ראש ביהמ"ד שערי יוסף, ואב"ד לדיני ממונות, תל ציון
רב הישוב כפר הרי"ף, מח"ס רחשי לב ועוד
בעניין ספרדים שמדלגין בקריאת הכתובה
מסדרי חופה וקידושין רבים קוראים עם העדים בטרם החופה את הכתובה מילה במילה, או שמצווים על העדים לקרות את הכתובה, ויש קהילות שאף מחתימים אז את העדים. אך כפי שעינינו רואות מנהג רוב הספרדים שאין העדים חותמין רק לאחר קריאתה תחת החופה, ורבים וטובים לא קוראים לפני כן את הכתובה כלל בינם לבין עצמם. והנה בקריאתה שתחת החופה, נהגו כמה מסדרי חופה וקידושין (מבני ספרד כנ"ל) לדלג מאחרי סכום הכתובה ועד "וקנינא מיד החתן". ושוחחו עימי ע"ז כמה תלמידי חכמים מבני אשכנז, לברר המנהג הזה ומהותו, ועל מה סומכים שאין קוראים "כל" הכתובה במילה במילה. וכן עמדתי ואתבונן מזה שנים במנהג זה, האם יש לו על מה לסמוך, והרי אמרו בכתובות (קט.): "אין העדים חותמין על השטר, אלא אם כן קראוהו", ומה בצע בכך שנעשה כן, להחתים עדים שתהיה חתימתן כשרה רק בדיעבד, שהרי עברו העדים על דברי חכמים שחייבין לקרות השטר כולו מקודם החתימה, ובלשון הש"ע (שיובא להלן) משמע שאינן רשאין לחתום, דהיינו שעוברים באיסור מדרבנן. ואילו היו קוראים לפני כן, ניחא, אבל מה נעשה שלא קראו העדים את הכתובה לפני כן.♦
באמת אין ספק שזהו מנהג חדש שמדלגין בקריאת הכתובה, והנכון הוא, הן מצד המנהג הקדמון בכל הראשונים והאחרונים, והן מצד ההלכה שיקרא המסדר כל הכתובה כולה, ונבאר הדבר במקורותיו כולל הטענות שהוזכרו בזה בפוסקים. תחילה נביא דברי המנהג הקדמון אצל רבותינו הראשונים, כמבואר בהגהות אשרי (סימן יב אות ג) ובראבי"ה ח"ד (סימן תתקיט) ובתוספות פסחים (קב:) והרא"ש בפסחים (פרק י סימן ח) בשם רבינו תם, ובהגהות מימוניות (הלכות אישות פרק י אות ג) בשם רש"י, והריטב"א (פסחים קב: ד"ה אין אומרין), ובמרדכי (כתובות סימן קלב), בשם רש"י, ורבינו ירוחם (נתיב כב ח"ב, דף קפו ע"א), ובמהר"מ מינץ (סימן קט) ועוד, שכתבו "שקוראין הכתובה", ומשמע שקוראין את כולה בשלימות. ואילו היה נכון הענין שיש לקרות רק חציה או חלקה, היה להם לראשונים לפרט. וכבר כתב רבינו הר"י מיגאש רבו של הרמב"ם (סימן קטו): "ואילו היה נכון זה החילוק לא לישתמיט חד תנא או חד אמורא או חד מרבוותא קמאי שיזכרהו". עכ"ל. (וכ"כ עוד ראשונים, הבאתים בהערות לר"י מיגאש מהדורת מכון ירושלים הערה 4). וכן ראיתי בספר הנייר (הלכות כלה סימן ל) שכתב שקורין את "כל" הכתובה. ע"ש. [ומדברי הנחלת שבעה סימן ט, משמע שאינו מנהג כדי להפסיק בין אירוסין לנישואין, אלא דין קריאה יש לו, וכתב שם כמה דקדוקין איך לקרות באופן שונה מן הכתיבה, כדי שיובן לשומעים. ע"ש. ומשמע שיש דין בקריאה. וכיוצ"ב בשו"ת אהל יששכר (סימן פט), ובברכת המים (סימן ק אות ד) לגבי תיבן "מונין", שיש לקרוא בוי"ו, למרות שנכתב בלא וי"ו. ע"ש. ועוד]. ותיכף נביא עוד ראשונים.
וכן מצאנו שקריאתה מוכרחת מצד עדות העדים, שהרי בזמנינו אצל בני ספרד על הרוב העדים אינן קוראין את הכתובה לפני חתימתן, דבר המפוקפק מצד עצמו, אך סמכו על קריאתה בציבור דאיכא אימתא דציבורא ולא עביד הקורא לשקר, ושפיר דמי כאילו קראוה. והוא דין המפורש בכתובות (קט.): "תני רבי חייא, אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו, אבל הדיינין חותמין אע"פ שלא קראוהו". וכ"פ הרמב"ם בהלכות טוען ונטען (פרק טז הלכה ב), ובהלכות מלוה (פרק כד הלכה ו, ופרק כז הלכה א). וכן מרן הש"ע בחו"מ (סימן מה ס"ב): "ואין שאר העם רשאי לעשות כן (לחתום מבלי שיקרא), עד שיקרא העד השטר "מילה במילה". ושם (סעיף ה): "שחזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן קראוהו". וכן שם (סימן סח ס"ב). ואם כן איך יחתמו העדים מבלי שיקראו לפניהם את השטר. והכתובה עצמה היא שטר התחייבות ממוני לכל דבר, מלבד החיוב הדיני שיש בה, ובהדיא קאמר מרן "מילה במילה", משמע בלא דילוג כלל, ולא מהני שיאמרו שיודעים הם פחות או יותר מהו תוכן השטר. וכ"כ בשו"ת מהרש"ך ח"ג (סימן מ, ד"ה ויראה) שצריכין לקרות את השטר "מילה במילה". וכן מוכח מדברי הראשונים בטעם שיש לקרות את השטר, וזה לשון רש"י (כתובות קט. ד"ה אין העדים): "דתני רבי חייא אין העדים חותמין וכו', שהרי על דבר השטר הם באים להעיד". עכ"ל. ומבואר דבמידי דעדות, צריך לדעת את כל דבר העדות בפירוש, ולא מהני מה שיודעים פחות או יותר אף מבלי השטר. וכ"ה בר"י אלמאדרי (כתובות קט.). והיא תקנת חכמים כדי שלא יוסיפו להם בטופס או בתורף, ואפשר שיזדמנו עדי קידושין שיחתימום על כתובה מזוייפת ומשונה מנוסחאות חכמים, ועל כן עליהם לראות ולשמוע כל הכתוב בו שהוא שטר הכתובה הנהוג. וכ"כ המאירי בכתובות (קט.). ע"ש. ואף לפי מש"כ רבינו וידאל קרקשקש (כתובות קט. שם) בשם הרא"ה, שאינן צריכין לקרות מה שבגוף השטר, רק יראו מי הלוה והמלוה ומי העדים ושאינן פסולים וכו'. ע"ש. היינו לגבי הדיינים כמבואר בגמרא שם, אך מכלל הן אתה שומע לאו שהעדים צריכים לקרות את כל גוף השטר, למרות שאפשר שאין בזה נפק"מ, ולא סגי במה שרואים רק הסכום והעדים ומי החתן והכלה. ודו"ק. (ועיין בר"ן כתובות קט. שם דקאי על הדיינים וככל הנראה ט"ס נפל וכתוב העדים, ושם אח"כ סותר עצמו).
גם בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן קט) כתב: ואחר כך קורא המברך את הכתובה, ושני העדים החתומים בו קורין עמו "בנחת" וכו'. עכ"ל. הרי שקורין "בנחת", ופשיטא ופשיטא שאין מדלגין. וכן מפורש בתשובות ופסקים חכמי אשכנז וצרפת (סימן קכט) שיובא אי"ה להלן, דטעם קריאת הכתובה כדי שידעו העדים מה כתוב בכולה, וכתב שיש הרבה עדים שאינן יודעים מה כתוב בה כלל וכו'. ע"ש. גם הרשב"ץ בח"ג (סימן שא) כתב ש"חייבין לקרות הכתובה קודם שיחתמו העדים", ומקורו מכתובות (קט.) שם. ע"ש. ובשו"ת הרשב"ש (סימן ו) כתב בפירוש דבעינן שידעו העדים תוכן הכתובה (ועיין להלן שהרבה פעמים אין העדים יודעים בכלל מה כתוב בה), וז"ל: חז"ל אומרים איבד את זכותו דתניא רבי חייא אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן קראוהו והדיינים חותמים אפילו שלא קראוהו. אם כן אלו החותמים כיון שלא חתמו בתורת עדות לא קראוהו ואינם מתבוננים בו ולא ידעו מה שנכתב בכתובה, וכיון שהדין כך איך נכשיר עדותם. עכ"ל. (וכאן משמע שחושש לפסול אפילו בדיעבד את הכתובה, ונעלם מעיני הגאון בעל בית שלמה חאו"ח סימן סד. ואכמ"ל). וכן ראיתי בשו"ת אריה דבי עילאי חאה"ע (סימן כו) דפשיט"ל להרב השואל, שהעדים קוראין את כל השטר כולו מתחילתו לסופו, כדמשמע מפשיטות הש"ס בכתובות שם. ע"ש.
ובאמת, שאחר העיון נראה להוכיח בודאות שכך היה המנהג בישראל לקרות את כל הכתובה, והוא מדברי הרשב"א בתשובתו המפורסמת בח"א (סימן תרכט), והובא בבית יוסף אה"ע (סוף סימן סו), וז"ל: כתוב בתשובות הרשב"א סימן תרכט, על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה, ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה "ולא הבין התנאים", ושאלו את פי ה"ר מאיר, והשיב דשומעין לו. והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה, ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה. עכ"ל. ועל זה כתב מרן הב"י: ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא, ולענין הלכה ס"ל כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן. ע"ש. וכן כתב בש"ע חו"מ (סימן סא סעיף יג): מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו. עכ"ל. וכ"כ הריב"ש בתשובה (סימן תפ). ומדברי כולם למדנו שהחזן קורא את כל התנאים (וכמו שכתב "ולא הבין התנאים"), ואין מדלגין שום קטע בכתובה, ואילו היו מדלגין היו עמי הארץ טוענים, לא קראו בכלל התנאים?! וגם למה להו להרשב"א ורבינו מאיר לדון על מה שלא הבין, יש לדון בכלל על מה שלא קראו בכלל והחתימוהו מבלי שידע על מה הוא חותם, והיה להם לומר שאין קריאתה והבנתה מעכבין כלל, אך הראשונים ז"ל לא כתבו כן כלל, ולא פיללו מאן דהוא שיאמר כן. וזה לשון הרמ"א (סימן סו סי"ג): עם הארץ שבא לגרש, ואמר אח"כ שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובתה, אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו (של החתן) תחלה על פה. עכ"ל. ומקורו מדברי הרשב"א הנ"ל. ומבואר שמקריאין לו כל הכתובה כולה ללא שום חסרון, ועל כן אינו יכול לטעון טענה זו. אמור מעתה שדין קריאת "כל" הכתובה מוכרח הוא מצד ההלכה. ולא רק בשביל העדים אלא אף לצורך החתן עצמו. (וגם מוכח קצת שרוב החתנים כן מבינים, ויש לנו תועלת בקריאה עבורם. דאי לאו הכי לא היה מקרה זה נדיר מסוגו וכמ"ש הרשב"א).
ועל כן יש לתמוה טובא מהיכן התחיל המנהג לדלג בקריאת הכתובה, וכאילו יש להיכן למהר ולחסוך בדקה אחת! נוספת של קריאת כמה שורות, ומדוע שינו ממנהג הקדמונים שקראו את כל הכתובה ללא חסרון, וגם נכנסו לכלל מה שאמרו חז"ל בכתובות (קט.) שאין העדים חותמין על השטר אא"כ קראוהו. ונראה שלא עשו כן מחמת איזו סיבה מוצדקת, אלא מחמת שהיו מקפידים שיקראו העדים לפני כן את הכתובה כהלכה (משא"כ בזמנינו), אך היו חזנים שלא היו יודעים לקרותה היטב, ואף טעו בתיבותיה, והקלו עליהם לדלג המילים בארמית, או מאיזה סיבות אחרות. אך תחילת המנהג היה לאחר שקראו כל הכתובה עבור העדים, ומה שאחר כך ביטלו את שתיהן, שלא ברצון תלמידי חכמים הוא, ושלא לכתחילה. ועכ"פ יותר סביר להניח כנ"ל שהתחילו לנהוג כן לאחר שכבר מילאו את הכתובה עם העדים והחתן, ואז קראו כל הכתובה ורק נשתהו מלחתום (ויש מקומות שכבר חתמו על הכתובה מלפנ"כ), ואם כן כל קריאת הכתובה היא רק להפריד בין אירוסין לנישואין ולא מבחינה דינית, ולכן דלגו. אך עכ"פ עתה, גם לאחר שאין קוראין מלפני כן את הכתובה ומדלגין בכל אופן, זכה המנהג הזה (שכאמור זהו מנהג תמוה ובעייתי מבחינה הלכתית) לקבל גושפנקא בכמה מספרי האחרונים שכתבו במפורש שנוהגים 'לכתחילה' לדלג מאחרי סכום הכתובה ועד וקנינא, שהרי בפועל קרא את עיקר הכתובה וכו'. עכ"ד [ואף כשקדשתי באיזה חופות וקראתי כל הכתובה, התפלאו כמה ת"ח]. ואחרי בקשת המחילה, הרי מדברי הרשב"א משמע שצריך לקרות את התנאים עצמן, שהם מוזכרים אח"כ, וגם מפורש בתשובת הרשב"א, וכן משמעות כל הראשונים, שהיו קורין את "כל" הכתובה, וכן מפורש בש"ע וברמ"א, וכ"כ מרן הש"ע (חו"מ סימן מה ס"ב) שצריכין לקרות השטר "מילה במילה", וכך היה המנהג הקדמון בישראל. ואם כן מנהג חדש זה, אינו אלא בשנים האחרונות, ויש לדון באמת על כשרותו, דמאיזה טעם נדלג על קריאת הכתובה. וכי בגט מדלגין. ונהי דמנהג הוא, אטו כל מנהגא מזלזלין ביה. [ושמעתי שמרן היבי"א זצוק"ל אמר שאם מראין לחתן ולעדים את כל הכתובה לפני כן (בעת מילויה) וקוראין אותה אז, אזי שפיר דמי לדלג בשעת הדחק (ולא לכתחילה) בעת החופה. עכ"ד. אבל בלא קרא החתן הכתובה מלפנ"כ, משמע שאין לדלג כלל. וגם כשמדלגין, אינו אלא בשעת הדחק והלחץ וכיוצ"ב].
ושו"ר בספר הלכות השמחות (פרק ט אות ג) שכתב שמעיקר הדין היה ראוי לקרוא את כל נוסח הכתובה מתחילתה עד סופה, ואולם נפוץ היום וכו'. עכ"ד. ומשמע דלא נח לו מנהג זה. ובהערות שם כתב ללמד זכות, וזת"ד: ובפשטות, היינו משום שאין מדלגים אלא טופס הכתובה, בנוסח הקבוע לכל, שהרי הכתובה בימינו היא מודפסת ומצויה ביד כל אחד שנישא. והעדים סומכים שחותמים על הנוסח המקובל. ובספר סדר אירוסין ונישואין (סימן ה) הביא לשון בעל האסופות שכתב, שצריכים העדים לראות בכתובה כדי לידע התנאי. ע"ש. ומשמע שכיום שכל הנוסחאות שוות, אין צריך לקרוא את כל הכתובה. עכ"ד. והוא חידוש גדול ומפולפל לדחות את המנהג הקדמון ולדחות את דברי הש"ס (כתובות קט.) וכל הפוסקים שאין העדים חותמין אא"כ קראו בפניהם הכל. אך ממה נפשך, אם כנים הדברים, הרי בזמנינו שאין ידוע לכל מה כתוב בכתובה, והעדים מעולם לא פתחוה, וגם אם הציצו בה פעם אחת, עכ"פ אינם זוכרים (ובואו ונשאל תלמידי חכמים אם יודעים בדיוק כל התחייבויות הכתובה. ויש הרבה מדלת העם שאינם מודעים לאיסור לצאת לחו"ל מבלי לקבל את הסכמת האשה, אלא קובעים עובדה. ומלבד שמתנהגים שלא ע"פ השלום, אלא גם עברו על מה שנתחייבו בכתובה. וראה מש"כ בזה בקובץ ויען שמואל ח"ו, בתשובת הנאמ"ן שליט"א). וא"כ הו"ל דיעבד גדול מצד מה שאסור לעדים לחתום מבלי שיקראו את השטר. נמצא אפוא שגם הגאון בעל ההלכות שמחות הנ"ל יורה ויודה בנידו"ד ובזמנינו, ובפרט היכא שהעדים אינם ת"ח, או כשאינן יודעים היטב מהו תוכן הטופס של השטר המצוי בידי כל, שחייבין לקרות את כל השטר. ולכן מפני הספק יקראוהו תמיד. ועכ"פ למה להיכנס לדיעבדים כאלו כשאפשר לקוראו, ומי דוחק אותנו בכך. [וכ"ז באם נקבל החידוש העצום, שכל דין אין העדים חותמין על השטר אא"כ קראוהו, נאמר דוקא באינן יודעים נוסח השטר. אך זה תימה, דלא מצאנו בשום ראשון או אחרון שיאמר שבשטר שנוסחו מפורסם א"צ לקרוא. ועדיף ללמוד מסתימתן של ראשונים יותר מפירושן של אחרונים. ואילו היה נכון זה החילוק, לא לישתמיט חד תנא או חד אמורא או חד מרבוותא קמאי וכו' שיזכרהו, וכנ"ל. אך השובע שמחות הנ"ל ככל הנראה רק רצה למצא פתח ללמד זכות, ולא לסמוך ע"ז כנגד כל הראשונים. ולכן כתב בהלכה למעלה שם שמעיקר הדין צריך לקרות כל הכתובה, אך לעולם ס"ל כמ"ש לעיל בשם מרן היבי"א, שדוקא בהקריאו לעדים ולחתן הכתובה מלפני החופה, אזי אפשר לדלג בשעת החופה]. והנה מיותר לציין שאין בכלל מה לצרף לסניף מה שנהגו באיזה קהילות שלא לקרות את הכתובה כלל, דהתם היו קורין עם העדים והחתן לפני כן, דאם לא כן הרי עברו על דברי חז"ל בכתובות (קט.) שם. ועוד, שאין ללמוד מקלקלתא, אלא מתקנתא. ופשוט.
וכן כתבתי מזמן להגאון בעל משפט הכתובה, שכתב בספרו ח"ה (עמוד תפב) שהוא אינו יודע טעם באותם המקפידים לקרוא כל תיבה ותיבה ממש (ועיקר תמיהתו על מנהג הקוראים גם את שמות העדים, שזה באמת אינו נצרך). ובהערות (עמוד תפג) הרגיש בזה שלכאורה אין למנהג לדלג על מה לסמוך, "והרי לא קראו העדים את כל הכתובה מקודם שחתמו", וכתב שכנראה המנהג לדלג על קריאת הטופס מסתמך על כך שבזמנינו הכתובות מודפסות בדפוס ולא כתובות באופן פרטי ע"י כל סופר בכתב יד, וכיון שכך יש לעדים להניח שבודאי הנוסח הרשום בשטר הוא בנוסח הידוע והמקובל וכו'. עכת"ד. ופלא, וכי חילקו חז"ל בחיוב לקרוא את השטר בין עדים היודעים פחות או יותר את תוכנו, או זוכרים אותו, או שיודעים על מה היו עסוקים, הרי בכל גוונא אסור לחתום לפני שיקראוהו, כמבואר בש"ע חו"מ (סימן מה ס"ב). ואחרי המחילה מכבודו, הרי חידש כאן חידוש שלא נזכר בשום פוסק (ואפילו מפורש ההיפך), ולדבריו כל דין אין העדים חותמין על השטר, לא נאמר בכל שטר, רק בתורף ולא בטופס, ולא נאמר בעדים היודעים מה כתוב בשטר פחות או יותר, או שהסבירו להם מבלי "לקרוא" את השטר בפניהם. וזה חידוש שלכאורה היה צריך לצאת מפי פרי קולמוסם של רבותינו הראשונים. ועוד, שאפילו לחידושו, הרי המציאות אינה כן, דאטו כל העדים תלמידי חכמים הם. ועוד, וכי כל נוסחאות התורף עצמן שוות. ועוד, שמי מן העדים זוכר בדיוק מה כתוב שם. ומצאנו עדים רבים וכן חתנים שלא היו מודעים כלל לפרטי הכתובה, או שהם העדים רווקים, או שפעם ראשונה שהם נחשפים למעמד זה מקרוב. ואיך אפשר שננהיג כן בכל מקום בעולם ובכל ציבור ובכל חופה, וזו תימה גדולה. ועוד, וכי מפני שיש לכל אחד מאיתנו ספר תהלים בבית, לא נצטרך לקרוא בו.. וה"ה כאן, מה ראו לחדש שמפני שהכתובה מצויה בידי הכל לא יקראוה. והיא חוכא. [ולא ידעתי מה הוכיח מדברי האסופות שכתב: "שצריכים העדים לראות בכתובה כדי לידע התנאי", וכתב ע"ז: והוא כדברינו הנ"ל שאין חובה לעדים לקרוא את הנוסח הידוע ושוה לכל, כי אם את התנאים המתחלפים. עכ"ד. והרואה יראה כי הדברים הוצאו מהקשרן, דאדרבה בעל האסופות צידד שחייבים לידע ולראות בפועל שיש כאן תנאי, ולא מהני טופס כתוב ומוכן. ועוד, שהאסופות מסביר מדוע צריך לקרות את כולה, דהוא משום התנאי, שלא יהיה בו שום שינוי, ולא מילל ולא פילל כלל לומר שיקראו רק את התנאי, דאם כן הו"ל לכתוב כן. ועוד, שלכולי עלמא לדברי האסופות צריכים לברר בפירוש עם העדים קודם הדילוג "האם אתם יודעים מה כתוב במה שאנחנו מדלגין". ואם אינם יודעים (שסביר מאוד להניח שבכך מדובר ע"פ רוב) ודלגו, הרי עברו העדים באיסור שחתמו מבלי לקרות, ולפעמים אף מבלי לדעת מהו תנאי הכתובה].
אחר כותבי כן מצאתי בתשובות ופסקים חכמי אשכנז וצרפת (סימן קכט), בזה"ל: בפרק שני דייני גזירות (כתובות קט.) גמרא, העורר על השדה והוא חתום עליה בעד, אמרינן, תני רבי חייא אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ קראוהו, נראה לשבח מנהג קדמונינו להקרות את הכתובה זקני העיר וחכמיה, לידע אם נכתבה על היושר. ואין לומר לסופר שיביאנה לפני הרב קודם שיכנסו הקהל, ולחוש מפני טורח אין לסתור המנהג, כי מנהג אבותינו תורה היא. והבין מורי בו, כי מתחילתה נתקן, כי יש כמה עדים שחותמין על הכתובה שאין יודעין מה טיבה או מה כתוב בה, לפיכך כשרואין שקורין אותה זקני העיר ומדקדקין עליה, סומכין עליהן העדים בלי חשש וכו'. עכ"ל. ומבואר שבשביל אותן עדים שאינם יודעים מה תוכן הכתובה אנו קורין, ולא איכפת לן שהוא נוסח מוכר וידוע לכל, ועל כן קורין את כולה מתחילתה לסופה. ואם כדברי האחרונים המחדשים הנ"ל, שכל שהטופס נמצא בבתים א"צ לקרות, מה איכפת לן במה שאינן יודעים עכשיו, אלא בהכרח בעינן ידיעה עכשיו בעת החתימה מהו השטר. וגם אין לומר שהרי לא יתכן שתהיה בו עוולה, שהרי הנוסח מצוי ומוכר לכל, ויודעים העדים שכולם מתחתנים בנוסח זה, דזה אינו, שלא כתבו כן חכמי אשכנז אלא כשזקני העיר קוראין אותה (ומשמע שלא היו מדקדקין אם הם שומעים אם לאו). וע"ע בתשובות חכמי פרובינציה (סימן א).
וכן כתב מהר"ש ויטאל (בנו של מהרח"ו) בתשובה כת"י, והובא בפנים במשפט פונטרימולי (סימן מה ס"ב), וז"ל: ומטעם זה אנו רגילים לחתום בשטר הכתובה שקוראין אותו לפני הציבור תחת החופה וחותמין בה ת"ח או זולתן, שלא נמצאו בעת שומת הנדוניא, וקרובים העדים להיות נקראים עדי שקר שמעידין מה שלא ראו, אמנם להיות שקוראין אותה בציבור לפני החתן והכלה, והם שותקין, ואף שטעה או הזיד הסופר ובמקום אלף כתב אלפיים או להיפך, אפילו הכי נהגו לחתום בכתובות כל הנמצאים שם מן הטעם שנקראה בציבור והכל על זה הדרך בכל הסכמות הציבור וכו'. הואיל וקוראים אותו לפני הקהל ועדה, יספיק, וחותמים בה ומעידים עליה ולא איקרי עדי שקר. עכ"ל. הרי שיש כאן דין עדות גמורה וצריכין לקרות הכל.
ובספר נישואין למעשה (פרק יד) כתב בזה טענה חזקה, וזת"ד: הנה בזמנינו חוקק חוק, שחייבים כל בעלי העסקים המפרסמים עסקיהם, לכתוב כל התנאים בגודל של אותיות מסויים, שיהיה קריא ונגיש לעין. וכך ידוע שכל מודעה המבהירה תנאים לגבי חלות העסקאות בבתי עסק, חייבת להיות נגישה וקריאה לכל רואה. זאת אומרת שדרך הסוחרים בזמנינו שצריכין להודיע במפורש על כל תנאי עסקי. והכתובה דינה ככל שטר התחייבות, ומאיזה טעם נבטל קריאת חלקים ממנה, הרי הו"ל כהסתרת חלק מפרטי העסקה. ואפילו בפרטי עסקה מוכרים וידועים לכל חייב להודיע כן. זאת ועוד, שהרי בדרך כלל החתן אין לו פנאי לעבור על שטר הכתובה לדעת התחייבותו, ואחד מעיר ושנים ממשפחה שמקפידין בזה. וכ"ש ברוב הפעמים גם לא העדים. אם כן בידוע בודאי שהחתן אינו יודע בכלל על מה הוא מתחייב. וכ"ש העדים שאינם יודעים. וכך נהוג אצלינו (בני אשכנז) שקוראין כל הכתובה, ומנהג חלק מן הספרדים בזה צ"ב. עכת"ד. ובאמת שגם אנ"י שאלתי הרבה חתנים האם יודעים על מה הם מתחייבים, והרבה עדים כמו"כ שאלנום האם יודעים על מה חתמו, ומה כתוב בחלק שדלגו, ואמרו שלא שמעו מימיהם, וזאת כתוצאה מחפזונו של הרב המקדש שלא הקריא כל הכתובה. ומדוע בחנם לעשות זאת, הרי אם מדובר בחתן ת"ח המבין ומכיר לשון ארמי, ואף מי שאינו מבין כ"כ, עכ"פ יבין מעט מלשון הכתובה, ותהיה בזה תועלת מרובה. וכמה חתנים אינם יודעים שצריך לשאול רשות מאשתו האם לצאת לחוצה לארץ.
וכן ראיתי להג"ר צבי דישון בבית אהרן וישראל (עח, עמוד סה והלאה, ובעיקר באות ד) שהביא את דברי חלק מן הפוסקים הנ"ל בטעם קריאת הכתובה שהוא מטעם עדות, וכתב שלפי דבריהם משמע שצריך לקרות כל מילה ומילה בקול, כמבואר בש"ע סימן מה שם "מילה במילה", ולא להבליע הדיבורים, כיון שצריכים העדים לידע שלא ניתווסף בה שום תוספת חיוב. ואם יבליע הדיבורים צריכים לחוש דאפשר שבחלק זה יש תוספת חיוב וכיוצ"ב ולא יוכלו לסמוך על חתימתם. וכתב: ושמעתי עובדא אצל אחד שקרא הכתובה והבליע הדברים ונימוק טעמו ע"פ התוספות בפסחים (קב:) דטעם הקריאה אינה אלא לעשות הפסק בין כוס דברכת אירוסין לכוס של ברכת נישואין, והגאון רבי פינחס עפשטיין ראב"ד ירושלים, הורה לו לקרותו כולו מילה במילה בקול רם, כיון שכך נהגו אין לשנות דבר, וגם מכיון שקריאה זו מוכרחת לקיום העדות. עכת"ד. וששתי בראותי כן, כי כבר הגאון רבי פנחס עפשטיין הורה כדברינו, לחשוש אפילו לפסול ממש, הן מצד שינוי המנהג (ובודאי היה המנהג הקדמון כפי המפורש בכל ספרי הראשונים והש"ע, וכ"כ גם מהר"ש ויטאל), והן מצד מה שהעדים לא חתמו על דבר שקראוהו, וצריכים לבדוק שלא נתחדש דבר בנוסח, ולא איכפת לן במה שיש תורף מודפס. ובקובץ מבקשי תורה (מ, עמוד סח) כתב בשם הגר"ד פוברסקי רה"י פונוביז' שהיה מדקדק שיקראו העדים כל הכתובה מילה במילה, והיה שואל ובוחן אותם לאחר מכן בשאלה או שתים לראות אם קראוה כראוי. ע"ש.
♦
ועל כן הירא את דבר ה' לא יעשה כמנהג שמדלגין בקריאת הכתובה, שיש בזה כמה עיקולי ופשורי בהלכה, ונלאו הפוסקים למצא הפתח ללמד על העושים כן זכות, וגם הוא היפך המנהג הקדמון בכל ישראל, והוא הוא המנהג הנקרא חדש האסור מן התורה. ואין ללמוד ממנהג איזה גדולים שעשו כן, שכבר כתב הריטב"א (פירוש ההגדה, סמוך להערה 58) וזה לשונו: "וזה היה ראוי להיות דבר מושכל, שלא כמקצת חכמים ז"ל שלא נתנו עיניהם בדבר זה והניחו מקום לאחרונים להתגדר, וטעו רבים על פי הראשונים. ואין דבר זה פלא, כי טבע מושכל בכל החכמים כך הוא, שלא ישיג דבר אחד אדם גדול, אבל ישיגנה על בוריה אדם קטן. אלא שיש בני אדם הנקראים "בני תורה", והוא קשה בעיניהם לפרוש מן המנהג כפורש מחייו, והיוצאים לחלוק כבוד לראשונים משיאים עליהם עוון אשמה שיהיו מחטיאים לרבים בקבר, ואין זו יראת שמים". עכ"ל. ונתבאר שמה שאומרים שכמה גדולים עשו כן, היינו רק באם קראו העדים לפני כן את הכתובה מילה במילה ובנחת. הא לאו הכי, קריאת הכתובה היא מוכרחת מן הדין, ומפורש בש"ע שיש לקוראה "מילה במילה", וכתב מהר"ם מינץ (סימן קט) שקוראין אותה "בנחת", ע"ש, וכל שכן שלא ידלג. [ואם חתמו העדים לפני קריאת הכתובה והם עצמם לא קראוה כלל, יש לכתוב לכתחילה כתובה חדשה, וכן דעת הגרי"ש אלישיב (הובא במבקשי תורה מ עמוד סח) ועוד פוסקים, וכמ"ש במק"א].
♦ ♦ ♦