בעניין תקיעות על סדר הברכות
בראש השנה כז, א: "תקע בראשונה ומשך בשנייה כשתיים אין בידו אלא אחת", פירש רש"י: "ומשך בשניה כשתים - לפי שהיה צריך לתקוע כאן שתי תקיעות רצופות, אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות, ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות" (וברש"י לקמן כח, א "ונתכוון לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו"). וצ"ע בתרתי - א' אמאי נקט רש"י דווקא דוגמה כזו, ולא סתם סדר של תר"ת תר"ת? ב' איך במציאות יתכן שתקע ומשך כשניים את התקיעה מאחר מלכויות עד סוף פסוקי וברכת זכרונות?ובמהרש"א שם כתב שכיון שזו משנה לקמן, ותקנת רבי אבהו שתוקעים תשר"ת וכו' היא תקנה מאוחרת, וקודם לכן היו תוקעים כנראה בעיקר על סדר הברכות. ואכתי צ"ע, איך יתכן תקיעה ארוכה כזו. והגר"מ ברקוביץ' תירץ דלמ"ד דבפסוק אחד יצי"ח ניחא.
והנה הראשונים (ריטב"א ועוד) שם מביאים בשם הרי"ץ גיאת דצריך לכוון את התקיעה על הסדר, וע"פ זה אפשר להסביר בכוונת רש"י שאין בידו אלא אחת, שהיא הראשונה של הסדר, ואילו השניה שהאריך בה, לא נחשבת אפילו כאחרונה של סדר מלכויות, מכיוון שעירב כוונות/ברכות.
כלומר, פירוש המשנה כך הוא: "תקע בראשונה", כלומר הראשונה שקודם התרועה, "ומשך בשניה כשתיים" הכוונה היא לתקיעה שאחרי התרועה, ורוצה להאריך בה כדי שתחשב גם כראשונה של סדר זכרונות, "אין בידו אלא אחת" הכוונה היא לראשונה של הסדר, וכך הביא הרשב"א בשם רי"ץ גיאת, ונסתייע כך מהירושלמי ונראה כך גם ברש"י[2].
ליישב את הקושיה השנייה יש להקדים מה שראיתי בבירור עניין קרוב לזה, בספר מועדים וזמנים (ח"א סימן ח'), והוא בבירור אם אמירת מלכויות זו"ש היא מדאורייתא או דרבנן. דמצ"א במשנה איתא דיש ללכת למקום שתוקעים ולא למקום שמברכים ובגמ' נאמר על זה - פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן? ומצד שני, יש ילפותות לאמירת מזו"ש וכן כתוב רחמנא אמר אדכר? והביא בשם מהר"ם חביב בספר יום תרועה, שכתב שהוא דאורייתא, אלא שהוא מכלל דברי סופרים וכדרך הרמב"ם בקידושי כסף וצ"ע.
והגר"מ שטרנבוך שליט"א כתב לישב שבמקום שתוקעים ומברכים הוא מדאורייתא, אבל אם רק מברכים זה מדרבנן, והביא ראיה מקרא "זכרון תרועה", ולמסקנה לא קאי למעוט שבת, וכך מפרש רש"י שם בפרשת אמור [ול"נ לישב דהילפותות והלשונות הם "לפני ה", וכן אמרו לפני מלכויות. וכבר כתב בטו"א (ר"ה כז א), שכל מקום שנאמר "לפני" הוא דווקא בעזרה ובבהמ"ק. וא"כ אמירת מזו"ש בביהמ"ק היא מדאורייתא, כפי שמובא בברייתא הביאו לפני עומר כדי וכו' הביאו שתה"ל בעצרת ואמרו לפני מלכויות זכרונות ושופרות, וכמו שעומר ושתה"ל הן עבודות במקדש כך אמירת מלכויות וזכרונות ושופרות ותקיעה על הסדר הוא דין במקדש. וצ"ע מתי ובאיזה שלב בסדר העבודה ואכמ"ל].
והביא בשם הרב מבריסק זצ"ל שחיוב תקיעה על סדר הברכות הוא שכל יחיד ויחיד ישמע את חזרת הש"ץ מילה במילה, ורק אז הוא יוצא יד"ח תקיעות על הסדר, ואם לא שמע את הברכות, נהי דלא התחייב שהרי זה חובת הציבור, מ"מ לא קיים את המצוה של שמיעת תקיעות על סדר הברכות.
ולאחר מכן הביא מהחזו"א זצ"ל שאף יחיד שהתפלל לחש עם הציבור התחייב בתקיעות שעל הסדר, ואף לאחר התפילה. וראיה לזה נראה לי מהמשנה מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע. ולכאורה פשיטא? אלא צ"ל דלאחר שהתפלל בציבור כסדר הברכות ותוקע אחר הברכות את סדר התקיעות נחשב לו כחיוב תקיעה על סדר הברכות (וכך מבואר שם ברש"י לג, ב ד"ה ומשך בשניה, להדיא). וא"כ נראה שהנוהגים שלא לתקוע בתפילת לחש, שמנהגם צ"ע לדעות הראשונים שהביא הרא"ש שאם לא תוקעים אין מברכים תשע ברכות אלא מתפללים שבע ברכות בלבד ונכנסים בספק ברכות לבטלה כפי שהביא במו"ז שם בשם תשובת כנף רננה ח"א סימן נו[3] לדעות אלו, אך להנ"ל דיש השלמה לתקיעות דלחש, היינו לאחר החזרה, מיושב אף המנהג שלא לתקוע בלחש ואעפ"כ מברכים תשע ברכות ומשלימים לאחר התפילה עוד שלושים קולות הרי הן התקיעות שעל סדר הברכות של תפילת לחש שלהם. ולדברינו היה מן הדין לתקוע מיד לאחר לחש דהיינו בין הלחש לחזרה. ואם כן יש לישב על המנהג לתקוע רק לאחר החזרה.
ונראה שתקיעות לאחר אמירת הברכות שנחשבות לסדר הברכות הן בגדר תשלומין לסדר הברכות דתפילת לחש, וכדרך שבחיוב תפילה בתפילת חיוב ותשלומין מתפלל קודם את תפילת החיוב תחילה ואח"כ התשלומין. כך הוא גם בתקיעות, דכיון שעומדים כעת לאחר תפילת לחש בציבור ונתחייבו הציבור בחזרה ובברכות ותקיעות של ברכות החזרה, יש להקדים את תקיעות החזרה, שהן החיוב כעת, לתקיעות התשלומין לסדר הברכות שנתחייב בלחש.
ולפ"ז מובנים דברי רש"י, שתקע לאחר התפילה את הסדר של הברכות וחשיב כתקיעות סדר הברכות, ע"פ דברי החזו"א הנ"ל (וע"פ המשנה דמי שברך ואח"כ נתמנה לו שופר). ואפשר שזה דין וסברת פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן, כיון שא"א שתקיעה אחת תהיה בשתי כוונות מלכויות וזכרונות [ואולי לפי רש"י בתקיעות דמיושב, שהן מצד תקנת רבי אבהו, יוצא ממ"נ לפחות ידי תקיעה אחת, דהיינו אחרונה של הסדר, דאין חסרון של עירוב כוונות וברכות. ולולא דמסתפינא היייתי אומר שאפילו סדר שני עלה לו בתקיעה ארוכה כשתיים, שהרי שמע שיעור תקיעה לזה ושיעור תקיעה לזה, וכל הבעיה היא פסוקי תקיעתא, היינו שתוקע על סדר הברכות או לתשלום סדר הברכות שצריך תקיעה לסדר מלכויות ולסדר זכרונות, והרי הגמ' מעלה ששמע סוף תקיעה בלי התחלה או הפוך יצא יד"ח].
ונראה, אחר בקשת הרשות, להעיר עפ"ז נפק"מ למעשה בזה לנוהגים לתקוע שלושים קולות לאחר החזרה, שהן דין תשלומין של תקיעות דעל סדר הברכות דלחש, ולהנ"ל דתקיעות שעל סדר הברכות אף בתורת תשלומין הן מדאורייתא (גם למהר"ם חביב והן לגר"מ שטרנבוך) ובעי כוונה לצאת יד"ח תשלומי תקיעות דסדר הברכות דלחש. וא"כ יש לכוון בתקיעות למצווה דאורייתא וכן לכוון ע"פ הסדר דהיינו סדר ראשון דתשר"ת הוא לתשלום מלכויות של לחש. וסדר תש"ת הוא לתשלום זכרונות דלחש ותר"ת לתשלום סדר שופרות של לחש.
♦ ♦ ♦