כולל פוניבז'
בדין רוב בבן נח - ובירושת גוי את אביו דבר תורה
א. קושיית המפרשים כיצד יורש גוי את אביו
איתא בגמ' קידושין (יח, א): "א"ר יוחנן, גוי יורש את אביו דבר תורה, דכתיב: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר". מבואר שהנכרי מקבל את הזכויות הממוניות של אביו, וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מנחלות ה"ט). והקשו האחרונים, כיצד יורש גוי את אביו דבר תורה, והלא אין הולכים בבן נח אחר הרוב, וכל מה שמוחזק לבנו זהו מכח רוב בעילות אחר הבעל (חולין יא, א). ויבואר עוד.הנה הסתפק הפרי מגדים (משבצות, יו"ד סב, א ד"ה עוד נסתפקתי; פתיחה להלכות תערובות ח"א פ"א חקירה ג'; תיבת גמא, פרשת נח, אות א), האם יש דין ביטול ברוב בבן נח, וכגון אבר מן החי שהתבטל חד בתרי, האם מותר להושיטו לבן נח, דאף שלגבי ישראל נאמר (חולין יא, א) דיש דין ביטול ברוב והלך אחר הרוב, היינו משום דילפינן מסנהדרין דאחרי רבים להטות, ודבר זה לא נאמר לגבי בן נח.
וכן דן המנחת חינוך (עח, ז) לגבי רוב דיינים בבן נח. עוד דן המנחת חינוך (שם) האם במקום שיש רוב חנויות מוכרות בשר אבר מן החי האסור לב"נ, ואחת בשר כשר, האם הולכים אחר הרוב בנכרי שאכל את הבשר הנמצא, או שלגבי נכרי ליכא כלל למעלת הרוב, ואינו נהרג אף שרוב החנויות מוכרות בשר אבר מן החי האסור לו. ומצדד המנחת חינוך שאצל הגוי לא נאמר דין רוב, משום שמקורו מאחרי רבים להטות שנאמר דווקא לגבי ישראל, ואינו נהרג אף במקום רוב חנויות.
[בתשובות נודע ביהודה (תנינא אה"ע סי' מב, מבן המחבר) כתב דלגבי בן נח לא אזלינן בתר הרוב, היות וכל הילפותות שלמדים שהולכים בישראל אחר הרוב, אינן שייכות לגבי בן נח, וכל מה שהולכים בבן נח אחר הרוב לאסור עריות, זהו רק לחומרא עיי"ש. וכן כתב הנצי"ב במרומי שדה (יומא פה, א בתשובה לבנו הגר"ח ברלין זצ"ל) דבבן נח לא אזלינן בתר הרוב].
אמנם בעל הנתיבות בשו"ת רבינו יעקב מליסא (יו"ד סי' טז) כתב דבגוי אזלינן בתר רובא דליתא קמן מירושת אביו, וכ"ש שאזלינן אף ברובא דאיתא קמן בב"נ[2].
והנה יש להרחיב בביאור העניין.
בחולין (יא, א) שקיל וטרי הש"ס מנלן דאזלינן בתר הרוב בישראל, ואחד המקורות לדין רוב, נלמד ממכה אביו: "רב מרי אמר: אתיא ממכה אביו ואמו, דאמר רחמנא - קטליה, וליחוש דלמא לאו אביו הוא, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא, ורוב בעילות אחר הבעל. ממאי, דלמא כגון שהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין. אפילו הכי אין אפוטרופוס לעריות". אם כן נמצאנו למדים, דמה שהבן הוא בנו של אביו, הוא רק משום רוב, שרוב בעילות אחר הבעל. ומסקנת הגמ' בחולין, דדין רובא דאיתא קמן ילפינן מסנהדרין דנאמר בהם אחרי רבים להטות. ולגבי המקור לרובא דליתא קמן פירש רש"י (חולין יב, א ד"ה פסח) דזהו משום הלכה למשה מסיני, או משום דילפינן מסנהדרין, דאין חילוק בין רובא דאיתא קמן, לרובא דליתא קמן.
מעתה הקשו המפרשים[3], כיצד בן יורש את אביו הנכרי, הרי כל מה שהוא אביו זהו משום רוב בעילות, ובבן נח יש צד לפמ"ג שלא הולכים אחר הרוב. ואם כן כיצד יורש הוא את אביו דבר תורה, והרי אין הולכין בממון אחר הרוב (ב"ק כז, ב ועוד).
♦
ב. יישוב על פי דברי האחרונים דרוב שהוחזק קודם מהני
והיה מקום ליישב, על פי דברי ההפלאה הנודעים (כתובות טו, ב) דבמקום שהוחזק רוב מוקדם, הרי זה מועיל אף אם לאחר מכן יש נפקא מינה ממונית, ומוציאין ממון ברוב כזה[4]. וכפי שמצינו דלגבי מוציא שם רע, חייב הוא לשלם לאבי הנערה מאה כסף, ואף שיכול המוציא שם רע לטעון, דכל מה שהוא אביה הרי זה מכח רוב, ודילמא לאו אביה ואין הולכין בממון אחר הרוב, ושוב אינו חייב ליתן לאבי הנערה את הקנס, דהרי הוציא שם רע על היתומה פטור (כתובות מד, ב). וכן מהורג שור, שיטען המזיק, דהרי כל מה שהשור אינו טריפה הוא מכח רוב, ואם כן דילמא השור היה טריפה ובמקום סייף נקב הוה, ואין הולכין בממון אחר הרוב. וכן מדמי ולדות, כיצד יכול לתבוע אותם האב מהמכה, והלא דילמא לאו אביו, ובמקום שאין אב לא חייבה התורה דמי ולדות (ב"ק מט, א). ועיי"ש שהקשה ההפלאה קושיות נוספות.ומתרץ ההפלאה על פי יסוד, דכיון שהוחזק עוד קודם שהיה נפקא מינה ממונית, כה"ג מועיל הרוב שהוחזק אף שלאחר מכן נולד נידון ממוני, כבר הוחזק על פי הרוב הדין המוקדם. וז"ל: "ונלענ"ד בזה כיון דאוקמי התורה על הרוב דלאו טריפה הוי לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב, וכן בשור לענין איסור אכילה, וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהן, ה"ה לענין ממונא, ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממונא, כגון בשור ונמצא נגחן וכן אינך דמייתי הש"ס בריש המוכר פירות, א"כ ה"נ לא שייך הא דשמואל הכא".
וכיסוד זה כתבו כמה אחרונים, ראה בכתב והקבלה (פרשת בחוקתי ויקרא כז, לב) בשם הרע"א, וכן הוא בחידושי רע"א (ב"ב צג, א), ובשו"ת רע"א (תנינא קכט)[5], וכן כתבו בשו"ת בנין ציון החדשות (סי' עב) ובחת"ס (שו"ת או"ח רח).
אחרי כל דברי השלום והאמת הללו, אם כן יש ליישב את הקושיא האמורה, כיצד יורש גוי את אביו דבר תורה, ואף שכל מה שהוא בנו זהו מכח הרוב, ובבן נח יש צד לפרי מגדים דלא אזלינן בתר הרוב. ולאמור ניחא, דהיות והוא הוחזק כבנו של הנכרי לענין שאסור הוא באשת אביו (סנהדרין נח, א; רמב"ם מלכים ט, ה) והיות והחזקנו מכוח הרוב שהוא בנו ואסור באשת האב, אף אם לאחר מכן מתעורר נידון ממוני של ירושה, מכל מקום הלא יסדו האחרונים הנ"ל, דבמקום שיש הכרעת רוב מוקדם, מועיל הדבר אף אם לאחר מכן מתעורר נידון ממוני, של ירושת האב. שוב ראיתי שכן תירץ בשו"ת חמד שלמה (פרידמן, סי' ז').
אלא דיש מקום לדחות זאת על פי מה שכתב בנו של הנודע ביהודה (תנינא, אה"ע מב), דמה שגוי אסור הוא באשת האב, או באחות האב, הני מילי לחומרא, דלחומרא אזלינן בבן נח אחר הרוב. ולפי"ז לכאורה לא הכרענו על פי הרוב, שהוא בנו של אביו לענין עריות, אלא רק לחומרא, וכהאי גוונא ליכא הוחזק.
♦
ג. רוב מוקדם בגוי – מדין כיבוד אב לשיטת הרמב"ם
עוד היה מקום לומר, דיש רוב מוקדם נוסף בבן נח, והוא לענין כיבוד אביו. דהנה פסק הרמב"ם (פ"ה מממרים הי"א) שנכרי חייב לכבד את אביו, ומשום כך גר, אף שהוא כקטן שנולד, מכל מקום חייב לנהוג קצת כבוד באביו הגוי, על מנת שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה.הרי שדעת הרמב"ם, שיש חיוב כיבוד אב ואם אף בגוי, והטעם הוא היות וזהו חיוב שכלי של בן אדם לחברו, ובמצוות שכליות מחוייבים אף הנכרים, כמבואר ברנ"ג (בהקדמתו לש"ס). וכן ביאר בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קל), שכיבוד אב ואם זהו חיוב מושכל מצד הכרת הטוב הנוהג אף בגויים. וראה עוד בהסכמת הנצי"ב לספר אהבת חסד, שהביא מקור לכך מדמא בן נתינא (קידושין לא, א), ועיי"ש בדבריו.
אמנם מאידך, בנזיר (סא, א) על דברי הגמ': "יצא גוי שאין לו אב וכו', אלא במי שמוזהר על כיבוד אביו", ביארו בתוס' ובמפרש, שגוי אינו מוזהר על כיבוד אביו. אם כן להנך ראשונים אין חיוב כיבוד אב בגוי. וביישוב דעת הרמב"ם מהסוגיא בנזיר, נתבאר במקו"א.
וראה עוד בכלי חמדה (פרשת יתרו) שנקט דנהי שאין גוי חייב בכבודו של אביו, מכל מקום מוזהר הוא על מוראו, עיי"ש שהוכיח זאת.
ואם כן אפשר לומר, דהיות והוחזק הנכרי כבנו של אביו, לענין שחייב הוא בכבודו ובמוראו, אם כן מועילה החזקת הרוב המוקדם, אף כאשר לאחר מכן מתעורר נידון ממוני, וכיסוד ההפלאה. ומשום כך יורש הנכרי את אביו דבר תורה, היות והוא הוחזק מראשית לידתו כבנו של אביו, לענין איסורי עריות וחיוב כיבוד או מורא אב.
אמנם גם בזה יש לדון, שלדברי בן הנוב"י האמורים לעיל (באות הקודמת), מחזיקים על פי הרוב בב"נ רק לחומרא, ואם כן יתכן שהוא חייב בכבוד אביו רק לחומרא, אולם אין זו החזקה גמורה, ויל"ע.
♦
ד. מקשה על ביאורים אלו במקום שמת אביו קודם לידת הבן
אלא דיש לעורר על יישובים אלו, שכן במקום שמת אביו בעודו עובר, ובעת לידתו נוצר הנידון, הן לגבי עריות דאשת אב, והן לגבי ירושת ממון, והן לגבי כיבוד אב, וכה"ג ליכא רוב מוקדם. ואם כן בכה"ג הדרא קושיא לדוכתה, כיצד ירש הנכרי את אביו, והלא בעודו עובר ליכא רוב מוקדם, וצ"ע. והצעתי קושיא זו לפני מו"ר הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א והסכים לזה. והוסיף, דעל יסוד ההפלאה של רוב מוקדם, יקשה נמי מדמי ולדות, שכן לא הוחזק העובר כבנו של אביו עד לידתו, ומכל מקום חייב המזיק לשלם דמי ולדות לאב.וכעי"ז יש לדון על מה שכתב הנצי"ב במרומי שדה (יומא פה, א) דעל אף שבבן נח לא הולכים בתר הרוב, מכל מקום היכא דהוחזקו כאב ובן, נהרג על אשת אביו, היות והוי הוחזק גמור כמו סוקלין על החזקות (קידושין פ, א). כהאי גוונא אזלינן בתר הרוב אף בבן נח. ועל פי זה היה אפשר לומר, דהיות והם הוחזקו כאב ובנו, משום הכי יורשו נמי, דבמקום שהוחזק מהני אף בבן נח.
אלא דגם על תירוץ זה יש לעורר, דבמקום שמת אביו עוד קודם שנולד, ולא הוחזק מעולם כאביו, כה"ג מנא לן שיירש את אביו, ויל"ע.
♦
ה. דין רובא דליתא קמן נוהג אף בבן נח
יש מקום ליישב באופן אחר, דהנה מצינו בכמה דוכתי דיש עדיפות לרובא דליתא קמן על פני רובא דאיתא קמן.הנה, לגבי הדין שספק ממזר מותר, כתב הפני יהושע (קידושין עג, א) דאף במקום רוב, נאמרה הלכה זו של ממזר וודאי ולא ממזר ספק. והקשה השב שמעתתא (א, א) דאם כן לא משכחת קהל וודאי, דהלא כל מה שיודעים אף בישראל שהוא אביו זהו משום רוב בעילות אחר הבעל (חולין יא, א), ואם ע"י רוב לא נחשב לממזר ודאי, אם כן כל אחד מישראל מותר בממזרת, שכן מחמת רוב בעילות הוי רק רוב, ורוב לא הוי קהל וודאי לדברי הפנ"י.
אמנם האחרונים[6] (וכן השמעתתא גופיה לקמן ב, טו) חילקו במישור, בין רובא דאיתא קמן, שעיקר יסודו הוא הנהגה בספיקות, ולכך במקום רובא דאיתא קמן לא הוי ממזר ודאי ומותר בקהל ישראל, משא"כ רוב בעילות אחר הבעל זהו רובא דליתא קמן, והוא רוב של בירור, וכה"ג נחשב לקהל ישראל וודאי ולא ספק.
מקום נוסף בו רואים אנו שיש חילוק בין רובא דאיתא קמן לליתא קמן, הוא במקום של מעשר בהמה, שלגבי קפץ אחד מן המנויין לדיר ונתערב כולם פטורים (ב"מ ו, ב), דמשום עשירי וודאי ולא עשירי ספק פטורים כולם. וכפי שביאר בתוס' הרא"ש דמכח רובא דאיתא קמן לא הוי בירור ולא הוי עשירי וודאי, ולכן לא אומרים שיעביר אחד אחד וכל דפריש מרובא פריש.
אמנם במקום של רובא דליתא קמן, כגון רוב בהמות אינן טריפות בזה אזלינן בתרא ולא אומרים דיהיו פטורות כל הבהמות ממעשר בהמה דילמא הוי טריפה שפטורה ממעשר בהמה. והקשה הגאון רבי עקיבא איגר (שו"ת תנינא קח. והובאו דבריו בחידושיו לבכורות נז, א) דמדוע אזלינן כה"ג בתר הרוב, והלא בעינן עשירי כשר וודאי ולא ספק, ועל פי רוב אין זה וודאי וכפי שנתבאר בשם התוס' הרא"ש, ועיי"ש מה שתירץ.
אמנם האחרונים חילקו ברווחא, וכפי שנתבאר, שיש לחלק בין רובא דאיתא קמן שהוי הנהגה ולא הוי עשירי וודאי, לבין רובא דליתא קמן של רוב בהמות אינן טריפות שנחשב לרוב מברר ולא חיישינן לטריפה, אף שזהו מתבסס על פי רובא דליתא קמן, היות וכה"ג הוי בירור.
והדברים באו ביתר הרחבה בכתבי הגר"ח (גיטין סד, א) שביאר, כי רובא דליתא קמן אומר שאין מקום להסתפק, ובזה חילק בין עשירי וודאי לבין ספק טריפה במעשר בהמה: "... ויש לומר דאיכא שני מיני חזקה ושני מיני רוב, יש רובא וחזקה שמצלת מספק שלא יבוא כלל לידי ספק, ויש חזקה ורובא שסותר את הספק שנולד כבר, דהרובא והחזקה סותר את הספק ומבטלו, לכן גבי קפץ אחד מן המנויין דהתם נולד כבר הספק, אין כח ביד הרוב לבטל את הספק שכבר נולד, כיון דבעינן גבי מעשר עשירי ודאי ואין זה ודאי מצד המציאות. אבל זה לא קשה האיך יכולים תמיד לעשר דילמא טריפה הוא, דהתם כיון דהספק ליתא קמן דלמה נאמר שהבהמה היא טריפה, כיון דלא חזינן עליה מידי, שפיר אזלינן בתר רוב".
וראה עוד בקובץ שיעורים (כתובות אות סד) דמותר להישבע רק על סמך רובא דליתא קמן, ולא על פי רובא דאיתא קמן וחזקות, עיי"ש[7].
מעתה אפשר לומר, דאף שבבן נח יש צד דאין הולכין אחר הרוב, הני מילי ברובא דאיתא קמן, שהוא חידוש והנהגה בספיקות, אולם לגבי רובא דליתא קמן, שזהו שולל את הצד הספקי, כה"ג הולכים אף אחר הרוב. כשהצעתי זאת קמיה הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, אמר שכן נקטו האחרונים דרובא דלית"ק מהני אף לגבי בן נח.
ו. יישוב נוסף על פי דברי הקה"י – רוב בעילות הוי רוב שכלי גמור
ואפשר ליישב עוד במישור את קושיית האחרונים האמורה, כיצד יורש גוי את אביו דבר תורה, והלא בבן נח אין הולכים אחר הרוב, ודילמא לאו אביו הוא. וזאת, על פי דברי הקה"י (חולין סי' ז) שמחדש דרוב בבן ואב, משום רוב בעילות אחר הבעל, הוי רוב שכלי גמור, והמיעוט אינו אלא מיעוטא דמיעוטא, ואין אנחנו מסתפקים כלל מכח המיעוט, וכה"ג הולכים אחר הרוב אף בבן נח, עיי"ש כיצד הוא מיישב זאת עם דברי הגמ' בחולין שכן למדה ממכה אביו לדין רוב דכל התורה.ולפי זה אתי שפיר, כיצד גוי יורש את אביו דבר תורה, ואף דהרי הוא בנו רק משום רוב, דרוב בעילות אחר הבעל, והיינו טעמא דרוב כה"ג הוי רוב גמור, שאין אנו מסתפקים כלל בצד המיעוט, וכל כהאי גוונא הולכים אף בבן נח אחר הרוב, ומשום כך יורש הנכרי את אביו דבר תורה.
ולפי זה אפשר שאף רובא דליתא קמן אינו נוהג בגוי, אולם שאני רוב בעילות דהוי רוב גמור בלא צד מיעוט.
♦ ♦ ♦