תורה שבכתב ותורה שבעל-פה

הערות שוליים

1. ↑ ומטעם זה מכונות הדרשות בשם חק (ראה תורת כהנים פרשת בחוקתי, ב, ט: 'יען במשפטי מאסו –אלו הדינים, ואת חוקתי געלה נפשם –אלו המדרשות'. ופירש הר"ש משאנץ שם, שהמדרשות נקראו חוקים מחמת שאינם מפורשים בתורה). כי התורה שבכתב מביעה תמיד את הרעיון הטהור, בעוד התורה שבעל-פה קובעת את דפוסי הקיום, וקביעת דפוס המצווה היא, למעשה, חקיקתה וקביעתה כיתד בל תמוט (עפ"י בית אהרן, להג"ר אהרן כהן זצ"ל, על עניני מועדות (נספח לבית אהרן על התורה, בראשית –שמות), קונטרס אחרון, סימן ו). וראה הכתב והקבלה, ויקרא כו, ג, המבאר באופן אחר, שחק הוא מלשון חיק, כלומר, פנימיות, וזאת מהותה של התורה שבעל-פה, גילוי פנימיותה של התורה שבכתב. וראה במאמר 'התורה שבכתב ומהות המצוות'.
2. ↑ התורה שבכתב מכוונות כנגד מידת התפארת (שמים), והתורה שבעל-פה כנגד מידת המלכות (ארץ). וראה פרדס רמונים (שער כג, פרק כב, ערך תורה). וראה בראשית רבה (סו, ד): 'מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה'.
3. ↑ השווה שפת אמת (פרשת בא, תרל"ב): 'תורה שבכתב למעלה מהטבע, והמשכת אור התורה בכל מעשה גשמי גם כן, נקרא תורה שבעל-פה'. וראה שם (פרשת בהר, תרל"ב): 'וקבלת תורה שבכתב, בהר סיני, והמשכת כח התורה בארציות היא תורה שבעל-פה וארץ ישראל'. [והנה, להלן (פרק ג) התבאר שתיבת 'דיבור' מתייחסת לתורה שבכתב, ותיבת 'אמירה' לתורה שבעל-פה. והשווה לזה מה שכתב בהיכל הברכה (במדבר א, א): 'כי כל ענין לאמר שבתורה שיתמשך זה הענין עד למטה בעולם הזה בצירוף זה שעלה ורצונו (אוצ"ל: ברצונו) כי בכל עת ורגע יוצא מפי הקב"ה אותיות להנהגות העולמות ויכולין להשתנות כל זמן שלא ירדו לעולם... וכשנאמר לאמר ירד הצירוף עד לעוה"ז בהכרח מבלי להשתנות', ועיין].באופן דומה ניתן לבאר את הדימוי של התורה שבעל-פה לארץ, במובן של הבנה והשגה (הורדת ה'שמים' הרחוקים מהשגה, אל ה'ארץ' הקרובה אלינו), כי אחת המטרות העיקריות של התורה שבעל-פה היא לקרב את הדברים הרחוקים שבתורה שבכתב להשגתנו (ראה ביאור הגר"א משלי ד, כ-כא). וזאת בעיקר במישור הפנימי של התורה (שנמסר בעל פה), בו מתגלה התוכן הפנימי של התורה שבכתב (ראה הקדמת מהרח"ו לעץ חיים: 'ונמצא כי המשנה והש"ס הם הנקרא גופי תורה. והנה דבריהם כחלום בלי פתרון, ורזיה וסתריה הפנימים הנקרא נשמת התורה הם הם פתרון החלום הנפתר בהקיץ, בסוד אני ישנה ולבי ער. וכמו שאמרו חכמים ז"ל במחשכים הושיבני כמתי עולם זה תלמוד בבלי אשר איננו מאיר אלא ע"י ספר הזהר, הם הם רזי התורה וסתריה אשר עליהם נאמר ותורה אור').
4. ↑ ביתר ביאור: במשלי (ו, כג) נאמר: 'כי נר מצוה ותורה אור', ובמקביל לכך למדנו, שתורה שבכתב נקראת תורה, ותורה שבעל-פה נקראת מצוה (ראה ברכות ה, א: 'תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה'). ופשר הדבר, שבאופן כללי התורה היא כאור, הצריך כלי ('נר') כדי להתקיים ולהאיר בעולם. כלומר, התורה מורה את הרעיון, שהוא הארה וגילוי, והכלי להביא את הרעיון למעשה הוא קיום המצוות. ובאופן פרטי, התורה שבכתב נקראת אור, לפי שהיא נוטה יותר לצד הרעיון, והתורה שבעל-פה נקראת נר, לפי שהיא נוטה יותר אל צד המעשה. [וראה זהר חדש (מדרש רות, צב, א): 'ונר יהיבת על רישיה (-של התינוק במעי אמו) בליליא, שנאמר (איוב כט, ג) בהלו נרו עלי ראשי, ועמודא דנהורא ביממא... ונאמר (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור, ואולפי ליה כל אורייתא, ואולפי ליה כל פיקודי'. נראה שביום התינוק לומד תורה שבכתב (הנקראת 'אורייתא'), ע"י עמודא דנהורא ('אור'), ובלילה תורה שבעל-פה ('פיקודוי'), ע"י 'נר'. (על לימוד התורה שבכתב ביום והתורה שבעל-פה בלילה –ראה פרקי דרבי אליעזר, פרק מו; תנחומא, פרשת כי תשא, לו; תרגום שיר השירים ה, י; תרגום איכה ב, יט; ריקאנטי, שמות יט, יג].כיוצא בכך נמשלו התורה שבכתב והתורה שבעל-פה לגוף ונשמה (ראה בפירוש המיוחס לרמב"ן שיר השירים א, יא). ולאור האמור הכוונה היא, שכשם שהנשמה היא מופשטת ורוחנית, ואינה מוציאה את מעשיה לפועל אלא ע"י הגוף, כך התורה שבכתב היא מופשטת ורוחנית, ואינה יוצאת אל הפועל אלא ע"י הגוף –התורה שבעל-פה. [והשווה ריקאנטי (שמות יט, ג): 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף (שיר השירים א, יא), כי תורה שבכתב היא מעמידה, כרוח המעמיד את הגוף, והמשיל תורה שבכתב לנקודה, שהנקודה באותיות כרוח בגוף'. ובנוסח אחר (רבי יעקב סקלי, תורת המנחה, דרשה מב, הוצאת אהבת שלום תש"ס, עמוד 392): 'כשם שהנשמה ניכרת ע"י הגוף, כך התורה שבכתב אינה ניכרת אלא ע"י התורה שבעל-פה'. ויש לציין שקיימת גם הבחנה הפוכה, לפי התורה שבעל-פה היא נשמת התורה שבכתב, כי היא המוציאה את עניינה אל הפועל (ראה הקדמת הכתב והקבלה. והשווה תנא דבי אליהו רבה, פרק ה: 'רכב אש אלו דברי תורה נביאים וכתובים, וסוסי אש אלו משנה הלכות ואגדות')].
5. ↑ והשווה משנת רבי אליעזר (פרשה ד, אות מו): 'קשה היא המחלוקת שהיא מביאה לידי קציצת כף, שנאמר (דברים כה, יא-יב) וכי ינצו אנשים, וקצותה את כפה'.
6. ↑ ראה מהר"ל (דרוש על המצות, בסופו): 'גזרת רבנן הוא שכל אנושי, ואין ספק המתנגד לדבר שהוא אנושי יותר עונשו ממהר לבוא'.
7. ↑ אודות ההגדרה שאותיות מנצפ"ך הן מישרים, ראה זהר חדש (רות, דף סו, טור ג): 'מישרים אהבוך, מישרים אינון אתוון דאשתארו, ומאן אינון, מנצפ"ך, דלית בכל אתוון דאיקרין מישרים בר אלין'. וראה מרגליות הים (סנהדרין ה, א), בשם הגר"א, שהמצוות שנתעלמו ממשה רמוזות באותיות מנצפ"ך. ואפשר שמחמת שייכותן לעולם ה'חותם' בלבד, בלא בית קיבול ב'חומר', לפיכך נעלמו ממשה. (וראה חמשה חומשי תורה הגר"א, במדבר ט, ח, הערה יג). ואולי במקום בו מושרשות אותיות מנצפ"ך (מנצפ"ך - מעל לעולם –גבורות ה', פרק כו), יש חיבור בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה, ולכן בהן אין שינוי בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה, וד"ל.עוד על היחס לתורה שבכתב ולתורה שבעל-פה כחותם המתהפך, ראה ביאורי אגדות הגר"א ברכות נה, א; אדרת אליהו, פרשת בלק, כג, ד, מהדורה ד.ובעיקר שיטת הגר"א, שפשט הכתוב וההלכה הנמסרת בעל פה, הם שני רבדים שונים, ראה גם דברי רבי מנשה מאיליא (בינת מקרא, הורודנה תקע"ח, בהקדמה): 'ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד נ"ע מהר"ר אליה מוילנא זללה"ה, שהרבה להסביר טעותי הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב'. וראה תורה שלמה (חלק יז, מילואים, סימן כב, אות יא). ואולי יש לקשר זאת למה שכתב בביאור הגר"א (אורח חיים, סימן ה), על כוונת שם הוי"ה: 'וכן עיקר לפי עומק הדין, כי בכל הולכין אחר הקריאה, ואין צריך להרהר כלל על הכתיבה, אף שיש בהכתיבה סודות גדולות והם הלכה למשה מסיני'. כלומר, לפי תפיסתנו הכתיבה והקריאה הם שני עולמות שונים, ולכך בשעת הקריאה אין צורך להתעסק בכתיבה. [מאידך גיסא, ראה תוספות יום טוב (יבמות ב, ח), מדבריו עולה שלא ייתכן שלא יהיה למקרא הסבר על דרך הפשט להלכה. וראה שו"ת קול מבשר (חלק ב, סימן כג)].
8. ↑ אודות ההבדל בין דיבור לאמירה (מלבד ההסברים המובאים בהמשך פרק זה), ראה דרשות נחלת דוד (דרוש ד, אות כב-כג, עמוד קל-קלב), שאמירה פירושה ציווי, בשונה מדיבור שמשמעותו סיפור דברים והצגת עניין. וראה גם בקסת הסופר (בראשית א, ג, עמוד לג-לד).ובכללות העניין ראה כמה מקורות בספר עיונים בביאור על התורה לרבינו בחיי בן אשר (פרק שני, אות יג, עמוד קיז-קכ).
9. ↑ ראה רבינו בחיי שמות, יג, א; ליקוטי תורה לאר"י פרשת יתרו; מגלה עמוקות אופן רלז; מדבר קדמות, מערכת ת, אות לו. וראה זהר (חלק ב, פג, ב), שהלשון אמירה מתייחסת לתורה שבעל-פה (וראה איכה רבה פתיחה ב). [אמנם ראה האמונה והבטחון, פרק יד].וראה שערי אורה (שער א): 'ובכל מקום שתמצא לשון אמירה כגון יאמר ה', ולשון לאמר, ולשון אמרת, הכל הוא לשון המידה הזאת [-מידת המלכות]. והנני מפרש, דע כי כל דיבור בכל התורה הוא מידת הגבורה, והוא מעסקי תורה שבכתב, והסוד תורה שבכתב מפי הגבורה שמענוה (ראה שבת פח, ב; עירובין נד, ב; זהר חלק ג, פ, ב). ולשון אמירה היא מידת המלכות, והיא מעסקי תורה שבעל-פה. ולפי שתורה שבכתב ותורה שבעל-פה שתיהן צריכות זו לזו, ואין זו מתקיימת אלא עם זו, הוצרך ה' לרמוז בתורה בכל מקום, כי שתיהן צריכות זו לזו. וזהו וידבר ה' אל משה לאמר, וידבר בתחילת הפסוק סוד התורה שבכתב, לאמר סוף הפסוק סוד תורה שבעל-פה'. (וראה ריקאנטי, בראשית ב, טז; שמות ו, ב; שם כ, כג. וראה בני יששכר, מאמרי השבתות, מאמר ו, ה). [בעניין הלשון 'וידבר ה' אל משה לאמר', ראה שמות רבה מ, א; רמב"ן שמות ו, י. רבים מפירושי המפרשים להלן על ההבדל בין דיבור לאמירה נובעים משאלה זו. והשווה שפת אמת (שבועות תרל"ג, ד"ה ענין)].וראה העמק דבר (ויקרא, א, א), עפ"י דברי הירושלמי (סנהדרין, ב, ב), שבמילת לאמר נמסרה ההכרעה לידי חכמי ישראל שבכל דור. כלומר, שבדיבור נמסר העניין באופן בלתי חתוך, ובאמירה –שהיא הבנתם והכרעת שכלם של חכמי תורה שבעל-פה –נחתך הדבר (וראה הסכמת האדר"ת על ספר יראים השלם). גם לפי דבריו האמירה שייכת לתורה שבעל-פה, החותכת את ההלכה שבתורה שבכתב. וראה פירוש הרוקח לתורה (בראשית א, ג, עמוד נו): 'לאמר, לעשות סייג, גדר לדבר' (כנראה מלשון אמרת הבגד, שהיא סייג לבגד). [וראה שם (א, כב, עמוד סה): 'הרבה מקומות לאמר נותן טעם לדבר, ויש לאמר לעשות גדרים']. גם לפי זה תיבת אמירה מתייחסת לתורה שבעל-פה, הכוללת את הגזירות והסייגים.ובשם הגר"א (ראה שם טוב, וילנא תרע"ג, דרוש ג; חומש הגר"א, במדבר טז, יג) נמסרה פרפרת נאה על הכתוב (תהלים קיט קסא-קסב): 'שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי. שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב', שההיתר של דוד לבא בקהל הוא עפ"י תורה שבעל-פה ('אמרתך'), ולא עפ"י תורה שבכתב.[ובעיקר ההנחה שהלשון דבור מתייחסת לתורה שבכתב והלשון אמירה לתורה שבעל-פה, יש להעיר מסנהדרין (פז, א): 'דבר, זו הלכה', ופירש רש"י: 'למשה מסיני'. הרי שהלכה למשה מסיני נקראת דיבור, למרות שהיא נמסרה בעל-פה. וייתכן שמבחינה מסוימת הלכה למשה מסיני קרובה לתורה שבכתב, ולכך נקראת 'דיבור'. וראה עוד התורה והמצוה (פרשת ויקרא, פסקה ג)].
10. ↑ כך כתב רבינו בחיי (ויקרא א, ב): 'בכל מקום שבתורה הדבור על כלל המצוה, והאמירה על פרטיה'. וראה גור אריה ויקרא א, א, יד; אור החיים שמות לא, יג; שם ויקרא ו, ב; הכתב והקבלה ויקרא א, א.ויש להעיר שבמקורות אחרים משמע שאמירה היא 'ראשי דברים' ולא פרטים; ראה במכילתא (פרשת יתרו, בחדש השלישי, פרשה ב): 'כה תאמר לבית יעקב (שמות יט, ג), אלו הנשים, ותגד לבני ישראל אלו האנשים. (דבר אחר) כה תאמר לבית יעקב בלשון רכה, אמור להם ראשי דברים לנשים, ותגד לבני ישראל ותדקדק עמהם (ואמור להם)'. ובשמות רבה (כח, ב) הנוסח: 'כה תאמר לבית יעקב - אלו הנשים, אמר לו אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע, ותגד לבני ישראל - אלו האנשים, אמר לו, אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע'. משמע לכאורה שהאמירה היא ראשי דברים ולא פרטי הדבר. [ולפי פירוש העץ יוסף (שמות רבה שם), השייכות בין אמירה לראשי דברים מבוססת על לשון הכתוב (ישעיה יז, ו) 'בראש אמיר' , כלומר ענפים בלבד. אמנם לכאורה ראשי דברים הם שורשים ולא ענפים]. ויש ליישב, שעיקר הנחת לשון אמירה כאן היא עפ"י היסוד שאמירה היא לשון רכה, ובענייננו לשון רכה היא אמירת ראשי דברים, אבל אין מטבע אמירה מתייחס לראשי דברים דווקא.
11. ↑ בנקודה זו יש דמיון בין התורה שבעל-פה לאשה, כי כשם שבתורה שבעל-פה בא הציווי לידי גילוי כל פרטיו, כך הזרע מתפתח ברחמה של האשה לכדי ולד. וראה דברי הגרש"ז מלאדי זצ"ל תורה אור פרשת תרומה דף פ טו"א-ב: 'כי הנה תורה שבכתב נקרא מוסר אביך, ותורה שבעל-פה נקרא תורת אמך... כי בתורה שבכתב הכל ברמז בעלמא, וכמו שהאב מזריע טפה כו', ועיקר גידול הוולד הוא בבטן האם, כך גילוי פרטי ההלכות על בוריין הוא בתורה שבעל-פה. והיינו דאורייתא – תורה שבכתב - מחכמה נפקת, הנקרא אבא, ותורה שבעל-פה הוא בחינת בינה, הנקרא אמא'. והשווה אדרת אליהו (דברים כא, יג).אגב, הסיבה העיקרית לדמיון בין התורה שבעל-פה לאשה היא, כי האשה מבטאת את תכונת הקבלה, בכך שהיא מקבלת את טיפת הזרע, וכך גם התורה שבעל-פה מקבלת מתורה שבכתב. וראה זהר חדש (פרשת כי תשא): 'דכמא דאבא יהיב שפע לאימא הכי נמי יהיב שפע תורה שבכתב לתורה שבעל-פה'. וראה שערי אורה (שער א): 'דע שאין לתורה שבעל-פה שפע ואצילות זולתי מאת תורה שבכתב'. נקודה נוספת: אין כל ביטוי לזרעו של האיש בלא האשה, כך גם אין התורה שבכתב באה לידי ביטוי במעשה אלא על ידי תורה שבעל-פה.עוד נקודה: כתב הגר"א (משלי, חמדה גנוזה, א ח): 'התורה יגזר אומר ותורה שבעל-פה יבאר טעמים, כמו האב שמצוה, והאם תורה דרך וטעמו בלשון רכה'. ולמדנו מדברי הגר"א דמיון נוסף בין התורה שבעל-פה לבין האשה: בין התורה שבעל-פה ובין האשה מצווים בלשון רכה – בליווי טעם.וראה גם מאור עינים (פרשת נצבים ד"ה לא בשמים היא): 'והנה בצלם אלקים עשה את האדם, אלקים נקרא התורה, כי אורייתא והקב"ה חד. והנה מבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמו שבאדם הגשמי צריך דווקא שיהא דכר ונוקבא, כי זה בלא זה נקרא פלג גופא, ובהזדווגם נקראים אדם שלם, כך הוא באלף אלפי אלפים הבדלות בקומה הרוחניות דכר ונוקבא, בחינת דכר הוא תורה שבכתב, ובחינת נוקבא הוא תורה שבעל-פה. וכמו שבאדם הגשמי הנוקבא לית לה מגרמה כלום, אלא מהשפעת הדבר, ואחר שקבלה השפע מהדבר אזי תתן טרף לביתה וחוק לנערותיה (משלי לא, טו), וכל הנהגת הבית על ידה, כך באלף אלפי הבדלות, תורה שבעל-פה לית לה מגרמה כלום, רק מה שמקבלת מהדבר, הוא תורה שבכתב, כי בי"ג מדות התורה נדרשת, והמקור נמשך מתורה שבכתב לתורה שבעל-פה, ואחר כך כל הנהגת העולם ומלואו הוא על ידי תורה שבעל-פה... למשל אם ישא ויתן במשא ומתן יראה על זה כמה דינים המפרשים היטב בתורה שבעל-פה, ויש שולחן ערוך חושן משפט על זה, ואם באכילה נטילת ידים וברכת המזון וכיוצא בזה יש תורה על זה, והתורה ההיא שבדבר ההוא, היא המנהגת את הדבר ההוא ונותנת חיים עליונים בו ומשפעת השפע בתוכו, ואורייתא וקב"ה חד, נמצא כי לית אחר פנוי מיניה, והוא מלא כל הארץ כבודו, וצריך לייחד את שתי התורות שלא להפרידן זה מזה, כי אי אפשר לזה בלא זה, והבן זה'.
12. ↑ ועיין היטב ביאור הגר"א (משלי א, כ-כא; שיר השירים ג, ב), שמשמע ש'אמריה תאמר' מתייחס לגילוי הפנימיות דווקא.
13. ↑ וראה רבינו בחיי (שמות יג, א): 'וידבר ה' אל משה הוא פשט המצוה, לאמר שיגלה לו הנסתר שבה'. וראה גם שם (כ, א). [ועיין רבינו בחיי (דברים ב, טז-יז), שהדיבור מתייחס לנבואה באספקלריא מאירה, והאמירה לאספקלריא שאינה מאירה, וצ"ת]. וראה אפיקי יהודה (דרוש לד).אכן, ראה פירושי רבינו יוסף בן שושן על מסכת אבות (עמוד קכו-קכז): 'כי הדבר הפנימי (אוצ"ל: הוא פנימי) יותר מן המאמר על דרך הנסתר, כי מלת דבור תפול על ענין שכלי שהוא גנוז בלב, ולא יקרא מאמר עד אשר יצא מן הלב ויעבור דרך הגרון והחיך והלשון והשיניים ויבטא בשפתים. והנה הדבר טעמו עומד בו, והוא גנוז ליחידים, מה שאין כן במאמר, כי הורק מכלי אל כלי'. ועיין להלן בדברי הרד"ק, ודוק. וראה גם שפת אמת (פרשת מטות, תרנ"א, ד"ה אחז"ל) שכתב: 'ענין הפרש זה כמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות, כי מאמר היא רק לחוץ להודיע הרצון יהי רקיע, יהי מאורות. ודיבור הוא פנימיות עצם הדיבור, כענין שם מדבר, שנקרא האדם מדבר ולא אומר, כי הדיבור הוא בעצם, לא במקרה כמו המאמר... לכן כתיב וידבר ה' כו' לאמר, כי מהדיבור בא אחר כך אמירה. וכן היה מעלת בני ישראל בקבלת התורה, שנגלה פנימיות דבר ה' בדיברות יותר מעשרה מאמרות' (וראה גם שם תרנ"ט).
14. ↑ וראה ביאור הגר"א (משלי טו, ל): 'ועיקר הסודות גנוזים בתורה שבכתב, ובתורה שבעל-פה ההלכות'. וי"ל.
15. ↑ וראה בית יעקב (בראשית, מאמר נא, עפ"י דברי הזהר, חלק ג, פח, ב), שמבאר את ההבדל בין עשרה מאמרות לעשרת הדברות לפי ההבחנה הנ"ל. וראה גם שפת אמת (שבועות תרל"א, יום א, ד"ה וביום).
16. ↑ ויש להוסיף כי לוחות ראשונות, שמדרגתם מדרגת תורה שבכתב, ניתנו בגלוי ובפרסום, ולוחות שניות, מדרגת תורה שבעל-פה, ניתנו בחשאי (ראה שמות רבה מו, א: 'התחיל [-משה] מצטער על שיבור הלוחות, ואמר לו הקדוש ברוך הוא אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו היו אלא עשרת הדברות לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות'... וכנראה כוונת המדרש, שכל התוכן של התורה שבעל-פה נמסר בתחילה באופי של תורה שבכתב, ובמסירתו כתורה שבעל-פה יש מידת מסוימת של חשיבות, בהיות האור מתגלה מתוך החושך, וכדומה). ושמא המסירה בחשאי היא כדי שלא ישלוט בכך קטרוג יצר הרע, שהתעצם אחר החטא (ראה תנ"ב, פרשת מקץ, ז: 'אמר להם יעקב בבקשה מכם היו מצניעים את עצמכם שאין קשה מעין הרע. וכן אתה מוצא בלוחות הראשונות על ידי שנתנו בגדלה נשתברו שנאמר וכל העם רואים את הקולות. אבל הלוחות השניים כשנתנו לא ראה אותם אלא משה שנאמר (שמות לד, ג. וראה רש"י שם) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר'. וראה רש"י שמות לד, ג). ויש להוסיף, כי נתינת התורה באהל מועד הייתה בדרך צניעות, מתוך האהל. ופירש זאת הג"ר חיים פלאג'י זצ"ל (ברכת מועדיך לחיים, דרוש ז, לשבת כלה), לאור דברי מגלה עמוקות (אופן רב), שכתב, שהתורה שבעל-פה ניתנה באהל מועד. זאת עפ"י דברי הגמרא (חגיגה ו, א): 'רבי ישמעאל אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד' (וראה שם מקורות נוספים). מאחר שכך, היא ניתנה בהצנע, כיאה לנתינת תורה שבעל-פה, עיין שם.
17. ↑ במסכת סוכה (מט, ב): 'תנא דבי רב ענן, מאי דכתיב (שיר השירים ז, ב) חמוקי ירכיך, למה נמשלו דברי תורה כירך, לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר'. ופירש רש"י: 'רב ענן דרש לקרא כמו חלאים, כלוחות שהיו מאבנים טובות'. והנה, בכמה מקורות מתבאר שדברי הגמרא הללו עוסקים דווקא בתורה שבעל-פה –ראה בדברי הג"ר יצחק אייזיק חבר זצ"ל (באר יצחק על לקוטי הגר"א, דף קיד, א, ד"ה בתפלין): 'והם גם כן סוד תורה שבכתב... ניתן בפהרסיא בקולות וברקים וכתיב באר היטב, בשבעים לשון, אבל תורה שבעל-פה ניתן בחשאי, מפני יראת החיצונים... וכתיב חמוקי ירכיך כו' מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר' (וכך כתב גם באפיקי ים, מגילה ג, א; שיח יצחק, דרוש לפרשת תרומה, עמוד טז). ואכן, כך פירש הנצי"ב (מרומי שדה סוכה שם; רנה של תורה שיר השירים שם, עם דגש על תורה שבעל-פה) דרשה זו, שיש השוואה בין 'חמוקי ירכיך' לבין ה'חלאים', כלומר בין התורה שבכתב, הרמוזה בלוחות –חלאים, לבין התורה שבעל-פה, המכונה 'חמוקי ירכיך' (ההשוואה היא שבשניהם יש: 'מעשה ידי אומן', שהכתיבה היא מן השמים, בעוד הלוחות וההכנה מן הארץ). משמע, אם כך, שהכינוי 'חמוקי ירכיך' מוסב בעיקר על תורה שבעל-פה, שצריכה להימסר בצנעה. וכך משמע לכאורה מלשון הגמרא (מועד קטן טז, א-ב): 'שוב פעם אחד גזר רבי שלא ישנו לתלמידים בשוק, מאי דרש (שיר השירים ז, ב) חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר'. [ויש שנראה מדבריהם שהדברים מוסבים בעיקר על סתרי תורה –ראה כלי יקר (בראשית לב, כה), ועוד, וצ"ת. ועיין בן איש חי (דרשות, פרשת בראשית, ד"ה ויאמר אלקים יהי אור): 'גם ידוע כי לימוד הסוד צריך להעלימו, ועליו נאמר חמוקי ירכיך, מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, אבל חלק הפשט עליו נאמר חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה'. ועיין שו"ת רב פעלים (חלק ג סוד ישרים סו"ס א)]. וראה בספר רעה דעה (שיעור מב עמ' 371): 'אמנם הנביאים היו משמיעים את דבריהם בראש חוצות, כלשון הגמרא (סנהדרין פט, א) דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר..., אך דברי תורה שבעל-פה אינם נמסרים אלא בבית המדרש', עיין שם.ועל דרך דברי הנצי"ב הנ"ל, שכוונת הכתוב חמוקי ירכיך כמו חלאים, להשוות בין התורה שבעל-פה (שנקראה חמוקי ירכיך), לתורה שבכתב (שנקראה חלאים - לוחות), יש לומר שבפסוק זה נרמז גם שהתורה הנסתרת כיום, שווה בעניינה לתורת הלוחות הראשונים, שנקראו כאן בשם חלאים מעשי ידי אומן (וכמו שפירש רש"י בסוכה שם שהדבר רומז ללוחות ראשונות, שהם מעשה אלוקים), שהרי כתב רמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות, מאמר חקור דין, חלק ב, פרק טז), שאת הלוחות הראשונות לא היה צורך להצניע, אלא הן היו מונחות על ידיו על משה, וכל ישראל היו יכולים לקרוא מהן (ועיין פירוש רבינו עובדיה מברטנורא אבות ה, ו, שהלוחות היו נגללים, וי"ל). אולם לוחות שניות, שהם שורש התורה שבעל-פה (כפי שהבאנו לעיל בסמוך), היו מוצנעים. וזהו שרמז הכתוב, שלמרות שצריכים אנו עתה להצניע את התורה, מכל מקום התורה עצמה היא באותה מדרגה של חלאים –של לוחות ראשונות. [ואגב יש לציין שבעל אבני נזר הקפיד על שליחת דברי תורה בגלויה, מחמת שדברי תורה צריכים להיות בסתר משום כבוד התורה (עיין שו"ת אבני נזר, אבן העזר, סו"ס קפט; שם יורה דעה, ר"ס עדר)].[ויש להוסיף, שאם מטרת הלימוד בסתר היא מפני מידת הצניעות, שלא יבוא לידי גאות (כפי שמשמע מפשט דברי הגמרא שם. וראה מכתב מאליהו, חלק ג, עמוד 116. אמנם מלשון רש"י שם נראה שזה מחמת כבוד התורה, וצ"ת), יש מקום להבדיל בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, על דרך דברי הגר"א (ישעיה א, יא), עיין שם]. אכן, יש להעיר, שאם הגבלה זו של לימוד בצנעה נוהגת דווקא בתורה שבכתב, מדוע לא דחתה הגמרא במועד קטן שם, את הראייה מהכתוב (משלי א, כ), 'חכמות בחוץ תרנה', שהוא עוסק בתורה שבכתב (ובפרט עפ"י דברי הגר"א משלי שם, שאכן קטע זה עוסק בתורה שבכתב. אמנם ראה שם שהמשך הכתוב: 'ברחבות תתן קולה', עוסק בתורה שבעל-פה).
18. ↑ וראה רד"צ הופמן, בפירושו לספר ויקרא (א, ב, עמ' עח-עט) שנוקט כהגדרה זו, ומוסיף, שהדיבור מתייחס להוצאת הדבר בפה דוקא, והאמירה מתייחסת גם למחשבה (ראה בראשית מד, כח; תהלים י, יג) או לכתיבה (אסתר ט כה). [על אמירה במשמעות רצון – ראה גם זהר חלק ג, יז, ב; רמב"ן בראשית א, ג]. להבחנה זו הוא מקשר את דברי אבן עזרא (תהלים יט, ד) כי הדבור מתייחס גם למילה בודדת, ולאו דוקא לרעיון מושלם, כי בדבור הדגש אינו על התוכן. אכן, לאמתו של דבר מצאנו דיבור במובן מחשבה, בכתוב (תהלים טו, ג): 'ודבר אמת בלבבו'. וכך כתב רש"י (נזיר י, א): 'היינו דקתני אמרה פרה, שכן מצינו מחשבה שהוציא הכתוב בלשון אמירה, כגון ודובר אמת בלבבו (תהלים טו) ויאמר עשו בלבו (בראשית כז)'. וראה בדברי הג"ר צדוק הכהן זצ"ל (אור זרוע לצדיק, על רמב"ם הלכות קריאת שמע, פרק ב, הלכה ח).ובעיקר הגדרת הרד"ק, ראה התורה והמצוה פרשת ויקרא, פסקה ג; העמק דבר ויקרא, א, א-ב. וכעין זה בספר נאות הדשא (חלק ג, פרק י, אות טז): 'כי אמירה מורה על עניין הנאמר, ודיבור מורה על המדבר'.
19. ↑ ואפשר שיש בכך גם לשון שבח, כי כל הגבוה יותר בעץ, משובח יותר. וראה תפארת ישראל, פסחים פרק ה, משנה י, אות סו: ולפי עניות דעתי דאימורים הוא לשון ראש אמיר, שהוא ראש האילן ששם הפירות יותר משובחים מחום השמש, כמו כן אלו החלקים הם היותר משובחים שבבהמה להקריבה לגבוה.
20. ↑ לפי זה אפשר למצוא גם שייכות בין אמירה והאמרת (במובן גימור), לבין גמר הבגד, המכונה, לפי רבים מהמפרשים בשם 'אימרת הבגד' (ראה רש"י שבת קה, א, ד"ה על. וראה להלן משמעות אחרת במושג זה), וזאת לא רק משום ששם כורתים את הבד הנדרש לבגד משאריתו, אלא גם ובעיקר משום שבו נגמר הבגד, ונעשה לדבר מיוחד.הזיהוי בין הלשון אמירה לבין אמרת הבגד נמצא גם אצל רבינו בחיי (שמות יג, א), עפ"י הסוד, עיין שם. ונראה שעיקר כוונתו למידת המלכות, שהיא סוף המידות, והשווה שערי אורה (שער א). וראה שמות רבה (מה, ב) שדרשו זאת מלשון בגד.
21. ↑ בדרך זו הוא מפרש שם את המושג: אמרת הבגד. במסכת שבת (קה, א) נאמר: 'האורג שני חוטין על הגאם ועל האימרה חייב'. לפי הערוך שם, בשם רב האי גאון, הכוונה: על הציור, כלומר שמציירים בבגד כשהוא אורגו. (וראה גם רבינו חננאל, שבת שם). כנראה הכוונה לרצועות צבעוניות הארוגות על הבגדים. כעין פיסת בד מיוחדת הנתפרת על הבגד (ראה ירושלמי כלאים ט, א: 'פשתן שצבעה בחרת לא יעשה ממנה אימרה מפורסמה'. וראה איכה רבה א, א: 'רבי יעקב דכפר חנן מפרש ליה מהו בצע אמרתו (איכה ב, יז), מבזע פורפירא שלו'. כנראה הכוונה לבגד שיש בו פסים נאים). בפשטות מטרת האימרה לקישוט, אך אפשר שהייתה לה גם מטרה של זיהוי (ראה ירושלמי קידושין ד, א: 'שפירסמו עצמן כאימרה בחלוק'). ולפי זה אפשר לראות ב'האמרת' שילוב בין פאר והזדהות: ישראל מתפארים בהזדהות שלהם עם ה', ומנגד, ה' מתפאר, כביכול, בשייכותו לעם ישראל.