הערות על מאמרו של הרב חיים אשר ברמן - זמן הטבילה במקוה בערב שבת

הערות על מאמרו של הרב חיים אשר ברמן "זמן הטבילה במקוה בערב שבת" (עמוד ק"י)

הרב חשש לכוון את כוונות הטבילה במקוה של מים חמים, ולענ"ד אין בזה בית מיחוש.
איתא בגמרא (שבת י'.): "מקום שבני אדם עומדים שם ערומים ולבושים... אין שם מקרא ותפלה", וכתב הר"ן שמותר להרהר שם, ובבית הפנימי של בית המרחץ אסור להרהר. נראה ברור שטעם האיסור להרהר הרהור תורה במרחץ הוא מחמת הבלא וזוהמא, ולא רק מחמת שהאדם עומד ערום - כי אם רק מחמת ראיית הערוה לא היה לנו לאסור הרהור, ראה במאירי (ברכות כ"ו.) 'דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו'; ולכן במקלחת המצויות אצלנו שאין לנו הבלא וזוהמא - נראה שמותר להרהר הרהור תורה כי המים המלוכלכים נשטפים מיד, ואינו גרוע מבית הכסא דפרסאי המותר בד"ת, ואינו נראה שההבל המצוי אצלנו מסריח - כי מסתבר שההבל שהיה בבתי המרחץ בזמן הש"ס נבע מחמת שהיית האנשים המזיעים בתוך המים החמים, והמים המלוכלכים לא נשטפו החוצה - משא"כ אצלנו שהמים נשטפים מידית - הרי שכמעט ואין לכלוך על האנשים הטובלים, וממילא רק מעט שומן עובר למי המקוה.
המרחצאות בזמן חז"ל, שבהם היו הבל וזוהמא - הכילו מים חמים ביותר, שנכנסו אליהם ללא רחצה יסודית, והאנשים שהו במים זמן רב; במציאות זו אכן השומן והלכלוך שיצאומהגוף - נשארו במים, וגרמו לסרחון; מאחר והחלפת מים בזמנם היתה מבצע מסובך, וחימומם היה מבצע יקר - נקל לשער שמים אלו לא הוחלפו באופן תדיר; משא"כ במקוואות שלנו, בד"כ אין זוהמה האוסרת את ההרהור בד"ת, שהרי המים בד"כ לא חמים ביותר אלא רק בחום בינוני, הם מוחלפים מדי יום או כמה ימים במים נקיים, במקומות מסויימים המים מתנקים באמצעות פילטר, החדר מאוורר באמצעות וונטות, חלק מהמשתמשים במקוה נכנסים אליו רק לאחר נקיון יסודי - וגם האחרים עכ"פ מתקלחים לפני הכניסה למים, והלכלוך שיש בחדרי המקלחות של הגברים הרי נשטף מיידית ועדיף מביהכ"ס דפרסאי - ובמציאות זו פשוט שאין איסור להרהר בד"ת במקוה, כי אף שהמים חמימים - אך הם נקיים.
צירפתי כמה לשונות הפוסקים התומכים בזה.
ראה רש"י (יומא י"א. ד"ה ושהנשים) '... אף על גב דאשמעינן מרחץ איצטריך לאשמועינן בית הטבילה אף על גב דליכא זוהמא'; המשך המאירי דלעיל (ברכות כ"ו.) 'אבל מקואות ומעינות ושאר מקומות שאדם טובל בהם במים צוננים מותר לברך בהן כל זמן שאין שם ערוה'; רבינו מנוח (ק"ש ג' ג', מובא בכס"מ) 'ואית דאמרי דכיון דאיסור בית המרחץ הוא מפני שעומדים שם ערומים - בהני מקואות שטובלות שם הנשים אסור לברך או לקראות בתוכן, ולא מסתבר, דודאי עקר אסור מרחץ אינו אלא משום זוהמא והבלא דאית ביה ע"י שתשמישו בחמין, אבל הני מקואות שהמים שבהם צונני' ליכא זוהמא ומותר לברך ולקרות בתוכו, וצ"ע דהא לענין מזוזה חשבינן בית הטבילה כמרחץ אע"ג דלית ביה זוהמא' [אולי יש ליישב את קושייתו, שהאיסור בק"ש תלוי בזוהמא, אך מזוזה תלויה במה שעשוי לכבוד]; תשובת חת"ם סופר (או"ח י"ח) 'מי שיש לו בתוך חדרו חפירה מקוה מים חמים לטהרת נשים שבביתו... אי מותר ללמוד באותו החדר... היה נראה כדמות ראיה שאין במים חמים שבמקוה שום חשש זיהום טפי ממים קרים, דהרי היה לכהן גדול ביה"כ מקוה טהרה בגג בית הפרוה... אי ס"ד דבמחמין חמין הוה גנאי טפי ועושה מקוה כמרחץ דנפיש זוהמיה - א"כ מי התיר לכה"ג משום אסטניסותו להטיל חמין במים במקום קדוש... אע"כ דלא שייך זוהמא אלא במרחץ שמזיעים שם דנפיש הבליה וזוהמיה אבל להטביל בחמין לא, מיהו במעט עיון יראה שאין ראיה משם דהתם לא הוה רק להפיג צינתן ולא לחממן... דודאי לא היה רשאי להחם המים ממש משום איסור בישול... אבל במקואות שלנו שעושים ממש רותחין ונפישי זוהמי' והבלי' אפשר לא נפיק מכלל מרחץ... ומ"מ נשי דידן כולן רכות וענוגות הנה והותר להן חמין... אעפ"י שאין נזהרות לברך בחוץ ואינן שומעין אבל הדין דין אמת; ולע"ד נראה דכל הפלפול הנ"ל הוא על חפירה של מי מקוה טהרה שהיה מאז צונן ועכשיו חמים, אבל החדר שהחפירה בתוכו ששם מתקבצים כמה בני אדם ורוחצין בחמין אנשים ברגלים ונשים בזמנן חופפות שם וכמה מימות נשתפכו לתוך האמבטאות זו יוצאת וזו נכנסת לדעתי לא פקפק אדם מעולם שאין לברך שם והיינו כמו מרחץ ולכל הפחות כאמבטאות של כפרים דנפיש הבלייהו... בנידון שלפנינו נהפוך הוא שהחדר שהחפירה בתוכו הוא נקי וטהור ולפעמים פעם או פעמיים בחודש חופפת אשה בתוכו במים חמין, ונהי שהחפירה נפישא זוהמא מ"מ החדר שהוא רשות לעצמו נקי וטהור ולית ביה הבל ולא זוהמא וא"כ בשעה שאין שם נשים והחפירה מתכסית בנסרים לא ידעתי שום סברה לאסור שם ללמוד וללמד'; ספר בן ידיד (ק"ש ג' [שנת תקס"ו]) 'ומרחץ נמי ודאי מקום הטנופת מקרי ומטונף ומזולזל הוא יותר ממקום הטנופת דהיינו מקום שיש בו צואה ומי רגלים - דבמרחץ איכא זוהמא והבלא'; פמ"ג (א"א מ"ה ב') 'נסתפקתי במקוה שעושין תוך המרחץ ממש אף על פי שבנוי הוא וחלוק רשות לעצמה, מכל מקום נפיש הבלא גם שם שהבית יתמלא עשן וזוהמא, אם כן איך מברכין שם הנשים ברכה - וכמרחץ דינינן לה דהמקוה עומד תוך המרחץ ממש'; הערות על הברכי יוסף (או"ח פ"ה הערה י') 'דומני שמקואות דנן גם שהם חמים בדרך כלל אין בהם זוהמה, ואף שיש מקומות שפתוח למרחץ - הא ליכא זוהמה ברוב המקומות ויש אוורור מיוחד להעביר ההבל, וכל כהאי גוונא שאינו אלא משום זוהמה הכל לפי הענין, ונשים יכולות לברך במקוה אף שרוחצין שם בחמין... והוא בזמנם שלא היה נקיות מופלג כל כך, וכל שכן בזמנינו ב"ה'; ערוה"ש (ר"ז ה') 'אינו דומה מרחץ שלנו למרחץ שלהם שהיה בו הבל רב וסכנה מפני שהיה נסוק מתחתיו משא"כ במרחצאות שלנו'; מ"ב (פ"ד ד') 'במקוה ששופכין בה מים חמין יש לומר דיש בה הבלא ומכל מקום אפשר לומר דאין בה זוהמא והבלא כל כך כמו במרחץ'; חלקת יעקב (או"ח ג') 'והנה המעיין בגמרא משמע להדיא דסתם בית המרחץ הוא מקום שמזיעין בשם ג"כ, וא"כ כיון דבגמרא ובשו"ע מבואר סתם דבית המרחץ אסור להרהר בד"ת והיוצא מבית המרחץ צריך נטילה - א"כ דוקא בית המרחץ כזה שמזיעין בשם ויש זוהמא יתירא הוא דאסור, ומנ"ל לאסור בית המרחץ שאין מזיעין בשם וליכא זוהמא יתירא - ולדונו לבית מרחץ ממש'.
ביקרא - יואל שילה
♦

א. ב.

כבוד הגאון הרב יואל שילה שליט"א.
קבלתי דבריו היקרים של כת"ר שיחי', ואודה בכפילא, חדא על נתינת עינו הבדולח בדברי, ותרתי על הערתו היקרה, שטרח להעלותה עלי גליון, בתוספת ציצים ופרחים.
אכן, סברא זו, שמקואות ומרחצאות שלנו, גם כאשר רוחצים בהם במים חמים אכתי הם נקראים נקיים, העלו אותה בפני תלמידי חכמים, וגם מר שיחיה כבר פרסמה בעבר בדוך פלן, כפי זכרוני. אולם, לענ"ד גם מקואות שלנו חשיבי בני זוהמא לענין זה, והדבר תלוי בשיקול הדעת. ולפיכך, שמח אני בודאי בדבריו היקרים שבאו להציג את הצד שכנגד, ומיניה ומיני יתקלס עילאה. תרבה הדעת ויגילו הלומדים.
אך לכאורה דברי החת"ס שהביא עומדים לנגדו. הלא החפירה של המקוה החמה שדן בה החת"ס מיירי שהיתה אשה חופפת בה בחמין פעם או פעמיים בחודש, ואעפ"כ החשיבה החת"ס כ'נפישא זוהמא', וכל שכן בדידן.
גם רואים בדברי החת"ס שאם היו מחממים בשביל הכהן הגדול את המקוה במים חמים ממש ולא פושרים, היה לזה דין מרחץ גמור, ואע"פ שאין זה אלא באופן חד פעמי, עבור טבילת אדם אחד (שחובה עליו לטבול בכל יום, ואסורה חציצה על גופו, וא"כ הוא ודאי נקי), וחזינן שעצם הרתחת המים היא גופא הזוהמא. מקואות שלנו (בירושלים עיה"ק, כמעט בכל מה שאני מכיר) רגילים להרתיח אותם הרבה (מכיון שהם מתקררים והולכים, לכן מרתיחים אותם הרבה ואז התם מתקררים אט אט על ידי הנכנסים לתוכם, הבאים באשמורת הבוקר רואים אותם ברתיחתם), והם בודאי חמורים ממקוה של כהן גדול שהרתיחוה פעם אחת, ואעפ"כ החשיבה החת"ס למרחץ.
וציינתי כי גם פוסקי דורנו נלאו הרבה להתיר את ברכת הטבילה בתוך המקוה. היו שאסרו לגמרי, והיו שנתחבטו להתיר בכל מיני צירופים ודחוקים (וכגון שיעורי שבט הלוי שציינתי אליו, אם אינני טועה, לא פתחתי כעת), אך הצד השוה שהכל נקטו שמעיקר הדין אם המקוה חמה ממש דין מרחץ לה (רק שטרחו לצרף ולהקל כדי שתוכל לברך שם).
ואכפול תודתי בברכת התורה
חיים אשר ברמן
♦
שלום וברכה לכבוד הרב ברמן
חושבני שיש מושכל ראשון, שלא עצם המים הרותחים מהווים זוהמא, שמעולם לא פקפק איש שמותר לברך במקום שיש בו דוד מים חמים לשתיה באופן קבוע.
הזוהמא שיש במים בפשטות נובעת לא מעצם הלכלוך אלא מפעילות החיידקים הניזונים מהלכלוך, כמו שסרחון הזיעה נובע לא מעצם הפרשת הזיעה אלא מפעילות החיידקים בפירוק השומנים והחלב שיש בחלק מסוגי הזיעה [בזיעה המופרשת מהבלוטות המסויימות הנמצאות בעיקר במקומות השעירים, ולא בזיעה המופרשת ברוב שאר אזורי הגוף].
במרחץ שמימיו זורמים ומתנקזים - לא יכולה להווצר זוהמא, מאחר והמים מורחקים מיידית, והריח הלא נעים שמתלווה למרחץ נובע בפשטות מפטריות וכדו' ששוכנות קבע בלחות שיש באותו חדר, אך לא מעצם הלכלוך שיוצא למים - שבין רגע איננו.
אמנם, במרחץ שמימיו עומדים, ומוחלפים זמן רב, הרי שאפילו אם לא רוחץ בו אדם אלא מימיו סתם עומדים זמן רב - תהיה בהם פעילות חיידקית הגורמת לריח רע, אמנם רק לאחר זמן רב [ואם המים יהיו מסוננים בתכלית הסינון - כגון באמצעות פילטר, או שיהיו נקיים מחיידקים, כגון שיחוטאו באמצעות כלור או אוזון - לא אמור להווצר בהם ריח רע], ופוק חזי במקוה כלים, אף שבד"כ אין בו ריח רע, אך אם תשאב את מימיו העליונים ותכנס לבור המקוה בשעה שיש בו רק את המים שהיו למטה - הרי שהריח הוא כשל ביוב, ובדידי הוה כמה עובדות, שהרי מ"מ יש שם חלקיקים [שהגיעו משיירי מזון, מחומר צמחי שהגיע למי הגשם שהגיעו לגג, וכל כיו"ב] המשמשים את החיידקים, והמים התחתונים כמעט ולא מוחלפים, ופעילות החיידקים רבה בהם.
ואם המקוה ישמש לבני אדם, הרי שנפלטים למים גם תאי עור - המשמשים כמזון לחיידקים, גם אם התקלחו לפני הכניסה למים.
ואם המים חמים - הרי שנפלט למים גם שומן רב, שהוא גורם גדול לזוהמת החיידקים - גם אם התקלחו לפני הכניסה למים.
ואם יכנסו למים אנשים שלא התקלחו לפני כן, על זיעתם וטינופיהם - הרי שהחגיגה לחיידקים תהיה נרגשת היטב ע"י חוש הריח.
בקיצור, חום המים הוא לא גורם הריח, אלא הוא רק מסייע להוצאת יותר שומן זיעה ולכלוך, וככל שמים אלו שוהים זמן רב יותר ללא החלפה - כך הזוהמא גדלה, אך התהליך קיים בקנה מידה קטן גם במים קרים, מחמת תאי העור הנפלטים, וכן מחמת הפטריות וכה"ג, ואת כל זאת אני כותב לא מתוך עדות כתובה, אלא מעדות האף שלי, שהשתתף בניקוי בורות מקוואות מסוגים שונים.
מציאות החיים בזמן חז"ל גרמה לכך שהמרחצאות הכילו מים חמים עומדים, שנכנסו להם עם הזיעה והלכלוך - וממילא התוצאה היתה שאסרו לברך שם מחמת הזוהמא.
ככל שנתרחק ממציאות זו, מים לא רותחים, מים זורמים, מים מוחלפים, נכנסים למים לאחר נקיון - כך רמת הזוהמא תרד.
הנושא של החת"ם סופר היה במי שיש לו חפירה בתוך חדרו שיש בה מים חמים באופן קבוע, ומשמשת לטהרת הנשים, אשר על כן, כפי שביארתי, מים עומדים חמים, שיש בהם תאי עור ושומן [שזה מגיע מהגוף למים גם לאחר המקלחת] - הם מתכון לזוהמא מאחר ולחיידקים יש אפשרות לפרק את התוצרים הללו לאורך זמן, ולכן חשש החת"ם סופר לזוהמא, מאחר ואכן היתה שם זוהמא.
לגבי המקוה של הכה"ג - הרי כתב החת"ם סופר שלא היתה מזוהמת, דאל"כ מי התיר לו לעשות מקום מזוהם בתוך מקום קדוש, ואכן היו בה רק מים שהפיגו צינתם, ושימשה לטבילה נדירה של אדם נקי.
בשורה התחתונה - בכל כה"ג יש להפעיל את חוש הריח, ולחוש האם המקום מטונף או לא.
ביקרא מרובה, יואל שילה
♦

ג. ד.

עיינתי מעט שוב, ונוספו בה דברים. בברכת הכרת הטוב לרב שליט"א.
שני דברים מוסכמים הם על שנינו, הראשון מצד נקודת ההלכה, והשני הוא ענין מציאות. א' איסורא דמרחץ אינו אלא מפני הזוהמה שבו [וכדמייתי כת"ר שליט"א מכמה וכמה לשונות הפוסקים ז"ל באיזהו מקומן], ואשר על כן התירו הפוסקים לברך בבית הטבילה של מים צוננין. ב' מרחצאות ומקואות שלנו נקיים המה טפי מבדורות העבר.
והמוטל במחלוקת הוא שיעור הזוהמה הראויה לאסרו בהרהור ואמירת דברי תורה וקדושה. מר שליט"א סבור כי המקואות שלנו אינם נחשבים לבעלי זוהמה, ומפני שאין המים חמים כל כך אלא בחום בינוני, ומחליפין בהן את המים תדיר, והנכנסים לטבול רוחצים קודם את גופם.
יתכן כי באתריה דמר שליט"א גדול הנקיון יותר מאשר במחנינו. אמנם, כפי הידוע לי (וידועים לי כמה עשרות מקואות בעיר עז לנו, עיה"ק ירושלים תובב"א) רובא דרובא דהמקואות מחממים אותם הרבה מאד [באופן שגם כאשר ישנם שלשה בורות לטבילה, צונן אמצעי ורותח, עדיין פעמים הרבה שאין אדם ממוצע יכול להכניס כל גופו בבת אחת אל המקוה האמצעית, מפני רוב חומה], ואע"פ שמחליפים את המים באופן תדיר, מכל מקום הם ממהרים להתלכלך. באופן שבמקואות המרכזיים דנפישי בהו גברא, הרי שבערב שבת קדש, ממלאים אותם לפנות בוקר במים זכים ונקיים, ואעפ"כ בשעות הקרובות לשבת המים הם סרוחים וירוקים, והדבר נודע בשערים [גם במקומות שאין המים מגיעים לידי כך, עדיין מקצת זוהמא ודאי יש בו, ואין לך אדם שאינו נזהר שלא תגע המגבת שלו ברצפה, וסגי בזה לומר שגם מרחצאות שלנו דינם כמו בכל הדורות].
גם הגאון בעל יביע אומר זיע"א, שהאריך הרחיב בסוגיא זו, התייחס בפירוש (בחלק ב', יו"ד סי' י"ד ס"ק ח') להערת מר, וזו לשונו הזהב - 'ונלע"ד שאין לחוש למה שיש אומרים כי המקואות שלנו נשתנו למעליותא, מחמת רוב הנקיון השורר שם, מפני שמחליפין אותם במים נקיים כמעט בכל יום. ולכן מותר לברך שם. דהא ליתא. כי אף במקואות שלנו קורה לעתים שאין מחליפין אותם כ"כ מהר, והמים נעשים מזוהמים. וגם אם יזהרו מעתה להחליפן, כבר ירד עליהן תורת מרחץ. וע"כ אין להקל לברך שם שהרי זה ספק תורה, דבעינן והיה מחניך קדוש, וליכא. וכ"ש במקואות שנמצאים בתוך הבית שמתרחצות שם, שאסור לברך שם. דאיכא תרתי לריעותא. שהבית מלא זוהמא מחמת המתרחצות, וגם המקוה הוא חם', עכת"ד הנעימים.
למרות שהדברים נכתבו לפני כשבעים שנה, לא נשתנו המקואות שום שינוי משמעותי הנוגע לענייננו, וכל טעמי ההיתר שכתב מר היו יפים גם לאותה התקופה, מכל מקום שיקול דעתו של היביע אומר הוא בהיפך הגמור מדברי מר שיחי'. מר סבור שאין זוהמה במקלחות מחמת שהיא נשטפת על ידי המים הזורמים ויוצאים חוצה, ואילו היביע אומר פשיטא ליה להיפך, דהבל המים החמים יחד עם הלכלוך והזיעה הנשטפים מהרוחצים, מתחברים הם להחשב יחדיו זוהמת בית המרחץ [ולכן במקואות שאינם הומי אדם, ולעולם אין משתנה צבעם, מכל מקום המקלחות הסמוכות להם מחשיבות את כל המקום כמרחץ, אא"כ נדון את בור הטבילה כרשות נפרדת, וכמו שדנו הפוסקים].
וגם מאי דפשיטא ליה למר, כי מחמת שמחליפים את מי המקוה בתדירות אין בהם זוהמה וסרחון של מרחץ, התייחס לזה היביע אומר וכתב כי מפני שפעמים רבות קורה (ובפרט בערבי שבתות וחגים) שצבעם של מי המקוה משתנה מחמת ריבוי הטובלין, סגי בזה להחשיבו כמרחץ שיש בו זוהמה.
(מה שהבאתי מדברי היביע אומר הוא מפני שהוא ז"ל עמד בסוגיא זו לאורכה ולרוחבה, אך באמת הדבר מוסכם על כל הפוסקים. אין בידי הפנאי לחפש בעמרים, אך כפי זכרוני כל פוסקי דורנו נתחבטו הרבה בדבר ברכת הטבילה בתוך המקוה, והכל פשיטא להו שמקוה חמה דינה כמרחץ גמור, למרות שהמדובר הוא במקואות שלנו, אשר לדעת כת"ר נקיות המה).
נקודה זו, ששינוי צבע המים הוא זוהמה האוסרת, כבר נמצאת בדברי הצפיחית בדבש (סי' י"ד): 'וכן כשחום המרחץ מרובה והרבה בני אדם בוקעין בו, שזה ממשיך הבלא וזוהמא גם לתוך המקוה, כגון בערבי ימים טובים עד שמשתנים מי המקוה מחמת הזוהמא, גם בזה נראה לאסור מלברך בו כיון דאיכא הבלא וזוהמא'. נידון שאלתו של הצפיחית בדבש הוא מה שעמדנו בו, בדבר אמירת פסוקים ווידוי וכוונות השם בשעת הטבילה, ובאמת כתב שם שבמקומות שהמקוה נקי מאד, מותר לומר בו פסוקים, וכדברי מר. וזה לשונו 'לא נכחד דלא נפיש בה הבלא וזוהמא, ומה גם שבית הטבילה חולקת רשות לעצמה בהיקף מחיצות, ועוד בה שהמפסיקים (רצונו לומר, המתענים בהפסקות) מצַווים לנקות הטבילה נקיות גמור, מחמת שמצטערים הרבה מהזוהמא, דאנינא דעתייהו מחולשת התענית, כיון שהמקוה מנוקה יפה, שרי להזכיר שמות הקדש כשהם מכוסים במים'. והוא פלא גדול, שהרי משמע שבדרך כלל ישנה זוהמא גם במקוה הטבילה, וא"כ מאי אהני לן זה שניקו אותה יפה לכבוד המתענים, והלא כיון שלפעמים יש בה זוהמא א"כ שם מרחץ עליה, והנקיון הזמני אינו מועיל לו, וכבר רמז להערה זו ביביע אומר שם.
חיים אשר ברמן
♦
זכינו שיתקיים בנו ואת והב בסופה, ולבסוף התברר שאין בינינו כלל מחלוקת, והכל לפי המציאות.
אכן, המציאות המוכרת לי בעירנו רכסים היא של מקוואות נקיים, וגם בשעות העומס של ערב פסח וערב יוהכ"פ - חושבני שלא ניתן להגדיר את המים כמזוהמים, ובודאי שלא ניתן לומר שהשתנה צבעם מחמת הטינוף, ואולי זה גם מפני שהמים לא כל כך רותחים.
לגבי היביע אומר זצ"ל - הוא מעניין, כי זכורני שלפני 31 שנה היתה זו תשובתו שחידשה לי שיש מקום להרהר בהרהור תורה במקלחת, וכעת חיפשתי את התשובה, והיא בחלק או"ח ה' י"א, ומסקנתו להתיר 'ואף שבשו"ת לבושי מרדכי תליתאה (סי' יח) מחמיר גם בזה, מ"מ הבעלי בתים שנוהגים להקל בזה יש להם ע"מ שיסמוכו (ושם העיר ע"ד החת"ס והבנין ציון מההיא דיומא יא ע"א דמפליג בין מרחץ דרבים למרחץ דיחיד. וכ' שי"ל שלא החמיר החת"ס הנ"ל אלא בנידונו שהמים שבמקוה היו נשארים בתוכו זמן ממושך, משא"כ באמבטי שלנו שעם גמר הרחיצה המים מתרוקנים ונשאר האמבטי נקי. ע"ש. אך יש לפקפק לפ"ז בראית החת"ס מההיא דכ"ג שטובל בבית הפרוה, והרי גם שם מסתמא היו יכולים להריק מימי המקוה אחר יוהכ"פ ואז לא תשאר כל זוהמא. וי"ל). וע"ע בשו"ת זכר יהוסף משאול (סי' כג). ע"ש. והלום ראיתי להגאון מהר"א וואלקין בשו"ת זקן אהרן ח"א (חאו"ח סי' א) שאחר שכתב שדין האמבטיה שלנו כדין מרחץ כיון שעכ"פ רוחצים שם בחמין. העלה דמ"מ כיון שעינינו הרואות דלא נפיש התם זוהמא והבלא כמו בחדר הפנימי של בית המרחץ, לכן יש להשוות דין חדר האמבטיה לדין בית אמצעי של בית המרחץ, שאסור ללמוד ולברך שם, אבל מותר להרהר שם בדברי תורה. ע"ש. וכן נ"ל עיקר' [וצ"ל עיון במה שדחה את ראיית החת"ם סופר - שהרי מה הדחיה מכך שיכול לרוקן את המקוה של הכהן הגדול - הרי סוף סוף לא רצו שיהא מקום שהוא מטונף במקצת במקום קדוש].
אכן, ודאי האמבטיה הביתית קילא טפי (וכמו שהערנו מזה במאמרנו הנ"ל בירחון האוצר, אשר ממנו נסתעפו הדברים שבכאן), וכאשר ציין מר בחכמה לדברי היבי"א (ה' י"א) בדבר שמיעת טייפ של דברי תורה בשעת הרחיצה באמבטיה. ובאמת שכבר לעיל (בריש חלק ג') עמד בזה בקוצר אמרים, לענין מה שנשאל שם בדבר נטילת ידים בחדר האמבטיה. וכתב דהגם שפקפק בזה בשו"ת שם משמעון שהרי צריך לכוין לשם מצות נטילת ידים, ואיך יכוין שם במקום האסור בדברי תורה, והשיב על זה היבי"א דאמבטיאות שלנו דינם כבית אמצעי דמרחץ, ועל יש לומר דמותרים הם בהרהור תורה.
ומה שהעיר עליו מר, דכוונת החת"ס היא משום שלא רצו שיהיה בבית המקדש מקום טינוף גם לא לזמן קצר. כוונתו ז"ל לפקפק בראיית החת"ס היא לומר שלכאורה על שיהוי קצר כזה אין להקפיד, ועי' [וצריך לעיין מה היה עושה הכהן הגדול אם היה נצרך לנקביו באמצע העבודה, אי שרי ליה לצאת לבית הכסא שהיה שם במחילות, או דילמא אסור לו לצאת מהעזרה באמצע עבודתו].
עיינתי בדברי התשובה שהבאתם, וראיתי כי הביא שם שכתב בספר נצר מטעי (סי' ב') להתיר אך לברך באמבטיה דידן, וכתב היבי"א שעיקר ראייתו היא ממה שכתבו הראשונים שר"ת היה מברך כאשר היה רוחץ בחמין, והעיר עליו שהרי שפיר יתכן שהיתה גיגית זו נמצאת בתוך הבית במקום נקי. אבל המעיין בנצר מטעי יראה שלא הביא זה אלא לתוספת נופך בעלמא, אבל עיקר טענתו היא מחמת שחדר הרחצה הביתי נקי בדרך כלל, ורק בעת הרחצה אסור לברך שם [הא מיהת שמעינן מדברי הנצר מטעי שבשעה שמתרחץ שפיר חשיב הבל המים החמים לזוהמא האוסרת, ולא התיר שם לברך בשעת הרחיצה אלא רק אחרי שניקו את האמבטיה, וש"מ דפשיטא ליה דאע"פ שהמים שוטפים וזורמים כל הזמן, מ"מ הזוהמה שבשעת הרחיצה שפיר חשיבא זוהמא האוסרת. ואם נקבל דבריו בזה, ולא נקבל את מה שהתיר לברך אחרי הנקיון, הואיל וכבר חל על המקום שם מרחץ, יהיה הדין דגם אחרי הנקיון יהיה אסור אפילו להרהר שם בדברי תורה].
ובעמדי בזה נסתפקתי אם היתר ההרהור בדברי תורה בבית האמצעי דמרחץ אינו רק בגדר היתר, והמחמיר תבא עליו ברכה וקדוש יאמר לו, או דילמא כיון שסו"ס הותר ההרהור שם בדברי תורה, א"כ הדר דינא דחייב להרהר בו בדברי תורה משום ביטול תורה. והן אמנם דהדיבור בד"ת אסור שם, אך ההרהור כיון שהוא מותר ואינו בכלל האיסור, ממילא הוא בכלל חיובא דוהגית בו יום ולילה.
והנה, בקדושין ל"ג א' מייתי עובדא שלא קמו במרחץ מפני רבי שמעון ברבי, ואתא אמר ליה לאבוה, והשיב לו רבי דדילמא בהן יושב ומהרהר. ובאו להוכיח מזה חיוב קימה בבית המרחץ, ומשני דהא בבתי בראי דאל"כ היה אסור בהרהור תורה וכדין בית המרחץ. והנה המקנה שם כתב דהטעם שלא קם מפניו הוא משום ביטול תורה, וכיון שנראה בדברי המקנה שם דהך בתי בראי אינו רק בבית החיצון אלא גם בבית האמצעי [דכיון שהוא מותר בשאילת שלום ממילא יש הידור לקום שם], א"כ משמע דיש ביטול תורה גם בבית האמצעי, ועיין.
ועיין בתולדות אדם (ח"א פ"ז) שהעיד על הגאון רבי זלמן (זלמל'ה) מוואלאזין שפלפל בחכמה אם במקום שאסור להרהר בדברי תורה מותר לדבר בדברים בטלים, ויצא הדבר לפניו ז"ל היתר: 'והיה דבר נפלא לראות כאשר בא אל בית המרחץ במקום שאסור להרהר בדברי תורה היה שואל על קורות העתים וחילוף הזמנים וכו', וכאשר יצא מבית המרחץ ושב אל מקום שמותר להרהר בדברי תורה נתאלמנה שפתותיו והיה כאילם לא יפתח פיו'. הנה שדקדק בלשונו שלא היה מדבר דברים בטלים רק במקום שאסור בהרהור, היינו בבית הפנימי, אבל במקום שמותר בהרהור הדר רבי זלמן לתלמודו והיה מהרהר בדברי תורה בבית הפנימי דמרחץ [וממילא למה שנקט שם ביביע אומר דאמבטיות שלנו דינם כבית האמצעי, והיתרא הוא להרהר שם בדברי תורה, אין זה רק היתר אלא חיוב, ונמצא דחומרא היא ולא קולא].
ואכפול תודתי וברכתי לכת"ר שליט"א שטרח ליתן עינו הבדולח ולישא וליתן במלחמתה של תורה למען שמו באהבה.
בהצלחה רבה
יואל שילה
♦

ה. ו.

דברים יפים כתב מר.
מעניין מה היה מורה בשאלתו של הרב זילברשטיין בשיעורו השבועי, במי שחייב לאכול לרפואתו בט' באב, אך מטעמים מסויימים לא רוצה שבני ביתו ידעו מכך, ובכל שנה מברך מחוץ לאמבטיה ונכנס ואוכל שם, ובשנה זו שצריך הבדלה - מסתפק מה לעשות, כי לא יכול לעשותה מחוץ לאמבטיה מפני הרואים.
הגאון הרי"ז אמר לו שבכה"ג יסמוך על שיטת הרמב"ן שאין חיוב הבדלה בט' באב נדחה, ויוכל לאכול ללא הבדלה, ובמוצאי ט' באב יבדיל כאחד האדם.
כמובן שאם היה שואל אותי הייתי אומר לו להבדיל באמבטיה בשעה"ד כזה, כשדואג שהמקום יהיה נקי לחלוטין,
אני הייתי מציע לו לעשות הבדלה מבעוד יום. היינו, יודיע לבני ביתו את עצת הרופאים לשתות הרבה מיץ ענבים במשך היממה שלפני הצום (דבר שאפשר לעשותו רק בשנה כגון זו, דאל"כ הלא אסור לשתות מיץ ענבים בתשעת הימים), ובאחת הפעמים ששותה כוס מיץ ענבים אחרי הצהרים של שבת קודש, אחרי פלג המנחה, יאמר בלחש את ברכת ההבדלה. הוספה חשובה. גם לשיטת הבה"ג, שהמבדיל מבעוד יום נאסר בעינויי תשעה באב, ואסור לו לשתות את היין, מכל מקום הכא לית לן בה, שהרי האי גברא מותר לו לשתות גם בתשעה באב גופיה, וא"כ מה לי שקיבל עליו את הצום ע"י ההבדלה. אם כי לשי' הבה"ג יאסר בנעילת הסנדל, ועליו לנהוג בפקחות.
♦