פתיחת ברז מים חמים שמקורן ב'דוד שמש', ביום השבת
פתיחה
במאמר של הרב אורן צדוק בירחון האוצר ל"א כתב להתיר את השימוש במים של דוד שמש, תוך שהוא מבאר בצורה יפה ומפורטת את דרך הפעולה של החימום שלא התפרשה כ"כ במקומות אחרים, ודוחה את טענות האוסרים. ואבקש להתייחס לדבריו.יש כאן כמה חמישה חששות שבהם אנו באים לדון:
א. החשש שבפתיחת ברז החמים, שגורם לכניסת המים הקרים לדוד, יש בישול של מים קרים בתוך הדוד שוב נמצאים המים בלי כל קשר למה שעושים הקולטים.
ב. החשש שבפתיחת ברז החמים האדם גורם לכך שהמים הקרים הנכנסים מחמת מעשיו יגיעו בסופו של התהליך לקולטים, ויהיה חימום בשבת של מים - שלא היה נעשה בלי מעשיו.
ג. החשש שהמים החמים שמוציא האדם בברז בבית יבשלו את המים הקרים שהוא מזווג להם.
ד. החשש שמא אם נקל שימוש בדוד שמש יבוא אדם לידי טעות להשתמש גם במים חמים שמחוממים על ידי החשמל, שהם תולדות האור.
ה. אסור להטמין מים בדבר המוסיף הבל (שו"ע סי' רנז), והכא האדם משתמש במים שהיו מוטמנים בשבת בתוך הצינורות שבקולטים, שמחממים אותם.
♦
באשר לחשש הראשון, הרב אורן צדוק כתב שאין לחוש לכך שהמים הנכנסים לדוד מתחממים מהמים שבדוד שהם תולדות חמה כי במציאות המים שבדוד הם שכבות שכבות, באופן שהשכבות החמות נמצאות על השכבות הקרות, והמים הרותחים שמגיעים בצינור המים החמים אל הבית הם מהשכבה שבראש הדוד, בעוד שהמים הקרים נכנסים רק בתחתית הדוד, והם פוגשים מולם רק את שכבות המים הקרים, ויש גם כיפה המונעת מהם לעלות ולהפגש עם מים חמים. ולכל היותר נאמר דהוי ספק אם יתחממו, וגם אם יש צד כזה יש להקל, כי דינו כ'ספק פסיק רישא לשעבר', שכן אמנם אם הקרים יפגשו את הרותחים הם יתחממו, אך יש ספק אם במציאות של חום המים שיש בתוך הדוד הנכנסים הם אכן יפגשו את הרותחים, ובאיסור דרבנן לא מחמירים בפסיק רישא כזה.
אך ראה בששכה"ל (פרק א הערה קטו), שמעלה סברה שהמים הנכנסים נוגעים גם במתכת של הדוד, ובודאי הם מתבשלים במקצת במקום הנגיעה מחמת שחם מקצתו חם כולו, ואף שכתב כך בנוגע לבוילר לכאורה סברה זו שייכת גם בדוד שמש.
ועוד יש להעיר, שאם נניח המים היוצאים הם 70 מעלות, ואלו שתחתיהם הם 60 מעלות ואלו שתחתיהם הם 40 מעלות, ובתחתית הדוד נכנסים המים בטמפרטורה 20 מעלות, נמצא שכאשר נכנסים מים קרים הם מיד מעלים את השכבה הנמצאת בחום של 40 מעלות אל מקום השכבה של 50 מעלות, ונמצא שכתוצאה ממעשיו יש בישול בין השכבות.
ובעיקר החידוש לקולא מפני שמדובר בכמה שכבות צל"ע שמנין לנו לחלק בתוך כלי שיש בו מים חמים רותחים, לומר שבהכנסת מים קרים בצד של המים הקרים אין בישול. בפשטות, כשמרגישים חום במקום אחד בכלי כל המים שבאותו כלי יש להם את אותו דין כי אי אפשר לעשות הבחנה מדויקת בין השכבות ובמה שגורמת הכנסת המים.
והנה, הרב צדוק דן בענין זה להקל רק בחשש דרבנן של דוד שמש, אך כבר ראיתי מי שהקל בענין זה גם במקום שהחשש הוא דאורייתא. הרב אליעזר מלמד (פניני הלכה פרק י סי' כד, ובהרחבות כד, א) כותב שגם בדוד חשמלי, כאשר אפשר בדוחק לגעת במים החמים היוצאים מהדוד[2], מותר להשתמש במים החמים, כי באופן כזה המים הקרים שנכנסים לא יתחממו לחום שהיד סולדת בו מחמת העליונים. וכן הקל לפתוח את הברז כשיש ספק מה חום המים היוצאים, שהוי ספק פסיק רישא לשעבר, כי האדם אינו יודע האם המים הרותחים יכולים לחמם את התחתונים. ואף לאוסרים פסיק רישא לשעבר כתב שאפשר שיחשב ספק לעתיד, כי אולי בסופו של דבר הוא ישתמש בהרבה מים עד שהמים שיכנסו לא יתבשלו.
אך לענ"ד נראה שהפוסקים הסכימו להחמיר בבוילר, ורוב הפוסקים שדנו בזה לא העלו על דעתם שיש מקום לחלק בגלל השכבות השונות של חום המים. וגם אם לא היתה המציאות שכתוצאה ממעשיו מתקררים שכבות הקרובות לרתיחה למקום הרותח היה מקום לאסור, כי חז"ל קובעים כללים, ולא נכנסים לחילוקים בתוך אותו כלי. כך אנו מוצאים שכלי ראשון וכלי שני מוגדרים לפי הכלי ולא בהתאם לחום שיש בכלי, ומקילים בכלי שני אף שלפעמים כלי שני יותר מחמם מכלי ראשון, ובפרט כשמדובר בכלי המכיל כמות מים גדולה.
כך רואים בהלכות אחרות, למשל מה שקבעו עמוד השחר לפי שעות זמניות, שהן בהתאם לאורך היום, ופשטות הגמרא והפוסקים שלפי זה בחורף הזמן יותר קצר, כי מעמוד השחר להנץ החמה יש עשירית הזמן של כלל היום, למרות שאין זה תואם למציאות, שהרי בחורף זמן הדמדומים ארוך יותר מבאביב, אלא שקבעו בזה כללים, ולאו דוקא לפי המציאות שאפשר לבודקה בכלים מדעיים של ימינו (ועמדתי על ענין זה במאמר שבירחון האוצר גליון ט עמוד לו).
וכשהרציתי לפני הרב מלמד את שאלותי, השיב לי שכל ההיתר שלו נאמר על פי היסוד דהוי גרמא. אך מלבד מה שיש לדון בקביעה שהוי גרמא כדלקמן, לענ"ד מכל מקום כיון שבפועל יש עירוב של שכבות לא נראה שהמציאות של השכבות מהווה גורם להקל.
ועוד כתב הרב צדוק להקל בזה משום שיש לראות את דוד המים ככלי שני, ודן בזה שלכאורה יש מקום להשוותו לדין אמבטי הנמשכת מאמת המים בשבת מב ע"ב, שלפי רש"י מחמירים בה ככלי ראשון, וה"ה כאן שהדוד נמשך מהקולטים. אך הוא כתב להקל בזה משום שמהפוסקים נראה שדין האמבטי הנמשכת הוא רק כעירוי מכלי ראשון, וגם יש לחלק שהכא יש חלקים צוננים בדוד, שבודאי אין להחשיבם כמקושרים.
אך ראה בששכה"ל (א, פ"א הערה קכב) שאמנם הביא את דין האמבטי כמקור למה שמחשיב את הכל כלי ראשון, אך למעשה נראה שכתב שהוא ככלי ראשון אחד לא רק מצד ההשואה לדין האמבטי, אלא משום "דמה לי סיר גדול ומה לי סיר עם צינורות ארוכים", והיינו שיש לראות זאת ככלי שיש לו כמה צינורות חמים המסתעפים ממנו. ואכן, האמבטי הנמשכת מהמעיין אינה ממש כלי אחד עם המעיין, שכן המעיין בכלל אינו כלי, אבל כאן הדוד והקולטים הם כלי אחד שמחובר על ידי המים שממלאים את כל הצינורות ברצף שבין הדוד לקולטים, והוא למעשה כלי שהמים שלו מסתחררים והולכים ומתחממים דרך המעבר של הצינורות לצדדים, וכשיש שמש נמשך סחרור זה ללא כל הפסקה. ואף שככל הנראה הצינור התחתון המוביל לקולטים אינו חם, מכל מקום בדוד עצמו אין הפסקה מהותית בין חלקיו, והדפנות של כולו מסתמא חמים, כדין חם מקצתו חם כולו. וכעין זה כתב הרב רוזן בגליון אמונת עתיך 105 עמ' 75, בענין דוד מים שמחובר למאיץ חימום הנמצא בנפרד ממנו, שיש להחשיבו כלי אחד.
אלא שאכתי בנידון דידן של דוד שמש, מצד חשש החימום הזה יש לצדד להתיר, מכיוון שתולדות חמה הוי דרבנן, וחימום המים הקרים מהמים החמים שבדוד או אף מדפנות הדוד הוא פסיק רישא דרבנן דלא ניחא ליה, כי באותה פעולה שהם מתחממים הם גם מקררים את המים החמים שמעליהם, ומים אלו שבראש הדוד הם אלו שחשובים לו יותר לשימוש.
ואף מכל מקום כל היתר של פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אינו מוסכם, ובדרך כלל הפוסקים מחפשים תרי דרבנן, נוכל לצרף את הספק שאולי הוי גרמא, למרות שאין זה פשוט להחשיבו גרמא, מכיוון שהדבר נעשה מיד עם פעולתו.
♦
א. ב.
לגבי החשש השני, הרב צדוק כותב שאף שנראה במציאות שהמים המתחממים מהקולטים נחשבים למתחממים מתולדות החמה ולא מהחמה עצמה[3], יש להתיר, מאחר שבבירור המציאות של דרך הפעולה נראה שהוי גרמא רחוקה. וכוונתו, שלמעשה כל כניסת המים לחימום בקולטים תלויה בפעולה העצמאית של הקולטים, והפעולה של הכנסת המים הקרים לדוד משפיע על זה רק בצורה עקיפה מאוד, שכן כניסת המים הקרים אל הקולטים מתבצעת אך ורק לאחר שהקולטים יוסיפו לחמם את המים, עד שהם יהיו חמים יותר מהמים העליונים שבדוד ורק אז יעלו המים שהתחממו בקולטים למעלה לדוד, וידחפו את המים שתחתיהם אל הקולטים כדי שיצאו לעבור את תהליך החימום. ונמצא שמה שבפתיחת ברז החמים האדם מכניס מים קרים הוא רק הכנה בעלמא למה שיקרה מחמת תהליך נוסף עצמאי של פעולת הקולטים.הרב צדוק מתייחס בסוף דבריו (הערה כה) לטענה שיכולים להעלות כנגד היתר גרמא זה, שכן בסופו של דבר הכל מתוכנת שכך יקרה, ויש סוברים שלא נאמר להקל בגרמא בכלי שמתוכנת לעשות כך, אך הביא כנגד סברה זו ראיה להיתרא, מדאמרינן בחולין טז ע"א בשוחט באמצעות מעגל מסתובב (מוכני) המיועדת לשחיטה, שאם השחיטה מתבצעת בכח שני של הסיבוב לא הוי מעשה שחיטה אך שהוא מתוכנת לכך. ולענ"ד אי משום הא אין זה דחיה, שהמחמירים יוכלו לומר שכיון שדיני שבת שונים כי מלאכת מחשבת אסרה התורה, אלא שמכל מקום מצינו גם בדיני שבת שכשהפעולה אינה נראית פעולה ישירה לא נחשב איסור דאורייתא למרות שוודאי הוא שהמעשה יגרום את התוצאה שהוא רוצה שיקרה. כך מצינו ברש"י בעירובין (פח ע"א ד"ה התם) דהשופך מים לרשותו והם יוצאים לרה"ר אינו חייב מדאורייתא "אפילו איכוון ממש, הא ברשות היחיד שפיך". הרי שגם כאן נחשבת גרמא למרות שמה שקורה הוא שמכוח פעולתו הראשונה ללא גורם נוסף נמשכים המים לחוץ.
וכן נראה ברמב"ם (שבת, טו, טז) שכתב "חצר שהיא פחותה מארבע על ארבע אמות, אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאים לרה"ר במהרה", ומהלשון "אין שופכין" משמע שאינו אלא מדרבנן, כפי שנראה מהכלל בהלכה שכתב בהלכות שבת א, ג.
גם מצינו ברש"י (שבת עג ע"ב) שהשורף כלי חרס בכבשן אינו חייב משום מכה בפטיש.
ובכל הסוגיה בשבת דף קכ ע"א משמע שמותר לכבות בגרמא גם כשודאי יהיה כיבוי.
אלא שבלאו הכי יש כאן נקודה נוספת שהרב צדוק לא התייחס אליה כלל. ראה בדברי הרב מרדכי אליהו (שו"ת מאמר מרדכי ח"ד עמ' רעג, רעז) שהביא את דברי החזו"א (או"ח לח, א) שבעצם כל מלאכת בישול היא גרמא, דהוא רק מניח על האש ואח"כ הבשר מתבשל מאליו ואם האדם יקח את התבשיל לפני שיתבשל הוא לא עובר על הבישול, ומוכרחים לומר שחייב משום שזה דרך מלאכת בישול. ולפי זה כתב הרב אליהו שם שאין להקל בנידון דידן מצד שהוא גרמא, כי בבישול לא מקילים בגרמא. וכן כתב במנחת יצחק (ד, מד את א). וראה בירחון האוצר ל"א בדיונים על המיחמית (עמ' קנז), שכתב בעל אורחותיך למדני שכל היכא שדרכו לעשות כך גם ביום חול לא הוי בכלל קולא של גרמא לענין איסור מבשל, וגם בנידון דידן כך הוא מתבשל ביום חול.
אך למעשה נראה שהרב אליהו חזר בו ולא חשש לגרמא גם בבישול, כי בשו"ת קול אליהו (כ, א) כתב בנידון דוד שמש שמצד גרמא אפשר להקל, והסברה שכתב שהוא משום שכל האיסור הוא דרבנן, כוחה יפה לדחות מה שכתב הוא עצמו בשו"ת מאמר מרדכי, אלא שמכל מקום התיר רק בלילה ובשעות הבוקר, מצד הטמנה ביום שלדעתו איכא בזה איסור[4].
ועוד יש להעיר שבספר קדושת השבת ח"א וח"ב של גיסי הרב משה הררי הי"ו מביא כמה פעמים בשם הגר"מ אליהו שאין מקילים בגרמא לכתחילה אלא בצירוף טעמים נוספים, ואמר שזה דלא כביאור הלכה. לכאורה יש כאן איזה שיבוש, שכן אין ספק שגם לפי הביאור הלכה אין מתירים גרמא ללא הפסד בלא נימוקים נוספים, וכל מה שאמר הביאור הלכה הוא שקולת גרמא נאמרה גם במלאכות גמורות, ובודאי גם זה מוסכם על כולם, שהרי הדבר נלמד מעיקר דינא דגרמא "לא תעשה מלאכה, הא גרמא שרי", אלא שמה שמצריכים בדרך כלל נימוקים נוספים להקל בגרמא הוא משום שהפוסקים נוקטים שגרמא מותרת רק במקום היזק או הפסד. אכן, ראה שלטי גבורים (דף מה ע"א בדפי הרי"ף בסוף אות ב): "ומסופקני בכל מלאכת שבת הנעשית בלא מתכוין על ידי גרם בפסיק רישיה כי האי דגרם כיבוי, אי שריא, או דילמא דוקא גבי דליקה התירו". והיינו שמסופק האם התירו רק במקום הפסד של דליקה. וכנראה זה מה שאמר הגר"מ אליהו שמהביאור הלכה משמע שבכל המלאכות נקל בשופי במקום הפסד, בעוד שלדעתו אין להקל בשופי במקום הפסד אלא רק במקום דליקה, ולכן גם כשיש הפסד הרב אליהו סובר שיש להקל רק אם יש דבר נוסף להקל בנוסף לענין הגרמא. וראה כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אורח חיים סימן שלד אות ה שהביא את הספק של השלט"ג.
ומכל מקום בנידון דידן נראה שמסקנת הרב אליהו היתה להקל, כפי שכתב בשו"ת קול אליהו, מכיוון שמדובר באיסור דרבנן, ובזה אפשר לסמוך בשעת הצורך בשופי על קולא של גרמא.
♦
בענין החשש השלישי של חימום המים הקרים בשעת פתיחת הברז שמערב בין החמים לקרים ואינו בגרמא וגם ניחא ליה כתב הרב צדוק שיש להקל בזה, מכיוון שהצינורות האלו הויין כלי שני. וכן שאלתי בזמנו את הרב אליהו על בעיה זו והוא אמר לי על זה שאין זה דרך בשול, ונראה כוונתו שהברז חשיב כלי שני, ובתולדות חמה דרבנן מקילים בכלי שני. ונראה שהטעם העיקרי להחשיבו ככלי שני, בניגוד לדוד המים עצמו שכתבתי לעיל שהפוסקים מתייחסים אליו ככלי ראשון, הוא שהצינורות הללו הנמשכים מהדוד בדרך כלל מתקררים, לכן כשאדם מוציא מים צריך להמתין זמן ממושך עד שיגיעו המים החמים, והוי ככלי שני שהקלו בו מצד שדפנות הכלי מקררים. וכן דעת הששכה"ל פרק א הערה קכב, דהמים שבצינורות למטה הוי כלי שני כיון שהצינורות הצטננו. והאור לציון ח"ב ל, ב כתב להתיר רק כשהדוד קבוע מעל ברז היציאה (כפי שהוא בדרך כלל), שלדעתו רק באופן זה יש לראות את ברז היציאה ככלי שני, מכיוון שהוא אינו עומד במישור אחד עם הכלים של החימום.
♦
ג. ד.
מצד החשש הרביעי הוזכר במאמר שהגרשז"א כתב שאכן מטעם שיבואו לטעות למעשה טוב להימנע משימוש בדוד שמש. גם הרב אליהו בשו"ת מאמר מרדכי הנ"ל כתב כך, אלא שהוא חילק בין תלמידי חכמים, שצריכים להימנע, לבין המון העם שיש להקל להם מחשש שמאידך גיסא בגלל הצורך הגדול במים חמים יש לחוש יבואו להשתמש בבוילר (ראה יסוד סברות אלו בגמרא פסחים יא ע"ב). לדעת הגרשז"א והרב אליהו יש להחמיר בזה מצד שאתי למיחלף בבוילר, במיוחד לאור זאת שהיום הוא ממש באותו כלי, והרב אליהו כתב שאם מתחילה היו מייצרים אותם ביחד והיו שואלים אותו אם זה מותר היה אוסר לחלוטין, אך כיון שמתחילה ייצרו את הדוד שמש בנפרד ואז לא היה צורך לגזור לא נגזור בצורה החלטית גם עתה, אלא שמכל מקום לתלמידי חכמים הוא אומר להימנע.ואף שבדרך כלל אין אנו גוזרים גזירות חדשות, כתב החזו"א (אבהע"ז סי' יג): "משמע דבדבר דבקל לבא לידי מכשול יש לאסור ואין צריך מושב בית דין לאוסרו אלא על כל דיין החובה לאסור". וראה חוט שני (ב עמ' קסב) שלדעתו אף אם סוגר את הברז שמכניס מים קרים לדוד יש לאסור מחמת טעם זה.
אך בשו"ת קול אליהו (כ, א) סתם להקל בלילה ולא ציין שהוא רק למי שאינו תלמיד חכם, ורק כתב (קול אליהו כ, ג) שאם חלק מהמים של הדוד חוממו על ידי חשמל, כפי שמצוי בחורף, אך כשרובו מהשמש יש לאסור.
♦
מצד החשש החמישי של הטמנה. לפי הרב מרדכי אליהו (שו"ת מאמר מרדכי ח"ד עמ' רעו, וכן בשו"ת קול אליהו כ, א) יש לאסור את השימוש מחמת דבר זה, וכן דעת המנחת יצחק (ד, מד) לאסור מצד הטמנה.
אכן, הרב אליהו הסכים שלמעשה יש להקל בזה בלילה ובשעות הבוקר, ונראה טעמו שהאיסור הוא להשתמש במים המוטמנים באופן של מוסיף הבל, ולא מצד זה שהוא עושה את ההטמנה, שזה י"ל דהוי בדרך גרמא.
אמנם, הגרשז"א (שלחן שלמה רנג, כט, ג) כתב שאין לחוש בזה להטמנה, כי הטמנה מבעוד יום נאסרה שמא יטמין ברמץ, והכא המים לא מוטמנים בתוך דבר הדומה לרמץ אלא הם כמונחים בקדירה, ועוד שאפשר לומר שעיקר מקום המים הוא בדוד שבו הם כמונחים בטרמוס, ומה שהם יוצאים לקולטים אינו דומה להטמנה ברמץ כי הוא רק כדי שיתחממו בחמה.
אך לכאורה אכתי אינו דומה למים שבקדירה, כי הצינורות שבקולטים אינם כלי לאכסן את המים, וגם הסברה השניה שהוסיף בדרך אפשר לא מובנת לי, מדוע בסופו של דבר לא נתחשב במה שהם מועברים בצינורות כדי שיתחממו, הרי בחלק זה של הקולטים הוא כהטמנה ברמץ.
ועוד כתב הגרשז"א (שם) שגם אין לדון בזה כהטמנה בשבת שנאסרה שמא ירתיח, שלא מצאנו גזירה שמא ירתיח אלא כשמתעסק בדבר שהוא מטמין ולא כשהוא מוציא מים ורק ממילא נכנסים מים צוננים. אך נראה שנימוק זה אינו מספיק לו כדי להפקיע מהחשש של הטמנה מבעוד יום, אלא נאמר רק לפי הצד שהאיסור הוא משום שמא ירתיח, כי אם אנו דנים לאסור מצד שהוא כהטמנה מבעוד יום שנאסרה שמא יטמין ברמץ איכא איסור גם כשההטמנה נעשית מאליה. ואכן, הרב אליהו שם כתב להוכיח שהוי הטמנה גם כשהיא נעשית מאליה מהמשנה (שבת לח ע"ב), שבה מובא שאנשי טבריה היו מביאים צינור של צונן לתוך אמה של חמין, ואסרו להם חכמים, ובגמרא שבת לט ע"ב אמר רב חסדא שהאיסור הוא משום שהוי הטמנה בדבר המוסיף הבל, וביארו התוספות (שבת לח ע"ב) שההטמנה של אנשי טבריה הייתה באופן שהמים באים מאליהם בשבת, ומשמע שגם אם הצינור קבוע ועומד תמיד וההטמנה נעשית מאליה בשבת על ידי שבאים לו מים בשבת הוי בכלל גזירת הטמנה שנאסרה אטו מטמיץ ברמץ. וכן ציין שם לדברי החזו"א או"ח לח, ב בענין העמדת קדירה על תנור לפני שהשעון שבת מדליק אותו, דיש בזה איסור השהיה, דכל היכא שבסופו של דבר נמצאת הקדירה בשבת באופן שאסרו חכמים הוא בכלל האיסור.
וכן ציין לשו"ע הגר"ז רנג קו"א ס"ק יא בענין מניח מים על תנור לפני שיוסק, שמעלה סברה שדוקא כשהגוי נותן את הקדירה התירו ולא חששו שמא ישראל יחתה.
♦
ה. ו.
ועוד יש להעיר שהרב צדוק כתב שגם אם המים הקרים מתחממים מהמים שבדוד, ונחשיב את הדוד ככלי ראשון, יש להקל מכיוון שבאיסור דרבנן אפשר לסמוך על שיטת הרשב"א (המובאת בביאור הלכה לסי' שיח, יב ד"ה והוא), שמותר לערות מים חמים מכלי ראשון על מים צוננים גם כשהם מועטים. ולא זכיתי להבין דבריו, שהלא הכא הצונן בא לתוך חמים, והחמים הם במקומם ולכן עליהם חל דין תתאה גבר, ומבואר שם בשו"ע שבצונן לתוך חמין לכו"ע יש איסור כשמדובר בכלי ראשון.ובפניני הלכה (שבת י, כד בהערה 28) כתב שאפשר להקל גם בבוילר שידוע שיש בו מים לוהטים אם יפתח תחילה את המים הקרים שבברזים, ורק אח"כ יפתח את החמים, כדי שלא יהיה בישול בתוך הברז, ובעית חימום המים שנכנסים לבוילר תיפתר על ידי זה שמשתמש בזרם המים זמן רב, שבאופן זה מכניס מים קרים מרובים לדוד ולא יהיה בכח המים החמים שבבוילר כח לחממם.
ולענ"ד גם על היתר זה יש לעיין, דהלא מבואר במ"ב (שיח ס"ק פג בשם החיי אדם) שהיתר הכנסת מים רבים הוא רק כשנכנסים בבת אחת. ושם בס"ק עז כתב (על פי הר"ן) שבאמבטי שהוא כלי ראשון יש איסור גם אם הוא מכניס אותם בבת אחת, משום שהוא כלי לרחצה שחומו רב, ואם כן בבוילר שמיועד לרחצה יש להחמיר אף אם הוא מכניס מים מרובים בבת אחת. ועוד שנראה שאין להחשיב את כניסת המים כמים מרובים הנכנסים בבת אחת, שכן רק אחרי זמן רב שהברז פתוח יש כמות מים שתהפוך את כל המים שבדוד לפושרים[5]. ומטעם זה האחרון אין להקל בזה גם בדוד שמש שבו מותר להכניס צונן מרובה בבת אחת.
♦
לסיכום: נראה שאין להתיר להשתמש בדוד שמש בעיקר מצד החשש לגזירת חז"ל לא להשתמש במים מוטמנים. ובלילה ובשעות הבקר, שאין חשש מצד זה אין למחות במקלים. ועכ"פ מה שיש במים שכבות שונות של חום לענ"ד אינו משנה דבר.
♦ ♦ ♦
חלופת מכתבים
לק"ישלום שלום מאדון השלום!
ראיתי מכתב הערות מהרה"ג עידוא אלבה שליט"א בענין מה שכתבתי בסוגיית 'דוד שמש'. ותיתי ליה שנעתר לבקשתי בסוף מאמרי ששטחתי בפני הכל, שאם יש מקום הערה והארה שיודיעני. ועדיין בקשתי זו שרירה וקיימת.
אולם, בעיוני בכל דבריו כפי מיסת הפנאי, שאינו עמי כלל, במחילה לא מצאתי בדבריו כל השגה כלל ועיקר, אף שנראה כך מהתרשמות ראשונית, וכמו שאבאר בסייעתא דשמיא דבריו בקצרה אחת לאחת. ומפאת קוצר הזמן שעמי, מעיקרא לא היה בדעתי להשיב עלי כתב, אלא לכנוס הדברים עמי במחיצתי ותו לא. אולם כיוון שמגמת פניו לפרסומם בציבור הרחב, על כן דחקתי בעצמי להשיב, להעמיד דברים על מכונם, אולם בקוצר מופלג, ודעת לנבון נקל.
הנה תחילה מש"כ בשם ס' שש"כ (מהדורא קמא בהערה קט"ו ובחדשה עמ' קל"ב), שהעלה סברא, שהמים הנכנסים נוגעים בגוף מתכת הדוד ומתבשלים שם וכו'. הנה כבר עמדתי על כך, שהרבה סברות נאמרו בענין פעולת דוד השמש, ורבים מהם העלו השערות שונות ובעקבותיהם הכריעו את הדין להחמיר או להקל. וחשש זה שהוצע, ודאי שאין בו כדי לחוש, מפני שפתחו של הצינור שמכניס מים קרים הוא כלפי מעלה לתוך תוכו של הדוד ולא לכיוון דפנותיו כלל, וכמו שהתבאר באר היטב בפרטות במאמרי, ומה שנעשה לאחר מכן אינו מעשה ישיר ואף לא גרמא, אלא עירוב המים אלו באלו.
אלא שעיינתי בגוף דברי שש"כ הנזכרים, ומצאתי שהוא לא התכווין לכך. הנה, הביא שם את דברי שו"ת חלקת יעקב בענין בוילר שהוציאו ממנו מים חמים סמוך ליום השבת, ובעקבות כך נמצאים שם כעת, מים רותחים בגובהו של הדוד, ושכבה של מים קרים מתחתיהם. והעלה שלכאורה על פי זה, יהא מותר לפתוח את ברז מים החמים, בהיות שאף אם יכנסו כעת מים קרים מלמטה בעקבות כך, הרי תהא שכבה של מים קרים הנזכרת, חוצצת ביניהם. אלא שלמעשה כתב להחמיר בזאת. ובעל שש"כ הציע סברא אחרת מדנפשיה באיסור הדבר, למרות הביאור המציאותי שהציע בעל חלקת יעקב. שאין כאן כלל חייץ של מים קרים ביניהם, בהיות שהמים שנכנסו 'בערב שבת', התחממו מן המתכת שבדפנות הדוד וחם מקצתו חם כולו. ונמצא שאין כאן חציצה כלל, בהיות מים חמים נמצאים בין העליונים הרותחין לצוננים תחתונים שנכנסים כעת. זהו סדר הדברים האמור שם.
והנה, על פי הבנת הרב אלבה בדברי השש"כ, יש להקשות, שעד שמביא בעל שש"כ ראיה, שאין כאן חציצה, בהיות המים נתחממו בכניסתם מגוף המתכת, יאמר יתירה מזו, שאף אם נאמר שיש חציצת מים קרים, כדברי בעל חלקת יעקב, מכל מקום כניסת המים הקרים כעת ביום השבת בפתיחת ברז המים החמים, נוגעת בגוף המתכת ומתבשלים בה. ומה מועילה חציצה בהיות המים הנכנסים מתבשלים ישירות מגוף מתכת הדוד. ועד שמוכיח חסרון חציצה מחמת הסברא הנזכרת (שאינה מציאותית כאמור בתחילת דברינו), מאותו טעם עצמו יאמר בקיצור, שמתבשלים המים.
והנראה לי בביאור הדברים, שאין כוונתו שהמים נוגעים ב'כניסתם' בגוף מתכת הדוד ומתבשלים בו, אלא בשהייתם שם הממושכת הרי הם מתחממים ממנה, ועל ידי כך לא יוכשרו להיות חוצצים, אולם בכניסתם לעולם אין הם נוגעים בגוף המתכת כלל. ולכן ביאר דבריו רק בענין חציצתם ולא בבישולם, שהוא העיקר המכוון באיסור הבישול בבוילר. וטעם הדבר שלא דיבר בכך, אף שהמתכת לדעתו חמה, הוא משום שפתח צינור כניסת המים הוא כלפי מעלה, ולא לצדדים כמו שביארנו. כך שאין לחוש לדבר כלל ועיקר.
ומש"כ הרב אלבה עוד - 'נמצא שכאשר נכנסים מים קרים, הם מיד מעלים את השכבה הנמצאת בחום של 40 מעלות אל מקום השכבה של 50 מעלות, ונמצא שכתוצאה ממעשיו יש בישול בין השכבות'. ובזה יש להשיב, הנה המים ב40 מעלות גם כך היו נוגעים במים בחום 50 מעלות, שכן שכבות המים הללו סמוכות זו לזו ונושקות אחת ברעותה, ולא הוסיף כלום בהעלאתן כלפי מעלה, אף לא לדחקן יותר, כי המים עולים בהתאם ביחס שווה למעלה על ידי אותו לחץ. וגם אם נאמר שיש דחיקה, מעולם לא שמענו שמחמת כך פועל הוא בבישול, יותר מאשר בנגיעתם זה בזה, והרי הם כבר נגעו אחד בשני קודם לכן, כאמור. מה גם שקשה לשוות לנוזלים שם של 'דחיקה'?!
ומש"כ הרב אלבה עוד, שהאמור בענין שכבות הוא חידוש לקולא וצל"ע, שמנין לנו לחלק בתוך כלי שיש בו מים חמים וכו'. הנה, זה אינו חידוש אלא מציאות מוכחת, שנוצרת כאשר כניסת מים החמים נעשית פסקי פסקי אל תוך הכלי, ותכונה זה ניתנת לבירור על ידי מי שתחום עסוקו הוא כן. ואשר על כן אין הדבר עומד כלל בשיקול אם הוא חידוש או לא. וממילא הצורך הוא להתייחס אליו בהתאם, מבחינה הלכתית, וכמו שהוא בכל דבר במקצועות התורה.
וכשם שלא אומרים חם מקצתו חם כולו, כאשר יערו כמות מים רותחין במרכז בריכה גדולה של מים קרים, שבמקום השפיכה יתכנסו המים הרותחין, ובאיזור המרוחק ממנה ישארו צוננים. כן לא נימא בנידון דידן, היות שכל שכבה תוחמת את מקומה. וסברא זו של שכבות הֳעלתה כבר לקולא בשש"כ בציון הנזכר, על ידי בעל שו"ת חלקת יעקב, ואפילו בבוילר שהבישול במימיו הוא תולדות האור, ולמרות זאת קאמר לה. ואף בעל השש"כ ענהו לעומתו בהתייחסו לגוף תופעה זו, ולא דחהו לאמור שהכל נחשב מהות אחת ואין כאן שכבות משום חם מקצתו וכו', כי אינו מהות אחת.
מה שהרב אלבה סייג את דברינו רק לדוד שמש שהוא איסור דרבנן, הריני נשאר רק במקום זה, ולא יותר מכך להפליג ההיתר מטעם האמור, אף בבוילר. שבאיסור דאורייתא, מאן מפיס לחלק בין מיקומים שונים של חום, אף שמבחינה מציאותית הדבר קיים, מפני שמספיק מיעוט מים קטן שיעלה למקום בו המים רותחין, וכבר יהיה בישול מן התורה, ולמציאות רחוקה זו פשוט שחוששים בדאורייתא אך לא בדרבנן. ודברי הר"א מלמד אינם מוסכמים לי להלכה במה שדיבר בדאורייתא כאמור, כדי ללמוד מדבריו אלי כלל ועיקר, לאמור שכשם שאין דעת האחרונים כמותו, למרות סברת שכבות, כן גם יקרני. הוא בדוכתיה קאי, ואנן בדוכתין.
ומה שכתב הרב אלבה עוד - שחכמים קובעים גדרים וכללים, ולא נכנסים לחילוקים בתוך אותו כלי, והביא ראיה מהיתר כלי שני בכל אופן אף בחום גבוה, ואיסור כלי ראשון בכל אופן, היינו אף בחום נמוך. הנה, לא ידעתי קישורן של הדברים, הרי כאן במקום זה וכל הסמוך לו, אין חום של יד סולדת כלל, וממילא אינו מתבשל, שמקור החום המבשל נמצא למעלה רא'ש, ומדוע יתבשל בריחוק מקום. וזאת, על פי מאמר חכמים עצמם, שקבעו שחום של יד סולדת בו מבשל ולא פחות מכך. והיכן מצינו לאסור בכה"ג, רק מצד שם כלי אחד הוא [והעמדת דבר שאינו מבושל כנגד המדורה יוכיח שמותר, אם הוא במקום שאין היד סולדת בו. ואין אוסרים כל שיהא מתחמם כנגד מדורה].
וכלי ראשון ושני, לא מפאת שאין לחלק בהם, גדריהם כך, אלא שמציאות דפנות חמות שהוחמו על ידי האש או צוננות, הוא הגורם הבלעדי בבישולן או באי בישולן, כמו שכתבו התוספות, ואינו מצד חומם של המים כלל. ואדרבא לא מצינו מעולם שכלי ראשון יבשל אף כאשר אין היד סולדת בו, מפאת שהוא כלי ראשון ואמרינן שאין לחלק (אלא אם כן בתור הרחקה - ירושלמי). ואף למטוניה דמר, אם אין חילוק בגדר הכלי בכל אופן שיהא, מצד שלא חילקו חכמים בהגדרתם, מדוע החשבתם את כל הדוד כרותח בגלל ראשו, נימא שיחשב כצונן בכולו בגלל תחתיתו (וכשם שמצינו אף לקולא בכלי שני שאינו מבשל, אף כי רותח הוא, מפאת שאין לחלק, לפי דבריכם).
ומה שהוסיף בחיזוק הדברים, 'ובפרט כשמדובר בכלי המכיל כמות מים גדולה'. אדרבא בשל כך דווקא הוא ששייך לחלק בין המקומות, שאם בכלי קטן מדובר, קרוב לודאי שלא היינו אומרים דבר זה למעשה, אף שהיתה מציאות של שכבות, ופשוט.
ומה שכתב הרב אלבה להגדיר את מערכת חימום הדוד כולה ככלי אחד בהיות סחרור המים שווה בכולה, וכו'. לא ידעתיה, שהרי בפועל שתי יחידות נפרדות הן, המכניסות ומוציאות מים קרים או חמים אחת מן השניה. ושני צינורות דקים המוליכים מהם או אליהן את המים בכניסתן ויציאתן, אין ביכולתם לשוות לשני יחידות אלו שם של כלי אחד. היות שאין הקולטים והדוד מחוברים זה אל זה באמצעותם, שאז נאמר שבשל כך הרי הם מחוברים להיותם כלי אחד, אלא כל תכליתם הינה לתועלת העברת המים בלבד. ופשוט לי שאף ששם מערכת זו אחד הוא, 'דוד שמש', מכל מקום 'יחידה אחת וכלי אחד' אינו, אלא שני כלים העומדים סמוכים זה ליד זה, שאינם מחוברים כלל זה אל זה אל זה, וכיצד יחשבו ככלי אחד, שהוא הנדרש והמתבקש על מנת להגדירו ככלי ראשון. ואין לכך דמיון כלל לכלי שיש לו צינורות ארוכים, שמצד הצינורות עוד היינו אומרים ששייכים לאותו כלי שיוצאים ממנו. אולם הרצון כאן הוא לחבר את הכלי העומד סמוך לו בשל אותם צינורות היוצאים מכלי אחר. וזה לא שמענו.
(ויעויין חלופת מכתבים מעניינת בענין זה, בקובץ המעיין תשרי - טבת, שנת תשכ"ז).
ומה שכתב הרב אלבה, שאין לראות את האמבטי והמעיין כמהות אחת, מחמת שהמעיין אינו כלי, לא ידעתי מדוע, שהרי לפי מה שהגדיר למעלה, המעיין שופך בתדירות אל האמבטי מים רותחין, ומה בכך שאינו כלי, הרי האמבטי כן נחשב ככלי, ואליו מגמת פנינו, ומשום קישורו למקור החום – המעיין, יחשב בשל ככלי ראשון.
והרואה את מבנה דוד השמש עם הקולטים, וחיבורם זה אל זה רק על ידי צינורות קטנים, שמזרימים מים מכאן לכאן, רואה בעליל שני כלים ולא כלי אחד. ולאור מה שהעלה הרב אלבה בפסקה הקודמת, שחז"ל קבעו גדרים לכל דבר, אפילו שבמציאות לא ניכר, אם כן נאמר כן גם כאן, שבפועל אין חולק שישנם כאן שתי יחידות הכונסות מים בתוכם, ושני ייעודים שונים לכל אחת מהן, הקולטים לחימום המים והדוד לאגירתן, רק שראות סחרור המים אנה ואנה ממקום למקום, הוא המשווה לזאת שם כלי אחד כדבריו. ואם כן נאמר על פי האמור, שאין בכך כדי לסתור את המציאות, שבפועל שני כלים יש כאן, השופכים מאחד אל השני.
ומה שכתב הרב אלבה, שאינו מוסכם להתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, ובדרך כלל הפוסקים מחפשים תרי דרבנן וכו'. הנה לא ידעתי מהיכן הקביעה שאינו מוסכם להתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן, שהרי התוספות שבת (דף ק"ג. סוד"ה לא צריכא) והרשב"א בחידושים (כתובות ו.) הורו כך מפורש, וכן היא דעת אחרונים רבים להלכה למעשה. וציינתי זאת בגוף תשובתי הנזכרת (או' ח' ד"ה וגדר) (ויעויין עוד בשו"ת יביע אומר ח"ה סי' כ"ז וסי' ל"ט או' ד', וח"ז סי' ל"ח או' ב'). אמנם יש מיעוטא דמיעוטא חולקים, וכמו שהוא בכל דבר, ועכ"פ אחר שורת הדין וההלכה אנו הולכים. והחזון אי"ש עצמו לא ברירא היטב דעתו, יעויין היטב בסי' נ"ו או' ה' (ועיין בתשובתי הערה י"ב). כך שלא ידעתי גם מהיכן נודעה דרך הפוסקים לחפש בדווקא תרי דרבנן, ואם נמצא לפוסקים מסויימים דרך זו, לא ניתן לקבוע שזו 'דרך הפסיקה' כפי שנשמע רוח הדברים, ועל ידי כך לשלול מי שמסתמך על קביעת אחרונים רבים, שגובהם שמי השמים, רבותינו הראשונים. ויעויין משנה ברורה סימן שכ"א סקנ"ח ובשער הציון שם סקס"ח. ודו"ק. ובפרט שהחולקים הם מיעוטא דמיעוטא כדבר האמור, כך שעל זה לא יאות לכנותו דרך פסיקה.
שו"ר בשו"ת מאמר מרדכי שהרב אלבה מרבה לצטט מדבריו, ושם הביא את המחלוקת הידועה בפסיק רישיה בדרבנן, בה נחלקו תרומת הדשן והמגן אברהם (סי' שי"ד סק"ה), ובמחלוקת זו מדובר היכא דניחא ליה, ואכן תלויה היא במחלוקת אחרונים גדולה. אלא דשם כינה הגר"מ אליהו מחלוקת זו בשם 'פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן', ותלה זאת במחלוקת מרן רמ"א שם בסי' שי"ד. ומסתבר שמשם שאב הרב אלבה את עיקרי דבריו. וזה ודאי אינו, ואין קשר בין הדברים, וכמו שמבואר בדברי כף החיים אליו ציין שם (סי' שי"ד סקי"ד). שלא נחלקו כאמור אלא בפסיק רישיה דניחא ליה, משא"כ היכא דלא ניחא ליה אפשר אף המגן אברהם יודה להתיר, שהוא דעת תוספות ועוד ראשונים. ובזאת בלבד דיברתי והארכתי להוכיח את ה'לא ניחא ליה', ו'הלא איכפת ליה', שיש בבישול המים בתוך הדוד, ולא בפסיק רישיה רגיל בדרבנן.
בענין החשש השני – הנה מה שכתב הרב אלבה, שיטענו המחמירים לראייתי מהגמרא דחולין ט"ז., שיש לחלק בין הלכות שבת לשאר הלכות. הנה רבים מהם לא יטענו כן, היות שדיני שבת נלמדים בגדריהם אף מהלכות נזיקין, כמבואר בנימוק"י מסכת בבא קמא י. בענין אשו משום חציו. ומפאת קוצר הזמן שעמי אומר שהדברים פשוטים בספרי אחרוני זמנינו שדנו בגדרי גרמא וכח כוחו, המביאין יסודות וראיות מסוגיא דשחיטה שציינתי, וכן מההיא דסנהדרין מדין כפות (לדוגמא יעויין 'מעשה וגרמא בהלכה' חלק שני, אורחות שבת סי' כ"ט, שבות יצחק ועוד), ורבים מהם אוסרים שימוש ב'דוד שמש'. זאת לאמור לך שלא יטענו טענה זו.
ומה שטען הרב אלבה שלא התייחסתי לכך שכל יסוד בישול הינו בעצם מדין גרמא, וכיוון שאסור לבשל בשבת, ממילא לא שייך להשתמש ביסוד גרמא בבישול. הנה, טענה זו פשוטה היא וידועה מכבר באחרונים שדנו בהרחבה, וכן הוא במלאכת זורע, ואעפ"כ נאמר דין גרמא אף במלאכת בישול. ומחמת כך השתמשו אחרונים רבים בגדר 'גרמא' בהיתר שימוש 'דוד שמש'. [ומכיוון שהוא בדרבנן, יש להקל מחמת כן אפילו לכתחילה, ולא להחמיר כפי שנזכר בהגהת הרמ"א (סי' של"ד) במקום שאין בו הפסד]. יעויין שו"ת הר צבי (סי' קפ"ה), שו"ת אור לציון (ח"ב סי' ל' או' ב'), ועוד רבים. ואף הגר"מ אליהו שהובא בדברי הרב אלבה בהצגת טיעון זה, חזר בו, וסובר שאף בבישול יש להקל בגרמא. ומכיוון שכך, מדוע דווקא עלי עברה כוס התמיהה, 'שלא התייחסתי לטענה זו כלל'?!
בענין החשש השלישי – אכן הבחנתכם בהגדרת הצינורות ככלי שני, אליה כוונתי אני (ומכיוון שבעקבות כך ההוראה היא להתיר לגמרי, מדוע נתכנה על ידיכם בשם 'חשש', ועוד נמנה בכלל שאר החששות?!).
בענין החשש הרביעי – לא ידעתי מהות חשש זה, 'דילמא אתי למיחלף בבוילר', ופשוט שגזירות חדשות הן. ודוק דברי הגרשז"א ש'טוב להימנע', ו'אפשר', ואם הוא בכלל הרחבת האיסור, כמו שנטען בדעתו – וכוונתו שאינה גזירה חדשה – אם כן הדבר צריך להיאסר מעיקרא דדינא, ולא כהמלצה בעלמא. וכן הגר"מ אליהו, לא החליט לגזור דילמא אתי לאחלופי, אלא רק למי שישמע והיינו תלמידי חכמים, ובכה"ג לא שייך שם גזירה, היות שבגזירה יש צורך שיפשוט איסורה על רוב העם, מבלי להבחין במצבו הרוחני של האדם, ואם ישמע לנו בעת הדחק או לא. אלא לא אמר את דבריו אלא מכח חומרא ועצה טובה.
והחזון אי"ש שהובא, באומרו, 'משמע דבדבר דבקל לבא לידי מכשול יש לאסור ואין צריך מושב בית דין לאוסרו אלא על כל דיין החובה לאסור'. הנה, זה שייך דווקא בדבר שבקל יגיעו לאיסור כמו שמבואר בדבריו. ואיני יודע כמה בני אדם יבואו 'בקל' לחמם בבוילר בשבת, אם יהא מותר לרחוץ ב'דוד שמש', שהרי זה דבר התלוי במעשה של הדלקה, וכשם שלא נאסור על אדם להיכנס לחדר חשוך ביום השבת מחשש שמא ידליק את האור, מדוע כאן נחוש, ומקלחת עדיין אינה בגדר 'בהול', כדי שנחוש לה. ואם החשש הוא שמא כמעשהו ב'דוד שמש' בהוצאת המים, יעשה כן גם מדוד של בוילר, וכמו שראיתי שהובא בשם הגרשז"א, בשש"כ (פרק א' הערה קמ"ה), 'שמא יבוא להוציא מים גם כשמופעל בחשמל, ואפשר שהוא בכלל הגזירה דאתי לאיחלופי תולדות אור בתולדות חמה'. ע"כ. הנה זו מציאות רחוקה מעיקרה, כדי שנחוש לה, שלאיזו מטרה נמצא הבוילר מופעל בשבת, כאשר אסור להשתמש במימיו. וכיוון שכך פשוט שאין לחוש להוצאת מים ממנו, אם נתיר להוציא מים מדוד השמש, שהרי אינו שכיח כלל כאמור שיהיה מצב כזה, שהדוד יהיה מחומם על ידי בוילר ביום השבת.
ולגוף דברי החזון אי"ש. הנה עיינתי שם, ושם מבואר שמדבר על גוף גזירות חכמים עצמם, ולא על חששות עצמאיות שלנו, שמחמתן נבוא לאסור לרבים, יעויין שם. וכן ראיתי בשלחן המערכת (מערכת הגימל אסיפת הדינים או' מ"ד עמוד תרח"ם), שכתב כך בביאור דבריו, והוא פשוט. יעויין בדברי חזון אי"ש. ואם עדיין יש גמגום בדבר, ראה זה מצאתי ברבעון קרית ספר קובץ מ"א – מ"ב, בשאלות שנשאל הגר"ח קנייבסקי שליט"א. ש. אם יש איסור שיזוף בשמש בשבת, והשיב 'לא'. ש. האם מותר לעשות כן לכתחילה, והשיב 'לא מצינו איסור'. ש. לכאורה צריך עיון, שמצוי מאוד באלה שיושבים בשמש שמורחים משחה כדי למנוע כוויות וכדו', והרי אסור למרוח בשבת. וי"ל שזה דומה למש"כ חזון אי"ש שבדבר שבקל יכול לבא לידי מכשול, יש לאסור, ואין צריך מושב בית דין לאוסרו. והשיב על כך, 'אין גוזרין גזירות מעצמינו'. ופשוט הדבר.
ומש"כ בשם הגר"מ אליהו ובעל מנחת יצחק להחמיר משום הטמנה, אינו מוסכם לדינא שיש בכך הטמנה, הן מצד שאין בו דמיון הטמנה ברמץ, כמו שהעיר על כך הגרשז"א, וביותר מכך שמיכל האגירה בו מתכנסים המים החמים אחר שהורתחו בקולטים, הרי הוא ככלי, וכקדירה שמניחים בתוכה מאכל, שאין בדבר דרך הטמנה, וכמו שכתב החזון אי"ש בענין טרמוס. וכשם שסוגיין דעלמא להתיר טרמוס מהטעם הנזכר, כן יהא אף בדוד עצמו. ובפרט לאור מה שכתבנו למעלה, שהדוד נחשב כלי שני, הרי זה גדר פינהו ממיחם למיחם שמותר אפילו להטמינו בבגדים.
ומה שכתב הרב אלבה שהצינורות שבקולטים, אינם כלי לאכסן את המים. הנה ידוע שצינורות אלו תכליתן להשהות את המים שם כדי שיתחממו מחום המתכת הרותחת שם, ואם כן בשל כך לא ייחשבו המים כמוטמנים בהם, שהרי אכסון מועט יש כאן. וסילון של חמי טבריה שהוא בדמיון גמור לאלו שבקולט, כל עיקר הטיעון לאיסור הטמנתו, הוא בשל היותו מונח בתוך מי האמה בכל היקפו, ובהם נמצא הוא טמון, והרי הוא בדמיון רמץ. ואינו מצד היקף הצינורות עצמם, בהם מצויים המים במטרה לחממם. וכמו"כ יש להוסיף עוד קצת בזה, במה שאין דרך להטמין במתכת, (יעויין תוספות שבת מ"ח. ד"ה דזיתים, ביישוב ראשון דר"י). ויש עוד להוסיף, שהמים הניתנים לשם אינם נעשים למטרת הטמנת המים, אלא למטרת חימום המים גרידא ומשם באר'ה להישפך לתוך הדוד, ובזה אשמעינן בשולחן ערוך סעיף ב' שכדי לאסור משום הטמנה, הצורך שיהא למטרת הטמנה, וכל שאינו כן אפילו יהא מוסיף הבל, הרי זה מותר (משנ"ב שם). ויש עוד הרבה להאריך בזה, ואכ"מ. ועכ"פ נסתפק במה שהאחרונים הרבים שדנו בדין דוד שמש, כתבו שלא שייך לדון מצד חשש הטמנה.
ומש"כ הרב אלבה לתמוה עלי, בהיות שכתבתי שיש לסמוך על הרשב"א באיסור דרבנן בנתינת מים רותחין תוך צוננין. והעיר שהרי התתאה שבכאן הוא המים החמין שמעל, כיוון שבמקומם הם, והרי הם גוברים על הצוננים הבאים אליהם. ואם כן הוי צונן לתוך חמין וכו'. ע"כ. הנה כשכתבתי דברי אלו במאמרי הנזכר, הערתי מיד במקום (הערה ט"ו), שהסמך שנסמכתי להקל, אינו משום גדר 'תתאה גבר', היינו כיוון שהצוננים הינם מתחת, וזאת מחמת הטיעון הנזכר. וזה לשוני שם, "אין הכוונה מדין תתאה, היינו שהמים הצוננים הנכנסים מלמטה הם תתאה, וגוברים על המים החמים שעליהם. היות שבכה"ג אמרינן 'כל שבמקומו הוא הגובר'. כמבואר לרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ד שע"א ג:), והביאוהו האחרונים להלכה. וכאן הרי הוא איפכא, שהחמין הם במקומן, וגוברים על הצוננים הבאים אליהם". ואשר על כן פשוט שלא נסמכתי על כך. וביאור דברי הוא, שנסתייעתי מסברת הרשב"א והר"ן הידועה, שבמים שמתערבבים לא שייך דין עירוי, בין יהא תתאה (דלא כרש"י) בין במועט (דלא כהתוספות), וזה בין בצונן לתוך חמין בין חמין לתוך צונן, כמבואר בחידושי הרשב"א במקום. ומכיוון שבביאור הלכה כתב לסמוך על שיטתו בדיעבד, אלמא יש לשיטה זו אחיזה מבחינה הלכתית, ואשר על כן העליתי אף אנכי להתיר על פיה אפילו בכלי ראשון, כיוון שהוא מילתא דרבנן ולא דאורייתא (דלא כהנידון שבשולחן ערוך שם, שיש לאסור בכלי ראשון, בצונן לתוך חמין). וזאת משום שמתערבבים, יעויין במקום.
סוף דבר כתחילתו, לא מצאתי כל השגה על דברי.
ועדיין בקשתי שטוחה בפני כל צורב, אם יש לאלו'ה מילין להשיב על דברי, דברים נכוחים בראיות מגובין, אחלה פני המשיג עלי בישרות, שיעמידני באור האמת, לכוון אל האמת, לכבוד מי שחותמו אמת.
אורן צדוק
♦
א. ב.
שלום וברכה רבהא. עיקר טענתי לאסור היא משום שנראה שדין זה הוא ככל הכנסת מים קרים לכלי ראשון שיש בו מים רותחים. חלק מהדפנות של הדוד חמות כחום של כלי ראשון, והוא מחובר בצינורות רותחים למקום הקולטים שמפיק את החום, ולכן נראה שלפי העקרון של חם מקצתו חם כולו כל הכלי מוגדר הלכתית ככלי ראשון, כפי שכתבו התוספות שכלי ראשון אסור כי הדפנות חמות. והחילוק להקל משום שהכא המים הקרים לא נכנסים בצורה ישירה דחוק, הן מצד שהיא פעולה שתוצאותיה נעשים מיד, והן מצד שבבישול אין למהר להקל בגרמא, כשאינה גרמא עקיפה לגמרי, מאחר שמהות מלאכת הבישול היא בגרמא.
הרב צדוק מסכים שבבוילר, שחשש הבישול בו הוא דאורייתא, אין להקל מחמת שיש חשש למשהו מהמים שמתערב, אלא שלדעתו מכיוון שמדובר בחשש רחוק יש לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן. אך לענ"ד האיסור אינו רק מחמת החשש למשהו שמתערב, אלא מחמת שהדוד הוא בהגדרה של כלי ראשון. לענין זה הבאתי את הדוגמא של עצם החילוק ההלכתי בין כלי ראשון לכלי שני, שבעלמא, למרות שכאשר בכלי ראשון שהועבר מהאש יש מעט מים רותחים, נאמר 50 סמ"ק, ואילו בכלי השני יש הרבה מים רותחים, נאמר 100 ליטר, במציאות ברור שהכלי השני מבשל הרבה יותר מאשר הכלי הראשון, בכל זאת אנו אומרים בהלכה שהכלי הראשון הוא שמבשל ולא הכלי השני[6], כי זהו הענין שהתורה נאמרה בהגדרות. ומזה למדתי בנידון דידן, שאם הדוד הוא בהגדרת כלי ראשון, לא מתחשבים בשכבה של מים קרים שיש בו, ולכן כך נאמר גם כשהוא בתולדות חמה, דבענין כזה של הגדרות אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון.
בנוסף לזה שיש כאן איסור מחמת הגדרה, כתבתי שיש כאן חשש גם במציאות, כי נראה שכתוצאה מכניסת המים הקרים יש מפגש וקירוב בין שכבות מים העומדים לפני רתיחה לשכבות מים רותחים, וזהו בישול. ועל זה הערתי שגם כל העיקרון של קולא מחמת שכבות המים הקרים שלמטה הוא חידוש שלא מופיע בפוסקים.
בתשובה לדברי, הרב צדוק מסתמך בענין החילוק הזה בין שכבות המים על החלקת יעקב (אורח חיים סימן קכה במהדורה החדשה) שהזכיר בדבריו את המציאות שיש חילוק בין שכבות המים. אולם, החלקת יעקב עצמו הסכים שאין זה צד להקל מחמת זה, וז"ל: "ולפע"ד אין היתר זה כדאי לסמוך עליו, דהרי גבי פך שמן דרבי, בשבת מ' ב' דא"ל טול בכ"ש ותן, הא בכ"ר אסור, אף ע"י הפסק כלי, וכמבואר להדי' בתוס' שבת מ"ב סוף ע"א ד"ה שאני, וכן מפורש להדי' במחבר שי"ח סי"ג, ליתן קיתון של מים או שארי משקין בכ"ר אסור, אף שהמים מונחים בהקיתון ואיכא הפסק כלי בינם להמים החמים, ואפילו הכי אסור, והאיך נוכל לומר בני"ד שהמים הצוננים מונחים אצל החמין שהם כ"ר, שיהי' מותר, ואף אם נאמר דבהפסק כלי האיסור רק דרבנן, בני"ד ודאי אסור מן התורה, דלא אפשר שלא יתערב אפילו רק מעט מהמים הצוננים בהחמין, ושוב יש איסור מבשל בשבת, ולפע"ד זה ברור ואמת".
בדבריו כלולים למעשה שני הדברים שכתבתי. האחד, שנראה שחז"ל אינם מסכימים לחלק בהגדרת כלי אחד מפני שנותנים בו דבר המפסיק, וזה הצד לומר שאם אדם נותן כלי באמבטי של כלי ראשון הוא איסור דאורייתא. והצד השני לאיסור הוא שאף אם נאמר שיש מקום לחלק בזה (ולפי זה היה מקום לומר שהאיסור דרבנן בזה נאמר רק בתולדות האש), במציאות נראה שיש כאן תערובת של חלק מהמים שלא היו רותחים ברותחים.
ההבדל בין מה שכתבתי למה שכתב החלקת יעקב הוא רק בזה שהוא מדבר על חשש במציאות מצד זה שמתערבים המים הצוננים שהאדם מכניס במים הרותחים, ואילו אני כתבתי שהחשש במציאות הוא מצד עירוב השכבות הקרובות לרתיחה עם אלו שרותחים, ותו לא מידי.
ב. הרב צדוק כתב (גיליון לא עמ' קעג- קעד) שיש להגדיר את החימום של המים בדוד כפסיק רישא דלא ניחא לי', מפני שלא ניחא ליה בצינון המים הרותחים שבראש הדוד, בהם הוא אמור להשתמש. ועל זה כתבתי[7], שלענ"ד למעשה קשה לסמוך על זה כיון שהחום שהוא רוצה להשתמש בו אינו החום של המים שבראש הדוד בתחילת פתיחת הברז. הגע עצמך, מי שבא לשטוף כלים במים מדוד שחום המים הראשונים היוצאים ממנו הוא 46 מעלות, והוא רוצה לשטוף במים ב45 מעלות, האם לא נוח לו שאחרי דקה של שימוש, המים מגיעים אליו מהדוד כתוצאה מפתיחת הברז שלו הם מים שחוממו מ40 מעלות ל45 מעלות. דבר זה מצוי בליל שבת אחרי המקלחות של ערב שבת. ואכן מסתבר שבמציאות, כתוצאה מפתיחת הברז, יש בראש הדוד מים שחוממו עתה מ40 מעלות ל45 מעלות.
ג. ואף אם נאמר שחימום מוגדר כלא ניחא ליה, לענ"ד לפחות לגבי פוסקי זמנינו האשכנזים הדבר מוסכם בבירור שאין להקל בפסי"ר דלא ניחא ליה בדרבנן בלא צירוף סברה נוספת. כן עולה מהרמ"א שטז, ג, מהמשנה ברורה שטז, טו - ושעה"צ שם יח. שלז, יד - ושעה"צ שם נז, וכן סי' שמ, יד, חזו"א או"ח נ, ה. נב, טו. סא, א וששכה"ל בכללי מלאכות א, טו. וכן ראה דבריו בפרק לב סעיף מג הערה קכב לכמה טעמים הוא נזקק כדי להתיר פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן בצער גדול, וגם בזה כתב שכאשר אינו מאוד קשה לו - לא יקל. וכן ראה חלקת יעקב עח, ג מה שתמה על המהרש"ם, שכתב להקל בזה נגד הסכמת האחרונים.
במ"ב שטז, ה היקל רק במקום צער גדול, כפי שכתב "להציל מן הקור", וכן בסי' שכא, נז מדובר כשיש צורך גדול של כבוד הבריות, שאין לו היכן להטיל רוק או מי רגלים. וגם במקרים האלו התנה במ"ב את ההיתר בהדגשה שהוא אך ורק כשלא ניחא ליה כלל. וכפי שביארתי, בנידון דידן קשה להגדיר זאת כלא ניחא ליה כלל.
ומה שכבודו מסתמך על החזו"א נו, ה. שם קאי לבאר מה שנהגו העולם להקל במה שנסחט בברזא, וציין שם לפמ"ג סי' שטז, ט, שכתב להקל רק כשלא ניחא ליה באופן שמזיק לו, ולבסוף נתן טעם למה שמקילים בסחיטה, שבברזא גם אם זה פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אסור דאין זה דרך ליבון כלל, ולענין איסור דש מחמת המים היוצאים יש מקילים באין צריכים למימיו, ולפי הרמב"ם בסחיטה אין כלל איסור של דש.
המקור העיקרי להקל בפסיק רישא דלא ניח"ל בדרבנן הוא, כפי שציין הרב צדוק, ר"י בעל התוספות (הרשב"א בכתובות ו ע"א רק מביא את דבריו). אך הר"י עצמו אסר סגירת תיבה שיש בה זבובים, אף שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן (הביא את דבריו בחידושי הר"ן שבת מג ע"א), ועל כרחך שלדעת הר"י היכא שאין הכל יודעים את החילוק שיש במלאכה זו בין דרבנן לדאורייתא יש לאסור, וכ"כ הב"י בסי' שטז שיש לחוש לאיסור בענין הזבובים, וכפי שביאר במנוחת אהבה (ח"ב עמ' לד). ואף שהשו"ע לא הביא דבר זה, יש לומר שלא רצה להביא מה שלא מפורש, אך למעשה היה מורה בזה להחמיר, כפי שנראה מדבריו בב"י, שנוקט שפשוט שלאחר הוראת הראשונים יש להחמיר בזה. ונידון זה דומה לנידון דידן, שכן החילוק בין תולדות חמה לתולדות האור לא ידוע ומובן לכולם, וכיון שאין הוכחה ברורה מהגמרא, וגם אין הוכחה שדעת מרן להקל בזה, נראה שיש להחמיר בזה גם לספרדים. וכן נראה מדברי כפה"ח (שטז אות כד, כו), והרב אליהו בענין צידה (ספר מאמר מרדכי ח"ד עמ' שצה, וראה שם שציינו לדברי הלבוש שאוסר אף בתרי דרבנן, ומכפה"ח משמע שיש להחמיר כוותיה). וראה בשו"ת איש מצליח (ח"ג או"ח סי' יט) שפוסק להחמיר בכל פסיק רישא דלא ניח"ל בדרבנן.
ד. הששכה"ל בפרק א הערה קטו דוחה את הטענה להקל מצד שהשכבה התחתונה קרה וחוצצת בלשון זו: "שהמים הקרים שנכנסו בבוילר לפני שבת, מתחממים מכח דפנות הבוילר וחם מקצתו חם כולו, ואם כן אין כאן איפוא שכבת מים קרים שמפסיקה בין המים החמים לבין הקרים שנכנסים בשבת". לענ"ד לא מסתבר כלל שהרב נויבירט התכוון להמציא כאן מושג של מים קרים שמתחממים דווקא לחום של קרוב ליד סולדת בו, שאע"פ שהם אינם מתבשלים כבר אין הם בגדר חוצצים, כפי שמבין הרב צדוק. מושג כזה, של איבוד גדר של חוצץ בלי בישול, פשוט אינו קיים בדברי רבותינו כלל. פשוט לי שכוונתו לומר שהמים האלו מתבשלים מהדפנות, ולכן במציאות הם כבר אינם קרים. אכן, במציאות ככל הנראה דבריו אינם נכונים, כי המים שלמטה נשארים קרים, אך מכל מקום אין ספק שהששכה"ל לא התחשב כלל בסברת השכבה הצוננת שלמטה כגורם לקולא, כפי שכמעט כל הפוסקים שכתבו תשובות על זה עם תחילת המצאת הדוד שמש והבוילר לא התחשבו בה.
ה. החשש שמי שמשתמש במי דוד שמש, יבוא להשתמש במי בוילר מצוי מאוד, מכיוון שמדובר באותו כלי. מצוי שבימי חילופי העונות, אדם יבוא לשטוף את הכלים, כהרגלו, במי דוד שמש, בלא לדעת שאחד מבני הבית הדליק את הבוילר ביום שישי, או אפילו כשהוא עצמו הדליק, מתוך מחשבה שההדלקה הקצרה שהדליק את הבוילר אין לה כל חשיבות. זו כנראה כוונת הרב אויערבאך, באומרו שמא יבא להקל "אף כשמופעל בחשמל", כוונתו להפעלה בערב שבת, ולא להפעלה בשבת, כפי שהבין הרב צדוק.
כפי שמבואר בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי עב) הרב אליהו אמר: "תלמידי חכמים אין ראוי שיכנסו למחלוקת עצומה זו אלא לא ישתמשו, ותבוא עליהם ברכה. אבל ל'עמך' אנחנו לא יכולים לומר להם כדבר הזה, ופעם מישהו מ'עמך' אמר לי שאם הרב יאמר לו שאסור להשתמש במים חמים של דוד שמש אז הוא ידליק את הבוילר מערב שבת, ובוילר זה פשיטא שיותר גרוע, דהוי איסור דאורייתא. ועדיף שיעבור ספק איסור קטן ואל יעבור איסור חמור".
מהדברים האלו עולה שלדעתו מעיקר הדין צריך להחמיר, ולא רק כעצה, ורק ל'עמך' אינו אומר כך, כדי שלא יבוא למכשול. אמנם, לפני כן כתוב שזה נאמר כעצה, אך מדובר בשיכתוב של שיעור ולא בדברים שהרב עצמו העלה על הכתב, ולכן עיקר הלימוד מהתשובה הוא מהתוכן הכללי של השיעור ולא מדקדוק של מילים[8]. תוכן השיעור מורה שההוראה לתלמידי חכמים לאסור היא הרבה יותר מעצה (אך כבר הערתי שבשו"ת קול אליהו לא הזכיר שלתלמידי חכמים יש להחמיר. אפשר ששיעור ברדיו הוא מחשיב כדיבור ל'עמך').
וכל זה לגבי שימוש במים בלילה, אבל את השימוש ביום אסר הרב אליהו מדינא בגלל גזירת הטמנה, שהוא רואה את המים שבקולטים כמוטמנים. ואף שעיקר מטרת הקולטים היא לייצר את החום, בקולטים יש גם סליל שחור שנועד בעיקר לשמר את החום, ולמעשה יצור החום ושמירת החום כאן הם ממש אותו ענין, ואין כל הוכחה להוציא דבר זה מגזירת הטמנה.
אמנם, מה שאני כתבתי הוא נימוקים להחמיר אף יותר מהרב אליהו, כי הרב אליהו בסופו של דבר נקט שמצד חימום המים בלי גזירת הטמנה "אפשר להקל", כשהוא מנמק זאת בתשובתו בשו"ת מאמר מרדכי ח"ד דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ובתשובתו שבקול אליהו עמוד שז דהוי גרמא. בעוד שלענ"ד דוקא מתוך בירור המציאות, שמפרט הרב אורן צדוק, נראה שקשה לסמוך כאן הן על סברת פסיק רישא דלא ניחא ליה, והן על סברת גרמא, וכפי שביארתי. ואפשר שאם הרב אליהו היה רואה את תיאור המציאות של הרב צדוק, היה אומר כדברי, שמדינא יש לאסור גם בלילה.
ועכ"פ, המעיין בפוסקי זמנינו יראה פעמים רבות שהם אוסרים מחמת חשש למכשול, כפי שלמשל הסכימו רבים לאסור את הכניסה להר הבית, מחשש שההיתר לעלות אחרי טבילה יביא לידי מכשול. ובדברים האלו הרבה תלוי כיצד הפוסק רואה את הצורך להתיר את הדבר, ועד כמה החשש למכשול הוא קרוב ומוחשי בעיניו. ובנידון דידן נראה שהחשש אכן קרוב ומציאותי מאוד.
ו. בענין צירוף סברת הרשב"א להקל בנתינת מים למים., לענ"ד אין כאן כל צד לקולא.
במשנה (שבת דף מא ע"א) נאמר: "המיחם שפינהו - לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו... כדי להפשירן". פשט הדברים שאסור לתת מעט צונן לתוך מיחם גם כאשר יש בו מים חמים שנשארו, כי המים הקרים מתבשלים, ומשמע שהוא ככל בישול בכלי ראשון – איסור דאורייתא.
ובגמרא (דף מב ע"א) איתא מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: "תנו רבנן: נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא הצונן לתוך החמין, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין מותר".
וכתב הרשב"א, שכל הדיון שלהם הוא בכלי שני: "והכי פירושה, נותן אדם חמין כל שהוא לתוך הצונן לפי שהן מתקררין בעירויין ומתערבין ממש בתוך הצונן ואין כח בהן לבשל ואפילו בבאין מכלי ראשון, דאפילו תימצי לומר בעלמא דעירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי כגון שמערה על גבי תבלין וכיוצא בהן שאין החמין מתערבין בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים הן מתערבין ממש בתוך הצונן ואין בהן כח לבשל, וכל שכן הכא בכוס שהוא כלי שני שאינו מבשל, אבל צונן לתוך חמין אסור משום דגזור בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון הואיל ואפשר דאתי בכלי ראשון לידי איסורא דאורייתא דכלי ראשון מבשל, ובית הלל מתירין אפילו בצונן לתוך חמין דכלי שני אינו מבשל". ובאמבטי שהיא כלי לרחצה סובר הרשב"א שאיכא למימר להחמיר אף בכלי שני ואף שנותן כמות גדולה, וז"ל: "אבל באמבטי שעומדין לרחיצת אדם מחממן הרבה, והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול, ואפילו נתן באמבטי כדי מלואו, ואף על פי שהוא כלי שני ובעלמא אינו מבשל הכא שאני לפי שדרכן לחממן יותר מדאי. ולענין פסק הלכה איכא למימר דאמבטי אפילו חמין לתוך צונן אסור כרבי שמעון בן מנסיא... אבל הגאונים וכו'".
מבואר שהקולא של הרשב"א, שעליה מסתמך הביאור הלכה לענין דיעבד, היא אך ורק לענין חמין לתוך צונן בלבד, דהוא סובר שלא חוששים בזה לדין עירוי, שמבשל כדי קליפה, אך בענין צונן לתוך חמין, שהוא בישול בכלי ראשון, פשוט שגם הרשב"א אוסר מדאורייתא כמפורש בדבריו.
לכן בנידון דידן אין כל צד להקל אם אנו נוקטים שהדוד הוי כלי ראשון, ואדרבה מהרשב"א משמע שגם אם היה נותן לכלי שני כמות מרובה של מים עד שיתפשרו, אין זה ברור להקל.
לסיכום: החשש העיקרי לענ"ד הוא שמעשה הוצאת המים נחשב כמביא מים קרים לתוך מים רותחים, ויש גם מקום להגדיר שנוח לו בחימומם. ועכ"פ, גם אם הוא בגדר פסיק רישא דלא ניחא ליה, אין לסמוך על זה להקל לכתחילה, לכן לכל היותר נאמר לא למחות במיקלים, אך לכתחילה אין להקל.
וצריך להדגיש שכל המדובר הוא ברחיצת ידים, אבל במקלחת יש בעיה נוספת של גזירת מרחצאות[9].
עידוא אלבה
♦
לק"י
לכבוד הרה"ג עידוא אלבה שליט"א
למרות המכתב הראשון שנשלח אל כת"ר אמרתי פטור בלא כלום אי אפשר, ואשזור בקציר'ת האומ'ר את הערותי על מה שנכתב. ולטיעונים שלא התייחסתי אליהם, אין זאת אלא מפאת שכבר הדברים אמורים באר היטב במאמרי בירחון האוצר, וכן במכתב הראשון הממוען לכבודו. והרוצה לעמוד היטב על כוונתי ודעתי, יעיין במקומות הנזכרים. מה גם שבמכתב הראשון העמדנו הרבה דברים שנטענו כנגדי, ולא מצאתים שמץ מנהו במכתב השני.
א. תחילת הדברים במכתב השני עיקרן על הבהרת הדברים במה שהעיר אלי במכתבו הראשון. והנה לא כן הוא שם, שעיקר הנידון במכתב הראשון בתחילה היה, אם השש"כ העלה סברא זו שהובאה על ידי הרב אלבה משמו וממילא אם נזכרה בפוסקים, וזה לשונו: 'אך ראה בששכה"ל (פרק א הערה קטו), שמעלה סברה שהמים הנכנסים נוגעים גם במתכת של הדוד, ובודאי הם מתבשלים במקצת במקום הנגיעה מחמת שחם מקצתו חם כולו וכו'. ואל זאת בלבד התייחסתי אנכי הקטון במכתבי הראשון, להוכיח שלא כתב כן. ומה שהעמיד כעת במכתב השני בתחילת אות א', אינו קשור למה שנידון שם, והוא תורה דיליה [שו"ר שכתב להתייחס לכך באות ד', ואיני מסכים עמו בזה, מפאת מה שהעלתי במכתב הראשון, קחנו משם].
ומה שהוסיף, 'והן מצד שבבישול אין למהר להקל בגרמא כשאינה גרמא עקיפה לגמרי מאחר שמהות מלאכת הבישול היא בגרמא'. ע"כ. הנה אני לא מיהרתי להקל בזאת, ולא תליתי היתרי בגרמא כלל, רק העליתי צד כזה וסתרתיו מיד, לא מפאת הטיעון הנזכר בדברי הגר"ע אלבה, אלא שאין כאן גרמא אלא מעשה ישיר, יעויין.
עוד כתב שאני נסמכתי על בעל חלקת יעקב בטיעון שכבות: 'בתשובה לדברי הרב צדוק מסתמך בענין החילוק הזה בין שכבות המים על החלקת יעקב (אורח חיים סימן קכה במהדורה החדשה) שהזכיר בדבריו את המציאות שיש חילוק בין שכבות המים, אך החלקת יעקב עצמו הסכים שאין זה צד להקל מחמת זה וכו'. ע"כ. וכוונת הדברים שממילא בנפול היסוד יפול הבנין. הנה לא הבאתיו כלל ועיקר, לא במאמרי בקובץ האוצר, ואף במענה להגר"ע אלבה שליט"א לא הבאתיו אלא כיהודה ועוד לקרא, באשר כתב שלא נמצאה הגדרה זו בפוסקים. וכל מה שראיתי ממנו הוא ממה שהובא בשש"כ. ועכ"פ לא הזדקקתי אליו כלל ועיקר, אלא ממה שראיתי אנכי במציאות הדברים, ואם הוא עצמו לא הסכים וכו' (הצורך לדידי לראות את מקור הדברים בגוף הספר, ואמ"א כעת). אין הדבר שייך אלי כלל. ומה שהפוסקים לא הביאו טיעון זה, כבר כתבתי שרבים מהם לא ידעו את דרך פעולת הדוד בשלימות, ולחיזוק זאת ראיתי כעת בקובץ ב'חצוצרות בית ה'', עמ' 214. וזה ניכר בעליל בביאורם אם להיתר אם לאיסור. ואם בפשט פעולת הדוד כך, כל שכן במתהווה מבחינה פיסיקאלית.
ב. מה שכתב לגבי הגדרת כניסת הצוננים כ'ניחא ליה', כבר הארכתי בדבר, והעליתי הרבה אופנים הנשמעים, שגדר הדבר בנידון דידן הוא 'לא ניחא ליה עד לא איכפת ליה'. ואיני רואה טעם לכפול הדברים, יעויין במקורן. והמקרה שהביא כדי להוכיח שאדרבא ניחא ליה בכניסת הצוננים למען ירבו לו מים במידת חום שחפץ בה לשימושו כעת, איני מסכים לה כלל ועיקר. שהחפץ הברור הוא שיהיה לו ריכוז מים רותחין, והוא כבר ישלוט בהם לפי מידת שימושו לפי כל המצטרך לו, ולא רק לשימוש אחד כפי הנזכר בדוגמא שהביא הרב אלבה, אם חם ביותר אם פושר אם חם. בפרט שאינו עומד על מידת חומם מהי, בעקבות כניסת הצוננים, אם חמה בשל כך ביותר או קרה ביותר, להתאימה לשימושו שקבע לו כעת.
ג. מה שכתב בענין פסיק רישיה דלא ניחא ליה 'לענ"ד לפחות לגבי פוסקי זמנינו האשכנזים הדבר מוסכם בבירור שאין להקל בפסי"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, בלא צירוף סברה נוספת וכו''. הנה אף אנכי ידעתי כן, ולכן במכתבי כמענה הזכרתי שיש החולקים, אולם הם מיעוטא דמיעוטא. ואכן כך הוא, ועל כן ציינתי לשו"ת יביע אומר, שמביא רבים מן הפוסקים האחרונים שהורו כך למעשה, ואגב רובם מבני אשכנז. ולא ידענא מדוע הועדפו פוסקי זמנינו מזמנם, אף דאינהו בתראי נינהו, מכל מקום צריך עיון אם בפער של מאה מאתיים שנה אמרינן לה. מה גם שמקצת פוסקים שצויינו כמחמירים, קדמונים נינהו ביחס לנזכרים בדברי יביע אומר, הלא הם הרמ"א ופרי מגדים. והוראת מרן בבית יוסף לחוש לדברי בעל התרומה, הנה כבר עמד על כך שם הגרע"י, יעויין. והדבר מוכרח להיאמר שחזר בו, באשר בשולחן ערוך התיר לגמרי למעשה, ומדוע לא יביאו אפילו כדעת 'ויש אומרים', לחוש לה מיהת. ומה שציין הגר"ע אלבה לדברי המשנ"ב בשער הציון (סי' שט"ז סקי"ח) בשם פרי מגדים, וכן האמור בשער הציון סי' של"ז סק"י. אכן, מרגלית נאה היא בדעתו, וציינתיה כעת אצלי למשמרת, היות שלא הוברר לי מעיקרא הדבר בדעתו, ועל כן ציינתי לעיין למה שמצאתי בדעתו בסי' שכ"א סקנ"ח ובשער הציון שם סקס"ח בלבד. וכעת לאור האמור, הדברים נשמעים ביותר, שלא דיבר שם אלא במקום הצורך. ובמה שכתב הגר"ע אלבה בשם ר"י בעל התוספות, הנה עיינתי במקום שצויין בדברי הר"ן בחידושיו על שבת, וכן במיוחס לו, ולא מצאתי איזכור כלשהוא לדעת ר"י בעניין סגירת תיבה על הזבובים. והחילוק שחילק אינו מוכרח, גם אם היה נמצא, שלאור זאת אפשר לומר כל מיני חילוקים ולהעמיסם בדעת התוספות. ואם אכן כתב כן הר"ן בדעתו, הייתי אומר יותר בפשיטות שהנמצא בכתביו היינו התוספות והידוע בדעתו בדברי ראשונים ואחרונים רבים, הוא העיקר. וראשי תיבות ר"י לפי זה יתפרש בחכם אחר, וכדו'. ומה שכתב שאין להוכיח מדברי הרשב"א מאום בהיות שרק העתיק את דברי ר"י, לא ידענא פשר הדבר, דוכי הרשב"א הינו קובץ מפרשים. ולדידי ודאי הדבר הוא, שאם מעמיד שיטה כדי לסתור חבירתה עם כל טענותיה ואינו מעיר על כך מאום, כמו שעשה בחידושיו לכתובות, אם אכן סובר כמותה בעיקרה (וכמו שאכן הוא, דלא כדעת הערוך), הרי כל ראיותיה ודחיותיה עומדים אף הם בדעתו.
ד. מה שהעמיד בביאור דעת הגרשז"א בחשש 'שמא יבוא להקל אף כשמופעל בחשמל', שמדובר שהאדם חימם את המים ביום ששי, ובעקבות כך הדוד חם כעת ביום השבת, ונמצא האדם חושב שמדיח כלים במי דוד שמש החמים, ואינו כן אלא במי בוילר שחוממו מערב שבת. הנה, דברי הגרשז"א ברור מללו כפי שהבאתי במכתבי הראשון, שזה לשונו: 'דמכיון שיש מקומות, שהמיתקן מופעל בכוח החשמל בימים המעוננים, חיישינן שמא יבוא להוציא מים מדוד-השמש, גם בזמן שהוא מופעל בחשמל'. היינו שבזמן הוצאת המים מופעל הוא בחשמל. ומה שכתב הגר"ע אלבה: 'ועכ"פ המעיין בפוסקי זמנינו יראה פעמים רבות שאוסרים מחמת חשש למכשול'. אכן גם אני הקטן חושב כן, ובפרט כפי הדוגמא שהובאה בדבריו. אולם אין לזה שם 'גזרה' שהוא איסור מעיקר הדין, אלא דרך עצה וחומרא שצריכה להיעשות. ורב המרחק ביניהם. אולם במציאות בה אנו דנים פשוט לי שרחוק הוא הדבר, בפרט בפתיחת ברז ביום השבת עצמה.
ה. ולגבי האמור להסתמך על הרשב"א, אכן לאור האמור הדבר צריך לי עיון מחודש ואיני מופנה כעת לעיין שנית בדברים, אם גם בדרבנן דחינן ליה, כיוון שאין בו בישול ממש אלא גזירה. וכשירווח לי מעט אשנה פרק זה בעזהי"ת שנית. ועכ"פ אין בדבר שינוי כלל לגבי מסקנתי, שלא על זה נכון הבנין כלל ועיקר, אלא כתוספת על כל הנאמר.
אלו הן קצות דברי הכותב בנחיצה ולחיצה רבה, ובעזהי"ת יבואו הדברים על מכונם עלי ספר.
בברכה מרובה
הצ' אורן בכא"מ שמעון צדוק יצ"ו
♦
ג. ד.
לכבוד הרב אורן צדוקשלום וברכה רבה
בתשובות לכבודו איני מתייחס לנקודות שכבר הובהרו, והרואה דברינו יבחר. אך מכל מקום תודות לדיון התחדשו לי בזה עוד דברים במקור הסוגיות, כפי שיתבאר.
א. איתא בגמרא ביצה לו ע"א:
פורסין מחצלת על גבי כורת דבורים בשבת, בחמה - מפני החמה, ובגשמים - מפני הגשמים, ובלבד שלא יתכוין לצוד....במאי אוקימתא - כרבי יהודה דאית ליה מוקצה, אימא סיפא: ובלבד שלא יתכוין לצוד, אתאן לרבי שמעון, דאמר: דבר שאין מתכוין מותר!
- ותסברא דרבי שמעון? והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות!
- לעולם כולה רבי יהודה היא, והכא במאי עסקינן - דאית ביה כוי. ולא תימא לרבי יהודה ובלבד שלא יתכוין לצוד, אלא אימא: ובלבד שלא יעשנה מצודה.
- פשיטא! - מהו דתימא: במינו נצוד - אסור, שלא במינו נצוד - מותר, קא משמע לן.
הגמרא אומרת בתחילה שהסיפא של הברייתא מתאים לדברי רבי שמעון, ובפשטות במה שהיא מעמידה דאית ביה כוי כבר מתורצת הקושיה שרבי שמעון מודה בפסיק רישא, כי כך אינו פסיק רישא, אלא שעכ"פ לרבי יהודה לא סגי בזה, ולכן מסיימת הגמרא "ולא תימא לרבי יהודה ובלבד שלא יתכון לצוד". כלומר, אם ברייתא זו היתה אליבא דרבי שמעון שפיר היינו מפרשים את המילים 'ובלבד שלא יתכוון לצוד' כפשוטן, כי בגלל החלונות אינו פסיק רישא, אלא שלרבי יהודה, שאוסר דבר שאינו מתכוון, לא סגי בזה שיש חלונות אלא צריך שיהיה באופן שלא יעשנה כלל מצודה, כלומר שבפועל אינו צד. והגמרא מסיימת שכל מה שהוצרכנו לברייתא זו להשמיענו שאינו רשאי לעשותה מצודה הוא משום שמדובר באיסור צידה דרבנן, כי הדבורים אין מינן ניצוד, ולכן היתה הו"א שבזה אין צריך להקפיד שלא יעשנה מצודה.
וכ"פ שם התוספות והרשב"א, שלרבי שמעון מותר לצוד רק כשיש חלונות, אלא שדי בחלון קטן.
סוגיה זו הובאה גם בשבת מג ע"ב, וכתב שם בחידושי הר"ן (המיוחס[10]):
פי' בתוספות דלר' שמעון מיירי בשיש חור קטן בכוורת, ור' יהודה בעי חור גדול. וכן כתב הרא"ה ז"ל דלר' שמעון מכיון דאיכא רווחא כל דהו דאפשר להו למיפק סגיא אף על גב דאינהו מיתצדו ממילא, משום רווחא דזוטר לא איכפת לן דתו לאו פסיק רישי' הוא ודבר שאין מתכוין הוא, אבל לר' יהודה הוא דמיתסר עד דאיכא רווחא טובא. ע"כ.
וכיון דקי"ל כר' שמעון ואפי' לר' שמעון בעינן רווחא כל דהוא, שמעינן דאסור לסגור תיבה בשבת אם יש בה זבובין ואין יכולין לצאת אחרי סוגרו דלת התיבה דהרי הוא צד ואסור, דפסיק רישי' ולא ימות הוא, וכן פי' רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל.
והבית יוסף (סי' שטז) ציין שבעל התרומה המובא במרדכי הסיק מזה לאסור סגירת תיבה שיש בה זבובים. וכן כתב האגור (סי' תעא) בשם התוספות בשבת.
מדברים אלו עולה שלפני האגור ובעל חידושי הר"ן היה תוספות בשבת האומר, כפי שכתבו התוספות בביצה, לאסור בדבורים, ובשם ר"י, שמטעם זה איכא איסור בזבובים. אמנם, הטור השיג על בעל התרומה, ומדבריו משמע בפשטות שגם בדבורים מותר, והב"י הביא את דברי התוספות בביצה ולכן כתב שאין לפקפק על הדין בדבורים, והביאו להלכה בשו"ע סעיף ד, אך כתב שמכל מקום מסברה יש מקום לחלק בין דין הזבובים לדין הדבורים, וז"ל: "אלא אי איכא למידחי דברי בעל התרומה הכי הוא דאיכא למידחינהו, שאני דבורים דכוורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס אריה לגרזקי שלו (קו:), אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוו מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו. אי נמי דעד כאן לא אסר רבי שמעון לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד כל שאינו מתכוין שרי ואף על גב דפסיק רישיה הוא. ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה וכתבו המרדכי ולא חזינן מאן דאיפליג עליה מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם".
הב"ח תמה על החילוקים של הב"י, על החילוק הראשון תמה שכן ענין הגורזקי נאמר רק לגבי חיוב ומכל מקום איכא איסור, ועל החילוק השני כתב שהוא כשגגה היוצאת מלפני השליט, שהרי מפורש בגמרא דדבורים חשיבי כאין במינו ניצוד. והנה, לגבי שאלתו הראשונה י"ל שכונת הב"י שעכ"פ בזבובים יש תרי דרבנן, אך שאלתו השניה היא קושיה גדולה, וראה לקמן מה שנראה לענ"ד לתרצה.
עכ"פ, כותב הב"ח דבכל סוגיה זו מדובר דלא ניחא ליה בצידת הדבורים "שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורים לשדה לאכול פרחים תמיד כדי לעשות דבש הרבה". והיא סברה פשוטה, לכן מסתבר שלזה מסכים גם הב"י. והכי חזינן, שהב"י לא כתב שיש מקום להקל בזה מצד שלא ניחא ליה. נמצא, שמסוגית הגמרא עצמה לגבי דבורים עולה בבירור שפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן אסור.
בשו"ע לא הובא דין בעל התרומה על הזבובים, וכתב הרב צדוק שמוכרחים לומר שהשו"ע חזר בו ממה שכתב בב"י לחוש לדינו של בעל התרומה בזבובים, שאם לא כן "מדוע לא יביא את סברתו כדעת 'ויש אומרים', לחוש לה מיהת". אך לענ"ד אין הדבר הזה מכריח שחזר בו באופן שהחליט שיש להקל. מסתבר שחזר בו רק ממה שהחליט שיש לחוש להחמיר, ולא פשוט לו כיצד לנהוג בזה לדינא. ואולי הוא מפני שאח"כ נזכר במה שכתב בסי' שיד, שמשמע בפוסקים להקל בהוצאת סכין בחבית גם כשלא נעץ ושלף מבעוד יום, ולפי זה יש להקל בפסיק רישא בדרבנן, כפי שהעיר בעולת שבת (שטז, ה), ואם כי שם יש גם טעמים אחרים להקל (כמבואר במ"ב סי' שיד ס"ק יא בשם המג"א והגר"א), למעשה לא היה ברור לשו"ע כיצד לפסוק לגבי הזבובים.
וראיתי שבמור וקציעה סימן שטז כתב: "שאף שדבורים אין במינן נצוד, בודאי ניחא ליה בצידתן שלא יברחו ויגיע לו מהן הפסד גדול, ותועלת רב יש בצידתן (ותקנת יב"ן בנחיל דבורים שיצא לשדה חברו יוכיח) ו[י"ל ש]משו"ה גזרו רבנן על צידתן, אף על פי שאין במינן נצוד, דהיינו לומר שאינן בני צידה בסתם, דלא רגילי בהכי, ולא עבידי לרבויי מכוורתן, ומכי אירבו להו, לא מהניא בהו צידה ברשתות, כדרך שעושין לשאר עופות, ואין יכולין לתפסן כל כך, לכן אינן חשובין בני צידה לחייב עליהן מאחר שאין דרכן בכך. אבל פשיטא יש צורך בצידתן ושמירתן כאמור".
ולפי חידוש זה, שניחא ליה בצידת הדבורים, כתב ליישב את קושית הב"ח על הב"י: "שאמנם הרב"י בשגרא דלישנא לא דק כולי האי, דקרי לדבורים מינן נצוד, מיהו מימר שפיר קאמר, דכוונתו, מינן ראוי לאדם לצודו (ומאי נצוד דקאמר, נשמר, ר"ל שמקפידין על שמירתן, וחסין עליהן) מפני ההנאה והתועלת שיש לו מהן, חשיבי כדבר שבמינו נצוד, אם היו בני צידה, משא"כ זבובים לא חזו למידי, בודאי אין במינן נצוד בשום אופן".
והגרע"י כתב לישב על פי דרך זו גם את הסתירה שהזכרנו במכתב הקודם בדברי ר"י בעל התוספות, שמצד אחד משמע שהוא מתיר פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן ומצד שני הוא אוסר בזבובים[11], וכך כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ה - אורח חיים סימן כז): "שיש להקשות ע"ד האגור סי' תעא, שכ' שהתוס' פ"ג דשבת אסרו לסגור התיבה, וכד' בעל התרומה. שא"כ יהיו דברי התוס' סותרים זא"ז, שהרי הם עצמם העלו (בדף קג ע"א) דפ"ר דלא ניח"ל בדרבנן שרי. ועל כרחך שיש לחלק כד' מרן הב"י בין דבורים שבמינן ניצוד לזבובים שאין במינן ניצוד. ודו"ק. והגאון יעב"ץ בס' מור וקציעה (סי' שטז) הסביר ד' הטור, שכוונתו לחלק ג"כ בין צידת דבורים דניחא ליה, להכא דלא ניח"ל בצידת זבובים, ולהכי אף על גב דהוי פ"ר מותר".
ונראה שאזיל בשיטת המור וקציעה, שכוונת הב"י בחילוק שבין מינו ניצוד לשאין מינו ניצוד היא לחילוק בין ניחא ליה ללא ניחא ליה[12]. אלא שלענ"ד קשה לומר שבמילים 'במינו ניצוד' כוונת הב"י לומר ש'במינו נשמר' והוא בגדר ניחא ליה, כי במינו ניצוד ו'ניחא ליה' הם שני מושגים שונים. כשאנו דנים על מינו ניצוד ההסתכלות היא על האופן הכללי שנוהגים בדבורים, האם דרך לצוד אותם, אך בענין ניחא ליה איננו דנים אם בעלמא יש לפעמים נוחות כלשהיא בצידה, אלא השאלה היא האם עתה, במעשה הזה, שהוא עושה ניחא ליה בפעולת האיסור. ובפשטות, אין ספק שסתם אדם הפורס מחצלת על הכוורת מפני החמה לא נוח לו בפעולת צידת הדבורים, והוא עושה כך רק להגן על הדבש, ולכן אין כל משמעות לזה שבאופן כללי משכחת ליה שניחא ליה שהדבורים לא ילכו להקים כוורת במקום אחר.
אך יש לישב את לשון הב"י לפי החילוק שכתבתי[13], שי"ל בדעת ר"י דאף שפסיק רישא דלא ניח"ל בדרבנן מותר, היכא שאין הכל יודעים את החילוק שיש במלאכה זו בין דרבנן לדאורייתא יש לאסור. דלפי זה י"ל שכוונת הב"י בסי' שטז במה שאמר "בדבורים שבמינן ניצוד" אין פרושו שהם מוגדרים כך בחז"ל, אלא שכ"ה במציאות, שלפעמים אנשים רוצים לצוד אותן, ולכן בהן גזרו בו יותר.
ב. ומכאן לענין דוד שמש, דהשאלה אם ניחא ליה בחימום המים ענינה לענ"ד הוא שעלינו לבדוק האם עתה, בליל שבת, כשהאדם פתח את ברז המים ויוצאים ממנו מים חמים, האם ניחא ליה שעתה על ידי פעולתו יש בדוד מים שמתחממים מ40 מעלות ל45. וכפי שכתבתי הרבה פעמים ניחא ליה בכך, שהלא על ידי זה הוא משתמש במים יותר חמים בהמשך רחיצת הכלים. ומה שכותב הרב צדוק שאינו מתכוון לכך ואינו חושב על כך, גם אם נניח שזה נכון, אינו מעלה ואינו מוריד, כי זה רק הסיבה להגדירו כלא מתכוון, אבל אין לזה כל ענין להגדרה מציאות זו כלא ניחא ליה.
ולפי זה אני תמה על דברי הרב צדוק, שכתב (בתשובתו השניה באות א): "שהחפץ הברור הוא שיהיה לו ריכוז מים רותחין, והוא כבר ישלוט בהם לפי מידת שימושו לפי כל המצטרך לו, ולא רק לשימוש אחד כפי הנזכר בדוגמא שהביא הרב אלבה, אם חם ביותר אם פושר אם חם. בפרט שאינו עומד על מידת חומם מהי, בעקבות כניסת הצוננים, אם חמה בשל כך ביותר או קרה ביותר, להתאימה לשימושו שקבע לו כעת".
לפי האמור אין כל נפק"מ ב"חפץ הברור", ובמה "שאינו עומד על מידת החום מהי". איננו דנים מה כוונתו אלא אנו דנים אם ניחא ליה. השאלה היא אך ורק האם עתה במעשה הבישול שהוא עושה כרגע בערב שבת נוח לו או לא, ואין כל נפק"מ במה שהוא חפץ בריכוז של מים רותחים.
כך למעשה הדין בכל מוסיף מים קרים למים רותחים. אף כאשר כוונתו הכללית היא שהמים יהיו פחות רותחים והוא אינו מתכוון שהמים הקרים שהוא מוסיף יתחממו לחום שהיד סולדת בו, ברור שהוא פסיק רישא דניחא ליה, כי נוח לו שגם מים אלו יהיו בחום שהיד סולדת בו.
ואף את"ל שיש צד להחשיב את החלק הקר של הדוד ככלי שני, החלק החם, שבו מתחממים המים כתוצאה מידית ממעשיו, הוא המחובר ישירות לקולטים וחשיב ככלי ראשון.
ג. ויש להוסיף עוד נקודה מכריעה לאיסור, שעוד לא עמדתי עליה במכתבים הקודמים, והיא שכלל לא ברור בהלכה שמידת החום של בישול היא בדיוק 45 מעלות. יתכן שמידת החום של בישול היא 65 מעלות, ולכן גם אם המים שבדוד קרובים לשיא חומו - 66 מעלות, כאשר האדם יפתח את הברז כעבור רגע כמימרה הוא משתמש במים שחוממו ממצב של קרוב ל65 מעלות לחום של 65 מעלות. והחימום הזה נעשה על ידי מה שפתח את ברז החמים, לכן בסופו של דבר נראה שהגדרת מצב זה הוא כניחא ליה.
ד. מה שכתבתי שפוסקי זמנינו האשכנזים לא מקילים לכתחילה בפסיק רישא דלא ניח"ל בדרבנן, הוא שכך התקבלה ההוראה למעשה אצל האשכנזים, ולא ידוע לי על פוסק אשכנזי בדורינו שחולק על כלל זה. רק כדי להדגיש שהמקורות של פסיקה זו קדמונית ציינתי שכ"כ הרמ"א.
ולענ"ד כך יש להורות אף לספרדים, משום שאין סוגיה ממנה מוכח להקל בזה, וכמבואר ביביע אומר ח"ה סי' כז, שמצד עצם הסוגיות שבש"ס לא מצא כל הכרח[14]. ומאידך גיסא, לפי פשט סוגית הגמרא בביצה לגבי צידת דבורים יש להחמיר בזה, וגם השו"ע פסק להחמיר בצידת דבורים בפסיק רישא.
ולפי האמור באות ב’ נידון דידן חמור מדבורים, שאצל הדבורים פשוט שסתם אדם הפורס מחצלת עליהם מפני החמה לא ניחא ליה כלל וכלל בצידת הדבורים, שעל ידי זה הן אינן יכולות להביא צוף, בעוד שכאן לכאורה ניחא ליה במים שמתחממים בדוד, ואף לפי הערוך יש להחמיר בזה כי גם הוא לא היקל אלא כאשר לא ניחא ליה כלל.
ה. ובענין חשש האחרונים שכתבו להחמיר, למרות שמעיקר הדין לדעתם הדבר מותר, מפני שאם נקל להשתמש בדוד שמש יטעו להשתמש גם במים חמים מבוילר, לענ"ד אין כל נפקא מינה בכך שביום שבת חשש זה הוא פחות חזק, בסופו של דבר לפני שמגיעים ליום שבת יש את ליל שבת, ובדרך כלל הצורך לרחוץ כלים במים חמים הוא בלילה, וכאן החשש המצוי מאוד לתקלה, כי בערב שבת הרבה פעמים מדליקים את הבוילר.
ולפי האמור כאן באות ב-ג יש לאסור בזה מדינא, שכן גם את"ל שהיכא שהמים ממש רותחים יש להחשיב את החימום שבדוד כתוצאה ממעשיו רק כפסיק רישא דלא ניחא ליה, פעמים רבות בדוד שמש עצמו הוא עובר על גוף האיסור דניחא ליה, ואיך נאמר לאנשים תפתחו את הברז אך ורק כשאתם יודעים שיש לכם מספיק מים רותחים לשטיפת כלים באופן שתסיימו את השטיפה עוד לפני שתגיעו למצב שמשתמשים במים שחוממן ל 45 או 50 מעלות. האם יש בעולם מי שיכול לעשות הבחנה כזו? ובפרט שלא ברור כלל שחום של יד סולדת בו הוא בדיוק 45 מעלות בודאי אין להקל בזה כלל.
סוף דבר: לענ"ד יש לאסור שימוש בדוד שמש משום שניחא ליה בזה שכתוצאה מפתיחת ברז החמים יש בתוך הדוד מים שמתחממים לחום של בישול, וכמעט ואין מצב שבו לא ייעשה חימום כזה, ואין נפק"מ בזה שהוא לא מתכוון וחושב על זה כי זה גורם לכך שייחשב דבר שאינו מתכוון, אבל אכתי כמעט תמיד הוא פסיק רישא דניחא ליה.
בברכה
עידוא אלבה
♦
לק"י
שלום שלום מאדון השלום!
לכבוד הרב אלבה שליט"א ועורכי הירחון הנכבד 'האוצר', ולכל מאן דבעי.
א. בענין מה שהובא מאחד מן הראשונים בדעת 'ר"י בעל התוספות', הנה דעתו של ר"י בעל התוספות מתבארת היטב במקומה, הן בתוספות שבת (ק"ג. סוד"ה לא צריכה), שכתב: 'מיהו י"ל דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים דלא אסיר אלא מדרבנן לא גזרו חכמים כשאינו נהנה'. וכן שנה את דבריו אלו ביומא ל"ה. (דיבור מתחיל הראשון): 'מיהו יש לדחות מאחר שאותו תיקון אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן, דמיעוט ענביו אין נראה תיקון כל כך שיחשב תיקון מן התורה, לא גזרו ביה רבנן כיון שאין נהנה'. ע"כ. והוא המקום המוסמך ביותר לידע דעתו של ר"י בעל התוספות. והנאמר בדברי אחד מן הראשונים (שלא ידוע מיהו), אפשר הוא משנתו הראשונה של ר"י. וכבר כתבתי זאת במכתבי הקודם, והוא פשוט [וודאי לא עד כדי להוציא מכח הסתירה שבין שני הפסקים, יסוד בדעת ר"י בעל התוספות, וכפי שכתבתי שם, שזה לא נאמר אף כששני חיבורים הינן של אותו פוסק כגון מתשובות לפסקים, יעויין רא"ש ורשב"א וכו', ששם נידון איזה מהם עיקר, וממה חזר. כל שכן כאן, שפשוט הוא שכתבי ר"י בעלי התוספות המתנבאים בשפה אחת הן העיקר, מפני מביאי דעתו, בפרט שכפלן פעמיים. ואף זה פשוט].
ומה שמרן הביא בשם האגור בדעת התוספות, אין מכאן שום ראיה כנגד האמור בעט ברזל בכתבי ר"י בתוספות הנזכרים, המכונים תוספות טוך, וידוע שהרבה תוספות ישנם. וראה ששני המקומות המצויינים בדעתו של התוספות, ציינו לפ"ג דשבת, ולפנינו לא נמצא מזה מאום, שמדובר בזבובים שהם איסור דרבנן אלא בדבורים דווקא [אכן, הגרע"י בשו"ת יבי"א (ח"ה סי' כ"ז) הביאו הרב אלבה במכתבו זה בהמשך, למד שהאגור בהביאו את דברי התוספות, אין זאת משום שכתוב בהם ענין צידת זבובים, אלא שלעולם דיברו רק בצידת דבורים, כפי שהוא לפנינו, והאגור הוא שדימה ביניהם. ולכן כתב הגרע"י, שיש לחלק, כפי שמרן בבית יוסף חילק ביניהם].
ומרן בשתי דחיותיו לדעת בעל התרומות, כִּיוֵן באחת, שאין ראיה מדבורים ללמוד לזבובים, היות שאיסור צידתן הוא מן התורה (הן מצד מקום הצידה, הן מצד במינן ניצוד), מה שאין כן זבובים, שאיסור צידתן הוא מדרבנן (ועל אף כל הנזכר באחרונים להקשות בצדק, מכל מקום זו דעתו של מרן, שנאמרה מפורש היטב, וכל היישובים שראיתי בביאורו - בדוחק נאמרו). ומבואר אם כן דסבירא ליה להתיר בזבובים, כיוון שאיסור צידתן הוא מדרבנן שאין במינן ניצוד, ובפסיק רישיה דלא ניחא ליה, מותרת צידתן.
ולא מובן כלל מה הוכיח הרב אלבה מדברי הב"ח, בהגדירו את צידת הדבורים כלא ניחא ליה, ושאף מרן בבית יוסף מודה בזה, הרי העיקר חסר בדעת מרן, היות שהוא מגדיר כאמור את צידת הדבורים כדאורייתא – שהוא במינו ניצוד. ואם כן, פסיק רישיה בהו, אפילו דלא ניחא ליה, עדיין אסור הוא, כשיטת רוב הראשונים דלא כדעת הערוך. וכן הורה מרן בשולחן ערוך (סעיף ד') לדינא, באוסרו את צידת הדבורים (שהם המצויים בכוורת). אפילו בדרך פסיק רישיה דלא ניחא כמבואר שם.
ב. כתב הרב אלבה בשמי, שמוכרח ביאורו של בעל יביע אומר בדעת מרן, שחזר בו מהוראתו לחוש לדעת בעל התרומה. והנה זה לשונו בבית יוסף: 'ומכל מקום כיון דנפק מפומיה דבעל התרומה וכתבו המרדכי, ולא חזינן מאן דאיפליג עליה, מי יקל ראשו שלא לחוש לדבריהם'. ע"כ. לשון כל כך ברורה ונחרצת נקט, שאין מי שיקל ראש להורות היתר בדבר. אולם, בהביט אל השולחן ערוך והיתה העלמ'ה, שלא נזכר כלל דין זה, אלא רק בדבורים שלדעתו הוא איסור צידה מדאורייתא, ומה עם זבובים, שלא מצינו מי שחולק להתיר כדבריו, ועל כרחך חזרה שמענו. ומה שביאר הרב אלבה, שאמנם חזרה שמענו, אולם רק מההחלטה להחמיר, ולא ברירא כעת למרן בשולחן ערוך הוראה זו למעשה. הנה, אפשר לומר כל מיני הבנות בדבר וביאורים. ולי קרוב יותר הדבר להעמיד זאת כפי שהעמיד הגרע"י זצ"ל. היות שלשון נחרצת כזו הנזכרת בדבריו בבית יוסף, אינה נעלמת לגמרי, ואם לא ברור לו, יסתפק במה שיתלה זאת בכך ש'יש לחוש' או 'והמחמיר וכו'', וזו היתה כוונתי באומרי 'ומדוע לא יביאו אפילו כדעת 'ויש אומרים', לחוש לה מיהת'. וזה פשוט לי ההבנה בדברי מרן.
ומה שכתב הרב אלבה, שאינה מיושבת כיאות הבנת הגרע"י על פי המו"ק בדברי הבית יוסף, ש'במינו ניצוד ו'ניחא ליה' הם שני מושגים שונים', אכן נכון הוא. אולם מה שכתב חלף כך, על פי הרב מנוחת אהבה לבאר את כוונת מרן, שדבורים 'במינן ניצוד', זו פרשנות נאה. אולם, לא בדעת מרן כאן, באוחזו לשון ברורה שאחזו בה חכמים, 'דבר במינו ניצוד ואין במינו ניצוד'. וממילא אין לה פירוש אחר אלא כוונת חכמים בלבד בהגדרתה, חלוקה שרירותית בין המינים. ופשוט שאינה סובלת חשש חכמים לטעות בני אדם בהגדירם אותם כבמינו ניצוד, ולעולם אין במינו ניצוד.
[ומה שכתב הרב אלבה בהערה ד, שהבנתי מדבריו שהר"ן חילק חילוק זה, פשוט שלא התכוונתי לכך. וזה לשוני עם ביאור, 'והחילוק שחילק [היינו הרב אלבה] אינו מוכרח, גם אם היה נמצא [היינו ר"ן כזה, כיוון שלא מצאתיו כלל כנזכר שם], שלאור זאת אפשר לומר כל מיני חילוקים [כמו שעשה הרב אלבה, וכעת נגלה שהמקור לכך מנו"א], ולהעמיסם בדעת התוספות [ולצערי בהרבה מקומות הרב אלבה מבין מדברי, דברים שלא כתבתי ולא עלו על לבי, ומקצת הזכרתי במכתבי הקודמים].
ג. והנה בגדר ניחא ליה או לאו, בפתיחת ברז המים החמים לצורך רחיצה, תיאר הרב אלבה שמידת חום המים היוצאת כעת והמתהווה בדוד כעת, הינה בדיוק לצרכו זה, ועל כן נחשב הדבר ניחא ליה. וזה דבר שאינו מציאותי לא בעת פתיחת הברז ולא בהמשכו, שהדבר ידוע שבתחילה מכוונים בקור וחום את מידת החום הרצויה לשימוש הנוכחי. וקבלת מידת מים ראויה לשימושו הנוכחי, מיד בפתיחת הברז ואף בדוד עצמו באותו הפעם, לא שמענו. ומי גילה רז זה, שבפתיחת ברז החמים כעת, הגיע מידת חומם לחום הרצוי לו בדוד כעת, שיכול להשתמש בהם ברחיצת כלים זו? [כמו שכתב 'ניחא ליה שעתה על ידי פעולתו יש בדוד מים שמתחממים מ40 מעלות ל45]. כדי שתיחשב פתיחת הברז כמעשה דניחא ליה. וזו כוונתי באומרי: 'בפרט שאינו עומד על מידת חומם מהי, בעקבות כניסת הצוננים, אם חמה בשל כך ביותר או קרה ביותר, להתאימה לשימושו שקבע לו כעת'. ואיני יודע כיצד הבין מדבריי שכוונתי הינה, שזהו 'דבר שאינו מתכוון וכו'. וזה לשונו: 'ומה שכותב הרב צדוק שאינו מתכוון לכך ואינו חושב על כך, גם אם נניח שזה נכון, אינו מעלה ואינו מוריד, כי זה רק הסיבה להגדירו כלא מתכוון, אבל אין לזה כל ענין להגדרה מציאות זו כלא ניחא ליה'. וחזר על זה שנית בהמשך בתמיהתו. ולא כיונתי לכך כלל.
ופשוט לי ש'צורך אחד', אף אם זכה לכוון לו מיד בפתיחת הברז, למזג מיידית קרים בחמים בדוד, שיהיו במידת חום ראויה לצורך זה שחפץ בו כעת. אינו עומד כלל ועיקר בשיקול ריכוז מים רותחין שיתקררו כעת בעקבות פתיחת הברז. שמנגד לכך לא יהא ראוי לשימושים אחרים שונים, כל אחד במידת חומו הנצרכת לו, שלא הרי רחיצת פניו כרחיצת כליו, ולא רחיצת ידיו כניקוי שולחנו, וכן רחיצת ילדיו הקטנים, על ידי מים חמים וכו'. וכנגד שכבר ציינתי זאת במכתבי הקודם בקוצר שמדובר בצורך אחד , כתב הרב אלבה: 'וכפי שכתבתי הרבה פעמים ניחא ליה בכך, שהלא על ידי זה הוא משתמש במים יותר חמים בהמשך רחיצת הכלים'. ואיני יודע כמה פעמים שוטפים כלים בליל שבת.
וכתב הרב אלבה לתמוה עלי: 'ולפי זה אני תמה על דברי הרב צדוק, שכתב (בתשובתו השניה באות א) "שהחפץ הברור הוא שיהיה לו ריכוז מים רותחין, והוא כבר ישלוט בהם לפי מידת שימושו לפי כל המצטרך לו, ולא רק לשימוש אחד כפי הנזכר בדוגמא שהביא הרב אלבה, אם חם ביותר אם פושר אם חם. בפרט שאינו עומד על מידת חומם מהי, בעקבות כניסת הצוננים, אם חמה בשל כך ביותר או קרה ביותר, להתאימה לשימושו שקבע לו כעת. לפי האמור אין כל נפק"מ ב"חפץ הברור", ובמה "שאינו עומד על מידת החום מהי". איננו דנים מה כוונתו אלא אנו דנים אם ניחא ליה. השאלה היא אך ורק האם עתה במעשה הבישול שהוא עושה כרגע בערב שבת נוח לו או לא, ואין כל נפק"מ במה שהוא חפץ בריכוז של מים רותחים. כך למעשה הדין בכל מוסיף מים קרים למים רותחים. אף כאשר כוונתו הכללית היא שהמים יהיו פחות רותחים והוא אינו מתכוון שהמים הקרים שהוא מוסיף יתחממו לחום שהיד סולדת בו, ברור שהוא פסיק רישא דניחא ליה, כי נוח לו שגם מים אלו יהיו בחום שהיד סולדת בו'. ע"כ.
ולאור מה שכתבתי להבהיר, אין מקום תמיהה כלל ועיקר הדברים פשוטים וברורים, שתמיד הבחינה אם ניחא לו בדבר, מתייחסת לעצם הפעולה הנפעלת כעת, האם יש בעקבותיה רשמים רצויים או לאו. וכאן ודאי אינו רצוי עד לא איכפת ליה. ואין כאן שיקול של כוונה כללית או פרטית, אלא עצם הפעולה על כל גרורותיה האם היא נרצית בסך הכללי. וכאן כדבר האמור אף בהעמדת הרב אלבה, אינו מציאותי כלל שניחא לו בדבר, שמבחינה הסתברותית, רחוק הוא הדבר שמידת חום המים הנרצה יתקבל לפניו לשימושו הנוכחי, בלא טירחת מיזוגם כלל בבית.
ד. במה שהוסיף נקודה מכרעת לאיסור וכו', לא הבנתי כלל כוונתו, ובמה יש בה כדי להגדיר את פתיחת הברז כ'ניחא ליה', ועל כן נבצר ממני להתייחס אליה.
ה. מה שכתב שלא ידוע על פוסק אשכנזי בדורינו שחולק על כלל זה, להחמיר בפסיק רישיה שלא ניחא. הנה ראשית מדוע נסתיר פנינו מהרבה אחרונים אף מפוסקי אשכנז, ומהם העניקו חמה בקומתן, שציינום במכתבנו הקודם, שכתבו להתיר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן בשופי. ואם יש חילוק בין הדורות, ודאי שכוחם של הנזכרים רם ונישא לאין ערוך. ולעיקר טענתו, הנה זה יצא ראשונה, שו"ת אגרות משה חלק א' סי' קל"ג, ואל תשיבני ממה שכתב לצורך, שאין זו טענה, שהרי הכל נעשה לצורך, וכי ראינו עושה אדם מעשה שלא לצורך, ומה גם דוק לשונו, בהביאו כלל זה מצד עצמו כמוסכם בעיניו. וכן הוא בשו"ת קנה בשם (חלק א' סי' ל"ג ד"ה ומכל מקום). ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק ט"ז סי' מ' או' ד'). ודי בכך, כי אין הפנאי מסכים לחפש.
ו. ומה שכתב שלענ"ד כך יש להורות אף לספרדים וכו', הנה אמינא עד כאן. שמלבד שכך היא דעת הגרע"י זצ"ל בספריו הרבים ברורה עד מאוד, כן היא גם דעת שו"ת אור לציון ח"ג סי' כ' או' ה' בהערות. וכן הוא במנוחת אהבה ח"ב פרק א' סוף הלכה ז', ורק מדנפשיה כתב 'שבמקום שבקלות אפשר להחמיר יש להחמיר', ועכ"פ לא כדברי הרב אלבה שיש להורות כך לרבים, היינו מדינא [וכעת ראיתי ציונים שהובאו במכתב הקודם, שמקורן מדברי בעל מנוחת אהבה כולל 'חידושי הר"ן', וכעת בס"ד שפתותיו דובבות. ושם (הערה 25) העיר שהרב אי"ש מצליח שהובא במכתב הקודם שהחמיר, לא פסק כך בסכינא חריפא]. ומה גם כיצד ניתן להתעלם מכל האחרונים המצויינים בספרי שו"ת יביע אומר הרבים (ח"ג סי' כ, י. וח"ד סי' לד, טז. וסי' לה, יג. וח"ה סי' כז, ב. וסי' לט, ה. וח"ו חיו"ד סי' כז). ובשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' מו בהערה. וח"ה עמוד קמ"ג) ובס' לוית חן (סי' מ) ועוד [וע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' מ אות ו]. שהורו לגמרי להיתר.
ומה שהטעים דבריו להורות איסור בדבר לכולם, משום שאין סוגיה ממנה מוכח להקל בזה, וכמבואר ביביע אומר ח"ה סי' כז, שמצד עצם הסוגיות שבש"ס לא מצא כל הכרח. ובהערה ציין שהסמך העיקרי הינו מדברי התוספות, והציב את דברי חזון אי"ש לביאורו. הנה שוב נזכיר שכל האחרונים הרבים למדו את דברי התוספות כפשוטם, ויש להוסיף גם את המגן אברהם (סי' שי"ד שלהי סק"ה) שלמד בדעת התוספות כפשוטם, ולכן דקדק בהם, שרק מפני שלא נהנה התיר בדרבנן, אלמא אי לאו הכי אסור הוא, דלא כתרומת הדשן. וזה דרבנן רגיל, דלא כהחזון אי"ש, ועיי"ע פרי מגדים שם. ודברי בעל יביע אומר המובאים בהערה בביאור דברי התוספות ברורים ונכוחים ומוכרחים. ומה שחזר הרב אלבה על מה שכתבתי לגבי דעת הרשב"א, הנה כעת ראיתי שכתבוה בעל יביע אומר ומנוחת אהבה. ועכ"פ אף לדידיה הוצא רשב"א והכנס מאירי (שבת כ"ט:), ורא"ש בתוספותיו לשבת (ק"ג.).
ומה שכתב בענין חשש האחרונים וכו'. הנה, מה שכתב להעמיד זאת שנית בהשתמשות במים שנתחממו מערב שבת שהוא חשש מצוי, הנה זה לדעת כבודו. אולם אנו דיברנו בדעת האחרונים בחששם, והוכחנו מפורש, שחששם היה מצד שמא יוציא מים מן הדוד בעודו מופעל בשבת, יעויין. ואין צורך להעמיס עליהם כוונתו וחששות אחרים, כי דבריהם ברור מללו.
סוף דבר הכל נשמע, לא מצאתי בדברי הרב אלבה כל טענה הנשמעת לסתור את דברינו (מלבד מה שציינתי במכתבתי הקודם לגבי דעת הרשב"א, שיש לי לעיין בדבר, ועל כך אמינא יישר). והכל העמדות מהעמדות שונות ליצור כאן מצבים ד'ניחא ליה' כדי לאסור לכולי עלמא. ובמחילה לא ראיתי בדברים ממש. וציבור המעיינים הנכבדים של ירחון 'האוצר' יעיינו בדברים, יקרבו או ירחיקו. ולגבי דידי יצאתי ידי חובה בהבהרת הדברים, ועמד קנה במקומו, עד כאן.
אורן צדוק
♦
ה. ו.
שלום וברכה רבהראשית, אבקש מחילה על אותם מקומות בהם הסקתי מדברי כבודו הבנה לא נכונה, ותודה על התיקון והעמדת הדברים על דיוקם.
א. אבהיר שוב את הנקודה המכרעת שכתבתי, היות וכבודו כותב שלא הבין כלל כוונתי.
גדר החום של "יד סולדת בו" אינו ידוע. האחרונים הביאו ראיות לכך שהוא אינו פחות מ40 או 45 מעלות, אך כולם מסכימים שאפשר שהוא יותר מזה. באגרות משה או"ח ח"ד שאלה ג כתב "יש לחוש עד ק"ס (71 מעלות צליוס)". כבודו כותב שבדוד שמש לכל היותר חום המים הוא 70 מעלות. בליל שבת הוא כבר פחות, הן בגלל השימוש בערב שבת והן מפני שכבר לילה. לפיכך כשאדם פותח את הברז להשתמש בו וחום המים לדוגמא 66 מעלות, בודאי הוא רוצה ונוח לו שהמים שבדוד יישארו בחום שבו הוא משתמש או קרוב לו. והנה, עתה כשהוא פותח את החמים נכנסים לדוד מים קרים, הגורמים לשכבה הקרובה לראש הדוד, שהיתה בחום 64 מעלות, להתערב עם השכבה שמעליה, שהיא בחום 65 מעלות, ונוח לו בחימום זה, ואף שהוא אינו מתכוון וחושב על כך, הלא הוא פסיק רישא דניחא ליה.
אי אפשר להחשיב את חסרון הידיעה כמה הוא חום של יד סולדת כספק דרבנן, שכן זה הוא ספק חסרון ידיעה, והוא כפי שפשוט לכל שאין להכניס מים קרים לכלי שחום מימיו 66 מעלות על מנת שיהיו לו מים בחום 60 מעלות, וזה אסור גם אם המים הם תולדות חמה. כמובן, שנקבתי ב66 מעלות רק כדוגמא, אך ברור שבכל זה כך הדין בחום של 55 מעלות, וגם זה שכיח מאוד.
ב. גם את"ל דפשוט לנו שחום יד סולדת בו אינו יותר מ50 מעלות, וגם נאמר שבדרך כלל כשאדם משתמש בליל שבת הוא אינו מגיע לשלב בהם המים היוצאים הם פחות מ50 מעלות, כשאנו מתירים להשתמש בדוד שמש לכל צורך באופן קבוע, אנו נותנים היתר לכל שבתות השנה בכל מצב שבו נמצאים המים. פעמים רבות המים כבר לא כ"כ חמים, ולכן אין ספק שיש שבתות בהן במציאות אנשים ישתמשו במים שבדוד כשהם בחום של 45 עד 50 מעלות, שלכו"ע הוא בחשש יד סולדת[15]. במציאות כזו בדרך כלל יגיע תוך כדי השימוש שלב שאינו מזווג מים קרים, ובודאי נוח למשתמש בכך שחום המים היוצאים מהברז תוך כדי שימושו עלה במקצת, עקב כניסת המים הקרים לדוד, שגורם לעירוב בין שכבות מים רותחים לאלו שפחות רותחים.
לכן מה שכותב הרב צדוק להקל מצד שאינו ידוע לו מה חום המים, ונדיר שמשתמש בהם בלא לזווג מים קרים, לענ"ד אינו נכון. במציאות, הרבה פעמים יודעים פחות או יותר מה חום המים, מתוך הערכה כמה שמש היתה וכמה השתמשנו, וגם כשאדם מתחיל להשתמש באופן של זיווג מים קרים, בהמשך משתמש בלא זיווג באופן שנוח לו במים שהתחממו.
ג. הרב צדוק כתב שמול נוחות חימום המים לצורך השימוש העכשווי בדבר אחד, יש אי נוחות "שמנגד לכך לא יהא ראוי לשימושים אחרים שונים, כל אחד במידת חומו הנצרכת לו". אך לענ"ד דבר זה לא מספיק להתיר, כי כבר ביארנו שבקולא של פסיק רישא דלא ניחא ליה צריך שלא יהיה לו נוח כלל, וכפי שמבארים הראשונים בדעת הערוך שלא התירו לפתוח דלת באופן שפסיק רישא שהנר יכבה, ואף שלא נוח לו בכיבוי הנר, מכל מקום נוח לו במה שנשאר לו השמן. הרי שכן מתחשבים במה שלענין אחד בלבד הוא נוח לו, וכל שכן כאן, שבשימוש העכשווי והמיידי נוח לו במה שהמים התחממו, ומה שהם גם מתקררים שלא ברצונו והדבר יפריע לו אחר כך לשימושים אחרים הוא ענין אחר.
ד. גם את"ל שהוא פסיק רישא דלא ניח"ל יש לדון בדעת התוספות בשם ר"י על ענין זה.
בגמרא ביצה מפורש שדבורים נחשבים כדבר שאין במינו נצוד, לכן אין ספק שצידת דבורים אסורה רק מדרבנן, וכ"כ להדיא גם התוספות בשבת מג ע"ב. כדי לחלק בין האיסור לצוד דבורים לדין פסיק רישא דרבנן בלא ניחא ליה, שיש פוסקים שהתירוהו בדרבנן, נוכל לומר חמישה דרכים:
א. צידת דבורים נחשבת ניחא ליה. (כ"כ מור וקציעה). – דבר זה אינו מובן בסברה כי לסתם מגדל דבורים שפורס על הכוורת מחצלת מפני החמה לא נוח בצידתם.
ב. צידת דבורים מותרת גם בפסיק רישא. – הראיתי שהדבר מנוגד לפשט לשון הגמרא, ולהבנת הראשונים, וביניהם התוספות, המאירי והרשב"א בביצה, ולפסק השו"ע.
ג. צידת דבורים אסורה מדאורייתא. – זו לכאורה אפשרות שמעלה הב"י אך לפי האמת היא בלתי אפשרית כי מפורש בהדיא בגמרא לא כך.
ד. יש חילוק כלשהוא הגורם לכך שבדבורים מחמירים גם בפסיק רישא דלא ניחא ליה. ביארתי על פי מנוחת אהבה[16] שהחילוק הוא בכך שאנשים אינם מבינים את ההבדל בין דבורים לבעלי חיים שדרכם לצוד.
ה. אין לחלק בזה ובכל גוונא אין להקל בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, ואין ללמוד הלכה למעשה מדברי הר"י המובאים בדף קג ע"א[17].
לענ"ד רק אחת משתי האפשרויות האחרונות באות בחשבון, ולפי שתיהן בנידון דידן של דוד שמש לא נוכל להקל. וכל זה אני אומר גם אם לא היו לנו את דברי חידושי הר"ן (המיוחס) והאגור, מאחר שמדבריהם עולה שר"י עצמו כתב להקל בזבובים, יותר מסתבר כאפשרות הרביעית, כפי שאבאר באות הבאה.
ה. כבודו כותב שהתוספות, שאסרו לצוד דבורים כשאינו מתכוון אם הוא פסיק רישא שיצוד, עסקו אך ורק בדבורים, ולגבי זבובים רק "האגור הוא שדימה ביניהם". אך אנו רואים שהאגור סי' תעא הביא את דברי הטור שהתיר לסגור תיבה של זבובים, ומסיים "אמנם התוס' פ"ג דשבת אסרו לסגור התיבה". משמע להדיא שהיה כתוב לפניו בתוספות את איסור הזבובים, ולא למדו רק בדימוי דבר לדבר, ובמיוחס לר"ן כתב להדיא שכך כתב ר"י בעל התוספות.
אם בהוראת ר"י בענין הזבובים הוא היה מתייחס ישירות לכלל של פסיק רישא דלא ניח"ל בדרבנן, ואומר שיש להחמיר בזה, היה מקום לומר שחזר בו או ממה שאמר כשדן על דברי הערוך בדף קג ע"א, או ממה שהורה בענין הזבובים, ואם כך היה נראה לפסוק כפי שכתב בזבובים כיון שנראה שזו היא הוראת הלכה למעשה, בעוד שבדברים המובאים בשמו בדף קג מדובר רק על תירוץ לסוגיות בדרך לימוד[18]. אבל כיון שלא נמסר לנו שבזמן ההוראה על הזבובים הוא חידש בזה להחמיר בכלל של פסיק רישא דלא ניח"ל בדרבנן, יותר מסתבר שאין כאן חזרה, אלא שלדעתו יש בזה חילוק, דבדבורים ובזבובים יש יותר מקום להחמיר.
ו. בבית יוסף אורח חיים סימן שטז כתוב: "אי איכא למידחי דברי בעל התרומה הכי הוא דאיכא למידחינהו שאני דבורים דכוורת היא מקום שהם ניצודין והוי כמכניס אריה לגרזקי שלו (קו:) אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוו מקום צידתם אפשר דלא חשיבי ניצודים עד שיתפסם בידו. אי נמי דעד כאן לא אסר רבי שמעון לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן ניצוד".
לשון "אי נמי" ו"אפשר דלא חשיבי ניצודים" מוכיחה שאין כאן רק תירוץ אחד שבא לומר שבכל אופן הוא צידה דאורייתא[19], אלא שכל תירוץ עומד בפני עצמו, כלומר שלפי צד הדחיה הראשון גם אם נאמר שדבורים נחשבים שאין במינם ניצוד, מכל מקום אין זה דומה לזבובים, כי אפשר שבזבובים יש תרי דרבנן. ולפי צד הדחיה השני, גם אם נאמר שצידת זבובים בתיבה היא כמכניס אריה לגורזקי י"ל שדבורים חמירי טפי כיון שבמינן ניצוד.
הב"ח מבין שכוונת הבית יוסף בצד הדחיה השני לומר שדבורים הם ממש בגדר במינם ניצוד וצידת דבורים אסורה מדאורייתא, וכ"כ הרב צדוק. אך לענ"ד אם זו ההבנה נצטרך לומר שבענין זה אין להתחשב בדעת הב"י שהרי היא בניגוד לגמרא מפורשת, וכפי שכתב הב"ח שזו שגגה היוצאת מלפני השליט. לכן עדיף לומר שכוונת הב"י לומר שיש בהם צד של מינו ניצוד, כלומר שאנשים בפועל צדים אותם, ואינם יודעים את דברי חז"ל שדבורים נחשבים כאין במינם ניצוד.
ז. לגבי ההוראה למעשה בזבובים, לענ"ד כיון שמרן היה מסופק אם לפסוק כבעל התרומות לא יכול היה לכתוב "ויש לחוש" שבסופו של דבר זו סוג של הכרעה.
ח. בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קלג כתב בביאור ההיתר לרחוץ זקנו בשבת "שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שודאי לכו"ע מותר באינו מתכוין כיון שהוא רק איסור דרבנן ולכן אינו מחוייב ליזהר. ולצורך מותר גם להתכוין לרחוץ אם יש שם עפרורית, כיון שעל הסחיטה אינו מתכוין ולא ניחא ליה".
נראה מדבריו שמחלק בין היכא שנכנס למקוה ואינו מתכוון וחושב כלל על רחיצת הזקן והסחיטה, לבין מי שמתכוון למעשה של הרחיצה ובמחשבתו נמצאת הסחיטה שהיא חלק מהרחיצה אף כשאינו מתכוון לעשותה. ובמתכוון לרחיצה התיר רק במקום צורך גדול של כבוד הבריות "אם יש שם עפרורית". חילוק זה יכול אולי ליישב את הסתירה בין דברי הגמרא על דבורים, לדברי הר"י במתקן ענבי ההדס, שכן י"ל שבדבורים הוא מתכוון וחושב על מעשה הצידה בעוד שבענבי ההדס אינו חושב כלל על תיקונו. אך גם לפי זה קשה להקל בדוד שמש כי כוונתו לרחוץ בחמים[20].
בשו"ת ציץ אליעזר חט"ז סי' מ מסתמך על דברי הבאר יצחק, ובדברי הבאר יצחק (בהשמטות שבסו"ס) מפורש שההיתר הוא רק "במקום דלא אפשר", והציץ אליעזר בעצמו בכמה מקומות מצטט כך את דבריו. ועכ"פ בחלק כ סי' טז, בתשובה על ענין דוד שמש, רואים להדיא בדבריו שהוזקק לכמה וכמה צירופים כדי להקל, ולא די לו בכך שהוא פסיק רישא דלא ניח"ל בדרבנן[21].
בשו"ת קנה בשם (חלק א סימן ל), כשדן על הטית נר ביום טוב שנוטף ממנו שומן כתב להקל "דבודאי לא ניחא ליה שהשומן שבראשה ילך לאיבוד", וציין שם לפמ"ג, המבאר שפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן הותר רק כשממש לא נוח לו ומפריע לו, לכן אין ללמוד מזה להקל בכל פסי"ר דלא ניחא ליה.
ט. בענין הפוסקים הספרדים, השאלה היסודית לדעתי היא האם המקלים בכך דנים על האיסור בדבורים? מסתבר שכולם פוסקים כדעת השו"ע, שבדברים איכא איסור, וכיון שלא יתכן כלל לומר שדבורים חשיב הלכתית מינו ניצוד, וגם לא מסתבר שחשיב כניחא ליה, על כרחך שיצטרכו להודות שיש מקרים בהם יש להחמיר בפסיק רישא דלא ניח"ל בדרבנן, ואם הם לא כותבים כך הוא משום דלאו אדעתיהו סוגיה זו, או שסוברים כאחת משתי האפשרויות הנ"ל, או שסברי שדבורים הוא מינן ניצוד או שסברי שדבורים הוי ניחא ליה, וכיון שלענ"ד אין לשתי הסברות האלו מקום, לדינא נראה להחמיר, לפחות באופן הדומה לדבורים.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦ ♦ ♦