחלוקת התנאים אם שביעית דאורייתא או דרבנן יש להוכיח כדברי החזון איש
והנה נחלקו התנאים אם בזמן הזה שביעית דאורייתא או שביעית דרבנן [ונחלקו בימי בית שני לרוב ראשונים שלא היה יובל דאורייתא ושמיטת דרבנן לשיטת רבי שהוקשה שמיטה ליובל, גם לאחר החורבן לרבנן שלא הוקשה שמיטה ליובל ולמאן דאמר שלא בטלה קדושת הארץ שביעית דאורייתא גם כיום הזה, וכך פסק הרמב"ן בספר הזכות] והנה אם ברכת וצויתי את ברכתי היא נס ופלא גמור, ולשיטת הסמ"ע וסיעתו אין ברכת וצויתי את ברכתי בשביעית דרבנן, אם כן יש לדון איך נחלקו התנאים בדבר שהוא נבחן בחוש, אם לא ראו ברכה, הרי זה נגד הברכה האלוקית המובטחת כנס ופלא, ואם ראו ברכה מיוחדת האם לא הייתה זאת דמות סייעתא לסוברים שביעית דאורייתא. והנה לחזון איש אין להוכיח דבר כי לעולם קיימת הברכה, אבל לסמ"ע וסיעתו הדבר צריך תלמוד[16]. אלא שיש ליישב כיסוד הנוסף בחזון איש שאין הברכה מוחלטת ותלויה היא גם בדרכי ההשתדלות והחטא יכול לקפחה, וכיון שכן לעולם לא יכלו לראות ולהוכיח על דבר קיום ברכת וצויתי את ברכתי, אך משמעות הקדמונים[17] שהייתה הברכה נס אות ופלא וכמובא לעיל.לכאורה עונש ביטול השביעית והמעשרות לא קיימים בזמן הזה לשיטת הסמ"ע וסיעתו
שנינו משנה מסכת אבות פרק ה משנה ט[18]: "גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ, בארבעה פרקים הדבר מתרבה ברביעית ובשביעית ובמוצאי שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית בשביעית מפני מעשר עני שבששית ובמוצאי שביעית מפני פירות שביעית ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה מפני גזל מתנות עניים"[19].ולכאורה לשיטת הסמ"ע וסיעתו שאין בשביעית דרבנן ברכת התורה 'ועשת לשלוש השנים' ואין הברכה אלא בשל תורה, קל וחומר שאין עונש גלות, ויתכן גם לא שייך עונש הדבר הנאמר במשנה בשביעית ומעשרות, ולכאורה קל וחומר הדברים שמידה טובה מרובה ואם הברכה אינה קיימת גם הוענש אינו קיים, ונמצא שכל המשנה באבות לא שייכת לשיטת רבי ששביעית אף בזמן הבית דרבנן, וכמו שהעמיד אביי המשניות ששמיטת דרבנן במועד קטן ב' ע"א ומשנת תקנת פרוזבול, שביעית פרק י', והמשנה או כמאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא, או ששנויה לימי בית ראשון או לעתיד לבוא, ובכפתור ופרח פרק מ"ז הביא עונש גלות על שביעית לא תלאה אם שביעית בזמן הזה מהתורה.
והנה קצת יש להוכיח שהמשנה באבות עוסקת בגלות בית ראשון ששנו יחד עם גלות מחמת השמיטה את שלושת העבירות החמורות שעליהן גלו בבית ראשון, גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכת דמים ועל השמטת הארץ, וכן ביאר לנו כל הראשונים (ויקרא כ"ו) בקללות האמורות מפי משה שהגלות הבאה על דבר השמיטה קוימה בגלות בית ראשון[20], אך אדרבה אף שגלות בית ראשון היא אשר באה בדבר השמיטה ועליה רמז התנא מכל מקום יש לומר שדבר המשנה לדורות והמשנה בימי בית שני נשנתה, ואמר התנא על מה אבדה הארץ וגלו יושביה בבית ראשון, ללמדנו חומר עבירות הללו, ולפיכך לא רמז התנא גלות הבאה על דבר שנאת חינם, שעדיין גלות זו לא באה, ונמצא שפשטות הדברים במסכת אבות בו לימדונו התנאים מוסרי המידות והאחיזה במצוות, לא נאמרו הלכתא למשיחא, אלא עוררו הלכה למעשה כיום הזה להתחזק בשביעית ומעשרות שהביאו לידי גלות שהיה סוף בית ראשון.
♦
פשטות המקרא מוכח שדין שמיטה דרבנן כשמיטה דאורייתא
הנה פשטות המקרא מוכח שדין שמיטה דרבנן כשמיטה דאורייתא נאמר בקללות ויקרא (פרק כו, לד-לה): "(לד) אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ: (לה) כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ: (ויקרא פרק כו, מג) וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם: ובדברי הימים ב פרק לו, כ-כא (כ) וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס: (כא) לְמַלֹּאות דְּבַר יְקֹוָק בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה". וביאר רש"י[21] (ויקרא פרק כו לה) כל חשבון השמיטות שלא שמרו ישראל בבית ראשון, וזה כולל גם הזמנים שלא היה היובל, שהיו השמיטות דרבנן אליבא דרבי ששמיטה תלויה ביובל[22], ונמצא שאחר שאנחנו פוסקים כרבי ששמיטה דרבנן, ועל שיטה זו עיקר סמיכתינו ששביעית בזמן הזה דרבנן, נמצא מפורש בכתובים שבאה הגלות על שביעית דרבנן[23] והיא שווה ממש לדין שמיטה של תורה, וכמבואר לעיל שיש להשוות ברכת השביעית למקיימיה לקללת השביעית למפיריה[24].אלא שיתכן לדחות שקשה לומר שהתורה תכוון במאמרה על דברים שיורחבו על ידי חכמים[25], ושלא נאמרו דברי רש"י בחשבון השמיטות אלא לחכמים החולקים על רבי שאין השביעית תלויה ביובל, [אך משמעות הדברים שצריך להיות חשבון מכוון], ועיין.
♦
בביאור היקשא דרבי
בשיטת רש"י
בגיטין דף לו ע"א ובמועד קטן דף ב ע"ב אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא, דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט, בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.לשון המיוחס לרש"י[26] במועד קטן: "בשביעית בזמן הזה - דרבנן. ורבי היא - דאמר דהוא מדרבנן, ומילתא דפסידא - שרו רבנן. וזה דבר השמטה שמוט - כתיב בהשמטת כספים, אמאי כתיב תרי זימני שמטה שמוט. בזמן שאי אתה משמט קרקע כו' - מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע, ואיזה זה - בזמן הזה. אפילו תימא רבנן - דפליגי עליה דרבי, ואמרי דשביעית בזמן הזה דאורייתא".
♦
ביאור דברי רש"י במועד קטן בהיקשא דרבי
מדברי המיוחס לרש"י במועד קטן נראה שאפשר לפרש בזמן הזה אחר חורבן, והלימוד ששביעית דרבנן מעצם הדבר שתלויה שמיטת כספים בשמיטת עבודת קרקע, מוכח שיש זמן שאין שביעית קרקע, ואיזהו הזמן הראוי לומר שאין בו שביעית של תורה? הוי אומר בזמן הזה[27].והנה, למרות שמשמעות הברייתא היא שלא באו ללמד על שמיטת הקרקע אלא להעמיד את הדין הנלמד ממנה בלבד, פירש המיוחס לרש"י שאת שניהם למדנו, גם את דין שמיטת הקרקע שאינה, ומהיקש אליה לומר שגם אז אין שמיטת כספים.
והדוחק מבואר, שמשמעות הדברים היא שלא באנו אלא ללמוד על שמיטת כספים בלבד [ומכל מקום לביאור המיוחס לרש"י במועד קטן עדיין מבואר מקור הפטור של שמיטת קרקע, מה שאין כן לביאור רש"י בגיטין, עיין להלן]. ויש לעיין אם שייך לפרש בכוונת המיוחס לרש"י במועד קטן שאין פטור שמיטת עבודת הקרקע נלמד מקרא, אלא זו שיטת רבי לכל קדושת הקרקע לתרו"מ וחלה אחר החורבן, רק עיקר הלימוד הוא ההיקש לשמיטת כספים. אך לפי זה לא היה צריך להביא דווקא את דעת רבי שתלה שמטת כספים בשל קרקע, אלא את שיטות התנאים הסוברים שבטלה קדושת הארץ אחר החורבן לכל המצוות התלויות בארץ, ומשמע שסוברים שיש דין בשמיטה בדברי רבי.
ושוב נמצאת שלימות דברי רש"י במועד קטן ברש"י מכתב יד והובא בתוספי הרא"ש: "פרש"י[28] בזמן שאתה משמט קרקע בשביעית כדכתיב תשמטנה ונטשתה דהיינו בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאי אתה משמט קרקע בזמן הזה דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא", ע"כ. ומבואר כנ"ל א) שתלה את שמיטת כספים בקרקע בלבד ואינו עניין כלל ליובל. ב) מבואר שלימוד פטור שמיטת קרקע אינו נלמד מיובל אלא הוא דין כללי שבטלה קדושת הארץ. ושוב למד רבי והקיש שבמקום שאין נוהגת שמיטת הארץ אינה נוהגת שמיטת כספים[29].
ותמה בתוספות הרא"ש, שאם כן כל מחלוקת רבי וחכמים אינה אלא גבי שמיטת כספים, אבל גבי עבודת קרקע לכולי עלמא אינה נוהגת כי בטלה קדושת הארץ. וזה לשון התורא"ש: וקשה לפי' מאי קאמר ורבי היא, אפילו רבנן מודו דשביעית לא נהגא בזמן הזה דבטלה קדושת הארץ ולא פליגי עליה דרבי אלא בשמיטת כספים, ע"כ. ויש לדון ליישב שאין הכי נמי, אין הכרח שרק רבי פוטר בשמיטת קרקע, אבל אנו למדים שכך דעת רבי, אבל יש חולקים וסוברים שלא בטלה קדושת הארץ, והמכוון בגמרא באומרה 'ורבי היא' שכך למדים מדברי רבי. וגם צריך לדחוק את דברי רבא האומר אפילו תימא רבנן, שאין הכרח שזה רבנן דרבי, אלא החכמים הסוברים שלא בטלה קדושת הארץ. ובאמת בברייתא דרבי לא נשנית אלא שיטתו בלבד ולא דעת החולקים, וממילא אין הכרח באיזה דין חלוקים עליו חבריו, אם בהיקש בלבד או בעיקר פטור שמיטת קרקע. ומכל מקום משמעות ברייתא דרבי היא שאין הוא בא ללמד אלא פטור שמיטת כספים, אבל מה שאין שמטת קרקע הוא דבר מוסכם [ואם דעת התורא"ש שאין מאן דאמר הסובר שנוהגת קדושת הארץ אחר החורבן, נמצא שדברי רש"י במו"ק סתורים, שאינו עניין לרבי אלא לדברי הכל, וגם לרבנן ומה אמר רבא אפילו תימא רבנן. אלא שיש לומר שדעת רש"י היא שיש סוברים שלא בטלה קדושת הארץ אחר חורבן, ושמיטה דאורייתא, והמה מוגדרים כרבנן דרבי].
עוד הקשה בתוספות הרא"ש על פירוש רש"י במועד קטן כמו שהקשה רש"י עצמו [בפירושו לגיטין] שזה נגד הסוגייא בגיטין[30] [אלא שיש כיוצא בזה בפירושי רש"י שפירש את הסוגיא במקום אחד לפי איך שמתבארת באותה סוגייא למרות שיש קושי בדבר בסוגיא אחרת].
לפיכך פירש בתוספי הרא"ש כשאר ראשונים שההיקש הוא בין יובל, שקרוי שמיטת קרקע, שאינו נוהג בבית שני כי אין יושביה עליה, לבין שביעית, שקרויה שמיטת כספים. וכתב הרא"ש פירוש זה בשם רבינו תם, ודברי רבינו תם עצמו מפורשים בספר הישר (סימן קכ"ג) ובתוספות שלפנינו בכמה מקומות ובשאר ראשונים. והביאור שההיקש הוא מיובל לשמיטה ולא משמיטת קרקע לשמיטת כספים חדשו רבינו תם ולמדו גם מהירושלמי[31].
אמנם יש ליישב את פירוש רש"י במועד קטן, שהוא סובר שלרבי נהגה שמיטת קרקע ושמיטת כספים בזמן המקדש, אליבא דיסוד רבינו תם שכל תקנת פרוזבול הייתה לאחר דורו של הלל אחר החורבן. אבל אין זה דרכו ולימודו של רש"י, ואכן רש"י בגיטין, ששם עולה שדברי רבי נאמרו אף בזמן הבית בזמנו של הלל, פירש את דברי רבי בעניין אחר.
וכבר תמהו האחרונים שרש"י סתר משנתו בשיטת רבי, שבמועד קטן עולה שרבי סובר שקדושת עזרא בטלה, ואילו בחולין ו' ע"ב כתב רש"י בשיטת רבי שקדושת הארץ לא בטלה. וזה לשון רש"י: "דקדושה אחרונה דעזרא קדשה אף לעתיד לבא כדקתני התיר רבי את בית שאן מכלל דשאר מקומות נוהג בהן". ולהלן ז' ע"א כתב רש"י: "ואותן שקדשו הן לא בטלו בחורבן שני כדאמרינן ביבמות בהערל (דף פב:) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה ונקראת שניה ירושה אבל ירושה שלישית אין להם שהשניה לא פסקה הלכך בימי רבי נהגו איסור בארץ". אמנם רש"י בבא קמא דף קיד ע"ב כתב בשיטת רבי שסובר שלא קידשה לעתיד לבוא. וזו לשונו: בתרומה דרבנן - בזמן הזה דרבי לאחר חורבן היה ואיכא מ"ד לא קידשה לעתיד לבא.
וכעולה מפירוש רש"י במועד קטן מבואר גם בדברי רבינו חננאל, ואלו דבריו: ופירק אביי בשביעית בזמן הזה. ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט, כתיב שמיטה וכתיב שמוט, בב' שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע כו', והאידנא דאין שמיטה בקרקע שארץ ישראל בידי גויים היא. שביעית בזמן הזה דרבנן. ומבואר כרש"י שההיקש הוא בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים, והטעם שאין שמיטת קרקע הוא מחמת שבטלה קדושת הארץ, ולולא היקשא דרבי לא למדנו אלא ביטול שמיטת קרקע התלויה בקדושה, ורבי הקיש שמיטת כספים לקרקע לומר שאין שביעית כלל גם לא שמיטת כספים.
דברי רש"י בגיטין בהיקשא דרבי
ורש"י בגיטין דף לו ע"א האריך לבאר את דברי רבי, ואלו דבריו: "בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא.ואף על גב דהלל בבית שני הוה. סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא. ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר.
ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית. אבל בתורת כהנים ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת.
בזמן שאי אתה משמט קרקע - כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ. אי אתה משמט כספים - ואף על פי שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן בהיקישא דלא נהגא".
♦
ביאור דברי רש"י בגיטין
משמעות דברי רש"י שהוא היה מפרש בשביעית בזמן הזה דרבנן - אחר חורבן, וכמו שעולה מדברי רש"י במועד קטן. ומלבד משמעות הלשון 'בזמן הזה' לאחר חורבן, גם מתפרש היטב למה לא תנהג שמיטת הקרקע, שאין שמיטה כי הוגלו מהארץ. אלא שלרש"י הוקשה ממה שאביי העמיד את תקנת הלל שהיה בזמן הבית, ולפיכך הוצרך רש"י לתור אחר טעם למה לא תנהג שביעית דאורייתא בזמן הבית[32], ותלה את השביעית ביובל. גם הוקשה לרש"י ממה שאמרו בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין, ומבואר ששמיטין דאורייתא, ודחק רש"י שהיינו מדרבנן. ותמך רש"י את יסוד דבריו שהשמיטה תלויה ביובל מדברי הירושלמי, ושוב טען שזו מחלוקת בין הירושלמי לתורת כהנים.וכן מדוקדק היטב לשון רש"י, שכתב סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא, והנה רש"י מפרש את תורתו של רבי ותולה את הדבר באביי, ולמבואר הדברים ברורים שאילולא תירוצו של אביי להעמיד את תקנת הלל בשיטתו של רבי היינו אומרים שלא אמר רבי שביעית דרבנן אלא אחר חורבן. ורק מדברי אביי מתבאר שהוא הבין בדברי רבי שהכל תלוי ביובל [שוב ראיתי כזאת בשו"ת בבית הלוי (חלק ג סימן א) אלא שהוא רצה לחלק בין שיטת אביי לשיטת רבילב, ואלו דברים פלאייםלג. ופשוטם של דברים כנתבאר, שאנו למדים מדברי אביי את ההבנה בדברי רבילד].
♦
המקור לרש"י בשיטת רבי לתלות שמיטה ביובל
והנה רש"י ביאר שדין השמיטה תלויה ביובל, אבל לא ביאר את המקור, והברייתא דרבי לא ביארה אלא לתלות שמיטת כספים בשמיטת עבודת הקרקע, וצריך לומר שאת זה למד רבי מסברא שאין מקום לשמיטה ללא יובל, כי השמיטה חלק ממערכת היובל היא, ולא שייך להעמיד מקצתה.[33][34][35]ועל פי זה יש לבאר את דברי רש"י: "ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר". והדברים תמוהים, כי מנין לרש"י שהסוגיא בערכין מדרבנן, שמא מדאורייתא ולדעת חכמים החולקים על רבי[36]. ונראה שסבר רש"י שעל כרחך מנו יובלות לקדש שמיטין לאו דאורייתא, כי אם זה דבר המועיל מן התורה, נפל כל יסודו של רבי, שהרי יש לנו יובל לגבי קידוש השמיטה, וממילא אף השמיטה של תורה היא. ולכן טען רש"י שאין זו סברא כלל, אלא דרבנן הוא, ולשיטת חכמים הסוברים שמיטה דאורייתא סוברים שיש שמיטה גם ללא יובל. ונמצא לפי זה שאדרבה היסוד לדברי רש"י לתלות שמיטה ביובל בא מכוח הסוגייא בערכין, ממה שמבואר שמנו יובלות לקדש שמיטין, עולה שאין מקום לשמיטה ללא יובל, רק שרש"י טען שאי אפשר לקבל את תירוץ רנב"י שיועיל מנין לבד לגבי דאורייתא. [אך עדיין היה מקום לבעל דין לחלוק, שאפשר לומר שבזה עצמו נחלקו רבי וחכמים אם יש דבר של תורה למנות יובל רק לצורך קידוש השמיטה].
והנה רש"י הסתייע למשנתו שהשמיטה תלויה ביובל מדברי הירושלמי. והדבר תמוה, שלרש"י הדבר נלמד מסברא, ולירושלמי רבי לומד זאת מדרשא, ואדרבה משמע שמסברא אין להכריח שהשמיטה תלויה ביובל, אמנם יש להוכיח לאידך גיסא מדברי התורת כהנים[37] שהביא רש"י ללמוד שאין שמיטה תלויה ביובל, ודרשו זאת מקרא, משמע שהדין נותן ללמוד מסברא שאין שביעית אם אין יובל. ובתוספות[38] נראה שהבינו ברש"י שהוא סמך על דרשת הירושלמי, וזה פלא כי רש"י אמר את פירושו שהשמיטה תלויה ביובל לפני הביאו את דרשת הירושלמי[39]. ועוד, לא יתכן שהתלמוד שלנו סומך על דרשה שלא הוזכרה בו[40].
והנה, לפי המבואר רש"י אוחז שאביי פירש בשיטת רבי שמסברא שמיטה תלויה ביובל, ויש לפרש את הסברא שהשמיטה היא מביאה לידי כללות המניין ליובל, ואם לא שייך שיהיה יובל אין מקום לשמיטות. אך לכאורה יש לתמוה אם כן למה צריך ללמוד שמיטת כספים משמיטת קרקע, כשם שלמדנו שאין שמיטת קרקע ללא יובל, הוא הדין שלא תהיה שמיטת כספים ללא יובל. אלא שיש לבאר שלרש"י שנת השבע של שמיטת כספים לעולם לא תלאה הכתוב ביובל, ואמרו סתם מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ולכן שיטת רש"י קידושין ל"ח ע"ב שהיה ראוי שתהיה שמיטת כספים במדבר. ורק מניין שמיטות של קרקע תלויות ביובל[41], ולפיכך הוצרך רבי ללמוד בהיקש שמיטת כספים משמיטת קרקע.
וכתב רש"י, אחר הביאו את שיטת הירושלמי, ששמיטה תלויה ביובל: "אבל בתורת כהנים ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג, ואומר אני שהוא מחלוקת". ודברי רש"י צריכים תלמוד מה ראה בתורת כהנים מה שלא ראה בסוגייא עצמה, והרי מודה רש"י ששיטת חכמים ששמיטה בזמן הזה דאורייתא. וזו הייתה הקושיא על תקנת פרוזבול כי שמיטה בזמן הזה דאורייתא, ורק אביי העמידה אליבא דרבי, ורבא לשיטת רש"י בא לתרץ את תקנת פרוזבול גם לשיטת חכמים, וכלשון רש"י: "רבא אמר - לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט". וכמפורש גם בסוגייא במועד קטן ב' ע"ב רבא אמר אפילו תימא רבנן, ואפשר שתר רש"י אחר מקור המפורש שנחלקו ביסוד הדבר אם שביעית תלויה ביובל או לא.
ואפשר לבאר בדרך רחוקה שעד עכשיו היה סבור רש"י שדעת חכמים ששביעית של תורה, כי הם חולקים על הברייתא בערכין שבטלו היובלות, ואם יש שביעית על כרחך יש יובל, וכל הסוגיא בערכין על כרחך כדעת חכמים. ולפיכך הוכרח רש"י לומר שהסוגיא בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין אליבא דרבי. עד שחזר בו רש"י מהנחה זו מכוח התורת כהנים שמפורש שהוא סובר יש שביעית של תורה ואין יובל [ולפי זה יתכן שסוף דבר יודה רש"י שסוגיא דערכין סוברת כמו התורת כהנים שאין יובל ויש שביעית, אבל יש דין למנות יובלות לקדשם[42]].
♦
בביאור רש"י בחילוק בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים
והנה כתב רש"י בביאור היקשא דרבי: "בזמן שאי אתה משמט קרקע - כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ. אי אתה משמט כספים - ואף על פי שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן בהיקישא דלא נהגא". והנה לפשטות רש"י במועד קטן שלמדו שאין שביעית אחר חורבן יש לפרש כדברי רש"י בגיטין, שגבי עבודת קרקע ניחא שבטלה שביעית כי בטלה קדושת הארץ, אבל שמיטת כספים חובת הגוף.אבל למבואר ברש"י בגיטין שהשביעית תלויה בדין היובל, לכאורה אין זה תלוי כלל בקדושת הקרקע אלא בדיני היובל. ויש להוסיף ולתמוה שגם דיני היובל שאינם קשורים לקרקע כלל, כמו שילוח עבדים, אינם נוהגים, אלא שאפשר שרש"י שסובר שגם ביטול היובל תלוי בקדושת קרקע. ומה שהכריח את רש"י לפרש כן, הוא לבאר את החילוק בין שמיטה לגבי דיני עבודת הקרקע שהיה פשוט לרבי מסברא שהוא תלוי ביובל ואף שלא הזכירו, לבין שמיטת כספים שלא נלמדה אלא מהיקש. אלא שכל הדברים יגעים, ופשוטו של רש"י שארכביה אתרי רכשיה[43]. ובדברי רש"י שהובאו ברמב"ן מפורש שהיינו לאחר חורבן, וזו לשונו: ובזמן שאין אתה משמט קרקע היינו לאחר חורבן שבטלה קדושת הארץ.
וכעין זה תמה הרמב"ן על דברי רש"י, ואלו דבריו: "ואינו נכון, שאם כן[44] בימי הלל מנא לן דלא נהגא מדאורייתא אפילו השמטת קרקע", ע"כ [ועיין עוד להלן בדברי הרמב"ן].
ועדיין יש מקום לדון למבואר בשיטת רש"י שרבי תלה שמיטה ביובל, כי לא יתכן שתהיה שמיטה ללא יובל, מה שייך לחלק בין שמיטת כספים לשמיטת קרקעות, ואיך יהיה מנין שמיטה לגבי שמיטת כספים ללא יובל [והרי לרש"י גם כל סברת מניין יובלות לשמיטין אינה סברא של תורה], ועיין רש"י קידושין ל"ח ע"ב וברמב"ן ע"ז ט' ע"ב.
♦
הקושי בדברי רש"י שתליית שמיטת קרקע ביובל חסירה מן הספר
והנה התימא בדברי רש"י שהעיקר חסר מן הספר כל יסוד פטור שמיטת קרקע[45] בזמן הזה-זמן הבית הנלמד מיובל, נעלם מדברי רבי [וזה ניחא לפירוש רש"י במועד קטן[46]], וכבר הקשו כן התוספות[47] על רש"י בשם רבינו תם.והרמב"ן האריך בתמיהה זו, ואלו דבריו: "ואינו נכון, שאם כן בימי הלל מנא לן דלא נהגא מדאורייתא אפילו השמטת קרקע, ומה שפירש מפני שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ואמר הרב ז"ל שהיא מחלוקת, א"כ לא אמר עיקר הטעם שהיה אביי צריך לומר משום שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ואליבא דמאן דסבר הכי, ועוד כיון דפלוגתא היא מאן לימא לן דרבי ס"ל כמ"ד אין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ומאן תנא דאית ליה הני תרי קולי".
תחילת דברי הרמב"ן לתמוה על פירוש רש"י, שמנין לנו שרבי סובר ששמיטה דרבנן גם בזמן הבית, שמא כל דברי רבי הם רק אחר החורבן שפקעה קדושת הקרקע. ושוב הביא שרש"י פירש בדעת רבי שסובר ששמיטה תלויה ביובל ולכן שמיטת קרקע בימי בית שני דרבנן, ותמה בשתים - היה לו לאביי לומר שאין שמיטה בזמן שאין יובל, ובכלל זה תמה עוד מי אמר לאביי[48] שכך דעת רבי, שמא סובר רבי ששמיטה נוהגת בזמן שהיובל נוהג. הלא רש"י עצמו הודה שיש בכך מחלוקת, ומי גילה לאביי מה דעת רבי, שמא הוא סובר כתורת כהנים שנוהגת שמיטה בזמן שאין יובל. ולא מצינו תנא שיש לו את שתי הקולות, גם שאין שמיטה בזמן שאין יובל, וגם להקיש שמיטת כספים לשמיטת קרקע.
ויש להוסיף שגם אם אפשר לומר שהלל סבר כך שיש את שתי הקולות כדי ליישב תקנת פרוזבול, עדיין היה לאביי לומר זאת שעל פי יסוד דברי רבי יש ליישב את תקנת פרוזבול, אחר שנסבור ששמיטה תלויה ביובל, וגם היקש של רבי, אבל אביי די היה לו בהבאת דברי רבי בלבד, וזאת מנין לו.
♦
לפרש את יסוד שיטת רש"י על פי דברי רבי יוסי בירושלמי
ואכן מצינו בירושלמי כעין דברי רש"י בבבלי: "חזר רבי יוסי ואמר וזה דבר השמיטה שמוט, בשעה שהשמיטה נוהגת ד"ת, השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל ד"ת, ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם, השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל מדבריהם".אך אין בדברים הללו ליישב את הקושי בשיטת רש"י, שאכן מבואר בירושלמי שיש היקש בין שמיטת כספים לשמיטת קרקע, אבל דברי הירושלמי לא באו אלא ליישב שאין קושי על תקנת הפרוזבול לסוברים שכל המצוות תלויות בארץ בזמן בית שני רק דרבנן. והיה רבי יוסי סבור מתחילה שאין זה מיישב את תקנת פרוזבול, כי ראוי לנהוג שמיטת כספים מדאורייתא, גם שאין נוהג כל דבר התלוי בקדושת בקרקע, כי שמיטת כספים היא דבר שאינו תלוי בארץ. ועל זה יישב רבי יוסי שיש היקש בין שמיטת כספים לשמיטת קרקע. אבל שיטת רבי [להבנת אביי לשיטת רש"י] נאמרה רק על שמיטה, כי סובר רש"י שבזמן הבית הייתה קדושה מדאורייתא. ועל זה בא רש"י ליישב שנלמד שמיטה מיובל, שלמרות שהכל נהג, שמיטה לא נהגה שהיא תלויה ביובל. וכל זה חסר מן הספר.
♦
בדברי הבית הלוי לפרש את הבבלי על פי דברי רבי יוסי בירושלמי
ושוב ראיתי בשו"ת בית הלוי (חלק ג סימן א אות ח ט) שהאריך לומר שאף שרש"י עצמו לא יכול להתפרש על פי הירושלמי, מכל מקום יש לפרש את הבבלי בשיטת רבי על פי דברי הירושלמי בשם רבי יוסי. והנה אין לדחות את דברי הבית הלוי שהיה משמע לרש"י שלא אמר רבי את הדין אלא גבי שביעית, משמע שלגבי שאר דברים נוהג מדאורייתא, שהרי רש"י עצמו במועד קטן ללא הכרח אביי בגיטין גבי פרוזבול לפרש את דברי רבי בזמן הבית, היה סבור לפרש את דברי רבי שבזמן הזה, היינו זמן רבי אחר חורבן, הכל דרבנן. ולא דקדק שרבי שהזכיר שביעית דרבנן, משמע הא לגבי שאר דינים דאורייתא.אמנם נראה שרש"י לא שמיע ליה כלל הירושלמי הזה, ולא ראה את הירושלמי שיש מאן דאמר שכל קדושת עזרא דרבנן. ובגיטין מביא רש"י את סוף דברי הירושלמי מפירוש רבותיו, הרי שלא שנאה. ובאמת יש להוסיף עוד שמשמעות הבבלי שאין חולק שקדושת עזרא דאורייתא, וכפשטות הסוגיא בערכין בהיקש קדושת עזרא לקדושת עולי מצרים. וזו הסיבה שהביאה את מקצת רבותינו בעלי התוספות לדחוק ולהוציא את דברי הירושלמי מפשטם שאין סובר שסוף דבר קדושת עזרא דרבנן.
והנה יש להוסיף שמה שכתב הבית הלוי שהבבלי יכול להתפרש היטב על פי דברי רבי יוסי בירושלמי, הנה כל רבותינו הראשונים שראו את דברי הירושלמי מיאנו בדבר. וטעמם ונימוקם עמם, שהרי הברייתא בבבלי בגיטין ובמועד קטן שנויה בשם רבי, ובירושלמי הביאו את דברי רבי בהקישו למאן דאמר קדושת הארץ בימי עזרא דאורייתא, רק הוציאו את דין השביעית התלויה ביובל, ובאו הראשונים להשוות את דברי רבי שבירושלמי עם דבריו שבבבלי.
ואחר שהתבארו דברי רבי בירושלמי שכל קולתו של רבי היא בשמיטין בלבד, ממילא נלמד שהוא סובר שעל כל פנים בזמן הבית הייתה קדושת הארץ דאורייתא. וזה מכוון עם דעת רש"י בביאור דברי רבי. ואדרבה, אחרי שסוף דבר הביא רש"י את הירושלמי שרבי תולה שמיטה ביובל, משמע שעיקר הקדושה בימי בית שני דאורייתא. ולמרות שמה שהביא את רש"י לכל זה זו הנחתו הברורה שבימי הבית קדושה דאורייתא, וכמו שכתב הבית הלוי, סוף דבר הביא רש"י את הירושלמי המסייע להנחתו, על כל פנים בדעת רבי, שמבואר שקדושת בית שני דאורייתא.
אלא שהבית הלוי הרחיב את הדרך לשיטתו שלאביי שיטת אחרת מרבי, וממילא הוא טוען שלבבלי עצמו לולא דברי אביי הבנה אחרת בשיטת רבי, ומעולם אין תנא מפורש התולה שמיטה ביובל. אך למבואר פשוטם של דברים שאביי הלך לגמרי בשיטת רבי. והן אמת שרש"י פירש את לשון ההיקש של רבי שלא כפשטות הירושלמי, וכל זה מפני שדקדק רש"י מלשון הבבלי שמשמע שההיקש הוא בין השמיטות ולא היקש בין שמיטה ליובל. אבל סוף דבר הרחיב רש"י את מקור דברי רבי-אביי שהשמיטות שהוקשו זה לזה בדברי רבי בבבלי, באו השמיטות הללו והוקשו ליובל כמפורש בירושלמי.
והבית הלוי על פי דרכו בא להחמיר בשמיטה לשיטת רש"י ולומר שלא הוקשה שמיטה ליובל לשום תנא מפורש בבבלי[49]. אבל על פי הדברים הללו עולה שרש"י בגיטין בשיטת רבי תלה את השמיטה ביובל.
והנה רש"י בסנהדרין דף כו ע"א ביאר את קולת זריעה בשביעית: "פוקו זרעו בשביעית - שביעית בזמן הזה דרבנן, דבטלה קדושת הארץ". והנה לא מצינו בבבלי מי שיאמר שביעית דרבנן אלא רבי, וביאר רש"י מטעם שבטלה קדושת הארץ, וזה כשיטת רש"י במועד קטן[50]. אבל בגיטין הוכרח לפרש את דברי רבי בעניין אחר מכוח דברי אביי [ולא מסתבר לדחוק בלשון רש"י שאחר ההיקש ליובל נחשב שבטלה הקדושה רק לגבי שביעית, שסתמא קאמר בטלה לכל דבר]. והבית הלוי הסתייע מדברי רש"י הללו לשיטתו שלא חזר בו רש"י בגיטין אלא הוא עומד בביאורו במועד קטן בשיטת רבי, ולא נאמרו דברי רש"י בגיטין אלא לאביי בלבד. וכבר נתבאר דוחק הדבר, ובפרט שאביי במועד קטן הביא לדברי רבי ואיך יפרשו רש"י היפך ממה שפירשו אביי.
♦
קשה לרש"י מנין לאביי שרבי מקיש שמיטה ליובל
ויש לתמוה הרבה בדברי רש"י בגיטין, שמבואר שאביי ביאר את דרשת רבי שסוף דבר מקיש שמיטה ליובל, ואף שיש קדושה אין שמיטה כשאין יובל שאין כל יושביה עליה. וזאת מנין לנו, אחרי שבלשון הדרשה אין אלא היקש בין השמיטות, ושמא הן לא הוקשו אלא בזמן שבטלה קדושת הארץ, שאז אין שמטת קרקע וגם לא שמיטת כספים, וכפירוש רש"י במועד קטן. ומנין לנו לחדש דבר שלא הוזכר מפורש בתלמוד. והנה אם לא היה מאן דאמר שבטלה קדושת הארץ בגלות בית שני, ודברי רבי נאמרו להלכה למעשה, על כרחך יש לפרש משום היקש יובל, אבל אחרי שיש מאן דאמר שבטלה קדושת הארץ [יבמות פ"ב נדה מ"ו] מנין לאביי שרבא לא סובר כמותם. ויש לפרש את דברי רבי ללא תלייה בדרש חיצוני שלא הוזכר בדבריו, היינו ההיקש בין השמיטה ליובל. ואין לומר שאביי דקדק כן ממה שרבי אמר את דינו גבי שביעית ולא בשאר דינים, כי שמא שיטת רבי היא שבטלה קדושה בחורבן בית שני, רק בא ללמוד שלא נאמר שבכל זאת נוהגת שמיטת כספים, שהיא דבר שאינו תלוי בארץ. ולזה בא ההיקש בין שמטת קרקע לשמיטת כספים, וכעין דרשת רבי יוסי בירושלמי[51].עוד יש לתמוה בשיטת רש"י במועד קטן שפירש שרבי סובר שבטלה קדושת הארץ אחר חורבן, האם רבי הוא התנא היחיד הסובר כן, וביבמות פ"ב נדה מ"ו משמע שאדרבה לא מצאו מי שסובר לא בטלה, ואמרו רק שרבי יוסי הוא הסובר שקדושת עזרא לא בטלה, ואם כן למה העמידו את המשנה במועד קטן רק לרבי ולא לשאר התנאים[52].
אלא שבלאו הכי יש לתמוה[53] גם לשאר ראשונים הסוברים שמפורש בדברי רבי שהקיש שמיטה ליובל, למה העמיד אביי את משנת מועד קטן רק לרבי, ולא העמיד גם לשאר התנאים החולקים על רבי יוסי וסוברים שקדושת בית שני בטלה בחורבן. וקצת יש לפרש שהיה דוחק להעמיד את משנת מועד קטן רק אחר החורבן, ומשמע שמשנה קדומה היא. ואכן לרבי הסובר שבזמן שאין יובל אין שמיטה דאורייתא אין צריך לומר שאחר חורבן דווקא נשנית משנה זו. אולם כל זה רק לשאר ראשונים, אבל לרבינו תם, שהיה היובל נוהג בזמן בית שני, קשה הן בסוגיא דגיטין גבי פרוזבול הן בסוגיא במועד קטן, למה לא העמיד אביי לפי התנאים הסוברים שקדושת בית שני בטלה [רק אם נאמר שכך סובר אביי עצמו לעניין הלכה שקדושה לא בטלה[54] ומאידך הוא סובר הלכה כרבי. ועיין להלן, שבלאו הכי קשה הרבה על תירוץ אביי שהעמיד את תקנת פרוזבול רק לשיטת רבי, וכי חכמים החולקים על רבי, שהם חכמים בתראי, לא סבירא להו תקנת הלל].
♦
הסכמת כל הראשונים לפרש את הבבלי על פי הירושלמי
והראשונים כולם הסכימו לפרש את הברייתא בבבלי על פי דברי הירושלמי שאין ההיקש בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים, אלא ההיקש הוא בין יובל, שבו משמטים קרקעות ומחזירים אותן לבעליהן, לבין שמיטת כספים, שבה משמטים את החובות, וכן פירש רבינו תם בספר הישר[55] (סימן קכ"ג) והרמב"ם ושאר הראשונים[56].וזה לשון הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ב): "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ".
והנה רש"י מיאן לפרש את הבבלי על פי הירושלמי למרות שמצא את הירושלמי בפירוש רבו[57]. ויתכן שאם למדו מיובל לשמיטת כספים אין מקור לשיטת רבי שלא נוהגת שמיטה בעבודת קרקע[58], ובמפורש אמרו במועד קטן שלרבי לא נוהגת גם שמיטת עבודת קרקע.
ויתכן לומר שהנה בירושלמי קודם שהביאו את היקשא דרבי הסכימו שיש היקש בין השמיטות, שמטת קרקע לשמיטת כספים, ואפשר שגם אחרי שהובא היקשא דרבי להקיש בין שמיטה ליובל עדיין יש להקיש בין שמיטה לשמיטה. אך בשיטת הירושלמי אפשר שאין צריך לכל זה, אלא יש היקש בין יובל על כל דיניו לבין שמיטה לכל דיניה, ועיין להלן.
♦
בדעת הירושלמי אין הכרח שלרבי שמיטה מעבודת קרקע דרבנן
ירושלמי שביעית פרק י הלכה ב, גיטין פרק ד הלכה ג: דתני [שם ב] וזה דבר השמיטה שמוט רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג ד"ת פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן. והנה בדברי הירושלמי לא הוזכר ההיקש אלא בסוגיא הדנה בשמיטת כספים, ויש לומר בדעת הירושלמי שלדעת רבי נוהגת שמיטה מעבודת קרקע גם שאין היובל נוהג.ובאמת גם בבבלי אין הכרח לכך מהסוגיא בגיטין, אלא אדרבה לשון הברייתא היא: וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ובשלמא לפירוש רש"י הדבר מבואר שיש היקש בין שמיטת עבודת קרקע לשמיטת כספים, ויש סברא [או דרשה] ששמיטת עבודת קרקע תלויה ביובל, אבל לשאר הראשונים יש לתמוה, שלשון הברייתא בהיקש בין שמיטה ליובל אינו אלא בשמיטת כספים בלבד. ולא רק הלשון כן הוא, אלא המקור וההיקש הוא רק לגבי שמיטת כספים. אמנם הסוגיא במועד קטן מכריחה שרבי סובר שאף שמיטת עבודת קרקע מדרבנן, ופלא הדבר לדברי הראשונים מה המקור לכך. ושמא הם סברו שלא יתכן שתהיה עקירת השמטת כספים, ויוותר חיוב שמיטת הקרקע. ומה ששנה רבי בברייתא שמיטת כספים כי ההיקש הכתוב הוא בין היובל לשמיטת הכספים, אבל אי אפשר לחלק ביניהם [ועיין עוד במהרש"א].
ונראה עוד שלמבואר בדברי הרמב"ם[59] בביאור ההיקש, אין ההיקש בין השמיטה ליובל, אלא ההיקש הוא בין פעולות ההשמטה, ביובל אתה משמט קרקע מהקונה למוכר, ובשביעית אתה משמט את החוב מהמלווה ללווה. ולא היה ההיקש כלל בין עבודות הקרקע שביובל לעבודת הקרקע של השנה השביעית.
ומאחר שבירושלמי לא הוזכר ההיקש אלא בין יובל לשמיטת כספים, ולא הוזכר מעולם שרבי סובר ששמיטת עבודת הקרקע הוקשה ליובל [או לשמיטת הכספים], יש לומר בדעת הירושלמי שאין רבי פוטר עבודת הקרקע בשביעית בזמן שהיובל נוהג.
ובירושלמי לא התקשו על היתר המשנה ריש מועד קטן להשקות בית השלחין בשביעית, ומשמע אף בשביעית דאורייתא ההשקיה מותרת. ועיין עוד בירושלמי שביעית פרק ו הלכה ב[60], ובמשנה שביעית פרק שני משנה י.
אמנם האמת תורה דרכה, שלמרות שאין הכרח בירושלמי לגבי שיטת רבי בשמיטת עבודת קרקע בזמן הזה, מכל מקום הלשון משמע שההיקש הוא בין שמיטה ליובל. וכך אמרו: "רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג, שמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו יובלות, שמיטה נוהגת מדבריהן". מפורש שההיקש הוא בין השמיטה וכל דיניה לבין היובל, ולא כמשמעות הברייתא בבבלי שההיקש הוא בין פעולות ההשמטה שביובל, שהיא שמיטת קרקע מקונה, להשמטה שבשמיטה, שהיא השמטת החוב.
וביותר משמע בירושלמי כשאומר שמיטה סתם זה שמיטה לגבי עבודת קרקע ולא שמיטת כספים, כמבואר בדברי רבי יוסי בהיקשו בין שמיטה לשמיטת כספים[61].
ונמצא שבירושלמי, למרות שאין כל הכרח לומר ששמיטה גבי עבודת קרקע מדרבנן, הלשון מורה שהוא מדרבנן. ומאידך, הברייתא בבבלי שמורה שאין ההיקש לגבי עבודת קרקע אלא לגבי השמטת כספים בלבד, מדברי אביי במועד קטן עולה שהוא פירש שההיקש הוא גם לגבי עבודת קרקע.ועיין עוד ירושלמי שביעית פרק ח הלכה ד קל הקילו בשביעית שהיא מדרבנן, וסוף פרק ט[62].
♦
תמיהות בשיטת הרמב"ם האם סובר שביעית בזמן הזה דרבנן
פסק הרמב"ם שמיטת כספים תלויה ביובל וסובר שפסק היובל בבית ראשון
בדעת הרמב"ם נראה שדרשת רבי לתלות שמיטה ביובל, נאמרה רק לגבי שמיטת כספים כמבואר ברמב"ם (פרק ט' משמיטה ויובל): "אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ". וכן כתב עוד הרמב"ם להלן (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה כז): "תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדברים בלבד היא נדחית".♦
משמעות הרמב"ם שאין שביעית בקרקע תלויה ביובל ותמוה מהסוגיא במו"ק
הנה כתב הרמב"ם גם בקבלה, וגם בדבר ההיקש שאין נוהג שמיטת כספים בזמן שאין יובל, ותלו השמטת הקרקע מידי המוכר להשמטת החוב של המלווה. ומשמע שאין דיני שמיטה בעבודת הקרקע תלויים ביובל כלל[63].ודוחק לומר שההיקש והקבלה הם גם על שמיטה מעבודת הקרקע[64], והרמב"ם הזכיר רק שמיטת כספים, כי בה הוא דן בפרק זה[65], כי מכל מקום לא היה לו לסייג את הלימוד והמסורת רק לשמיטת כספים בלבד. ואכן כך מורה לשון הברייתא שדברה רק מעניין שמיטת כספים [מלבד לפירוש רש"י שהלימוד הוא משמיטת עבודת הקרקע לשמיטת כספים].
ועוד קשה שאם שווה דין שמיטת עבודת הקרקע לשמיטת כספים, למה הרמב"ם נמנע מללמדינו הלכה זו מתחילת הלכות שמיטה ויובל בעסקו בדיני השמטת קרקע, ולא השמיענו זאת רק בבואו להלכות שמיטת כספים. והנה המקום שהיה ראוי שיזכיר הרמב"ם דין זה הוא בהלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כה שכתב אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו', ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ובפרט שבהלכה הבאה הלכה כו כתב הרמב"ם את דיני המקומות שכבשו עולי בבל כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. והנה עד כאן לא הזכיר הרמב"ם אלא דינים דאורייתא, וכאשר פתח בהלכה כד מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, כו', ובהלכה כז הזכיר הרמב"ם שיש שביעית דרבנן בסוריא.
גם הרמב"ם בפירוש המשנה לא כתב ששביעית קרקע דרבנן כי אין יובל, אלא הזכיר את תליית השמיטה ביובל רק לגבי שמיטת כספים בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת שביעית פרק י משנה ג.
אמנם לעולה מן הבבלי במועד קטן מפורש בדברי אביי שלרבי גם שביעית לעבודת קרקע מדרבנן[66].
משמעות ריהטת הרמב"ם בפרק מניין השמיטין והיובלות ששמיטה בזמן בית שני של תורה
כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק י הלכה ג): "ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה, ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמטה, ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים, אעפ"י שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות".ומשמע שהביאה השנייה שווה לגמרי לביאה הראשונה ונתחדשו השמיטין ומניין היובלות כשם שהיו במניין הקודם, ויש לדחות.
♦
גרסת הדפוס ברמב"ם לא מכרעת אם שביעית בזמן הזה דרבנן
והנה ברמב"ם (שמיטה ויובל פרק י הלכה ט) לגרסת הדפוסים מפורש שדעת הרמב"ם ששביעית לעבודת קרקע אינה תלויה ביובל: "ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה, ובזמן שאין היובל [נוהג], אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו".ואפשר ומסתבר שאין גרסת הדפוס מקורה בשיבוש אלא זו הייתה גרסא ראשונה של הרמב"ם[67].[68] מכל מקום גם לגרסת הדפוס אינו מוכרע שעבודת קרקע מהתורה, והנידון הוא איך לפסק את דברי הרמב"ם בסיום ההלכה: "ובזמן שאין היובל [נוהג], אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו". האם ליתן הפסק אחרי התיבות חוץ משביעית בארץ שהוא מהתורה, או שהכל נקרא כאחד חוץ משביעית בארץ ושמיטת כספים בכל מקום מדבריהם. ולפי זה מדבריהם נסוב גם על עבודת הקרקע. וסיוע לקריאה זו מה ששנה הרמב"ם שביעית בארץ במניין הדברים שנוהגים מהתורה בזמן שהיובל נוהג, ואם שביעית בארץ לעולם מן התורה אין ראוי לשנותה כנוהגת רק בזמן שהיובל נוהג [אמנם הכסף משנה סובר בדברי הרמב"ם ששביעית דאורייתא, וחזר בו ממה שכתב בבית יוסף סימן של"א שלרמב"ם שביעית דרבנן[69]].
גרסת הכתבי יד ברמב"ם ששביעית דרבנן ותלויה ביובל
ומכל מקום לגרסת כתבי היד מפורש שגם שביעית לעבודת קרקע תלויה ביובל, והיא רק מדבריהם: "ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו"[70].והנה גם אם נתפוס לעיקר וכמשנה אחרונה את גרסאות כתבי היד [וגם לגרסת הדפוס אפשר שעבודת קרקע דרבנן], עדיין התמיהות במקומן עומדות, למה הרמב"ם לא קבע את כללי השביעית בעבודת קרקע בפרקים הראשונים כשם שקבע את דיני שמיטת כספים. גם סוף דברי הרמב"ם 'כמו שביארנו' אינו מבורר, היכן ביאר לנו את מקור הדין שאין שביעית לעבודת קרקע בזמן שאין היובל נוהג.
♦
משמעות הרמב"ם בפרק ראשון ששביעית בזמן הזה של תורה
עוד יש לדקדק בדברי הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק א הלכה י): "ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו". ומבואר ברמב"ם שלא התירו מלאכות דאורייתא, ואם סובר הרמב"ם ששביעית בזמן הזה דרבנן היה לו לרמב"ם להתיר בזמן הזה אף במלאכות דאורייתא במקום הנצרך לקיום, ומשמע שסובר הרמב"ם ששביעית דאורייתא. אלא שיש לדחות שסובר הרמב"ם שלתירוץ רבא (מו"ק ב' ע"ב) להעמיד את המשנה כחכמים לא התירו אלא מלאכות שכל עיקרן דרבנן ואין עיקרן דאורייתא, אבל ארבעת המלאכות שהן מדאורייתא לא הותרו בזמן שהשביעית דרבנן. ונמצא לפי זה מחמיר רבא יותר מאביי למאן דאמר שביעית דרבנן האם התירו אותן ארבעה המלאכות, והדברים מחודשים, ועיין עוד במקום אחר. עוד יש לדחוק שלא כתב הרמב"ם אלא את המפורש בתלמוד, ואחר שפסק את דברי רבא האמורים בזמן ששביעית של תורה, מינה נלמד שהוא הדין לזמן הזה, שכל עיקרה של שביעית דרבנן, להתיר את כל המלאכות.ויש להוסיף עוד שהרמב"ם כתב את היתר ארנונא מיד אחר היתר מלאכות דרבנן במקום פסידא. ובאו שני פירושים בדברי הרמב"ם אם היתר ארנונא הוא משום פיקוח נפש, ואפילו בשביעית דאורייתא[71], או שהיתר ארנונא הוא במקום מס המלך, והתירו איסור שביעית דרבנן[72]. ולצד שהרמב"ם בהיתר ארנונא עוסק בהיתר משום פיקוח נפש מתבאר היטב, בין אם הוא סובר שביעית דאורייתא בין אם שביעית דרבנן, אבל אם נאמר שהרמב"ם בהלכה הסמוכה בהיתר מלאכות דרבנן עסק בשביעית בזמן שהיא דאורייתא, אין מקום לפרש את ההלכה הסמוכה בהיתר ארנונא בזמן ששביעית דרבנן, וזמן ההלכה השתנה בין הלכה להלכה הסמוכה.
♦
מבואר ברמב"ם שחשוד לעבור על דברי סופרים לא חשוד על השביעית
כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק ח הלכה טז): "החשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית, שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים, והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה", ע"כ. ויש לתמוה מה פסק הרמב"ם, והרי אם הוא סובר ששביעית דרבנן, שווה טהרות לשביעית בזמן הזה. אך כיוצא בזה יש לתמוה גם על מעשרות, שפסק הרמב"ם שיראה לו שדינו כתרומה שאינו אלא מדרבנן, ועל כרחך דבר שהוא עיקרו דאורייתא אינו חשוד עליו, ועיין.♦
משמעות הרמב"ם בפרק רביעי שמקום שכבשו עולי בבל נוהג שביעית מהתורה
כתב הרמב"ם פרק ד בהלכה כה: "אין שביעית נוהגת א.לא בארץ ישראל בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ וגו', ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית". הנה התנאי היחיד שהזכיר הרמב"ם לשביעית הוא ארץ ישראל[73]. ושוב בהלכה כו: "כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית". וסמיכות ההלכות מורה שהוא עוסק בשביעית של תורה, שהרי בארץ ישראל הוא, וסיים בהלכה הקודמת שהשביעית בארץ ישראל מהתורה. אך קצת קשה שלא חילק הרמב"ם בין מקום שהחזיקו בו עולי בבל למקום שהחזיקו בו עולי מצרים, אלא לגבי דין נאכל, ולא אמר שעולי בבל של תורה ושל עולי מצרים מדבריהם. ושמא נאמר שסמך על דין הנאכל שמלמדנו שהוא מדבריהם, או שהעתיק דברי המשנה כדרכו ללא תוספת. אלא שמיד בסמוך בהלכה כז כתב הרמב"ם: "סוריא אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם, אבל עמון ומואב ומצרים ושנער אף על פי שהם חייבות במעשרות מדבריהם אין שביעית נוהגת בהן". הנה גבי סוריא ביאר הרמב"ם שהיא מדבריהם ולא אמר זאת גבי מקום שהחזיקו עולי מצרים, למרות שגם דבר זה לא הוזכר במשנה. אך יש לבאר שהמכוון ברמב"ם הוא שסוריא הואיל והוא מקום שלעולם אינו ארץ ישראל אלא מדבריהם ולא היה ראוי שיגזרו בו שביעית כלל, וכל שביעית שנוהגת שם אינה אלא כדי שלא יניחו ארץ ישראל, אבל של עולי מצרים היא ארץ ישראל הראויה מהתורה רק שכעת לא קודשה. והנה כתב הרמב"ם להלן הלכה כח: "עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים". והנה דבריו של הרמב"ם בזמן בית שני ממה שכתב: "לא יהיו לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים", והיינו בבית שני שהיו מקומות שכבשו עולי בבל ולא החזיקו עולי מצרים. וכן מוכח מדברי הרמב"ם לעיל בהלכה כ"ו שעסק בהחזקת עולי בבל ולא בקדושה שהייתה בבית ראשון. וכן מוכרע ממקור דברי הרמב"ם במשנה (שביעית פרק ו) העוסקת בזמן בית שני בכל פרטי מקומות שנהגו השביעית. ומשמעות הרמב"ם שלמעט המקומות המפורשים שהן מדבריהם הן מדאורייתא אף בבית שני. וכן מוכרח שעוסק הרמב"ם בזמן עולי בבל, שהרי בזמן כיבוש עולי מצרים עבר הירדן קדוש לכל דבר מהתורה, למעט ביכורים שהוא שנוי במחלוקת, וכמו[74] שכתב החזון איש[75]. [אמנם מבואר לעיל שבפרק היובל (פרק י) כתב הרמב"ם ששביעית של קרקע היא מדרבנן, אלא שיש לומר שלא אמר הרמב"ם שביעית כיום הזה דרבנן אלא כשאין יובל, ואם יהיה היובל תהיה השביעית שלתורה. אבל כל הדברים יגעים אחר שכבר הכריע הרמב"ם (מלכים י"א ה"א) שלא יהיה היובל עד ביאה שלישית בזמן מלך המשיח].♦
פסק הרמב"ם שתרומה ומעשרות בזמן הזה דרבנן משום שחסר בביאת כולכם האם כולל שביעית
כתב הרמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז: "וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה". וסתימת לשון הרמב"ם משמעה שאין הפרש בין קדושה ראשונה לקדושה שניה ושניהם דאורייתא. אמנם ברמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה כו התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה. והנה מפורש ברמב"ם שהמעשרות רק מדרבנן. ועוד, בשביעית הוא שנאמר כי תבואו. ובחידושי הגר"ח טען שהרמב"ם בהביאו כי תבואו לתרומה המכוון הוא לנאמר בשביעית. ואם כן נמצא שלרמב"ם שביעית בזמן הזה דרבנן מטעם נוסף, ולא צריך את היקשא דרבי לשמיטת קרקע. ומכל מקום עדיין לא מספיק למה הרמב"ם לא ביאר בכל שמונת הפרקים הראשונים של הלכות שמיטה שהשביעית דרבנן כמו התרומה והמעשרות, ולא כתב הרמב"ם דברים מפורשים אלא בפרק תשיעי בעניין שמיטת כספים דייקא. ולא בא הרמב"ם לבאר לנו את דין שמיטת קרקע אלא בדיני היובל פרק עשירי.♦
משמעות הרמב"ם בתשובה ששביעית בזמן הזה של תורה
ויש להוסיף עוד את משמעות הרמב"ם בתשובה (סימן קכח) שנשאל במפורש על דיני שביעית בזמנו, ומשמעות התשובה שהאיסור דאורייתא. וקשה לומר שהמכוון בכל דבריו שהוא דאורייתא בזמן ששביעית של תורה, ולמה לא יפרש, והרי הוא נשאל על זמנינו. יתר על כן, בתשובה הבאה (סימן קכח) שהיא חלק מרצף התשובות שנשאל הרמב"ם על מעשרות בזמנו פירט היטב שכל החיוב הוא רק מדרבנן והפליא על רבי יוסף בן פלאת שכתב לשון חיוב ואיסור מן התורה. ונמצא שאין דבר מוכרע במשנת הרמב"ם בשביעית בעבודת קרקע בזמן הזה.גם הערוך השולחן העתיד (דיני זרעים ט"ו) תפס בדעת הרמב"ם ששביעית דאורייתא והוסיף לדקדק בזה הלשון: "וכ"כ הרמב"ם בס' המצות בעשין קל"ה וז"ל שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית וכו' ואין חובתה מן התורה אלא בארץ ישראל עכ"ל, ובמצוה קל"ח כתב וז"ל שצונו לשוב הקרקעות וכו' ואינה נוהגת אלא בא"י ובזמן שהיובל נוהג" עכ"ל. ומקודם לא כתב כן הרי להדיא שנוהג בא"י בכל זמן.
ויש לעיין עוד הרבה בדברי הרמב"ם גבי קדושת הארץ לגבי תרומות ומעשרות, ואם קדושת עולי בבל אינה רק דרבנן אין מקום וצורך לדון בדיני השמיטה. וגם אין צורך להיקשא דרבי לגבי שמיטת כספים, שאפשר להקיש כרבי יוסי בירושלמי בין שמיטת קרקע לשמיטת כספים.
♦
קצרן של השיטות אימתי היובל נהג
א. היובל פסק בגלות שנים וחצי השבטים בעבר הירדן, לדעת הירושלמי יתכן שלא חזר היובל כלל, לא מדאורייתא ולא מדרבנן.ב. לדעת רבי יוחנן בבבלי חזר היובל בימי יאשיהו כשהחזיר ירמיה את עשרת השבטים. [לדברי הכל לא היה היובל בין גלות עשרת השבטים עד שהחזיר ירמיה את השבטים לדעת הבבלי. לדעת הרז"ה יתכן שנהג יובל מדרבנן].
ג. לדברי הכל לא היה היובל בשבעים שנות גלות בית ראשון.
ד. לשיטת רבינו תם חזר יובל דאורייתא בעליית עזרא, והיה היובל עד חורבן בית שני.
ה. לדעת הרמב"ן וסיעתו חזר היובל מדרבנן בעליית עזרא עד חורבן הבית, בין למאן דאמר שמיטה דאורייתא בין לסובר מדרבנן.
ו. לדעת הרז"ה [לפחות לשיטת רבי] היה יובל דרבנן גם אחר חורבן בית שני, עד שפסקו בתי דינים הראויים לקדש יובלות.
ז. לפשטות הרמב"ם רש"י ועוד ראשונים, לא חזר היובל לא מדאורייתא ולא מדרבנן מעת חורבן בית ראשון.
♦
מנו יובלות לקדש שמיטין
א. לפשטות הירושלמי שלא היה יובל, גם לא היה מנין יובלות לקדש שמיטין.ב. לשיטת רבינו תם בזמן בית שני היה היובל דאורייתא, ואין צורך למנות יובלות לקדש שמיטין. [אפשר לדון לשיטתו שהיו זמנים אחרים בהם שייך למנות יובלות לקדש שמיטין].
ג. לדעת הרמב"ן בזמן בית שני היה מניין יובלות מדאורייתא לקדש שמיטין, והיה היובל מדרבנן.
ד. לדעת הרמב"ם מנו יובלות לקדש שמיטין מדאורייתא ללא יובל כלל.
ה. לדעת רש"י גיטין מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן. [ויש לדון בדעתו לסוברים שמיטה דאורייתא].
♦
חשבון שנות השמיטין והיובלות למניין הרמב"ם ליצירה[76]
♦שיטת הרמב"ם בטעמה
שלושת מנייני היובל לדעת הרמב"ם
לדעת הרמב"ם יש שלושה מניינים - האחד מעת ארבע עשרה שנה אחר כניסתם לארץ ובטל בעת חורבן הבית, המניין השני החל בעליית עזרא ועדיין לא בטל, ומניין שלישי יחל בביאה שלישית במהרה בימינו.♦
זמן מניין ראשון ומפני מה בטל
מניין ראשון החל אחר ארבע עשרה שנה שנכנסו לארץ, והיה שמונה מאות שלושים ושש שנה ובטל בחורבן בית ראשון. וטעם ביטול המניין מבואר בדברי הרמב"ם שבטל המניין משום ביטול הארץ. וזה לשון הרמב"ם: "כיון שחרב הבית בטל מנין זה משבטלה הארץ, ונשארה חרבה שבעים שנה ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה", ע"כ. וברור שמה שכתב הרמב"ם שכיון שחרב הבית בטל המניין אינו טעם לביטול המניין, כי אין מניין היובלות תלוי כלל בבית, וכמפורש ברמב"ם להלן הלכה ח שאפילו דיני יובל נוהגים שלא בפני הבית, קל וחומר מניין שמיטין ויובלות, אלא המכוון הוא שבעת חורבן הבית הגלו את ישראל ואז אירע שבטלה הארץ. וזה ביאור דבריו "כיון שחרב הבית בטל מנין זה משבטלה הארץ". ולשון הרמב"ם בתשובה: "וכיון שחרב הבית וגלו בטל המנין". הנה הוסיף את הגלות על חורבן הבית. ובהמשך דבריו בתשובה כתב: "שמנין ראשון בטל משבטלה הארץ", הנה לא הזכיר כלל אלא את עניין בטלה הארץ ללא החורבן כלל. אלא שגרסת הדפוס ברמב"ם "כיון שחרב הבית בטל מנין זה", משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה ונבנה בית שני. וגרסא זו מוקשית בלשון 'משבטלה', ואם המכוון הוא על המניין היה לו לומר משבטל, ומשמע שנסוב על הארץ, וכאומר משבטלה הארץ נותרה בבטלותה חרבה שבעים שנה. וזה המכוון "משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה ונבנה בית שני".עוד הזכיר הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק יב הלכה טו) את עניין בטילות הארץ כאשר גלו בחורבן בית ראשון לגבי דין בתי ערי חומה, וזו לשונו: "וכיון שגלו בחרבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע", ע"כ[78]. וכן כתב הרמב"ם (בית הבחירה פרק ו הלכה טז): "וכיון שנלקחה הארץ מידיהם[79] בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל", ע"כ.
והנה כל הדברים הללו לכאורה עולים לשיטת הרמב"ם שקדושה ראשונה, קדושת יהושע, בטלה.
והנה מקור דברי הרמב"ם שבטל מניין הראשון, מלבד מה שאפשר שסברא בלבד היא ממה שהקישו בערכין ל"ב ע"ב מה ביאת יהושע מנו יובלות אף ביאת עזרא מנו יובלות, ומזה נלמד שבטל היובל הראשון, שאם לא בטל למה יחל מניין חדש. ואין לומר שאף שלא בטל מתחיל מניין חדש, כי יש ללמוד ממה שלא החלו מניין חדש בבית ראשון ואף שלא היו יושביה עליה בזמן גלות עשרת השבטים. ועל כרחך לא ייבטל המניין כי אם בביטול הארץ. וכן יש ללמוד מהסוגייא בערכין שחשבו שנות יובל של בית שני מבניית הבית או מעליית עזרא, ומבואר שהתחיל חשבון חדש בבית שני.
♦
במחלוקת הרמב"ם והגאונים האם יובל תלוי בספירת בית דין
שיטת הרמב"ם בפרק היובל (שמיטה ויובל פרק י) שפוסקים כחכמים ששנת יובל נמנית בפני עצמה, ופסק הרמב"ם כתירוץ רב נחמן בר יצחק ערכין ל"ב ע"ב שמנו יובלות לקדש שמיטין, ודעתו שאין טעם לחלק בין זמן בית שני שמנו יובלות לקדש שמיטין לאחר החורבן. ולפי זה עולה לו ששנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה היא שנת שמיטה והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.♦
שיטת הרמב"ם שאין צריך בית דין ליובלות למנות שמיטים
ומבואר שהיה ברור לרמב"ם שלקידוש יובלות למנות שמיטין אין צריך כלל קידוש בית דין, שהרי אין בית דין הראוי לקידוש בזמן הזה. ויתר על כן, לא מצינו בית דין שקדשו את היובלות, ומה שאמרו בברייתא מנו יובלות לקדש שמיטין היינו ששנת השבע הייתה לפי חשבון שנות היובל. אך יתכן לדון שסובר הרמב"ם ששייכת קביעות היובלות כמו ששייכת קביעות השנים לגבי המועדות, אך הרמב"ם לא כתב שהיה מי שקידש את שנות היובל כדרך שכתב גבי חשבון השנים.ולא יכול הרמב"ם להבין את שיטת הגאונים הסוברים שהיום לא מונים שנות יובל, ולא העלה צד של עיכוב מניין היובל בגלל חיסרון הקידוש, וכמעט סתר את דברי הגאונים, אלא שהכריע הלכה למעשה כמסורת הגאונים שלא מנו יובלות בזמן הזה. וכה לשון הרמב"ם: "ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".
ולשיטת הרמב"ם היו עד היום שני מניינים של שנות שמיטה ויובל. החשבון הראשון מאחר ארבע עשרה שכבשו וחלקו עד חורבן הארץ, שבטל מניין הראשון, ומניין שני מעליית עזרא עד עצם היום הזה, שיש שנות שמיטה ויובל.
♦
דעת הגאונים במקורם בתשובת הרמב"ם שלא היה מניין יובלות בבית שני
והנה שיטת הגאונים שהביא הרמב"ם בתשובה (שפ"ט בלאו והוזכרה בכסף משנה) מבוארת שלא מנו יובלות גם בבית שני. וזה לשון הרמב"ם: "אבל מצאנו תשובה לגאון רבינו האיי זצ"ל עניינה שמנין ראשון לא בטל ושעליו אנו סומכים אבל לא מנו יובלות משחרב הבית בראשונה אלא שמיטים בלבד".נמצא שגם בשיטת הגאונים מבואר שאין מניין היובלות תלוי בספירת בית דין, שהרי גם בזמן בית שני היה בית הגדול בלשכת הגזית ולא מנו יובלות, ונמצא שאין ראיה שיש עיכוב ביובלות מחמת שאין בית דין הראוי לקדש.
קושיית הרמב"ם על דעת הגאונים שלא מנו יובלות מעת חורבן בית ראשון
והנה הרמב"ם בתשובה הביא את דברי הגאונים[80], שלא מנו יובלות כלל מעת חורבן בית ראשון, והרמב"ם בתשובה תמה על דברי רב האי גאון, זו לשונו: "ולא השגיח על אלו הדברים שנתפרשו בגמרת ערכין כלל כאלו אינם כתובים". ונראה שכוונתו לומר שיש להקשות מגמרת ערכין בשתים. האחת (ערכין לב ע"ב) תירוץ רב נחמן בר יצחק המפורש שמנו יובלות לקדש שמיטין, השנית יש להקשות מערכין י"ב ע"ב בחשבון חורבן בית ראשון לשיטת חכמים לכל התירוצים מנו יובלות, ולא היה אפילו צד אחד באחד מהתירוצים שלרבנן לא מנו יובלות בבית שני.♦
ישוב הרמב"ם בתשובה שהגאונים סברו קדושה ראשונה קדשה לעתיד
והנה הרמב"ם בתשובתו בא ליישב את דברי הגאונים, שהמה סוברים שהסוגייא בערכין כמאן דאמר קדושה ראשונה קדשה רק לשעתה, ואילו דעת הגאונים שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא[81].ולכאורה אם קדושה ראשונה לא בטלה מתבאר למה שייך למנות גם בימי חורבן בית ראשון, אבל עדיין אינו מובן למה לא מנו יובלות לקדש שמיטין, שדין זה אינו תלוי בקדושה ראשונה אם בטלה או לא. ויש לבאר שכל מה שחידש רב נחמן בר יצחק שמנו יובלות לקדש שמיטין אין זה מסברא, אלא בא מהכרח הברייתא שמנו יובלות ושמיטין, וברייתא זו כמאן דאמר קדושה ראשונה בטלה. אבל עדיין קצת קשה, שעולה מחלוקת חדשה שאינה תלויה כלל בשורש המחלוקת אם קדושה ראשונה בטלה או לא [ויש להמתיק קצת, שמאן דאמר קדושה ראשונה בטלה למדה מהיקשא לקדושה ראשונה להשוותה לגמרי גם בעניין היובלות, אף שלא הושווה לעניין ניהוג היובל הושווה לעניין מניינה. אך זה אינו, שלרבי יהודה שאין נפקא מינה במניינה אמרו שלא מנו יובלות, והאם רבי יהודה סובר על כרחך שקדושה ראשונה לא בטלה?!].
ובמה שיש להקשות היאך יפסוק הרמב"ם כדברי הגאונים הסוברים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, אחרי שהוא פסק להדיא שקדושה ראשונה בטלה, עיין להלן בביאור דעת הרמב"ם.
♦
תמיהה בדעת הגאונים למה מנו יובלות כל ימות בית ראשון
אך עדיין קשה בדעת הגאונים למה מנו יובלות כל בית ראשון, והרי גלו עשרת השבטים. ואם תאמר שהם סוברים שמנו יובלות לקדש שמיטין, למה לא מנו גם בבית שני. ויש לדחוק שלא מנו כלל, וכשיטת רבי יהודה בערכין י"ב ע"ב שהתחילו למנות שוב מעת שירמיהו החזירן. אך קשה, שבדברי הגאונים מבואר[82] שמנו שבע עשרה יובלות, ואם כדברי רבי יהודה שפסק היובל כל גלות עשרת השבטים, חסרים כשני יובלות.והנה עדיין תמוה איך מנו יובל בשנת ארבע עשרה שנה אחר החורבן, הרי בעת שגלו אין יובל. ומה הפרש בין ארבע עשרה שנה של אחר החורבן לבין כל השנים אחר כך עד היום הזה, שאין יובל לשיטת הגאונים. והאם מפני שהחלו בשנות יובל תו לא פסקו. ואין לומר לשיטת הגאונים שלא מנו שנת יובל אלא זו שנה הראויה ליובל לו לא חרב הבית, כי הרי מנו הגאונים מנין שמיטין ללא יובלות רק אחר תשלום היובל השבעה עשר שהיה בעיצומה של גלות, וצריך תלמוד [ועיין להלן].
♦
לכאורה הרמב"ם הביא דברי הגאונים במשנה תורה היפך מדבריהם בתשובתם
והנה הרמב"ם (פרק י הלכה ה) כתב: "אבל כל הגאונים[83] אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש[84] שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן, וכן עולה מתלמוד עבודה זרה כפי חשבון זה שהוא קבלה".משמעות הרמב"ם שלגאונים לא מנו יובלות בין חורבן בית ראשון לבין בית שני ומאחר חורבן בית שני ואילך. וזה היפך מדבריהם המפורשים שהביא הרמב"ם עצמו בתשובתו[85] שלא מנו יובלות מעת חורבן בית ראשון.
♦
הרמב"ם הביא את מסורת הגאונים שלא מנו שמיטין בגלות בבל כדבר נפרד
ועוד יש לעיין במה שכתב בדברי הגאונים: "שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל", ע"כ, ומה החיבור בין הדברים, בין מה שאחר חורבן בית שני מנו שמיטין ולא יובלות, לבין מה שהיה בחורבן בית ראשון. והרי שייך לחלק ביניהם, וכמו שהרמב"ם עצמו סובר שאחר בית שני מונים יובלות, ואחר בית ראשון נראה שאין מונים אפילו שמיטין, כי בטלה הארץ. וביותר יש לדקדק, שהרמב"ם כתב שהייתה מסורת בידי הגאונים שלא מנו יובלות באותן שבעים שנה של גלות בבל, ודבר מחודש הוא דבר המסורת קדמונית הזו, למסור כדבר נפרד את שאירע בעת חורבן בית ראשון, ולצורך מה בא הדבר במסורת אחר שאין בה לכאורה שום נפקא מינה [גם נעלם זכרה של מסורת זו במשנה ובתלמוד].♦
הרמב"ם כתב את מסורת הגאונים באופן שלא תסתור להדיא לסוגיא בערכין
וכאשר נדקדק בדברי הרמב"ם, נראה שהוא לא כתב להדיא בשם הגאונים שמנו יובלות בזמן בית שני אלא כתב רק שלא מנו מעת החורבן ואילך, ושמא לא רצה לקבוע בדבריו היפך העולה מגמרת ערכין שמנו יובלות בזמן בית שני. יתר על כן לא העמיד הרמב"ם את דברי הגאונים אלא לשיטת הסוברים שקדושה ראשונה לא בטלה, ואילו שיטת הרמב"ם שקדושה ראשונה בטלה.וסוף דבר, לא רצה הרמב"ם לנטות ממסורת הגאונים אימתי היא שנת השמיטה[86], ויש מקום ליישב את המסורת גם אם מנו יובלות בבית שני, שסוף דבר חשבון אחד הוא אם נמנה שמיטין ללא יובלות מעת חורבן הבית לבין אם נמנה שמיטין ללא יובלות מאז שנת הארבע עשרה שנה לאחר חורבן בית ראשון. ואף שלא מצא הרמב"ם פותר למה לא ימשיכו למנות יובלות גם לאחר חורבן בית שני, מכל מקום מסורת זמן השמיטה יכולה להתפרש בין אם נאמר שמנו יובלות בבית שני בין אם לאו. והאמת היא שאפשר לכוון את החשבון ויעלו כהוגן כל הסוגיות, הן בעבודה זרה הן בערכין אליבא דרבי יהודה ששנת יובל עולה לכאן ולכאן, וכאשר כתב הראב"ד וכן דעת הרז"ה, אלא שהרמב"ם היה פשוט לו שאין מקום לפסוק הלכה כדברי רבי יהודה, שהוא יחיד.
גם לפי זה יבואר מה שהוצרך הרמב"ם לכתוב בשיטת הגאונים שמנו שמיטין מעת חורבן בית ראשון, שהרי שיטת הגאונים בתשובותיהם שהמניין הראשון לא בטל, ולפיכך כתב שמנו שמיטין מעת חורבן בית ראשון. ומתבאר היטב עניין המסורת שהמניין אחד הוא מתקופת חורבן בית ראשון, שבמניין זה מחשבים כיום הזה[87].
ונמצא שקבע הרמב"ם את ההלכה לדעתו, שמונים יובלות לקדש שמיטין שהלכה כחכמים, ופסק הרמב"ם קדושה ראשונה בטלה. ואף שאינו יכול לכלכל את המסורת שאין יובלות בזמן הזה, סבר וקיבל את דבריהם אף ללא טעם ברור, שכך נותן הדין לקבל הדברים למעשה אף שיש לחלוק עליהם, ואף שבתשובתו היה סבור שמא יעלה בידו הכרע אחר[88].
ויתכן לדון עוד בדעת הגאונים שעיקר המסורת שבידם היא מה היא שנת השמיטה כיום הזה, ושהיום לא מונים יובלות, ולא אכפת לן מאימתי הפסיקו למנות יובלות, ואם בכלל מנו יובלות כרבנן או ששנת שמיטה עולה לכאן ולכאן כרבי יהודה. ויתכן שלא היה יובל השבעה עשר מימות בית ראשון כי גלו מהארץ, ויתכן שגם לא היה מנו שמיטים כלל מעת החורבן. ואפשר שתחילת מנין שני החלו רק במניין שמיטין בלבד, או מאחר חורבן. וההוראה אחת היא - כיום מונים שמיטין לבד, וידוע מה היא שנת השמיטה, כי סוף דבר כל החשבון עולה מכוון, בין אם נמנה את תחילת מניין שמיטים ללא יובלות מאחר חורבן בית שני (שנת 3830) בין אם נמנה אותם מתחילת מנין בית שני (שנת 3409) בין אם נתחיל מניינם שנה אחר תום היובל השבעה עשר (שנת 3354). הכל מביא למקום אחד, ששנת השמיטה המצויה בידינו היא המכוונת ונספרת שבע שבע ללא יובלות.
ולפי זה יתיישב הקושי בשיטת הגאונים איך היה היובל בשעה עשר בזמן הגלות הרי אין יושביה עליה [מלבד הטענה שבטלה קדושת הארץ כי היא תחת יד זרים]. ולשיטת הגאונים אין לומר שזו שנה הראויה ליובל, כי מנין השמיטין לבדן החל רק אחר שנת היובל השבעה עשר. ולמבואר יתכן שלא אמרו הגאונים שנהג דבר בגלות בית ראשון אלא חושבנא בעלמא לומר סדר הדברים איך לשמר חשבון מיום החל מנין הראשון, אך אין זה במשמע בדבריהם וגם הרמב"ם הבין שלדעת הגאונים נהגו שמיטין בגלות בית ראשון.
וקצת יש לדקדק כן מגוף תשובת רב האי גאון שתומך את חישוב השנים מתנא דסדר עולם[89] ומברייתא דערכין, ולא סמך כל חשבונו במסורת [ולפי זה גם לנידוני תקופות השנים של בית שני אינו עניין כלל למסורת הגאונים[90], שעיקרה הוראת המעשה אשר יעשו בתקופתם, ובכלל זה גם אשר נהגו בתקופת בית שני].
♦
פשטות דעת הגאונים ברמב"ם שרק מאחר בית שני אין מניין יובל
דעת הרבה אחרונים בהבנת דברי הגאונים שהובאו ברמב"ם שהגאונים סוברים לגמרי כרמב"ם, וחלוקים הגאונים והרמב"ם האם אחר חורבן בית שני מנו יובלות או לא מנו.♦
הקושי בשיטת הגאונים
והוקשה בשיטתם מה הפרש בין זמן הבית לאחר החורבן, והרי מפורש ברמב"ם שאין היובל תלוי כלל בבית, ומה יכול להיות שיהיה תלוי בקדושת הארץ, והרי קדושת הארץ קיימת גם אחר החורבן, כמו שכתב הרמב"ם.♦
ביאור הגר"ח שלדעת הגאונים ספירה וקידוש מעכבים שנת היובל
וביאר הגר"ח ששיטת הגאונים שספירה וקידוש מעכבים ביובל, ואין יובל ללא ספירה וקידוש, וכיון שכן, אחר החורבן שחדלו מלספור ולקדש אין שנת היובל, וממילא יש רק שמיטין[91].♦
המסורת של הגאונים לפירוש הגר"ח שלא היה ספירה וקידוש
הגר"ח נדחק לפירושו שמסורת הגאונים היא שלא היו ספירה וקידוש, וממילא לא מנו יובלות כי אם שמיטין[92]. והדבר רחוק הרבה, לומר שהמסורת הייתה על הספירה והקידוש, ולא נתברר כל הצורך למה לא יפרש שהמסורת הייתה שלא מנו יובלות, והטעם הוא מפני שצריך ספירה וקידוש. והרי הרמב"ם, שהביא את דעת הגאונים, לא ירד לטעם דבריהם אף שהסכים לפסקם, וברור שהוא לא פירש את עניין המסורת על ספירה וקידוש אלא על יובלות בלבד.♦
סוגיית היובל ערכין יב ע"א
ערכין דף יב ע"א: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר, איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחדש, הוי אומר זה יובל". וברש"י: "יובל - ראש השנה שלה ביום הכפורים דתוקעין ב"ד בשופר ונפטרים עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן ואז נראית שהיא יובל", ע"כ.ויש לעיין, הרי דברי יחזקאל היו בגלות בבל ולא היו דיני היובל, ואיך כינהו ראש השנה ואין בו ניהוג שנת היובל כלל. וצריך לדחוק שכינהו על שם הדין כשכל ישראל שרויים על אדמתם.
עוד מבואר שמנו יובלות בגלות בבל, כי אם אין מונים יובלות מה שייך לקרותה יובל. ומכל מקום יש לדחוק הרבה, שאף שאין יובל והיא שנה ראשונה לשבוע שמיטה הבאה, בא יחזקאל ללמדנו את זמן המאורע, ואמר שאם היה עם ישראל על אדמתו הייתה השנה אמורה להיות יובל, ומזה נלמד את מועד נבואתו.
הנה מבואר בערכין י"ב ע"א ששמונה עשרה שנה קודם חורבן בית ראשון החל כיבוש יהויקים על ידי נבוכדנצר מלך בבל, ומכל מקום נהג היובל עד החורבן גם בזמנו של צדקיה. ומבואר שכיון שעדיין ישראל שרויים על אדמתם, אף שהשולט וממנה המלכים הוא הכובש נבוכדנצר, ברצותו ממנה מלכים וברצותו מגלה חלק מהעם [כגלות החרש והמסגר], עדיין הארץ בחזקתה ביד ישראל לכל דין, ומזה נלמד על מהות בעלות ישראל וחזקתם בארצם לגבי קדושת הארץ, שעד שלא נכבשו ובטל שלטונם לא פקע מהארץ קדושתה.
ובתחילת בית שני היו תחת מלכות פרס, ויהודה תחשב לאחת ממאה ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשוורוש, והייתה הארץ בחזקת ישראל על ידי מלכות פרס, והרמב"ם האריך לחלק בין שלטון ישראל בימי בית שני לשלטונם בימי בית ראשון. ואף שסוף דבר גם בסוף בית ראשון היו תחת ממלכת בבל, מכל מקום היחס לבעלותם בא על תחילת ירושתם איך נפלה להם הארץ בימי יהושע, כי מכל מקום חזקתם בקרקע לא באה להם מחמת ממלכת בבל.
♦
סיכום זמני חורבן בית ראשון ושני
הביאו בגמרא ברייתא דסדר עולם שהבית נחרב בראשונה ובשניה במוצאי שביעית, והזמן מכניסת ישראל לארץ עד חורבן הבית היה שמונה מאות חמישים שנה. הנה לשיטת חכמים שיובל הוא חמישים שנה היה שמנה מאות וחמישים שנה, מהם ארבע מאות ועשר שנות בית ראשון, ואמרו בברייתא שהיו שבע עשרה יובלות, שהם שמונה מאות וחמישים שנה. ואמרו בברייתא על פי מקרא דיחזקאל שארבע עשרה שנה אחר חורבן הבית היה יובל. ונמצא שלא יתכן שחרב הבית בשנת היובל אלא בשנת שלושים ושש וארבע עשר שנה אחריו היה היובל, ומנכים את ארבע עשרה שנות כיבוש וחילוק ונמצאו שמונה מאות וחמישים שנה מתום החילוק עד נבואת יחזקאל, ושמונה מאות שלושים ושש עד החורבן, שהיה בשנת שלושים שנה בשנה ראשונה אחר שביעית. ולרבי יהודה שבע עשרה יובלות הרי זה שמונה מאות שלושים ושלוש שנמנו מאחרי ארבע עשרה של כיבוש וחילוק, והרי זה שמונה מאות ארבעים ושבע. וכיון שהחורבן היה שמונה מאות וחמישים שנה מכניסתן לארץ, שהוא עוד שלוש שנים נמצא החורבן בשלוש ליובל השמונה עשר. ואמרו בתלמוד שאם נרצה לומר שהברייתא שחרב הבית בראשונה במוצאי שביעית כרבי יהודה, עלינו לומר שהחלו למנות יובלות שוב בסוף בית ראשון כשהחזיר ירמיה את עשרת השבטים בימי יאשיה שלושים ושש שנה קודם החורבן, ונמצא החורבן במוצאי שביעית ושנת היובל בזמן נבואת יחזקאל.והנה יש לתמוה, אחר שנודע הדבר שלא היה היובל מעת גלות עשרת השבטים, למה לשיטת חכמים לא התחילו למנות את היובל שוב בימי יאשיהו. והאם נאמר שנחלקו בזאת רבי יהודה וחכמים. ומה עניין מחלוקתם במניין היובלות לדין היובל רק בעת שיושביה עליה [ועיין תוספות]. ואפשר שאכן גם לחכמים היו מתחילים למנות שוב בימי יאשיהו, אבל החשבון מכוון גם אם אילו היו מונים יובלות בימי גלות עשרת השבטים, אבל יש לדקדק בשנת נבואת יחזקאל אם היא הייתה בשנת החמישים או הארבעים ותשע.
בחשבון חורבן בית שני, שהתקיים ארבע מאות ועשרים שנה, ומשמע שהחלו חשבון חדש בבית שני, והנה לרבי יהודה עולה הדבר כהוגן שחרב הבית במוצאי שביעית.
♦
למה לרבי יהודה לא מנו יובלות לעניין קידוש
בגמרא בערכין ל"ב ע"ב ל"ג ע"א מבואר שאין יובל כשאין כל יושביה עליה, אבל יש מניין יובלות, ומפורש בגמרא שכל מניין היובלות בא רק לחשבון השמיטין, ולפיכך אמרו שלרבי יהודה שלא ייפגע חשבון השמיטין אם לא ימנו שנות יובל לא מנו שנות יובל בבית שני.ובתוספות בערכין י"ב ע"ב מבואר שמה שאמרו שלרבי יהודה בעת גלות עשרת השבטים פסקו מלמנות שנות יובל, והחלו למנות תחלה בחזרתן, אבל לרבנן מנו שנות היובל גם בזמן גלות עשרת השבטים[93]. והתוספות ביארו זאת על פי הסוגייא להלן ל"ב ע"ב ל"ג ע"א שמבואר שלרבנן מונים יובלות לצורך השמיטין, ולרבי יהודה אין מונים כי אין צריך זאת לחשבון השמיטין. אבל עדיין צריך תלמוד למה לא ימנו את שנות היובל לרבי יהודה לצורך מניין היובל, כדי שיהיה הדבר מכוון אם יחזרו רוב יושביה, כמו שאכן אירע שירמיה החזירן. והנה, על המפורש בסוגייא שבבית שני לרבנן מנו ולרבי יהודה לא מנו אין להקשות למה לא מנו לרבי יהודה, כדי שאם יחזרו יאחזו במניין היובלות, שאפשר לומר שלא מנו אלא לחשבון השמיטין, אבל אין מניין זה מועיל לקידוש יובל. אבל למבואר בסוגייא בערכין י"ב ע"ב שלרבנן מנו שנות יובל בימי גלות עשרת השבטים, ושוב כשירמיה החזירן לא החל מניין חדש, מבואר שהמניין בזמן שאין כל יושביה עליה מועיל אף לניהוג היובל ממש. ואם כן קשה כנ"ל, למה לא ימנו שנות יובל לשיטת רבי יהודה אם יחזרו יושביה. וזמן גלות עשרת השבטים עד חזרתן הרי זה כמאה שנה.
ובחזון איש שביעית סימן ג' ס"ק ה' כתב שהדבר מוכרח, שאם לא כן לא יעלה החשבון לרבי יהודה. וזו לשונו: "בתו' לעיל ד"ה הנך, מבואר דנחלקו ר"י ורבנן אי הפסיקו את המנין בגלות שני המטות וחצי וחזרו במנין החדש כדאהדרינהו עזרא, או שהיה המנין הראשון קיים, דרבי יהודה סבר דהפסיקו המנין והוכרח לומר כן, דאם לא כן לא משכחת ליה י"ד שנה אחר החורבן יובל, ולרבנן לא הפסיקו ומנו יובלות לקדש שמיטין", ע"כ. אבל אין זה מספיק כדי ליצור מחלוקת חדשה בין רבי יהודה לחכמים בלא טעם. וביותר, שאחר העולה בסוגייא בדף ל"ב שלרבי יהודה לא מנו יובלות, ומבואר הטעם אלא לרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן למה לי בשמיטין סגיא ימנו [ואחר שנשווה הסוגיות כמבואר לעיל], יתבאר שהטעם שלא מונים לרבי יהודה כי אין צורך, ולא חשו לצורך למנות שמא יחזרו כל יושביה.
ומתוך דברי חידושי רבינו חיים הלוי הלכות שמיטה ויובל פרק י[94] יש ללמוד שכל מה שאחר שגלו כל מה שמנו היה רק לצורך שמיטין ולכן לרבי יהודה לא מנו, ולא נחית לבאר למה לא ימנו שמא יחזרו. ואפשר שאין מונים על הספק אלא אם יש צורך בדבר. אבל חידוש הוא, ובפרט לדברי הגר"ח שאין דין כל יושביה עליה אלא תנאי בקיום דיני היובל, ואם כן שאין יושביה בשנת השלושים למה לא יספור שמא יהיו כל יושביה עליה.
והנה יש קצת סמך ליסוד הגר"ח שאין דין כל יושביה עליה במשך כל מניין שנות היובל, אלא הוא דין בקיום דיני היובל בלבד, שהרי לשיטת חכמים מנו שנות יובל גם בימי גלות עשרת השבטים, וכשירמיה החזירן נהגו יובל לכל דיניו על סמך המניין שהיה בגלות, למרות שלא היו כל יושביה בעת המניין. ולפי זה יש ליישב את הקושיא על שיטת הרמב"ן שצריך רוב שבט כדי שיהיה היובל מהמדרש שהובא ברד"ק[95] (שופטים פרק כ פסוק טו) שרוב שבט בנימין ברח מארץ ישראל לארץ רומניא. אמנם, יש לומר שלא הייתה שנת יובל ושנות היובל עולות גם באין יושביה עליה, וכמבואר בשיטת חכמים בערכין י"ב ע"ב. אך ברור שכל הראשונים לא סברו כן, והם התייחסו למצב רוב יושביה עליה בפועל. ויש לדון ליישב את קושיית הגר"ח והוכחתו מערכין י"ב ע"ב.
♦
בקושיית התוספות למה לא מנו יובלות בזמן חורבן בית שני
תוספות מסכת ערכין דף יג ע"א ד"ה הנך: "צריך עיון למאי דפירשתי דכי נמי גלו השבטים מנו נמי יובלות כדי לקדש השמיטין, א"כ בגלות דבבל קודם דסליק עזרא נמי היו מונין, ואמאי התחילו למנות כי סליק עזרא, וי"ל דלא דמי דודאי בעוד ישראל על אדמתם כי נמי אין יובל נוהג שמיטה נוהג בחרישה וזריעה והיו מקדשין, אבל בגלות לא היו מקדשין כלל שביעית. וצ"ע דכי נמי היו בגולה היו צריכין לקדש שביעית מפני שמיטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, ואם הוא כך דשביעית אינו תלוי ביובל כי נמי ישראל בגלות ואינן כלל על אדמתן למה לא ימנו שמיטין כמו מקצת ישראל על אדמתן ואף על גב דאין כל יושביה עליה מונין שביעית אף על גב שאין מונין יובל".וביאר החזון איש (שביעית סימן ג ס"ק ה): "ונראה דעיקר ילפותא מקרא דלכל יושביה הוא שאין ראוי לקדשו ליובל אלא בזמן שכל יושביה עליה, דיובל עיקרו בקידוש וכדאמר ר"ה ט' ב' יכול אע"פ שלא שלחו כו' וחכ"א שלשתן מעכבות בו, וס"ל לרבנן דנהי שאינו ראוי לקידוש מכל מקום לענין מנין קדושת יובל עליו ואינו עולה למנין כמו בעברו ולא קדשוהו דמכל מקום הוא קדוש לענין שאינו מן המנין, והלכך באותן השנים שגלו ולא היו כל יושביה עליה מנו יובל לקדש שמיטין, וכן כשעלה עזרא קידש לענין יובל כדאמר לק' ל"ב ב' אע"פ שאין מצוות היובל נוהגות מ"מ קדושת היובל איתי' לענין המנין, אבל בגלות בבל כיון שבטלה קדושה בטלה קדושת יובל לגמרי".
וכזאת ביאר הגרי"ז על פי דברי הגר"ח שייסד כזאת שכל יושביה עליה הוא דין רק בניהוג יובל, אבל כשפקעה קדושת הארץ אין מקום למניין, וכן מבואר ברמב"ם שבטל המניין כי בטלה קדושת הארץ.
♦
סתירה בדעת התוספות האם מנו יובלות קודם שירמיהו החזירן
תוספות ערכין לג ע"א: "אלא מלמד שהחזירן ירמיה ויאשיה מלך עליהם - ותימה שהרי אחרי שהחזירן ירמיה לא עמדו בארץ קודם חורבן כ"א ל"ו שנה כדפרישית לעיל בפ"ב (דף יב:) וא"כ לא הגיעו עד היובל והיאך נוכל למצוא וישמעו וישלחו וי"ל דנוכל למצוא אותם עבדים שהיו להם קודם שגלו".ופלא על התוספות למה הוקשה להם שהרי מעת שירמיה החזירן לא היה רק שלושים ושש שנה, הרי התוספות הסכימו לעיל י"ב ע"ב שגם בזמן הגלות נמנה היובל. ואין הכי נמי, קושיית התוספות קיימת גם אם מנו את היובל, כי סוף דבר לא בא היובל אלא אחר ארבע עשר לחורבן, ומבואר כל זה בערכין י"ב, אלא שאפשר ששאלו התוספות לפשטות שיתחיל מניין חדש כמפורש בשיטת רבי יהודה, ואפשר כך גם לרבנן לולא חידוש התוספות לעיל.
♦
תמצית דברי החזון איש במניין היובל בבית שני ובזמן הגלויות
החזון איש מבאר מחלוקת הרמב"ם והגאונים על פי תשובת הרמב"ם. דעת הרמב"ם שפקעה קדושה ראשונה בזמן גלות בבל, ולכן מנו יובלות לקדש שמיטים בבית שני, ואילו דעת הגאונים שלא פקעה קדושת הארץ בגלות בבל ולא מנו יובלות מעת חורבן בית ראשון.וחידש החזון איש שיהיה היובל לעניין מניין בלבד צריך קידוש מיוחד, ולמאן דאמר לא פקעה קדושה ראשונה מעולם לא הייתה קידוש הארץ לעניין מניין בלבד, ולכן לשיטת הגאונים מעת פסוק היובל סוף בית ראשון שלא היו כל יושביה עליה אין יובל כלל, אבל מונים שבע שבע גם בגלות [לעניין שמיטת כספים] גם בעת בית שני גם אחריו.
אבל לשיטת הרמב"ם שסובר כמאן דאמר פקעה קדושה ראשונה ועזרא קידש קדושה חדשה, בא עזרא וקידש יובל לעניין מניין בלבד, ולמה עשה כן שמא יבואו כל יושביה עליה במקומם ותהי הארץ קדושה לעניין היובל. ומבואר שאף שהארץ קדושה לעניין שאר דינים, מכל מקום אם לא היה מחל עזרא את עניין קדושת היובל באם יבואו כל יושביה עליה לא היה בא דין היובל בבא כל יושביה עליה.
עוד חידש החזון איש שאחר חורבן בית שני אין קדושת יובל לעניין מניין בלבד, כיון שלא שייך שיהיה היובל עוד, ומטעם שאי אפשר להתיישב כל איש במקומו כי תהיה חלוקה חדשה לעתיד לבוא [וצד נוסף בחזון איש שסוברים לעיקר שבטלה גם קדושה שניה, ולכן אין שייך יובל בלא קדושת הארץ, למרות שנוהגת שמיטת קרקע וכספים בדרבנן גם שבטלה קדושת הארץ].
ודברי החזון איש מחודשים הרבה, שבפשוטו מנו יובלות הוא לצורך מניין השמיטין וכלשון התלמוד מנו יובלות לקדש שמיטים, ולחזון איש לא נצרך היובל לעניין השמיטין כלל, אלא כולו בא שמא יתקדש היובל בבא כל יושביה, וכלשון החזון איש: "דבזמן הבית קדשה למנין לחוד התם משום שקוו שיחזרו כל ישראל ויחזור יובל למקומו והלכך קדש הארץ לקדושת יובל וממילא אף שלא חזרו היתה קדושת היובל קימת לענין מנין אבל לא קדשה לזמן הגלות כיון שאין נפקותא בקדושתה אלא לענין מנין".
עוד תימא גדול לחזון איש, אם כל הקדושה לעניין מניין באה שמא תתקדש שנת היובל באמצע בית שני, היה לקדש היובל גם לרבי יהודה, ואילו בגמרא מפורש שלא קדשו כלל לרבי יהודה, ומשמע שכל עניין היובל לעניין מניין בלבד לא לגבי קדושתה העתידית.
ובעיקר מה שכתב החזון איש ליישב לשיטת הרמב"ם למה לרמב"ם אחר חורבן בית שני אין יובל לעניין מנין, כבר נתבאר שאינו צריך לבאר, שהרמב"ם מצד עצמו סובר שיש מניין יובלות אלא שביטל דעתו מפני המסורת.
עוד ביאר החזון איש שחיסרון של כל יושביה אינו חיסרון בעצם אלא מתנאי הקידוש כמו שילוח עבדים ותקיעת שופר, ולכן שייך שיהיה מניין יובל ללא קדושת יובל, אבל מניין יובל לא יתכן שאין קדושת הארץ, כי יובל תלוי בקדושת הארץ, למרות שנוהגת שמיטת כספים שאין קדושת הארץ, וממילא מניין שבע שבע לגבי שמיטת כספים.
♦
במחלוקת רש"י ורבותיו בביאור שלושת השנים בגלות סנחריב שלא נמנו בבית ראשון
שו"ת רש"י סימן כח: "וששאל: תלת שני[96] דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו לא קחשיב להו. לא תימא[97] דאגלינהו סנחריב ובתר תלת שנין אהדרינהו ירמיהו. אלא הכין פירושא דהנהו תלת שנין, דכתיב בהו ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עליה. שלש שנים שלא היה פנאי[98] למנות שמיטין ויובלות[99], לא קחשיב. דאותן ג' שנים כל ישראל לא חרשו ולא זרעו ולא קצרו, הלכך לא קחשיב להו בכלל בנין בית המקדש. ואחר כמה שנים אתא ירמיהו ואהדרינהו[100]. והני שני דהוו בגלות עד דאתא ירמיהו, לעולם אימא לך דמנו יובלות לקדש שמיטין[101], דאע"ג דאקשינן לקמן דלרבי יהודה שנת חמישים עולה לכאן ולכאן, למה לי לממני יובלות בשמיטין סגי, הני מילי בבית שני דלא הוי הפסק כלל[102], אבל בבית ראשון דהוה הפסק, בהני שלש שנים דלא מני שמיטין ויובלות כלל, אימא לך דבתר תלת שנין צריך למימני להו בכמה ביובל הוי[103] כי אתא סנחריב, כי היכי דלא ליתי למטעי בשמיטין. וכשפירש לנו מורינו לא נתתי לבי לדבר הזה עד ששמעתי מר' אליעזר המקום יהא בעזרו".ויש לדון ביאור חדש לתשובה זו, ובזאת יתבאר למה בבית שני לא מנו לצורך אם יהיו כל יושביה עליה. ונראה ש'מנו' ו'לא מנו', אין המכוון האם יש דין מניין או ספירה או קידוש או לא, אלא שאומר מנו יובלות משמע היה צורך במנין יובלות. והקשו לרבי יהודה מה לנו במנין היובלות הרי אין היובל נוהג, ובאמת לכשיצטרך מניין היובלות ידעו את מניין השנים בכמה ביובל, אבל לצורך מה יש להתעסק ביובלות עכשיו. ואכן אמרו בסוגיא [ערכין ל"ב ע"ב] שיש צורך ביובלות רק לרבנן, ולרבי יהודה לא ייפול הלשון 'מנו יובלות' שמשמע שהייתה תועלת בדבר. אולם בבית ראשון בזמן גלות עשרת השבטים מנו יובלות לגמרי, בין לרבי יהודה בין לרבנן, והראיה שחזרו למניין יובלות לאחר הפסקת שלוש השנים גם לרבי יהודה.
ונמצא לפי זה שכל מה שעולה מחלוקת חדשה בין חכמים לרבי יהודה אם שנות גלות עשרת השבטים עולה לחשבון יובלות שלאחר חזרת ירמיה, עולה רק לשיטת רש"י. אמנם רש"י למד כן גם בסוגייא בדף ל"ב שהקשה רש"י לשיטה זו הרי לרבי יהודה לא מונים יובל באין יושביה עליה, אך רבותיו של רש"י יפרשו כנ"ל שאין חילוק לרבי יהודה מחכמים לקביעות שנות יובל, ודוק.
ובשו"ת בנין ציון החדשות סימן ס כתב שלרש"י לא היה נוח בתירוץ רבותיו, וזה לשונו: דבאמת לפענ"ד תמוה כיון דבג' שנים אילו לא מנו לא שמיטה ולא יובל רק אח"כ מנו משנה שפסקו קודם בא סנחריב, וכגון אם אותה שנה היה י"ב ליובל וה' לשמיטה מינו השנה שאחר ג' שנים י"ג ליובל וו' לשמיטה, א"כ למה הוצרכו למנות יובל יותר מתשעים שנה מחזקיהו עד יאשיהו משום שמיטה מה היכר היתה להם ביובל יותר מבשמיטה, שהרי כמו שידעו ששנה שאח"כ י"ג ליובל כמו כן ידעו שו' לשמיטה הוא, ולכן אפשר שלא ישר בעיני רש"י תירוץ זה. ולמבואר יתכן לפרש כוונת רבותיו של רש"י בדרך אחרת. ועיין עוד שו"ת מהרלב"ח סוף סימן קמג.
בפירוש המיוחס לרבינו גרשם מסכת ערכין דף יב ע"ב: "הנך תלת שני. אפיק להו כנגד הנך תלת שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמיה ואהדרינהו (כדמתרגמינן) [כדגרסינן] בפירקין בתרא מלמד שירמיה החזירם דלא קא חשיב להו משום דלא הוו ישראל על אדמתם ולא מנו ליובלות עד שחזרו דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, ואמר לן ר' דהאי דאגלינהו תלת שני לא אשכחן ליה בפירוש במקרא אלא סמכו על המקרא דכתיב [ויהי בשנה הרביעית למלך חזקיהו היא השנה השביעית להושע בן אלה מלך ישראל] עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון ויצר עליה וילכדה מקצה שלש שנים [בשנת שש לחזקיה] אישתכח דכי מפיק להני תלת שני דבמוצאי שביעית [חרב אבל אי אתה מוצא לאחר י"ד שנה יובל לטעמא דרבי יהודה".
במיוחס לרבינו גרשם[104] ביאר כפירוש רבותיו של רש"י, אלא שיש הבדל מה הטעם לא מונים את שלושת השנים. במיוחס לרבינו גרשם מבואר שלא מנו אותם שלוש שנים מפני שלא היו כל יושביה עליה, וכל שאין יושביה עליה אלא עולה למנין יובלות, ואילו רש"י ביאר לפירוש רבותיו כי הארץ הייתה מובטלת מזרע וקציר ולכן אין שמיטין ויובלות. ולכאורה לפירוש רבינו גרשם וסיעתו קשה, הרי ירמיה החזירן לאחר זמן רב ולא מיד אחר שלוש שנות גלות, ואילו לרבותיו של רש"י [איך שמפורשים ברש"י בפירוש ובשו"ת] אפשר שירמיה החזירן אחר זמן רב אלא שהארץ שבתה למשך שלוש שנים בלבד, אך בגמרא משמע שתלוי בחזרת ירמיה אלא אם כן רש"י בשו"ת לפירוש רבותין מכוון למחוק את הגרסא עד דאתא ירמיה.[105]
♦
טענות רש"י על פירוש רבותיו
א. אם מורידים שלוש שנים, עדיין הבית חרב בשביעית ולא במוצאי שביעית. יש להוסיף שאם נחשב עדיין הייתה בשנה שישית ולא שביעית באר החשבון, ואם בשנה שביעית כטענת רש"י עדיין יש לומר ליישב כעין שיטת הרמב"ם גבי בית שני, שחרב לשיטתו בשביעית ובכל זאת נחשב מוצאי שביעית שנה שאחריה.ב. עוד טען רש"י שלא משכחת נבואת יחזקאל ביובל, ויש לומר שלרבי יהודה לא היה ביובל. עיין לעיל באורך בעניין זה ושוב נמצא כזאת לאחד מגדולי הראשונים [עיין הערה].
ג. גלות עשרת השבטים הייתה זמן רב, ואם כן איך מנו לרבי יהודה נגד סוגייא ערוכה להלן ל"ג שלרבי יהודה לא מונים, וזה יישב בשו"ת רש"י כנ"ל.
ד. לא הסתבר לרש"י שאם פסק מניין חוזרים וסופרים ממקום שפסק, ונמצא אם כן שחסר הרבה יותר משלוש שנים, אך לראשונים יש לפרש שאכן חוזרים למניין ממקום שפסק.
ה. הקושי העיקרי בשיטה זו שמשמעות התלמוד שאכן חזרו אחר שלוש שנים וזה לא יתכן, והיישוב הדחוק בשו"ת רש"י לקטוע את לשון התלמוד.
ו. הגרסאות בכתבי יד חלוקות[106], חלקם כרש"י שלא גרסת תלת שנים וחלקם כגרסת תלת שנים.
ז. עוד קשה בפירוש רבותין שלא היה להם פנאי לחרוש ולזרוע כן לא מנו שמיטין ותמה החזון איש (שביעית ג' ל"ה): "צ"ע מה טעם הוא זה וכי חובה לחרוש ולזרוע בשאר שני שבוע, וגם מונין א"צ, אלא שמיטות ולא שנים".
♦
בדברי החזון איש למה לא שייך שיהיה היובל בזמן הזה
כתב בחזון איש (שביעית סימן כ"א ס"ק ב): "ואף אם ישובו ישראל על אדמתן קדם ביאת הגואל לא ינהג יובל דהא בעינן שיהא כל שבט על חלקו כדאמר ערכין ל"ב ב', ונראה דהיינו על חלקו שזכה בכח החלוקה ובגורל על פי ד', והכא כיון שגלו אבדו זכותן הראשונה ומה שקנו בכסף מיד אויב לא חשיב חלק של שבט אף אם יקנה כל שבט חלקו שהרי קנו המחריבים קנין הגוף דכי היכי דלר"מ מתנה אינה חוזרת ביובל ה"נ בזכה מן המופקר ובקנה ביאוש וכיבוש מלחמה [את"ל דהא דל"ת לצמיתות אינו אלא במקום יובל אבל אי ליכא יובל קנה נכרי קה"ג] וכי לקח ישראל מידו עכשו קני לה, וכי יבוא הגואל במהרה תהיה חלוקה חדשה וכדאמר ב"ב קכ"ב א' ולא שייך חזרת יובל לראשונים של בית שני, ונראה דאף לקושטא דמלתא שאין נכרי קונה קה"ג אף בזה"ז ואפי' בכיבוש מלחמה וישראל הקונה מיד האויב קני קה"ג מ"מ לא שייך חזרת שבטים על אדמתן קדם הגאולה דכיון דעתידה א"י שתחלק חלוקה חדשה בטלה חלוקה ראשונה, וגם אי אפשר שינהוג יובל משום דקדם חזרת נבואה אין אנו בקיאין ביחוסי השבטים"[107].ויש לעיין לדברי החזון איש אם תחילת בית שני שבאו ישראל ברישיון כורש אם שבה חזקת השבטים כמו שהייתה בבית ראשון, ולשיטת רבינו תם מבואר שחזרו עשרת השבטים בית שני ועל כרחך חזרו למקומם וחשוב שבט שבט בנחלתו. גם הרמב"ן לא חלק על רבינו תם אלא על כך שלא עלו עשרת השבטים בית שני, אבל לא תמה שלא שייך שיהיו השבטים במקומם. שמא ייאמר לדעת החזון איש שכל ביאה שניה הייתה על פי ה' ועל פי נביא, והרי זה כנאמר על פי ה' שזאת נחלת כל שבט ושבט כשם שהייתה חלוקתם בראשונה כך בשניה. וכן מבואר סוגיא בבא מציעא כח ע"א וישבו כל ישראל בעריהם – וברש"י ואף על גב דפורתא הוו - בכל עריהן היו מפוזרים, ע"כ, וקצת משמע שחזרו למקום שלהם שזו הייתה זכותם.
עוד מבואר בדברי החזון איש שתנאי שכל שבט יהיה במקומו הנלמד מכל יושביה אין זה רק מפני שלא הגיעו לסוף התיישבותם עד שכל שבט ובשבט בחלקו, שלפי זה בזמן הזה שאין אחד מכיר שבטו ולא נחלתו היה מקום לומר שכך היא צורת הישיבה שכל אחד במקום שמחזיק שם נחלתו, ומתקיים היטב לכל יושביה. ומבואר שתנאי זה הוא ככתבו[108].
♦ ♦ ♦
2489
נכנסו לארץ
14 כיבוש וחלוקה
2504
החלו מניין שמיטין ויובלות ראשון
2510
שמיטה ראשונה
2553
יובל ראשון
3303
יובל 16
יובל אחרון שהיה בבית ראשון
3339
36 ליובל 17 שהם 836 שנה למניין שמיטין
חרב בית ראשון ובטל מניין ראשון
850 שנה מכניסתן לארץ
3353
יובל 17 ללא דינים
זמן נבואת יחזקאל ביום כיפור
3409
נבנה בית שני
עוד לא החלו במניין חדש
לו היה ממשיך המנין הראשון הייתה שנת 44 ליובל 18 2 לשמיטה
3416
עלה עזרא
החל מניין שני
3422
שמיטה ראשונה בבית שני
3465
יובל ראשון בבית שני
3815
יובל שמיני בבית שני
3829
נחרב בית שני
בשנת ה420 לבניינו
סוף שנת שביעית
שנת 14 ליובל
תשיעי שנת 414 למנין שמיטה שני
3830
נחשבת שנת חורבן
מוצאי שביעית הייתה
שנת 15 ליובל תשיעי
4915
יובל 30 ממנין בית שני
4936
שנה שהרמב"ם כתב חיבורו הלכות שמיטה
שנת שמיטה שנת 21 ליובל ה31
5765 תשס"ה
היה יובל ה47 לשיטת הרמב"ם
5779 תשע"ט
שביעית
5782 תשפ"ב
שלישית לשמיטה
17 ליובל ה47
שמיטה לחשבון הגאונים וההלכה למעשה
5786 תשפ"ו
שביעית
21 ליובל ה47
5815 תתט"ו
יובל ה48, אבל מהרה יבנה ויחל מניין חדש