הערה על מאמרו של הרב שלמה יאקב "בתנאי היובל, בגדרי כל יושבי עליה, האם היה היובל אחר בית ראשון [חלק ב']" (עמוד קע"ב)

שלום רב, ותודה לעורכים הנכבדים על הירחון הנפלא, יהי כן ה' עמכם להגדיל תורה ולהאדירה.
בענין מאמרו הנהדר של הרב שלמה יאקב לענין יובל בבית שני.
קצת תימה שלא נמצא מי שהזכיר משנה במסכת ראש השנה כו ע"ב "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות",
והרי אמרו חכמים בברכות לג ע"א "אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות",
ונמצא כמעט מפורש שהיובל נהג למעשה בבית שני.
בברכה
מנחם זילבר
♦

תגובת המחבר

לכבוד הרב מנחם זילבר
על דבר טענתו 'שלא נמצא מי שהזכיר משנה במסכת ראש השנה', שלדבריו 'כמעט מפורש שהיובל נהג למעשה בבית שני'.
כבר נשמע הקול בווילנא בדברי רבינו שלמה הכהן בעל הגהות חשק שלמה, זו לשונו[2]: ולפיכך תימה לי דאיך נפרנס להמשנה ר"ה (כו ב) דשוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות דבאיזה זמן היה נוהג זה, דבבית שני לא נהג לא תקיעות ולא ברכות, ובבית ראשון לא היו עדיין ברכות דכל הברכות נתקנו ע"י אנשי כנה"ג וכדאיתא בברכות בפ' אין עומדין[3], ע"כ.
והנה הקושיא בנויה על מוקדמות שלא יתכן שהתנא ידבר במשנתו אלא על דבר הקיים, אבל לכאורה הבנת כל רבותינו הראשונים שהתעלמו ממשנה מפורשת זו, שהתנא קובע מה הדין לו יהי היובל כיום הזה, דין היובל להיות שווה לגמרי בברכות לראש השנה. ולכן הרמב"ם, המפורש בדבריו שלא היה היובל מעת הפסיקו בבית ראשון, יכול לשנות את המשנה ולהביאה בהלכותיו ולהתנות הלכה זו בקיום היובל, כלשון הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ב הלכה ח) במה דברים אמורים ביום צום של כל שנה ושנה אבל ביום צום של שנת היובל מתפלל תפלת המוספים תשע ברכות כמו שהתפלל במוסף ראש השנה והם אותן הברכות עצמן לא פחות ולא יותר ואין מתפללין אותן אלא בזמן שהיובל נוהג, ע"כ. למרות דברי הרמב"ם בפרקים הקודמים תחילת הלכות תפילה (פרק א' הלכה ד') בדבר מתקני התפילות.
אמנם במלאכת שלמה בפירושו למשנה (ראש השנה ג ה) כתב שאין המשנה בברכות היובל בבית ראשון, שהרי פסק הרמב"ם שהיובל בטל מעת גלות שנים וחצי השבטים, ואכן על דבריו בדקדוק יקשה מנא ליה שהיו ברכות הללו בבית ראשון, אבל רוח הדברים כנתבאר שהתנא אומר הדין לו יהיה היובל היום.
וכן יש להכריע ממסכתות קטנות מסכת עבדים פרק א הלכה א: "שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכה, אלא שהשופר של יובל דוחה את השבת. מאימתי פסקו היובלות, משעלה פול מלך אשור והגלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה".
והנה פשטות דברי מסכת עבדים כדברי הירושלמי [כאשר בואר באורך במאמר הנדפס] שהיובל לא נהג כלל מעת גלות עשרת השבטים, ואפילו לא סבירא ליה שירמיהו החזירן, ואם כן מה שנה לנו עניין הברכה שהתחדש אחר שפסק היובל, ועל כרחך כמבואר שפוסק דין היובל לו יהיה היובל.
וגדולה מזה שנינו ערכין לב ע"א אלו הן בתי ערי חומה שלש חצרות של שני בתים מוקפת חומה מימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של ציפורי וחקרה של גוש חלב ויודפת הישנה וגמלא וגדוד וחדיד ואונה וירושלים וכן כיוצא בהן וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה (ערכין פרק ט משנה ו) וכל זה היה לפני גלות ראשונה, ומאז שגלו בטלה ההסתמכות על קדושה ראשונה, ולפיכך אין הולכין בבית שני אלא אחר שהיה מוקף חומה כשעלה עזרא. ואין חובת דין בתי ערי חומה ולא דין שדה אחוזה אלא בזמן שהיובל נוהג.
הנה לנו משנה שלימה שמנתה ערים שנתקדשו לדין ערי חומה, וכותב הרמב"ם שאין דין המשנה שייך כי בטל היובל, ולדעת הרמב"ם בטל מעלת גלות עשרת השבטים, נמצאת המשנה עוסקת באם יהיה היובל למרות שלא היה. [יתר על כן לשיטת רש"י, שגם הוא באוחזים שלא היה יובל אף לא דרבנן בזמן בית שני, כמפורש בדבריו גיטין ל"ו, ורש"י סובר שערי החומה טעונים מעשה קידוש כמבואר רש"י (ערכין דף לב ע"ב) וקידשום - מפרש במסכת שבועות (דף טז) דמקדשי לה בשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכו'. והנה לגבי מה קדשום, אם אין היובל נוהג, גם רבינו תם, אבי המוכיחים על קיומו של היובל בבית שני, לא הוקשה לו מעצם המשנה העוסקת בערי חומה שנתקדשו [למאן דאמר בטלה קדושת יהושע] לגבי דין ערי חומה, והרי אין נוהג דין ערי חומה אלא שהיובל נוהג, וכל ראייתו בנויה רק על תקנת הלל לגבי ערי חומה.
וגדולה מההערה ממשנת שווה היובל לראש השנה כו' (ר"ה כ"ו), הוסיף להקשות רבינו החשק שלמה מהברייתא ראש השנה ל עמוד א שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקידשו בו את החדש ובין בבית דין שלא קידשו בו את החדש וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע ובראש השנה לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החדש ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע, וביארו בגמרא למסקנא להעמיד דברי רב הונא לעולם בזמן בית דין והכי קתני ביובל בזמן בית דין תוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין בראש השנה תוקעין בזמן בית דין ובפני בית דין[4].
ולשון רבינו שלמה הכהן בקושייתו: וכן קשה הברייתא דר"ה (ל א) דתקיעת שופר דר"ה ויובל דוחה את השבת, והך דחיה דשבת היא משום גזרה דרבה, דאלו איסור התקיעה בעצמה גם ביוה"כ נוהג איסור זה ולא שייך לומר דדוחה את השבת, ומאי נ"מ אם חל יוה"כ בשבת או דחל בחול[5], וע"כ משום גזרה דרבה וקסבר דאין עירוב והוצאה ליוה"כ, וגזרה דרבה בודאי לא נגזרה רק בבית שני, ע"כ. והנה מפורש ברש"י מגילה ה עמוד א שגזירת רבה לא הייתה בזמן פורים, אלו דבריו: הואיל ותיקנו להן חכמי ישראל שאחר כנסת הגדולה להקדים משום דרבה, ע"כ, ומה שכתב בדרך אמונה – (ביאור ההלכה הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכה יב) לדחות מה שהביא בספר נחל עדן שם מדברי רש"י הנזכרים במגילה ה' א' ד"ה ע"ש דבימי כנה"ג אכתי לא נגזרה גזרה דרבה, לא קשיא מידי דבמגילה לא נגזרה, אבל בשופר ולולב יש לומר דנגזרה, ע"כ, והדברים רחוקים הרבה שמגילה דרבנן ושופר ולולב דאורייתא. ואין לומר שהיא הנותנת שתוקנה מגילה לפני זמן קצר ואכתי לא תקנו לא לקרוא בה בשבת, כי אם התקנה הייתה ליתן שוברו בצידו, כאשר ראו בלולב ושופר, יתר על כן אין סברא לומר שצריך תקנה מיוחדת לכל דבר בפני עצמו, וכל זה בכלל התקנה לא לעשות מצווה העלולה להביא לידי פוקה ומכשול, ואין צריך תקנה פרטית, ועיין עוד.
אלא שבספר נחל עדן [לגאון רבי רפאל גארדאן אב"ד וואשלקווא] סימן א' הקשה מברייתא זו שיש להוכיח שנהג היובל אפילו לאחר חורבן בית שני, שהרי מבואר בברייתא שאין תוקעים בראש השנה אלא בזמן בית דין ובפני בית דין. ועל כרחך ביבנה היא שנויה ולא בירושלים, שבירושלים תנן (ר"ה כ"ט ע"ב) שתוקעים בכל עיר שהיא רואה שומעת וקרובה ויכולה לבוא, ואין צריך בפני בית דין, ועל כרחך אחר החורבן וביבנה. ואם כן מוכח שהיה היובל אחר החורבן. ונמצא שקשה גם על שיטת רבינו תם הסובר שהיה היובל דאורייתא בבית שני, וגם על הרמב"ן הסובר שהיה היובל דרבנן בזמן בית שני, כי מודים המה בביטול היובל אחר חורבן. ולכאורה נמצאת ראיה לדעת יחידאה דעת הרז"ה שנמשך היובל אחר חורבן הבית.
והנה לדעת הרמב"ם בפירוש המשנה ובהלכותיו (שופר ב הלכה ח-ט) בירושלים, היינו כל זמן המקדש היו תוקעים בכל העיר והסמוך לה, ועל כרחך דברי הברייתא שהיו תוקעים רק בזמן בית דין ובפני בית דין אחר חורבן, ולרמב"ם לא היה היובל אלא בבית ראשון. ועל כרחך צריך לומר שאמרו הדין ביובל לו יהי עכשיו יובל כך הוא דינו. למרות שיש לטעון שאנו מאמינים שאם יהיה היובל יהיה בית המקדש במקומו, ושם יהיה בית דין ולא יהיה דין יבנה, מכל מקום אין ידוע מה יהיה. גם דנים את הדין לפי המציאות של עכשיו. ובדרך אמונה (שם סוף הדברים) נדחק הרבה בשיטת הרמב"ם.
ולרמב"ן הסובר שהיה היובל דרבנן כל ימות בית שני, עדיין לא באנו אל הפתרון כי מפורש בדרשת הרמב"ן לראש השנה אלו דבריו: אלא יש לתרץ שהיא קודם חרבן כפשטה, וכדברי רבינו שלמה, ולומר דמתחלה במקדש תוקעין ולא משום ב"ד אלא שאין שבות במקדש, וכשם שתוקעין שם כמה תקיעות על הקרבן תוקעין אף זו, אבל לא בירושלם משום גזירה דרבה, ורצו שתהא הגזירה ניכרת שם ואנשי ירושלים יכולין לעלות לבית המקדש לשמוע התקיעות, אבל ברואה התירו להם שלא יטרחו ויניחו עריהם.
העולה מדבריו שעל כרחך הברייתא שמתירה רק בפני בית דין ובזמן בית דין אינה בזמן הבית אלא לאחר חורבן, כי בזמן הבית בירושלים משמע שאין שבות במקדש לכל הרוצה לבוא ולתקוע. ומשמע בדברי הרמב"ן שכל היתר ירושלים במקדש הוא משום שאין שבות במקדש בלבד, ולא שיש היתר נוסף מחמת בית דין. ואף שיש לדון למה לא יהיה ליחיד היתר לתקוע מחמת בית דין, מכל מקום לא משמע שהיה הדבר למעשה, וכמבואר ברמב"ן שכל ההיתר בפועל היה רק מחמת שאין שבות במקדש. ואם כן על כרחך הברייתא המתירה בפני בית דין בזמן בית דין היא לאחר חורבן שלא היה היובל. וברמב"ן במלחמות ביאר מימרא דרבי בזמן בית דין שנסוב על ראש השנה ולא על יובל, ומכל מקום לא ראה קושי ולא שלל את הצד שעוסקים ביובל[6], למרות שהיה לרמב"ן מוכרע שאין יובל בימי רבי וקל וחומר בימי רבי זירא, כאשר האריך בחידושי גיטין ובספר הזכות [ובדרך אמונה דחק הרבה בשיטת הרמב"ן שהברייתא בהיתר יחידים במקדש. גם מעצם לשון הברייתא על בפני בית דין לא משמע שעוסקים בבית דין שבמקדש אלא בבית דין לעצמו].
והנה שיטת התוספות שבזמן המקדש היו תוקעים רק במקדש, ואחר החורבן גם בכל ירושלים וסביבותיה. ומכל מקום הברייתא אינה בירושלים לאחר חורבן כי התירה רק בפני בית דין, אבל גם אינה בירושלים קודם חורבן שלא משמע שתלוי הדבר בפני בית דין. ועוד דברים יש בשיטת רש"י.
סוף דבר, אם נדקדק על דרך הקושיא ממשנת שווה היובל לא תהיה ראיה שנהג היובל בלבד בזמן בית שני אלא אפילו אחר חורבן. ויש להוסיף עוד שאפילו הרז"ה בעל דעה זו שנהג יובל אחר חורבן, תחילת דבריו לא היה לו הכרע בדבר אלא בשיטת רבי, כלשונו בתשובה שהובאה בספר התרומות שער מה: ותמה על עצמך למה יתקינו זכר לשמטה ולא יתקינו זכר ליובל, והלא בכל אחת מהן יש חובת קרקע וחובת הגוף. נמצאת אתה אומר לדברי רבי כשם שעשו מדבריהם זכר לשמטין עשו זכר ליובלות, וכתב עוד הרז"ה לעולם עשו ועשו זכר ליובלות דקדושת הארץ אף על פי שפסק שילוח עבדים שהוא העיקר, כי מאחר שהוזקקו לעשות זכר ליובל שהרי קשרן הכתוב ותלאן זו בזו.
נמצא שגם לדעת הרז"ה אם נאמר שיש ראיה מהברייתא שנהג היובל אחר בית שני נמצא שהברייתא היא רק בשיטת רבי, והרז"ה עצמו משמע מדבריו ששיטת רבי יחידאה היא ואף שפסקו להלכה אין זה כי כך ריהטת התלמוד, אלא כדבריו והדעות והלבבות מכריעים ומטים לדברי רבי, וכל שכן עם המנהג שהעולם נוהג. ואף על פי ששנו בתלמוד נהוג עלמא כתלתא סבי, יש לך להוסיף רביעי כגון זה, ע"כ. אלא שיש לדון הרבה בדברי הרז"ה שגם לחכמים היה היובל דרבנן, וכטענת הרז"ה למה לא יתקנו יובל כשם שתקנו שמיטה.
ואכן נמצא כבר בראשונים מי שידקדק מסוגיא זו בעניין היובל, והוא רבינו הראב"ד, ותחילת הדברים באו בהשגת המאור על הרי"ף ר"ה ח' ע"א שהביא נידון תקיעת היובל, ותמה עליו בעל המאור והאידנא דלית לן יובלות, לא היה צריך הרב לכתוב מכל זה כלום, וזה אחד מן המקומות המתמיהים הנמצאים בהלכות, ע"כ. והנה אחז הרז"ה בסוגיא זו ולא למד מכאן ראיה לשיטתו שהיה היובל בבית שני ואף לאחריו, ממה שהברייתא עוסקת בתקיעת היובל ובפרט למבואר שנידון הברייתא אחר החורבן.
אמנם הראב"ד בהשגות (כתוב שם לראב"ד ראש השנה דף ח ע"א) אמר אברהם: ובימי רבי הלא לא היו יובלות ואעפ"כ הוצרך לומר [שאין] תוקעין אלא כל זמן שב"ד יושבין, ולא אמר לא היו תוקעין, דמשמע שלשעתו היה מורה הלכה. וכן בעיא דרבי זירא [דף ל א] איך היה שואל על מה שלא היה בימיו ולא בימי אבותיו, אלא כיון שאנו מוצאין שביעית בזמן הזה מדרבנן גם יובל בזמן הזה במקום שיש קדוש בית דין מדרבנן. ואם יזמין הבורא שיהיה בית דין בארץ ישראל לקדש וליובלות גם כן נתקע כדי לפרסם איסור יובל בזריעה וקצירה ובהשמטת קרקעות, ואין להתמיה עליו בזה.
והעולה מדברי הראב"ד שיש יובל דרבנן והוא דבר שאפשר לבוא בקל, עד שאכן הוצרך הרי"ף לקובעו בהלכותיו שאם יזמין הבורא כו', ומה שפתח הראב"ד תחילת דבריו, ובימי רבי הלא לא היו יובלות כו', המכוון בדבריו שעל פי הכלל בידנו אין יובל דאורייתא אלא שרוב יושביה עליה, ואם כן לכאורה ברור שלא יהיה היובל בימי רבי וגם היה אחר חורבן הבית, ומכל מקום טוען הראב"ד שמשמעות לשון רבי שלא התעסק בהלכתא למשיחא אלא בדבר מעשה, ולא אמר רבי בלשון 'לא היו תוקעים' שמשמעו שבתקופת היובל לא היו תוקעים אלא ''אין תוקעין אלא כל זמן שבית דין יושבין' משמע שאכן כך עושים, וכן דקדק בספק רבי זירא, ומזה בנה יסוד חמיו הר"א אב"ד שהיה אף אחר החורבן יובל דרבנן [הובאו דברי הראב"ד הללו בהאוצר ס"ז עמוד קצ"ו הערה ע"ב]. ודברי הראב"ד הוזכרו במאירי ראש השנה דף כט עמוד ב וכן אם הגיעו רחמיו להיות קדוש בית דין לארץ לקדש שנים ויובלות נהא צריכים לתקוע לפרסם איסור יובל בזריעה ובהשמטת קרקע ועל דרך זה הם מחלצים גדולי הפוסקים ממה שהקשו עליהם במה שהביא זמן בית דין והדברים זרים. ובמאירי בחיבור התשובה[7] הביא את דברי הראב"ד ונתווכח עם ראיתו, ומשמע מדבריו שאין הכרח להעמיד את הברייתא ודברי רבי בזמן שהיובל נוהג ואפשר שעוסקים בדיני תקיעת היובל ולדון בהם. וכן מתבאר בדברי הרמב"ן ושאר ראשונים שלא ראו שום סירכא ודוחק בדבר כלל.
וקצת יש לעיין ביסוד תקיעת יובל דרבנן לשיטת הראב"ד והרז"ה שכתב שהיא 'כדי לפרסם איסור יובל בזריעה וקצירה ובהשמטת קרקעות', והנה לרמב"ם אין התקיעה אלא לשילוח עבדים כמבואר בדבריו (ספר המצוות עשה קלז ובמניין המצוות קודם הלכות שמיטה ויובל), ואם נאמר שלשיטת הרז"ה אין קנין עבדים ביובל דרבנן נמצא שלא שייך תקיעה לדעת הרמב"ם אף אם היה יובל דרבנן. ונמצא שלא יהיה ביאור מרווח יותר לשיטת הרמב"ם גם לו היה סובר שהיה יובל דרבנן ללא שילוח עבדים, אלא שהזכיר הראב"ד עניין התקיעה להשמטת הקרקעות ורש"י ר"ה כ"ו ע"ב הזכיר התקיעה לשילוח עבדים והחזרת קרקעות, והראב"ד כאן הוסיף איסור הזריעה למרות שכל שמיטה אסורה בזריעה ואין תקיעה בשאר שמיטה.
בברכה
שלמה יאקב
♦ ♦ ♦