הערות על מאמרו של הרב יוסף צברי "תפילת הדרך לנוסע ברכב" (עמוד צ"ז)

לכבוד מערכת האוצר שלום וישע רב.
א. קראתי את דבריו של הרב יוסף בצרי שליט"א בירחון האוצר גליון לא בעניין אם משערים שיעור פרסה שחז"ל אמרו ונפסק בשו"ע לעניין תפילת הדרך (וה"ה לברכת הגומל) במידת אורך הדרך, היינו במרחק הדרך בין עיר לעיר ובמידות זמנינו כארבעה ק"מ או במידת זמן היינו שבעים ושתים דקות. ויישר כח למחבר, שליקט והוכיח מהנך ראשונים שהביא שכולם סברי מרנן ששיעור פרסה לגבי תפילת הדרך נמדד במידת הדרך ובמרחק הדרך שאדם עובר מעיר לעיר בין הולך רגלי או רוכב על חמור או נוסע ברכב ולא במידת הזמן.
וכן ראיתי בספר יוסף לקח (סימן יג) להרב ינון מלאכי שליט"א (דיין ורב שכונת אהבת ישראל בעיר אלעד ת"ו) שכן פירשו כל הראשונים והאחרונים, שפשטות הגמרא בברכות (ל.) ששיעור פרסה הוא במידה ולא בזמן. ע"ש.
והנה, באות ו שם (עמ' קג-קד) הביא הרב המחבר את דברי הראש"ל הגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' י"ג) וכן בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' כ"ו), שדעתו לפסוק שיש לומר תפילת הדרך בשם ומלכות רק אם יש בדרך שנוסע (בכל רחבי הארץ) ושוהה בנסיעתו שיעור זמן של מהלך פרסה רגלי, היינו שעה וחומש (=72 דק') וה"ה לברכת הגומל. ואם אכן כדבריו של הרב המחבר שליט"א, שלא נמצא אפילו אחד מהראשונים שסובר כמותו, הדברים מתמיהים, שכן הדבר עומד בניגוד למה שכתב הרב זצ"ל בעצמו בשו"ת יחוו"ד (ח"א בכללי ההוראה, כללי הפוסקים האחרונים אות א) שאין לשום פוסק אחרון לחלוק על ראשון, אף בראיה מהש"ס, אא"כ מצא תנא דמסייע ליה בראשונים. ע"ש. וא"כ איך איהו בעצמו חלק על כל הנך ראשונים ולא נמצא ראשון אחד לכאורה שסובר כמותו? ולכאורה הביא ראיה לדבריו ביביע אומר שם אות ו, ממה שכתבו ותירצו האורחות חיים שם והאבודרהם שם, והביאם הרב המחבר בתשובתו בזה, לגבי העובר תחת קיר נטוי ועל גשר, שאינו מברך הגומל כיון שיוצא מהר ממקום הסכנה. והכא נמי בנידו"ד, בנסיעה ברכב פרטי שבזמן קצר מגיע למחוז חפצו, אין לו לברך הגומל וה"ה לתפילת הדרך. ע"ש. ואחר המחילה רבה מכת"ר, מה עניין זה לזה ומה עניין ומה דמיון יש בין הולך בדרך להולך תחת קיר נטוי, כלום יש לך אדם בעלמא שמשתהה בהילוכו תחת קיר נטוי או על גשר רעוע, כמו שיכול להשתהות בהילוכו בדרך והדרך עוד רחוקה ממנו והלאה עד שיגיע למחוז חפצו, בין שהוא הולך רגלי ובין שהוא גומע את הדרך ברכב פרטי. ולכך תיקנו תפילת הדרך בשל אורך הדרך המתמשכת שיש לפניו לעבור מעיר לעיר, אבל העובר תחת קיר נטוי לא מיקרי דרך ואינו בכלל עוברי דרכים, ולא שייכי לתפילת הדרך או לברכת הגומל. ואם היתה ראיה מדברי האורחות חיים ואבודרהם לנידו"ד לא היו נעלמים דבריהם מכל הנך ראשונים שכתבו להיפך מסברתו של הגאון בעל היביע אומר שם. ועוד נראה לענ"ד שאין הכרח לומר כתירוצם של האורחות חיים והאבודרהם אלא יש לומר משום שאין לאדם להכניס את עצמו למקום סכנה, והעובר תחת קיר נטוי הכניס את עצמו למקום סכנה וכל המכניס עצמו למקום סכנה השטן מקטרג עליו באותה שעה, וכמו שפירש רש"י בגמ' ר"ה (טז. ד"ה קיר נטוי) שמזכירים לו עוונותיו. ע"ש. ולהכי אין ראוי לברך, דאין זה מברך אלא מנאץ. וכדאיתא בגמ' תענית (כא ,ע"א) אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באוריתא, דחיקא להו מילתא טובא, אמר ניקום וניזיל וניעבד עיסקא ונקיים בנפשין "אפס כי לא יהיה בך אביון", אזלי אותבי תותי גודא רעיעא (=כותל רעוע), הוו קא כרכי ריפתא אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה, נישדי עלייהו האי גודא ונקטילנהו שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה וכו'.ע"ש.
ומה שהעיר עוד הרב המחבר על היביע אומר שם, שהביא את דברי הזכרון יהודה שם דמשמע שסמך עליו אע"פ שהוא בעצמו כתב שתשובה זאת כתב בעת שהיה בלא ספרים לעיין בהם, וכן עוד העיר על מה שהביא מהרב נתיבי עם סימן ק"י שהעיד שכן היה המנהג בירושלים לומר תפילת הדרך בנסיעה הן ברכבת או במכונית פרטית רק כששוהים בנסיעה שיעור פרסה (בזמן ולא בדרך) ובפחות מזה לא יברך בשם ומלכות. וכן ראיתי שהעיר כמו כן בתרוויהו בספר יוסף לקח ושני נביאים הם בעיר אחת. אבל בזאת מצאתי שהם חלוקים, דהרב המחבר שליט"א כתב שבתפילת הדרך לא הסכנה היא המחייבת אלא עצם הדרך היא החייבת בתפילה, וכל שעובר בדרך שיעור פרסה חייב להתפלל על שמירתו ולומר תפילת הדרך, אבל הרב יוסף לקח כתב זה לשונו: והנה מה שאמרו פרסה היא לא שהדרך פרסה אלא שרחוק ממקום ישוב פרסה אא"כ יש סכנה ביותר בדרך כמ"ש הב"י בסי' ק"י בשם הירושלמי. וכן פסק להלכה בסימן רי"ט סעי' ז. עכ"ל. ולפי זה איכא לכאורה נפ"מ, דלפי מה שכתב המחבר שליט"א כל שעובר בדרך מרחק שיעור פרסה אפילו אם הדרך עוברת בין ישובים או שהדרך מוארת ומאובטחת חייב לומר תפילת הדרך, אבל לדברי הרב יוסף לקח כמו שכתב דמספקא ליה אם בכבישים שלנו בארץ חייב לברך ברכת הגומל או לומר תפילת הדרך, וכתב שברכת הגומל ישמע מאחר שחייב בברכת הגומל ותפילת הדרך יאמר בלי שם ומלכות.
ב. אע"פ שבעקרון אני גם אני מסכים לדעתו ששיעור פרסה לעניין תפילת הדרך נמדד במרחק ולא בזמן, כנ"ל, וכפי שהביא שכן משמע וכתבו כמה ראשונים, אך מה שרצה להוסיף ולחזק את דבריו (עמ' ק) בתוספת משל זה: מה יהיה הדין באדם נכה ברגליו שרצה ללכת בעצמו מעיר לעיר הסמוכה… ועבר מרחק של חצי פרסה במשך כשעתיים, האם נאמר דכיון ששהה בדרך משך זמן של יותר מהילוך פרסה (72 דק') האם יתחייב בתפילת הדרך מצד שהייתו במשך זמן כזה, אע"פ שלא עבר (מרחק) פרסה בפועל? זאת לא מצאנו ולא יעלה על הדעת וכו' עכ"ל. ואכן לא מצאנו ולא יעלה כזאת על הדעת, ולכן אין גם שום חיזוק לדבריו בתוספת משל מדומה כזה, מכיוון ששיעור פרסה שאמרו הוא באדם רגיל ולא בנכה ולא בילד קטן ולא באדם ענק. וכך אמרו בגמרא פסחים (צד ע"א) ... אמר רבי יוחנן: כמה מהלך אדם בינוני ביום, עשר פרסאות... ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת מילין. ע"ש. והמשל משל היה ואין לא תוספת ולא חיזוק ולא ראיה ולא דחיה בדרך הזאת. וכיו"ב ראיתי שהלך בספר יוסף לקח סי יד עמ' נב, וזה לשונו: והגע בעצמך אם היה נשאל האורחות חיים באם אדם ישב תחת קיר נטוי שיעור זמן פרסה או יעבור מקום שבמידה הוא פחות מפרסה והוא יעבור בנחת בזמן שיעור פרסה האם יתחייב בזה, ודאי שלא כי ברור לכו"ע שחכמים חייבו במידה. עכ"ל. וגם כאן אני אומר - אין זו הדרך לדחות ולהביא ראיות לכאורה ממשלים מדומים או משאלות וקושיות היפוטתיים פרי הדמיון. ועוד, וכי אדם שפוי ישהה תחת קיר נטוי וכבר הבאתי במכתבי הקודם מהגמרא כמה מקורות בחז"ל שאל לו לאדם להכניס עצמו במקום סכנה ואפילו לעמוד שם, כיון שהשטן מקטרג באותה שעה, ואיך ניתן היה להעלות על הדעת שהיו שואלים שאלה כזאת את רבינו האורחות חיים: "באם אדם ישב תחת קיר נטוי", וכי ברשיעי עסקינן או בחסרי דעת.
עוד יורשה לי להעיר, כי אחרי שהעלה להלכה ששיעור פרסה הוא במרחק ולא בזמן, הנה כתב בהוראה למעשה (עמ' קח): "מ"מ למעשה נראה להורות שיאמרנה ללא ברכה שהרי דעת הרמב"ם היא כי אין לחתום בברכה זו. ואע"ג דהב"י חולק עליו… מ"מ בדברי הפוסקים מצינו רבים שחששו לספק ברכות גם נגד הוראות השו"ע". הנה, ליתר דיוק צריך לומר שהרמב"ם כלל לא הזכיר דין תפילת הדרך, וכמו שכתב מרן הב"י סי ק"י אלא רק שכתב בהלכות ברכות פ"י שכשיצא מן העיר בשלום יאמר מודה אני לפניך ה' אלוקי שהוצאתני מכרך זה לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום וכו' בלא חתימה. והב"י תמה עליו למה לא הזכיר בה חתימה וגם לא כתב דמצלי לה משאחז בדרך עד פרסה. עכת"ד. עוד כתב המחבר עמ' ק"ט שבסידור תפילת ישרים העלה ברכה זו ללא שם ומלכות. ותימה לי, שהרי גם בחתימה אין חותמים אלא בא"ה שומע תפילה וגם אינה פותחת בשם ומלכות שאינה אלא תפילה.
עוד הערה אחת. מה שכתב והוסיף לתת טעם אמאי אין לחתום בברכה זו על פי הביאור הלכה שם, דאם יש עיר קרובה בתוך פרסה בצד הדרך שהוא נוסע בה לא יאמר תפילת הדרך בחתימה. וכתב בפרט בימינו שלרב יש ערים מצויות בצידי הדרך. אמנם, לענ"ד הוא הדין לגבי ברכת הגומל אם הנסיעה עוברת דרך ישובים, אבל אי אפשר לומר שכל הכבישים שוים בזה ויש כבישים שהם מסוכנים בפני עצמם ולא משום שהם רחוקים מהעיר, יש כבישים מועדים לפורענות, ולא מצד מחבלים או סכנות חיצוניות, כגון כבישים עם עליות ומורדות תלולים או שדה ראיה מוסתר; עקומות חדות או סכנת החלקה. ואינה דומה נסיעה בכביש הצפון או בכביש הערבה או נסיעה בכביש הבקעה או בכבישי יהודה ושומרון לנסיעה בכביש 6 או בנסיעה בכבישים בין עירוניים כגון מחיפה לת"א או מת"א לירושלים. ולכן צריך להורות למי ששואל בהתאם לדרך וה"ה לברכת הגומל.
בברכת התורה ולומדיה
ראובן אוחנה עיה"ק צפת"ו
♦

תגובת המחבר

לכבוד הרה"ג רבי ראובן אוחנה שליט"א
בתודה ובהערכה על הערותיו החשובות על מאמרי בענין תפילת הדרך, ניכר עליו שכותב לעומקא של תורה ויישר כוחו.
כמה תגובות על הנכתב:
א. מאחר וכפי שכתב כבודו יפה, נחלקו הפוסקים האם תפילת הדרך היא ברכה וחותמים בה, או תפילה ואין להזכיר בה שם ה' בחתימתה, נמצא כי מאיזה סיבה שלא תהא, יש מחלוקת על עצם הזכרת השם בחתימה. ולזאת היתה כוונתי, ולא נעלם מעיני דברי הפוסקים, ולא החלטתי בדברי כלל כי לדברי הרמב"ם זו "ברכה" (ולא הבנתי כיצד דקדק זאת). פשוט מאוד, אם כאשר נחלקים הפוסקים על עצם ברכה אם יש לאומרה, אמרינן בזה (בלי להיכנס לכל הגדרים והפרטים) ספק ברכות להקל, א"כ הוא הדין כאן, שיש מחלוקת על עצם הזכרת ה' בחתימה, דמאי שנא, הלא זה עיקר החשש, ה"לא תשא" כמובא בפוסקים רבות.
ב. זאת ועוד, כי דברי לגבי סיום החתימה, לא נאמרו בהחלטיות כלל, רק בדרך "הצעה", וכבר הבאתי שמי שחותם יש לו יסוד "גדול" על מי לסמוך.
ג. מה שהעיר לגבי מה שהבאתי לגבי נכה, אולי צודק בהערתו על מילת "נכה", אך עדין לגוף הדברים יש ראייה, והחלף מילת "נכה" באדם רגיל שהחליט ללכת מכל סיבה שלא תהא, הגיונית או לא, לאיטו בדרך, ושעה משך פרסה במרחק קצר מפרסה, האם נחייבו מחמת הזמן אע"פ שלא עבר את המרחק? שאלה זו רק מוכיחה כי ההיצמדות למדידה לפי זמן אינה נראית נכונה לפי המציאות.
ביקרא דאורייתא
יוסף צברי - אלעד
♦

תגובת המעיר

לכבוד הרה"ג יוסף צברי שליט"א.
בתשובה על שהעיר כבודו על מה שכתבתי לגבי חתימה בתפילת הדרך, דלא שייך לומר בזה סב"ל כדקיי"ל גבי ברכות, חילוק זה בין ברכה לתפילה למדתי ממה שהביא הטור והובא בב"י שם בשם רבינו יונה זה לשונו: ומה שאינה פותחת בברוך פר"י לפי שאינה אלא תפילה בעלמא שמתפלל להקב"ה שיוליכני לשלום ואינה כברכת הנהנין ולא כברכות שתיקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים ומפני שיש בה אריכות דברים חותמין בה בברוך. עכ"ל. הרי להדיא מפורש בדבריו שבתפילת הדרך, כיון שהיא תפילה בעלמא ויש בה אריכות דברים, חותמין בה בברכה וא"כ לא שייך כאן סב"ל. וזו סברא שנראית לענ"ד. אם כי אפשר שטעיתי בהבנת דבריו.
בברכת התורה ובכבוד רב
ראובן אוחנה. צפת"ו
♦