דין "הכל בכתב" לגבי הגזוזטראות שעשו בשמחת בית השואבה
דברי הגמרא על שמחת בית השואבה
קיי"ל שיש איסור לשנות מצורת הבית, "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל, כל מלאכות התבנית"[3] (דה"י א, כח, יט). ובגמ' בסוכה נא, ב תמהו על הגזוזטראות שהתקינו בזמן שמחת בית השואבה, עבור הפרדה בין האנשים לנשים, והרי לכאורה אסור לעשותן מצד "הכל בכתב"[4]. ותירצו, "קרא אשכחו ודרוש", פסוקים בזכריה פרק י"ב לגבי ההספד לעתיד לבא, שיהיה בהפרדה, "והרי הדברים ק"ו, ומה לעתיד לבא שעסוקים בהספד ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אלו לבד ואלו לבד[5], עכשיו שעסוקים בשמחה ויצה"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה".ויל"ע בכוונת התירוץ. ולכא' ההבנה הפשוטה היא שאם יש קרא ודרשה ממילא ודאי שכלול דבר זה בתוך צורת הבית ואין בזה שינוי, ואע"פ שהוא לא התפרש להדיא בפסוקים של צורת הבית[6]. ועוד אפ"ל שאם יש קרא ודרש הרי זה דוחה את "הכל בכתב"[7]. אולם, המהרש"א בחידושי אגדות שם באר אחרת, שמכיוון שהמטרה היא רק בשביל הצניעות ולא בשביל עבודת המקדש, ממילא אין זה נחשב כחלק מצורת הבית ולא כלול באיסור לשנות[8] (אמנם לא ברור שזה הביאור בדברי המהרש"א, וראה בהערה[9]).
♦
תמיהה מדברי תוס' בזבחים
כתבו תוס' זבחים לג, א: "וליעבד פשפש הכל בכתב כו' - והא דמוסיפים על העיר ועל העזרות היינו היכא דאיכא למימר קרא אשכחו ודרוש, כי ההיא דסוכה (דף נא:). ומיהו קשה דהכא נמי אין לך קרא גדול מזה דניעביד פשפש לקיים מצות סמיכה דרחמנא אמר וסמך, ולמאי דמסיק דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ניחא, אבל לטעמא דשמא ירבה בפסיעות קשה דניעבד פשפש דליכא למיחש, ומיהו דשמא ירבה בפסיעות גזירה דרבנן בעלמא היא וקרי כאן הכל בכתב. והא דאמר בריש כיסוי הדם (חולין פג:) דכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשין משום דלא איפשר דהיכי ליעביד לבטליה קא מוסיף אבניין וכתיב הכל בכתב, אין זה חשוב כמו קרא, דכיון דלא כתב בהדיא בקרא שינהוג כיסוי הדם במוקדשין".ומבואר בתוס' שקרא ודרשה מועילים לגבי דין "הכל בכתב" רק אם מדובר על דין דאורייתא, וגם הוכיחו תוס' מנידון הגמ' בחולין שזה דווקא אם הדין ברור ולא כשיש מקום לומר שאינו כלול בציווי[10].
וא"כ יל"ע גם לגבי שמחת בית השואבה, לפי ההבנה הפשוטה לעיל, ש"קרא אשכחו ודרוש", היינו שזה כלול בתוך צורת הבית, וצ"ע היכן יש קרא ודרשה שצריכים מהתורה לשמוח במקדש בשמחת בית השואבה, ושגם נשים חייבות בה. ומה מועיל לנו שיש מקור בפסוקים[11] לדין גמור מדאורייתא שצריכים הפרדה בין אנשים לנשים[12], אם זה גופא שצריכים לשמוח בסוכות במקדש ושגם נשים חייבות בכך אין זה מפורש במקרא.
והנה נחלקו המפרשים מה טעמה וענינה של שמחה זו: [13]שיטת רש"י בסוכה[14] שהיא מדרבנן, וטעמה הוא לשמוח לכבוד מצוות ניסוך המים שהיתה בסוכות בכל בוקר. ושיטת הרמב"ם (סוף הל' סוכה ולולב) שהיא כתובה בפסוק, מדאורייתא או כאסמכתא[15], לקיים "ושמחתם לפני ה'אלוקיכם שבעת ימים". וז"ל הרמב"ם: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". וכבר האריכו באחרוני זמננו על מחלוקת ראשונים זו[16].
וא"כ לכאורה לפי הרמב"ם ניתן ליישב שיש כאן קרא ודרשה גמורים, ומובן מדוע אין בזה שינוי מצורת הבית [ויתכן לומר שגמ' זו היא אכן המקור לרמב"ם לחידושו הנ"ל, ודוק].
אמנם, לפי רש"י שהמצוה היא מדרבנן, עדיין יל"ע איך יבאר את פשט בגמרא הנ"ל, שאין בגזוזטראות שינוי מ"הכל בכתב" מפני "קרא אשכחו ודרוש". ואפ"ל שס"ל כמהרש"א לעיל, שדבר שנועד רק לצורך צניעות אין בזה שינוי מהצורה.
♦
דין נשים בשמחת הבית השואבה
ועדיין יל"ע בדין הנשים בשמחת בית השואבה, שגם אם נחדש ששמחת בית השואבה מדאורייתא, וגם למדנו שיש חובת הפרדה מדאורייתא, סוף סוף מנלן שיש חובה לנוכחות הנשים שם ושגם היא מהתורה.ואחר חיפוש בספרים ראיתי[17] בס"ד מש"כ בספר שרביט הזהב לרבי רפאל בירדוגו (לפני כמאתיים וחמישים שנה), וכמדומה שהוא הראשון שתמה תמיהה זו. וז"ל: "וגם מאי ראיה, לא יבואו הנשים בכלל, ולא יוסיפו על הבנין. ונראה דשלא יבואו הנשים אי אפשר, דעכ"פ אתתא בת שתין לקל טבלא רהטא[18] ואי אפשר למונעם, כש"כ לשמחה גדולה כזו". והיינו שס"ל שכך היא המציאות, ודי בזה כלפי "הכל בכתב".
וראיתי שתמה זאת גם בשו"ת אג"מ שם, וצידד בדרך של הוכחה ממעמד הקהל. וז"ל: "ואין להקשות מנלן מן התורה שיהיו כלל שם נשים, דהא בהקהל ודאי היו צריכין להיות שם אנשים ונשים וא"כ צריכים היו לעשות הגזוזטרא בשביל הקהל וממילא מותרין גם בכל חג לעשות כן בשביל שמחת בית השואבה. ועיין בהגהות הריעב"ץ שכל הקושיא דהכל בכתב היה בשביל הזיזין שהם קבועים, וממילא היה זה לכל חג, ומצד הגזוזטרא עצמה אין איסור. אך אף אם נאמר דלא כהריעב"ץ שאיסור מצד הכל בכתב הוא אף שלא בקביעות וכדמשמע מהא דר"פ כסוי הדם, נמי ניחא דכיון שהוא כנאמר שרשאין לעשות תוספת זה לא שייך לחלק בין הימים ויש להתיר בכל עת".
ומבואר שס"ל לגאון האג"מ שאכן נשים אינן צריכות לבא לשמחת בה"ש, ולכן הוא דן בזה רק מצד חיובן במצוות הקהל.
ומ"מ גם אחר דברי השרביט הזהב והאגרות משה, נראה שיש מקום לדון ולחדש חובת נשים בשמחת בית השואבה[19], בעיקר ע"פ הבנת דברי רבינו הרמב"ם.
וז"ל הרמב"ם בהל' סוכה ולולב שם: "מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע[20]. שהשמחה[21] שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".
הנה הדגיש לנו רבינו הרמב"ם, "כל העם[22] האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע". ויתכן שכוונתו רק לתאר את מה שהיה נהוג, אבל יותר נראה שהרמב"ם כתב זאת בתור חובה, לקיום מצוות "ושמחתם", שכולם באים למקדש לצורך זה[23]. וכתב הגר"י קמינצקי זצ"ל: "ודוק בלשון הרמב"ם שגם האנשים והנשים שבאים לראות ולשמוע גם זה חלק מהמצוה[24], ודוק" (אמת ליעקב, דברים טז, ד). וע"ע לקמן.
ויל"ע מנין לרמב"ם שגם נשים חייבות במצוה זו, והרי תמיד נשים פטורות מכל מ"ע שהז"ג. ונשים פטורות גם מ"לקחתם לכם ביום הראשון" ברישא של הפסוק, וגם בסיפא של הפסוק "ושמחתם", שמדובר בפשוטו על נטילת הלולב במקדש, לא שמענו כלל וכלל חידוש זה שגם נשים נוטלות. ומנלן לרמב"ם שנשים חייבות בשמחת בית השואבה.
ויתכן שמקורו באמת מכח מה שתמהנו לעיל, מה ביאור הגמרא בסוכה דף נא לגבי "הכל בכתב" להצריך מדאורייתא נשים בשמחה זו, ודוק.
♦
טעם לחיוב נשים בשמחת בה"ש
ונראה בס"ד שאפשר לבאר חידוש זה של חיוב הנשים בשני אופנים:אפ"ל שמצוה זו אינה מצוה פרטית אלא מצוות הציבור, ובמצוות מסוג זה לא נאמר פטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמא. וראה היטב מה שהרחיב על יסוד זה במאמר הרב יהודה שביב זצ"ל, בתחומין כרך כ'[25].
ועוד אפ"ל, ע"פ המבואר בסהמ"צ לרמב"ם מ"ע נד: "והמצוה הנ"ד היא שצונו לשמוח ברגלים והוא אמרו יתעלה ושמחת בחגך. והענין הראשון הרמוז אליו בצווי הזה הוא שיקריב קרבן שלמים על כל פנים. ואלו השלמים נוספים על שלמי חגיגה והם נקראים בתלמוד שלמי שמחה. ומהקרבת שלמים אלו אמרו (שם ו: קידושין לד א) נשים חייבות בשמחה. וכבר בא הכתוב (תבוא כז) וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני י"י אלהיך. וכולל באמרו ושמחת בחגך מה שאמרו ג"כ שמח בכל מיני שמחה. ומזה לאכול בשר בימים טובים ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה לקטנים ולנשים. ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד, והיא שמחת בית השואבה, זה כולו נכנס תחת אמרו ושמחת בחגך".
ומבואר כאן חידוש, שהרמב"ם כוללו בתוך מצוות "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד), ולא כפי שכתב בהלכותיו, לכוללו במצוות "ושמחתם"! וכבר עמדו על היחס בין הדברים, ראה בציונים שבסהמ"צ מהד' פרנקל בשם לחם יהודה, ועוד. ומקור החידוש נמצא כבר בתרגום המיוחס ליונתן עה"פ "ושמחת בחגך": "ותיחדון בחדוות חגיכון בשאובתא וחללילא". וכ"כ החינוך במצוה תפח, וכן רבינו מנוח על הרמב"ם הל' סוכה ולולב שם.
ובמצוה זו של שמחת החג יתכן לבאר ברמב"ם שנשים חייבות, ראה היטב ברמב"ם וראב"ד ריש הל' חגיגה וכן הל' ע"ז יב, ג, והמצויין בספרי המפתח פרנקל שם, ויל"ע בהל' שביתת יו"ט ו, יח לגבי שמחה בבשר ויין או בתכשיטים שמשמע שאינה חייבת היא בשמחה, אלא רק "בעלה משמחה"[26]. ואם נאמר שנשים חייבות בשמחת החג, א"ש שגם כאן בשמחת בה"ש חייבות[27], ואף אם לא נלמד ממש מ"ושמחת בחגך" מ"מ אולי אפ"ל בנין אב משם ל"ושמחתם"[28]. והגרש"ז ברוידא זצ"ל, בספרו שם דרך על ויקרא (אמור סי' ט), הציע יפה לבאר, שהאנשים היו רוקדים לפני הנשים שבאו לראות, וא"כ הוא ממש "בעלה משמחה", ודוק.
אמנם יל"ע האם כל זה הוא דבר פשוט, שיוצר "קרא אשכחו ודרוש" ממש כלשון תוס' בזבחים שם "איתפרש קרא בהדיא", וצ"ע עדיין.
♦
שמחת בית השואבה בריקודים ובלב
כאמור לעיל הרמב"ם כותב שהחסידים והצדיקים רוקדים ושרים וכו', ושאר כל העם באים לראות ולשמוע. והובאו דברי הגר"י קמינצקי זצ"ל ש"גם זה חלק מהמצוה". ולכאורה הכוונה היא שהעם הרואה שמח בליבו כשרואה את הריקודים ושומע את השירים[29], וא"כ מבואר לנו בזה חידוש ששמחת בית השואבה כוללת שני אופנים של שמחה: במעשה ובלב.ויתכן לומר, שגם מעשה הריקודים אינו עצם השמחה, אלא רק מעשה שמביא לידי שמחת הלב, כמו חובת השמחה ביו"ט בבשר ויין[30], ולעולם שמחת הלב היא העיקר והמטרה[31] [וכמבואר בד"כ שעיקר ענין השמחה הוא בלב, "נתת שמחה בליבי" (תהילים ד, ח), ובשונה מרננה וששון וכו']. וא"כ אתי שפיר שגם שמחת הלב של הצופים בלי ריקודים היא גם קיום המצוה.
סח הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, ר"י פונוביז' (גליון "דרכי החיזוק", שיחות מהגר"ג אידלשטיין שליט"א, גליון 220, סוכות תשע"ו): "מרן הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל דיבר פעם בישיבה למחרת יוכ"פ כי כשנוסעים הביתה וחוזרים לישיבה לשמחת תורה מטרת הריקודים בשמחת תורה היא "אריין טאנצן אין זיך די שמחת תורה" - להרקיד בתוך עצמו את השמחת תורה, שלא יהיה רק ריקוד ברגליים, בחיצוניות, אלא תהיה שמחה פנימית, שמחה עם התורה, ע"י ההכרה בשמחת התורה, והיינו ע"י הריקודים שהם מעשה של שמחה מכניסים יותר את ההרגשים של שמחת תורה בלב".
♦ ♦ ♦