הרב דניאל א' אדר
ר"מ שיעור ב' בישיבת תורת החיים יד בנימין

דין פיוטים בקריאת שמע וברכותיה, קרובות, אזהרות וּרשויות

הנה ידוע הדבר ומפורסם העניין מה שנהגו אבותינו ורבותינו בארצות המערב, הפנימי והחיצון (מרוקו ותוניס), והצפוני (אירופה), לומר בתוך התפילה פיוטין ורשויות ואצל חלקם גם קרובות ואזהרות. מהם פיוטים לשבתות השנה, ומהם לשבתות מיוחדות ולימים הנוראים. חלקם הקדמות לתפילות קבועות וחלקם תחליף לתפילות קבועות.
וידוע הדבר שבזה הזמן נטשה מחלוקת גדולה בעניין זה בין חכמי המזרח והמערב. שדעת מרן הגרע"י זצלה"ה אסר איסר בזה. אולם, חכמי המערב, כדוגמת הגאון הרב משאש זצ"ל, עמדו על המנהג מנהג מרוקו. וקודם שנדון בדבר מהפן ההלכתי וניגע בו מדין הפסק באמצע התפילה, יש לבחון בראיה היסטורית מאימתי החל נוהג זה, ומי היו אותם אשר החלו בו.
♦

מקור המנהג

הנה, בדברי חז"ל אין כמעט שום מקור לכך שהיו נוהגים לומר פיוטים ותוספות על נוסח התפילה הקבוע באמצע הברכות, או באמצע הזמירות וכד'. אלא לא היתה שם כי אם תפילה ממוקדת ומכווננת למטרה אחת, והיא להתפלל ולהתחנן לפני אל אדיר אדון הכל מחיה כל נשמה, שיצווה חסדו לבת נדיב החכמה. אולם, יש להזכיר מקור אחד שממנו משמע שהיו מוסיפים, והוא בגמרא ביומא (נו ע"ב): ההוא דנחית קמיה דרבא אמר יצא והניחו על כן שני שבהיכל נטל דם הפר והניח דם השעיר ע"כ. ומהלשון 'ההוא דנחית' מבואר דקאי על שליח ציבור שאמר לפני רבא את סדר העבודה, ולא על תלמיד שלמד לפני רבא את מסכת יומא (כן פירוש לשון זו בברכות יד ע"ב, לג ע"ב שם, ובמגילה כה ע"ב. ואין מקורות הפוכים), ובסידור רס"ג (עמ' רס"ג) מפורש שאומר את 'פיוטי הכיפור' הללו בתוך התפילה לאחר אמרו 'זכר ליציאת מצרים', ובפשטות כ"ן שהיו אומרים זאת בזמן התלמוד. אולם, מאידך יטען הטוען דאפשר שכך תיקנו חכמי התלמוד לומר פיוטים אלו באמצע התפילה, ולחכמי התלמוד היה כח לתקן כך, משא"כ לחכמים שבאו אחרי כן. אולם, אף אתה אמור לו, דאין זה נכון לכאורה, דלא מצאנו שחכמים 'תיקנו' לומר סדר העבודה. אלא רק אגב אורחא כמשיח לפי תומו, אנו למדים שכך היה המנהג בזמנם.
♦

ראשיתו של הפיוט – הרקע ההיסטורי

אולם, גם אם נקבל מקור זה ממסכת יומא, הנה עדיין אין זו ראיה ברורה. שכן אפשר לומר שדווקא ביום כיפור נהגו כן ובכדי לקיים ונשלמה פרים שפתינו, מחמת שעיקר עבודת היום בבית המקדש בטלה, בעוונות הרבים. ובאמת, נראה שאמת היה הדבר הזה, ובשאר ימות השנה לא נראה שמצאנו פיוטים ותוספות למכביר בתוך נוסח התפילה. אדרבא, כשרצו לתקן 'ברכה למינים' עלו ונסתפקו מי הוא זה אשר יוכל לתקנה. וגם ההוא דנחית קמיה קמיה דרבי חנינא והוסיף שבחים למקום ברוך הוא (ברכות לג ע"ב), ומנעו רבי חנינא[2]. והראיה היחידה שיש בזה, היא שלא מצאנו שנהגו כן, ואם הפיוט היה תופס מקום רב כל כך בתפילתם של קדמונינו, היה צריך להשאר לכך זכר יותר גדול מאשר אזכור אגבי במסכת יומא[3].
והנה ידוע, שראשיתו ומכורתו של הפיוט הנה הוא בארץ ישראל, וכאן נוצרה 'אסכולת' הפייטנים שפייטו את דברי התורה, שבכתב ושבעל פה וקבעום לאומרם בעת מצוא. ויש להבחין מתי באה לעולם תקופה זו ואסכולה זו. את ראשית הפיוט מייחסים לפייטן 'יוסי בן יוסי' (אף שאפשר שהחלה לפניו, רק שהוא היחיד שאפשר לתארכו בקירוב מחמת שיש פיוטים שניתן לייחסם אליו בצורה ברורה), שפעל לאחר תקופת האמוראים בארץ ישראל, אך קודם סיום תקופת האמוראים בבבל, דהיינו במאה החמישית לספירה הנוצרית. יש לציין, שככל הידוע לנו, שלב הביניים שהיה קיים בבבל בין האמוראים לגאונים, ונקרא 'הסבוראים', לא היה קיים (לפחות לא בצורה חזקה) בארץ ישראל[4]. אחת מהסיבות לדבר זה היתה התנצרותה של האימפריה הרומית בראשית המאה הרביעית (בשנת 313) והפיכתה לדת הרשמית (בשנת 380) והפיכתה לדת היחידה המותרת כעשר שנים לאחר מכן. היהדות, הוחרגה מתוך שאר כל הדתות האסורות. אולם בזה החל מסע רדיפה של מנהיגי ישראל ומנהגי היהדות, גזירות שמד ועוד. בתחילת תקופה זו (אמצע המאה הרביעית) קבע הלל נשיאה את הלוח[5]. בתחילת המאה החמישית בוטלה הסנהדרין (שנת 425) בארץ ישראל, כחלק מרדיפות הנוצרים שעתה זכו בגיבויה של האמפריה הרומית. היה זה חלק ממאבק להשבית כל זכר לממלכתיות יהודית. ובתקופה זו שהתורה נמצאת במתקפה ועם ישראל נרדף על ידי הגויים, בתקופה זו, החלה הפייטנות לתפוס מקום נכבד אצל יהודי אר"י. בבבל מאידך, תחת שלטון הססנים, כלל לא סבלו מרדיפות דתיות (ברמות כאלה) ואדרבא עיקר כח התורה והעסק בה הגיע לשיאו בשנים אלו עם חתימת התלמוד הבבלי. על האמוראים שחיו בשנים האלו נקבע הכלל 'הלכתא כבתראי', ואצלם היתה גם גדולה וגם תורה על שולחן אחד. כהד עקיף להבדל זה אנו מוצאים באגרת רש"ג (כתיבת התלמוד סי' עא): ובתר הכי אביי ורבא. ונפיש שמדא בא"י ואמעיטא הוראה תמן טובא, ונחית מן דהוה תמן מן בבלאי כגון רבין ורב דימי וכלהו נחותי דנחיתו להכא (ר' סוכה מג, ב). ע"כ. ובזמן אביי ורבא, שהיא תחילת המאה הרביעית לספירה הנוצרית, התקבלה הנצרות רשמית כדת האימפריה הרומית. ואם אמת היה הדבר הזה, ניתן לומר שביטול הסנהדרין, בראשית המאה החמישית, היה בעצם 'המכה בפטיש' של ההתנכלויות הנוצריות ליהודים בארץ ישראל (ובאימפריה הרומית בכלל). ומאז שהתקבלה הנצרות על האימפריה הרומית רבו כמו רבו ההצקות והגזירות נגד עם קדישי עליונין, ולכן 'נפיש שמדא' בזמן אביי ורבא. ובפרט לאחר מרידת היהודים נגד הקיסר גאלוס באמצע המאה הרביעית, שהוחרף היחס ליהודים ולמוסדותיהם[6].
ואחר הודיע אלה'ים אותנו את כל זאת, אפשר להבין למה דווקא בתקופה זו, ולא לפניה, פרח הפיוט בארץ ישראל. שכן בתקופה קשה זו, שנאסר בין היתר לימוד התורה, רצו גדולי ישראל וחכמיהם לשפוך את נפשם לפני אדון כל, על הצרות המתרגשות, ועל צרכי כל בשר. ואפשר אולי שגם נגזרו גזרות על התפילה, ולכן התחכמו חכמי ישראל ליצור תפילות דרך פיוט. א"נ בכדי למשוך את האנשים לבית הכנסת למרות הסכנות והקושי, רצו חכמי ישראל ליצור תפילה 'אטרקטיבית' יותר ועל כן הוכנס הפיוט דרך פתחים ושירים דרך שערים.
איברא שראיתי בספרו של החוקר ע' פ'[7] (שירת הקדש העברית בימי הביניים עמ' 50-53) שכתב שסברות אלו, שהפיוטים נוצרו מתוך דוחק השעה, אינן נכונות. שכן אנו רואים שעיקר הפיוט נוצר בתוך בתי הכנסת של גדולי ישראל וחכמיהם וכן של הסנהדרין. והם שהכניסו את הפיוט, בכדי לרענן את מערכת התפילה השגרתית. [8]ושם טען שלא יתכן שהפיוט יווצר בתוך תקופה של שמד, בעוד הפיוט עצמו מראה על 'רוח רעננה' ולא על 'רוח נכאים'. ויש אמת בסברא זו. ועל פי זה, הפיוט נוצר בכדי לרענן ולשוות מראה אחר לתפילה השגרתית. במקום לחזור על אותה תפילה שוב, החזן יאמר תפילה אחרת, מעניינת ומושכת.
ואף שסברא זו נראית מוזרה בעיני תופסי התורה וחובשי בית המדרש בזמנינו, מ"מ בזמנם, שנוסחאות התפילה עדיין לא היו מגובשות כל הצורך, ובין נוסחי הקבע היו נוסחים רבים המתחלפים, ובזמן ובמציאות שרוב יהודי ארץ ישראל היו רבנן ותלמידיהון תחת הנהגת הסנהדרין ושרידיה, היו חכמים יודעי ספר. לא מן הנמנע שראו חכמים צורך לרענן ולעדכן את התפילה, בכדי שימשכו אליה אזני המאמינים. שכן התפילה השגרתית, רוטינית, החזרה הנוספת על מילות התפילה על ידי החזן נתפסה כדבר משעמם שיש לחדש את פניו.
אפשר אולי לדמות זאת, למציאות הנהוגה בבתי כנסת של עדות המזרח בימינו. הנה בבתי כנסת רבים נוהגים להכניס לתפילה מנגינות משירי חדד ותימא יטור נפיש וקדמה, ממנגינות הערב, ועל ערבי'ם בתוכה תלינו כנורותינו. ואף שיש שימנעו מכך מכל מיני סיבות, מ"מ כן המנהג כבר מאות שנים אצל יהודי ספרד והמזרח. וברור הדבר שתפילת רבותינו קדמונינו בזמן התלמוד לא היתה כעין זאת, אלא היתה כעין תפילת אחינו בני תימן (וג'רבא) בנעימה מיוחד, אך ללא מלודיה מורכבת (תורת המקאם), הנהוגה אצל יוצאי המערב הפנימי (מרוקו), חלבּ ועוד קהילות. אולם בכדי לשמח לב אלהים ואנשים, להרנין לב הקהל ולמשוך את אחינו בני ישראל לתוך בית הכנסת, נהגו בזה גדולי ישראל וחכמיהם. מעין זאת אפשר לומר על הפיוט הספרותי בתחילתו, שחכמי ישראל מכל הסיבות שתוארו לעיל, גם הסיבות הקושרות את יצירת הפיוט בדורו של שמד, וגם הסיבות הקושרות זאת ברצון לרענן את רוחה של התפילה, הכניסו את הפיוט לעולמה של התפילה.
♦

שלבי השתלטות הפיוט על התפילה ונסיגתו מפני נסח הקבע

מכל מקום כשכבר נכנס הפיוט דרך פתחים, והשירים דרך שערים, השתלטות הפיוט ודחיקת רגלי נסחי הקבע, רק הלכה והתעצמה.
החוקר הנ"ל (שם עמ' 42-43) כותב בפירוש שבתקופת התלמוד עדיין לא נכנס הפיוט אל תפילת הציבור הקבועה, כך שאנו רואים בבירור שהפיוטים לא לקחו חלק 'בהלכות' התפילה, ועל כן חכמי ישראל לא נתנו דעתם עליה[9]. אולם, גם בראשית תקופת הפייטנות עדיין לא נתפסה כחובה אמירת הפיוטים כתפילת חובה אלטרנטיבית. אלא היתה זו רשות בידי החזנים לבחור אם להתפלל תפילה 'רגילה' או תפילה 'מפוייטת'. וכאשר אפשרות זו נולדה בידי החזנים, ובאישורם של גדולי ישראל וחכמיהם[10], התפשטה צורת תפילה זו בכל רחבי ארץ הצבי.
אך יצירת הפיוט לא נעצרה במספר פיוטים מצומצם. עלינו לזכור, שהכנסת הפיוטים לתפילה היתה בין היתר בכדי לרענן את התפילה הציבורית. ואם הפייטנים היו קופאים על שמריהם לאחר כחמישים ושנים פיוטים למניין שבתות השנה, או מאה שבע וששים פיוטים למניין סדרי הקריאה הארץ ישראליים, שוב היתה התפילה "משעממת". ועל כן נלחצו הפייטנים ליצור קטעי פיוט חדשים לבקרים, ערבים ושחרים. ואט אט הפיוט שנועד להיות קישוט לתפילת החובה, הפך להיות הוא עצמו תפילת החובה. כך מתאר זאת החוקר הנ"ל (שם עמ' 55) וז"ל: מן התפילה הקבועה לא בקשה הפייטנות, עקרונית, להשאיר בפי החזן מאומה מלבד הברכות שאותן היא באה לשרת. התפילה המפוייטת פותחת איפא אף היא, בדיוק כמקבילתה הקבועה בנוסח של ברכה, וחלקיה מסתיימים בנוסח של ברכה. בין ברכה לברכה נאמר הקטע הפיוטי והוא בלבד. נוסחאות הקבע שמוטים מכאן לחלוטין. ע"כ. על כן במשך תקופה ארוכה מאוד, תפילות רבות בכל שבתות השנה והמועדים, ולעיתים גם בימי חול, היו תפילות מפוייטות ללא נוסח קבע כלל, למעט שרידים כאלו ואחרים, אשר חוייבו או מפני ההלכה, או בכדי לשתף את הציבור בתפילה ולהזכיר להם בתפילה של מה אנו נמצאים.
אולם מצב תנועתי זה של הפיוטים, אי אפשר היה שיימשך לעד. שכן גם לפייטן עצמו, מוכשר ככל שיהיה, אין אוצר בלתי נדלה של קומפוזיציות וסוגי פייטנות כאלה ואחרים, ואם נוסיף על כך שחכמים רבים כן הקפידו שיהיה קשר מסויים בין הפיוט לתפילה, נמצא שמאגר המידע שממנו שאב הפייטן, היה מצומצם עוד יותר. ובהמשך הזמן נוצרו בפיוט 'נוסחאות קבע מפוייטות' שהן הן התפילות הדינמיות שיצרו אותם חזנים, אך נכנסו לתבניות קבועות נכתבו, והתקבלו בקהלים. כך בעצם החל הפיוט לצעוד במקום, ויותר על כן החל להדמות לתפילה בנוסחאות הקבע.
עוד נקודה שמתאר הנ"ל (שם עמ' 280) היא שעם הזמן והתרחבות הפיוט על פני תחומים סוציו-גיאוגרפיים שונים, החלה ירידה ברמתו של הפיוט, בין אם על ידי חזנים שלא היו מלומדים מספיק, ובין אם על ידי כך שעתה הפיוט נאמר גם בפני בתי כנסת של פשוטי עם, שידיעתם בהלכה ובמדרשי חז"ל היתה מוגבלת. ולעיתים אף ידיעתם את הלשון העברית היתה נמוכה יחסית, והעברית המסובכת והקשה להבנה של הפיוטים, לא היתה מונגשת אליהם כלל. ועל כן היו מוכרחים הפייטנים 'לרדת אל העם' ולהציב פיוטים פשוטים יותר.
זאת ועוד, השתלטותם של מנהגי בבל בחוץ לארץ ובארץ ישראל גופה, היו מכריעים מהבחינה הזו, וגרמו להיסוס בהקשר לשימוש בפיוטים. עם זאת, הפיוט בתקופה זו היה כה מושרש, שאף בבבל גופה לא נמנעו רבנן ותלמידיהון מלהשתמש בו בתוך תפילותיהם. הנה עמנו רס"ג שחיבר אזהרות לתוך סדרי התפילה, וכן יוצרות שנועדו להיאמר בברכות ק"ש, וכן תיקוני טל וגשם לגאונים אחרים מבני בבל.
אך מה שהכריע את מטוטלת ההיסטוריה לטובת נוסחאות הקבע המקודשים, היתה העובדה, שהורתו ולידתו של הפיוט בבתי כנסת של רבנן ותלמידיהון חכמים מחוכמים אנשי שם, שאכן לדידם תפילת החזרה היתה מיותרת, שכן כל העם כבר התפללו. אולם במשך הדורות ירדה קרנה של יהדות ארץ ישראל, ולא היה אפשר להיות בטוחים שכולם אכן יצאו ידי חובתם בתפילת הלחש, ואין אף אחד בקהל שנזקק לתפילת הש"ץ בנוסח קבוע בכדי לצאת ידי חובת תפילתו הבסיסית. ולתוספת עיון עי' בספרו של החוקר הנ"ל הנזכר לעיל.
וניתן לומר, שבסופו של דבר נוצרה מעין סינתזה בין המנהגים. תפילות החול הקבועות חזרו למתכונתן הקבועה, ורק תפילות חגים או ימים מיוחדים נותרו מפוייטות. ומכאן והלאה יש שתי תנועות סותרות במנהגי ישראל ביחס לפיוטים. מנהגי ספרד שהושפעו מעיקר מתורת בבל, ובעקבותיהם מנהגי המזרח כולו, החלו לצמצם את אמירת הפיוטים בברכות ק"ש ובעמידה. פיוטי מי כמוכה, שעוד בזמנו של ריה"ל נכתבו כחלק מהיוצרות, הועתקו ממקומם למקום נוח יותר, לפני נשמת כל חי. הקרובות לחגים נעלמו כמעט לחלוטין. כך נוצרה בספרד סוג חדש של פייטנות והוא 'הרשויות'. הרשויות הן מעין פתיחות לתפילה העיקרית (ק"ש ועמידה), ובאו במקומות נוחים מבחינת הנוסח וההפסק. לפני ברוך שאמר[11], לפני נשמת, ולפני הקדיש[12] ולא נשאר לפליטה מתקופת הפייטנות, בשירת ספרד, אלא פיוטי יום הכיפורים והסליחות והקינות. שמעבר לכך שהיו מושרשים היטב (וחלקם, כגון סדרי העבודה, גם קדומים מאוד), לא היה בהם שום יציאה מ'עניינו של יום', שכן כל אותם הפיוטים והסליחות עוסקים בבקשת מחילה וסליחה וכפרה מאת אדון הכל מחיה כל הנשמה, וכן הקינות עוסקות בחורבן, שהוא ענינו של יום.
טוב הגדיר זאת ע' הנ"ל (שם עמ' 395) את ייחסם של פייטני ספרד אל הפיוט וז"ל: התייחסו פייטני ספרד אל המציאות הליטורגית שבה טיפלו בלא אשליות ובלא התחשבות יתירה במסורות שאבד עליהן כלח וכו' בעיניהם היו סוגי הפיוט מה שנעשו באמת: תוספות נאות חגיגיות לפיסקה זו או אחרת של נוסחת הקבע. וכו' שום חוק לא נראה מחייבם לפייט בהכרח אך ורק במקום שיש בו תחנה ליטורגית ע"כ. וכך החלו להיקבע הרשויות בתור תוספות פיוטיות לתפילה, בהתחלה לצד, ובסופו של דבר על חשבון היוצרות המאורות האהבות הסילוקים והקדושתאות.
אולם, באשכנז וצרפת שהושפעו מתחילתן הרבה על ידי מנהגי איטליה וארץ ישראל (כפי שכתבתי במקו"א ופורסם בגיליון האוצר ל'), לא רצו לוותר על הקרובות (קרוב"ץ בלשונם) ועל היוצרות והסילוקים ושאר מיני פיוטים. אולם גם שם תפילות החול קבלו מהר מאוד גוון אחיד[13], וגם בתפילות החגים (להוציא את ראש השנה ויום הכיפורים) החלה הצטמצמות בהזדקקות לפיוטים. למיעוט כוחם של הפיוטים תרם גם 'נוסח האר"י', שהוא חף מפיוטים, ועל פי רוב בא לשרת את נוסח התפילה הקבועה[14].
♦

האם גם בראשיתו של הפיוט נהגו להכניס פיוטים בעצם נוסח התפילה

מכל המבואר לעיל עולה, שלא רק שנהגו להכניס פיוטים לתפילה בראשיתו של הפיוט. אלא זו היתה מהותו של הפיוט, בראשיתו הופעת פאר והדר ספרותי לתפילת הציבור, ובסופו של דבר החלפת תפילת הציבור בתפילה אלטרנטיבית. זו מהותו של הפיוט, ועל כן כל קרובה, יוצר, סילוק אופנים וכד' צריכות להבחן ביחס לתפילה שאותה הן באים לשרת. אין הקרובות ושאר מיני הפיוט עומדים בפני עצמם.
♦

סיכום תולדות הפיוט ושרידיו בימינו

מתחילה נהגו ישראל להתפלל תפילה פשוטה, בעלת נוסח נשגב מבחינת לשון העברית שלו, אך לא מפוייטת. עם הזמנים, מחמת סיבות וצרכים היסטוריים שונים, הוכנסו פיוטים לתפילה, ואט אט אותם פיוטים החלו לנכס לעצמם חלקים גדולים יותר מתפילת הקבע, עד שהתפילות המפוייטות החליפו כמעט לחלוטין את תפילות הקבע. בתקופה זו החל הפיוט להתקבע, להכתב ולקבל צורות ותבניות קבועות. מחמת סיבות היסטוריות והלכתיות שונות, החלה לרדת קרנו של הפיוט בתור תחליף לתפילת הקבע. המתח שהיה קיים בין שתי נוסחאות התפילה, לכל אורך תקופת שגשוגו של הפיוט, הגיע לשיאו, ובסופו של דבר ניצחו התפילות הפשוטות את המפוייטות. בתחילה הורדו הפיוטים, מרמת 'תפילות' לרמת 'תוספת לתפילות' ובהמשך (במשך תקופת הראשונים) הוסרו כמעט לחלוטין. כיום אין כמעט מנהג, בודאי לא בימי חול, אך גם לא בשבתות מיוחדות, להכניס פיוטים אל התפילה שלאחר 'ברכו'. לא אצל יוצאי אשכנז ולא אצל יוצאי ספרד. המנהג הברור שנותר לפליטה בהכנסת הפיוטים, הוא פיוטי יום הכיפורים אצל כל העדות, ומנהגי הפיוטים בראש השנה במקהלות האשכנזים. ודבר זה צריך בירור הלכתי שיבוא לקמן בס"ד, אם באמת יש בעיה לומר פיוטים בתוך התפילה היאך נותרו אותם פיוטי יום הכיפורים ור"ה (במקהלות אשכנז) על עומדם. ואם אין בעיה, למה אם כן הוסרו כל שאר פיוטי התפילות והימים המיוחדים, יוצרות קרובות ואופנים, מסדר התפילה.
והנה אף כי הארכתי יתר על המידה בדברי החוקרים, ההכרח לא יגונה, אולם אינו אלא כטפל לעיקר, והוא העיסוק בסוגיא.
♦

איך התייחסו לתוספות אלו חכמי ישראל בתקופת הגאונים

הנה, כפי שהבאתי לעיל, עיקר מולדתו של הפיוט היתה ארץ ישראל, ולא שמענו ולא ראינו שום התנגדות מחכמיה לאותם פיוטים אשר נכתבו לצורך התפילה ועל מנת להחליף את התפילה. אדרבא, מוצאים אנו בין הפייטנים גם מגאוני ישיבת ארץ ישראל שכתבו פיוטים. וכפי שאמרנו משמעותו היחידה של הפיוט היא אמירתו תוך כדי התפילה, ותפילה משמעה מאחרי ברכו עד המברך את עמו ישראל בשלום, ולא חששו להפסק שם כלל.
אצל גאוני בבל אנו מוצאים הבדלים ביחס אל הפיוטים. אולם אפשר לומר שהצד השווה שבהם הוא שעיקר תפילתם היתה תפילה בנוסחאות הקבע, ואף אם חלקם כתבו יוצרות וכד' אותן היוצרות לא נכתבו אלא בכדי להיות תוספת על תפילות הקבע ולא תחליף להן.
♦

דברי רב פרקוי בן באבוי תלמיד רבי אבא גאון באגרתו לחכמי המערב[15]

הנה, יחסית בתחילת תקופת הגאונים, ניטש 'קרב' בין קהילות בבל וקהילות ארץ ישראל, על הנהגת מנהגיהן בקהילות המערב, בעיקר צפון אפריקה. ידוע, שבסופו של דבר ידה של מסורת בבל, היתה על העליונה. אולם בתחילת התקופה דבר זה לא היה ברור. הטענות הבבליות מרוכזות באגרת של רב פרקוי בן באבוי, תלמיד רבי אבא גאון, שהיה תלמיד רב יהודאי גאון. דבריו באגרת נוגעים לנושאים רבים שנהגו בהם בני ארץ ישראל, בעיקר בענייני תפילה וברכות, אך לא רק. ונביא כאן את לשונו הנוגעת לעניינו (גנזי שכטר ח"ב עמ' 544) בס"ד: ושנו חכז"ל כל המשנה על [המטב]ע שטבעו חכז"ל לא יצא ידי חובתו. שכך שנו חכמים מכאן ואילך אסור לספק בשבחו שלקב"ה דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע וגו', שיכול להשמיע כל תהילתו, שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים להשמיע כל תהלתו ופרשו חכז"ל מאי מכאן והלן? הגורע ממטבע שטבעו חכמים, אפילו אות אחת חייב מיתה ושנו חכז"ל, כל המוסיף הרי זה מחרף ומגדף. וכל האומר הלל בלא עיתו הרי זה מחרף ומגדף. והלל הוא שבחו שלקב"ה! אלא מפני שאמרו בלא עיתו הרי זה מחרף ומגדף. בא וראה ממי שהתפלל לשמנה עשרה בימות החמה, ושכח והזכיר מוריד הגשם, בשביל שהזכיר והוסיף דבר אחד בעת שלא תקנו חכמים, אין תפילתו תפילה וחוזר ומפלל תפילה אחרת, בשביל שהוסיף דבר אחד בלא עת שעתו (?) שתקנו חכז"ל, ואינה לא הזכרת ה' ולא ברכה שאינה צריכה[16], אלא מוריד הגשם, והקב"ה מוריד גשם, אלא מפני שהזכיר אותו בלא עת שתקנו חכז"ל, לא יצא ידי חובתו וכו' ע"כ.
עד לכאן עסק רב פרקוי בחובה הכללית שלא לומר דבר שלא תיקנו חכמים, או אפילו דבר שתיקנוהו רק אינו בעיתו. ומכאן דן במנהג הפיוטים, שלדידו הוא מנהג ארץ ישראלי מובהק, וז"ל: מכאן אתה למד שאסור להוסיף אפילו אות אחת בשבחו שלקב"ה, ממה שלא תקנו חכז"ל, וכל שכן שאסור לשאול אדם צרכיו בשלש ראשונות ובשלש אחרונות. וכל שכן שאסור לומר איסור והתיר והגדה בשלש ראשונות ובשלוש אחרונות וכל שכן מעשה מרכבה וכו' ע"כ. והעיר שם המו"ל שכוונתו הן לפיוטי יניי שיש בהם הגדה, והן לפיוטי הקלירי שיש בהם מעשה מרכבה ובעיקר הגדה. ובהמשך למד מכך שאפילו ליהא שמיה רבא אסור להפסיק, ק"ו שאסור להפסיק לפיוטים שתקנום האחרונים. ובהמשך דבריו מלמד זכות על בני ארץ ישראל שנהגו בכך וז"ל: וכן אמר מר יהודאי ז"ל שגזרו שמד על בני ארץ ישראל שלא יקראו קריית שמע ולא יתפללו והיו מניחין אותן ליכנס שחרית בשבת לומר ולזמר מעמדות, והיו אומרים בשחרית מעמד וקדוש, ושמע במוסף. והיו עושים דבריום הללו באונס. ועכשיו שכילה הקב"ה מלכות אדום וביטל גזירותיה[17] ובאו ישמעלים והניחום לעסוק בתורה ולקרוא קרית שמע ולהתפלל אסור לומר אלא דבר דבור במקומו כתיקון חכז"ל. תורה במקומה, איסור והיתר במקומו, ותפילה וקריית שמע במקומן, וכל ברכה וברכה וכל דבר ודבר כתיקון חכז"ל במקומו ובזמנו. עכ"ל[18].
ובאגרת זו יש כמה וכמה הלכות חשובות, שיש ללמוד ממנה, וחלק מהדברים הזכרתי בסוגיות קודמות לעיל. והכא גמרינן מיניה, שדעת רב יהודאי גאון ותלמידו רב אבא גאון היתה שאין לומר פיוטים בתוך התפילה, כנגד מנהג ארץ ישראל הפשוט.
וכן מצאנו לגאונים נוספים שהתנגדו למנהג זה, כן איתא באוצר הגאונים (סי' קעט): אבל רב נחשון כתב במתיבתא ובכל אתר דאיכא רבנן לא משנינן כלל מתפילות דתקינו רבנן ואין אומרין לא... ולא פיוט ואין מכניסין לבית הכנסת חזן שיודע פיוט. ובית הכנסת שאומרים פיוט מעידין על עצמם שאינם תלמידי חכמים. ואמר רב עמרם אין אנו משנים ממה שאמרו חכמים בתלמוד, בין ביום טוב בין בשבת, ואי מיקלעינין לאתרא דאמר חזן מאי דלא דמי למטבע שטבעו חכמים מסלקינן ליה. ורב צמח דיאנא רבה אמר שליח ציבור שמוסיף על מטבע שטבעו חכמים בתפילה ומרבה דברים, בר נידוי הוא ומתבעי לאעבורי. עכ"ל. ותשובה זו מאוד דומה בדרכה למה שאמר רב פרקוי בשם רב יהודאי.
אולם, המעיין בדברי הגאונים יראה שיש גאונים, שאף שלא הסכימו עם מנהג זה, מ"מ הסכימו לקבלו במתכונת מצומצמת. וכך הוא בתשובה לרב נטרונאי גאון (שם סי' קעח): האומרים פיוטים באבות וגבורות ובכל תפילות ובכל רגל ורגל מעניינו ומרבין בו דברי אגדה ובט"ב ובפורים. אם אומרים בכל ברכה וברכה מעין אותה ברכה, ובר"ה וביוה"כ דברי ריצוי וסליחות ובט"ב דברי חרבן הבית, הרשות בידן. ועיקר שאומרים בכל ברכה וברכה מעין פתיחתה ומעין חתימתה ובאמצע אומרים דברי אגדה ודברי שבח של הקב"ה שפיר דמי. אבל, בקיבוץ גלויות 'ובהקבץ בתולות' וכל כיוצא בהן, וכל הדומה להן, אסור לאמרו, ואם אמר מלמדין אותו שלא יאמר כך עכ"ל. ומבואר שרב נטרונאי הסכים לומר פיוטים בשני תנאים, הראשון, שהפיוט המתווסף יהיה קשור בצורה ישירה ולא עקיפה, לתוכן ונושא הברכה. והשני, שיאמר מעין פתיחתה ומעין חתימתה, דהיינו שהמסגרת של נוסח הקבע תשמר. וברור שדרישה זו, כפי שראינו לעיל, לא היתה יכולה להאמר בארץ ישראל בזמן השיא של הפיוט, שכן שם שמרו על קשרים קלושים בין הפיוט לבין נוסח הקבע.
ובשאלה נוספת התם (סי' קף) איתא: וששאלתם המתפלל קרובות בחול ובימים טובים, ואם אמר מעין כל ברכה וברכה ומקצת מה שתקנו חכמים מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים בכל ברכה וברכה של התפילה, מותר לענות אחריהם וכו' ושפיר דמי שכך אמרו חכמים רבן גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם שמ"ע (רבי יהושע אומר מעין שמו"ע) והלכה כדבריו, שאנו אומרים מאי מעין? רב אמר מעין כל ברכה וברכה וכל הילכתא[19]. ואם אמר פיוט אחד ואין בו מקצת מה שתיקנו חכמים בכל ברכה וברכה אין עונים אחריהם אמן. וכין לפרוס על שמע, ואם אומר בשחרית יוצר אור ובורא חושך ומסיים בפיוט שלהן, ואומרין אהבת עולם אהבתנו מסיימים מה שירצו, ובערבית גולל אור מפני חשך וחושך מפני אור, ואמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית. מותר לענות אחריהם. ואם אמר דברים אחרים, כגון 'גפן ממצרים העלה אלהינו' וכיוצא באלו, אינו יוצאים בהן ידי חובה, שכך אמרו חכמים, אמ' רבא בר עולא צריך להזכיר מדת יום בלילה וכו' ע"כ.
ראשית, לפני שאדון בגוף דברי הגאון ז"ל, יש לשמוע את מה שמסתתר מאחורי דבריו. מבואר מן התשובה שהגאון יודע מה הם הפיוטים ('קרובות') וגם יודע היטב מתי אומרים אותם (בחול ובימים טובים. בעמידה ובברכות ק"ש). אולם גאון זה לא מזכיר שום פיוט, חוץ מאשר בכדי לשלול את אותו הפיוט (גפן ממצרים וכו'). יתר על כן, הוא כלל לא מייחס חשיבות למה שיאמרו ('מה שירצו') כל עוד שומרים על המסגרת של נוסח הקבע. וזה לא משום שהפיוטים הם חלק אינטגראלי מן התפילה, אלא מפני שחכמים התירו להוסיף ולקצר, ובאופן כללי הנוסח אינו בחיוב גמור. רק שישמרו על המסגרת ההלכתית.
וגם גאון זה, אע"פ שהתיר לומר 'פיוט', ולא אסר את כניסת החזן שיודע פיוט לבית הכנסת, מ"מ הגביל מאוד את מרחב הפעולה האילתורי של החזן. ובעצם בסופו של דבר עקר אותו מתוכן. שכן על פי גאונים אלה, החזן יכל לפייט רק אם שמר על המסגרת, ורק אם שמר על קשר ברור ישיר וחד לעניין הברכה. כך ירדו רוב חלקי הפיוט מהפרק, ולא נשאר כי אם תוספות זעירות המשרתות את נוסחת הקבע.
ואם כנים אנו בזה, גם דברי רע"ג בסידורו[20] (סדר חג השבועות ד"ה ועומדים בתפילת) יובנו, שכתב: ועומדין בתפלת מוסף, ואומר מגן ומחיה והאל הקדוש. ואומר אתה בחרתנו מכל העמים עד זכר ליציאת מצרים. או"א מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו וכו' עד כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך כאמור: וביום הבכורים בהקריבכם וגו' עד ושני תמידין כהלכתן. או"א מלך רחמן רחם עלינו וכו' עד כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. והשיאנו וכו' וש"ץ כיון שמגיע כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך מתחיל אזהרות. וכשמסיים אומר והשיאנו, ואומר עבודה והודאה, וברכת כהנים ושים שלום. ע"כ. ומבואר שהאזהרות שנאמרו בחג השבועות, אף שנאמרו בתוך עצם תפילת העמידה, נאמרו רק לאחר שעיקר התפילה נאמרה, וגם היא נאמרה ללא כל פיוט ותוספת.
ואף רס"ג, שבנוסף לאזהרות גם חיבר 'יוצרות' שהיו אומרים באמצע ברכות ק"ש. הנה, אפשר שהוא סבר כמו הגאון האחרון שציטטנו, שכל שמתחיל ומסיים בנוסח הקבע, יכול לומר פיוט באמצע הברכה, שכן חכמים לא קבעו נוסח מחייב. ועוד יש לומר כפי שכתב החוקר הנ"ל (שירת הקדש העברית בימי הביניים עמ' 321) שאפשר שרס"ג עצמו לא ייעד יוצרות אלו לשימוש מעשי בבית הכנסת, אלא רק להראות עד היכן העברית היפה והשירית יכולה להגיע[21]. ואם כן אין ללמוד מכך על דעת רס"ג בסוגיא, מעבר להיתר לומר אזהרות, סדרי עבודה וסליחות תוך כדי עמידה. ואף בפיוטי ראש השנה כתב רבנו סעדיה גאון (בסידורו עמ' רכו) רק לאחר שהביא את כל התפילה כתיקנה ללא פיוטיה כלל ועיקר, וז"ל: ועל הפרקים האלה[22] נתחברו פזמונים שאיני יכול למנות אותם לריבוים. מהם נכונים במילים ובתוכן, ומהם נפסדים בכל, ומהם מעוטי השגיאות. אבל מכל פזמוני התקיעות שאני מכיר, הריני בוחר בדברי יוסי בן יוסי ואני רואה לרשום אותם כאן. וכו' ע"כ. ומבואר שרס"ג השמיט פיוטים רבים, אף כאלו שנראו לו נכונים מצד עצמם, ובחר, ולא בכדי, בפייטן הקדום ביותר הנמצא וצח הלשון ביותר. ולא דבר ריק הוא, שבחר רס"ג דווקא בפייטן שהחל את פעילותו לפני חיתום התלמוד הבבלי, בחירה בפייטן זה בעצם אוגדת אותו ביחד עם המסורות הקדומות ביותר, על סף דברי חז"ל (דבר שמשתלב היטב עם דרכו של רס"ג).
♦

מנהג יוצאי צפון אפריקה לומר רשויות לנשמת וכד'

הנה ידוע מנהג ישראל במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל, לומר פיוטים קודם נשמת כל חי ואחריה. פיוטים אלה כפי שהבאנו לעיל, נקראים 'רשויות'. ועל פי מה שראינו לעיל גאוני בבל התנגדו להוספת פיוטים רק בתוך ק"ש וברכותיה ועמידה, וגם שם התירו חלקם בתנאים מסויימים, שיישמר הקשר לנושא הברכה ומסגרת הברכה תשמר. אולם יש לדון על פיוטים לאחר שהחל ברוך שאמר. שכן מצד אחד לא דנו בזה גאוני בבל. אולם אפשר לומר שהסיבה שלא דנו בזה, היא משום שאז לא החשיבו את פסוקי דזמרא כחלק מהותי מן התפילה, ולכן לא תיקנו שם פיוטים. ואפשר שאם היו מתקנים שם פיוטים, חכמי בבל, שהלכה כמותם, היו מתנגדים גם אליהם. ועוד אפשר שלפחות בארץ ישראל כלל לא ברור שאמרו פסוקי דזמרא בברכה לפניהם ולאחריהם[23]. וזכר לדבר בדברי שיבולי הלקט (הלכות תפילה סי' ה'): וגם לא היו מברכין אלא קורין קרית שמע וברכותיה ותפלה. ע"כ. אולם אנחנו שאומרים, אפשר שנתחדש אצלנו גם איסור הפסק בין הפרקים.
♦

שיטת מרן גאון עוזנו הרב עובדיה יוסף זצ"ל

והנה מרן הגרע"י כתב (שו"ת יחווה דעת ח"ב סי' ז') לאסור איסר על דבר הפיוטים שנהגו לאמרם בין שירת הים לנשמת כל חי. והסתמך שם מרן גאון עוזנו על דעת כמה ראשונים שאסרו לומר פיוטים, וכן על האיסור לדבר בין ברוך שאמר לישתבח. ובסוף דבריו כתב מרן שמנהג זה הוקבע שלא על פי דעת חכמים, ועל כן אינו קרוי מנהג.
ואמרתי אעבור פרשתא דא ואתנייה, כפי הסדר אשר כתב מרן[24]. על מה שכתב מרן גאון עוזנו שדעת הראשונים אינה נוחה ממנהג זה, ומהם הרמב"ם והרשב"א. הנה ז"ל הרמב"ם בתשובותיו (סי' קפ): שאלה ויורנו הדרתו הקדושה המותר למתפלל להפסיק בין הברכות שקודם קריאת שמע או שלאחריה בדבר מן הפיוטים החדשים או בדבר מן הברכות שמזדמנות, כגון ציצית ותפילין או דברים שרואים או שומעים או מריחים, ויהיה זה כמו שאלת שלום והשבתו, או נאמר בכגון זה דאיתמר איתמר ודלא איתמר לא איתמר.
התשובה להפסיק ביניהן בדבר מן הפיוטים הוא משגה וטעות גמורה, ואין פנים להתירו. ולהפסיק ביניהן באחת הברכות, אין לזה פנים, לפי שהוא עוסק במצוה, ולמה יפסיק מה שהוא עוסק בו לקיים מצותו ויקבל על עצמו מצוה אחרת? והיותר ראוי ליחיד ולצבור לקרואקרית - שמע עם הנץ החמה וכתב משה. ע"כ. ומבואר ששאלוהו על ברכות 'ק"ש' ולא על ברוך שאמר וישתבח.
ואם תאמר שה"ה, אנא אמינא שלא כן הדבר, שכן איתא בתשובה אחרת להרמב"ם (סי' רז): שאלה מה יאמר הדרת מרינו ורבינו משה הרב המובהק הפטיש החזק יחיד הדור ופלאו ממזרח שמש ועד מבואו ירום הודו ויגדל כבודו ויהי אלהים מסעדו, בדבר מה שנהגו החזנין לומר דברי שיר וזולתם מן הפיוטים ממה שהוא שיר חזנות או שבח לבורא או שמחה לחתן או לבעל מילה באמצע הברכות אשר קודם קריאת שמע ולאחריה בשחרית ובערבית, או בלילות המועדים. ובערבית בימי המועדים אין יכולים בני האדם להבדיל בין הברכות והפיוט. המותר לומר זאת באמצע הברכות או לאחריהן? או קודם התחילו הקדיש אחרי והוא רחום יאמר מה שיצטרך אליו, אחר כך יתחיל בברכות ויקרא קריית שמע בצבור? האם זה מותר או תהיה אמירתו אסורה לגמרי אם לאו? יורנו הדרתו, כיצד יש לעשות בזה. התשובה הראוי שלא לומר דבר מדברי השיר האלה בתפלה, ואם אין ההמון רוצה אלא לאמרם ויד הבערות על העליונה, יהא זה קודם ברכות קרית שמע ולא יוסיפו דבר בשום פנים בעצם הברכות ולא יפסיקו ביניהן ובין קרית שמע. ע"כ.
ומבואר שמעיקרא הרמב"ם סבר שאין ראוי להזכיר שום דבר מדברי השיר האלה בתפילה, ורק אם הציבור חפצים בכך ולא מוכנים לוותר עליהם, הסכים שיאמרום קודם ברכות ק"ש. ומבואר שאין בזה דין הפסק, דאילו היה בזה דין הפסק גמור כמו בק"ש וברכותיה, היה לו לאסור גם שם, ויאמר שיאמרו הברכות קודם ברוך שאמר, שכן אחר שהעתיקו את הברכות ממקומן, כבר אין הבדל להיכן מעתיקים אותם[25]. וגם בתשובתו בסי' רס איירי בברכות ק"ש. ומבואר שההפסק הוא בברכות ק"ש.
ועוד כתב הרמב"ם בתשובה (סי' רנד): ואין זה כמו הפיוטים אשר הם תוספת עניינים והבאת דברים הרבה שאינם מעניין התפלה, ונוספים לזה משקלם וניגונם, ויוצאת התפלה מגדר תפלה (ונעשית) לשחוק. וזו הסיבה היותר גדולה לחסרון הכוונה ושההמון מקילים ראש לשוחח (באמצע התפלה), לפי שהם מרגישים שאלו הדברים הנאמרים אינם מחויבים. ונוסף לזה, שאלו הפיוטים הם לפעמים דברי משוררים, לא תלמידי חכמים, עד שיהיו ראויים להתחנן בדבריהם ולהתקרב בהם לאלהים ושיסירו מן הדברים שחברו הנביאים ומי שבמדרגת הנביאים, על כולם השלום ע"כ. ובאמת זוהי טענה חזקה של הרמב"ם, וטענה זו שייכת בין בקריאת שמע וברכותיה ובין לפניה.
אך בתשובה אחרת (סי' קפא) לגבי שינוי הנוסח בברכות ק"ש ערבית מחמת החיזון והפיוט, כתב: התשובה לשנות אותן הברכות בשבתות וזולתן הוא טעות בלא ספק. אך הואיל ומחזיקים בזה הצבור והדבר מביא לידי מחלוקת, ראוי להניחו, לפי שאין בו דופי גדול בדין, וזה השעור של הטעות יש אצל כל צבור מדה כפולה ומכופלת ממנו בעוונות במנהגות, שנוהגים בהם ושחושבים אותם לדין, וקשה לבטלם, (לכן) הניחם להימשך. והואיל והם יישארו (קיימים), ואם לא תתפלל אותם אתה, יתפלל אותם זולתך, הרי יותר ראוי שתתפלל אתה לפניהם. ואין חשש אם תתקרב אל הלשון האמתית ותתחיל בזו הלשון בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים בחכמה וכלה מעשיו ביום השביעי ויקראהו שבת. אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת ולמען כהונת עמוסים וכו'. (והברכות) שלאחר קרית שמע אין חשש גדול בהן. ובמוצאי שבת תתחיל אשר בדברו מעריב ערבים המבדיל בין קודש לחול וכו'. אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת ואותנו הבדלת להיות לך לעם קדוש וכו'. אמרו זאת, כי הוא האופן היותר טוב ואין חשש בו. וכתב משה. ע"כ. ומבואר שהרמב"ם התיר לחזן תלמיד חכמים שיעלה ויתפלל בנוסח המפוייט, אע"פ שהוא 'טעות בלא ספק' והתיר הרמב"ם להניחם במנהגם, ואף כתב שבברכות שאחר ק"ש אין כל כך חשש. ומבואר מכך שעיקר החשש, הוא מצד ההפסק בין הברכות לבין ק"ש, וגם בזה אם נשמרת הכוונה הראשונה, יש להתיר. וא"כ לכאורה גם בין ברוך שאמר לישתבח אין איסור להפסיק לדעת הרמב"ם (ועי' בכך לקמן בס"ד), אף שלכתחילה אינו ראוי לדעת הרמב"ם.
ואם כן נמצאנו למדים שהרמב"ם לא אמר לבטל מנהג זה, אפילו לא בברכות ק"ש, ואינו אלא 'לא ראוי', והתיר קודם ברכות ק"ש[26]. ועוד, אנו בימינו לא נוהגים כדעת הרמב"ם כלל. שכן, עיקר תקנת פסוקי דזמרא היא אחת, לומר פסוקי דזמרא מתהילה לדוד עד סוף הספר (כלשון הרמב"ם בהלכות התפילה פ"ז הי"ב), או שני מזמורים של הילולים (הללו את ה' מן השמים והללו אל בקדשו, כדעת רש"י), זו עיקר תקנת פסוקי דזמרא. ואנו היום מוסיפים מזמור לתודה, ויהי כבוד, ברוך ה' לעולם, ויברך דוד ושירת הים. ואחינו האשכנזיים מוסיפים את כל פסוקי הודו לה' והלאה. ואם תאמר הלא הרמב"ם עצמו כבר כתב שנהגו להוסיף פסוקים לפניהם ולאחריהם. אני אענה, שמגוף זה אתה שומע שאין כל דין של הפסק באמירת אותם הפסוקים. ויותר מזה, הרי הרמב"ם כתב שם (הי"ג) וז"ל: יש מקומות שנהגו בהן לקרות בכל יום אחר שמברכין ישתבח שירת הים ואחר כך מברכין על שמע, וכו' ע"כ. ואנחנו היום קוראים שירת הים 'קודם ישתבח'. אולם יש לחלק בין כל אלה הפסוקים לבין אותם הפיוטים. שפסוקים אלו הם דברי תורה ותחינה, נאמרו על ידי משרע"ה והנביאים. ואותם המזמורים נאמרו על ידי פייטנים שלא היו בעלי רוח הקודש, ולכן לא ראוי להתפלל בהם לפני אדון הכל. אולם, אם אנו דנים בשאלה האם יש 'דין הפסק' בכל אותם הפיוטים, נראה ברור שאין בהם הפסק אלא לכל היותר אינו הגון.
וכן נראה מתשובת הרשב"א (ח"א סי' תסט) שציטט מרן הגרע"י זצ"ל: אמרת שיש בארצכם מנהג לומר פיוטין לכבוד חתן או לכבוד ברית מילה, קודם ברוך שאמר ולאחריו ובין יוצר ואהבה ובין אהבת וקרית שמע. ויש אומרים שמנהג זה אינו הגון מאחר שאנו עוסקין בתפלה אין לנו להפסיק בין הברכות כלל.
תשובה כך המנהג בארצנו לחתונה וכן במועדים. והרמב"ם ז"ל כתב שאין ראוי לעשות כן וכן ודאי יראה לי. אלא שמנהג הזה פשט ברוב המקומות, וסומכין על מה שייסד הקליר פיוטין ליוצר ולאהבה ולזולת. והקליר, אומרים עליו שהוא רבי אלעזר בן ערך, שאמרו עליו שהוא תנוי והוא קרוי והוא פיוטי. והנח להם לישראל לנהוג כמו שנהגו כמו שאמרו במגלה, ובירושלמי צא ולמד ממה שצבור נוהג. ע"כ. ומבואר שאף שדעת הרשב"א היתה שלא ראוי להפסיק בפיוטים מ"מ לא מחה בנוהגים כן, מכיוון שאין טעם ברור לאסור.
ויש לעיין קצת בתשובת הרשב"א. השואל שאל גם על 'קודם ברוך שאמר', והרשב"א בתשובתו הרמת'ה לא חילק בין הזמנים, אלא על הכל כתב שאינו ראוי, ועל הכל כתב שאין למחות. ולכאורה יש לחלק בין פיוטים שהם קודם ברוך שאמר לבין פיוטים שהם בעצם ברכות ק"ש, כזולת ויוצרות וכד'. ויש שתי אפשרויות להסביר את דברי הרשב"א הללו. או שהוא סבר שאינו ראוי לומר פיוטים גם קודם ברוך שאמר, ולאו דווקא מטעם הפסק, אלא מצד טרחא דציבורא כמ"ש הרמב"ם. או שנתכוון בדבריו לאסור רק פיוטים הנאמרים אחר ברכו. אולם בין כך ובין כך, הרי כתב הרשב"א שאין לאסור. וכן עולה מתשובת הר"י מגאס (סי' פז): וששאלת הפיוטים שנהגו החזנים לומר ולהכניס אותם בכלל הברכה כגון מגן ומחיה ויוצר אם זה מותר אם לאו. יודיענו דעת רבינו יצחק הרב[27] ז"ל בזה. תשובה אם החזיר החזן ענין הברכה קודם החתימה כדי שתבא החתימה עליה הרי זה מותר ואין אצלנו מי שימחה בזה ובפרט הואיל והוא מנהג פשוט לכל העולם וזו היתה סברת רבי' הרב זצ"ל. ע"כ. ודעתו כדעת הגאונים, שכל שהחזיר עניין הברכה קודם החתימה ש"ד. וגם הטור בסי' סח לא דבר אלא על ברכות ק"ש ולא על פיוטים שקודם לכן[28]. וגם מרן השו"ע שם לא אסר אלא פיוטים שבברכות ק"ש.
ומה שכתב מרן גאון עוזנו שלא נתקנו פיוטים אלו אלא על ידי חזנים ולא על ידי חכמים וכ"כ הרמב"ם בתשובה. אנא אמינא דמרן מזכה שטרא לבי תרי, דאיהו כתב (יביע אומר ח"י סי' מה' בשם הרדב"ז, וכן ח"ו סי' יא בשם י"א) שהקליר היה ר"א בר"ש (או ר"א בן ערך), ואם כן בודאי שאותם פיוטים נתקנו על ידי תנאים קדמונים. ואף שכיום ידוע שאין זה נכון, ולא היה הקליר תנא, אלא היה בתחילת תקופת הגאונים, קודם שנת 630 לספירת הנוצרים. מ"מ על הצד שהיה תנא, כפי שהביא מרן ראיה ממנו למבטא האותיות הספרדי, ולמבטא הקמץ, היאך לא נסתייע ממנו גם לעניין הפיוטים. ואף אם יש ללמד זכות על מרן שכתב כן בתור אפשרות אך לא החליט כן. מ"מ על בנו הראש"ל ר' יצחק נר"ו, יש להקשות כן. שכן את שמע קולו שמעתיהו כמה פעמים בשיעוריו שאמר שהקליר הוא ר"א בר"ש, ללא ספק (ומ"ש בילקוט יוסף השכמת הבוקר אות ה' הוא העתקה מיביע אומר). ועוד, אין זה נכון לגבי כל הפייטנים שחיברו אזהרות, קרובות וקדושות. דהא רס"ג עצמו חיבר אזהרות, וכן נהג רבנו גרשום מאור הגולה, הראב"ן, רש"י. וגם גדולי משפחת קלונימוס שהביאו את התורה ולימודה לאשכנז מאיטליה היו כולם פייטנים בסגנון זה. ועוד רבים רבים מגדולי ישראל בכל הארצות. וגם בספרד נהג כן הגאון רבי יצחק ן' גֹיאת. ואם כן, קשה לומר שזהו מנהג שנהגו בו רק חזנים ורק על דעתם הוכנס לתפילה. אפשר שהחלו בו חזנים, אולם רבים מגדולי ישראל אמצוהו אל חיקם. וכיוון שהאיסור אינו ברור כל כך[29], די לנו להחמיר במה שהחמירו הגאונים עצמם, שלא לומר פיוטים בתוך ברכת ק"ש והעמידה, אך בפסוקי דזמרא אין להחמיר, והוו דלא להוסיף עלה.
וגם מרן עצמו, לכאורה סתרי דבריו אהדדי, שכן ביביע אומר ח"י סי' מה כתב להתיר לכתחילה לומר פיוטים על ידי החזן בתפילות יום הכיפורים. וכתב: ועלינו להמשיך מנהג רבותינו הראשונים והאחרונים, ולא לבטל מנהגים שנתקדשו במשך כל הדורות. והוקבעו בכתרו של מלך. ע"כ. ועוד כתב בשם שו"ת ויקרא אברהם שהרוצה לבטלם: עונו ישא האיש ההוא. ודינו בעוה"ב עם רבי יהודה הלוי וחבריו. ע"כ. ואנא תמיהא לי מילתא טובא, הלא רבי יהודה הלוי וראב"ע ועוד הם אשר תיקנו הרשויות לנשמת ושאר הפיוטים לר"ה ויום הכיפורים בין ב"ש לישתבח ובין נשמת ליוצר. ואי אפשר לקבל דבריהם לגבי חזרת העמידה (שהיא חמורה יותר מצד ההפסק), ולא לקבל את דבריהם לגבי פיוטיהם בין ב"ש לישתבח. וכן נהגתי בעצמי בר"ה הזה, שפעם הראשונה בחיי התפללתי בבית כנסת שאומרים בו הפיוטים בין ב"ש לישתבח, ואמרתי עמם. ועל כן, יש לתמוה על מרן שבתשובתו ביחווה דעת הנ"ל כתב לאסור לומר מי כמוך לפני נשמת, אף שמחברו הוא ריה"ל. וצ"ע. ואף שאפשר לתרץ בדוחק שיום הכיפורים שאני דמרבים בו בתפילות. הנה תירוץ זה היה נכון לו היה מדובר במקומות שההפסק ביניהם הוא שווה, אך עתה אין הצר שוו'ה בנזק המלך. ואולי באמת פיוטים חדשים, כגון של רבי אשר מזרחי, ורבי ניסים הלוי ודומיהם ע"ה, יש להמנע, דעדיין לא התקבלו לאמרם בתוך אלו המקומות. ואף הם לא התכוונו שיאמרום שם. אולם פיוטי הקדמונים, שבלאו הכי נוהגים לאומרים בהזדמנויות אחרות בתוך עמידה, אין מקום לחלק ביניהם.
ומה שכתב בשם הרב חיד"א שהמשוררים לא ידעו שהתפילה בנויה על פי רזין עילאין. הנה אמת נכון הדבר, שכן עדיין לא נתגלתה חכמת הקבלה בימיהם. אולם, העיקר הוא על פי הדין המבואר בתלמוד. ושנית, החיד"א עצמו כתב (ככר לאדן סי' ה' אות ז' הובא ביביע אומר ח"ו סי' מא) שאין דברי הקבלה אלא לצנועים ולא להמון העם, ואין להזיז את העם ממנהגם רק על פי דברי הקבלה. ועוד חסידי אשכנז גם התייחסו לפיוטים בדרך חכמת הנסתר כשם שהתייחסו לתפילות הקבע. ואם תחלק בין חכמת האר"י לקבלת הקדמונים (שקדמו לרמב"ן!), פה מצאת כלימתי שאני ריק ונעור מחכמה זו, ואנכי לא ניסיתי כי אם בדרך הפשט. וגם האר"י ז"ל עצמו העדיף להתפלל עם אשכנזים בימים הנוראים, כיוון שאין פיוטי ספרד מיוסדים על דרך הספירות. והמהרח"ו עצמו חלק עליו בזה. ומ"מ למדנו שפיוטי האשכנזים (שביניהם לא רק הקליר, אלא גם יניי ופייטנים אחרים) כן מיוסדים על דרך הקבלה. ויש לחלק בין פייטן לפייטן, ולא כדעת הרב חיד"א שהשווה ביניהם.
♦

איסור הפסק בין ברוך שאמר לישתבח

הנה לעיל הבלעתי שלדעת הרמב"ם אין איסור להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח, ואף שבודאי אינו ראוי לשוח שם שיחה בטלה, מ"מ בכל הלכות תפילה לא הביא 'איסור' להפסיק בין הפרקים.
♦

מקור איסור ההפסק בין פסוקי דזמרא לק"ש

הנה, בדברי חז"ל לא מצאנו איסור מפורש להפסיק בין ב"ש לישתבח ולברכות ק"ש. אולם אפשר שבזמן חז"ל עדיין לא תוקנו ברכות אלו[30], ולכן לא חשו להפסק, דאכן אין לחוש להפסק בין פרקי תהילים בעלמא. אולם אפשר שכאשר כבר נהגו לברך, שיהיה איסור הפסק בין הברכות עצמן, וביניהן לקריאת שמע.
♦

דברי הגאונים והרי"ף בדין זה

אולם בדברי הגאונים מצאנו התייחסות לזה, וכך כתב רב נטרונאי גאון (שו"ת, ברודי, סי' כה): והמסיח בתפלה אמרו חכמים[31] אסור לשוח בין ישתבח לפרישת על שמע, (ד)כיון דקאמרינן (ברכות לב סע"א; ע"ז ז סע"ב) לעולם יסדיר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. ע"כ. ובפשטות אסור לדבר דיבורי חול בין ישתבח ליוצר (וק"ו בין פרקי פסוקי דזמרא), ולא ברור האם אמירת הפיוטים שם נחשבת ל'שיחה בטלה' ועי' לקמן בס"ד. וכן כתב גם רע"ג בסידורו (קריאת שמע וברכותיה ד"ה ולאלתר מיבעי). וכ"כ הרי"ף (ברכות כג ע"א) וז"ל: הלכך מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל בברוך שאמר עד דמסיים [ליה] לשמונה עשרה: ע"כ. וכ"כ רבי יהודה אלברצלוני (תשובות הגאונים החדשות סי' לג): וכה דבר הרב ר' יהודה הברצלוני על ההפסקה בפסוקי דזמרה, ואסיר ליה לאיניש לאישתעויי ולאפסוקי מכי פתח ברוך שאמר עד דשלים פסוקי דזמרה וחתים ישתבח בתר(ו)ייהו. וצריך נמי למימ' לאלתר ברכו בלא שום הפסק בין ישתבח לפריסת שמע שאין להפסיק בין ברכה לברכה, שכן פורש בהגדה ר' יהושע בן לוי מצאו לאליהו שהיה הולך ולפניו שלש מאות גמלים טעונים שאלו מה טיבן של גמלים הללו אמ' לו טעונים הם רגז למספר בין קדיש לברוך ובין ברוך ובין ברכה לברכה, נמצאת אומ' שאסור לספר מברוך שאמר עד השלמת י"ח. ואם תאמר תינח בין ברכה לברכה שאסור לספר אבל בין פסוקי דזמרה מנין שאסור לספר, לפי שקראון רבותי' הלל נאסרו לספר בהם שכך גרסנו בפרק כל כתבי הקדש אמ' ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום וכו', והלל אסור להפסיק בתוך קריאתו שאפי' בהשבת שלום לנותנו אסור בימי גמר קריאתו דאמ' רבא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק, והאי פוסק לשאילת שלום מפני שדבר גדול הוא משום גזלת העני בבתיכם אבל לאישתעויי אסיר בין בהלל בין בפסוקי דזמרה. ע"כ. וממה שהשווה את אמירת פסוקי דזמרא להלל, משמע שפיר שאסור להפסיק בשום דבר בין פרקי פסוקי דזמרא, ואסור אף להוסיף עליהם, כמו שאסור להוסיף על פסוקי ההלל.
♦

מדברי הגאונים הללו יש ללמוד שאסור להפסיק ולשוח בשיחה בטילה אך לא בפיוטים

אולם אליבא דאמת נראה, שמדברי כל הגאונים הללו (למעט רבי יהודה אלברצלוני, שהחמיר בכל דבר) נראה שהאיסור הוא לדבר בשיחת חולין. כן נראה בהדיא מתשובת רב נטרונאי הנ"ל, דאיתא התם בראשית התשובה: העושין כך קלות הוא ומקילין בעול תפלה, שיש עליהם לעמוד אחורי שליח צבור ולעשות סייג והדור לתפלה ולקבל עליהם עול תפלה באימה ברתת ובזיע, וכיון שעומדין ברחוב מסיח{ין} דעתן מן עולה של תפלה. ע"כ. ומבואר דאיירי באנשים המזלזלים בתפילה ומדברים דיבורי חול, אך לא באנשים הבאים לשורר ליוצרם בענייני התפילה, כגון הרשויות הנ"ל. וגם בדעת הרי"ף, יש להעיר, שכן הר"י מיגאס כתב בשם הרי"ף על הפיוטים שאף פיוטים שבתוך ברכות ק"ש ועמידה, מותר לאמרם אם מחזיר את עניין הברכה. וה"ה הכא ברשויות, שמחזיר את עניין נשמת וישתבח וקדיש לפני אמירתם שובו ואשובה. ולכן נראה ברור שגם הרי"ף לא יאסור בהכי. ועוד יש להוסיף שרס"ג לא כתב בסידורו את איסור ההפסקה בין ישתבח ליוצר, ואף כתב בשופי שאפשר להוסיף פסוקים, ולהפסיק בשירת הים בין ישתבח ליוצר, ומשמע שהבינו שלא כמו הרב יהודה אלברצלוני, וכך אנו נוהגים היום. וגם הרמב"ם לא זכר איסור זה, וגם כתב שנהגו כבר להוסיף פסוקים לפניהם ולאחריהם, וכן שירת הים בין ישתבח ליוצר.
♦

מחלוקת בין חכמי המערב בדורנו בעניין זה

והנה נחלקו בזה שנים מופלאים, מחכמי המערב ספונים, הגאון הרב שלום משאש, רבה של ארץ ירושת"ו, ואחיו ובן דודו הרב יוסף משאש, רבה של עוב"י חיפה. והגאון הרב שלום משאש כתב (שמש ומגן ח"א סי' מא וח"ג סי' זך) להחזיק במנהג, ובפרט בר"ה וביום הכיפורים שהם ימי קודש. ואם ידחום לאחר מכן, יבואו לזלזל בהם ולא לאמרם. אולם הרב יוסף משאש כתב (מים חיים סי' קנז) כמה טעמים למנוע אמירת הפיוטים אפילו בין ישתבח ליוצר, וק"ו לפניהם או לאחריהם. ובין טענותיו, שיש הרבה פיוטים שאין בהם שבח לאל, והם יציאה מהעניין בלי טעם. ועוד טעם חמור מן הראשון, אך נוגע רק לפייטנים המארוקאים. שהפייטנים הללו בפיוטיהם לא אומרים את התיבות כתיקונן, אלא בכדי שהמשקל יצא טוב ונכון עם המנגינה, מוסיפים בין הברה להברה ני ני ני נו נו נו לאלאן לאלאן לאלאן תרילילאן (כך לשון הרב משאש שם), וזה הפסק גמור דאינו בכלל שיר ושבח. והטעם השלישי והחמור ביותר, שנמשך מזה שיחה בטלה לרוב הציבור, וטרחא דציבורא לכולו. ועוד שממהרים בסדר התפילה, ועושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר.
ובאמת, עיני ראו ולא זר איך בבי כנישתא חדא האריכו יתר על המידה באמירת הפיוטים, וכל הקהל דיבר ושוחח והטיפו מי ערק ושתו, וההי"ב. ולו היו אומרים הפיוטים כדרך חכמי המזרח, אחר קדיש תתקבל, לא היו מגיעים לכל זה. ובאמת סיים על כך הרב יוסף משאש שם וז"ל: ושבח אני מנהג יושבי המזרח[32] שאין מוסיפין שום פיוט בסדרי התפילות. רק בעיתות שמחה מנגנים שירת הים ואיזה קטעים מיוחדים בנשמת כל חי, וביוצר אור, ובאמירת הקדושה, והכל בלי אמירת נא נא נא וכו' רק בהברת הפה דווקא. עוד נהגו מנהג יפה, שבשבת זכור ובימים הנוראים מאחרים אמירת מי כמוך ואותם פזמונים אחר חזרת התפילה, כדי שלא להפסיק הזמירות שתקנו אנשי כנה"ג זיע"א. ומנהגים נכונים ויקרים הם, והלואי שינהגו כן גם קהלות המערב[33], ורנתם תערב לפני אל מושיע ורב. עכ"ל. וגם על זה יש להוסיף שאת פיוט מי כמוך ואין כמוך שתיקן הרב יוסף משאש למלחמת ששת הימים, תוקן בכדי לאמרו לפני אמירת אשרי יושבי ביתך שאחרי החזרה, שכן כך מסיים הפיוט: נאמן תמיד יהיה לדתו ותורתו. נרו יאיר תבל בחכמתו ויראתו. נאם ינאם כל עם בשפתו. אשרי העם שככה לו ע"כ. ונאמן הרב יוסף משאש לדתו ותורתו.
ואולי החלוק בין הרב יוסף לרב שלום, על שניהם השלום, הוא כך, הרב שלום משאש עלה לשכון כבוד בעיר ירושת"ו שכולה חכמים וסופרים, ולא היו משוחחים בעת התפילה. אולם בעיר חיפה, אפשר שלא היו כל כך רבנן ותלמידיהון[34], והן רבים אז עם האר'ש, ואולי לכן היה מחה בהם ולא הסכים למנהגי המערב.
♦

הכרעה להלכה ולמעשה

בהא סליקנא ובהא נחיתנא בס"ד, שלכתחילה יש להמנע מאמירת פיוטים קודם נשמת ובין ישתבח ליוצר לחשוש לדברי הרמב"ם, שכתב להחמיר בזה לכתחילה. וכן לדברי הרב יהודה אלברצלוני שכתב לאסור איסר בזה. ובפרט במקום שיש לחשוש לדיבורים ולשיחה בטלה ולטרחא דציבורא, שאין להתיר בזה כלל. ועי' בפרי חדש (סי' קיב סע' ב') שמפיו לפידים יהלוכו על דאחרו זמני מועדיא דק"ש ותפילה וסעודת שבת, בסיבת הפיוטים. ותהילות לאל אכשור דרי, וכיום אין אומרים אותם כלל. ורק במקום שידוע שלא יבואו לשוחח כלל שיחה בטלה, ולא מאריכים יתר על המידה (ובמידת האפשר גם יחזרו לומר עניין המזמור קודם החתימה, כגון רשות לנשמת קודם נשמת וכד'), ואומרים את הפיוטים בהקפדה על ההברות, ללא נא נא נא וני ני ני ותרילילאן. בכי האי גוונא יכולים להמשיך האומרים במנהגם, ואין למחות בהם. שכן מעיקר הדין אין איסור להפסיק בפיוטים שם, ובפרט במקום שמעורר את רגשות המתפללים, כגון בר"ה וביום הכיפורים, אשר כל קוראם תזלנה עיניו דמעה[35]. א"נ במקום שיש לחוש למחלוקת, מידי המחזיקים במנהגים טובא, בין היכא שראוי להחזיק ובין היכא שראוי שלא להחזיק, יש להחריש ולא לעורר מדנים. שכן איסור מחלוקת חמור עשרת מונים מאיסור אמירת הפיוטים.
אולם, גם ביום הכיפורים, בסדרי קדושות ווידויים שבתוך עמידת החזן, לכתחילה יש להשתדל שיאמרם הסומך. ואם אי אפשר יאמרם החזן ולא ימנע כלל. ועי' בתשובת הרמב"ם (בסי' רנ"ט) שכתב בחריפות להעביר את הפיוטים מאמצע העמידה לאחריה, ומשמע שם שדבריו אמורים אפילו ביום הכיפורים, ובזה אין המנהג כדבריו. אולם בכל שאר הימים כך המנהג ואין לשנות.
והנראה לעניות דעתי כתבתי, דניאל אדר ס"ט
תלמיד הגאון הרב שמואל טל שליט"א
♦ ♦ ♦