הגאון רבי יעקב שפירא מוולוז'ין זצ"ל
ראש ישיבת וולוז'ין, בעל גאון יעקב

הנחלת קדושת האבות לבניהם אחריהם[2]

"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (בראשית כב, יד).
אברהם אבינו בהיותו בהר המוריה – מקום הקודש והמקדש, קרא לבית המקדש - 'הר': 'אשר יאמר היום בהר ה' יראה'. ובגמ' בפסחים (פח, א) מובא שכל אחד מהאבות קרא את מקום המקדש בשם אחר והוסיף רובדים ברוממות קדושת בית עולמים:
ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו', אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.
עלינו לדעת, כי הגם ששלמה בנה את ביהמ"ק ודוד הכין את הכסף והאוצרות לבניית המקדש וכליו (ראה דברי הימים א' כב, יד). אבל אילולי האבות הקדושים שהשרו את השכינה במקום המקדש, לא יכלו הבונים לגומרו כי לא הכתלים עיקר הבית, אלא השראת השכינה בעינן.
ואפשר לומר ג"כ כי החורבן שהחריבו האויבים היה רק מה שבנו לאחר מכן, אבל מה שהאבות בנו לא נחרב, כי אלמלא נחרב אזי היו צריכים רק האבות לבנותו מחדש. נמצא כי חיים אנו מן המוכן כי סוף סוף כל העבודה שבאדם הינה רק במה שיש לו. ואין ביכולתו לברוא יש מאין, וגם האבות בנו ממה שיש להם וממה שבידם[3].
♦
כלל גדול הוא בידינו כי מתנות רוחניות אינן ניתנות חינם, וכל העולם הבא עד מדרגת "עַיִן לֹא רָאָתָה"[4] (ישעיה סד, ג) נמצא הוא בעצם האדם, ואם לא הגיע לידי מדרגה זו לא היה לו קנין העולם הבא.
ועד כמה גדול כח האדם בפעולותיו ובגדולתו כי גם אחרי אשר הוא זכות אבות - כי באמת ענין זכות האבות ג"כ נמצא ביצירת האדם ובגדולתו, אלא שנקל לו להשיג את הרוממות יען כי האבות השרו את שכינתו בתוכינו[5] - א"כ מגיע רוממותו עד אין סוף. וזהו העניין שאמרו חז"ל (שבת נה, א) כשתתם זכות אבות אז יעשה הי"ת חסד עם ישראל למענו - היינו לשם ה'.
♦
ועיין ברמב"ן (במדבר יד, יז) בחטא המרגלים שהתפלל משה 'ארך אפים ורב חסד', ולא הזכיר מידת 'נוצר חסד לאלפים', יען שהם בעצמם ניתקו את הקשר עם האבות, כי האבות הנחילו לישראל את הארץ והם מיאנו בה, ולכן לא הזכיר משה רבינו בתפילתו גם את שמם של האבות.
♦
ומעתה יבואר באר היטב הא דאיתא בברכות (ו, ב):
אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו - אלהי אברהם בעזרו. וכשמת - אומרים לו: אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו! ואברהם אבינו מנא לן דקבע מקום? - דכתיב: וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר: ויעמוד פינחס ויפלל.
והדבר טעון בירור רב, כיצד בקביעת מקום לתפילה זוכה האדם שאלוקי אברהם בעזרו, ונחשב מתלמידיו של אברהם אבינו.
ולאמור לעיל אפשר לבאר, כי כל ענין התפילה הורישו לנו האבות (ברכות כו, ב), וכיון שנוגע בהם אזי אין צריך להתאמץ יותר מידי כמו שמצינו לגבי מצות 'ובו תדבק' זה המשיא בתו לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו (כתובות קיא, ב[6]), הגם שקטנות המה לעומת דביקות שלימה של 'ובו תדבק'. אבל האבות הק' הכינו לנו את הכל, ואין צריך מצידנו רק לנגוע, וההצלחה מוכנה.
והסבא (-הנצי"ב מוולוז'ין) היה אומר: 'איך האדם דורס על אוצרות הטוב ואינו מעריך לעצמו את גודל הענין', כי רק בקובע מקום לתפילתו אזי אלוקי אברהם בעזרו ואומרים לו אי חסיד אי עניו.
♦ ♦ ♦