הגאון רבי יוסף ליברמן זצ"ל
בעמח"ס שו"ת משנת יוסף

שאלות ותשובות בעניינים שונים[2]

שאלות שונות

בס"ד כ"ה טבת תשע"ז
משוכן מרומים רוב שלומים, לכבוד הבה"ח והיקר, בקודש נאדר, כמר חיים מלין ני"ו, מק"ק קרית ספר.
שוכט"ס, בדבר שאלותיך השונות:
א. האם שני אנשים שהולכים בדרך ומשוחחים ביניהם בענייני אמונה וסיפורי השגחה פרטית, ועי"ז התחזקו באמונה, האם מקבלים שכר כאילו למדו באותה שעה.
אין אנו כרשב"י וחבריו שתורתם קבע, כי אנו מדברים כמה דברים שאין בהם צורך, כש"כ אם עי"ז יתחזקו באמונה בה', הרי זה כלומדים באמונה מתוך ספר.
ב. האם יש הידור בד' מינים שגדלו בא"י. וכן האם עדיף לקחת בשנה שאחרי שמיטה [שאין הרבה גידולים יפים בא"י] לקחת אתרוג יפה שגדל בחו"ל.
יש הידור לקחת מא"י משום חביבות מצות ישוב א"י וחיזוק שומרי שמיטה.
ג. האם יש ענין לומר הבקשות הפרטיות שלפני יהיו לרצון בלשון הקודש.
מסתבר שכל השמו"ע יאמר בלשון הקודש, כדברי התוס' שאין מלאכי השרת נזקקים ללשון ארמי. וכבשו"ע (או"ח סי' קא, ד) ובביה"ל שם.
דושה"ט בברכה
יוסף ליברמן
♦

צביעת רצועות התפילין באמצע ברכות ק"ש

בס"ד, י"א אייר תשע"ז
בימי העומר, שלום אומר, להבה"ח המופלג בתורה ויר"ש, כמר חיים מלין ני"ו, מק"ק קרית ספר יצ"ו.
על דבר שאלתך במי ששם לב באמצע ברכות ק"ש כי התפילין אינם צבועות כדין, ורוצה לצובען לפני שיקרא ק"ש (שיהיו לו תפילין כשרות בשעת ק"ש), אם יוכל לומר "לשם קדושת תפילין" קודם שיצבע, או לא, ומה עליו לעשות.
לא יאמר כן, דבדיעבד סגי במחשבה, כמבואר במשנ"ב (סי' לב סקכ"ד) לענין עיבוד הקלף, ולכאורה ה"ה בזה. בפרט שיש מקילין כשרוב הרצועה שחורה, ראה דעת קדושים (סי' לג סק"ג) דכשרוב הרצועה שחורה, כשירה לברכה. ובפסק"ת (לג, ו) ציין לכמה פוסקים דס"ל כן.
בברכה שתעלה מעלה מעלה בתוי"ש
יוסף ליברמן
♦

טעה ואמר ח"ק והתחיל לברך על ספירת העומר

בס"ד, כ"ב אדר תשע"ז
לקראת חודש ניסן, יתברך בכל ענין, הבה"ח והיקר, בקודש נאדר, כמר חיים מלין ני"ו, מק"ק קרית ספר.
אחדשה"ט, בדבר שאלתך בענין ש"ץ שהתפלל מעריב בימי ספירת העומר, ואחר שסיימו הציבור תפלת שמו"ע התחיל לומר קדיש, והש"ץ טעה ובמקום קדיש שלם אמר רק חצי קדיש ומיד התחיל לברך בא"י אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו, ותוך כדי הברכה עצרוהו הציבור ורמזו לו שהיה צריך לסיים הקדיש, והש"ץ נתבלבל ונעצר ואדהכי והכי עבר זמן של הפסק, והסתפקו הציבור מה לעשות, האם לגמור הברכה ולספור ואח"כ יסיים הקדיש, או שיסיים הקדיש ואח"כ יברך שוב, או עדיף שאחר יברך ויוציא אותו ידי חובה.
לענ"ד נראה שיגמור הברכה ויספור כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, ואח"כ יסיים הקדיש. ומה שהיה הפסק באמצע הברכה אינו מעכב בדיעבד, כמבואר במשנ"ב (סי' רו סקי"ב) לענין הפסק בשתיקה בין הברכה לאכילה עיי"ש, וה"ה (ואף כל שכן) כששתק באמצע הברכה. — ומאידך לא מצאנו דיני הפסק בקדיש, ואף בק"ש וברכותיה מבואר בשו"ע (סי' סה, א) דאם שח אפילו במזיד א"צ לחזור רק למקום שפסק, ואפילו כשפסק באמצע ברכה. ורק לענין שח בתפילה קיי"ל (סי' קד, ו) דכשלא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לתחלת הברכה שפסק בה [ועעו"ש במשנ"ב (סקי"ט) ובביה"ל (ד"ה דינו)]. וא"כ כ"ש בקדיש שא"צ לחזור לראש, רק ימשיך מיד לאחר הספירה באמירת תתקבל. ואם יש יתום, עדיף שיאמר הוא הקדיש שלם לאחר עלינו.
בברכה מרובה
יוסף ליברמן
♦

בענין הריקוד המכונה 'ברויגז שפיל'

בס"ד, כ"ב אדר תשע"ז
לקראת חודש ניסן, יתברך בכל ענין, הבה"ח והיקר, בקודש נאדר, כמר חיים מלין ני"ו, מק"ק קרית ספר.
אחדשה"ט, בדבר שאלתך בענין הצגה [המכונה ברויגז שפיל בלע"ז] שעושים בהרבה ישיבות בימי הפורים או בשמחות, שלוקחים שני בחורים המציגים כאילו שניהם רבים זה עם זה, וכאילו אחד מת, והשני עושה כל מיני לחשים ומרימו וכאילו עשה תחיית המתים, אם אין בזה משום הא דתנן בשילהי פאה (פ"ח מ"ט) וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר צדק צדק תרדוף. — וכן השאלה בילדים שאחד מחבריהם נשברה רגלו והולך בעזרת שני מקלות תמיכה המכונה קביים, והחברים לוקחים הקביים והולכים עמם ומשחקים עם זה, האם אין לחשוש לזה.
היו מקרים שבחנוכה או בפורים עשו "הצגה של מכירת יוסף" דהיינו שאחד היה יוסף הצדיק והאחרים היו אחיו שמכרוהו, וזה הזיק רח"ל ולא עלה יפה. — כיון שענין מכירת יוסף לא היה כפשוטו ומבואר במדרש איכה שעשרה הרוגי מלכות הי' תמורת מכירת יוסף עיי"ש. וכבר התרה על כך בשו"ת מהרי"ץ (סי' נו) וז"ל שאבותינו סיפרו לנו שגדולים אשר לפנינו לא היה דעתם נוחה מזה, וקבלה בידם שכל מי שהיה לו חלק חלילה בזה לא ינקה רח"ל, ובאמת שלא ראינום כבר ולא שמענו זה כמה ימים ושנים שנתעסקו בזה, עד אשר קם דור וילכו אחר שרירות לבם, וראוי לבטל הדבר אם אפשר במאמצי כוח עיי"ש. — ולעומת זאת היו צדיקים שכן נהגו בפורים לישב ולראות הצגה של מכירת יוסף.
אבל בהצגה סתם אין לחוש כיון שזה לשחוק בעלמא, ובפרט כשעושים זאת לשמחת חתן, וכן נהגו למעשה הרבה יראים ושלמים, וכן אצל בני ירושלים שהיו עושים את הברויגז שפיל ולא חששו.
דושה"ט בברכה
יוסף ליברמן
♦

שמו"ת לבן א"י שבא לחו"ל וקורין הקריאה שקרא כבר בא"י

בס"ד, י"א אייר תשע"ז
בימי העומר, שלום אומר, להבה"ח המופלג בתורה ויר"ש, כמר חיים מלין ני"ו, מק"ק קרית ספר יצ"ו.
אחדשה"ט, ע"ד שאלתך בזה"ל: לאחר הפסח בשנה שעברה (שנת תשע"ו) היה הפרש בקריאת הפרשיות בין א"י לחו"ל שיש להם יו"ט שני, עד שהגיעו בא"י לפר' מסעי ובחו"ל קראו מטות מסעי. ועובדא הוי בבן א"י שנסע לחו"ל ביום א' פר' מסעי, האם צריך לחזור ולקרות שם שמו"ת גם פר' מטות.
בחיוב להשלים פרשיותיו עם הציבור, כתב הצל"ח (ברכות ח.) הטעם כדי שתהא התורה שגורה בפי כל א', וזה ע"י לימוד ג"פ, שמו"ת, כי החוט המשולש לא במהרה ינתק. וכבר כ"כ החינוך (בהקדמה) שחוץ מקרה"ת חייב לקרוא בביתו שמו"ת "כדי שישכיל בדברים יותר בקרותו אותם בביתו". ולפי"ז החיוב הוא רק פעם אחת בשנה, וכיון שכבר קרא פ' מטות שמו"ת והשלימו עם הציבור שבא"י, א"צ לחזור לקראו שנית.
דושה"ט בברכה
יוסף ליברמן

שינה בשבת תענוג

בס"ד, י"א אייר תשע"ז
בימי העומר, שלום אומר, להבה"ח המופלג בתורה ויר"ש, כמר חיים מלין ני"ו, מק"ק קרית ספר יצ"ו.
אחדשה"ט, ע"ד שאלותיך:
א. כתב במשנ"ב (סי' רצ סק"ג) דת"ח שלומד כל השבוע צריך להתענג יותר בשבת, וכמבואר ברמ"א (שם סעיף ב). האם גם מי שחשקה נפשו בתורה ואינו עייף כלל, ג"כ מחויב לישון מעט כדי לקיים האי דינא, או דילמא יותר תענוג בשבילו שישב וילמד.
זה רק אם יש צורך בשינה שאז יש לו תענוג, אבל למי שאין צורך אין זה תענוג כ"כ ואין צריך.
ב. היכן מקור מנהג האנשים שכשיוצאים מהכותל הולכים לאחור כשפניהם אל הכותל, ומהו שיעור הדרך או הזמן שצריך.
עי' שו"ע (יו"ד סי' רמב, טז) שיצדד עצמו.
דושה"ט בברכה
יוסף ליברמן
♦

קריעה במוצ"ש על מת שנפטר בשבת

בס"ד, כ"ה חשון תשע"ח
משוכן מרומים רוב שלומים, לכבוד הבה"ח והיקר, בקודש נאדר, כמר חיים מלין ני"ו, מק"ק קרית ספר.
א. שוכט"ס, בדבר שאלתך בדיני קריעה על המת שקיי"ל דכל הנמצא ליד המת ביציאת נשמה עליו לקרוע קריעה, ונתעוררת בזה משום העובדא המצערת שקרה בש"ק פרשת נח שנפטר אח זקינך הגר"ח מלין ז"ל באמצע מוסף שב"ק, ומכיון שבש"ק אין קורעין, הסתפקת אם לקרוע במוצש"ק.
עי' פתחי תשובה (יו"ד סי' שמ סק"ג) שמביא בזה מחלוקת הפוסקים, שבתפארת למשה כתב שצריך לקרוע במוצ"ש כל זמן שלא נקבר המת, אבל אם לא קרע עד אחר הקבורה פטור. – אבל בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' שכג) כתב, דפטור מלקרוע במוצ"ש, דכיון שלא קרע בזמנו שוב אינו קורע, אא"כ איכא חימום חדש. וכ"כ הערך שי (יו"ד שם), עיי"ש.
ב. בדבר שאלתך במי ששם לב באמצע ברכו ק"ש כי התפילין אינם צבועות כדין, ורוצה לצובען לפני שיקרא ק"ש (שיהיו לו תפילין כשרות בשעת ק"ש), האם יוכל לומר "לשם קדושת תפילין" קודם שיצבע, או לא, ומה עליו לעשות.
לא יאמר כן, דבדיעבד סגי במחשבה, כמבואר במשנ"ב (סי' לב סקכ"ד) לענין עיבוד הקלף, ולכאורה ה"ה בזה. בפרט שיש מקילין כשרוב הרצועה שחורה, כמובא בפסק"ת (לג, ו).
דושה"ט בברכה
יוסף ליברמן
♦

תשובות בע"פ[3]

התרת נדרים קודם התפילה

א. אם מותר לעשות התרת נדרים קודם התפלה, שהרי אסור לדון קודם התפלה (או"ח סי' רלב ס"ב, ומ"ב סי' פט סקל"ו).
תשובה: מצד תדיר ושאינו תדיר יש להקדים ולהתפלל, אך באופן שלא יוכל להתיר בפני שלשה לאחר התפלה, או שעדיין לא הגיע זמן התפלה הקבוע של מנין זה, מותר לעשותו קודם התפלה, שאין זה דין כלל ונוסחו קבוע, ולא שייך הטעם שימשך בזה ויעבור זמן התפלה. ומצד עשיית חפציו אם יטרידנו שפיר מותר.
♦

להקדים ש"ץ שתפילתו מקובלת יותר

ב. אם יש לפנינו ב' חזנים לימים הנוראים (עם אותו קול), האחד ת"ח, והשני פחות ת"ח אך דרכו ללמד זכות על ישראל, מי קודם.
תשובה: יש להעדיף ש"ץ שדרכו לדון לכף זכות, אפילו כשאין לו קול ערב כ"כ, ולחזן השני (שאינו דן לכף זכות) יש קול יפה, דתפלתו מקובלת יותר.
♦

לשבת באמצע שמו"ע – בימים הנוראים

ג. מי שרגליו כואבות בתפלות הארוכות בימים הנוראים, אם מותר לו לשבת באמצע תפלתו לנוח מעט ואח"כ להמשיך.
תשובה: בשו"ע (או"ח סי' צד ס"ו) מצינו רק דחולה וזקן מותרים לישב, ובמשנ"ב (סקכ"ד) כתב דלכתחלה עדיף שיעמוד ויסמוך מאשר שישב ממש, ורק אם לא יכול לכוון יתפלל בישיבה. – ובנידו"ד שכבר עומד בתוך שמו"ע, והוא אנוס, וגם יושב לנוח באמצע ולא בשעה שמתפלל, מותר לו לישב כדי שיוכל לכוון אח"כ בהמשך תפלתו. אבל לכתחילה אין לו להיכנס לתוך האונס ולגרום להיסח הדעת באמצע התפלה, אלא יקצר בתפלתו, כדי שלא יצטרך לישב באמצע התפלה (בגוונא שאינו זקן או חולה, אלא אדם בריא).
♦

למה לא תקנו ברכת 'שעשה ניסים' למי שעובר את ר"ה בשלום

ד. בהא דמבואר בטור (סי' תקפא) שלובשים לבנים ומתעטפים לבנים וכו' ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס. והרי שקבלת התשובה וגזר הדין לחיים ולשלום מקרי נס, וא"כ צ"ב למה לא מצינו שתקנו לברך בסוף כל שנה ברכת שעשה ניסים, על הנס שעברנו את השנה בשלום.
תשובה: ברכת שעשה ניסים נתקנה רק על נס שנראה לכל כדבר פלא, אבל לא על נס הנעשה בצורה טבעית. וכמו שאנו אומרים בכל יום בתפלת מודים "על ניסך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובוקר וצהרים", ולמה אין מברכים על ניסים אלה, כי כאמור ניסים שהם בצורה טבעית אין מברכים עליהם.
♦

תקיעה בערב ר"ה בחדר סגור

ה. מבואר במשנ"ב (סי' תקפא סקכ"ד) לענין ערב ראש השנה, שאין לתקוע כלל כדי לערבב את השטן, והביא מהא"ר בשם ספר אמרכל דלהתלמד שרי בחדר סגור. וצ"ב מה ההגדרה של חדר סגור, ומה מהני בכלל עבור השטן, דאטו השטן אינו שומע מתוך חדר, ומה לי סגור מה לי פתוח.
תשובה: הענין הוא שלא לעשות המצוה ברבים, וכיון שעושים אותה בחדר סגור בצנעא כבר השטן מתערבב, דרואה שאין תוקעין בשופר כרגיל ברבים. וממילא הכוונה בחדר סגור, אינה שיהיה שם התוקע לבדו, אלא מותרים גם אחרים להיכנס שם ולהתלמד התקיעות, רק העיקר שלא יהיה בפרהסיא ממש.
♦

שמיעת תקיעות דאורייתא מתוקע תקיעות דרבנן

ו. אחד שלא היה בבית הכנסת כשתקעו התקיעות שלפני מוסף, ובא במוסף ושומע תקיעות שבתוך מוסף ומכוון לצאת בהם תקיעות דאורייתא (ומברך לעצמו בלחש ברכות השופר), אם יוצא בזה או לא, דהרי התוקע מכוין לשם תקיעות שבמוסף שהן דרבנן, ואילו השומע צריך לצאת יד"ח תקיעות דאורייתא.
תשובה: נראה דאפשר לשמוע תקיעות דאורייתא ממי שמחויב מדרבנן ויצא יד"ח, דהרי העיקר הוא שמיעת קול השופר, ושישמע ממי שמכוון למצוה ואינו מתעסק בעלמא (כשו"ע סי' תקפט, ח).
♦

לתקוע למחללי שבת

ז. עובדא הוי בבעל תוקע שהלך ברה"ר ועצרה לידו מכונית שנסעה בעצם ר"ה רח"ל, ויושביה בקשוהו שיתקע להם, אם ראוי לתקוע להם או לא, דאולי הוי חילול ה' גדול שיתקע להם בצורה כזו שהם בתוך המכונית ומחללים יו"ט.
תשובה: העצה שיאמר להם בואו עמי לבית הכנסת הסמוך, שם תוקע אני לכל הציבור. והיה אם יצאו ויבואו, הרי שכבר לא יהיה חילול ה', ואדרבה יזכה אותם במצות תקיעת שופר. אבל אם ממאנים לצאת מהרכב ולילך לביהכ"נ, הרי שבכה"ג לא יתקע להם, דאין עושין מצוות ע"י חילול ה'. – וברור שצריך לומר להם שיבואו עמו וישאירו הרכב דלוק, אבל אם יודע שיכבו הרכב מחשש גניבה או סכנה, וידליקו שוב, אז באמת ילך לדרכו ולא יתקע להם, שהרי אין כל היתר לגרום להם ריבוי חילול יו"ט.
♦

לתקוע ליד שור המועד לשופרות

ח. בהא דאי' בגמ' (ב"ק לז:) אמר רבא שמע קול שופר ונגח, קול שופר ונגח, קול שופר ונגח, נעשה מועד לשופרות. מה הדין באדם הנמצא בסמוך לשור כזה ורק שם יכול לתקוע בשופר בר"ה, וע"י התקיעה ילך השור וייגח, אם מותר לו לתקוע.
תשובה: בגווני דפיקוח נפש בודאי לא יתקע. אבל בגווני דהוא רק חשש הפסד ממון, בזה אמרינן דיכול לתקוע, אבל באמת אם אירע נזק, חייב לשלם לחבירו מדין גרמי (וכמו מציל בממון חבירו, דמבואר בב"ק ס: לשיטת התוס' ושאר ראשונים דמותר לו להציל רק חייב לשלם אח"כ).
♦

אם יש ענין ללמוד הלכות תקיעת שופר בר"ה שחל בשבת

ט. ר"ה שחל בשבת שאין תוקעין בו בשופר, אם יש ענין ללמוד אז הלכות תקיעת שופר, מדין ונשלמה פרים שפתינו (הושע יד, ג), וכדאי' במנחות (קי.) כל העוסק בתורת חטאת ועולה כאילו הקריב חטאת ועולה וכו', וא"כ ילמד אדם הלכות תקיעת שופר ובזה ייחשב לו כאילו תקע בשופר בשבת.
תשובה: לכאורה יש ענין ללמוד את ההלכות בשבת שחל ר"ה בתוכה, וזכר לדבר שהרי בר"ה שחל בשבת אומרים בתפלה "יום זכרון תרועה", הרי שעדיין נשאר הוא יום זכרון תרועה, ולא נעקר לגמרי (דאם נעקר לגמרי מה ענין להזכיר שהוא יום זכרון תרועה), וא"כ נראה שיש ענין להזכיר את התרועה והתקיעה וללמוד הלכותיהן, ובכך ייחשב כעשייה בפועל.
♦

כתיבת שהחיינו בהקדמת הספר

י. ידוע הנידון האם מברכים ברכת שהחיינו על הוצאת ספר לאור עולם (ודן בזה כבר בשערי תשובה סי' רכג סק"י). וחידוש גדול ראיתי מזקני בעל פנים מאירות זצ"ל על הירושלמי (הג"ר מאיר יוסף קוטקין זצ"ל) שכתב בהקדמת ספרו, בזה"ל: "והנה בעיקר הזה מבואר בחיבורי הזה ראיות נכונות שצריך לברך בשם ומלכות, אולם לצאת ידי כל הדעות, הרי בכתיבה אי הוי כמוציא מפיו, ידוע דעות חלוקות מגדולי האחרונים. ועיין בשו"ע או"ח סימן מ"ז. גלל כן הנני לברך ע"י כתיבתי, ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", עכ"ל.
האם להלכה למעשה יש ענין לעשות כחידוש זה, ולכתוב ברכת שהחיינו בהקדמת הספר (דבפשטות זה חידוש גדול, דהרי הוא כותב הברכה זמן רב קודם שיצא הספר לאור עולם מבית הדפוס).
תשובה: הוא חידוש גדול, ולא ראינו נוהגין כן, והמנהג לקחת פרי חדש ולהניחו על שולחנו, ולברך שהחיינו ולכוון על הפרי ועל הספר, וכך אני נוהג תמיד.
♦

נגיעת גוי בס"ת

יא. האם מותר ליתן לגוי לגעת בס"ת, דאמנם ברמב"ם (פ"י מהל' ס"ת ה"ח) מבואר שגם כותי מותר לגעת בס"ת, אך בשו"ע (יו"ד סי' רפב ס"ט) שהעתיק לשון הר"מ השמיט תיבת כותי. מה ההוראה בזה למעשה.
תשובה: לכתחילה אין להקל בזה, ורק במקום חשש איבה יש להקל. [והוסיף גבי כתיבת אותיות, שאין ליתן לגוי בשום פנים ואופן, אם גוי רוצה לכתוב - ויש חשש איבה, בדיעבד יש להקל שיכתוב ואח"ז הסופר יכתוב שוב האות].
♦

כתיבה באמצע שמו"ע

יב. אדם שמתעורר לו שאלה או חידוש באמצע תפילת שמו"ע, וחושש שאם לא יכתבנו ישכח החידוש עד סוף תפילתו, א"כ מחשש זה גופא כבר נטרדת כוונתו. האם מותר לו לעצור ולכתוב החידוש לעצמו בראשי פרקים למען יוכל להמשיך בתפילתו בכוונה.
תשובה: הלכה ואין מורין כן. ובפרט ת"ח יש לו להמנע מזה דחיישי' שיבואו ללמוד ממנו, והוי זלזול בתפלה.
♦

תואר כבוד על ירושלים

יג. האם יש מקור לכך שאין לכתוב תואר "עיר הקודש" על עיר מלבד "ירושלים עיר הקודש", דיש בזה חשש זלזול בכבוד ירושלים, או דא"צ לחוש לזה.
תשובה: באמת יש אומרים כן, ולמעשה אפשר לכתוב "ק"ק" (קהילת קודש), דזה קאי על הקהילה, ולא על העיר עצמה.
♦

אמן לבטלה

יד. יש לדון מי מצינו איסור לומר "אמן" סתם, דלכאו' לא מצינו איסור אמן לבטלה או עניית אמן שלא לצורך, ורק "אמן יתומה" מצינו, שעונה בהפסק זמן אחר הברכה, אבל אם אומר "אמן" בעלמא, בלי שום ברכה, מנ"ל דיש בזה איסור.
תשובה: למעשה אין בזה איסור ממש, אך מ"מ ראוי שלא לומר סתם אמן, כעין מה שמצינו שיש מושג של אמן יתומה.
♦

החושש לעלות לתורה שלא ידבק

טו. הנה כעת נתעוררה שאלה באדם שקראוהו לעלות לתורה, וחושש להתקרב לס"ת ולבעל קורא ולגבאי, משום שחושש שידבק במגפת הקורונה, מי יכול לסרב או לא. והנה במשנ"ב (סי' תכח סקי"ז) מצאנו לגבי אדם שהעלוהו לתורה לתוכחות, דמהרי"ל הקפיד בעלמא שלא לעלות, אך כתב המ"ב דמ"מ אם קראוהו – יעלה לתורה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. האם ה"ה כאן נימא כן.
תשובה: מסתבר דהכא נמי, אם בעצם הכל כפי ההוראות ואיב"ז סכנה, ורק שהוא חושש בעלמא – בזה לא יחשוש דשומר מצוה לא ידע דבר רע. אבל בגוונא שיש סכנה בעצם, בזה אינו מחוייב לעלות דכל שיש סכנה פשיטא דאינו מחויב.
♦

סתירה בדעת המ"ב

טז. הנה בעצם דברי המשנ"ב הנ"ל גבי קללות, יש להקשות דהמ"ב סותר משנתו - דבסימן קמא (סקי"ח) כתב גבי שני אחים בזה אחר זה, דיש חשש עין הרע, שגם אם קראוהו לתורה לא יעלה, ומאי שנא דגבי קראוהו לקללות יעלה ושומר מצוה לא ידע רע.
תשובה: כל שיש סכנה מוחשית לפנינו – וכמו עין הרע (דבכל מקום דיינינן ליה כסכנה ונזק ממשי) – או חשש הדבקות בקורונה – בזה לא חייב לעלות, אבל בקללות שהוא חשש סגולי ולא ממשי – וגם שזה חשש מהתורה (פסוקי התורה) – וא"כ התורה עצמה מבטיחה ואומרת "שומר מצוה לא ידע דבר רע".
♦

לסרב לגלילה

יז. מי שמכבדים אותו לגלול הספר תורה, האם כשמסרב בזה יש ג"כ חששא דמסרב לעלות לתורה (דברכות נה, א שמקצרין ימיו וכו').
תשובה: בעלמא לא יסרב דסו"ס אי"ז כבוד התורה, רק היכא שמסרב שיש לו סיבה (כגון כעת במגפת הקורונה שחושש שידבק) מותר לסרב.

להפריד בע"ח

יח. הרואה חתול רודף אחר יונה לטורפו האם צריך להפרישם זה מזה משום צער בעלי חיים, או דלמא דכך הוא מנהגו של עולם שהחזק טורף את החלש.
תשובה: יש ענין להפרישם משום צער בעלי חיים, דהחתול יכול למצוא מאכלו באשפתות.
♦

אם רגל מפסיק לימוד משניות

יט. אדם שקיבל ע"ע ללמוד משניות לע"נ נפטר עד יום השלשים לפטירתו. והיה זה סמוך לרגל, ובאמצע השלשים חל הרגל. האם צריך לסיים הלימוד ברגל, דכמו שמצינו שהרגל מפסיק האבילות, אולי גם יפסיק השלשים ויצטרך לגמור הלימוד עד הרגל.
תשובה: הם שני עניינים שונים, והא דהרגל מפסיק לדיני אבילות אינו תלוי כלל ללימוד המשניות ושפיר יכול לגמור לימוד המשניות עד השלשים מהפטירה ואפשר גם עד י"ב חודש, דהוא ענין של עילוי נשמה.
♦

ביומו תתן שכרו קודם גמר הפעולה

כ. שמעתי מעוררים דאדם הנוסע במונית, ומשלם לנהג המונית קודם שהגיע ליעדו, מפסיד בזה מצוות "ביומו תתן שכרו", דכל המצוה חלה רק בגמר העבודה שאז חל החיוב לשלם, וממילא אם משלם קודם גמר הפעולה מפסיד בזה מצות ביומו תתן שכרו. מה דעת רבינו שליט"א בזה.
תשובה: לענ"ד נראה דאדרבה יש בזה משום זריזין מקדימין למצוות, ולא רק שמקיים המצוה אלא אף מזדרז, דהרי יודעים אנו שיגמור המלאכה עוד זמן קט ויתחייב, ומה לי אם נותנו קודם גמר המלאכה הלא למעשה הכסף אצלו בסוף העבודה.
♦

התרת נדרים קודם התפלה

כא. יל"ע האם מותר לעשות התרת נדרים קודם התפלה, דהרי אסור לדון קודם התפלה (או"ח סי' רלב ס"ב, ומ"ב סי' פט סקל"ו). וגם יש לדון משום עשיית חפציו קודם שחרית.
תשובה: מותר לעשות התרת נדרים קודם התפילה, דאי"ז דין כלל. ומצד עשית חפציו אם יטרידנו שפיר מותר.
♦

לומר פסוקי החלום קודם ברכה"ת

כב. הנה בגמ' (ברכות נו, ב) מובא על הרבה חלומות שאדם חלם בלילה, שישכים ויאמר פסוק אחד קודם שיקדמנו פסוק אחר. וצ"ע האם "ישכים ויאמר" הכוונה מיד בקומו מהשינה – עוד קודם ברכות התורה, דאטו מותר לומר זה קודם ברכות התורה. וזה תליא בשיטות בשו"ע (או"ח סי' מו ס"ט) האם שרי לומר פסוקים שלא דרך לימוד קודם ברכת התורה, דלשיטות המתירים לק"מ.
תשובה: מותר לכתחילה לומר הפסוקים קודם ברכות התורה דהוי דרך תפלה ממש, ושרי.
♦

ברית בעשרה או אצל אדם גדול

כג. הנה מגיפת הקורונה בינותינו בעווה"ר, ויש גדו"י שמסכימים להיות סנדק בברית מילה, אך מחמת חשש הדבקה אינם מסכימים שיבואו עשרה לביתם, אלא רק המוהל ואבי ואם התינוק. מאי עדיף ממאי, האם מעלת הסנדק שיהא גדול בישראל, או שיהיו בברית עשרה.
דבשו"ע (יו"ד סי' רסה ס"ו) כתב דהיכא דאפשר עבדינן למילה בעשרה. וגם עניין סנדק צדיק, מפורש ג"כ ברמ"א (סי' רסד ס"א) דיש לחזור ולהדר אחר סנדק היותר טוב וצדיק. ובאור זרוע (הל' מילה, סימן קז) כתב, שטעם הדבר הוא כדי שיבוא אליהו וישב אצלו. אולם בלבוש (סימן רסד סעיף א) כתב הטעם משום שיש לסנדק השפעה על הילד וכנ"ל.
וא"כ יש לפנינו שני עניינים, עניין אחד של מילה בעשרה, ועניין אחר של סנדק גדול, וע"ז השאלה מה עדיף ממה.
תשובה: ברית אצל גדול הדור עדיף מעשרה, דזה משפיע על התינוק (וכדברי האו"ז), ולכן זה עדיף מההידור דברית בעשרה.
♦

הנחת פח אשפה בביהכ"נ

כד. הנה יל"ע לפמ"ש המשנ"ב (סי' קכח סקט"ו) דהכהנים שעולים לדוכן יש להם להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בביהכ"נ מפני הכבוד. ויל"ע לפי"ז אם מותר להניח פח אשפה בתוך ביהכ"נ או דאסור ורק במסדרון בחוץ מותר, דיש לצדד שאם לא יהיה פח, אז הילדים ישליכו על הארץ עטיפות ממתקים וכיו"ב ויהיה בזיון לביהכ"נ טפי, וא"כ מאי עדיף ממאי.
תשובה: מה שאצל מלך לא היו מניחים – כך בבית הכנסת לא יניחו, וכיון שתלוי במה שכבוד להניח אצל המלך – מסתבר שגם אצל מלך יש פח רק בצורה מוצנעת וכיו"ב.
♦

לרדת להכנסת ס"ת

כה. אדם היושב ולומד בביתו ושומע שיש ברחוב מתחת הכנסת ספר תורה, האם צריך להפסיק מלימודו ולרדת למטה ללוות ולרקוד עם הספר תורה, או לא.
תשובה: אין צריך לרדת, אבל יילך לחלון ויעמוד שם כמה רגעים משום כבוד התורה.
♦

לשלם לבני הנפטר על בגדיהם

כו. אדם שהרג נפש בשגגה, ורוצה כעת לשוב בתשובה, האם יש ענין שישלם לבני הנפטר את דמי חליפות הבגדים משום שהוא גרם להם לקרוע על אביהם, או דלמא אי"ז אלא גרמא דגרמא ופטור.
תשובה: יש ענין בזה, דסו"ס הוא גרם לזה, דאם לא היה הורג לאביהם – לא היו קורעין.
♦

זריזין מקדימין או מצוה בו יותר מבשלוחו

כז. אדם שאביו מבקשו לעשות עבורו שליחות, ויכול לעשות הדבר בעצמו ויקח זמן מסויים, ויכול לשלוח שליח או ע"י מכונה וכיו"ב ויקח מעט יותר זמן. מה עדיף, האם שיטרח הוא בעצמו במצוה, או שתבוא התועלת לאביו בפחות זמן.
תשובה: בעיקרון מצוה בו יותר מבשלוחו, רק אם יש לאביו צער מהפרש הזמן – בוודאי שיתן לשליח. אבל אם אין לאביו צער, אבל סו"ס ישמח בהקדמת השליחות – בזה מסתבר שעדיף שיתן לשליח, דסו"ס אביו שמח בהקדמת הזמן.
♦

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו

כח. בהא דאמרו חז"ל (ברכות ו, ב) דכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות וכו'. יש להסתפק במה שמצוי שאדם בא לחתונה ואינו מכיר כלל את החתן אלא את אביו או חמיו, ומשום כך לא אומר מזל טוב בכלל לחתן אלא רק לאביו או חמיו, ואח"כ אוכל ונהנה מסעודת החתן, ולא רוקד ומשמח את החתן. האם יש בזה חשש דעובר בחמשה קולות.
תשובה: יתכן דעצם מה שבא לחתונה גרם לכך שיהיה "רוב עם" בחתונה וזה גופא משמח את החתן, גם אם לא אומר לו מזל טוב בעצמו (ודברי הגמ' דכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, אע"פ שבעצם מה שנמצא שם גורם לרוב עם, יתכן דהכוונה לעניים או סתם אורחים שאינם קרואים – דאז אין החתן שמח שנכנסים אנשים שלא הוזמנו כלל, ולא מוסיפים לו כלל ב"ברוב עם").
♦

יש לדאוג בבקשת המחילה להסיר הקפידות

כט. הנה שמעתי בשם גיסו של הדר"ג – הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זיע"א, שאמר לגבי בקשת מחילה ופיוס האחד מחבירו, שאין די לפייס זה את זה, אלא צריך לדאוג להוריד הקפידות. דיש שאומרים זה לזה 'אתה מוחל לי?', והחבר משיבו כהרף עין 'כן, מחול לך', ולאו מידי הוא, אלא צריך לראות שירדו כל הקפידות שבלב. מה ידוע בזה להדר"ג.
תשובה: בלומדי בישיבת חברון (בין השנים תש"ד-תש"ח), היה המנהג שבליל ראש השנה, כשכולם מאחלים איש לרעהו 'כתיבה וחתימה טובה', היו אומרים בנוסח אחד ובחדא מחתא: 'לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים ארוכים ולשלום, ומחילה על כל אשר עשיתי לך במשך השנה'. ואמנם זו הנהגה טובה כשאין זוכר ויודע שעשה לחבירו דבר, אבל ודאי שאם יודע בוודאות שעשה לחבירו דבר שלא כהוגן, אין סגי בזה, אלא צריך לבקש ממנו להדיא מחילה על מה שעשה לו, ולראות שמוחל לו בלב שלם.
♦

אשה מעוברת בכפרות בזה"ז

ל. הנה מבואר ברמ"א (או"ח סי' תרה) דאשה מעוברת תקח שני תרנגולים אחד זכר ואחד נקבה, מספק מה העובר [ויש הלוקחים שלושה, אחד לעצמה, ושניים עבור העובר מספק, יעו"ש במשנ"ב (סק"ג)].
ויש לדון בזמננו, כשנודע לאשה ע"י בדיקת אולטרא-סאונד שהעובר הוא נקבה, האם מ"מ יש עניין שתיקח תרנגול נוסף, או לא.
תשובה: אפשר לסמוך על הבדיקה, וא"צ לקחת תרנגול נוסף.
♦

רחיצת הידיים באלכוג'ל בתשעה באב

לא. הנה כעת בתקופת מגיפת הקורונה, שרבים רוחצים ידיהם באלכוג'ל או בסבון, לחיטוי וניקוי הידיים. ויש לדון האם הדבר מותר בתשעה באב, דהרי אחד מחמשה עינויים הוא רחיצה, מה דעת הדר"ג שליט"א.
תשובה: כיון שמכוין לרפואה ולהרחקת החיידקים והמזיקים, א"כ אין כוונתו לתענוג כלל, ואין בזה איסור.
♦

שירת שירי גאולה בתשעה באב בכותל המערבי

לב. הנה בזמננו ישנו מנהג של בחורי ישיבות, שבאים ביום המר והנמהר 'תשעה באב' לשריד בית מקדשנו - הכותל המערבי, ושרים שירי התעוררות ורגש, כדי להרבות ולעורר הציפיה והכמיהה לגאולה וישועה ולבנין ביהמ"ק, ומתיישבים קבוצות-קבוצות ושרים כמקהלה ביחד.
והנה מצד אחד עוררו כנגד זה, דלא נהגו כן אבותינו בכל הדורות, וביום המר והנמהר יש לישב ולבכות ולקונן על החורבן, ולשפוך דמעות כמים. ואיך תערב עליהם השירה והזמרה ביום זה.
ומאידך יש שהמליצו טוב, דדור דור ותהפוכותיו, וכיון שיש ירידת הדורות בעווה"ר, ובדורינו זה ישנם אנשים רבים שקשה להם להרגיש ולחוש בחוש את החסרון הגדול, ואינם 'מתחברים' ואינם 'חיים' את חורבן הבית, א"כ אדרבה, אולי מוטב להם שישבו וישירו שירי גאולה, ועל ידי הרגש הזה יתחברו ל'ציפית לגאולה'. מה דעת הדר"ג שליט"א בזה.
[ואמנם היו גדולי ישראל שעוררו על הנוהגים לרקוד ולשיר ברחבת הכותל המערבי, אך אולי כל זה בדרך שירה וזמרה של ריקודים (הגם שהתוכן של השיר הוא על ביהמ"ק), אבל אם זה בצורה של התעוררות ורגש המביא לבכי, אולי מותר]
תשובה: אם זה ניגונים המושרים בדרך התעוררות, הדבר מותר. וכמו שנהגו בכל תפוצות ישראל ששרים בסוף אמירת הקינות את הפיוט "אלי ציון ועריה", ומנגנים את זה בניגון המעורר רגש ובכי גדול, וא"כ כל כה"ג מותר.
♦ ♦ ♦