ישיבת תורת החיים
הרהור כדיבור דמי[2]
א. דברי הגמרא
דברי הגמרא בברכות כ' ע"ב
הגמרא בבא קמא (פ"ב ע"ב) אומרת שעזרא תיקן שבעל קרי לא ילמד תורה עד שיטבול. ובמשנה בברכות (פ"ג מ"ד) שנינו: "בעל קרי מהרהר בלבו (קריאת שמע. רש"י) ואינו מברך (אפילו בהרהור. רש"י) לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם". ובגמרא איתא: "אמר רבינא[3] זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי למה מהרהר, אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו? כדאשכחן בסיני[4]. ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו, אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר? אמר רבי אלעזר כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל, ונגרוס בפרקא אחרינא? אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עוסקין בו, והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו ותנן היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר טעמא דאתחיל הא לא אתחיל לא יתחיל? שאני תפלה דלית בה מלכות שמים, והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו? אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן".♦
דברי הגמרא בברכות ט"ו ע"א
במשנה (ברכות ט"ו ע"א) איתא: "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא", ובגמרא אמרינן דטעמא דר' יוסי הוא משום דכתיב "שמע" ודרשינן השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. עוד השוותה הגמרא בין דברי המשנה לדברי הברייתא האומרת: "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא" ואמרה שבכל התורה כולה נחלקו האם צריך להשמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו, שדעת ר' יוסי שחייב להשמיע לאזנו ואם לא השמיע לא יצא, דעת ר' יהודה שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, אך אם לא השמיע יצא. ורבי מאיר אומר שכתוב בפסוק על לבבך ודורש ר"מ 'אחר כונת הלב' הן הן הדברים, ואף לכתחילה א"צ להשמיע לאזנו.ועוד איתא בגמרא: "אמר רב חסדא אמר רב שילא הלכה כרבי יהודה וכו'. אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא".
♦
דברי הגמרא בשבת
ובגמרא בשבת (ק"נ ע"א) גרסינן: "רבי יהושע בן קרחה אומר אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהושע בן קרחה ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי יהושע בן קרחה דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר. רמי ליה רב אחא בר רב הונא לרבא מי אמר רבי יוחנן דיבור אסור הרהור מותר אלמא הרהור לאו כדיבור דמי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא שאני התם דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא הכא נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר ההוא מיבעי ליה לכדרב יהודה דאמר רב יהודה נכרי ערום אסור לקרות קרית שמע כנגדו וכו'".♦
ב. מחלוקת הראשונים לעניין השוואת המחלוקות של הרהור כדיבור ושל קרא ולא השמיע לאוזנו
ולכאורה משמע שהגמרא בדף ט"ו משווה בין הסוגייה של קרא ולא השמיע לאוזנו לסוגיית הרהור כדיבור, שהרי השוותה הגמרא בין המשנה של קרא ולא השמיע לאוזנו לבין הברייתא של ברכת המזון 'בלבו'. ועוד, שהביאה דברי ר"מ שאומר אחר כוונת 'הלב' הן הן הדברים, ומשמע מדבריו שיוצאים ידי חובה בהרהור.שיטת הרז"ה
וכתב הרז"ה (ברכות י"ב ע"א ד"ה מתני') שיש מי שרצה להעמיד שהמחלוקת של רבינא ורב חסדא בדין הרהור כדיבור במחלוקת התנאים שנויה בדין קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו. אך דחה ואמר שא"א לומר כן, שהרי ע"פ הבנה זו יוצא שקושיית רב חסדא נסתרת מדברי ר"מ, שהרי הקשה רב חסדא שא"א לומר שהרהור כדיבור דמי, דאם הרהור כדיבור למה מהרהר, יוציא בשפתיו. ור"מ שאמר (בדף ט"ו) שאחר כוונת הלב הן הן הדברים, דהיינו הרהור כדיבור דמי, אומר (בדף כ"ב) שצריך להרהר ק"ש בליבו ולא להוציא בשפתיו. הא חזינן שיש תנא האומר שהרהור כדיבור דמי ואעפ"כ אומר שבעל קרי יהרהר בליבו ולא יוציא בשפתיו, וא"כ אזדא לה קושיית רב חסדא. לכן על כרחנו לחלק בין המחלוקת בדין קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו לדין הרהור כדיבור.♦
שיטת הרא"ש
מדברי הרא"ש (פ"ג סי' י"ד) נראה שהבין שמחלוקתם של רבינא ורב חסדא תלויה בשאלה אם הגמרא בדף ט"ו האומרת שהקורא ק"ש ולא השמיע לאוזנו יצא מדברת גם על הרהור ואז הרהור כדיבור דמי, וזו דעת רבינא, או שמא דברי הגמרא שם אמורים רק לעניין אדם המוציא את הדיבור בשפתיו, אך המהרהר בליבו לדעת כל התנאים בדף ט"ו לא יצא ידי חובה, ומה שאמרו ר' יהודה ור"מ שיצא ידי חובה זהו דווקא כשמוציא בשפתיו.♦
שיטת הראב"ד ושאלה על דבריו
והראב"ד (כתוב שם ברכות י"ב ע"א) כתב שכל מחלוקתם של ר' אבינא ורב חסדא היא רק בבעל קרי שהוא אנוס, אבל בשאר אדם כ"ע מודו שהרהור לאו כדיבור דמי. עכת"ד. וכיוצ"ב כתב ההשלמה (ברכות כ' ע"ב ד"ה אינו מברך) .ע"ש. ולכאורה צריך לומר בדבריהם שלכ"ע מדאורייתא הרהור כדיבור דמי בכל מקום (שהרי לא מצינו מקום מיוחד שהתורה התירה לבעל קרי לצאת ידי חובה בהרהור) אך מדרבנן אין יוצאים יד"ח בהרהור, אלא שבבעל קרי נחלקו רבינא ורב חסדא אם הרהור כדיבור דמי. ולכאורה אפשר להקשות על דבריו, שהרי מעצם השקלא וטריא בגמרא בשבת נראה שהרהור כדיבור דמי הוא בכל התורה כולה.♦
שיטת המיוחס לריטב"א והשטמ"ק
מדברי המיוחס לריטב"א (ט"ו ע"א ד"ה לא יברך, וכן בדף ט"ו ע"ב ד"ה אמר רב יוסף) והשיטה מקובצת (ט"ו ע"א ד"ה אחר, טכן בדף ט"ו ע"ב ד"ה אמר רב יוסף) נראה שכלל לא השוו בין המחלוקת על קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו לבין המחלוקת אם הרהור כדיבור דמי, שהרי פרשו את דברי הגמרא שברכת המזון בליבו ואחר כוונת הלב הם לעניין אדם שלא השמיע לאוזן, וכן פרשו את דברי רב יוסף רק לעניין השמעה לאוזן. ע"ש בדבריהם. וכ"נ מדברי תוספות ר"י החסיד (כ' סע"ב ד"ה ורב חסדא). ע"ש.♦
ג. דברי הראשונים לעניין הלכה בדין הרהור כדיבור
ראשונים הפוסקים שהרהור לאו כדיבור דמי
התוספות (כ' ע"ב ד"ה ורב חסדא) כתבו בשם רבנו חננאל שלהלכה יש לנו לתפוס כדברי רב חסדא שהרהור לאו כדיבור דמי, מפני שמכך שרב אדא ורבי אלעזר ניסו לתרץ את שיטתו שמע מינה שהולכים בשיטתו. וכ"כ הרא"ש (פ"ג סי' י"ד) והראב"ד (כתוב שם י"ב ע"א). ורבינו יונה (י"ב ע"א ד"ה מתני' בעל קרי) פסק כרב חסדא והביא שכן פסקו הגאונים. וכ"כ במיוחס לריטב"א (כ"א ע"א ד"ה ולענין הלכתא) ובשטמ"ק (כ"א ע"א ד"ה ולענין הלכתא) בשם הגאונים. וכתב הרא"ה (בחידושיו לברכות כ' ע"ב), וז"ל: בגמרא אמרינן דהרהור לאו כדיבור דמי ומדינא לא סליק ליה כלל וכו' והכי הילכתא. והכי אסיקנא בגמרא דכן הילכתא דהרהור לאו כדיבור דמי. עכ"ל. וכ"פ המיוחס לריטב"א והשטמ"ק (שם), ועוד הגדילו לכתוב שאפשר שגם רבינא מודה דלהלכתא שהרהור לאו כדיבור דמי וכל מה שאמר שהרהור כדיבור הוא ליישב דברי המשנה וליה לא סבירא ליה. עכת"ד. ועל דברי הברייתא (בדף ט"ו) לא יברך אדם ברכת המזון בליבו, כתב המיוחס לריטב"א: פי' האי בלבו אינו רוצה לומר על ידי הרהור, דהרהור מאן דכר שמיה ומאי שיטיה הכא. וכ"פ הטור (סי' ס"ב) והמאירי (כ' סע"ב ד"ה אף על פי שביארנו) דהרהור לאו כדיבור. וע"ע ביבי"א (ח"ד סי' ג' אות י"ד) שהביא סוללת ראשונים וחבל נביאים שסוברים שהרהור לאו כדיבור דמי.♦
ראיית הראשונים שהרהור לאו כדיבור
ר"ח (ברכות כ' ע"ב) ורבינו יונה (שם) הביאו ראיה לדבריהם שהרהור לאו כדיבור דמי, שהרי בגמרא בשבת (קי"ג ע"ב) מבואר שאסור שיהיה דבורך של שבת כדבורך של חול, והיינו שלא לדבר על משא ומתן ושאר חשבונות, אמנם הרהור בדברים הנ"ל הותר[5]. והגמרא (שם ק"נ ע"א) כתבה על מימרא זו "אלמא הרהור לאו כדיבור דמי". וקא חזינן סתמא דגמרא שאמרה שהרהור לאו כדיבור דמי.♦
דברי תוס' הרא"ש
ושמעתי באומרים להעיר על ראיית רבינו יונה מדברי תוספות הרא"ש (ברכות כ' ע"ב ד"ה אמר רבינא) שכתב שגם רבינא יודה להא דאמרינן שאסור להרהר בבית הכסא, ובזה גם לשיטתו הרהור לאו כדיבור, משום דשאני ת"ת כי עיקרו הוא בדבור. וכן יתיר רבינא להרהר בעסקיו בשבת, דאי לאו קרא הייתי מתיר אף דבור דלאו מלאכה הוא, הילכך אין לנו אלא מה שאסר הכתוב. ע"ש. ומדבריו רצו ללמוד שגם מאן דאמר הרהור כדיבור דמי יכול להסתדר עם דברי הגמרא בשבת.אמנם יש לי להעיר על דבריהם, שכוונת הרא"ש בתוספותיו אינה לומר שהגמרא בשבת מסתדרת לשיטת רבינא, שהרי שם מפורש אמרינן "אלמא הרהור לאו כדיבור דמי", וכן כל הסוגיה אזלא בשיטה זו, יעויין שם. אלא כל מטרת דבריו להסביר שאע"פ שרבינא סובר שהרהור כדיבור דמי, גם הוא אוסר להרהר ד"ת בביה"כ, וכן מתיר להרהר הרהורי חול בשבת. ואביא עוד ראיה לדברי, שהרי כשהרא"ש כתב שגם רבינא מודה שמותר להרהר הרהורי חול בשבת, כתב בזה"ל: "וגם לא דמי לההיא דפרק כל כתבי ממצוא חפציך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר וכו'" ואם מטרת דבריו היתה להסביר שהגמרא בשבת ק"נ אזלא גם לשיטת מ"ד הרהור לאו כדיבור דמי, לא היה לו להביא ממרחק לחמו מפ' כל כתבי, אלא היה לו להביא מקורו מפרק שואל, שהוא סוגיה דידן. ודו"ק.
♦
ד. דעת הרמב"ם
סתירה בדברי הרמב"ם
כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (פ"א ה"ז): "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו". ובכס"מ (שם) כתב שהוציא הרמב"ם דין זה מהגמרא בברכות (ט"ו ע"ב), דאיתא במשנה (ט"ו ע"א) שנחלקו האם הקורא ק"ש ולא השמיע לאזנו יצא יד"ח, ובגמרא (שם ט"ו ע"ב) אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. עכת"ד. ומשמע מדברי הכס"מ שהבין שהמחלוקת במשנה (בדף ט"ו ע"א) היא אם הרהור כדיבור דמי או לאו כדיבור דמי, שהרי כשהגמרא רצתה להתאים את דעות התנאים לבריתות אחרות הביאה את דברי הברייתא: "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא", קא חזינן שהגמרא מנסה להשוות בין דין קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו לבין דין אדם שבירך ברכת המזון בליבו, שפשטותו אדם שבירך ברכת המזון בהרהור, ואם כן המחלוקת בדין קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו היא אותה המחלוקת אם הרהור כדיבור דמי. וכ"כ רבינו מנוח (בהלכות ברכות שם) בדעת הרמב"ם. ע"ש. וכן בהלכות תפילה (פ"ה ה"א וה"ט) משמע שלדעת הרמב"ם הרהור כדיבור דמי. ע"ש ודו"ק.אמנם בהלכות שבת (פכ"ד ה"א) כתב הרמב"ם: "לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר וכו' כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר". והקשה השאגת אריה (בישנות סי' ו') שמשמע מכאן שהרהור לאו כדיבור דמי, שהרי אם הרהור כדיבור דמי, מדוע מותר להרהר הרהור חול בשבת. וכן משמע בגמרא בשבת (ק"נ ע"א) שמ"ד שהרהור מותר בשבת סובר שהרהור לאו כדיבור דמי.
וכן בהלכות ק"ש (פ"ב ה"ח) כתב הרמב"ם: "הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו וכו' וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא", אך לא כתב הרמב"ם שאם הרהר בליבו יצא.
♦
הבנת השאגת אריה בדברי הרמב"ם
ומכח הקושיות הנזכרות כתב השאגת אריה (שם) לחדש שלדעת הרמב"ם לא נחלקו רב חסדא ורבינא אם הרהור כדיבור אלא בדברים שכתוב בהם במפורש 'דיבור' כק"ש שנאמר בה "ודברת בם" וכן בעסקי חולין בשבת נאמר: "ודבר דבר", ובזה דעת רב חסדא שהרהור לאו כדיבור ודעת רבינא שהרהור כדיבור. אך בדברים שאין כתוב בהם דיבור - כברכת המזון ושאר ברכות - לכולי עלמא הרהור כדיבור דמי. ועפ"ז מיושבים על נכון דברי הרמב"ם שהתיר להרהר הרהורי חול בשבת, וכן בק"ש לא כתב שהקורא בהרהור הלב יצא ידי חובה, מפני שבדברים אלו נאמר דיבור (בק"ש 'ודברת בם' ובדיבור חול בשבת 'ודבר דבר') ובזה אמרינן דהרהור לאו כדיבור דמי. אך לעניין ברכות כתב שיוצא ידי חובה בהרהור, משום שלא נאמר בהם דיבור. וכדברי השאגת אריה פסק הגר"י קאפח (פ"ב מהלכות ק"ש ציון כ"ב), וכן פירש דברי הרמב"ם ביבי"א (שם סוד"ה איברא). ואפשר שמרן הבית יוסף הבין כך בדברי הרמב"ם, שהרי בהלכות ק"ש הביא את דברי הרא"ש ורבינו יונה שאומרים שהרהור לאו כדיבור דמי ולא הביא חולק בעניין, אולם בהלכות ברכמה"ז הביא שהרמב"ם והסמ"ג חולקים על הרא"ש ורבינו יונה. אמנם העיר לי ר"מ השיעור הרב נחשון מייסון שליט"א שמדברי רבנו מנוח שהובא בכס"מ (פ"ב מהלכות ק"ש ה"ח) משמע שהבין בדברי הרמב"ם שהמהרהר ק"ש בלבו יצא ידי חובה. ע"ש. ואע"פ שאפשר להבין מתחילת דברי הכס"מ שהוא חולק על דברי רבנו מנוח, קצת דחוק לומר כן. וצ"ע.♦
שאלה על דברי השאגת אריה
אמנם כבר הקשה הקהילות יעקב (ברכות סי' י"ב) על דברי השאגת אריה, שהרי ע"פ דבריו גם רב חסדא מודה שיוצא ידי חובת ברכת המזון בהרהור. ואם כדבריו ניהדר אנפין לדברי הגמרא ששאלה מדוע ע"פ רב חסדא מהרהר ק"ש, ופרש"י מה מועיל, וענתה הגמרא שיהיה חייב לקרוא ק"ש משום שהוא דבר שהציבור עוסקים בו וצריך שלא יהא הוא בטל, ולבסוף שאלה הגמרא אם כן מדוע מברך ברכת המזון, וענתה שהוא משום שברכת המזון דאורייתא. אמנם ע"פ דברי השאג"א לכאו' כלל לא שייכת שאלת הגמרא מדוע מהרהר ברכת המזון, שהרי בברכהמ"ז יוצא ידי חובה לפי רב חסדא ולכן מצריכים אותו להרהר ברכת המזון. ומה השייכות להשוות את שאלה זו לשאלה מדוע מהרהר ק"ש שלא יוצא בה ידי חובה. וכן הקשו רבים על דברי השאג"א (עי' בקה"י שם שהביא שכן הקשה הפר"ח ובס' תורת רפאל).♦
אפשרות לתרץ את דברי השאגת אריה
ואמר ידידי אליעזר גלעד הי"ו שלכאורה אפשר ליישב את דברי השאגת אריה מקושיית הקה"י ולומר שהשאגת אריה סבר שע"פ רב חסדא לבעל קרי יש איסור להרהר בדברי תורה וברכות, ולכן שייכת שאלת הגמרא מדוע הפקענו בברכת המזון את האיסור להרהר. ואף שלא דמי לק"ש שהמהרהר ק"ש אינו יוצא ידי חובה והמהרהר ברכהמ"ז יוצא ידי חובתו, שאלת הגמרא במקומה עומדת[6].♦
תירוץ הקהילות יעקב
הקהילות יעקב (שם ד"ה ונראה לקיים) מסביר את דברי הרמב"ם בדרך דומה לדברי השאגת אריה, אלא שכתב שלדברי רב חסדא הרהור לאו כדיבור דמי בכל מקרה, בין בק"ש שכתוב בה דיבור ובין בברכת המזון שלא כתוב בה דיבור, ולכן שייכת שאלת הגמרא מדוע מהרהר בברכת המזון אע"פ שלא יוצא בה ידי חובה. אמנם רב יוסף, דאמר בדף ט"ו שכל המחלוקת במשנה של קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו היא דווקא בק"ש אבל בשאר מצוות דברי הכל יצא, מפני שחלוקים התנאים אם דורשים "שמע" באופן של השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך, יגיד גם במחלוקת של הרהור כדיבור דמי שכל המחלוקת האם הרהור כדיבור דמי הוא דווקא בק"ש שנאמר בה "ודברת בם", אך בשאר מצוות יאמר רב יוסף שלכ"ע יצא בהרהור. ורבינו הרמב"ם פסק כדברי רב יוסף.♦
יישוב נוסף דברי הרמב"ם
אמנם לענ"ד אפשר לתרץ דברי הרמב"ם בפשט הדברים ולא להיכנס בחילוקים דקים, וזה החלי בס"ד. אפשר לומר בדעת הרמב"ם שקיי"ל שהרהור כדיבור דמי, שהרי כתב בהלכות תפילה ובהלכות ברכות שהמהרהר תפילה או ברכות יצא ידי חובה. ומה שהתיר הרהור בעסקי חול בשבת, אע"פ שברך כלל הרהור כדיבור, הוא משום שחידוש הוא לאסור אף דיבור דברי חול בשבת, דמאי מלאכה איכא, ולכן כל מה שחידש הפסוק "ממצוא חפצך ודבר דבר" היינו לאסור רק דיבור. ולכן הבין הרמב"ם שגם ע"פ רבינא שהרהור כדיבור דמי מותר להרהר הרהורי חול בשבת. ודברים כעין אלו כתב בתוספות הרא"ש (ברכות כ' ע"ב ד"ה רבינא). ע"ש. ושו"ר שכיוצ"ב כתב היבי"א (שם אות ט"ו) לפרש בדברי הריא"ז, ודון מינה ואוקי באתרין. וע' בקה"י (סי' י"ב אות א' ד"ה הרמב"ם) שפירש בדברי הרמב"ם בהסברו הראשון שאין חילוק בדברי הרמב"ם והרהור כדיבור דמי בכל דבר. ואע"פ שמדברי הגמרא בשבת (ק"נ ע"א) מוכח שהרהור לאו כדיבור דמי, מ"מ מהגמרא בברכות בדף ט"ו שהשוותה בין קרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו לבין הרהר ברכמה"ז בליבו משמע שהרהור והוצאה בשפתיים בלא השמעה לאוזניים דין אחד להם, וכיון שמבואר בגמרא (שם ע"ב) שהלכה שקרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו יצא, ה"ה בהרהר בליבו. וכ"כ בלחם יהודה (פ"ב מהלכות ק"ש ה"ח ד"ה ודע) בדעת הרמב"ם. ומה שכתב הרמב"ם בהלכות ק"ש: "וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא" אך לא כתב הרמב"ם שאם הרהר בליבו יצא, הוא מפני שנקט את לשון המשנה. וכיוצ"ב כתב החזון יחזקאל על התוספתא (פ"ב הלכה י"ג, בחידושים סוד"ה ויש לומר), וז"ל: "אבל הרמב"ם פסק בהלכות ברכות (פ"א ה"ז) בברכת המזון דאם לא השמיע לאזניו בין שהוציא בשפתיו בין שהרהר בליבו יצא, ואם כי בהלכות ק"ש (פ"ב ה"ח) לא כתב בלשון כזה, אך אין שום סברא לחלק ביניהן". עכ"ל. וכן נראה שהבין דברי הרמב"ם בספר בן ידיד (פ"א מהלכות ברכות ה"ז) ובשו"ת פרח שושן (כלל א' סי' י"ד ד"ה ואחר המחילה נלע"ד), ושו"ר שביבי"א (אות י"ד ד"ה איברא דמרן) הביא דברי עוד אחרונים האומרים שע"פ הרמב"ם שהרהור כדיבור דמי בכל דבר. ע"ש.♦
דעת הרמב"ם בהרהור בדברי תורה מול ערווה
אמנם לכאורה ע"פ כל הנ"ל דאמרינן שהרהור כדיבור דמי והגמרא בשבת (ק"נ) אזלא דלא כהלכתא, מה דאיתא התם שמותר להרהר בד"ת כנגד ערווה הוא רק משום שהרהור לאו כדיבור דמי, אבל לפי דעת הרמב"ם שהרהור כדיבור דמי יהיה אסור להרהר בד"ת כנגד ערווה. ובאמת בדברי הרמב"ם מצינו שהביא (ברפ"ג מהלכות ק"ש) מקומות בהם אסור לקרות ק"ש, וכתב (שם בהלכה ד'): "ולא קריאת שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול, ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור". ובהמשך הפרק (הלכה ט"ז) כתב הרמב"ם: "כשם שאסור לקרות כנגד צואה ומי רגלים עד שירחיק כך אסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו וכו'". ולא התייחס הרמב"ם לדין הרהור ק"ש כנגד ערווה, ואפשר להבין את דעתו בשני אופנים: והנה אופן אחד בהבנת דברי הרמב"ם, דאפשר לומר בדברי רבינו שבהלכה ד' ביאר שכתוב בפרק זה (במדבר בעניין הלכות קריאת ד"ת כנגד צואה ערווה ובמקומות המטונפים) על עניין קריאה של שמע כוונתו לאו דווקא בקריאה ממש אלא אפי' בהרהור, וא"כ גם הרהור בד"ת נאסר מול ערווה. והאופן השני בביאור דברי רבינו הוא שדווקא לעניין מבואות המטונפים כתב רבינו שאסור להרהר שם בד"ת, אולם לעניין ערווה כתב רבינו שאסור רק לקרות ק"ש כנגדה, אך להרהר מותר.אולם ע"פ מה שהואלתי בא'ר שלענ"ד נראה בפשטות דברי הרמב"ם שהרהור כדיבור דמי, מוכרח אני לומר בדברי הרמב"ם כדברי האפשרות הראשונה ואה"נ אפי' הרהור בד"ת אסור כנגד ערווה. ושו"ר שכתב בקרן אורה (ברכות, ד"ה ויש לדבר): "ולא מצאתי כעת מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל היתר הרהור כנגד ערות אדם, עיין בפ"ג מהלכות קריאת שמע", ונראה שהבין פשטות דברי הרמב"ם כמו שכתבנו באפשרות הראשונה.
אך ראיתי בלחם יהודה (פ"ג מהלכות ק"ש הט"ז) שכתב בדעת הרמב"ם: "אבל להסתכל ולהרהר בק"ש או בד"ת לא אסיר דהכתיב ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר כדאיתא התם בפ' שואל". עכ"ל. אמנם הוא גופא כתב (בלח"י פ"ב מק"ש ה"ח) שלדעת הרמב"ם יוצאים יד"ח ק"ש בהרהור, כמו שהובא לעיל, והרי בק"ש כתוב "ודברת בם", ומדוע לא ילמד מכאן כדרך שלמד בהרהור מול ערווה שמותר משום שנאמר לשון דיבור דדווקא דיבור הוא דאסור, ואה"נ לעניין ק"ש כתיב "ודברת בם" דווקא דיבור הוא דמועיל. ואפשר לתרץ את דברי הלחם יהודה שכל מה שאמרנו הרהור כדיבור דמי הוא דווקא במצוות, כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אמנם לעניין איסורים אין הקב"ה מצרף מחשבה שאינה טובה למעשה, ולכן כשכתוב לשון דיבור, אין לפרש שהרהור בכלל. וחילוק זה כתבו ביבי"א (ח"ד סי' ג' אות י"ד) בשם כמה אחרונים. אמנם מ"ש להוכיח דבריו מהגמרא בברכות, יש לומר שאינה ראיה שהרי כל הראשונים נצרכו להסביר את דברי הגמרא 'דאשכחן בסיני' בהסברים שדין הרהור בבעל קרי הוא שונה (עי' בהערה 2 שהבאנו דבריהם), וע"פ דבריו לא היו צריכים לכל הנ"ל, אלא היו צריכים לחלק בין מצוות לאיסורים. ואין זה פליאה כ"כ, כי גם מרן היבי"א כתב שם בלשון: "ואפשר להעמיס כן בכוונת הגמ'". וע"ע בטל חיים (ברכות ח"א עמ' שנ"ד) שכתב לדחות חילוק זה. ואכמ"ל.
♦
ה. דעת האורחות חיים
סתירה בדברי האורחות חיים
בדברי האורחות חיים מצינו סתירות בהאי כללא של הרהור כדיבור, שבהלכות ק"ש (אות י"ו) כתב בזה"ל: "וצריך להשמיע אזניו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזניו יצא פי' ובלבד שיניע התיבות בשפתיו שאם לא הניע בשפתיו לא יצא דדברים שבלב אינם דברים", וכן בהלכות ברכמה"ז (אות י"ב) כתב: "ולא יברך אדם ברכת מזון בלבו ואם ברך יצא ובלבד שיניע התיבות בשפתיו", וכן בהלכות ברכות (אות ס"ט) כתב: "וכן לא יברך שום ברכה בלבו ואם בירך יצא ובלבד שיניע התיבות בשפתיו", ומכל ההלכות האלה משמע שהרהור לאו כדיבור דמי. אמנם בהלכות תפילה (אות מ"ג) כתב: "כתב הרמב"ם ח' דברים צריך אדם ליזהר בהן ואם היה דחוק או נאנס או עבר ולא עשה אותן אין מעכבין ואלו הן וכו' השוית הקול וכו'" ובביאור השוית הקול כתב (שם אות נ"ג): "השויית הקול כיצד המתפלל צריך שלא יגביה קולו בתפלתו ואל יתפלל בלבו רק שיחתוך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש". ומדבריו עולה שהמהרהר את התפילה בליבו יצא ידי חובה בדיעבד, ומשמע שהרהור כדיבור. וכן בהלכות ברכות (אות א') כתב: "וצריך שישמיע הברכה לאזניו ואם לא השמיע בין שהוציא בשפתיו או ברך בלבו יצא". ואם כן נבוכים אנו באורחות החיים דדבריו לכאו' סתרי אהדדי.♦
קושיית מו"ר הרב טל חיים
ועוד הוסיף לתמוה מו"ר הטל חיים (עמ' ש"ע) על דברי האורחות חיים שהרי הכלל שדברים שבלב אינם דברים אמור רק במקום שאמר דבר אחד בפיו וביטלו בלבו או סייגו בלבו. ואם כן מה שייכות יש לומר 'דברים שבלב אינם דברים' על אדם שלא מוציא דבר בפיו.♦
תירוץ מו"ר הטל חיים
ותירץ בטל חיים ע"פ דברי האורחות חיים עצמו שכתב בהמשך הלכות ק"ש (אות י"ח): "וצריך להאריך בשמע ישראל עד שיכוין בחיה ששמה ישראל. ובישראל אבינו שבקבר שישמעו שאנו מיחדין השם". ולכן לא שייך לקרות ק"ש בלב, כיון שהמחשבה סותרת את הדיבור, שהרי לא שייך לומר למישהו 'שמע' כשאינך משמיע לו דבר. ולכן כל מה שאסר האורחות חיים לקרות ק"ש בלב אינו מדין הרהור כדיבור, אלא מדין דברים שבלב אינם דברים. וכיוצ"ב כתב לתרץ מו"ר הטל חיים לעניין ברכמה"ז. ע"ש ואכמ"ל. ולכן ע"פ הדברים האלה האורחות חיים פוסק שהרהור כדיבור דמי, אמנם בברכת המזון (כשהיא בזימון, עי' בטל"ח שם) ובק"ש יש דין אחר שבגללו לא יוצאים ידי חובה והוא 'דברים שבלב אינם דברים'. ולכן צריך לומר שהאורחות חיים הבין שכל הסוגיה של הרהור כדיבור היא רק על ברכות ק"ש וברכת המזון כשאינה בזימון.♦
קשיים בדברי מו"ר הטל חיים
וכשאני לעצמי קושיית מו"ר הטל"ח אינה קשה לדידי, שאפשר לומר שמה שנקט האורחות חיים לשון 'דברים שבלב אינם דברים' אין רצונו לומר שבאמת נכנסים דברים אלו לגדר דברים שבלב אינם דברים הנאמר בגמרא, אלא כמליצת השיר, רצה לומר שמה שמהרהר בליבו אינו נחשב לכלום. וכן הר"ן (פסחים א' ע"א ד"ה ומהו) כתב שאי אפשר לומר שביטול חמץ הוא הפקרת החמץ, שהרי אפשר לבטל את החמץ בליבו: "ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני דדברים שבלב אינם דברים". עכ"ל. והוא עצמו כתב (בקידושין כ"א ע"א מדפי הרי"ף) בזה"ל: "דכי אמרינן דדברים שבלב אינן דברים ה"מ היכא שמה שבלבו סותר דבורו". וע"פ דברי הטל חיים יש להקשות על הר"ן בפסחים דדברים שבלב אינם דברים מאן דכר שמיה, דהא לא הוציא אף דיבור מפיו, אלא על כורחנו לומר שגם הר"ן התכוון לביטוי ולמטבע לשון. ועי' כיוצ"ב בנימוק"י (פסחים ל"א ע"ב ד"ה בלבו) ובראשון לציון (ט"ו ע"ב).אלא שאפי' לפי דבריו, לענ"ד הדברים קשים. שהרי כל קושייתו היא איך יכול היה האו"ח לכתוב את הכלל 'דברים שבלב אינם דברים' כשאינו מדבר כלל, והרי גם לפי תירוצו האדם אינו מוציא ולו מילה אחת מפיו, ואף שמתכוון בליבו להשמיע לישראל אבינו אין מחשבה זו סותרת את דיבורו שהרי לא דיבר כלל.
ובזאת אבוא אל הקודש אחר הקידה חמש מאות ואומר שכל דברי שכתבתי הם בעצם המהלך של מו"ר הטל חיים, אמנם גם ללא הקושיות הנ"ל, הדברים קשים, שהרי ע"פ מה שביאר במסקנת האורחות חיים הרהור כדיבור דמי בברכות ורק בברכת המזון בזימון ובק"ש יש דין אחר שבגללו לא יוצאים ידי חובה והוא 'דברים שבלב אינם דברים'. אך באורחות חיים עצמו בהלכות ברכות אות ס"ט כתב להדיא שאין יוצאים ידי חובת ברכה בהרהור (והבאתי בס"ד לשונו לעיל). ונראה שדברי האורחות חיים האלו נעלמו מעייני הבדולח של מו"ר הטל"ח (שכן לא התייחס אליהם בספרו). ולכן הדרא קושיא לדוכתא.
♦
יישוב דברי האורחות חיים
אמנם עלה במחשבה לפני לומר שע"פ דברי האורחות חיים בוודאי שהרהור לאו כדיבור דמי, ומה שכתב בהלכות ברכות באות הראשונה שאדם שברך ברכה בליבו יצא, וכן מה שכתב בהלכות תפילה (אותיות מ"ג ונ"ג) שלא יתפלל בהרהור ואם התפלל בהרהור יצא, הוא העתקה מלשון הרמב"ם ולא נחית האורחות חיים לדיוקא. ולאחר מכן שמעתי מר"מ השיעור הרב נחשון מייסון שליט"א שאמר ליישב כך את דברי האורחות חיים, ודברים המתיישבים על הלב הינם דברים.♦
ו. דעת הש"ע
דעת מרן שהרהור לאו כדיבור
מרן הש"ע (סי' ס"ב סעיף ג') כתב שקרא ק"ש ולא השמיע לאוזנו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. וכ"כ לעניין ברכת המזון (סי' קפ"ה סעיף ב'). וכ"פ לעניין שאר ברכות (סי' ר"ו סעיף ג'). וכתב בבית יוסף (סי' ס"ב וסי' קפ"ה) שכן הלכה מפני שאנחנו פוסקים כרב חסדא שהרהור לאו כדיבור דמי. וכ"פ הרמ"א (בד"מ ובהגה סי' ס"ח סעיף א')ה.♦[7]
הרהור כדיבור לעניין אנוס
אולם הוסיף מרן הש"ע לכתוב (בסי' ס"ב סעיף ד') דין נוסף, וז"ל: "אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא". ומקור דין זה הוא מהאורחות חיים[8], וז"ל הבית יוסף: "כתוב בא"ח לפי דעת הירושלמי[9] נראה שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא שנאמר אמרו בלבבכם". וע"ע בספר הפרדס (בריש שער תיקון הברכות). וצריך עיון מאי קסבר מרן, שהרי אם הרהור לאו כדיבור מאי אהני ליה אונס לצאת ידי חובה.♦
דעת האחרונים שאומרים שיצא לאו דווקא
הפר"ח (סי' ס"ב סעיף ד') כתב על דברי מרן הש"ע: "ומסתברא שכשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע שחייב לחזור ולקרותה, דהא קיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי", ונראה שהבין שכשמרן כתב 'יצא' לאו דווקא הוא. וכ"כ בשו"ת בנין עולם (סי' ו') והוסיף להסביר שכוונת מרן לומר דבעת שהוא אנוס שאינו יכול לקרות ק"ש, אף שבאמת לא יצא י"ח ק"ש כראוי, מ"מ הוא מחויב לקרות בהרהור ויהיה נחשב לו למצוה קצת. ע"ש. וכ"כ המטה יהודה (סי' מ"ז סק"ג) והסביר שדין האנוס ואינו יכול לקרוא ק"ש דומה למ"ש מרן הבית יוסף (סי' פ"ה) בשם רבינו יונה שמי שאין ידיו נקיות ואסור לו להוציא ק"ש מפיו יהרהר בליבו ק"ש וה' יקבע לו שכר על רצונו לקרוא ק"ש (ועי' לקמן מ"ש שם בס"ד שיש סתירה בדברי ר' יהודה עייאש בזה). וכ"נ מדברי הרמ"א בהגה. וכ"פ הבגדי ישע (סעיף ד'), העטרת צבי (סק"ו) והמשנ"ב (סי' ס"ב סק"ד, ובבה"ל ד"ה יצא)[10].♦
קושי בדבריהם וביאור דברי מרן לענ"ד
אמנם מפשט לשונם של האורחות חיים ומרן שכתבו 'יצא' לא משמע שרצונם לומר האדם יקבל שכר טוב על רצונו לקרוא ק"ש. ועוד קשה לומר כן מפני שלשונם אינה מורה הוראה להבא לאדם שיש לו אונס שיהרהר ק"ש, אלא מדבר על לשעבר, שאדם שהיה אנוס והרהר ק"ש יצא, ואם יצא לאו דווקא מה בא להשמיע לנו השלחן ערוך אם לא לומר שאם עבר האונס א"צ לקרות ק"ש שנית. ואם תאמר שבא להשמיע לנו שיקבל שכר בעוה"ב על הרהור ק"ש, מה לחשבונות שמיים אלו בשלחן ערוך. וכן הקשה הגרע"א בהגהותיו לש"ע.♦
דברי הפמ"ג וקושי בדבריו
הפמ"ג (משב"ז סק"א): "והנה יראה דעת המחבר בלא אונס אפילו דיעבד לא יצא בהרהור וכו' הא אונס יצא מבעל קרי כ' ב' כרבינא שם". ונראה שהבין שדעת מרן השלחן ערוך כדעת הראב"ד (שהובא לעיל בס"ד) שלא נחלקו רבינא ורב חסדא בדין הרהור כדיבור אלא בבעל קרי שהוא אנוס. אמנם מדברי הבית יוסף (בסי' ס"ב ובסי' קפ"ה) מוכח שהמחלוקת בדין הרהור כדיבור היא גם כשאין לאדם אונס, כאשר יראה המעיין, ובמחלוקת זו הכריע הבית יוסף כדברי הרא"ש שהרהור לאו כדיבור דמי. ושו"ר שהעיר כיוצ"ב הבה"ל (סעיף ד' ד"ה יצא) על דברי הפמ"ג. וסמוך ונראה לסיום כתיבתי בסוגיה זו ראיתי לרב ערך השלחן (סי' ס"ב סק"ב) שכתב כדברי הפמ"ג, ושהעיר עליו ביבי"א (ח"ד סי' ג' אות י"ט סוד"ה ובעיקר) כמ"ש בס"ד. וע"ע במג"א (סי' קפ"ה סק"א) שנשמע שדבריו נוטים לדברי הפמ"ג, ועי' במחה"ש (שם), ודבריו לענ"ד דחוקים בדברי המג"א, וכן בתורת חיים סופר שהובא לקמן הבין שלא כהבנת המחה"ש בדבריו.♦
דעת האחרונים שאומרים שיצא
ובפשט דברי האורחות חיים ומרן הש"ע נראה שיצא היינו לגמרי ואם עבר האונס א"צ לחזור ולקרוא ק"ש. וכ"נ שהבינו הט"ז (סק"א) ורעק"א (בהגהותיו) בדברי הש"ע. וכ"פ היד אהרון (סי' ס"ב בהגהב"י) והברכי יוסף (סי' פ' סק"ב). ובנהר שלום (סי' קפ"ה סק"א) כתב כדברים האלה בדעת מרן הש"ע, אלא שהוסיף שכ"ז הוא בק"ש שכתוב בה "אמרו בלבבכם" (וע"ע במ"ש בעניין זה בס"ד לקמן). וכן המטה יהודה עצמו בספרו לחם יהודה (פ"ב מהלכות ק"ש ה"ב סוד"ה ואם לא) כתב שדברי האורחות חיים חולקים על דברי תר"י, ותמה על הרמ"א שעירבן יחד. א"כ מוכח מדבריו שהבין בדברי הש"ע שיצא היינו בדווקא[11]. וכ"פ בספר פתח הדביר (סי' ס"ב סק"א), ובכף החיים (עי' כה"ח סי' קפ"ב סק"ז שציין לסי' ס"ב סק"ה ושם נמצא בסק"ח). וכ"כ מו"ר רה"י בטל חיים (עמ' שע"ד) שדעת מרן הש"ע שאנוס או חולה המהרהר ק"ש יצא ידי חובה. ע"ש.♦
בהסבר פסק מרן בזה
ונראה לבאר דעתו של מרן, שהרי הואיל בא'ר בבית יוסף בהלכות ברכמה"ז (בסי' קפ"ה) שלפי דעת הרמב"ם והסמ"ג אדם שהרהר ברכמה"ז יצא ידי חובה. ולפ"ז אין הכרח בדעת הבבלי אם הרהור כדיבור אם לאו, והואיל וביאר האורחות חיים שע"פ הירושלמי מי שהיה חולה או אנוס וקרא ק"ש בהרהור יצא, לכן ראה לפסוק דברי הירושלמי. וכ"ש בנידו"ד, שהרי גם לדברי הארחות חיים הרהור לא הוי כדיבור (כמ"ש בס"ד לעיל), ואעפ"כ פסק כדברי הירושלמי בזה, לכן ראה לפסוק דבריו.אך מוכרחים אנו לומר שכל מה שיוצא ידי חובה הוא באונס מצד המציאות (כגון חולה), אמנם באונס שהוא מצד תקנת חכמים (כגון בעל קרי) לא יוצא ידי חובה כשמהרהר ברכמה"ז, מפני שההלכה שכתב בסי' ס"ב (סעיף ג') שהרהור לאו כדיבור דמי נאמרה במקרה של בעל קרי שהוא אונס בגלל תקנת חכמים ואעפ"כ לא יצא ידי חובה. ואחר שכתבתי ככל הדברים האלה שש ליבי לראות שכדברים האלה כתב מו"ר בטל חיים (עמ' שע"ו) בביאור דעת מרן הש"ע.
♦
הסתפקות לעניין אנוס בשאר מצוות
אמנם יש להסתפק בשאר המצוות והברכות אם אנוס יוצא בהן ידי חובה או שמא כל חידושו של האורחות חיים הוא דווקא בק"ש שנאמר בה "אמרו בלבבכם". ובנהר שלום שהובא לעיל כתב שדווקא לעניין ק"ש אמרינן שאנוס יוצא יד"ח בהרהור, משא"כ בשאר מצוות, וכ"כ התורת חיים - סופר (סי' ס"ב סק"ג ד"ה ולע"ד)[12]. אמנם בפתח הדביר (סי' קפ"ה סס"ק א') כתב שחולה או אנוס יוצא ידי חובה בברכת המזון גם בהרהור, וכ"פ באורח נאמן (הב"ד ביבי"א שם), בכה"ח (שם) ביבי"א (שם), ובשו"ת מאמר מרדכי - אליהו (ח"א סי' ח' אות י"ב). ומרן החיד"א בקשר גודל (סי' י"ב אות ל"ג) כתב כן לעניין תפילה, אמנם לא כתבו טעם לדבריהם (אף שפתח הדביר ציין לדברי הנהר שלום). ולענ"ד הדעת נוטה יותר כדברי הנהר שלום, אך עדיין לא יצא הדבר מידי ספיקא.♦
הרהור כדיבור לעניין ספק ברכות
וע"פ דברינו הנ"ל נראה שאדם שמסופק בברכה שדינו שלא מברך משום סב"ל יש לו תקנה ויברך בהרהור או יברך בפיו ויהרהר שם ומלכות. וכ"כ ר' אברהם הלוי בספרו גינת ורדים (גן מלך סי' כ"ג), המאמר מרדכי (סי' קפ"ה סק"א), שו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' קמ"ו), הרב בן איש חי (ש"א פ' חיי שרה אות ז', פ' ויצא אות י"ב, פ' וישב אות י"ב ועוד) ועוד אחרונים.♦
העולה מן האמור
א. לדעת רוב הראשונים ומרן השלחן ערוך הרהור לאו כדיבור דמי, ואם הרהר בליבו לא יצא ידי חובה.ב. במקרה שהאדם אנוס מצד המציאות (כגון: אדם חולה) ואינו יכול לקרוא ק"ש קורא ק"ש בהרהור ויוצא בזה ידי חובה, ואפי' אם עבר האונס א"צ לחזור ולקרותה שנית.
ג. בשאר מצוות יש להסתפק אם אנוס יוצא ידי חובה בהרהור, ובברכות אמרינן סב"ל.
ד. אדם שמסופק בברכה שדינו שלא מברך משום סב"ל יש לו תקנה ויברך בהרהור.
♦ ♦ ♦