הרב אלחנן פרינץ
מחבר שו"ת אבני דרך

התאבדות בשבי האויב

שאלה שנשאלתי מבית הוראה (במהלך מלחמת חרבות ברזל, עם תחילת הכניסה הקרקעית לעזה). חייל התקשר ושאל, במידה שחלילה יפול בשבי, האם מותר לו ע"פ ההלכה להתאבד בשביל לא לסבול עינויים מהאויב.
♦
ראשית, יש לעודד את החייל, לבקש ממנו את שמו לתפילה וללימוד תורה ולחזק את רוחו. להסביר לו על הזכות שנפלה בחלקו להילחם מלחמת מצווה, ושעליו להיות מרוכז רק בלחימה ולא בדבר אחר. דזו מצווה שלא כל אדם זוכה. כדאי לצטט באוזניו את דברי ספר החינוך (מצוה תקכה): "משרשי המצוה שיש לכל אחד מישראל לשום לה' יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לה' ברוך הוא ולעמו". וידע, החייל את דברי רשב"י (מדרש תנחומא פרשת ויחי פרק ה) ד"כל העוזר את ישראל כאלו עוזר את השכינה".
וצריך לדעת הלוחם ד"וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא" (רמב"ם הל' מלכים פ"ז).
מוטל עליכם, לעשות הכל בכדי שהחייל יחשוב בצורה אופטימית (ואולי תהיו אתם, המשיבים לחייל, ככהן המשוח שהיה בזמן חז"ל, עיין בחומש דברים פ"כ). וכפי שכבר כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז): "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם".
♦
לגבי עצם השאלה. ראשית, מצינו בגמרא במסכת גיטין (נז, ב) אירוע בו ארבע מאות ילדים נפלו בשבי הרומאי (והתעתדו לפילגשים ולחטא), ובחרו לקפוץ לים ולא ליפול בידי האויב. וביארו התוספות (ד"ה 'קפצו'): "קפצו כולן ונפלו לתוך הים - והא דאמר במס' ע"ז (יח, א) מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו, הכא יראים היו מיסורין כדאמרינן (כתובות לג, ב) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא. ועוד דע"כ היו מענין אותן ולא היו הורגים אותן". כלומר, הילדים חששו שמא ייענו אותם והם לא יעמדו בניסיון וימירו את דתם (ועיין בזה בשו"ת חיים שאל א, מו). ובתוספות בעבודה זרה (יח ד"ה 'ואל') ביארו כי הילדים חששו שמחמת ייסורים יעבירו אותם על דתם.
וממילא, יתכן להשיב על דברי הגמרא במסכת גיטין כי דין העברה על הדת[2] או דין של ילדים מתחת לגיל מצוות הוא שונה. וכן ראיתי דהסביר הריטב"א (עבודה-זרה יח) את מעשהו של שאול (שיבואר בהמשך), שחשש שיעבירו אותו על הדת: "יכול אפילו כשאול מלך ישראל, פי' שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת... דבכי האי גוונא שרי". כן ביאר גם בשו"ת האלף לך שלמה (יורה-דעה ש). וע"ע בחשש זה בדברי היערות דבש (א דרוש ג). אך יש לדעת כי יש הסוברים כי מחשש שיעבירוהו על הדת, לא הותר לאבד עצמו לדעת, והכי איתא בספר אמונות ודעות לרס"ג (מאמר י פרק יא).
וחזיתי כי בדעת זקנים (עה"ת בראשית ט, ה) כתב: "ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד, כי היה ירא שיעבירום על דת, והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר, וקראו רוצח, והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב: אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה - וכן היה, שתפסוהו גויים והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר. ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין".
כמו כן, רבים מהראשונים למדו מהמקרה של שאול המלך שביקש שיהרגוהו, דהיה מותר לו ליטול את נפשו ואין חשיב הדבר למאבד עצמו לדעת (וממילא ה"ה אצלנו). ואציין מעט בזה.
מקור הדברים הוא במדרש בבראשית רבה (לד, יג) דמשמע שנהג בגבורה, וז"ל המדרש: "כל רמש אשר הוא חי, אך בשר בנפשו דמו - ר' יוסי בר איבו בשם ר' יוחנן: אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה, לא הוזהר על אבר מן החי. אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה, הוזהרו על אבר מן החי. אך - להביא את החונק עצמו, יכול כשאול? ת"ל: אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה? תלמוד לומר: אך". וכן משמע מהמדרש פרקי דרבי אליעזר (לב) דשאול נהג באופן נכון: "רבי יוחנן אומר: כל הנביאים נתנבאו בחייהם, ושמואל נתנבא בחייו ולאחר מותו. שנ' שמואל לשאול: אם אתה שומע לעצתי לנפול בחרב, ותהא מיתתך כפרה עליך, ויהא גורלך עמי במקום שאני שמי שם. ושמע שאול לעצתו ונפל בחרב הוא וכל בניו, שנאמר: 'וימת שאול וכל בניו'. למה שיהא חלקו עם שמואל הנביא לעתיד לבא? שנאמר: 'ומחר אתה ובניך עמי', מה הוא עמי. ר' יוחנן אומר: עמי - במחיצתי" (וע"ע בילקוט שמעוני שמואל א רמז קמ-קמא).
והכי הבין הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסוף, ענין ההספד) כתב: "וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס שמספידין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (עח, ב) ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה".
וכן פסק הרא"ש (מועד-קטן ג, צד): "וכן מצאנו בגדול שאבד עצמו לדעת מחמת שמפקירין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד את עצמו לדעת אלא שהיה איבוד מותר לו כדאיתא בבראשית רבה ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם יכול אפילו נרדף כשאול תלמוד לומר אך לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו במה שלא הספידוהו כדאיתא ביבמות, ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על שאול שלא נספד כהלכה", וכן הובא בראשונים רבים, ובהם המאירי (מועד קטן כט, א), רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"ח ח"ב), מנורת המאור (פ"ו, המצוות עמ' 502), הטור (יורה-דעה שמה), הרדב"ז (הל' אבל א, יא), הבית יוסף (שמה) ועוד.
דגש מיוחד בהיתר, כתב רבנו פרץ (בהגהות): "ואותם קדושים ששחטו עצמם, שלא סמכה דעתם לעמוד בניסיון קדושים גמורים הם, וראיה משאול. ואין להקשות מר' חנינא בן תרדיון שלא רצה לפתוח פיו ואמר מוטב שיטלנה מי שנתנה וכו' שיודע היה בעצמו שלא יתחלל שם שמים על ידו".
ומצינו דכתב עוד הבית יוסף (יורה-דעה קנז): "וכתוב בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט, ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר: אך, פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה, ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון. וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים (שלא יוכל לעמוד בנסיון) שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך".
והב"ח (קנז) הביא את דברי רבנו פרץ, ומשמע שנוקט כדבריו, דאין איסור, וזו לשונו של הב"ח: "מיהו הסמ"ק בתחלת ספרו כתב: והסכים לדעת התוספות והרא"ש דמדת חסידות הוא שלא יעבור ואינו מתחייב בנפשו, מאחר שכוונתו לשמים - צדקה תחשב לו, וראיה משאול שמסר עצמו למיתה, ואמר לנערו: פגע בי, ואל יתעללו בי הערלים. שנתכוין לשם שמים וכו', עכ"ל. אכן נראה שאין ראיה משאול, דאפשר שלא סמכה דעתו לעמוד בנסיון, וכן כתב שם בהגה"ה, דקדושים ששחטו עצמם שלא סמכה דעתם לעמוד בנסיון - קדושים גמורים הם. וראיה משאול וכו'. והכי איתא בספרי: 'אך את דמכם וגו", יכול כמעשה שאול? ת"ל: 'אך'. אלמא דוקא היכא שלא סמכה דעתו לעמוד בנסיון, כשאול שאמר: 'ואל יתעללו בי הערלים', הא לאו הכי - ודאי מתחייב בנפשו, וכדעת הרמב"ם עיקר נראה לי".
♦
מרן בשולחן ערוך (יורה-דעה שמה, א) נקט: "וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר". וביאר הש"ך (סק"ו): "שהרג את עצמו לפי שראה שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו". אך הש"ך במקום אחר (קנז, סק"א) ציין דיש מחלוקת אם הדבר מותר, וזו לשונו: "והב"ח פסק כהרמב"ם דכל מי שדינו לעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו וכן דעת הב"י וכן נראה דעת הרמב"ן בס' תורת האדם ומביאו הר"ן פ' יה"כ ובהג"א ממהרי"ח רפ"ק דכתובות כתבו אם רוצה להחמיר על עצמו וליהרג היכא דקי"ל יעבור ואל יהרג צ"ע אי שרי או לא ע"כ וכתב בת"ה סי' קצ"ט והיה נראה דבפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות כדאמרינן בעלמא ספק נפשות להקל אמנם י"ל הכא דלענין קדוש השם שלא הקפידה התורה על איבוד נפשות מישראל לא ילפינן לה משאר ספיקות דלית בהו משום קידוש השם ונראה דלפי הענין ושרואין אנו כוונתו מורין לו עכ"ל. וכתוב בהגהת סמ"ק סי' ג' דאותן קדושים ששחטו עצמן שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון קדושים גמורים הם וראיה משאול ומביאו ב"ח וכ"כ בב"ה בשם א"ח מיהו כ' הא"ח שם שיש חולקים שאינו יכול להרוג את עצמו ע"ש שהאריך".
אלא שבים של שלמה (בבא-קמא ח, נט) כתב: "ומ"מ אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים. ויאבדו ח"ו כמה נפשות מישראל. כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר, שמענין יהודי אחד על הכלל. ואחד יאבד בעו"ה הרבה, מותר להרוג בעצמו, ואולי שאול ע"ה כיון על זה שנפל על חרבו. שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם. ועל זה אמר קרא, פן יבואו הערלים ודקרני, כלומר, שבסוף ידקרוני, וממיתים אותי, ויתעללו בי קודם מיתה, ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו".
וכן הביא את דברי היש"ש בשו"ת שבות יעקב (ג, י). ומדבריו משמע שסתם חייל, אין לו היתר להתאבד. ודינו של שאול המלך היה יוצא דופן (וע"ע במה שהאריך בסוגיה זו בספר חבל נחלתו טז, נד).
ונראה דדברי היש"ש מובנים היטב לאור דברי הסמ"ק (עשה ג) שהוזכרו גם בב"ח שהבאנו לעיל: "ואין לומר מאחר שאמרו חכמים יעבור ואל יהרוג, אם יעבור פיהם גם דמו הנה נדרש כי מאחר שכוונתו לשמים - צדקה תחשב לו. וראיה משאול, שמסר עצמו למיתה ואמר לנערו, פגע בי ואל יתעוללו בי הערלים, שנתכון לש"ש". דהיינו היכא שהכוונה לשם שמים (ולא בשביל להקל על עצמו מיסורין). וכן ראיתי דבשו"ת אפרקסתא דעניא (ד, שע) ביאר: "הרי דאפי' מטעם שלא יתעללו בו ל"ה מהני, אם לא מפני חילול השם" (וכ"כ גם בפירוש לב אריה, פרשת אמור. דשאול רצה למנוע חילול השם).[3] וע"ע בהרחבה בספר מנחת אשר עה"ת (בראשית סי' יז).
כמו כן, מצינו בספר יפה תואר (על דברי המדרש-רבה שהבאנו 'יכול כשאול') כי אין ללמוד ממקרה של שאול לכל המקרים. שכן שאול ידע בוודאות שהוא הולך למות. אולם במקום שקיים סיכוי (אפילו קטן) שינצל, כגון בעסקת חילופי שבויים. אזי אין היתר להתאבד. וזו לשונו: "יכול כשאול - שנפל הוא עצמו על חרבו ומת, פן יבואו הערלים ודקרוהו והתעללו בו. ומכל מקום אין ללמוד מכאן לכל מסובב מאויבים וירא פן יתעללו בו, שימית את עצמו, דדילמא שאני שאול, דקים ליה שימות, שכבר נאמר לו 'מחר אתה ובניך עמי', אבל אחרים לא, דאפשר דיחיוהו, ואפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם לא ימנע עצמו מן הרחמים, כדאיתא בפ"ק דברכות. ועוד, דשאני שאול, שהיה מלך, דמסתמא יתעללו בו לבזותו, אבל סתם אדם מנא ליה שיתעללו בו ולא יהרגוהו בלי התעללות".
בכיוון זה (דאין ללמוד משאול) הלך גם בספר שיירי כנסת הגדולה (יו"ד קנז הגהות בית יוסף כא), וזו לשונו: "ומה שכתב בספר בדק הבית בשם אורחות חיים, דשאול בן קיש שלא כרצון חכמים עבד, אינו נראה לי. דשאול בחיר ה' שאמר לו הקב"ה על ידי שמואל: מחר אתה ובניך עמי במחיצתי, יפגע בעצמו שלא כדין? ולכן נראה דמשאול ליכא ראיה, שכבר היה יודע שלא יחיה עוד, שאמר לו שמואל מחר אתה ובניך עמי, ומוטב שיהרוג עצמו ולא יתעללו בו פלשתים. אבל מי שהוא ספק, שאם לא יהרוג את עצמו אולי ינצל, אין לפגוע בעצמו".
ונראה דלכך התכוון גם בשו"ת רב פעלים (ג יורה-דעה כט), וזו לשונו: "דמה שהוכיח משאול הע"ה אין כאן ריח ראיה דהתם מלבד שהוגד לו קודם הלילה ע"פ שמואל הע"ה שלמחר ימות, הנה כבר ירו בו חיצים וידע שלא נשאר בו תקוה לחיות ולכן רצה שזה העומד אצלו ימיתהו, שלא יתעללו בו פלשתים להמיתו באכזריות ויסורים משונים, וגם מן צדקיהו[4] הע"ה ליכא הוכחה כלל כי הוא ברור לו, שנ"נ ימית אותו, וכבר גזר עליו מות ורק רצה להקדים שחיטת בניו לעיניו כדי לצערו, ועל זה אמרו מה שאמרו וגם מאחיתופל ליכא ראיה דמאן אמר לך שאינו נקרא מאבד עצמו לדעת...".
וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"א א, קעב) דשרי היה לשאול, כיוון שידע שממילא ימות במלחמה זו. וכן ביאר גם בשו"ת בית אפרים (יורה-דעה עו) דהותר לשאול, כיוון שידע שימות. אלא שהבית אפרים הוסיף מקרים בהם התירו להתאבד, ובהם: להינצל מעבירה, צער גדול ועוד. וזו לשונו: "ואף על פי שראייתו שם משאול אינו מכרעת, כמ"ש הרמב"ן ושאר מפורשים, שהתנצלו עבור שאול שהי' יודע שעומד ליהרג מחמת נבואת שמואל שאמר לו: 'מחר אתה ובניך עמי', ובשביל חיי שעה לחוד שרי, כדי שלא יתעללו כו'. מ"מ אפשר כדבריו. וראייתו מצדקיהו שאמרו עליו נוח היה לו להקיש ראשו בכותל וימות, ואל יראה שחיטת בניו לעיניו, ג"כ אינו ראי', דלא אמרו שראוי לו לעשות כן רק לומר שהי' לו צער יותר בראיית שחיטת בניו מאם הי' ממית עצמו. אבל מ"מ ודאי דאשכחן טובא בש"ס שעשו מחמת צער, וכדאיתא בהנזקין באשה ושבעה בניה: אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאה ב"ק ואמרה: 'אם הבנים שמחה'. ודוחק לומר שהיתה יראה שלא יתעללו בה ויענו אותה, כמ"ש התוס' שם בילדים שקפצו לתוך הים וכעובדא דר' צדוק ורב כהנא בסוף פ"ק דקידושין, דתבעתי' מטרוניתא וסליק לאיגרא ונפל לארעא כדי להנצל מעבירה[5], וכן עובדא דמר עוקבא בכתובות שלא ילבין פני חבירו ורבים…".
וכן הובא כבר בפתחי תשובה (יו"ד שמה) בשם שו"ת בשמים ראש (שמה) כי מי שמתאבד מחמת ריבוי צרותיו, דאגותיו או ייסוריו, אינו נחשב למאבד עצמו לדעת. אך בספר הר אבל (ענף אחד עשר) וכן בשו"ת חתם סופר (יורה-דעה שכו) מוכח, דגם המתאבד במקרה של ריבוי צער, חשיב למאבד עצמו לדעת. וע"ע בשו"ת חתם סופר (ג אבן-העזר סט) שכתב בעקבות תשובה זו של הבשמים ראש, דהוי הוכחה שמדובר בזיוף.
וכן ראיתי גם באחרוני זמננו דכתבו שהתעללות של ייסורים קשים מצדיקה זאת (אך צריך להיות ברור דזו המציאות. שכן לעיתים אין מתעללים בחטופים, כיוון שרוצים לקבל תמורתם כל מיני דברים). וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ו, שיד) ובתוך דבריו כתב: "לפ"ז נלפענ"ד בנידון דידן שידוע שהני רשיעי ימ"ש אם התחילו להכות ח"ו למי שהוא הכאה שלהם היתה הכאה שאין לה קצבה וגרע יותר ממיתה ולא עוד אלא שלבסוף הכהו פצעוהו עד שמת מהכאתם ופשוט דמיתה קיל וממילא אם מי שהי' מאבד עצמו ח"ו באותו שעה שלא יעללו בו הרשעים ויכוהו מכות בלי קצבה לא הי' עליו דין מאע"ל ח"ו ולא הי' מקרי רשע כלל ואדרבה היתר גמור הוא".
♦
ואף שראיתי כי הגר"ש גורן (גיליון מחניים פז כסלו תשכ"ד) כתב על התאבדות אנשי מצדה, דהיה מותר, והדברים שכתב במסקנתו מובאים בהערה,[6] הרי הגרמ"צ נריה (צניף מלוכה עמ' 196-198. מאורות נריה עמ' 93-97), יצא בתקיפות נגד דבריו, וכתב בתוך דבריו הארוכים: "תמוה מאד כיצד אפשר לקבוע הלכה פסוקה בדיני נפשות ללא עיון יסודי, ולחייב אנשים מישראל לאבד עצמם לדעת על פי דעה אחת, בה בשעה שחבל ראשונים חולקים עליה, וגדולי פוסקים מהאחרונים מכריעים לאיסור... אחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות המוות, והיו צפויים ליסורים והתעללות ולהעברה על דת - אילו היו נוהגים כפסק דינו של הרב גורן, לא היה נשאר מהם שריד ופליט. זהו אפוא פסק דין מוטעה ומסוכן, ויש להסתייג ממנו, כי נותן התורה ציוה עלינו את החיים: וחי בהם - ולא שימות בהם".
וממילא יש להורות לחייל, דאין היתר לאבד עצמו בדעת שבי, כדברי הגמרא (עבודה-זרה יח, א): "מוטב יטלנה מי שנתנה ולא יחבול בעצמו". ועליו לדעת "שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא" (עיין רמב"ם הל' סנהדרין יח, ו). ועליכם לחזק את רוחו של החייל ולעודדו, ולהסביר לו הזכות שנפלה בחלקו להשתתף במלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם (עיין רמב"ם הלכות מלכים ה, א). וידע החייל "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה" (רמב"ם הל' מלכים ז, טו). וע"ע במה שציינתי בתחילת התשובה.
♦
לאור הדברים, נראה לומר דכיוון שכיום אין מציאות שיעבירו את החייל על דתו בשבי. כמו כן, אין בזה (בשבוי) חילול השם וביזוי המלך כפי שהיה אצל שאול. וכן, לעיתים החייל יוצא חי מתוך השבי. לפיכך קשה מאוד להתיר לחייל שנלקח בשבי להתאבד.[7] ונזכה שיתקיים אצלנו דברי התורה (דברים כג): "כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך".
♦ ♦ ♦